Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ק דרידה’

*

מאיזושהי פרספקטיבה הלאו כל החיים הם סגר ובד-בבד ניסיון להציץ אל מה שמעבר. כבר אפלטון (347-427 לפנה"ס) דיבר על השהות בגוף בבחינת מאסר או קבר. מהרבה בחינות ההגות הפוליטית שהציע בדיאלוגים פוליטיאה והחוקים הם ניסיונות לחרוג ממאסר הגוף הסוֹפי או הטריטוריה החומרית, ולנסוק לעולם שאינו תחום בגוף או בחומר,  אמנם באופן דידקטי וסגור בתוך עצמו (אידיאות וסדר פוליטי האומר לגלם אותן עלי-אדמות), אך מתוך מחשבה, שעל הרקע היווני והאתונאי – בהּ נוצרה, הוותה הליכה רדיקלית אל מעבר לסדרים הפוליטיים, החברתיים והדתיים-מיתיים של הזמן. אני כמובן לא טוען כי ביקורתו של קרל פופר (1994-1902), בהחברה הפתוחה ואויביה (קרוב לודאי, ספר הפילוסופיה הגדול ביותר שנכתב עד-עתה בניו זילנד), על אפלטון לפיו הוא אביהן הרוחני של האידיאולוגיות הטוטליטאריות באירופה במאה העשרים משוללת יסוד,  אבל עם שאפלטון עצמו שיתף פעולה בזקנתו כיועץ מדיני בחצרו של טיראן סיציליאני (כפי שמורו סוקרטס היה מורם של צעירי האוליגרכים שהשתלטו על אתונה), דומה כי הוא עצמו חשב והאמין, כי שיטתו הכוללת צמצום פערים בין עשירים ועניים ומחויבות להשכלתם של חלקים גדולים מהחברה, חתרה למצב שהיה בו הרבה יותר שיוויון משהיה מקובל ברוב החברות בנות-זמנו (בהחוקים פערי השכר המותרים בחברה הן רק פי חמישה מהאזרח העשיר ביותר לאדם העני ביותר). לאפלטון היתה גם מחוייבות גדולה לשימורן של המידות הטובות (חיקוי הדמיורגוס הטוב שיצר את הקוסמוס הפיסיקלי כדי להטיב עם יצוריו, כמובא בטימיאוס) בחברה ובפרט של אמירת אמת הן מצידה של הנהגה פוליטית והן מצדם של המשתתפים בחברה הפוליטית (פוליס = עיר-מדינה). בדיאלוג קראטילוס למשל, יש דיון על העובדה לפיה שפות האנוש היו אמורות לגלם את תמונותיהם הנכוחות של הדברים (זאת היתה כוונת האלים) אבל כבר מאוד התרחקו מכך. הם אינם מגלמים את תמונות הדברים או מהויותיהם, ובני האדם לפיכך דומים בדיבוריהם, לאנשים מנוזלים-מאוד המשוכנעים שהם בריאים לחלוטין. תמונת העולם הנזלתית הזאת כוחה יפה להרבה מאוד מיתוסים יווניים שקשרו בין רצח ובין הפרת האיזון הטבעי או הקוסמי, הבאה לידי ביטוי בכך שפורצת מגיפה או שפוליס כלשהי נוחלת מפלה בשדה הקרב. תמונות דומות מצויות גם בתנ"ך העברי, אשר לכל אותם העושים את הרע בעיני ה' ואינם יודעים מה פיהם דובר. אותה תשתית מיתית לפיה העוול המוסרי חייב לבוא על תיקונו כדי שהאיזון ישוב לעולם מופיעות בעולם הטרגדיות היווני והיהודי-הלניסטי (במצרים של תקופת הבית השני, למשל אצל יחזקאל הטראגיקון). בעצם, בני אדם הטוענים כי אנשים יצליחו בחייהם אך בכוח הזרוע והממון – היו נתפסים בעולם העתיק, כאנשים שחלו במחלה אנושה, ההורסת את מנהגו של עולם (פרעה בתורה; מידאס או אגמממנון בעולם היווני). כיום אנו כבר כה נתרחקנו ממנהגו-של-עולם זה, שאפילו רובנו אינם מוכנים לראות או לקבל שאנשים מסוג זה (בריונים קפיטליסטים) הורסים את הטבע שעוד נותר, ורוצחים במחי-החלטותיהם הכלכליות בני תמותה (אדם וחי).

חנה ארנדט (1975-1906) בשלהי יסודות הטוטליטריות טענה כי דמוקרטיות שוקעות טרם הפיכתן למשטרים טוטליטריים נוטות לבודד את האזרחים אלו מאלו, אולי כדי למנוע מהם להתאחד או להתאגד או להשיב תגובת-נגד. איני טוען כי העולם המערבי או ישראל יהיו מהצד השני של הקורונה חברות טוטליטריות בהכרח, אבל אני רוצה לטעון טענה אחרת — המתבססת על דימוי שהשמיע ז'ק דרידה (2004-1930) באחד מהפרקים הראשון של ברית וידוי, חיבור שנכתב בעת שאמו גססה לאיטה והוא עצמו התמודד עם סרטן. במציאות הזאת הוא מתאר עתיד שבה את האדם האוחז בעט מחליף אדם המחזיק מזרק – וכך נדמה לי, שהשהיית החיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים שימשה את החברות האוליגרכיות-קפיטליסטיות בעיקר כדי להישמר מתגובת נגד; כשכעת הן מציאות את מזרקי-החיסון בבחינת משיח; שתי זריקות – והחיים ישובו לתקנן. כלומר, אין צורך בחשבון נפש חברתי; בהרהור על נטישת המוסר והמידה-הטובה, אלא הלקח היחיד שמציעות החברות המערביות בשלב הזה לאזרחיהן הן: אמרו תודה לממשלותיכם שיש להם די כסף וכוח-פוליטי כדי לרכוש לכם חיסונים.  בהמשך, אמנם ניאלץ לקחת מכם את הפנסיות כדי לפייס אילו אילי-הון שנקלעו לחובות, ונמשיך לשעבד אתכם במקומות העבודה כמיטב-המסורת, אבל אתם צריכים להודות לאלוהי הממון, על שנתן מכוחו לתאגידי הפרמצבטיקה ולאלוהי הדילים שמעמידים את כולכם כשפני-ניסוי שלהם. זה הלקח היחיד שמבקשים שנפיק.      

