Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ק פרוור’

bus-stop-color

*

קָדִימָה קָדִימָה / פְּנִימָה / קָדִימָה קָדִימָה / עוֹד מְעטַ פְּנִימָה! / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי נוֹסְעִים / פְּנִימָה פְּנִימָה / יֵשׁ מֵהֶם עוֹמְדִים בַּתוֹר / יֵשׁ מֵהֶם בַּכּׁל / כַּחוֹל / לְאׁרֶךְ הָרָצִיף כֻּלוֹ אוֹ בִּמְחִלוֹת-בֶּטֶן אִמָּם / קָדִימָה קָדִימָה פְּנִימָה / נִלְחַץ עַל הַהֶדֶק / הֲרֶי כֻּלָם צְרִיכִים לִחְיוֹת / וּבְכֵן הִרְגּוּ קְצָת זֶה אֶת זֶה. 

[ז'ק פרוור, מתוך: 'המבקר', משירי ז'ק פרוור, תרגם מצרפתית: אהרן אמיר, הוצאת עקד: תל אביב 1968, עמודים לא ממוספרים] 

*

1. יורד מאוטובוס אחד להחליף באוטובוס אחר. לצד התחנה המליאה עומד ספסל. יושבת עליו אשה פלסטינית כסויית ראש עם תיק יד גדול לצידהּ. יושבי התחנה מביטים בהּ בפחד. אני מזהה בה חוסר נוחות גדול. היא שואלת אותי בקול מהוסס אם אני מוכן לשבת לידהּ. אני עונה "ודאי". נקשרת ביננו שיחה. מסתבר שהיא ממתינה כבר כשעה או יותר לריאיון עבודה באחד ממגדלי המשרדים הסמוכים. ככל הנראה לתפקיד ניקיון (היא אומרת: משק בית). בעל הבית קבע שעה. לא הגיע. אחר כך היא התקשרה אליו. אמר לה שהוא תכף בא ובינתיים לא מגיע. היא קצת הסתובבה באזור ואז התיישבה על הספסל לחכות. יושבים ומדברים על תנאי העבודה המורָעים, ועל כך שגם קפיטליסטים היו צריכים לשמור על איזו יושרה או הגינות בסיסית כלפי עובדיהם. האוטובוס שלי מגיע. אנו נפרדים בידידות. בלכתי אל האוטובוס, כעשרים עיניים או יותר, מלוות אותי בפחד.

2. קו אוטובוס 82 לתל-אביב, אנוּ ברמת-גן בין רחוב ביאליק והבורסה, האוטובוס נעצר פתאום. שני שוטרים עולים וקוראים אליהם שני נוסעים פלסטינים-למראה. האחד, עבדקן עם מעיל גדול עומד לידי בקדמת האוטובוס; האחר, צעיר, יושב מאחור. הם יורדים. עורכים עליהם חיפוש גופני. אנחנו מתעכבים כעשר דקות עד רבע שעה. דברים שאני שומע באותן דקות מן הנוסעות והנוסעים היהודים באוטובוס, אין צורך לחזור עליהם. דברים שבגיזרה הנעה בין דברי נאו-נאצים על יהודים, או דברי חברי קו-קלוקס-קלאן על אפרו-אמריקנים, או דברים שמשמיע נסראללה, השכם וערב, על הציונים. כשמחזירים אותם לאטובוס קוראות כמה נשים בקול: "אל תחזירו אותם". הצעיר מתיישב מאחור, כובש מבט, לא מתבונן באף אחד; המבוגר, מנסה להתנהג כאילו רגיל, המשטרה רק עשתה את עבודתהּ, אפשר להבין נוכח הנסיבות, ובכל זאת הוא נראה לי פגוע מאוד. אני רוצה לומר לו משהו וקשה לי, לא מפני החשש מתגובתם של הנוסעים, אלא מפני שאני רואה בפניו את פגיעתו, והרגע שמעתי את הנוסעים דנים בערבים במושגים השמורים לפושעי שנאה ומעודדים את הנהג שיידרוש שלא ייתנו להם לעלות. בתחנה הבאה (בורסה/רכבת) הם יורדים. אני תוהה אם מפני שהגיעו ליעדם או מפני שלא יכולים היו לשאת את המשך הנסיעה. בתחנה הבאה אחר-כך גם אני יורד מן האוטובוס תוהה ביני ובין עצמי באותה שאלה.

3. תחנות אוטובוס ואוטובוסים הם חללים שיוויוניים. החל בכך, שתנאי ההמתנה שווים, שדמי הנסיעה שווים (אלא אם כן מדובר בילדים ונוער ובפנסיונרים, אבל בכל זאת בין חברי הקבוצה שוררים תנאים שווים), המשך בכך שעל פי חוק אסור לכפות אדם לשבת באזור מסוים של האוטובוס (חוק שתוקן בעקבות נסיונות חרדיים להפוך בכפיה קווי אוטובוס ציבוריים לקווי "מהדרין"), וכלה בכך שנסיעה באוטובוס היא דבר שהיד משגת גם אם אין אדם משתכר ברווחה למחייתו. לפיכך, אוטובוס ציבורי הוא אחד המרחבים הציבוריים האחרונים בו אדם יכול להעביר זמן, כאשר האדם היושב לצידו על אותו מושב/ספסל אינו בן דתו, או בן מגדרו או לא בהכרח חולק עימו את אותה אידיאולוגיה, תרבות, לשון ומורשת. נסיעה באוטובוס גם אינה כרוכה בשירות בצה"ל, בנאמנות למדינת ישראל, ובשבועת אמונים לציונות ומגלמיה. אם אוטובוס הופך לשדה-מאבק, אין בעיניי נייר לקמוס דייקן יותר להראות שמשהו במושג השיוויון הרווח במקום הזה הוא בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון במהירה.

4. עִם כל הצער על הפיגועים; על הנרצחים ועל הפצועים, ועל כאב המשפחות והחברים ואבלם, ללא הבדל מגדר, לאום, דת, ומקום במרחב המקומי — עוד פעם אחת אני שומע "עם ישראל" ואני לא יודע מה יארע. כל האנשים השואבים עידוד ו/או נחמה מסיפורו של העם, מכך שיש משהו גדול מהם עצמם. אני לא מבין את זה. זו לא דרכי. אני קטן ולבד, איני מחפש מה שיגדיל אותי. כשצר לי וכואב, אז צר לי וכואב. כשמישהו אובד לי, הוא אובד. אם הוא אובד — אני לא מחפש מזה מוצָא אוֹ נחמה זריזים.

5. ברומן שאולי פעם אכתוב יישבו ערביה ויהודי על ספסל אחד בתחנת אוטובוס וידברו על המצב. כך אבטיח שלעולם לא יילמדו במערכת החינוך הישראלית משהו שאכתוב.

*

ראה אור מאמר שכתבתי: 'וְלֹא נִכַּר שֹׁועַ לִפְנֵי דָּל (איוב ל"ד 19): היבטים שיוויוניים מטאפיסיים וסוציו-פוליטיים בכתבי הרמב"ם ובכתבי יצחק אבן לטיף', בתוך: חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, בעריכת אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת .כרמל: ירושלים תשע"ו (2016), עמ' 233-201

וכתבו העורכים בהקדמת הכרך: "שׁוֹעִי רז פותח שיח מרתק על היבטים שיוויוניים אצל הרמב"ם ויצחק אבן לטִיף". תודתי להם על מלאכת העריכה.

*

רות דולורס וייס Unplugged בתיאטרון תמונע, שוונצינו 8 תל אביב, 16.2, 21:30.

כל המלצה היא לשון המעטה. אני אהיה שם Hopefully.

תוהו ובואו.   

*


*

בתמונה למעלה: Brent Bailer, Bus Stop, Oil on Canvas 2013 ©

Read Full Post »

sans_titre_1928

*

כּבוד המשפחה

כּבוד האב       

כּבוד הבן

כּבוד התוּכּי, רוח הקודש

[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]

*

– ככל שמתקרבים נפער המרחק, הגלוי גם למי שביכר להסתיר את פניו בּכפות הידיים.

– דווקא בכל עת שדימינו אחדוּת נשברנו לרסיסים קטנים, נטולי תקנה; מפורדים עד העולם.

–  העצמים הפִּרדיים  (אטומים), נשברו כבר דיים, הם אינם יכולים להוסיף ולהתפרד. כבר לא ניתן. השאלה היא רק האם יש בם את הכושר, הבחירה או ההכרח להתאיין. האם היכולת הזו היא מנת חלקם.

– אנשים חושבים שהם הרבה יותר מאטוֹמים, הם בטוחים שהם היכלות מפוארים, מגדלי יוקרה, פנטהאוס, מכונית ספורט, קיימים לנצח נצחים וחיים עד עולם. עם זאת, אדם צריך להרבה מאוד השתדלוּת אפילו כדי להיות בית תפילה  קטן, חבר טוב, כותב ענוותן.

– אפשר להגדיל את הכל, להגדיל ולהגדיל, ולהחליט כי מה שהוגדל היא מציאות חדשה, היא המקום אליה כולנו הולכים; אפשר לשווק זאת לבני האדם כקידמה, כתיקון, כבשורה משיחית, כעתיד הנכסף, המציץ כבר מבעד לחרכים ועומד בפתח עיניים— ובכל זאת לא התגלוּת תהא כאן, אלא התעלמוּת, הפניית עורף למציאות, עמק בכא.

– אני לא עוסק בסמלים. רעיון של נשמה שפעם הפעים אותי, כעת כמעט זר. כל אחד הוא פסיפס של אטומים שכל הזמן נוספים ומתפרדים ממנו חלקים. כך גם כולנו יחדיו. הדברים שנשארים, לכאורה יציבים, הם אלו שאנו דואגים להם במלוא התכוונותנו, ואיננו מסוגלים לשברם, לחלקם ולהפרידם. ישנם דברים אחרים האובדים מהר מן עולם.

– ובכל זאת, אני מסוגל לזהות את עצמי. בטקסט שכתבתי עתה או בטקסט שכתבתי בגיל 17. אפילו שלמראית עין מדובר באדם כמעט שונה לחלוטין. הקו הוא אוסף נקודות, וחיי עוברים בין הנקודות המרכיבות את הקו (לא בטוח האם הן יוצרות קו ישר). אולי זה וקטור, שנשלח, בין מה שהייתי ובין מי שאני עכשיו. את האחרון, אני מוכרח לזהות, לנוכח רישומו של הראשון. את הראשון אני מזהה לאור מכלול  הזיכרונות אודותיו, המקנן בי עדיין, ולא חל בו דין דבר האבד. טרם נואשתי ממי שהייתי, וטרם אבדה תקוותי לגבי מי שהנני עכשיו.

– פתאום אני מתקנא בפילוסוף הערבי, אבו יעקוב אלכנדי, בן העיר בע'דאד, שיכול היה לסבור כי כל ההויה בנויה מצירופים של חמש צורות גיאומטריות (גופים הנדסיים), בצירופים שונים. זה מה שהוא הבין מקריאה בטימיאוס ובמסורות נאופיתגוראיות. כל כך פשוט. כל כך נוטה אל המופשט. הלוואי שהיה במציאות משהו ודאי כמו שסכום שתי זויות ישרות שוות לסכום הזוויות במשולש. אני אפילו איני מצליח להבין איך סכום הזיותיי מתייחס אל המציאות, כל שכן אל חיי. אבל עדיין, אני רחוק מלהיות אובד דרך. במידה רבה, אם לסכם, אני סכוּם מציאוֹתָי.

– מִדי בוקר אפוא, אני מחדש את קוָי ואת תקוותיי (הן מעטות, אך לא משוללות יסוד). עוטה כל אותם אטומים, הסובבים אותי ומרכיבים את תהליכיי. איני יודע עד כמה אני סינגולארי. אני מצליח להבין מדוע מרוב אטומים מתעוררת באדם התחושה לפיה אף הוא עצם פִּרדי. ובכל זאת, הנקודה חסרת הממשוּת הזו, העקשנית הזו, מושכת את עצמה, ממשיכה, מושכת קו, יוצרת מציאוּת, מותירה  איזה רישום בעולם.

– קו. אוסף של נקודות. מה פשוט יותר מזה? האם יש איזה קשר בין זה ובין משפחה, אדמה, קניין, אמונה, חינוךְ, מסורת, כּבוֹד?  בנקודה זו אני שותק, שותק מאוד.

 

17 ימים לסיום פרוייקט ה-Headstart של רות דולורס וייס, וכ -62% מן המימון המבוקש נאסף. בקשה נרגשת: אנא שנסו מתניכם/ן, ופיתחו לבבכם/ן  גם ארנקכם/ן, לכבוד יצירתה החדשה של המוסיקאית-הכותבת-המעבדת-והמבצעת יוצאת הדופן הזו. 

[אני כבר תרמתי בבית; ברגע שאמצא משרד, אתרום גם במשרד]

*

)

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Sans titre, 1928

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

 

 

  

אלצדק הו אלישועה אלחקיקיה (רמב"ם, דלאלה' אלחאירין, אלג'ז אלאוّל פצל ל')

          [תרגום: הצדק הוא הישועה האמיתית (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א' פרק ל')]       

 

1

 *                                                                       

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

מזה שבוע אני עסוק בהרהור מתמיד ומלנכולי בפרשת עביר עראמין ז"ל, ילדה פלסטינית בת עשר, אשר נורתה כנראה על ידי לוחמי משמר הגבול לפני שנתיים, כאשר יצאה עם אחותה מבית הספר לקנות ממתק. לוחמי מג"ב נתקלו כנראה ביידוי אבנים והגיבו בירי כדורי גומי וכך אירעה הטרגדיה האיומה הזאת.

בית המשפט החליט תחילה לסגור את התיק מחוסר ראיות, ורק לאחרונה כתוצאה מעתירה לבג"ץ שב לעיין בו. על השתלשלות החקירה השערורייתית ניתן לקרוא אצל טלי כוכבי. מה שנראה לחלוטין בלתי סביר הוא שכל העדויות בתיק שנלקחו בערבית, תורגמו עברית על ידי גורם עלום, ומבלי שהמקור הושאר בתיק; וכך תיק החקירה מכיל מסמכים מתורגמים בעברית בלבד, שמי יודע אילו ידיים חלו בהן ועל פי אלו סטנדרטים תורגמו.  התברר גם כי מעבר לכדור הגומי הזירה לא נסרקה ולא הובאו ממנה ראיות באשר לאופן תפקודו של הכח המשטרתי, פקודות שקיבל, פריסתו וכיו"ב. יותר מכך, אף על פי שנראה לבית המשפט כי אמנם עראמין נפגעה על ידי כדור גומי, חזקת הספק הגיעה לכך שייתכן גם שמדובר באבן הנראית ופוגעת כמו כדור גומי, אתמהה.

   אתמול הורשע בבית משפט ישראלי, אסעד שיבלי, שלפני שנתיים, ביום הכיפורים, בעת שהשתולל על טרקטורון על יד כפר תבור, פגע בילדה הישראלית היהודיה טל זינו ז"ל והרגהּ. שיבלי נדון לתשע שנות מאסר. כאן דווקא נסרקה הזירה, הובאו ממנה ראיות, שאפשרו להרשיע בדין, אם לא ברצח אזיי בהריגה. בית המשפט גזר על שיבלי תשע שנות מאסר בפועל.

   אני מניח שלאזני כמה מן הקוראים פה זה יישמע כעונש מקל ולחלקכם כעונש כבד ומרתיע. ברם, קשה לראות את חוסר הצדק והאיזון המונח לפנינו כאשר אנו באים לבחון את שני המקרים זה לצד זה. שתי ילדות אחת פלסטינית והשניה יהודיה ישראלית ואופן התנהלות שונה לחלוטין, כאילו בשני מינים שונים של בני אדם עסקינן.

   ברור לחלוטין שבמקרה אחד תהיינה ראיות ובאחר יהיו הדברים מוטלים בערפל, וזאת משום שבמקרה אחד לא נסרקה זירת האירוע ולא הובאו ראיות חותכות, ואילו בשניה- בתום חקירה משטרתית מאומצת יכולים היו לסגרה עם כתב אישום ועם עבריין המשלם על מעשהו הנפשע

 

2

 

 

   דריסתה של זינו על ידי טרקטורון,והריגתה של עביר בכדור גומי,העלו בזכרוני את דריסתהּ למוות של פעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי ז"ל, בת 23 במותה (מארס 2003), על ידי דחפור צהל"י בעזה,בעת שנסתה לגונן על בית פלסטיני שנדון להרס על ידי כוחות הבטחון הישראליים, והתייצבה כהבעת התנגדות בלתי אלימה לפני הדחפור. גם אז לא הועמד איש לדין. ודובר צה"ל הגדיר זאת כדרכו כטעות. תמיד טעוּת.

   לפי נתונים שונים נהרסו ברפיח באותה תקופה כל הבתים שנמצאו בטווח של עד 400 מטרים מן הגבול. בסופו של דבר דובר כנראה בהרס של 500-350 בתים מיושבים שתושביהם הפכו פליטים.

   למשל, בראיון עתונאי (ידיעות אחרונות, 31.5.2004)  שהעניק נהג D9 בג'נין בתקופת חומת מגן נאמרו הדברים הבאים:

 

זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו… אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם ה-D9 ככה אמרתי להם אז… איצטדיון טדי בניתי שם בסוף… אני רציתי למחוק את הכל. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה… אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד עוד כמה בתים… ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר…הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס… אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה…אם כואב לי משהו זה שלא מחקו את כל המחנה.

(ראיון עם "דובי כורדי", ידיעות אחרונות 31.5.2004, מצוטט מתוך: משפטי הסרבנים, הוצאת בבל: תל אביב 2004, עמ' 48)  

 

    למטה, שני קטעי וידאו. האחד, נאום שנשאה רייצל קורי בהיותה כבת עשר על הסולידריות שלה עם ילדי העולם הרעבים; האחר, שיר המבוסס על שיר קודם שנכתב על ידי בוב דילן, שהוקדש לזכרה של קורי. כאן מבוצע על ידי אמן הפולק-רוק האנגלי, בילי בראג. כדאי להאזין בתשומת לב למלים.

             

 

3

 

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

*   

גם אני כבר איני מצדיע, לא לצה"ל, לא לדובריו ולא למדברריו מזה זמן רב. לפעמים אני גם בוש ונכלם במדיניותו הנמשכת. מאסתי לשמוע על טעויות ושגיאות ושגגות, שמהותן רצח,הרג ושכול. לפרשת עביר עראמין לא הוקדשה חקירה ראויה ודקדקנית בזמנו ועל כן שוב לא נדע מה היו הנסיבות שבעטיין החליט החייל ללחוץ על ההדק. כנגד כל ההגנה האוטומטית על צה"ל וכיו"ב, יש לשאול ויש לתבוע לחקור את אופן התנהלותו השוטפת. מה מניע את קברניטיו במאבקם כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים. עד כמה הם מבחינים בין אזרחים ובין פעילי-טרור חמושים. אין מערער על זכותה של מדינה ריבונית להגן על אזרחיה, השאלה היא אילו צעדים היא נוקטת בשם כך, וברור כי ישנם צעדים עיוועים שאין להם מקום (זוהי להזכיר היתה עמדתי בערב הכניסה לעזה וראשית 'עופרת יצוקה'). האם הם רואים את פני האדם שכנגד היא שאלה מהותית אחרת.  דומני, כי ישנם היום ישראלים לא מעטים שאינם חשים עוד כי הפלסטינים חולקים עימם תכונות אנושיות דומות. האם מותר להוציא להורג אזרחים חפים מפשע בשם ההגנה על הריבונות. האין זה הופך את צבא ההגנה לסוג של קלגס?

  

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 
 

 

*

אמש חשבתי על השיר פָּטֶר נוֹסְטֶר של ז'ק פרוור.אמש התנגן בראשי, כעין המיה מתגברת בחלל הראש שורות הפתיחה של השיר ההוא: אבינו שבשמים הִשָּאֵר שם, ונִשָּאֵר לנו אנחנו על הארץ…' (תרגום: אהרן אמיר) וכמובן המשכו המוחה על עוולות האנושות ועל עוולות ההיסטוריה על שפיכות הדמים חסרת התוחלת במלחמות על קיום לאומים, וזאת לאחר שנמנים שם קודם לכן נפלאות הציבליזציה. אז כהרף עין עובר השיר אל המחאה הרושפת על שבירותה של הציביליזציה האנושית השבה ומדרדרת עצמה, בטענות שונות ומשונות אל שדות הקרב, בהם מושארים תמיד חיים צעירים, חיים שלא נחיו עד תומם. והנה דומני כי בשנים האחרונות הולכת ומשתנה תמונת הכוחות הלוחמים. אף העורף האזרחי בכל אתר הוא בבחינת כוחות לוחמים, וכל אדם מצוי באיזה שביב איוּם להיקלע לפעולת איבה או להשתתפות באירוע מלחמתי אלים.

   והנה כאשר דפדפתי בספר התרגומים העברי לשירי פרוור נתקלתי בשיר פת שחרית, שיר ידוע למדיי, המתאר את פרידתו החפוזה האדישה משהו של גבר מחיי אוהבתו הנשארת מבכה את לכתו (הושר בין היתר על ידי קורין אלאל באלבומהּ אנטרטיקה בגרסת המקור הצרפתית). והנה פתאום (אולי בשל היום) קראתיו כשיר המתאר את האבדן החוזר- אותו חוות אלמנות או נשים צעירות, אמהות, אחיות, בנות שאבדו את אהובן/קרובן במהלך שירותו הצבאי או בפעילויות איבה, עת הן מעלות בעיני הכרתן רגע את זכרו וחשות שוב בקירבת יקירן, אולי בא לרגע לשהות שוב במחיצתן, לאיזו כוס קפה וסיגריה, וכבר חומק עובר, פניו אטומות, שכן אינו יכול לחיות עוד באמת. הנה מקיצות הן משרעפיהן ושוב מי שאבד אינו עוד עימהן, וההעדר והעצב הנורא בעיניים, הנעצמות מכוחו של מה שאינו נשכח וכבר אין לו תקנה.

   איני חושב כמובן שהמלחמה כרוכה דווקא בסדר הפטריאכלי הנוהג ברוב החברות האנושיות, אבל  אפשר שלו היה הסדר מטריאכלי היה המצב טוב יותר.קשה להינחם על אבדן, וכל משאבי האנוש המתועלים לצרכי לחימה וכל כלכלת הפְּגוּעִים, המנוהלות אי שם בתוככי מערכות הביטחון של מדינות, של לאומים, היא בעיה קשה ובלתי פתירה. לא אני זה שאשנה אותה כנראה. העולם ימשיך לבכות את מתיו, למנות אותם, לזכור אותם בנהי כן, ובד-בבד, להיערך לקראת יציאה לשדות הקרב העתידיים. מערכות צבאיות הן לעולם קיוּמיוֹת, והנצחונות בשדות הקרב מעמעמים את בכיים של יחידים: משפחות וקרובים, חברים וידידים, שנגזר עליהם לכלות ימיהם בגעגוע מתמשך, שלעתים נדחק מעט מחמת המולת החיים, ולפעמים לשעות, לרגעים, שב וחוזר, הופך לכאב נוקב. כל מה שיש לי ביום כזה הם כאבים, זכרונות והשתתפויות בצער. זה מה שעליי להביע. זה מה שעליי לתת.

 

נתן קפה

בספל

נתן חלב

בספל הקפה

נתן סוכר

בקפה בחלב

בכפית קטנה   

בחש

שתה את הקפה-בחלב

והניח את הספל

בלי לדבר אלי

הדליק

סיגריה

סלסל סלסולים

בעשן

נתן את האפר

במאפרה

בלי לדבר אלי

בלי להביט אלי

הוא קם

חבש

כובעו לראשו

הוא לבש

את מעיל הגשם

כי הגשם ירד

והלך לו בגשם

בלי אומר

בלי להביט אלי

ואני אז תפסתי

ראשי בידי

ובכיתי.

[מתוך: משירי ז'ק פרור, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עקד: תל אביב, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים]

 

 

בתמונה: Margit Anna, Soldier, Oil on Cardboard 1946 

 

 

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »

 
*

1

 

   כקניין ספרים לעת מצוא  כשאני עומד בחנויות ספרים אני נתון בדילמה, משום שבשובי, כאשר אני מתבונן בספריה שלי אני חושב על מה שיכול היה להיות יער או לפחות חורש קט ולמרות פוטנציאל המיחזוּר  זה עושה לי משום מה אוושה לא נעימה בלב,  שכן אף ציפור לא נעמדת לצייץ על גבי האתיקה שפינוזה, כל שירי לאה גולדברג, או על גבי על על טבע היקום של טיטוס לוקרציוס קארוס.

   כך שלא ממש מעניין אותי עד כמה רוח האדם נושבת בין חנויות הספרים- והיא אכן נושבת כי אם דווקא- רוח היער, רוח העמק, הנשיוּת המסתורית. הפנוימה הנושבת בכל והנותנת לכל קיוּם כפי הדרוש לוֹ. ואם גוֹזֶל אני צפור אוי לי, ואם גוֹזֶל אני בית מציפור וגוזָלֵיה, אין לי מחילה עולמית.

   על כן אנוס אני בקוראי ספרים השאולים מעם ספרייתי כי בראשי יהמה כל הזמן הפזמון קן לציפור למשורר הלאומי (כל שיריו עומדים על המדף), גם ברי לי היטב מדוע גזרה המשנה (עוד חיבור העומד בספרייתי) כי המתפלל כשליח ציבור 'עד קן ציפור יגיעו רחמיך' משתיקין אותו. עוד ברי לי כי אם שכינה נדמתה לו לבעל ס' תיקוני זהר (אחד המחברים המופלאים והמסוכסכים-מיוסרים יותר בתולדות הספרות הרבנית) לציפור הנודדת כל העת שאין לה מנוח לכף רגלה. הריי בכל ספר וספר 'הס פן תעיר' הומה לו גוזל זעיר, שהוא כדמות אימו, אך דומה שבמעבר אל המילה ואל האות הכתובה איבד משהו מחיותו המשובבת, וכל כמה שאתאווה לצאת בחברת בני עוף רעיוניים כדוגמת מסע הציפורים אל עבר האור האלהי בספרו של הסוּפי פריד א-דין עטאר (נפטר 1221), הרי ייוָּתר הוא כלוא בין הכריכות ואילו אני אשאר תלוי בין הקירות של התרבות המערבית, אשר בהּ אדם כבר אינו יכול לעוף גם אינו רשאי לחלום, מאז איקרוס ופאיתון שיברו את כל עצמותיהם בימים קדומים: זה מחמת שהתקרב מדיי לשמש שהמסו את כנפי הדונג שהעניק לו אביו דדלוס, וזה על ששאל ללא רשות את מרכבת אביו, אל השמש, אפולון. ובכל זאת, נודדות הציפורים עדיין אל הארצות החמות בהן זורחת השמש, אף על פי שאין חדש תחת השמש, רק אנשים הממללים את מסעות נדודיהם ואת סיפור חייהם ומותם חרש, וספרים, לוּ רק תזרח שמשם, יפלסו להם דרכים בבטני מטוסים גדולים אל ארצות רחוקות. 

 

2

 

שוֹעִי= ציפור, נסו ותיווכחוּ. נכון שבגימטריה אפשר להגיע לכל דבר כמעט, ובכל זאת הזהוּת הזאת מאז ומעולם שימחה אותי, מסבירה לי את נדודי הלא-מעטים. כל מיני מעברים שעשיתי בחיי. כאשר הייתי בן חמש עשרה הזדמן לידי הספר משירי ז'ק פרבר בהוצאת עקד. תרגם אותם יפה אהרון אמיר. על כל פנים, הספר נפתח בשיר בשבילך אהובתי, אשר שורותיו הראשונות הינן:

 

הלכתּי אל שוּק הַצִּפֹּרִים

וקניתי צִפֹּרִים

בשבילךְ   

אהובתי

(משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

  ציפורים לא הייתי קונה לאהובתי להטמינן בכלוב, אבל ספרי שירה כן. ואלו הן עבורי, כפי שכבר מסרתי לעיל, צמרות אשר ציפורי שיר בראשן. לפעמים באחזי בספר חדש שהבאתי אל ביתי, אני פורש בחדר-העבודה את עמודיו בתבנית שתי כנפיים אוחז בשדרתוֹ ומנופפו-מטיסו אל מקומו על המדף עד שיתעורר להיות ציפור עוד-פעם.  לעתים אני מרשרש בעמודים  כאילו היו צמרות רועדות-נדפות בסערה. ספרים רבים מספרייתי כבר נדדו אל ארצות חמות יותר וטרם שבו בחלוף הזמן. ספרים אחרים כמו נגזמו- נגדעו בזמן. אל חלקם אני מתגעגע, אבל צריך אדם לידע לשאת את ספריו בנפשו, להיות כספר, כיער וכציפור; לשאת בחובו את מלוא האפשרויות הגלומות בהם, שהרי באלו גם אלו נושבת הרוח, וכשם שהיא נושבת בי נושבת היא בזולת בכל מקום שבו יהיה, אף היא מפעימה את עולמו הייחודי בתכלית ובאי-תכלית, מה שמשיא אותי אל דבריו של עמנואל לוינס:

 

האהבה באופן כללי, זוהי האפשרוּת להאמין שישנה מציאות בלעדי. אבל הפשר הזה ישנו בני כל נוכחות של האחר, עבור כל יישות אנושית, היחס הזה של הפנים, אל האחר, הוא כבר בפני עתיד והוא כבר אחיזה בעבר, שבהם מצוי רעיון הבלתי-ידוע והאפשרי, והבלתי אפשרי גם כן. בעתיד, הנה הן שם: אפשרויותיי ובלתי-אפשרויותי. ומותי- גם הוא שם; באפשרי,במה שכבר לא אפשרי עוד,ובבלתי נשכח. הזמן שלנו הוא כבר נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת. הזמן הוא נשימת הרוח.

[עמנואל לוינס, 'הזמן הוא נשימת הרוח: מתוך שיחות עם ברכה ליכנברג-אטינגר', בתרגום: ברכה ל' אטינגר, עיון, מ"ג (תשנ"ה), עמ' 444].

 

3

 

  הרוח הנושבת בלב האדם היא חידתו הבלתי פתירה, מאיין באה ולאן היא עוברת. מה פשר המשב הזה, המסעיר- המרעיד את ישותו של אדם ומשנה אותו תדיר? חופש, חירות שאינה מדומה כלל ועיקר, דבר-מה הגובר על הדטרמניזם הביולוגי, אין אנו חומר חושב, אנו רוּח, שאינה נתפשת, לעתים רוח פרצים, רוח סער, לעתים רוח שוקטת, בריזה נעימה, לעולם תהיה נשיבה ונשימה. גם הכוחניות, והאטימות המקיפים אותנו על ידי אנשים יודעי כל המבקשים לכלוא את רוחו החופשית של האדם בכלובים, גם אם תעיק ותכאיב לא אחת, לא תוכל לעצור את הנשיבה המפעמת כל העת באדם הפקוח. כדברי השיר:

 

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור 

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור   

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

   הלוואי שציפוריו הכלואות של כל אדם ואדם תשוב ותפרחנה. עוד יותר, שלא נותיר ציפורים שבויות, נדכאות בכלאן. שלא נפקירן בידיהם של אלו שאינם חשים עוד ברוח ובמשבהּ המחייה. שלא ניכנע לאלו הרואים בנו בטעות פקודים ובעצמם מפקדים, ושנדע להעמידם על טעויותיהם הרוֹת הגורל. שנבחר לדאות על כנפי רוח, ישות אנושית אחת כלפי ישות אנושית אחרת. שלא נשכח את מסע-הנדוד, שלא נשכח.

  

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן,היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

  

Read Full Post »