Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ק ברל’

carlos.1883

*

שיר שקראתי לראשונה לפני שנים, ובקריאה חוזרת פתאום הלם אותי לגמרי, כלומר לבש איזה הלך-רוח שאני מצוי בו, משהו שבין היות הרפתקן ובין היות  פָּליט  בודד מספינה טרופה. השיר המובא כאן הוא תרגום עברי לשירו של המשורר אגווינלדו פונסקה (2014-1922), שנולד באיי קייפ ורדה, הסמוכים לחוף המערבי של אפריקה, ונפטר אחר שנתו התשעים בליסבון, פונדק סמוך לַיָּם:

*

נִצּוֹץ מְרֻחָק

וּמִגְדָּלוֹר זוֹרֵה אוֹר

בִּפְנֵי הַלַּיִל הַשְׁחוֹרִים

*

הַכֹּל כָּמֵהָּ וּמָלוּחַ

*

רוּחוֹת עִם גָּלִים בְּעִקְבֵיהֶן

מַרְעִידוֹת אֶת הַפּוּנְדָק

שֶׁהוּא סְפִינַה עוֹגֵנֶת

*

אַהֲבָה מִשְׁתּוֹקֵּקֶת וּפִרְאִית

בֵּין סָכִּינִים שְׁלוּפִים

וְהֶפְקֵרוּת הַגְּלוּמַה

בְּחִבּוּק-הַזּוֹנַה.

*

וּבַאֲוִיר חֹסֶר-מוֹצַא הוֹלֵךְ וּמֶתַּמֵּר

בְּטַבְּעוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת

*

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

— הוֹ! צִמָּאוֹן שֶׁל מָלָח…

*

קַעֲקוּעִים נְטוּיִּים עַל עוֹר

מַצְהִירִים כְּאֵב וְאֹמֶץ-לֵב

שֶׁל פְּלִיטֵי-יָם בַּנְּמֵלִים.

גְּבָרִים מִכֹּל מִין וַגֶזַע,

גְּבָרִים לְלֹא שֵׁם וּמוֹלֶדֶת

–גְּבַרִים שֶׁל הַיָּם בִּלְבָד.

עִם קוֹל שֶׁל רוּחַ וּמֶלַח

וּסְפִינוֹת בְּעֵינַיִם בְּלִי-עָנָן.

*

שִׁעְמוּם וּכְמִיהַה מוֹפִיעִים

לְעִיסָת-מִקְטָרוֹת יְשָׁנוֹת…

נִגְלִים וְאָז נִפְרָדִים

מוֹעֲדִים הַחוּצָה עִם הַשִּׁכּוֹר

*

קְלָפִים, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

וּפָנָיו שֶׁל בַּעַל-הַפּוּנְדָּק  

הַמְּעוֹרְרוֹת לַחַיִּים תִּגְרוֹת עַתִּיקוֹת

*

וְהַכָּל הוֹמֶה חֵטְא

וְהַכָּל  הוֹמֶה שֵׁנָה

וְהַכָּל הוֹמֶה יָם.

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, יולי 2016; השיר נכתב במקור בפורטוגזית באיי קייפ ורדה ופורסם בשנת 1951.זאת ועוד, השיר נלקח מאנתולוגיה של שירה אפריקנית שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 1963. לא מצאתי את שם המתרגם לאנגלית] 

*

השיר הזכיר לי כמה שירי פונדקים ימיים, ובפרט: (Pirate Jenny (Seeräuberjenny של ברטולד ברכט וקורט וייל מתוך אופרה בגרוש, שזכה לביצוע מהפנט של נינה סימון בשנת 1964; כמו כן, תמונות המלחים פליטי הים, הסובאים במחיצתן של זונות וסכינים, הדהדה בי את השנסון Amsterdam של ז'ק ברל (1961). חופשת-החוף הסוערת-נואשת הזאת העלתה בראשי מחדש את השירים (1983) Shore Leave ו- (Singapore (1985 של טום ווייטס.  אבל לבסוף בחרתי להשאיר בצד השיר, שיר ים שביצעה בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941).

*

*

בחמישי הקרוב בגלריה ללימודי אפריקה בשדירות רוטשילד בתל-אביב מתקיים פאנל מאתגר ומעניין. תודה מקרב לב לאוצרת, עידית טולידאנו, על שהזמינה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר באנגלית על דת ואמנות אפריקנית ועל יהדות וספרות קבלית; לאגוס וצפת.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. כל הפרטים כאן: 

*

africa

*

בתמונה למעלה: Carlos de Haes (1822-1898), Wrecked Ship, Oil on Canvas 1883

Read Full Post »

kamataci2

*

אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו …  [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]

*

מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.

מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער;  שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.

בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו.  ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית  (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן  טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.

וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.

אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם,  מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.
*

בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).

*

בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©

Read Full Post »

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

hammershoi

*  

*מומוס (ניק קארי, נולד 1960 סקוטלנד; מתגורר כיום באוסאקה, יפן) יופיע במוצאי שבת  (7.6.2014) באוזן-בר בתל אביב (22:30). מי שעוקב אחרי בלוג זה בטח שם לב לכך שאני מרבה לצרף קטעים מוסיקליים שלו מאז היווסד הבלוג  בשלהי רשימותיי (בשנת 1990 שמעתי שימעו לראשונה ; ומשנת 1995 התחלתי לאסוף את האלבומים) . בכל אופן, הזדמן לי בשבוע החולף (כבר חלף), לעקוב אחרי מה שנכתב בעיתונות ובאתרי אינטרנט לקראת ההופעה. מומוס הוצג בשלל הכתבות כליצן החצר הפרובוקטיבי-קונטרוברסלי של הפופ; כדמות קווירית, אלטרנטיבית, אפילה; כאינטלקטואל רחב אופקים ואמן רב תחומי (מוסיקאי-סופר, אמן מיצג- מעצב-בלוגר-עיתונאי); גאון-ציניקן-מיזנטרופ, בעל חוש הומור תמוה. הכל אמת ויציב ושריר וקיים. ובכל זאת מכל הכותבים חמק מימד אחד עיקרי, שמבלעדיו כנראה לא הייתי נקשר כל-כך לאמן המיוחד הזה. מומוס בעיניי הוא אחד מכותבי שירי האהבה הנדירים  בעשורים האחרונים. מורכב, חשוף, מקורי ונוגע ללב (לא קט בעיניי הדבר).

כמי שמנה בעבר את ז'ק ברל  וסרז' גינסבורג כמי שהשפיעו על כתיבותיו, נראה כאילו מומוס ממשיך את דרכם  בתיור אחר אופנים לתאר באופן חדש ומזוויות חדשות מערכות יחסים ו/או תשוקה מינית; ניסיון כן לדובב תחושות ותשוקות מפרספקטיבות חדשות בלתי שגורות לעייפה. נדמה לי כי מומוס נוהה אחר מישהי שלא-באמת-קיימת. כל מיני נשים מגלמות אותה לאיזה זמן, אחר כך הוא ממשיך לחפש. כל שירי האהבה שמובאים פה מלווים אותי בין שנתיים לתשע עשרה שנים. כל אחד מהשירים השתדך למפרע לאירוע מציאותי, וכך, בכל עת, שהזיכרון משיב  אותי לאחור, אני מייד שומע שם צלילים של מומוס.

אני מקווה שתסלחו לי על שלשם שינוי איני מצרף הסברים איך וכיצד ובאילו סיטואציות בחיי תפס אותי כל אחד מן השירים הבאים בדיעבד (נראה לי חשוף מדיי; אני חס על עצמי וגם עליכם/ן). אני מקווה כי מי שיקשיבו לשירים הבאים יצליחו להבין מדוע אני אוהב את מומוס ללא-תנאי, ומדוע נקשרה נפשי מזמן בשיריו.

*

*

*

*

מתוך הקושי לדבר על אהבה.  אני מכיר עד כמה זה קשה להביע בשיר את רגש האהבה מבלי שהדברים יגיעו לכדי קימוט הנייר והשלכתו, למחיקת הקובץ לאלתר, לתחושה שכל מה שנכתב הוא חבוט ולעוס ומוטב שלא היה נכתב;  לקושי המתמיד הזה להישיר מבט ולהגיד כך הרגשתי אז, כך אני חש היום, ללא כל עידונים והנחות—  מתוך כך, אני יכול להעריך בכל לב את המיניאטורות הרגשיות החושניות שמציב מומוס ולראות בהן אמנות בלתי שכיחה.

*

 

 

בתמונה למעלה: Vilhelm Hammershoi, Interior with Woman at Piano, Oil on Canvas 1901

*

Read Full Post »

Gustav Klimt (1862-1918).  Poppy Field 1907

ָָ*

לִבּי דוֹמֶה לְלֶהָבָה הֲפוּכָה    [גיום אפולינר, 'קליגראמה', מבחר שירים, עם מבוא ואילוסטרציות ערוך על ידי מרסל ל' מנדלסון, הוצאת מסדה: גבעתים ורמת-גן 1968, עמ' 21]  *  *

כן, ציפית שאעטה את החיוך הליצני ואומר שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, שאני בכל זאת מאמין באדם בכל לבי, שלא חדלתי להאמין, שלא אחדל. אבל ביום ההוא אבדו עשתונותיי, והחיוך קפא גם כן; כלומר, ודאי ניסיתי לחייך, אך זה נראה כמו מי שמעווה פניו בעת מצוקה; או כמי שנחלץ. ברגע-האחרון מעמוד קלון או ממכונת עינויים, ואמור לגלות חדווה על כך שלא הוקע, או שהמכונה לא סיימה לשבור לו את העצמות.

במצטבר, שום דבר לא בסדר אצלי. וככל שהמאורעות מתוספים, ניכרת מגמה של התרגלות: הרבה לא ישתפר. תמיד הצלחתי לחמוק אייכשהו; למצוא כיצד לנשום היכן שאין אויר; כיצד לאהוב בסביבות נטולות האהבה ביותר. כיצד לצחוק באופן חופשי היכן שאנשים אינם צוחקים וכמעט מונים זאת כחטא. בכל זאת, עוד לא הצלחתי להתייצב מול זה ולהגיד לכו לעזאזל אתם ומערכות הכח, השליטה, הבקרה, הדיכוי, ההסתרה, ההמתה, האלימות. תהיו אשר תהיו: יחידים, משפחה, קבוצה, עם, מדינה. כל שאינם מאפשרים לזולתם אפשרות הוגנת. כל שעסוקים בלהכשיל, לחסום, למנוע, לסגור, לנשל, להדיר, להכות.

הארץ תישאר שלכם. אתם תמיד תדעו מה להשיב לאפיקורוס שאומר שחייבת להימצא דרך לא להזיק ולא להיות ניזוק, או תשסו בו מישהו או משהו כדי שלא ייפתח את הפה. כלפי חוץ תשדרו 'ייצוגיות', 'מכובדות', 'נראוּת מוסדית', 'סדר', 'חוק', 'צדק' ,'יהדות'. הכל מופתי, הולך למישרין, ובלילות תישמע צווחה מבין הבניינים, ואיש לא יזהה דירה וקומה. הלילה יחזור מהירה לשלוותו. איש לא יחוש לעזור.

זה סיפור עתיק כל-כך, שכבר קשה להאמין שייתכן לשנותו. 'זה ממש מוזר', תגידו; 'האם נראה לך סביר שבסביבה של אייפון, לפטופ, מבצעי סוף עונה, ריאליטי, ממיר דיגיטלי, בסיס צבאי, רשתות חברתיות ותמלוגי גז— הדם ממשיך לשתות?'.

'אצלנו? זה לא אצלנו. זה אצלם; אצלנו אין אלימות".

"אנחנו שואפי שלום, הומי חירות, מאז ומעולם היינו; רק הם תמיד מדברים על מאבק והתנגדות".

עיני נחה על שורות בספר: הסיווגים האלה – ילדוּת, התבגרוּת, בגרוּת – נראים לי משוּנים מאוד, ואם אני משתמש בהם לעתים בשיחה, הריני מתייחס אליהן תמיד, ביני וביני, כהשאלה. מעט מדיי השתנה מאז ילדוּתי ועד עתה. כילד ידעתי לנחות תמיד על הרגליים; שהיתי בחרדה מתמדת, אבל נטיתי לא לאבד עשתונות.

לפני ימים מספר, עוד נטיתי  להקפיא חיוך; כעת אני בסדר. רגוע כדבעי. אני יודע בדיוק היכן מונחים עשתונותיי. ובכל זאת, ממש כמו זוג משקפיים שנשכח, או שעון יד שנשמט בחדר אפל, אני נוטה לגשש אחריהם, לודא שהם בקרבת מקום.

אני מחליף חרדה בפליאה. כל יום קצת. יש בזה תום. ואז עוד תום.

יש בזה מוכנות לתנועה, אחר הפשרה מקיפאון.

יש שיעדיפוּ לצאת לָגן. שדה העומד בפריחה אביבית, משולהבת-אקסטטית; אני מתרכז במה שנִרעָד כִּמדומה, מעבר לגן. יחידי-חִוֵּר, הריקן, הפָּרוּם.

*

הערה: הציטוט בגוף הטקסט לקוח מתוך המסה פחות מאדם: יוסף ברודסקי, מנוסה מביזנטיון (מסות), תרגם מאנגלית: גיורא לשם, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב 1992, עמ' 19 *

חג שמח

*

*

  בתמונה למעלה: Gustave Klimt, Poppy Field, Oil on Canvas 1907

Read Full Post »

ant159

*

שיר מאת  ז'ק ברל (1978-1929), מגדולי השנסון הצרפתי;השיר לקוח מאלבומו האחרון שראה אור כשנה טרם פטירתו (מסרטן מתמשך). זהו שיר הומניסטי בעיניי יותר מאשר שיר התרסה; בקרקעיתו מתרוצצת התפישֹה לפיה האל אינו אלא רעיון המתנוצץ בליבו של האדם.  

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

הָיִיתָ נוֹתֵן לִזְקֵנִים לִרְקוֹד וַלְס בַּכּוֹכָבִים

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

היִָיתָ מַשְׂבִּיע עֲנִיִים, נִכְאָבִים

 

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים,

לֹא הָיִיתָ מַכְתִּים אֵת הָאוֹר הַכָּחוֹל בְּעָבִים

 

אָבָל,

אַתָּה לֹא אֱלֹהִים,

אַתָּה טוֹב יוֹתֵר, חֲבִיבִי,

 

אַתָּה אָדָם.              

 

[תרגם מצרפתית: שוֹעִי רז, 2012] 

*

התרגום הזה לצד תרגומים אחרים פרי עטי עתיד לראות אור בקרוב בספר אלוה היכן שהוא בעריכתי (יוצרות/ים שונות/ים), גיליון מוסף מס' 1 של מקף: כתב עת לספרוּת.

 

בתמונה למעלה: Yves Klein, Ant 159, Oil on Canvas 1960

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

morandi

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

 *

   קראתי שוב, אחר הרבה שנים את אדם הראשון (תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 1995) לאלבר קאמי (1960-1913). בקריאה הנוכחית התחדשו לי הקיטוב והניגוד השוררים בין שני גיבוריו של קאמי:מרסו (הזר, 1942) וז'ק קורמרי (אדם הראשון, כתב יד בלתי גמור,ראה אור לראשונה בצרפתית בשנת 1994).מרסו,צרפתי שעובד באלג'יריה,אינו בוכה בהלווית-אימו (ובכלל מתייחס לקבורתה כחובה/טורח), מנוכר מאוד מסביבתו,כאילו איזה מסך ברזל חוצץ בינו ובין האנושות; קורמרי,יליד אלג'יריה,יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה; חוזר לבקר את אימו החרשת-אילמת,ואת בני משפחתה באלג'יר;ומה שמתחיל לכאורה כמסע בעקבות האב שלא הספיק להכיר,עובר למסע רגשי בעקבות אהבתו לאימו ולדודו; קורמרי גם מתמודד עם נקיפות-מצפון על שזנח את אימו ואת אחיה החרשים באלג'יריה ונסע לבדו כדי לבור לעצמו עתיד בפריס.

   זאת ועוד,שעה שמרסו רוצח אלג'יראי-ערבי בחוף הים של אלג'יר,מפני סיבה בלתי מבוארת (שמש חזקה,פחד,עקה-רגשית) וסופו להיות מוצא להורג באותה שרירות של מכאניזם בלתי ניתן לעצירה של מערכת המשפט ושל לחץ הקהל; קורמרי דווקא מציל פועל ערבי שעובד בשוק,זאת לאחר שפיגוע של המחתרת האלג'יראית מחריד את השוק,ומביא למותם של כמה מתושביו. קורמרי דואג למצוא מסתור עבור הפועל באחת ממסעדות השוק וכפי הנראה מציל את חייו (שם,שם, עמ' 70-69). הצעד שעושה קורמרי מתואר כשרירותי לפחות באותה מידה של שרירותיות בה מתואר מעשה הרצח שמבצע מרסו. האם קאמי ניסה לומר כי מעשי האדם אינם אלא תולדה של האדם-שהוא,של מכלול הרגשות והמחשבות שהכיל בחייו, של מכלול ההחלטות שקיבל ושיצרו בפנימו את החלל ואת התווך המכילים את האפשרויות העומדות בפניו? על פניו, כל אדם עשוי לרצוח או להרוג, בהינתן תנאים מסויימים; כל אדם עשוי באותה מידה להחליט בשבריר רגע להציל את חיי רעהו, ולו גם מדובר באדם שאינו ממודעיו. קשה שלא להרהר כי כאשר מרסו לוחץ על ההדק עומדות מאחוריו שנים של הזרה רגשית,התנכרות לעברו,הימלטות מהתרגשות,מביטוי של רגשות.מעניין כי קורמרי הקרוב מאוד לקאמי-עצמו ברוב פרטי חייו,המנסה לראות בתוך אותה ילדות קשה שנפלה בגורלו גם את נקודות האור הבודדות שהאירו את שמיו, בוחר בשעת מבחן שלא להעלים עיניו מן הפועל הערבי שכבר הושם כמטרה על ידי מוכרים בשוק, ובהרף אחד מוצא לנכון למצוא עבורו מקום מקלט עד יעבור זעם.

   פרק נוסף בכתב היד של אדם הראשון מעניק משנה תוקף להבחנה שהשמעתי. זה הפרק השלישי בחלקו הראשון של אדם הראשון לצידו הוסיף קאמי את ההערה: "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו" (שם,שם,עמ' 32). זהו אכן טקסט קריטי בכל מובן, בודאי מקטעי הפרוזה הטובים יותר שכתב קאמי מעודו בעיניי. הפרק עצמו מתאר מפגש בין קורמרי ובין חבר ורע המבוגר ממנו בשנים רבות, ויקטור מאלאן. מאלאן הוא מוכס לשעבר, איש אמיד ובעל השכלה רחבה מאוד. קורמרי מתייחס אל מאלאן כאל מנטור, מורה לחיים, שנקלע בדרכו, לימד אותו הרבה מאוד, וכעת הוא חש כי הוא קשור בקשרי רעות ואהבת חברים עימו, וכי הוא "חב לו הכל". לעומתו מאלאן מכונס ומצומצם, גם קריר יותר מטיבעו. הוא מסביר לקורמרי דרך סיפור-מעשה-שאירע שאין איש שבאמת מכיר את זולתו. אחר כך כאשר ז'ק מספר לו על תכניתו לצאת ולאסוף מידע על אודות אביו,משיב לו מאלאן,כי נסיונו הורה לו כי מוטב שלא להרבות בשאלות ובאיסוף מידע על העבר, משום שהדברים שיתגלו אינם בהכרח מה שהמבקש אחריהם מבקש לגלות ועלולים לסבך את חיי ההווה. הוא מדבר עם קורמרי על זקנתו, בדידותו, על תחושת המוות הקרב המלווה אותו, וסופו שהוא מבקש את סליחתו של קורמרי על שלא תמיד ידע להשיב לו חיבה. הפרק מסתיים בשורות הבאות:

 *

מאלאן הביט אל הנברשת הגדולה בסגנון הישן שהיתה תלויה מעל לשולחן, וקולו נהיה חרישי יותר כשאמר את הדברים שקורמרי, רגעים אחדים אחר-כך, לבדו ברוח ובפרוור השומם, עדיין שמע בלי הרף בתוכו פנימה:

   "יש בי ריקנות נוראה, אדישות שמכאיבה לי…"  

[שם,שם, עמוד 38]

 *

   דמותו של מאלאן מבוססת קרוב לודאי על דמותו של הפילוסוף הצרפתי שלימד לא-מעט באלג'יר ז'ן גרנייר (1971-1898) שאמנם היה מורה רוחני עבור קאמי הצעיר שגם הקדיש לו מאוחר יותר כמה מיצירותיו. גרנייר פתח בפני קאמי היתום מאב ובנה של אם חירשת-אילמת, את שערי ההשכלה האקדמאית, התרבות והמחשבה הביקורתית, וידע לטפח את העלם שבסביבתו הקרובה לא נמצא מי שיעודד אותו להיהפך לאינטלקטואל. עם זאת, קשה שלא לחוש באיזו הסתייגות מאוחרת ונכאבת של קאמי ממורו. חיי האינטלקטואל המרוחק המנתח את עולם התופעות בלב קר הוותה פיתוי גדול לפנים, נתיב ללכת בו, ולהתרחק מן השוק של אלג'יר. לעומת זאת מסעו של קורמרי אל אותה שכונה דלה באלג'יר מתגלה כמסע המחייה אותו,המשיב לחייו אהבה ותעוזה ועל כן ויטאליות שנראה שנעלמו מחייו הבוגרים,או לכל הפחות עומעמו מאוד. דווקא האם,אחיה, סוחרי השוק,השכונה,חוף הים, הם אלו שנטעו בקורמרי (קאמי) את היכולת להימנע מאותה תחושה של ריקנות מאכלת, של אדישות מכאיבה.

   עם כל אהבתו של קורמרי למאלאן (בבואה לאהבתו של קאמי לגרנייר) קשה שלא להרהר אחר השם "ויקטור מאלאן" כשם שמאחז בחובו את "נצחון הרוע". לא משום שמאלאן הוא רע-לב או בעל מידה רעה, אלא משום שהשכלתו לא הצליחה להביאו לכדי פתיחת הלב… אל נדיבות וחמימות כלפי זולתו,והנה הוא מגיע לחלק האחרון בחייו,וחש כאילו מעולם לא הצליח להביע בפני יקיריו את החיבה שחש כלפיהם, ששקע באדישות או בקור של התבוננות על העולם מתוך איזו הזרה, ניכור או שימת התופעות בסוגריים כדי לנתחן ולהבינן במושגים רציונליים, הדוחקים את הרגשות, את חווייתן ואת הבעתן.מאלאן בסופו לא פחות ממרסו הוא אבוד מפני שלמד לאצור ולעצור את רגשותיו במידה כזאת,שפנימו הפך למקום בו שוררת ריקנות נוראה ואדישות מכאיבה. ההתנכרות אל החוץ הביאה אותו כדי התנכרות אל עצמו-גופו. שלא כמרסו נהיר כי הוא לא יתרגם תחושות אלו למעשה של אלימות. ברם, הזיקנה והבדידות המטפיסית המיוסרת, אשר מורה זה כפה על עצמו, העולה לו ככלות שנים בתחושות של ריקון ואדישות— יש בה כשלעצמה אלימות-עצמית קשה מנשוא.

  עם זאת, דומה כי אם קאמי עוד בראשית דבריו כותב בהערת שוליים לקראת טיוטת תיקונים של הרומן: 'צריך להדגיש יותר, למן ההתחלה, את המפלצתיות שבז'אק'(שם,שם,עמ' 25). הרי הולך ומתבהר ככל שהעלילה נמשכת, כי בז'ק אין שום דבר מפלצתי,וכי שיבתו המאוחרת לאימו,למשפחתו ולשכונת ילדותו רק מוציאים מקירבו רגשות ותחושות אנושיים. העובדה שלא מחה את ימי ילדותו אף-פעם מלוח ליבו ומעולם לא התנכר באמת לאלג'יר ולעממיותה,היא מה שמאפשרת לו להציל בשבריר של החלטה את חייו של הפועל הערבי, לאין שיעור יותר מאשר ספרים שקרא, דעות או אידיאולוגיות שניקרו על דרכו- ואותן אימץ לחייו.

   ואולי כן הוא; אפשר אין משקל מהותי לדעות, לאידיאולוגיות גדולות, לרעיונות שנרשמו בנו;  אפשר כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של מפגשים חמי לב ונדיבים עם אנשים אוהבים שהותירו בנו רישום בל-יימחה. אלו הם המקורות לרבים ממעשינו; המקומות שבהם עמדנו על דעתנו להביע ולאהוב. בסופו של דבר,דמויות אחדות,מפגשים אחדים,עשויים לקבוע את דרכנו לאין-שיעור יותר מאשר שנים על גבי שנים של השכלה,ידע, והתמקצעות במשלח יד כלשהו— זה מה שאני חש כי קאמי ניסה למסור. האנשים שלימדו אותו לחייך, להביע רגשות, להיות נדיב, לסייע לזולת בצרה— הם בסופו של דבר אלו שהניאו אותו, מבלי שעמדו על כך, מלבחור בהזרה האלימה של מרסו, או בבית הכלא של התבונה (הקור הרגשי המסוגל להפגין מעט מדי חיבה) של מאלאן; ככל הנראה הם גם שהשיאוהו לכתוב את הפרק הזה מבלי להשמיד אותו, כפי שתכנן בתחילה.

 *

*

בתמונה למעלה: Giorgio Morandi, Patio in Via Fondazza, Oil on Canvas 1958

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Older Posts »