בראיון טלוויזיוני אצל דיק לווט בשנת 1970 נשאל אורסון וולס (1985-1915) מה היה הולך ללמוד באקדמיה אילו היתה בו היכולת. הוא ענה: "כל-דבר. אבל אם יכולתי לבחור תחום אחד וללמוד אותו ברצינות אז אנתרופולוגיה, תחום מרתק"; הוא נשאל: "לא פילוסופיה?" וענה: "תמיד היה לי חשד או ספקנות לא-תרבותית לגבי ערכהּ" (ראו למטה, דקה 3:00 ואילך) . בהמשך אותו ראיון הוא התפייט על וינסטון צ'רצ'יל שידע מונולוגים שייקספיריים בעל-פה. אך יותר מכך, הרשים אותו, שפעם אחת, בשלהי שנות הארבעים, צ'רצ'יל קד לעומתו באיזו מסעדה בקאן, מה שעזר לו מאוד לגייס את הכסף לסרטו הבא, משום שהעובדה שאורסון וולס כה נכבד בעיניי צ'רצ'יל, עשתה רושם גדול על המשקיע הפוטנציאלי, גולה רוסי, עימו ישב וולס באותה עת.

*

*   

וולס היה שחקן ואיש תקשורת גאוני. בד-בבד, הייתה בו משיכה גדולה לדמויות של פוליטיקאים ואילי-הון קפיטליסטיים ולייצוגים של כוח, גם כאשר הכוח הוא סיבתהּ של טרגדיה. לא לחינם הוא האיש שככל הנראה כתב את נאום "שעון הקוקיה" והוסיפו לתסריט של האדם השלישי (1949). בסרט כזכור הוא גילם את הארי ליים, נוכל וקומבינטור, המוכר תרופות פגומות בשוק השחור של ברלין, הגורמות נכויות ומוות למשתמשים בהן. באותו נאום הוא מעמיד על הזיקה שבין הרנסנס האיטלקי ובין מצב המלחמה המתמיד בין הנסיכויות שם בשלהי ימי הביניים ומשווה זאת לניטרליות של שווייץ, שהשלום בהּ הביא בעיקר, מבחינת תרומה לציוויליזציה, להישגה הגדול ביותר – המצאת שעון הקוקיה. גם במונסניור ורדוּ (1947),סרטו של צ'רלי צ'פלין, שוולס כתב לו את התסריט, מתבטא הגיבור, רוצח-הנשים המורכב, המפרנס מרציחותיו אישה נכה ובן קטן (אינם יודעים על מעלליו), כי רצח בחברה תחרותית ואי-שוויונית הוא ממש ביזנס, כמו כל ביזנס אחר; ממשלות פועלות רצח דבר-יום-ביומו ומנפיקות למצטיינים בו אותות גבורה.            

    מנגד, מהדהדים בזכרוני דבריו של הפילוסוף הערבי-אנדלוסי, אבו בכר אבן באג'ה (1138-1085), בתוך ספרו תַדְבִּיר אַלְמֻתַוַּחִד:

*

[21]. העיר המעולה מתאפיינת בהעדר מלאכת הרפואה והמשפט מאחר שהאהבה שוררת בין תושביה ואין ביניהם ריב לחלוטין. לכן, רק כאשר חלק מהם חדל לאהוב את זולתו ופורצים סכסוכים ביניהם, יש צורך להשליט צדק ולאדם אשר יבצע זאת והוא השופט.    

[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, תירגם מערבית לעברית, העיר והקדים מבואות יאיר שיפמן, הוצאת אידרא: תל אביב 2021, עמוד 39]

*

מסורת העיר המעולה חוזרת לפוליטיאה, כלומר למסורת הפוליטית האפלטונית, שהתקבלה ובמידה רבה התפתחה בכתבי הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (950-880) שהשפיעה השפעה מכרעת על המחשבה הפוליטית הערבית בימי הביניים, לרבות על כתבי אבן באג'ה. במרכזה תפיסת הפילוסוף והמלך-הפילוסוף כרופאי-נפשות, כלומר: כמשכינים סדר חברתי ופוליטי תקין ונכוח, המקובל על אזרחי המדינה, ואשר מביא לידי כך שיחיו ביניהם בשלום, אחווה ורעוּת ויחיו את חייהם מתוך רצון כן ללכת לאורן של האידיאות והמידות הטובות, כך שממילא אין בהם נגעים נפשיים מעוררי מחלות ולא סכסוכים המעוררים התנהלות משפטית. אריסטו (322-384 לפנה"ס) שבמידה רבה המשיך את מורו אפלטון, לא סטה לחלוטין בעניין הפוליטי מדרכו, אלא שבכתביו המאוחרים ניכר היעלמו של המלך-הפילוסוף והעדפתו לחברה שאינה מתנהלת מכוחו של מונרך או שליט יחיד, אלא מכוח הסכמת חבריה, לחיות חיים של מוסר ועיון.

קל מאוד למצוא מה לבקר בתפיסת העולם האוטופית הזאת שמתעלמת מהרבה מאוד מורכבויות של החיים האנושיים (וגם מכוחות סותרים באדם). כלומר, ממש כמו שהקומוניסטים האמינו כי חלוקת נכסים בצורה שווה, ביטול הסדר המעמדי וכפיפות כוללת לאידיאולוגיה פוליטית אחת ויחידה – תשחרר את המין האנושי מהרבה רצח ועוול [ולא עבר זמן-רב עד שגם פילוסופים מערביים, שצידדו בקומוניסטים תחילה, כגון: אמה גולדמן (1940-1867), סימון וייל (1943-1909) או אלבר קאמי (1960-1943) ניתקו עימם כל קשר]; כך גם תפיסת העולם הזאת הבנויה על התפיסה לפיה: רק הפילוסופיה וחיי העיון הפילוסופיים ייגאלו אתכם – היא בעייתית וראויה לפקפוק. אפלטון, אריסטו וגם אלפאראבי ואבן באג'ה האמינו ללא פקפוק כי הדרך היחידה לפדות את האדם מהמצב שבו הוא חולה מאוד ומשוכנע שהוא בריא לחלוטין – היא הדרך הרציונל-פילוסופית-פוליטית (במידה רבה ניתן לראות בשפינוזה ובלייבניץ את צאצאי-צאצאיהם האידיאולוגיים); אני שמח שההיסטוריה לא העניקה לדרך הזאת הזדמנות מליאה להצליח או לנחול מפלה חרוצה.

עם זאת, דבר-מה מעורר-מחשבה, בשיטתם של כל הפילוסופים הפוליטיים שהוזכרו היא הסכמתם על כך שכסף וכוח אינם תכליות נעלות ולא מידות טובות, בעל-המאה לא צריך להיות בעל-הדעה, וכי הדבק בדרך זו נמצא הורס את העולם יותר מאשר בונה או מרפא אותו. יתירה מזאת, אבן באג'ה הדגיש בפירוש את היותו של אדם חלק-מהטבע וחלק-מהיקום, ולפיכך בהיותו בתבנית חלק מהשלם, אל לא לפעול על-מנת להרוויח ממון או כוח פוליטי תמורת פעולות המטילות הרס בחברה או בעולם.

אבן באג'ה כתב:

*

  1. קיים אובייקט המעורר פליאה והתבוננות ואף קושי גדול. זאת כי טבע האדם מצוי, כפי שנראים הדברים, בתווך בין היישים הנצחיים ובין אלה ההווים – נפסדים. האדם במצבו זה מתאים לטבע …
  2. נראה שנוכל לומר כי האדם הוא מהפלאים אשר יצר הטבע. ונאמר כי לאדם פנים רבות והיותו אדם באה לידי ביטוי בכולם. שהרי יש בו הכוח הזן, אשר אינו מקבל צורה, ויש בו הכוח המרגיש, המדמה והזוכר אשר אין להם קשר למהות האדם. ויש בו הכוח השכלי הוא המייחד אותו.

[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, עמוד 121-120]

*

*   בדבריו, העמיד אבן באג'ה על מורכבות הפנומן האנושי. האדם נמצא בד-בבד בין הנמצאים ההווים-והנפסדים בגופו ובין היישים הנצחיים בפוטנציאל המחשבתי שלו. באדם יש כוחות רבים. כוח הקשור בהתמדת הגוף, כוח מרגיש, מדמה (דמיון, וסינתזה) וזוכר. ומהותו הינה (לדידו של אבן באג'ה ושל המסורת הרציונליסטית) – כוחו השכלי (האנליטי).  זאת ועוד, על-פי אבן באג'ה, האדם "מעורר פליאה, התבוננות, וקושי גדול" – כלומר מיסתורין, וחלק ממסתוריותו נובע מההתאמה הזאת בינו ובין הטבע ומהיותו חלק מהיקום.

במידה רבה מתאים ההומניזם בן המאה ה-12 של אבן באג'ה לדברים על רגש הפליאה והמיסתורין הטבועים באדם, שכתב הפיסיקאי אלברט איינשטיין (1955-1879) כשמונה מאות שנים אחריו:

*

הרגש היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא רגש המיסתורין. זהו הרגש היסודי, ערש כל אמנות ומדע אמיתיים. אדם שהרגש הזה זר לו, שאינו מסוגל יותר להשתאות ולהיסחף בהיפעמות, הרי הוא חשוב כמת, כנר שדעך, ההרגשה שמעֵבר לכל מה שאפשר לתפוס קיים משהו ששׂכלנו לא מסוגל לתפוס, שיופיו ונשגבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין; זוהי דתיות. במובן זה, ובמובן זה בלבד, אני אדם אדוק בדתיותו.

ובמקום נוסף:

כל מי שעוסק ברצינות בחקירה מדעית משתכנע כי קיימת רוח  המתבטאת בחוקי היקום – רוח נעלה לאין שיעור מרוח האדם – שבפניה אנו, על-אף יכולותינו הצנועות, חייבים לחוש ענווה.כך מחולל המאמץ המדעי רגש דתי מסוג מיוחד, רגש שאכן שונה  במידה רבה מדתיות של אדם תמים יותר.   

[וולטר איזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, תל אביב 2011, עמ' 499-498]

*

כלומר, אליבא דאיינשטיין, האדם הוא חלק מהיקום, ורוחו עומדת בזיקה לרוח הנעלה הרבה יותר (הנמצאת מעֵבר) המתבטאת בחוקי היקום העלומים; עם זאת, הוא חלק מהיקום, ובעצם אמור להביא לידי ביטוי ביכולותיו הצנועות עלי-אדמות את אותה רוח היקום כמידת יכולתו או לחתור עדיה, כפי שהדבר אכן מתבטא במאמץ המדעי. לאדם לא נחוצים פתרונות לכל שאלה; ודאי לא פתרונות זריזים ומהירים. במצוקתו – האדם התמים יעמוד ויתפלל לאלוהי דתו; אם הבנתי נכונה את רוח איינשטיין – איש המדע יעמוד נוכח הרוח הגדולה והמיסתורין שלה, שאין שכלו יכול לתפוס, וידע כי במידת-מה רוחו המצומצמת היא חלק ממנהּ, והינו לא רק חלק מחברה פוליטית (כפי שפילוסופים רבים בני המאה העשרים ניסו לצייר) אלא חלק מהיקום כולו.

לסיום, שאיפתם של רבים היא שיש להשיב כמה שיותר מהר את החיים למסלולם ברגע שהמזרקים יפסיקו להזריק. אבל, אם  ניסיתי לטעון כאן דבר-מה הריהו שהחיים לא צריכים לחזור למסלולם – הם צריכים לבחון מסלולים אלטרנטיביים או למצער לבחור מסלול אחר מתוך הרבה מסלולים אפשריים. זאת משום שאנושות החיה מכוח הכוח, הכסף והכבוד היא אנושות שתכלה את עצמה (ואת הכוכב הזה) מהר-מהר, או למצער תביא עוד מחלות ומלחמות, שמהם יש להימנע, קודם כל, על ידי עמידה בחיים (עמדה קיומית) אחרת מזאת שהתרגלנו אליה.

*

*       

בתמונה למעלה: שועי רז, מעֵבר לסגר, ינואר 2021.

Read Full Post »

 

הפילוסוף הפוסט-מודרני, איש הסמיוטיקה ההרמנויטיקה והדקונסטרוקציה, ז'ק דרידה (2004-1930) הגדיר בטקסט (ראה אור בכתב עת צרפתי לספרות, ותורגם לראשונה על ידי מיכל גוברין בשנת 1999), את השירה, כסוגה המתאפיינת בשני מאפיינים מרכזיים השזורים זה בזה:

*

1.חסכנות הזיכרון: שיר חייב להיות חטוף, אליפטי (חותך), מעצם ייעודו, ללא קשר לאורכו האובייקטיבי או הגלוי לעין. התת-מודע המלומד של ההדחקה ושל הנסיגה.

2. הלב: לא הלב שבמרכזו משפטים העוברים בלי סיכון על המחלפים וניתנים לתרגום משפה לשפה … לא, זהו סיפור של "לב" המעוטף שירית בביטוי "לחקוק בלב" בלשוני או בלשון האחרת, הצרפתית (apprendre par coeur), האנגלית (to learn by heart) או אחרת נוספת, בערבית (חפט' עז ט'הר קלב) – נסיעה אחת רב נתיבית …

[זק דרידה ומיכל גוברין בהשתתפות דיוויד שפירו, גוף תפילה: קולות, מילים בכתב, שיר תפילה, עורכת הספר: דנה פריבך-חפץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 136]                                                                                   

 

לא יהיה מנוס מלקבוע כי שירה מהווה לדידו של דרידה תהליך של ריכוז והתכנסות אל תוך העצמי; מבע מילולי שראוי לכותב לזוכרו, ולחקוק אותו בלב, אך עם זאת, אינו בבחינת שפה שימושית תכליתית הניתנת לתרגום טכני פשוט משפה לשפה. דרידה, איש של טקסטים (הרכבה ופירוק), אינו חותר בדבריו על השיר לתור אחר מובָנוּת השיר. אין בדברים התנגדות לכך שהשיר יהיה בשפה לא מובנת, אידיוסינקרטית, אולי אפילו בג'יבריש. מסע המילים, לא יתור אחר קהל, ולא ינסה להתחבב ולהיות מנוגן על כל לשון, לא יהיה כמטבע העובר לסוחר.

דרידה במידה רבה מניח כי שיר אמור להלום במידה רבה את חייו הפנימיים של האדם. לכן, גם אם לא יהיה זה שיר שהמבקש לזכור הוא מחברו, בכל זאת יבקש לחקוק אותו על לוח ליבו, כמהות המבטאת את חייו הפנימיים למישרין. האדם, בתנודות חייו, ובסיטואציות הפוליטיות השונות, שבהן חולף עליו יומו, לא תמיד זוכר את מה שחשוב ויקר לו ביותר. דרידה, כמו מועיד לשיר מקום של מקום בטוח בזיכרונו של האדם, מקום המצוי על סף המודע, נטוע שם, תמיד ניתן לסגת אליו ולהיזכר. אולי גם הוא לפעמים פורץ מעצמו כדי להזכיר לאדם מה חשוב ומה מהותי בקיומו- הוא.

דרידה לא אומר זאת במפורש, אך במידה רבה – אם הדתות השונות תמיד עמלו על Credo, נוסח של "אני מאמין", לו שותפים כל בני הקבוצה [למשל, שמע ישראל  בקהילה יהודית-רבנית, ה- Symbolum  Nicaenum  ו-  Athanasian Creed , בנות המאה הרביעית, בנצרות (האחרונה, המיוחסת לאת'נסיוס, אבל הכנסיה מאלכסנדריה, נחשבת כיום רק כמיוחסת לו ואינה בודאות בת-התקופה); אלשהאדה או סורת אלפאתִחה באסלאם]  ונהגו לומר בפיהם את הנוסח מדי יום, כדי לאשר את נאמנותם לאמונה ולקבוצה, כדי שלא יסור מליבם, הרי השיר אינו הצהרה המאפיינת קבוצה, אלא את העדפתו ואת נתיב חייו של היחיד. דרידה כאן כלל אינו חותר למקום של קהילת שירה או של פנתאון משוררים. אין בדבריו כל חתירה להצביע על שירים שצריכים להיות "מקודשים" או למצער "מקובלים" על כל קוראיהם.  שיר נעשה שיר, לדידו, כפרי של תהליך הפנמה. זה טקסט, שהיחיד בוחר בו משום שהוא קרוב אל רחשי ליבו, ומעורר אותו להבין ולהתבונן ביסודות המניעים אותו. כמובן, השיר אולי דומה ל-Credo מבחינת כך שהוא משמש לאישור הוויתו הפנימית של זוכרו, אבל הוא גם שונה מן ה-Credo שוני גמור, מפני שהוא אינו חותר להוות הצהרה, ואין צורך לשנות אותו כריטואל בכל פרק זמן קצוב (יממה), אלא הוא נועד להיחקק על הלב ולהיוותר בזיכרון, יותר נכון: על סף המודע, ולעלות משם רק כל אימת שהוא עולה על דעת זוכרו, או שלעתים בסיטואציות משמעותיות הוא פשוט יפרוץ משם.

על מופנמותה של הוויית השיר בחיי היחיד, אפשר לעמוד גם מהמשך דברי דרידה שם, ומכך שהוא מדמה   שיר לקיפוד בהמשך דבריו למיכל גוברין:

*

כדי לענות בחטף, חיתוך (אליפטיות), למשל, או בחירה: לב או קיפוד, היית צריכה לשתק את הזיכרון, לפרק את התרבוּת מנשקהּ, לדעת לשכוח את הידע, להבעיר את ספריות הפואטיקות, זהו התנאי לייחודו של השיר.  עלייך להלל, להעלות את זכר השִכחה, את הפראיות, האוויליות של ה"בלב": הקיפוד. הוא מתעוור. מקופד לפקעת, סמור קוצים, פגיע ומסוכן, מחושב ובלתי מותאם (דווקא כיוון שהוא מתקפד כשקרב אסון, הוא חושף את עצמו לתאונה). אין שיר ללא תאונה, שאינו נפער בפצע. אבל גם פוצע. קראי שיר ללחש החרישי, לפצע האילם שממך אני חושק לחקוק בלב … מעל הכל, אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס, לסחרחרת ה-poiesis … לא עוף החול, לא הנשר, הקיפוד, נמוך מאוד, שפל, עד אפר, לא נעלה, לא חסר-גוף, מלאכי אולי, וזמני. 

מעתה והלאה, קִראי שיר לאותה תשוקה לָאות היחיד, לחתימה החוזרת ושונה את נפוצותה מעבר ללוגוס, לא אנושית, מבויתת בקושי, חורגת ממשפחת הנושא: החיה שהומרה, מקופדת לפקעת, מופנית לאחר ולעצמה, בסיכום דבר, וצנוע, חשאי, קרוב לעפר, השִפלוּת שאת מכנה בַּשֵּׁם, נשאת כך בשם שמעבר לשם, קיפוד בדיבור מושאל, דרוך עוקצים, כאותו עיוור חסר-גיל שומע, מבלי לראות כיצד קרבים פעמיו של המוות.

*השיר יכול להתקפד, אך שוב, רק כדי להפנות את חוד אותיותיו כלפי חוץ, הוא יכול לשקף את השפה, או להגיד שירה, אך לעולם אין הוא מתייחס לעצמו, לא נע מעצמו כאותן מכונות מלחמה נושאות מוות. מקרהו קוטע תמיד או משבש את דרכו של הידע המוחלט, את היש הקרוב לעצמו, אותו "שד של הלב" אינו מתרכז לעולם, אלא אובד (הזיה או טירוף) חושף את עצמו לידי הגורל, נותן לנקרֶה עליו לשסעו.   

[שם,  עמ' 141-139]

*

לקריאתי, דרידה מבחין כאן בין כתיבה אינטלקטואלית בשֵירות התרבות, הידע והספריה, ובין התנערות מכל המשא העודף הזה. התנאי לייחודו של השיר הוא היותו נקי מכל שורת הזיקות התרבותית והרב תרבותית. שיר אמור להעניק מענה חריף, פגוע ומסוכן, פראי ואווילי לרחש לבו של היוצר או הזוכר. השיר נחקק בלב מפני שהלב מוכן לו. מוכן גם להיפצע, להיות משוסע, זמני, שביר וכלה. אין הוד והדר בשיר, בדיוק ההיפך הוא הנכון. הוא גם לא אמצעי לבידור קהל ("אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס") – הוא פונה לעצמי, מושפל עד עפר ומצוי נוכח המוות. הוא כמו-ערוך כנגד החברה ומוסדותיה ואינו יכול לעבוד בשירותו של איש (מובן שגם לא לקבל סמכות). השיר מגלם את תשוקתו של היחיד להישמע, גם אם אין לו שומעים, וגם אם הרצון להישמע ימיט עליו אסון, שבר מוחלט או חורבן; השיר הוא הרגע שבו כותבו עומד חשוף ומאוים מול עצמו ומול העולם.

*

*

בעניין דמותו הקיפודית של השיר ושל "שד הלב" – עולה בדעתי האפוריזם השירי הנודע מאוד של ארכילוכוס (משורר יווני, המאה השביעית לפנה"ס), שזכה לימים לעדנה בפתח מאמרו של ישעיה ברלין (1997-1909), "השועל יודע דברים קטנים (רבים); הקיפוד – דבר אחד (גדול)", שגם בו ישנה איזו הנחה לפיה כדי להיעשות קיפוד יש להימנע מצבירת ידע ולהתרכז בדבר יחיד ומהותי; בנוסף עולה בדעתי הסיפור ליאופולד מאת הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921), שבמהלכו יוצא הגיבור, הסופר המתחיל, לקרוא במילון לארוס הצרפתי את הערך "קיפוד":

*

קִפּוֹד ז' (לטינית: Erinaceus). סוג של יונק שמקורו בצפון אפריקה, גופו מכוסה קוצים,ראשו מסתיים בחרטום מחודד. בעל חיים לילי. ביום הוא נחבא באדמה או בין השיחים. הקיפוד אינו תוקפני. הוא ניזון בשורשים ובפירות, בשעת סכנה מצטנף והקוצים מגינים עליו מאויביו.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הבלתי גמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000, עמ' 72-71]

*

סביר יותר כי דרידה הכיר את הערך הזה מקריאה במילון הצרפתי המפורסם, למעלה מן הקריאה בסיפורו של הסופר הגווטמלי. חשוב האזכור: "סוג של יונק שמקורו בצפון אפריקה" להזכיר שמוצאו של דרידה מאלג'יר. וכי  אולי ביקש בכלל לרמוז בקיפוד לכך שרוב סובביו על-שום השם שהוציא לעצמו רואים בו איש האוחז ידע יוצא דופן בנושאים רבים וספרויות שונות, אבל בעיני עצמו – הוא ממשיך לייצג את השיר החסכוני-מהותי; הפרא החקוק בלב.  אפשר אפוא כי לא על השיר לבדו דיבר כאן דרידה. אלא על יצירתו, כל אימת שהיא וידויית ומבקשת להביע כלשהו את מהותו. אפשר כי בקיפוד הפגיע, המסומר, המשתוקק להביע את עצמו בכל עת ,ובד-בבד חש בסכנה גדולה (או בחרדה גדולה) כל אימת שהוא עושה כן – ביקש המחבר לסמל את עצמו.

יותר מכך, נדמה כאילו דרידה, שבספרו ברית-וידוי (Circonfessions) תיאר באריכות באריכות את חוויית ברית המילה שלו כפצע עַד, צליבה ללא קץ [ולענייננו הקיפודי – כתר הקוצים של ישוע וגם מספר החיצים הרב שעיטר את גופו של סן סבסטיאן, הקדוש הנוצרי שעימו הזדהה המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה] , ואילו יום כיפור הפך לדידו ליום coupure (חיתוך), חותר פה לזיקה שהעמיד יוצרו האנונימי של ספר יצירה  בין ברית הלשון (כשירה, וכחקיקה על הלב) ובין ברית המעור (ברית המילה); גם הלשון של השירה, המפנה עורף מן השימושי והשגור, כמוה כיהודים המבדילים עצמם על ידי ברית-המלה ובעצם יוצרים איזו דיכוטומיה, בינם ובין דרך העולם; דיכוטומיה ההופכת אותם לשקועים יותר בעולמם הפנימי, לאו דווקא פונים החוצה, ואפילו ממתינים בחרדה עצורה, לפעם הבאה שבהּ שונותם הפיסית והתרבותית, תעמידם למשיסת-האומות. היהודי אפוא ממש כמו השיר הקיפודי, נכון להנמיך עצמו, אף להשפיל עצמו, אבל לא לוותר על תחושת השליחות שלו בעולם, וגם לא על תחושת הייעוד המיוחדת, גם אם היא מרחיקה אותה ממרכזי השיח האנושיים. מבחינה זאת, השיר הקיפודי של דרידה מבהיר אולי למה הוא מתכוון כאשר בברית-וידוי הוא מכנה עצמו כ"אחרון האסכטולוגים" וכ"אחרון היהודים". אפשר לשיטתו יהודי ומשורר הם בעלי גורל אחד; וכולם יחדיו מגולמים בקיפוד ז'ק דרידה.

*

*  

בתמונה למעלה: Hans Hoffmann, Hedgehog, Watercolor and gouache on vellum, Before 1584

Read Full Post »

*

מזה מספר שנים  נוכח הפילוסוף היהודי- צרפתי, עמנואל לֶוִינַס (1995-1906) בחיים הישראלים, לא במחלקות לפילוסופיה שבאוניברסיטאות בלבד (בין הבולטים שבחוקריו בישראל: אפרים מאיר, דניאל אפשטיין, זאב לוי, ז'ואל הנסל, שמואל ויגודה, חנוך בן פזי ואלי שיינפלד), אלא כחלק אינטגרלי מחיי התרבות והרוח. כל השיח על 'האחר' הנו עקבה לוינסיאנית מובהקת שהכתה שורש בשיח בכל מקום (כי הלא, ז'ק דרידה להודאתו, נטל מינוח זה מלוינס). כך למשל, אינני זוכר שבעבר התייחסו לחריגים/לעולים-חדשים/לערבים-ישראלים/לפלסטינאים/לחרדים/לעובדים-זרים/לפליטים,כ'אחרים', כאשר המושג 'אחר' כבר מבהיר את הכיבוד ואת האחריות שיש לנהוג בקבוצות אלו ובכל אדם ואדם השייכים לקבוצה. ברי סחרוף, אמן רוק, אשר קהלו אינו מורכב ביסודו מפרופסורים באקדמיה הקדיש את אלבומו 'האחר' (2001) לעמנואל לוינס ולהשפעתו עליו, וכך הרחיב עוד יותר את הקהל המתעניין בהגותו. זאת ועוד, אם עד תחילת העשור הנוכחי היה בנמצא רק חיבור אחד משל לוינס, אתיקה והאינסופי בעברית (ספר שיחותיו עם פיליפ נמו, וכעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ,1995), אסופת מאמרים בודדת בעברית [דעת, 30, אוניברסיטת בר-אילן] ומונוגרפיה, האחר והאחריות, שייחד ללוינס זאב לוי. הריי שבשמונה השנים האחרונות התרחב מאוד מפעל התרגומים של לוינס לעברית, הכולל היום את כתביו היהודיים העקריים (הקריאות התלמודיות, מעבר לפסוק, חירות קשה), כתבים פילוסופיים שונים וסמינרים שהעביר (כגון: אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, והומניזם של האדם האחר), אסופות מאמרים (עמנואל לוינס בירושלים), ביוגרפיה אינטלקטואלית (קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס) וגם הבטחות להוציא לאור בקרוב את שני חיבוריו הפילוסופיים העיקריים, כוליות ואין סוף (1961) ואחרת מהיות או מעבר למהות (1974). דומה אפוא  כי בתוך עשור ומחצה קנה לוינס מקום בתרבות העברית כאחד מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים, ומחשובי הפילוסופים היהודיים בעת החדשה.  

   לאחרונה, החליטה הוצאת הספרים רסלינג, אשר כבר מלאה תפקיד חשוב ומכריע בהרחבת הספרות הלוינסיאנית בעברית [אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, חירות קשה ולאחרונה, ספרו העיוני של אלי שיינפלד (מעורכי כתב העת הצרפתי, מחברות ללמודים לוינסיאניים): פלא הסובייקטיביות: עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס] להוסיף אל רשימת ספריה גם תרגום לעברית של הביוגרפיה אותה ייחד שלמה מלכה ללוינס, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה (2008).  נקודת המוצא של חיבורו של מלכה היא חידה ותהייה. מלכה שהיה תלמידו של לוינס בנעוריו במוסד החינוכי היהודי אותו ניהל שנים ארוכות, למן שלהי שנות הארבעים ועד צאתו לגמלאות בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, ה- École normale israélite orientale של רשת אליאנס, תוהה בדיעבד על מציאותו של היהודי המלומד, המנהל חם המזג אך הקשוב לכל אדם, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים בראש מוסד זה, שהיה ללא ספק קטן וצר למידותיו האינטלקטואליות. כל שכן, מאחר שלדעת רוב המתראיינים מבוגרי בית הספר היה לוינס פילוסוף-פרשן- יוצר מבריק ולאו דווקא מנהל יוצא דופן או בעל כישורי הוראה יוצאים מן הכלל.

   יתרונו של החיבור הוא גם חסרונו הגדול. זהו חיבור המבקש למצוא בראש ובראשונה את הקווים היהודיים בהגותו של לוינס ולהציגו כאחד מגדולי המשקמים של חייה הרוחניים של יהדות צרפת לאחר השואה. משימה שלדידו של המחבר, קבל על עצמו לוינס ביודעין ובכוונה. המחבר מייחד חלק גדול מן הדיון לרישומי חוויות אישיים מהשתתפות בשיעורו הקבוע של לוינס על פירוש רש"י לתורה , שנערך מדי שבת אחר התפילה; על הקפדתו על משמעת בין כתלי בית הספר ובמיוחד דרישתו מן התלמידים לקיים בקפדנות את מצוות הדת, להניח תפילין ולא לאחר לתפילה. עם זאת, הוא מדגיש בחיוב את פרשנותו היצירתית והאינטלקטואלית יוצאת הדופן של לוינס, אשר פתחה בפני שומעי-לקחו צהר לעולמות אינטלקטואליים חדשים. כמו גם, בכך שישנן מצוות מסוימות שלא קיים ביודעין, כגון: שהרשה לעצמו לנסוע במעלית בשבת, ששתה יין שאינו כשר ושמעולם לא כסה את ראשו מלבד בעת התפילה, למעט בשנת חייו האחרונה שאז הקפיד על כך מאוד. את כל אלו לא פוטר מלכה כמשובות, אלא כמעשים המעידים עד כמה היה האיש אדוק בקיום המצוות, מחד גיסא, ואילו בהנהגותיו ובדרך הוראתו היה דבר מה ששאף תמיד לפרוץ את גבולות האורתודוכסיה הנוקשים והמצמצמים, מאידך גיסא- מה שקנה את ליבם של תלמידיו (אשר ברובם היו יהודים יוצאי צפון אפריקה, כמו שטורח להדגיש מלכה), שלא בקשו להתחקות  דווקא אחר הדגם החרדי המחמיר, ועם זאת בקשו לחיות חיים דתיים מלאי תוכן ומשמעות.  

   מלכה מתאר את האישיים ואת הצמתים החשובים בהתפתחותו האינטקלטואלית ובהכשרתו הפילוסופית של לוינס. כך, הוא סוקר את יחסיו עם מוריו העיקריים: משה שוואבה, מוריס פרדינה (או פראדין), שרל בלונדל, אנרי קרטרון, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר (לוינס מעולם לא סלח לו ואף נטר לו גלויות על תמיכתו בנאצים ועל קבלתו קתדרה בפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג לאחר שקודמו היהודי, מורו הגדול של לוינס, אדמונד הוסרל סולק ממנה) וכן במיוחד: מר שושני, מורו המסתורי והגאוני לתלמוד, המתמטיקאי ואיש הרוח, 'מורה נדיב ואכזר', כלשונו של לוינס, שהותיר אחריו תלמידים נפעמים רבים במדינות רבות, וחי את חייו כקלושאר נרגן (מלכה הקדיש בעבר ביוגרפיה לחידת מר שושני). הוא מתאר גם את קשריו של לוינס עם פילוסופים ומשוררים צרפתיים שתמכו, עודדו ואף הזמינו ממנו הרצאות ראשונות לאחר שובו מן השבי הגרמני בתום מלחמת העולם השניה (לוינס שירת כמתרגם לרוסית ונכלא במחנה שבויים בגרמניה אשר גבל במחנה ההשמדה ברגן-בלזן), כגון: גבריאל מרסל וז'ן וואל (האחרון עמד על כך שספרו של לוינס כוליות ואינסוף יהפוך לדיסרטציה אוניברסיטאית, מה שסימן את ראשית הקריירה האקדמית המאוחרת של לוינס). כמו כן, דן המחבר ביחסיו של לוינס עם כמה מחברי-נפשו, כגון: הסופר והעתונאי הקתולי, מוריס בלנשו (לפני כשנתיים ראה אור בעברית ספרו, פסקמוות), שהסתיר את ראיסה וסימון לוינס, אשתו וביתו, במהלך המלחמה; וחברו- עמיתו היהודי- אורתודוכסי, אנרי נרסון, שלמד עם לוינס שנים ארוכות והיה האיש שהכיר בינו ובין מר שושני.   

   חלקו האחרון של החיבור, עוסק גם ביחסיו של לוינס עם הסופר וההוגה הצרפתי יהודי, ז'ק דרידה, אשר למאמרו אלימות ומטפיסיקה: מסה על הגותו של עמנואל לוינס (1964) היה תפקיד חשוב בהפצתו ובהתקבלותו של כוליות ואין סוף של לוינס, ולדעת אחדים שמשה הביקורת שהטיח שם דרידה במקצת דעותיו של לוינס יסוד לשינויים שהכניס לוינס במשנתו הפילוסופית בספרו המאוחר אחרת מהיות או מעבר למהות. משום מה השמיט מלכה מדיונו זה את דעתה המבוססת והמקובלת של החוקרת אליזבת ובר בספרה Verfolgung und Trauma  שם הוכיחה כי הספר אחרת מהיות מבטא התמודדות מאוחרת של לוינס עם טראומת השואה יותר מאשר תגובה פילוסופית גריידא על מאמרי ביקורת קודמים.   

    מלכה גם מייחד פרקים ליחסיו של לוינס עם הפילוסוף ואיש הרוח הצרפתי, פול ריקר, ולקשריו של לוינס עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני עימו שוחח בשורה של מפגשים בין דתיים שנערכו בותיקן, ובמספר ארוחות ערב במהלכן הקפיד האפיפיור לישב בין הפילוסוף היהודי (לוינס) ובין הפילוסוף הנוצרי (ריקר), ואף טרח לתמוה בקול רם בביקור נדיר בקונסטיטואר (הרבנות הראשית) בפריז, מדוע איש לא טרח להזמין את הפילוסוף היהודי החשוב של הזמן, בן- העיר, עמנואל לוינס; דיון נוסף מיוחד למקומה של האוניברסיטה הקתולית בלובן שבבלגיה בתהליך התקבלותה של הגותו של לוינס באירופה, משום שהיתה ראשון המוסדות האקדמיים באירופה בהם זכה לוינס להכרה ואשר שבה והזמינה אותו להרצות כאורח- רצוי בין כתליה.

   סיפרו של מלכה מביא שורת עדויות מפי ילדיו של לוינס, סימון ומיכאל. הילדים מתארים דמות אב קשובה מאוד ולעתים קשה ומחמירה. התעוררה בי חוסר נוחות לקרוא כי אותו פילוסוף, שיכול היה להגדיר את הליטוף כנעלה שבפעילויות האנושיות, בהיותה אות לכיבוד 'האחר' ולהכרה בכך שלא ניתן לתפסו, סטר לבִּיתוֹ כאשר לא שקדה על לימודי המתמטיקה שלה (על אף שבדורו של לוינס ודאי היו מגדירים זאת כ'מכות חינוכיות'). עדות מעשירה מובאת גם מפי בנו של לוינס, הפסנתרן והקומפוזיטור, מיכאל לוינס, השב וטוען כי אביו למעשה כתב את כוליות ואינסוף  באותו חדר בו היה שקוע הוא, הנער הצעיר דאז, באימוני הפסנתר שלו. שני הילדים עומדים על יחסי האהבה והקרבה ששררו בין הוריהם לאורך חייהם המשותפים, ועל כך שפטירתה של ראיסה היתה מכה  ממנה לא התאושש לוינס.

   עם כל אלה, ראוי לציין כמה חסרונות בולטים נוספים בספרו של מלכה. בראש ובראשונה, העדרה של הפילוסופיה של לוינס מן הביוגרפיה. הביוגרפיה של מלכה אמנם מטיבה לספר את סיפור חייו של לוינס ולעמוד על קשריו האינטלקטואליים, אך מקומו של הדיון הפילוסופי האנליטי בהתפתחותה השיטתית של הגותו של לוינס נפקד כמעט לגמרי. גם הבטחתו של המחבר לטפל בהתפתחות הפילוסופית שחלה בין כוליות ואינסוף ובין אחרת מהיות אינה זוכה לדיון מקיף, ואף האנקדוטות הפילוסופיות אותן טרח מלכה להביא בספרו אינן מלמדו על מלומדותו יוצאת הדופן בכתבים. יותר מכך, מלכה אינו טורח משום מה להזכיר בין דפי ספרו את ההפרדה שערך לוינס עצמו בין כתביו היהודיים (כתבים וידויים) ובין ספריו בפילוסופיה שראו אור בשתי הוצאות ספרים נפרדות, וכנראה גם מיועדים היו מראשיתם לקהלים שונים. אמנם לוינס טען כי אין להפריד בין הפילוסופיה ובין סוגי מחשבה שונים (תשע קריאות תלמודיות, מהדורה עברית, עמ' 156). ברם, בד-בבד, טרח לוינס להודיע במפגיע לפילוסוף עמית שטרח לאזכר את היותו של לוינס  'הוגה יהודי', כי 'אינני הוגה יהודי במיוחד. אני הוגה ותו לא' (קריאות תלמודיות חדשות, מהדורה עברית, פתח דבר, עמ' 7)- כל אלו אינם זוכים להתמודדות בספרו של מלכה, השב והופך בדמותו של לוינס היהודי, המייצג לדידו, את עולמה של היהדות ושל התלמוד ורש"י בהיכלי הפילוסופיה.

   בנוסף, דמויות הזוכות לדיון בספרו של מלכה כדמויות משמעותיות בתהליך התפתחותו של לוינס (כמו דרידה, למשל) אינן מוזכרות כלל בספר שיחותיו האוטוביוגרפי עם פיליפ נמו, ותמורתן- מוזכרים אישיים אחרים. לא ברור אפוא- מה חירות נטל לו מלכה לברור את דמויות מוריו של לוינס ובני שיחו המשמעותיים, כאשר האחרון השאיר בכתובים סקירה מפורטת שונה לא במעט מזו שהרכיב מלכה. יתירה מזאת, מלכה שב ומתעקש כי יחסיהם של לוינס ושל דרידה היו יחסים של הערכה הדדית עמוקה. זאת הוא למד מהערכתו העמוקה של דרידה ללוינס שהובעה גם בהספד שנשא על קברו וגם בשורת פגישות אישיות עם מלכה עצמו. מלכה אמנם מביא מפי אחד מעמיתיו, דברים שאמר לוינס אודות כתביו של דרידה: 'דרידה, זה כמו צייר מופשט, תמיד אתה שואל את עצמך אם הוא יכול לצייר ממש' (עמ' 193). וכן מביא דברים שאמר לו לוינס, כאשר מלכה הביע את תמהונו לגבי דברים שכתב דרידה במאמר שכתב לכבוד ספר יובל ללוינס: "אמרתי שלא הבנתי כלום במאמר. הוא הוסיף, קצת מתוך נימוס, ודאי מתוך נימוס "גם אני לא", ומייד תיקן את עצמו ומלמל: "למען האמת, קיבלתי את הקובץ ממש עכשיו, לא היה לי פנאי להתעמק בו" (עמ' 187). אף על פי כן מתעקש מלכה, לכל אורך הפרק, כי בין לוינס ובין דרידה שררה הערכה אישית ומקצועית  רבה.   

   בנוסף, מלכה עומד פעמים רבות על השפעת השואה, רציחתם של בני משפחתו הקרובים של לוינס (הוריו ואחיו) בקובנה על ידי הנאצים, ושהותו שלו במחנה השבויים על אדמת גרמניה, על הכתבים. עם זאת, מלכה אינו מצליח לעמוד על מניעיו של לוינס באירוע מסויים שהותיר רושם קשה על איש אקדמיה אירופי אשר כתב עבודת דוקטור אודות הפילוסוף מרטין היידגר, אותה שפט לוינס. לדבריו, כאשר ניגש המחבר לאחר ההגנה על התיזה שלו בכדי להודות ללוינס על עבודתו. הזעיף לוינס פניו אליו ואמר: "בדיוק דיברתי על הספר שלך עם ידידים ותיקים ועוררתי את צחוקם. חשבתי שתרצה לדעת למה צחקנו. אתה זוכר את הקטע בו אתה כותב: 1943 היתה שנה פוריה ביותר?". "כן" השיב ריצ'רדסון. "ובכן בשנת 1943 היו הוריי במחנה ריכוז אחד ואני באחר. זו אכן הייתה שנה פורייה. ובסיימו את דבריו פנה לוינס ממנו ונעלם" (עמ' 177). אותו ריצ'רדסון כתב כי נפגע עד עמקי נשמתו ואף הוסיף : "איך משתלבת שערוריה כזאת בהגותו של לוינס? איזה מעמד עלינו ליחס לה?"(שם,שם). מלכה בחר לאמץ את הגישה לפיה שורש דבריו הבוטים של לוינס- מקורם בכך שבספר בן 700 עמודים שכתב ריצ'רדסון על היידגר לא הופיע ולו צל של אזכור בדבר פעולותיו בימי המשטר הנאצי. אבל דומני כי בכך התעלם מלכה מכמה נתונים חשובים שהוא עצמו הזכיר לאורך החיבור: [א]. לוינס לא הרבה לדבר על השואה וכאשר דיבר עשה זאת אך ורק בחוג האנשים הקרוב לו ביותר [ב]. לוינס נמנע מלדבר על הוריו ואחיו שנרצחו על ידי הנאצים, ועובדת הרצח היתה עבורו פצע שמעולם לא העלה ארוכה [ג]. לוינס סיפר שבימי השבי הרגיש לא פעם כנידון למוות שזמנו שאול. הוא ושותפיו היהודים למחנה ידעו על מחנות ההשמדה ועל המשרפות. ובאחד הימים, אף הצליח לחזות בצללים של תושבי מחנה ההשמדה הסמוך ברגן בלזן, מה שגרם לו זעזוע נפשי עמוק, אשר לווהו בשארית חייו. כל אלו עשויים ללמד על כך שבפנותו אל ריצ'רדסון היה לוינס נאמן לשיטתו, אלא שלא נקט את המבנה היסודי של שטתו: המעמד הדה-אונטולוגי של האני מול פני האחר (המכונן את האני ולו חייב האני הכל) אלא ראה בסיטואציה פנייה של האני אל האחר בשמו של 'השלישי' (במקרה זה: קורבנות השואה כולם) המכניס אל יחסיהם של האני- והאחר את מימד הצדק החברתי-המוסדי. פנייתו החריפה של לוינס אל ריצ'רדסון לא היתה אפוא לקריאתי התפרצות משולחת רסן, אלא תוכחה שבה למעשה הוכיח לוינס את ריצ'רדסון על התעלמותו מן הסבל האנושי ומן הרצח של ימי המלחמה לאורך כל ספרו. לוינס אם-כן נסה, ככל שאני רואה את הדברים, להעמיד את האתיקה מעבר לאונטולוגייה וכן מעבר לפוליטיקה ולנומוס האקדמיים, כפי שדרש בכל כתביו.   

    לסיכום, ספרו של מלכה הוא ספר המקיף את חיי לוינס ומטפל במיוחד בקשריו האינטלקטואליים והאישיים עם שורת אישיים בני דורו. עם זאת, הספר כמעט ואינו דן בזיקה בין חיי לוינס ובין הגותו, ועוד יותר אין בו הצעות חדשות לגבי הזיקה בין התפתחויות ביוגרפיות בחיי לוינס ובין התפתחות הגותו למן ספריו המוקדמים ועד המאוחרים. הדיון בפילוסופיה של לוינס נעדר כמעט לחלוטין מספרו של מלכה, ואת מקומו תופס דיון ער בהנהגותיו היהודיות- דתיות של לוינס, מתוך מגמה כנה להציגו, בראש ובראשונה, כפילוסוף שהגותו חבה חוב גדול למסורת התרבותית היהודית, ואשר ראה בתלמוד חיבור שאשר עתידה להיוודע לו השפעה לא פחותה על התרבות האנושית משל מיטב כתבי הפילוסופים היווניים. זהו ספר חיוני ואינפורמטיבי מאוד למבקשים ללמוד על לוינס האדם. ברם, לקוראים המעוניינים להיכנס לראשונה אל עולמה של הפילוסופיה הלווינסיאנית נותרו, לפי שעה, ספר השיחות של לוינס עם פיליפ נמו, אתיקה והאינסופי, וספרו הקטן והמצויין של הרב דניאל אפשטיין, קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס (תל-אביב, 2005), ספרי המבוא המצויינים הקיימים בשפה העברית. שניהם כאחד מיטיבים לסרטט הן את התפתחותו הפילוסופית של לוינס והן את קורות חייו, ועוד יותר מכך, את אבני הבניין של המטפיסיקה האתית המיוחדת שהעמיד, אשר הולכת ותופסת את מקומה בין הטקסטים הפילוסופיים הקאנוניים של המאה העשרים ובתולדות הפילוסופיה.

*

שלמה מלכה, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה, תרגום מצרפתית דניאלה יואל, עריכה מדעית זאב לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, 312 עמודים.

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »