Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ק ברל’

carlos.1883

*

שיר שקראתי לראשונה לפני שנים, ובקריאה חוזרת פתאום הלם אותי לגמרי, כלומר לבש איזה הלך-רוח שאני מצוי בו, משהו שבין היות הרפתקן ובין היות  פָּליט  בודד מספינה טרופה. השיר המובא כאן הוא תרגום עברי לשירו של המשורר אגווינלדו פונסקה (2014-1922), שנולד באיי קייפ ורדה, הסמוכים לחוף המערבי של אפריקה, ונפטר אחר שנתו התשעים בליסבון, פונדק סמוך לַיָּם:

*

נִצּוֹץ מְרֻחָק

וּמִגְדָּלוֹר זוֹרֵה אוֹר

בִּפְנֵי הַלַּיִל הַשְׁחוֹרִים

*

הַכֹּל כָּמֵהָּ וּמָלוּחַ

*

רוּחוֹת עִם גָּלִים בְּעִקְבֵיהֶן

מַרְעִידוֹת אֶת הַפּוּנְדָק

שֶׁהוּא סְפִינַה עוֹגֵנֶת

*

אַהֲבָה מִשְׁתּוֹקֵּקֶת וּפִרְאִית

בֵּין סָכִּינִים שְׁלוּפִים

וְהֶפְקֵרוּת הַגְּלוּמַה

בְּחִבּוּק-הַזּוֹנַה.

*

וּבַאֲוִיר חֹסֶר-מוֹצַא הוֹלֵךְ וּמֶתַּמֵּר

בְּטַבְּעוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת

*

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

— הוֹ! צִמָּאוֹן שֶׁל מָלָח…

*

קַעֲקוּעִים נְטוּיִּים עַל עוֹר

מַצְהִירִים כְּאֵב וְאֹמֶץ-לֵב

שֶׁל פְּלִיטֵי-יָם בַּנְּמֵלִים.

גְּבָרִים מִכֹּל מִין וַגֶזַע,

גְּבָרִים לְלֹא שֵׁם וּמוֹלֶדֶת

–גְּבַרִים שֶׁל הַיָּם בִּלְבָד.

עִם קוֹל שֶׁל רוּחַ וּמֶלַח

וּסְפִינוֹת בְּעֵינַיִם בְּלִי-עָנָן.

*

שִׁעְמוּם וּכְמִיהַה מוֹפִיעִים

לְעִיסָת-מִקְטָרוֹת יְשָׁנוֹת…

נִגְלִים וְאָז נִפְרָדִים

מוֹעֲדִים הַחוּצָה עִם הַשִּׁכּוֹר

*

קְלָפִים, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

וּפָנָיו שֶׁל בַּעַל-הַפּוּנְדָּק  

הַמְּעוֹרְרוֹת לַחַיִּים תִּגְרוֹת עַתִּיקוֹת

*

וְהַכָּל הוֹמֶה חֵטְא

וְהַכָּל  הוֹמֶה שֵׁנָה

וְהַכָּל הוֹמֶה יָם.

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, יולי 2016; השיר נכתב במקור בפורטוגזית באיי קייפ ורדה ופורסם בשנת 1951.זאת ועוד, השיר נלקח מאנתולוגיה של שירה אפריקנית שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 1963. לא מצאתי את שם המתרגם לאנגלית] 

*

השיר הזכיר לי כמה שירי פונדקים ימיים, ובפרט: (Pirate Jenny (Seeräuberjenny של ברטולד ברכט וקורט וייל מתוך אופרה בגרוש, שזכה לביצוע מהפנט של נינה סימון בשנת 1964; כמו כן, תמונות המלחים פליטי הים, הסובאים במחיצתן של זונות וסכינים, הדהדה בי את השנסון Amsterdam של ז'ק ברל (1961). חופשת-החוף הסוערת-נואשת הזאת העלתה בראשי מחדש את השירים (1983) Shore Leave ו- (Singapore (1985 של טום ווייטס.  אבל לבסוף בחרתי להשאיר בצד השיר, שיר ים שביצעה בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941).

*

*

בחמישי הקרוב בגלריה ללימודי אפריקה בשדירות רוטשילד בתל-אביב מתקיים פאנל מאתגר ומעניין. תודה מקרב לב לאוצרת, עידית טולידאנו, על שהזמינה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר באנגלית על דת ואמנות אפריקנית ועל יהדות וספרות קבלית; לאגוס וצפת.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. כל הפרטים כאן: 

*

africa

*

בתמונה למעלה: Carlos de Haes (1822-1898), Wrecked Ship, Oil on Canvas 1883

Read Full Post »

kamataci2

*

אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו …  [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]

*

מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.

מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער;  שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.

בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו.  ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית  (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן  טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.

וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.

אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם,  מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.
*

בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).

*

בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©

Read Full Post »

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

hammershoi

*  

*מומוס (ניק קארי, נולד 1960 סקוטלנד; מתגורר כיום באוסאקה, יפן) יופיע במוצאי שבת  (7.6.2014) באוזן-בר בתל אביב (22:30). מי שעוקב אחרי בלוג זה בטח שם לב לכך שאני מרבה לצרף קטעים מוסיקליים שלו מאז היווסד הבלוג  בשלהי רשימותיי (בשנת 1990 שמעתי שימעו לראשונה ; ומשנת 1995 התחלתי לאסוף את האלבומים) . בכל אופן, הזדמן לי בשבוע החולף (כבר חלף), לעקוב אחרי מה שנכתב בעיתונות ובאתרי אינטרנט לקראת ההופעה. מומוס הוצג בשלל הכתבות כליצן החצר הפרובוקטיבי-קונטרוברסלי של הפופ; כדמות קווירית, אלטרנטיבית, אפילה; כאינטלקטואל רחב אופקים ואמן רב תחומי (מוסיקאי-סופר, אמן מיצג- מעצב-בלוגר-עיתונאי); גאון-ציניקן-מיזנטרופ, בעל חוש הומור תמוה. הכל אמת ויציב ושריר וקיים. ובכל זאת מכל הכותבים חמק מימד אחד עיקרי, שמבלעדיו כנראה לא הייתי נקשר כל-כך לאמן המיוחד הזה. מומוס בעיניי הוא אחד מכותבי שירי האהבה הנדירים  בעשורים האחרונים. מורכב, חשוף, מקורי ונוגע ללב (לא קט בעיניי הדבר).

כמי שמנה בעבר את ז'ק ברל  וסרז' גינסבורג כמי שהשפיעו על כתיבותיו, נראה כאילו מומוס ממשיך את דרכם  בתיור אחר אופנים לתאר באופן חדש ומזוויות חדשות מערכות יחסים ו/או תשוקה מינית; ניסיון כן לדובב תחושות ותשוקות מפרספקטיבות חדשות בלתי שגורות לעייפה. נדמה לי כי מומוס נוהה אחר מישהי שלא-באמת-קיימת. כל מיני נשים מגלמות אותה לאיזה זמן, אחר כך הוא ממשיך לחפש. כל שירי האהבה שמובאים פה מלווים אותי בין שנתיים לתשע עשרה שנים. כל אחד מהשירים השתדך למפרע לאירוע מציאותי, וכך, בכל עת, שהזיכרון משיב  אותי לאחור, אני מיד שומע שם צלילים של מומוס.

אני מקווה שתסלחו לי על שלשם שינוי איני מצרף הסברים איך וכיצד ובאילו סיטואציות בחיי תפס אותי כל אחד מן השירים הבאים בדיעבד (נראה לי חשוף מדיי; אני חס על עצמי וגם עליכם/ן). אני מקווה כי מי שיקשיבו לשירים הבאים יצליחו להבין מדוע אני אוהב את מומוס ללא-תנאי, ומדוע נקשרה נפשי מזמן בשיריו.

*

*

*

*

*

*

מתוך הקושי לדבר על אהבה.  אני מכיר עד כמה זה קשה להביע בשיר את רגש האהבה מבלי שהדברים יגיעו לכדי קימוט הנייר והשלכתו, למחיקת הקובץ לאלתר, לתחושה שכל מה שנכתב הוא חבוט ולעוס ומוטב שלא היה נכתב;  לקושי המתמיד הזה להישיר מבט ולהגיד כך הרגשתי אז, כך אני חש היום, ללא כל עידונים והנחות—  מתוך כך, אני יכול להעריך בכל לב את המיניאטורות הרגשיות החושניות שמציב מומוס ולראות בהן אמנות בלתי שכיחה.

*

בתמונה למעלה: Vilhelm Hammershoi, Interior with Woman at Piano, Oil on Canvas 1901

*

Read Full Post »

Gustav Klimt (1862-1918).  Poppy Field 1907

ָָ*

לִבּי דוֹמֶה לְלֶהָבָה הֲפוּכָה    [גיום אפולינר, 'קליגראמה', מבחר שירים, עם מבוא ואילוסטרציות ערוך על ידי מרסל ל' מנדלסון, הוצאת מסדה: גבעתים ורמת-גן 1968, עמ' 21]  *  *

כן, ציפית שאעטה את החיוך הליצני ואומר שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, שאני בכל זאת מאמין באדם בכל לבי, שלא חדלתי להאמין, שלא אחדל. אבל ביום ההוא אבדו עשתונותיי, והחיוך קפא גם כן; כלומר, ודאי ניסיתי לחייך, אך זה נראה כמו מי שמעווה פניו בעת מצוקה; או כמי שנחלץ. ברגע-האחרון מעמוד קלון או ממכונת עינויים, ואמור לגלות חדווה על כך שלא הוקע, או שהמכונה לא סיימה לשבור לו את העצמות.

במצטבר, שום דבר לא בסדר אצלי. וככל שהמאורעות מתוספים, ניכרת מגמה של התרגלות: הרבה לא ישתפר. תמיד הצלחתי לחמוק אייכשהו; למצוא כיצד לנשום היכן שאין אויר; כיצד לאהוב בסביבות נטולות האהבה ביותר. כיצד לצחוק באופן חופשי היכן שאנשים אינם צוחקים וכמעט מונים זאת כחטא. בכל זאת, עוד לא הצלחתי להתייצב מול זה ולהגיד לכו לעזאזל אתם ומערכות הכח, השליטה, הבקרה, הדיכוי, ההסתרה, ההמתה, האלימות. תהיו אשר תהיו: יחידים, משפחה, קבוצה, עם, מדינה. כל שאינם מאפשרים לזולתם אפשרות הוגנת. כל שעסוקים בלהכשיל, לחסום, למנוע, לסגור, לנשל, להדיר, להכות.

הארץ תישאר שלכם. אתם תמיד תדעו מה להשיב לאפיקורוס שאומר שחייבת להימצא דרך לא להזיק ולא להיות ניזוק, או תשסו בו מישהו או משהו כדי שלא ייפתח את הפה. כלפי חוץ תשדרו 'ייצוגיות', 'מכובדות', 'נראוּת מוסדית', 'סדר', 'חוק', 'צדק' ,'יהדות'. הכל מופתי, הולך למישרין, ובלילות תישמע צווחה מבין הבניינים, ואיש לא יזהה דירה וקומה. הלילה יחזור מהירה לשלוותו. איש לא יחוש לעזור.

זה סיפור עתיק כל-כך, שכבר קשה להאמין שייתכן לשנותו. 'זה ממש מוזר', תגידו; 'האם נראה לך סביר שבסביבה של אייפון, לפטופ, מבצעי סוף עונה, ריאליטי, ממיר דיגיטלי, בסיס צבאי, רשתות חברתיות ותמלוגי גז— הדם ממשיך לשתות?'.

'אצלנו? זה לא אצלנו. זה אצלם; אצלנו אין אלימות".

"אנחנו שואפי שלום, הומי חירות, מאז ומעולם היינו; רק הם תמיד מדברים על מאבק והתנגדות".

עיני נחה על שורות בספר: הסיווגים האלה – ילדוּת, התבגרוּת, בגרוּת – נראים לי משוּנים מאוד, ואם אני משתמש בהם לעתים בשיחה, הריני מתייחס אליהן תמיד, ביני וביני, כהשאלה. מעט מדיי השתנה מאז ילדוּתי ועד עתה. כילד ידעתי לנחות תמיד על הרגליים; שהיתי בחרדה מתמדת, אבל נטיתי לא לאבד עשתונות.

לפני ימים מספר, עוד נטיתי  להקפיא חיוך; כעת אני בסדר. רגוע כדבעי. אני יודע בדיוק היכן מונחים עשתונותיי. ובכל זאת, ממש כמו זוג משקפיים שנשכח, או שעון יד שנשמט בחדר אפל, אני נוטה לגשש אחריהם, לודא שהם בקרבת מקום.

אני מחליף חרדה בפליאה. כל יום קצת. יש בזה תום. ואז עוד תום.

יש בזה מוכנות לתנועה, אחר הפשרה מקיפאון.

יש שיעדיפוּ לצאת לָגן. שדה העומד בפריחה אביבית, משולהבת-אקסטטית; אני מתרכז במה שנִרעָד כִּמדומה, מעבר לגן. יחידי-חִוֵּר, הריקן, הפָּרוּם.

*

הערה: הציטוט בגוף הטקסט לקוח מתוך המסה פחות מאדם: יוסף ברודסקי, מנוסה מביזנטיון (מסות), תרגם מאנגלית: גיורא לשם, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב 1992, עמ' 19 *

חג שמח

*

*

  בתמונה למעלה: Gustave Klimt, Poppy Field, Oil on Canvas 1907

Read Full Post »

ant159

*

שיר מאת  ז'ק ברל (1978-1929), מגדולי השנסון הצרפתי;השיר לקוח מאלבומו האחרון שראה אור כשנה טרם פטירתו (מסרטן מתמשך). זהו שיר הומניסטי בעיניי יותר מאשר שיר התרסה; בקרקעיתו מתרוצצת התפישֹה לפיה האל אינו אלא רעיון המתנוצץ בליבו של האדם.  

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

הָיִיתָ נוֹתֵן לִזְקֵנִים לִרְקוֹד וַלְס בַּכּוֹכָבִים

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

היִָיתָ מַשְׂבִּיע עֲנִיִים, נִכְאָבִים

 

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים,

לֹא הָיִיתָ מַכְתִּים אֵת הָאוֹר הַכָּחוֹל בְּעָבִים

 

אָבָל,

אַתָּה לֹא אֱלֹהִים,

אַתָּה טוֹב יוֹתֵר, חֲבִיבִי,

 

אַתָּה אָדָם.              

 

[תרגם מצרפתית: שוֹעִי רז, 2012] 

*

התרגום הזה לצד תרגומים אחרים פרי עטי עתיד לראות אור בקרוב בספר אלוה היכן שהוא בעריכתי (יוצרות/ים שונות/ים), גיליון מוסף מס' 1 של מקף: כתב עת לספרוּת.

 

בתמונה למעלה: Yves Klein, Ant 159, Oil on Canvas 1960

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

tel amal *

*

הרשימה הזאת נהגתה לכתחילה כרעיון לאחד כאן שלשה כותבים על הטרילוגיה של שלום גד "המצב".השותף השלישי-החרישי פּרשׁ בלא-עת (חייב לעבור דירה לנוה צדק);וכך נותרנו שניים: חברי גל ובר,שהוא קופירייטר וסופר בהתהוות; ואני, שליבי מוטל באלכסון, להקליד את רשמינו, בעקבות האזנה לטרילוגיית האלבומים "המצב", לשלום גד; לבד בגשם מול הצג.

 *

שלום— עכשיו// גל ובר

 *

   אז במי אני בוחר ב-2013? כבר מזמן החלטתי – בשלום גד. כבר שנים אני מרגיש שהזמר-יוצר הזה מנסח בדייקנות מלאת יופי וחמלה את מה שכולם יודעים עמוק בפנים.

קחו למשל משפט כמו "דור הולך ודור אמור להגיע כל רגע," כמה חוכמה יש במשפט הזה  שמחבר בצורה מושלמת את קהלת עם ביטוי כל כך ישראלי, ומבטא את אימפוטנטיות הדור שלנו, שכמעט ולא מצמיח מתוכו מנהיגים בעלי שיעור קומה. או "כל העיר הזאת עובדת על אלבום חדש, בואי לתל אביב ותעבדי עליו גם את, ואם צריך לשלם, אני אלך לשלם." ברכט בעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני לא היה מנסח את זה יותר טוב.

   בכל פעם שאני מוריד אלבום שלו מ-bandcamp אני יודע שאשמע טקסטים שיגרמו לי לחשוב,משפטי השראה מקוריים כמו "אם השאיפות שלך חזקות מספיק, גם סיגריה כבויה תידלק בפיך", מנגינות מצוינות עם עיבודים סוחפים וקול שמתחשק לעוף איתו,משל היה מוריסי הישראלי. אבל מוריסי שר על אנגליה ושלום שר עלינו ובעברית הכה עשירה והכה יומיומית שלו. ושלום בא לעבוד.

   באלבום תל אביב-תל אביב הוא שר "חייב לעבוד, חייב לעבוד, חייב לשקר קצת, לומר אמת הרבה, לומר אמת חזק ומהר" באלבום תלמי אליהו הוא שר "אם אתה נגוע, תביט קדימה, אל תהיה עצלן, רוץ ישר אל תוך השממה." ואין יוצר חרוץ ממנו בעולם כולו עם 6 אלבומים איכותיים ב-3 שנים שיש בהם עשרות שירים טובים עד מעולים. והוא אומר בהם אמת. "כוס של רעל בשביל העד, כוס של יין לשופט," כתב גד עוד לפני שראה את סרטוני "השיטה" ב-youtube, והמשיך "אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה." "עכשיו הם מקפלים את האוהל ואני עדיין רעב," ביטא עבורי בשיר אחר את האכזבה מדעיכת המחאה. בשיר "תינוק במחתרת" הוא אומר "יש לי שן חדשה בפה ואני לומד לחפור איתה", הוא שנסונייר מחאה, ואם מחפשים היום בכל מפלגה את ה"חברתי", הרי ששלום גד הוא אחד הזמרים החברתיים המובילים בישראל 2013.

*

* *

*

פעם אחרי הופעה ניגשתי אליו ואמרתי לו שמבחינתי הוא אמן מספר אחד,מקור השראה,והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח,ולא בטון כאילו מצטנע אלא בענוות אמת,אמר שאני מגזים. זה אפילו הצחיק אותו.את פרסונת היוצר החשוב והמוערך שהוא,גד לא לוקח רצינות. אבל את היצירה שלו הוא לוקח ברצינות גמורה. הוא דואג שכל שיר יגיד משהו,יהיה מקורי, ירגש. הוא יוצר טרילוגיית אלבומים שאפתנית המצב, שהושלמה לאחרונה. הוא משתמש בתזמורי להקה מעניינים בסגנונות פוסט פאנק, קברט, בלוז כנעני אה-לה מאיר אריאל. הוא מחבר יצירות קצרות ומרהיבות מרובות קולות ומשתתפים כמו "וריאציות על נושא של יוסי בבליקי" וכמו "המצב",השיר שברוחו נוצרה אחר כך טרילוגיית האלבומים המצב הינו יצירה מופלאה ל-3 זמרים (שלום גד, אחיו אביב גדג' וטלי אלבז) בה מתחרים אחד עם השני המקומות תל אביב, ירושלים ותלמי אליהו. כששומעים את התפקידים משתלבים זה בזה (בואי לתל אביב/בוא לירושלים/בואי למושב) שואלים איך מישהו שהוא לא קלאסיקן עושה דבר כזה, והתשובה היא שוב – ששלום גד בא לעבוד. הוא בא לעשות את המוסיקה הכי טובה שהוא יכול לעשות,והיכולות שלו מפעימות. וכשהוא שר: "שקל ועוד שקל ועוד שקל/שפל ועוד שפל ועוד שפל/זה הזמן להתפזר, זה הזמן להתפורר/וללכת לבחירות מהר, מהר"  בשיר "בחירות 2017" המסיים את טרילוגיית המצב, ברור לי שאני בוחר בשלום גד ובנבחרת "היהלומים" המצוינת שלו – אלי שאולי, גיל פדידה, סתיו בן שחר-תופים (שהחליף לאחרונה את אלי דראי).עד 2017 בטוח שנצטרך אותם בסביבה.

*

**

© 2013 גל ובר

**

 *

 עשִֹיתי מה שהלב שלי אומר// שוֹעִי רז

 *

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה,והרעב והצמא הבאים מן העייפות

[סימון וייל,הכובד והחסד,תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל:ירושלים 1993, עמ' 209]

 *

בשנת 2006 או 2007 בערך כשנה אחרי צאת אלבומו הרביעי של שלום גד אהבה (2005) התחלתי לנכוח כמה פעמים בשנה בהופעותיו. זה היה די קל כי אהבה מאוד מצא חן בעיניי וגם כי כמה מחבריי הקרובים ביותר נדנדו לי להצטרף ולבוא להופעות. עד אז הכרתי את שלום גד מפונץ' (למשל: האיש עם המכתב מהאלבום הצוללת) ומאלבומו הראשון סוף המדבר (1995); את אלבומיו תנועות מטאטא מהירות (1999) ופרוייקט העבד (2000) פספסתי לגמרי בזמן-אמת, אולי מפני שבשנים 2004-1999 הייתי שקוע רובי ככולי בעבודה, משפחה (הורות/אבהות), תואר ראשון, ואת רוב זמני הפנוי הקדשתי כרגיל לקריאה (אבל נותר לי מעט מאוד זמן חופשי). שלום גד הצטייר לי אז כמי שמצליח לשזור בין פונץ', הסמית'ס (קשה להתעלם מהשפעתם של מוריסי-מאר על כלל יצירתו) ושל משהו שאז חוויתי כשילוב מעניין בין שנסונייר צרפתי ובין שליח ציבור— שליח ציבור של שבורי לב, מובסים, עייפים, מאוכזבים, נאבקים, נִדָּחִים. ציבור שהחיים לא עברו עליהם בקלות וגם כשהתבגרו לא עוברים עליהם בקלות. למעשה אין לי דרך טובה יותר מלהגדיר את המקום שבו פגשו אותי ההופעות של שלום גד והיהלומים (אלי שאולי, גיל פדידה, אלי דראי) כסוג של כינוסים של קהל קצת אבוד (לא מוצא את מקומו בעולם), שבאו לשמוע קול שמספר סיפורים על אנשים מאוד-דומים-להם בלווי גיטרות ששוברות את הלב (מבחינה מסוימת לפחות שלום גד דומה בעיניי עד אצל היום הזה לסוג של טרובדור עממי של פועלים כמו בילי בראג, יותר מאשר לאמן אצטדיונים כמו מוריסי, או כמי שסוגר בקביעות את קופות תיאטרון אולימפיה בפריס, כז'ק ברל).

   באיזה מרווח זמן ב-2008, כשנה לפני צאת אלבומו החמישי קוץ ברוח (אלבום קטן ויפהפה שכולל כמה שירים נהדרים כמו "הלב", "אני אשתחרר" ו-"יום אחד את תיפלי ישר אל תוך ידיי") נערכה הופעה בה הודיע שלום גד על פסק זמן לצורך הקלטות האלבום הבא.הוא תיאר גם אכזבה מסוימת מדרך החתחתים שעל אמן-שוליים ישראלי לעשות. על הצורך לעבוד ולעבוד כדי לממן את האלבום הבא ואת המופע הבא. את החלק האופטימי של אותה הופעה מילאו כמה קטעי קישור (נדירים אצל גד, שלא ממש אוהב להכביר מילים בין שיריו) ובהם תיאר קצת את הנעורים במושב תלמי אליהו, ובמיוחד את המוסיקה שהשפיעה עליו שהורכבה משנסונים צרפתיים, בלוז, סטנדרטים של ג'ז ופיוטים של בית הכנסת. הדברים האלה עזרו לי מאוד לשוב ולשמוע אצל גד את תיבת התהודה של שיריו; אם עד אז ראיתיו בעיקר כעומד בתווך של הסמית'ס וחשתי כי הוא שמע גם קצת ברל וגם קצת טום ווייטס; פתאום נפתח לי חלון להבין עד כמה בשורשם של הדברים הוא מחובר לשנסון ולבלוז. עד כמה הוא מחובר לרוחם של טרובדורים ההולכים ושרים את שיר הלב השבור. מבחינה זאת הופעותיו הזכירו לי בטעמן הופעות בהן נכחתי בראשית שנות התשעים של מאיר אריאל, בכל מיני מקומות. לעולם לא היה שם קהל רב, אבל הקהל שהגיע ידע שהוא מגיע לערב שירה בציבור על הלב השבור (שלום גד גם הקליט ביצוע-כיסוי יפהפה לשיר של מאיר אריאל "באס בבלון" מתוך רישומי פחם).

*

*

   החל באלבומו השישי היהודי המעופף וכן באלבומו השביעי שירי ארץ ישראל (שלמעשה הוקלט כפרוייקט העבד מס' 2) נוסף ליצירתו של שלום גד נוכח של ביקורת פוליטית-כלכלית-חברתית מודגשת יותר מן העבר; וחלקים גדולים יותר של אלבומיו יוחד למחאה מודגשת, שירשה את מקומם של הסיפורים האנושיים הקטנים הקיומיים שמילאו לפנים את אלבומיו. המגמה הזאת מצאה אותי קצת מאוכזב ונכזב. כלומר התגעגעתי כל-כך לעוד יהלומים קטנים ויפהפיים (אולי מוטב לומר, אם אצטט את טום ווייטס: יהלומים שרוצים להישאר פחמים) של גד, וקיבלתי המון שירים שקשה היה לי למצוא בהם בית.מנגד,הוא החל לזכות בשבחים על אלבומיו ובעתונות החלה מתגבשת דמותו כגיבור מעמד-הפועלים-האלטרנטיבי.מה שכזכור,לדברי ג'ון לנון,"זה משהו להיות".

   אלבומיו השמיני (תל אביב,תל אביב), התשיעי (ירושלים) והעשירי (תלמי אליהו), שהוצאו תחילה כמו חלק ניכר מאלבומיו האחרונים של גד כקובצי MP3 הניתנים להאזנה ולהורדה,קובצו יחד כ-"טרילוגיית המצב" (2012-2011), הודפסו בדיסקים, וזוכים להצלחה רבתי (מזה כחודש הם עומדים בראש מצעד המכירות של מוזיקה-נטו),אינם אחידים ברמתם: תל-אביב, תל-אביב, הוא בנו החוקי של אהבה (אלבום רוק עם טקסטים פוצעים במיוחד); ל- ירושלים גם ככלות כמה וכמה האזנות איני מצליח להתחבר בכלל (מינון פוליטי יתר-על-המידה למרות אני לא אהרוג המצוין); תלמי אליהו הוא שיבתו של גד המבוגר אל גד הנער ששמע בלוז, וג'ז ושנסונים, ופיוטים עולים מבית הכנסת; שגדל מספיק רחוק מתל-אביב בתוך מרחב ועזובה,ומרוב שנעזב לנפשו,יכול היה ליצור עולם פנימי עשיר,יכול להמציא שנסון ארץ-ישראלי,שלא יישמע כמו ברל וגם לא כמו יוסי בנאי; או להמציא בלוז מקומי שלא מתחקה אחר אהוד בנאי ולא אחר מאיר אריאל (חייבים לציין כאן שוב את אלי שאולי, הגיטריסט הנפלא המלווה את גד שנים ארוכות האחראי לא מעט על יצירת הצליל הייחודי ליצירותיו של גד). מבחינה זאת דומה כי "המצב" הוא סיפורו של אדם העובד ומופיע בתל-אביב וירושלים (ולפעמים גם בעשן הזמן הבאר שבעי), אבל דווקא תלמי אליהו הוא ה-State Of Mind,הראשיתי, מראות השתיה, שמהן הוא שואב את ההשראה ליצירות חדשות.

   מה ניתן לומר עוד: "גברים שאוהבים יותר מדיי" (תל אביב,תל אביב); "העליה לקרקע" ו-"עדיין אחיךָ" (תלמי אליהו) הם מן השירים הנוגעים ללב ששמעתי בשנים האחרונות. שלוש יצירות מופת מינוריות. ולמרות שגד לטעמי מקליט יותר-מדיי בשנים האחרונות ולדעתי אפשר היה אולי לערוך מן הטרילוגיה הזאת אלבום בודד מעוּלה-עדיין,אני אוהב את יצירתו של שלום גד,שמח מכל הלב שזה מצליח לו עכשיו,וכך או כך,הוא יישאר ברשימת האמנים הבודדים שאני אשקוד לצאת ולשמוע מדי זמן; מפני שהוא משכיל ליצור משהו שהוא כולו שלו: כל מי שיבוא לשמוע, קרוב לוודאי, ימצא מה לקחת הלאה, ואיזה שיר שיטלטל אותו,יניע אותו,וישנה (אם לא יהפוך) את יומו.

*

*

בתמונה למעלה: קיבוץ תל עמל (לימים: ניר דוד), ראשון יישובי חומה ומגדל, 1940-1939 (שנתיים ומשהו אחר ההקמה)

© 2013 שועי רז   

 

Read Full Post »

*

בשלהי ספרו של המשורר והמתרגם,שלמה אֲבָיּוּ (יליד 1939), מעֵין הבטחה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) הובא השיר הבא, שיותר משהוא שיר הריהו בעיניי מכתב אהבה (או מכתב פכחון בעת אהבה), שיש בו מיפי-מכתבי אהבה מאוחרים, המציעים פרספקטיבה עשירה על  יחסי המינים, על מין ועל האהבה:

 

גִּלּוּי לִבֵּךְ, לִכְאוֹרָה, בְּהַסְבִּירֵךְ הַיּוֹם

שֶׁמַּה שֶּׁאֵרַע לִשְׁנֵינוּ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת

הָיָה מִין לְבַדּוֹ בְּלִי כָּל אַהֲבָה מִצִּדֵּךְ –

סִלְחִי, אֲנִי מַעֲדִיף לְהִתְעַלֵּם מִוִּדּוּיֵךְ. 

 

עִם מְלֹא הַעֲרַכָתִי לַמִּין וְלִנְחִיצוּתוֹ,

מִבְּשָׂרִי בָּדֶּרָךְ הַקָּשָׁה לָמַדְתִּי לַדַעַת

שֶׁהָאַהֲבָה הִנָּה כּוֹכָב אַחֵר וּמְלֹאוֹ

וְהַמִּין לְבַדוֹ אֵין בְּכֹחוֹ לְמַלְּאוֹתוֹ.

 

גָּם עַתָּה כְּשֵׁאֲנִי רָחוֹק וּמְנֻתָּק מִמֵּךְ,

וְדָבַר לֹא יָֹשוּב יִתְרַחֵש בֵּין שְׁנֵינוּ –

כְּאִשָׁה בְּמַעַרְבֹּלֶת חוּשֶיהַ וּמְאֹהֶבֶת

מּכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאש אֶזְכְּרֵךְ עַל אַפֵּךְ.

 

19.8.09

[שלמה אֲבַיּוּ, 'גילוי ליבך, לכאורה', מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 68]

*

זהו שיר המדבר בעד עצמו, מעורטל לגמריי ממסווים, המעלה על נס את תחושת ההתאהבות שהיא זכות השמורה למאוהב גם לאחר שמאהבתו הודיעה לו שמבחינתי דובר במין בלבד שאין עימו אהבה. מהרבה בחינות הופך כאן אביו את קערת הציפיות המגדרית על פיה. תרבות המערב רגילה להציג נשים דוגמת אנה קרנינה, אמה בובארי, סקרלט או'הרה, הנשים של נתן אלתרמן (זמר שלש התשובות, פונדק הרוחות) או של אלכסנדר פן (וידוי) –  הממשיכות לאהוב, לעתים עד מוות, את הגבר המכזב שאינו מוכן להשיב להן אהבה, והסתפק רק בפיתוי, או במין, אבל מעולם לא התכוון לתת להן את ליבו. ההיפוך שמציע כאן אביוּ גם אינו הבבואה-המגדרית של הגבר הנטוש, למשל ז'ק ברל ב-Ne me quitte pas,המתחנן בפני אהובתו שלא תעזוב, הוא מוכן אפילו להיהפך לצל-צלה או לצל-כלבהּ, רק שלא תעזוב. אֲבַיוּ בהפוך-על-הפוך נותר רט באטלר הנטוש, שבאמת לא שם קצוץ (או לא שם זין) על וידויה של המאהבת לפיה דובר במין ללא אהבה. לדידו, אין דבר כזה. הוא יוסיף לזכור אותו על אפה ועל חמתהּ.

קשה להתעלם מן העובדה לפיה את השיר הזה כותב משורר בשנתו השבעים. משורר שתמיד היה בן-סורר שלא ניסה להתיישר עם ציפיות החברה הסובבת אותו,ועל-כן,גם לעת מלאת לו שבעים עדיין אינו מבכר לכתוב שירה מנומסת, ומעדיף קוצים על ורדים. שיריו של אביו תמיד המו טרוניות כלפי אפליית מהגרים, שחיתות בקיבוץ, ובגידת המוסדות הציוניים בעולים החדשים שהגיעו ארצה ונושלו מתרבותם. שירת אביו כוללת שירות כואבות ונוגעות ללב כאחת, כגון: מָה וּמִי לֹא בָּגַד בִּי וּבְדוֹרִי?/דָּת, מָסֹרֶת, עַמִּים, תְּנוּעוֹת או: אֵינִי יָכוֹל אֲפִילוּ לְהוֹכִיחַ שֶׁחָיִיתִי.אֵין הוֹכָחוֹת. [רוקי מרציאנו, גיבור נעורי: מבחר שירים 2005-1973,הוצאת קשב לשירה: תל אביב  2006, עמ' 117, 119] כאשר נתבקש בשלהי שנות השבעים לכהן כראש "התאחדות הסופרים המזרחים",יוזמה חדשה שהתעוררה אז,הוא סירב בתוקף משום שלדעתו (עד היום) "אין כתיבה אשכנזית וכתיבה מזרחית" רק "כתיבה טובה וכתיבה רעה". עמדה אמיצה מאוד, משום שהיא בודדה אותו ממי שראו בו דווקא כמנהיג פוטנציאלי של מאבק.

כזה הוא גם אֲבַיּוּ בשיחות אישיות (למדתי אצלו לקרוא כתבי יד יהודים-עות'מאניים בלאדינו,כך פגשתיו לראשונה,בביתו בקיבוץ געש,לפני שמונה שנים;מזה כשנתיים אני חבר בחוג בית המתקיים אצלו בקיבוץ אחת לחודש, אשר משתתפותיו ומשתתפיו מעיינים יחדיו בשירה)—שירה אצלו אינה דבר נעים,אורירי ומלטף;משורר הינו לוחם-חופש,מתאגרף בזירה הקיומית (אֲבַיוּ הוא המשורר היחיד שבפתח מבחר שיריו מופיעה תמונה של המתאגרף רוקי מרציאנו מאגרף במכת-וו מתאגרף אחר); מי שלא דופק חשבון לא לעצמו,לא למשפחתו ולא לחבריו;מי שמתערטל ממחלצות וכבודות ומנסה להתנסות ככל יכולתו בעולם (אני עד היום זוכר נאום שהרביץ בי לפני-שנים על הזיקה האדוקה בין יצירה ובין מיניוּת, ועל כך שאדם שכובש את מיניותו הריהו כשור חבוש: פר מטומטם ועקר).

אֲבַיוּ,כפי שעולה מן השיר לעיל,ומשירים אחרים הוא רומנטיקן-חי ומר. למשל בשירו עם מָרִיבֶּל בעיניים, הוא מתאר את זוגתו, באותו עת,מריבל, ממנה נפרד לבסוף בונצואלה (2000) ושב ארצה: בְּאַהֲבָתֵךְ זָכָה הַחַי/וְאֲפִילוּ לְהֶרֶף עַיִן/אֶצְבַּע אֵל נָגְעָה בּוֹ./לֹא לַָֹשּוְא,לֹא לַָֹשּוְא /הָיוּ חַיָּיו (רוקי מרציאנו, עמ' 106). את אחרית הדבר של מבחר שיריו הוא חתם בהצגתו העצמית: "אני הוא האיש שמריבל אהבה לרגע קט",ואלמלא הייתי שומע במו אזני את אֲבַיּוּ מציג כך את עצמו במספר הזדמנויות, כנראה לא הייתי מבין עד תום,עד כמה המפגש עם מריבל שינה אותו ואת כל מערכי חייו.

כמו חברו הטוב,המשורר הקטאלני ז'ואן מרגריט (אֲבַיּוּ תרגם לעברית עד כה שלשה מספריו),הבוחן בספרו זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012) יופי נשי צעיר וחש את הצער על כך שהוא כבר מבוגר מדיי בשביל יופי כזה,ובספר אחר ממליץ לקורא לשמור את מכתבי האהבה שלו כי הם כל מה שיישאר לו לעת זיקנה,דומה כי גם את אֲבַיּוּ מעסיקה יותר ויותר שאלת ה-Dignitat (כבוד, הדרה, יושרה) בחיים ובשירה,כלומר כיצד לשמור על היושרה בשירה ובחיים,כמו גם על הכבוד-העצמי של אדם הולך ומזדקן.אם אֲבַיוּ,הצטייר עד כה כבעל מזג לטיני,הוא אמנם בעל מזג כזה,אבל הוא לפני הכל משורר ואינטלקטואל חד-מבע. מה שמדהים אותי במכתב-האהבה לעיל היא עד כמה הוא מעורר את הזדהותי בכל עת בה אני נדרש אליו. גם אני ידעתי כמה אהבות, ודומני כי בדיעבד לו רק היה נאמר לי שאהבתי לשווא, ובשביל האשה לצידי היה מדובר רק במין לבדו,הייתי ממשיך לאהוב מרחוק על אפה ועל חמתה. ליתר דיוק, גם אהבות שנסתיימו מזמן-מזמן לרצונם של שני הצדדים (והיה הייתי אחד הצדדים)—אף פעם לא גמרתי לאהוב.

*

לשלמה אֲבֲיּוּ יוענק  ביום ראשון הקרוב, 4.11.2012, 19:00, פרס ניסן הרפז לספר שירה מטעם התאחדות הסופרים העברים, על ספרו מעין הבטחה. הטקס ייתקיים באודיטוריום שפרינגר במוזיאון ישראל בירושלים במעמד חברי צוות השופטים: נורית גוברין, אבנר הולצמן ומירון ח' אייזקסון. יישאו דברים: שלמה אֲבַיּוּ ורפי וייכרט; קטעי נגינה בנבל: בטי קליין.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.

 *

*

  בתמונה למעלה: Mikhail Larionov, The Rain, Oil on Canvas 1904

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

יָבֹא הסתו עם חלזונותיו

עם ענב ערפל והרים אסוּפים,

אךְ איש לא ירצה להבּיט בעיניךָ,

כּי מַתָּ כּבר, אחת ולתמיד

[פדריקו גרסיה לורקה, 'בכי על איגנאסיו סאנצ'ס מחיאס,IV: נפש נעדרת', המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית ומגלגית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 117]

*

   במוקד הרשימה יעמדו שתי יצירות משל פבלו פיקאסו (1973-1881), שצוירו בפער של כשלושים שנה זו מזו (1933, 1960) ומתארות שתיהן מלחמת שוורים, כלומר את הכרעתו של השור או של הלוחם בו בקורידה (זירת מלחמת השוורים). דרך שתי התמונות אבקש לבטא שתי דרכי סיפור שונות לחלוטין. הראשון מיתוס- אפוס-חושני-צבעוני המתאר את מות הטוררו (שתפקידו לדקור את השור ולגרות אותו לקרב במטאדור) ואת נצחונו הפראי-מרדני של השור, שאינו מוכן להיכנע למרותם של בני האדם, סיפור-תשליל של נצחונו של תזאוס על המינוטאורוס בלברינת הקודר של כרתים; האחר, רישום מינימליסטי בדיו על נייר, המתאר את אותה עלילה (טוראדור מול שור) אלא שהפעם דומה כי חניתו של הטוראדור מפלחת את לבו של השור המסכן, כאילו כך הוא סדרו של עולם ההולך למישרים מקדמת דנא— כך נחזה לעיניי. אבקש לומר גם דבר-מה על פערים אחרים העומדים ביסוד התמונות, הראשונה: מיתית, אפית, ויטאלית, מעוררת-חושים; השניה: מינימליסטית, פשוטה על גבול ההפשטה, כעין רישום-קו, שיותר מאשר  הומה להיות תמונה או ציור, דומה הוא להיות פיקטוגראמה (כתב-ציורים)— כמו כתב חרטומים, הקורא לתודעת המתבונן לפענחו, ואינו מנסה ללכוד באופן מיוחד את תשומת לבו של המתבונן בה. כמעט דומה כאילו פיקאסו ביקש להניח כאן את אמנותו כצייר, ולנסות לרשום משהו שהוא מבע-חולף, חויה שאין לה מלים, צופן הנרשם על דף כדי שלא להישכח. הוא כמו אמן שויתר על הסיפור, ואינו מעוניין יותר לצייר, אלא לרשום בהרף אחד דימוי קוי ולהניח.

   הציור הראשון, מותו של טוֹרֶארוֹ (1933, פיקאסו היה אז כבן 52) יותר מהיותו ציור שמן על בד הוא אפוס של  ויטאליות מתפרצת, של ראיית האמן את עצמו כאמן-מורד מטבע היותו אמן, כמעט דומה כי שפע הצבעים, המקווה אולי ליצור אצל הצופה חוויה סינסתסית (חוויה רב-חושית, הממזגת בין כמה חושים, הואיל והיא למעשה, מציפה את מערכות החישה של האדם),היא כשלעצמה מרד. פיקאסו עבר במהלך שנות העשרים גירושין קשים מאשתו הראשונה, בהשפעתם יצר סדרת ציורים שבהם הופיעה דמות של מינוטאור: סינתזה בין הפרא (המגולם בשור)ובין האדם הציבילטורי-מודרניסטי, בן התרבות (המתגלם בפניו האנושיות של המינוטאור, ובעצבות הכבושה שלו). כאן, בדומה לעומס החושי של יצירת הקורידה הגדולה של פדריקו גרסיה לורקה, בכי על איגנאסיו סאנצ'ס מחיאס (1934), בה תואר המטאדור האנדלוסי הגדול, ידידו של לורקה, כמי שהמוות הרכיב לו לראשו 'ראש של מינוטאור כהה', דומה כאילו פיקאסו אינו נאטורליסט, פוטוריסט, אימפרסיוניסט או קוביסט— משהו בשפע, במגוון, בַּמְּלֹא של הציור, כמוהו כחגיגת הטבע במלוא החושים, כמוהו כהסתלקות מגדרי הנומוס החברתי האירופאי, זוהי חריגה מודעת מאוד, החוגגת אקסטזיס של ניצחון החוויה הפראית על פני האמנות הקונספטואלית-המתבוננת; היא מזכירה במקצת את המסות של אנטונן ארטו על תיאטרון האכזריות, שנכתבו בעצן אותן שנים. לדעת מחברן, התיאטרון האירופאי הפך לתיאטרון של דיבורים עקרים רציונליים ומעייפים; לדידו יש לעורר את חיי התיאטרון לחיים על ידי יצירתיות מאגית-פיוטית-סנסואלית הפונה אל מכלול החושים, כלומר: לאו דווקא אל השמע ואל הראיה, בראש ובראשונה— תיאטרון האכזריות של ארטו היה אמור להיות חוויה סינסתטית עשירה ומגוונת התוקפת את החושים כולם (כולל ריח, מגע, טעם), ומביאה את הקהל לכדי תחושות קיצוניות כאימה, בעת, צחוק ובכי חסרי מעצורים, אקסטזיס,. זהו תיאטרון הרחוק מלהיות חוויה מנומסת והוא אינו שואף להיות הגיוני או לבטא את הסדר, אלא אדרבה— לערער את הצופה ואת תודעתו. להעבירו חוויה טרנספורמטיבית, שלאחריה ייאלץ לבחון את כל מערכי חייו מחדש.  כמו ארטו לפניו, דומני כי פיקאסו ביקש לטלטל את הצופה במה שניכר כמעט כתמונה של שאמאן במערות  האדם הקדמון, שהועשר והוגבר והוקצן והוגזם, עד שהוא פורץ מקיר המערה ומבקש לשאת את צופיו על קרני השור אל הקורידה. זוהי פייסטה של מוות, יצריות, וחיים—כמו צו הפונה אל התודעה לחגוג את החיים, כל עוד ניתן;  לנופף בבד (אדום) אל מול עיניה של חיית המוות העולה בקצה האופק.

*

   הציור השני,  סצנה מתוך מלחמת שוורים (1960, פיקאסו כבן 79), הוא רישום מינימליסטי-מהוקצע בדיו על נייר; ניכרת בו שאיפת יוצרו לשמור על ריקוּת מסויימת, לא למלא את החלל. על אף הצמצום המודע שברישום של פיקאסו, דומה בעיניי רישום זה לכתם רורשאך, לדימוי ההולך ומשתנה בתודעה, שבכל עיון חוזר מתגלים בו פרטים חדשים ו/או שונים, ותמיד נתון לפרשנות מתחדשת. אם להנגידו לקודמו: הרי שאם בציור המוקדם מדובר על חוויה סנסואלית עזה, כאן מדובר על ניתוח אנליטי, מתבונן מן המרחק, של יחסי אור-צל, יישות-חלל. כמובן, לא ניתן להימנע מחניתו של הטוראדור הננעצת בשכמותיו של השור, דקירת מוות; אבל דומני כי לבו של הציור אינו מצוי במימד הקיומי, או בזעקה הקיומית של השור המומת, אלא דווקא במרחק מן החיים, ביכולת להתבונן בהם בבהירות, כתמונות חולפות, סף-חלומיות (או סיוטיות). פיקאסו בציור הזה אינו עוסק בקורידה ממשית כלשהי או בזכרונותיו מקורידה כלשהי. הוא מוותר על הטבעי, הממשי, וחותר אל הקונספטואלי, האבסטרקטי, מה שניתן להתבוננות אנליטית של יחסים בין ייצוגים שונים בתמונה. זוהי כמעט אות בודדת בכתבי שפה בלתי נודעת, שיש לפענח מתוך יחסיה הפנימיים, ואף על פי כן תמיד נותרת חידה (דומה קצת לקואן זן-בודהיסטי). דומה כאילו פיקאסו מנסה להעיר את המתבונן להבין כי החיים אינם חיים, המוות אינו מוות, היישות אינה יישות, והריק אינו ריק. אם יש מה שנותר לומר על חיינו, תנועתנו במרחב החיים, הוא דבר בדבר היחסים המשתנים כל-העת בין הדברים הנוכחים בתודעתנו, בין הדברים שאנו נוהים אליהם, ובין הדברים שאינם מצויים לנו, ואף על פי כן שאנו מתקשים למצוא בהם פשר ומובן אנחנו מהלכים בהם סומים-קסומים. לא ניתן להיפטר ממר-המוות, אבל אין הוא אלא רגע במכלול חיינו, ובמכלול כל התנועות הזעירות של אטומים, תאים, חומרים, רעיונות, רגשות, חללים, הנתונים כל העת בשינוי, במערכת יחסים משתנה, שנולדה לפנינו ותימשך גם אחרינו.

*

*

ובתווך, בתווך הייתי מציב את גרניקה (1937) של פיקאסו על הסוס מעוקל-הצוואר, המהדהד את תמונת הקורידה המוקדמת, ועל השור-המינוטאור, ועל האדם הזועק כטובע, כל אלה המומתים, תחת נורת-הלילה, מעשה ידי האדם, כל אלו הנרצחים ללא פשר, על לא עוול בכפם, משום שהשתייכו לקבוצה כלשהי (פוליטית, דתית, לאומית, אתנית)  בזמן לא נכון, ונדונו למיתה בידי אלו שטעו לא להעריך את חייו החולפים של כל יחיד סינגולארי, שביקשו להרוג, לאבד ולהשמיד, מתוך חגיגת-מוות, בה לבסוף יאבדו גם הם-עצמם; אלו שרצחו פני אדם, ופני שור, ופני סוס, כי לא ידעו להעריך את יפי הרישומים, הנוצרים תמיד בנפשותיהם של החיים; אלו המגדילים את הדתי, הלאומי והפוליטי על פני האנושי והחייתי, המשותפים לנו לכולנו.

  אני רואה באסונה של גרניקה העיר (הופצצה על ידי הפשיסטים בתאריך 26.4.1937), ושל המון החיים הטבוחים בה, סוג של נקודת ציון שלאחריה שוב לא יכול היה פיקאסו להביע את הסנסואלית האקסטטית-פראית של הקורידה; נקודה שלאחריה דומה כי משחקי החיים והמוות, החירות והכלא, החופש והעינויים, ההנאה וההשמדה, שכופה האדם על עצמו— ניכרו בעיניו כאכזריות שקשה לשוב ולהביע. הצייר הזקן שב אל הקורידה באחריתו (1960) ככתם רורשאך (או דם, בשחור לבן) של מה שהינה האנושות, אבל גם של מה שהיא עשויה להיות, אנושות שאינה כופה את האדם לאמת אחת ולמפלגה אחת (אם יש דבר כזה אנושות בכלל, שהרי כולנו בני אדם ובעלי חיים, והקונספט של "אנושות" הוא ערטילאי למדיי), אלא מאפשרת לו לקבוע בעצמו את היחסים המשתנים הרצויים לו בין הפרספקטיבות השונות בתוכן חולפים ימיו. זוהי יצירה המאפשרת למתבונניה חירות פרשנית יצירתית, וממילא, מתרחקת מכפיה שיפוטית כלשהי על צופיהּ.

*

*

בתמונות:  Pablo Picasso, Death of a Torero, Oil on Canvas 1933

                   Pablo Picasso,  Bullfight Scene, Ink on Paper 1960

                                Pablo Picasso,Guernica,  Oil on Canvas,1937

©  2012 שועי רז

ָ 

Read Full Post »

*

*

כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']

*

  עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:

*

שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.

למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.

במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.

[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]

*  

קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.

    למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.

   זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.

   אבל דווקא פרשנות זו של  המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.

*

לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.

*

דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן 

לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »