Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חברוּת’

 

 

ספרו החשוב של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900),  Nakht  Unter Wölfen , (עירום בין זאבים) המגולל את סיפורו של ארגון התקוממות אנטי-נאצי (קומוניסטי ברובו) שפעל בתוככי מחנה בוכנוואלד במהלך השבועות האחרונים בטרם שוחרר המחנה, ובתוכו את סיפור ההצלה של ילד יהודי כבן שלוש שהתגלגל למחנה, והועבר בין מקומות מסתור על ידי חברי-הארגון. מיהו העירום? ככל הנראה הילד, אבל  הילד שמגמת התרגום היא להציגו כקורבן חסר הגנה וחשוף לכל איום דווקא מוגן לכל אורך העלילה על ידי מיטיבים, הדואגים לו ומטפלים בו כמיטב יכולתם, וחלקם אף נכונים לשלם בחייהם (ויש שגם משלמים) על תקוות הצלתו. דוגמא נוספת להטיה הבלתי-מובנת הזאת מצויה גם בכריכה האחורית של מהדורת התרגום העברית, וכך נכתב שם: "הרומן עירום בין זאבים נכתב בהשראת הסיפור האמיתי והבלתי נתפס על הצלתו של ילד יהודי בן שלוש, שהוברח לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד. עלילת הרומן מתרחשת בתחילת 1945 ומגוללת סיפור מרגש של חמלה אנושית ואומץ לב שהפגינה קבוצת אסירים, בני מדינות שונות, אשר חירפו נפשם תחת מגף הדיכוי הנאצי והצליחו להציל את הילד".  ובכן, הילד מהווה סיפור מסגרת לעלילה – הברחתו למחנה במזוודה על ידי הפליט היהודי הורשאי זכריה ינקובסקי אמנם פותחת את העלילה ונשיאתו אל מחוץ למחנה על ידי קרופינסקי (מחברי המחתרת) חותמת אותה, אולם קשה לומר שסיפור ההצלה הזה מלבד היותו מניע של התרחשויות והסתעפויות שונות ברומן, היא אכן העלילה המרכזית העומדת בבסיס הרומן. הרומן הוא, בראש ובראשונה, סיפוריהם של זקן-המחנה ולטר קרמר, של מפקד ארגון ההתקוממות הרברט בוחוב, ושל מפקד האסירים הרוסיים, בוגורסקי,  המשתפים פעולה במאבק בנאצים, וניצבים נוכח דילמות אתיות קשות, הגובות חיי אדם תדיר;  במעגל נוסף: הפּל, פּיפּיג, קרופּינסקי ורוזה –  מהאסירים הפוליטיים העובדים במחנה, הנלקחים לחקירה בעינויים קשים (החקירות והעינויים מתוארים בהרחבה ותופסים חלק גדול בעלילה) סביב מקום הימצאו של הילד וסביב ארגון ההתקוממות הקומוניסטי, ששלטונות המחנה חושדים בקיומו. מעבר לכך –  מעגל הנהגת מחנה בוכנוואלד: שוואל, קלוטיג, ריינבוט וצוויילינג – הפנמתם את התבוסה המתקרבת; את הצורך לפשוט את המדים, לברוח, להציל נפשם, גם אם פירושו של דבר לוותר על צמאון הדם או הנאמנות חסרת-העוררין לרייך ולפיהרר שאפיינה את דרכם עד כה –  כדי שלא יהפכו ליעד עתידי לציד אדם על ידי הצבאות המשחררים ואסירי המחנה.  הדמויות המובילות את העלילה סובבות במעגלים שונים של מחויבות, חברות, נאמנות וגם פחד, אימה, בגידה. ההיבט הטרנספורמטיבי הוא בין האסירים שהאדמה שמוטה תחת רגליהם ההופכים בני חורין, ובין סוהריהם האכזריים, אשר האדמה הולכת ונשמטת יותר ויותר תחת רגליהם. בכל אלו, מקומו של הילד המוצל (שטפאן ציליאק כשמו בחיבור או שטפאן צוייג בחיים האמתיים) הוא משני לגמרי, רק שב ועולה מדי פעם, ולא יותר; וכך גם סיפורם של האמונים על הסתרתו ועל הטיפול בו.

מציאות הילד במחנה הופכת מרכזית יותר ויותר עם פיתולי העלילה, ולאחר שאסירים מבני המחנה משלמים על הסתרתו בחייהם. בשתי הפעמים שבהם הילד מאותר על ידי נאצים (פעם בהפתעה גמורה; ופעם בחיפוש אחריו). הוא אינו מופקר ובסופו של דבר—  תמיד נמצאים מי שיוצאים להגנתו ומוכנים גם למסור נפשם על כך. למעשה, הילד הופך יותר ויותר לסמל לחיים שנכונים בעתיד שבו לא יהיו עוד פשיסטים, וכן להוויה של חיים ושל תּוֹם שאף חלק ניכר ממנהיגי הארגון בתוככי המחנה מתקשים למצוא בעצמם, לאחר שאיבדו חברים וניצבו בפני קשיים, עבודה מפרכת, רעב ועינויים. למעשה, אם בתחילה מוכנים גם קרמר וגם בוחוב לשלוח את הילד על טרנספורט לברגן-בלזן עם מושיעו, הזקן ינקובסקי, משום שביטחון ארגון-הסתרים וחבריו חשוב יותר; הרי ככל שהעלילה מתקדמת הם מגלים שוב שהעמידה לימין החיים, והפליט החף-מכל-פשע, מעניקות לדידם את הטעם המספיק למלחמה בין האסירים וסוהריהם ובין הקומוניסטים לפשיסטים, יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית.  למעשה, ההחלטה לא לשלוח את הילד אל מותו עם ינקובסקי מתקבלת רק בשל הקושי הנורא של ההנהגה לבשר לינקובסקי על בחירתם לשלוח את הילד אל מותו בטרנספורט. אף על פי שבינם ובין עצמם הם מכריעים לשלוח את הילד ואת מיטיבו בטרנספורט הבא אל ברגן-בלזן. בכל זאת, לבסוף נמצא בהם מי שבמפגש עם היהודי הזקן מבשר לו שהוא אמנם ייצא למסעו האחרון, אך הילד יישמר בין חברי הארגון על מנת להעניק לו סיכויים טובים יותר להגיע בחיים אל תום המלחמה. בהקשר זה, חשוב לומר כי אפיץ מרבה להידרש בחלקו הראשון של הרומן לקשיים המאפיינים את גיבוריו הקרועים בין דברים שהם מסוגלים לומר, פרי הכרעה אתית המבוססת על מוסר תועלתני (מירב הטוב למירב בני האדם; מיעוט ההיזק למיעוט בני האדם),  ובין הקושי המהותי של חלקם לפעול באופן קר ומחושב כזה, כאשר הם נתקלים בפני אדם המבקש על חייו של אדם אחר. השפה וגם כשריו הרציונליים של האדם הם חלק חשוב, אבל לא מכריע, בהתנהלות האנושית. ובפרט, שבאמצעות השפה מצליח האדם להסוות, להסות או לשנות מכל וכל את מערך תחושותיו ורצונותיו. אין ספק, כי התקשורת בין מנהיגי ארגון ההתקוממות כשזה מגיע לדילמות אתיות הנוגעות בחיי אדם –  היא הרבה יותר מהוססת, קטועה, ומתבססת לעתים על שתיקה בצוותא, או על מחוות פיסיות, הרבה יותר מאשר הנהגתו הנאצית של המחנה הנוהגת כאילו אין דילמות מהותיות, והמרחק בין אמירת הפקודה ובין ביצועהּ התוכף הוא כהרף עין.  כמובן, אפיץ מתאר את הצד הנאצי כאכזר,  כמנגנון-צייתני של רצח-עם ומתנגדים פוליטייים, הנכון לקרוע לגזרים פיסית כל אסיר, כל אימת שיימצא לנכון. אבל הנאצים שלו גם רהוטים יותר, מהוססים פחות. המִפנִים החלים בהם הם תולדה של פחדים וגחמות המוצגים כשיקולים פוליטיים גרידא. דווקא את חברי ארגון ההתקוממות מאפיינת חברוּת שמעבר לשׂפה, ואשר בעצם השׂפה לא מסוגלת להכיל. הכרעות רבות של הארגון הן פרי-שתיקה מתוך מצוקה או מבוכה, שרק מעבר להן, (יותר מאשר משתרעת תודעה פוליטית) משתרעת חברוּת ותחושת נאמנוּת לאדם – שוּתפוּת שקשה מאוד להביעהּ במלים.

שני מהפכים מאפיינים את ההתייחסות להסתרת הילד. הראשון, הפיכתו מסוג של סרח עודף שמגינים עליו עד אשר יוחלט אחרת לאינטרס חשוב בחייה של תנועת ההתקוממות:

*

בוגורסקי הרים את ידו בתנועה מרגיעה. הילד בצריף שישים ואחד במחנה הקטן. אין מה לדאוג, הוא הוסיף במהרה, מטפלים בו טוב … הוא הביא סביב. האם הוא לא הילד של כולנו, עכשיו ששניים מהחברים הגיעו לבונקר בגללו? האם הוומ"ב לא אמורה להגן על הילד עכשיו? לפתע התחייך בוגורסקי. חשוב הרבה יותר עכשיו להשיג לילד משהו ראוי לאכול. כשאמר את הדברים האלה הביט בעיניים מצומצמות בכיוונו של ריומאן. הטבח הצרפתי הבין מייד, חייך והנהן. בוגורסקי השיב לו חיוך, חראשו! זה ילד או ילדה? בוכוב, שאליו הופנתה השאלה, ענה בחדות: "לא יודע".   

[ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, עריכת תרגום: ארז וולק, הוצאת פֶּן והוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2014, עמוד 199]

 

בוגורסקי למעשה הופך את הילד לאינטרס של ארגון ההתקוממות בשל כליאתם של חברי ארגון שנלקחו לחקירה בעינויים בשל החשד כי הם מעורבים בהסתרתו. העובדה ששני חברי ארגון הקשורים בברית עם החברים האחרים מעונים ואינם מוסרים את מיקומו של הילד, הופכת את הילד לדידו לחלק אינטגרלי מעולמו של הארגון ומן הברית השוררת בין חבריו. עם זאת, הפיכתו של הילד היהודי הזר (איש מבין הנוכחים כאן אפילו אינו יודע האם זו ילד או ילדה), לילד של כולנו (של הארגון), מובילה את בוגורסקי צעד הלאה –  מהדאגה לילד כאינטרס של הארגון ובין הדאגה לילד כילד. הוא קופץ ביעף בין חובותיו של הארגון הפוליטי לילד הזה, ובין חובותיו כ"הורה" לדאוג ולהזין את הילד היטב. גם מתגובות הסובבים עולה כי הם מעדיפים את החובה האתית של הגנה על ילד זר ויתום שנשקפת סכנה לחייו כ"הורים לעת-מצוא" יותר מאשר חובתם הלואליות לאידיאולוגיה או למפלגה.

מִפנה נוסף, המגיע בהמשך, הוא נאומו של בוחוב בפני חבריו, על היותו "חבר רע" [במובן: חבר-קומוניסט] משום שבתחילה נטה לשלח את הילד בטרנספורט הבא על מנת להגן על הארגון:

*

אני הנציג של החברים הגרמנים בוומ"ב.  מלבד זאת, אני אחראי על התפקוד הצבאי של קבוצות ההתנגדות. אתם מיניתם אותי לתפקיד הזה. אני חבר טוב, האין זאת? אני חבר רע!  … זה מה שיש לי לומר לכם, אתם חייבים לדעת!  אתם חייבים לדעת שהייתי מתנשא. גאה בעליונותו של ההגיון שלי. אבל אלה היו גאוותנות ועקשנות, עקשנות חסרת נשמה! מיום שהילד הגיע למחנה, עוד ועוד אנשים פרשו את לבם סביב החיים הקטנים כמו חומת מגן … הפל, קרופינסקי, ולטר קרמר, פיפיג וחבריו, האחים הפולנים מצריף שישים ואחת, אתם עצמכם, אותו אלמוני … מיום שהם החלו לעשות את כל זה, ושום קלוטיג ושום ריינבוט לא הצליחו לחדור את החומה, אני יודע שאני חבר רע, אני יודע כמה אנחנו גדולים בתוך ההשפלה שלנו, אני יודע שהפּל וקרופינסקי חזקים מהמוות.

[שם, עמודים 303-302]  

*

גם כאן, העובדה שנמצאו בארגון ההתקוממות אנשים שהפרוּ פקודות מן הממונים על הארגון כדי לעמוד לימין הילד או שסיכנו את חייהם הרבה מעבר לנכונותם של המפקדים להסתכן בגינו סופו שמלמדת גם את המפקד הקר והמחושב ביותר, כי מעבר לתחולתו של המוסר התועלתני, עומדות גם פני הילד התם וחסר ההגנה. בעצם, הוא נאבק כל העת כדי להזכיר לאנשיו את חובותיהם לארגון ולמפלגה הנזנחות בשל הסתכנותם בשל ילד יהודי קטן; וסופו שהוא מבין מדוע עמידתם של אנשיו ואנשים נוספים לצד הילד, אינה מבטאת זניחה של מטרות הארגון, אלא מעניקה לארגון כולו, ולחבורה המתקוממת כולה, את הצדקתהּ. בוחוב לא נוטש את השפה הפוליטית (חבר, אחים, חומה), אבל בדברים ששם אפיץ בפיו יש משום הודעה כי האתיקה היא המעניקה משנה כוח לפוליטיקה, וכי פוליטיקה נטולת מוסר, המתעלמת מסיבלו של הפרט, הינה עריצות של ממש.

אני מניח, כי קוראיו המזרח גרמניים של אפיץ קראו את ספרו, בראש ובראשונה, כסיפור גבורה של אחווה קומוניסטית בעריצות הפשיסטית-נאצית; וכפי שהראיתי, ניכרת מגמת המהדורה העברית להציג את ספרו של אפיץ כספר שואה המתמקד בסיפור הצלתו הנפלא של ילד יהודי (מצורפת גם אחרית דבר עם פרטים ביחס לחיי הילד שניצל לאחר המלחמה, שהותו בארץ ישראל בין 1964-1949, וגם תמונה משותפת שלו בבגרותו עם אפיץ). יותר משני אלו – בעיניי החיבור הוא כרונולוגיה של השבועות האחרונים של מחנה בוכנוואלד ושל ארגון-ההתקוממות בו, ובנוסף דיון- ספרותי חשוב ומעמיק בתפקיד האתיקה של "האחר" ושל כל זולת-יחידי, כמכוננת את הפוליטי. כאשר כל חברה המוכנה לדרוס את היחיד בשל הגנה-על-הכלל היא בסופו של דבר חברה מושחתת וצמאת-דם (Homo homini lupus). בסופו של דבר, דווקא נוכחותו של הילד, הצריך טיפול והשגחה, בקרב אנשי המחתרת, מבהירה להם כי מטרת לחימתם אינה להיפרע מן הנאצים עד מוות, אלא לראות מעבר לכך;  לשאוף להקים מחדש חברת אדם, שחבריה הם בני אדם העושים למען בני אדם.

*

*

*

*

הערב, 23.4.17. ערב יום השואה בסינמטק ירושלים, החל מ-20:00 יוקנו שלושת סרטיה של האמנית והציירת, מאיה ז"ק, שהזיקות וההקשרים בין יצירתהּ ובין שיריו פאול צלאן (ב-20.4 חל היורצאייט שלו) גלויים וידועים לכל המתבונן ומעמיק ביצירותיה. המלצה חמה היא לשון המעטה.  הכניסה חופשית בהזמנת כרטיסים בקופת הסינמטק.

 

**

בתמונה: Margret Bourke-White, Buchenwald's Prisioners celebrating Liberation, 1945

Read Full Post »

zena.asi1

*

ספר שיריה החדש של חביבה פדיה, מוקדמים ומאוחרים (עריכה: יואב איתמר,הוצאת גמא: תל אביב 2015), דמה עליי בקריאתו כאילו עשוי הוא שתי-מקשוֹת. באחת, העיקרית, פדיה היא משוררת מזרחית, האמונה כדרכהּ על המיתוס היהודי, והקבלי בפרט. באחרת, מוצלת יותר וחבויה, ישנה כאן, אולי לראשונה ככל שזה נוגע לשירת פדיה, שירה אישית במופגן, בהּ מציגה פדיה פן פגיע,שביר, נרעד; היא כותבת על כך שזכתה באהבת רבים, בפרט באהבת התל-אביבים, שהיא מביאה אליהם את ירושלים, אבל בעיניי היקרים להּ ביותר שוב אין היא מצליחה לחוש אהובה. זוהי אינה קובלנה על הזמן, ולא על גלות-השכינה, ולא על ציון, לא על שבירת-הכלים, ולא על העולם שנברא על מקום האשפה— זוהי תלונה על האהבה, ועל הפכפכותהּ ואי התמדתהּ. דווקא השירה הזאת, שירת-האהבה והאכזבה, שבהּ פדיה כמו מדברת מלב, ואינה פונה לייצג ציבּוּר באמצעות השירה, ואינה פורשת מִשנה תיאולוגית-פוליטית או חברתית-מיתית, אלא פונה במה שנדמה יותר כמכתמים עשירים-בלשונם מאשר שירים, אל נמען או נמענים אחדים; דווקא השירים האלה, בצורתם החריגה ובלשונם הישירה, הם הנוקבים והמהדהדים ביותר מבין שירי הספר.

כוונתי בעיקר לשלושת השירים על המצב הפסיכו-פוליטי-ריליגיוזי שלךָ, [ואני לא חושבת שאני אבדיל], ו-נהר דינוּר.  שני הראשונים לקוחים מהמחזור שירים מוקדמים והאחרון מהמחזור שירים מאוחרים. המחזור החותם  כולל גם שורות שיר אחדות, שרושמן המצטבר עמוק ומתעמק. ניתן לשער כל שירי הספר נכתבו אחר דּיוֹ אדם [הוצאת הקיבוץ המאוחד: 2009]; למצער, מחזור שירים מוקדמים נפתח בוריאציה אחרת של שירהּ של פדיה בראשית [דיו אדם, עמוד 9]. לפי שיש בספר הזה הרבה כתיבה ותכנים שאיני מזהה מספריה האחרים של פדיה לפני 2009— נראה לי כי המוקדמים, תכפוּ לשירי דּיוֹ אדם, ואילו המאוחרים נוצרו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. כשבאמצע כנראה משׂרטט קו השבר של פטירת אם המחברת, את החלוקה בין המוקדמים ובין המאוחרים. משהו מעין-זה נרמז בשיר הפותח את שירים מאוחרים: "אֲנִי מְחָלֶּקֶת מֵהָאוֹר שֶׁמָּצָאתִי לוֹ שְׁבִיל בַּסֶּדֶק שֶׁל הַלַּיְלָה הוּא הַנּוֹרָא שֶׁבֹּו מַתִּי בְּטֶרֶם אֶחְיֶה" [באתי מלילה, עמוד 43]

קו השבר הזה רחוק מאיחוי. אין דיווחיה של פדיה על מחלות, מכאובים, גלויות ובכי, בספרי-שיריה הקודמים דומים למה שנמצא בקובץ הנוכחי בין השירים המאוחרים. בכל שירתהּ של פּדיה עד הנה הורגשה על-פי-רוב נטייתה של המחברת להעלים את חייה הפרטיים; האישי הפך סימבולי; כּוּסה מעיני הקוראים בצעיף של מיתוס: זהבים, חתולים ומלאכים. גם הפעם פדיה אינה ששה להיחשף, אבל גם נמנעת לפרקים להכביר בסמלים; בקצת השירים היא הרבה יותר בשר-ודם מהרגיל. ואי הנחמה שלה אינו בהכרח צער השכינה או הבת-ירושלים.

ובכל זאת, נדמה לי  שכל מעיין בספר יימצא בו מה שליבו חפץ. אנשי המיתוס והסמל הקבלי יימצאו בו מיתוסים וסמלים לרוב; אנשי המאבק המזרחי יימצאו בו די ביקורת נחושה על החילון בכח ועל השכחת הזיכרון היהודי מזרחי ועל התחדשותו הנחושה; יהודים דתיים יימצאו בו מספיק ציון, וירושלים ושכינה וסבא, וארץ ישראל, כמו גם התנגדות-נחרצת-ממש למהותהּ הרוחנית של תל-אביב (אגב, את הפראזה: אין תל אביב של מעלה, ניתן למצוא באחד מספריו הראשונים של המשורר, אהרון אלמוג). יותר מכל אלה, לראשונה מוצאת פדיה את מיקומה כמשוררת בתוך מסורת השירה העברית-המזרחית, כאיזה דור-ביניים המתווך בין ארז ביטון וויקי שירן ובין המשוררות הצעירות יותר של ערס-פואטיקה, עדי קיסר ותהילה חכימי (ערס-פואטיקה עוד לא התקיימה ב-2009 עת ראה-אור דּיוֹ אדם) . כי פתע נשמע המימד הדיבורי יותר, הישיר יותר, הסיפורי-יותר, ההומה בכמה משירי הספר, כעומד בתווך שבין שירן ובין קיסר וחכימי, וכי פדיה מעמידה את עצמה בגלוי בתווך חדש של מסורת כתיבה מזרחית בעברית. לא כמייסדת ולא כחותמת, אלא כבת בית בתוך מסורת בעלת אפיונים של כתיבה ישירה, תמונתית-מאוד, ובלתי מתחמקת, ההולכת ומתהווה מזה כמה שנים (קציעה עלון העומדת בראש הוצאת גמא מרבה לחקור את השירה המזרחית).

*

zena.asi

*

אבל יותר מכתיבה באיצטלה תיאולוגית-פוליטית או מסורתית-חברתית, מה שביכרתי לכתוב אודותיו הוא דווקא על אותו פן פגיע וחשוף העולה מכמה משירי הספר; בספרים קודמים הקפידה פדיה לעטוף את שכמותיה באדרת של משוררת-מקובלת, שכביכול גם הפגעים והפגמים הנפערים מעת לעת בחייה (ככל-האדם) מקורם באיזו זיקה סודית ומסותרת בינה ובין אלוהים. פדיה, עד עתה עטתה פרסונה של משוררת שבמידה רבה מגלמת בכתיבתהּ השירית סוג של הד-ממשיך לכתיבתם של ספר הזהר, תיקוני הזהר, ספר התמונה, ושל דרשות הבעש"ט וליקוטי ר' נחמן ברסלב. למעשה, הרבה יותר מזלדה, שהתייחסה על משפחת אדמו"רי חב"ד, אך נישאה לליטאי ומעולם לא התנאתה במוצאהּ, פדיה תמיד הבליטה והדגישה את מוצאה מסבא-רבא שלה, המקובל ר' יהודה (משה ישועה) פתיה; שנים לא מעטות היא טרחה להדגיש בכל ראיון את המוצא, ואת היותה ממשיכת דרך של מסורת המקובלים. לפיכך, רבות ורבים גם היום, מתייחסים אליה במין חרדת קודש השמורה לאדמו"רי חסידות או למקובלים-מעשיים מדרום הארץ. זוהי הפעם הראשונה בכל יצירתהּ עד הנה, בו טורחת פדיה, לסדוק את המיתוס העצמי שטרחה לייסד, ולהציג עצמה כבת-אנוש (שבירה, פגיעה, זנוחה, מתאבלת, אשה בלב חייה), ואשר ליבה לא נשבר בשל הבנת גודל הקלקול בין העולם שבפתח העיניים ובין העולם האלוהי שיכול היה להיות, אלא בעטיים של אנשים קרובים, שהיא אוהבת, ושאינם משיבים לה אהבה. זה אינו צעד פשוט, אבל זה גם הקול החדש, ולטעמי המשמעותי ביותר שעלה ממכלול יצירתהּ של פדיה (בפרוזה, מחקר ושירה) מאז דּיוֹ אדם (כשבע שנים כמעט).

וכך, בתוך שירים מאוחרים כותבת פדיה: "בִּשְׁבִיל מָה אֲנִי צְרִיכָה גָּלוּת עִיר אוֹ בַּיִת כְּשֶׁאֲנִי תְּלוּשָׁה מֵעִקַּר הָעִקָּרִים הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַיִּים/ כְּשֶׁמִי שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל הַכֵּלִים וּבְכָל הָאוֹרוֹת רוֹאִים בִּי קֹמֶץ עוֹרוֹת". (מתוך 'ירושלים באר שבע תל אביב', עמוד 52) וכן: "אֲנִי אָז יָשַׁבְתִּי וּבָכִיתִי עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי מוּבֶנֶת לְכָל הַתֵּל-אָבִיבִים שֶׁמִתְגַּעְגְּעִים, אַךְ לֹא לְךָ/כִּי לָהֶם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה שֶׁמַּגִּיעָה פַּעַם בְּכַמָּה יָמִים/וּלְךָ אֲנִי כָּל הַזְּמַן בַּבַּיִת בִּבְאֵר שֶׁבַע לְךָ אֲנִי לֶחֶם הַפָּנִים אָז אֵין לִי פָּנִים" (מתוך: 'לחם הפָּנים', עמוד 65) וגם: "אֲנִי לֹא כְלוּם אֲנִי אִשָׁה אַלְמָנָה וְעֲקָרָה שַׁכּוּלָה וּבוֹכִיָּה שֶׁזְמַנָּה עָבַר אֵין לִי כְּלוּם גַּם לֹא כִּכָּר וְלֹא בָּמָה" (מתוך: 'מכל הגלויות, עמוד 63)—המובאה הראשונה סואנת את מיתוס הנפילה מגן עדן, מכתנות אור לכותנות עור; וממה שהיה בו רוח אלהים למה שנותר חומרי, סופי ומתכלה, נתון לחסדי הזמן ולמשיסתו; המובאה השניה משמיעה את זעזוע הבית, הפיכתו מבית קודש הקודשים (ובית סתר-הסתרים) לבית הומה זרות וניכור;  במובאה השלישית, פדיה היא בדמות העיר רבתי-עם החריבה באין-אהבה, וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ.

רבת-רושם היא התמונה המצטיירת מן השיר הלפני-אחרון בספר נהר דינוּר (עמ' 77-76). ביסודו עומדת אגדת חז"ל על המלאכים שלאחר שכילו את מלאכתם (עשיית הרצון האלוהי) כָּלים-ואינם בנהר דינוּר (נהר של אש). פדיה מתארת ריקון של זכרונות, אפילו בשמחה, אל תוכו הזורם-בוער; של כל מה שקשור באחר משמעותי, לגביו היא כותבת: "אִנוּ דִבַּרְנוּ עַל אוֹר וְהִיא לִפְעָמִים עָטְפָה אוֹתָנוּ בְּ"שִׁיט" צָהֹב". וכן: "כְּאֵב גָּדוֹל חָצָה אוֹתָנוּ לִשְׁנַיִם". והנה מה שחצה את השניים יצר כעין כלי חרס, שחציו האחד המת נותר על גדת נהר דינור ואילו חציו האחר עלה מורתח לגדה השניה; החצי הראשון נאלץ להישבר שכן שבירתו היא תקנתו (כך הוא בהלכה לגבי כשרות כלי חרס שנטמא) ואילו החצי השני לכאורה הוגעל ברותחין, ונמצא על הגדה האחרת חי, ועל אף כל מגמתו לשכוח; ההצלחות להתחיל מחדש ללא-עבר; ועל אף רצונו לעתים להתאיין, ולרדת אל האין, בכל זאת: "צָפִים בּוֹ הַזִּכְרוֹנוֹת". כָּךְ הכֵּלים, כָּךְ בני האדם— הם חולפים ועוברים, כָּלִים, ובכל זאת משהו מן הרושם שלהם נותר. ולא ניתן לאבד לגמריי את מקומם, ואת משמעותם; משהו דק, כמו רושם, לחש או מבע, הולכים בּנוּ; צפים בגדה השניה המרוחקת ומוסיפים נשימה על נשימה.

קשה לומר כי ספר שיריה של פדיה הוא ספר שלם; אבל חשוב להגיד כי זה ספר שהתכוון להיות כל דבר חוץ משָׁלם לכתחילה (כמו לב שׁבוּר). בכל זאת, יש בו כמה וכמה בתי שיר נוקבים ומהדהדים (די הצורך, כדי שאחוש הכרח דחוף לכתוב עליהם), וגם שלשה או ארבעה שירים שהם מהטובים ביותר שפרסמה המחברת מעוֹדהּ.

*

*

בתמונות:  Zena Assi, Sitting Portrait  with a Black Cat, Oil on Canvas, Date Unknown©

Zena Assi ,Portrait, Oil on Canvas 2015  ©

Read Full Post »

the-mutilated

*

ספרהּ של המשוררת סוזי רזניק, פניו האחרונים של המלך (עריכה: טל ניצן, כריכה ורישומים: דורית פיגוביץ גודארד, הוצאת פרדס: חיפה 2015) הוא אחד משני ספרי השירה הטובים ביותר שקראתי, עד כה ב-2015 (ראוי לציין גם את עבודות הרישום של דורית פיגוביץ גודארד המעטרות את הספר). לפיכך, ראיתי לנכון לכתוב עליו מעט, אלא שכתבתי הרבה (רשימה ארוכה על הספר תראה אור בקרוב בכתב העת גג) מתוכה, ערכתי הנה דיון קצר בלבד שהקדשתי, לשיר אחד מתוך הספר, שֶׁהֶחֱיָנוּ, הפותח צוהר לעולמהּ הרעיוני-והשׂפתי הייחודי של רזניק:  

*

וּפוֹגֵשׁ חֲבִיר שֶׁלוֹ

וּמְחַבֵּק חָזָק-חָזָק

עִם כָּל הַמְּעִיל שֶׁל הַחֹרֶף

גַּם שֶׁל הַצַּד הַשֵׁנִי

וְעוֹד יוֹתֵר חָזָק מַרְגִּיש אֶת הַצֶּמֶר

אֶת הָעֲצָמוֹת בִּפְנִים

הַשְׁכָמוֹת בְּתוֹכוֹ מִצְטַנֵּעַ

וְלֹא מַעֲבִיר הַחֹם שֶׁל הַגּוּף רַק הַקְרִירוּת בַּלֶּחִי

וְהַעֵינַיִם כְּמוֹ שְׁתֵּי טִפּוֹת שַׁי מֵהַגֶּשֶׁם מַרְגִּישׁ בְּכַף הַיָּד

וְלוֹחֵץ עוֹד פַּעַם

לְהַגִּיד

וְנִכְנָס הַכַּפְתּוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַכּוֹבַע לַפֶּה

וּמֵזִיז וְנִכְנָס כְּמוֹ אַרְנֶבֶת

בַּשִׁבּוֹליִם לְהָרִיחַ בַּשֵׂעַר

וְגַם הַמִּשְקָפַיִם בְּיַחַד עוֹשֶׂה גְלִינְג-גְלִינְג.

[עמוד 38]

*

   זהו שיר העומד בסימן מגע (מפגש בין גופים). בסימן המפגש עומדת החבירה הפיסית (החיבוק) בין האדם ובין החביר, זה שחוברים אליו. כלומר: לאו חבר, בן החברה הכללית, מי שגם הוא וגם אתה רואים עצמכם בני-בית בהּ; אלא החביר, זה שחוברים אליו, נפגשים בו (כאן בשמחה) ואז נפרדים ממנוּ; מי שלכל היותר מהווה חברותא (חברה-זוטא) של שני אנשים. אין כל צורך במוסדות החברה בפגישה הזאת. זוהי פגישה בין שני אינדיבידואלים עצמאיים. האדם נפגש ונפרד, הווה ונפסד, אבל אינו ממש בן בית בחברה ולא במקום.

על-פי רזניק, יש במפגש החֲבִירִי הזה, התארעות שהיא, יומיומית, ובד-בבד מעוררת פליאה. הזדמנות לצייר מה חש אדם ברגע שכזה מעֶבֶר לתחושות של הפתעה ושמחה. הבחירה של רזניק לתאר בחסכנות ובהומור את כל שרשרת ההיתקלויות הכלולות במגע עם האחר, כולל פרטים ההופכים את הרגע ההרמוני לדיסהרמוני (הקרירות שבלחי, כפתור הכובע הנכנס לפה, המשקפיים הנחבטים זה בזה), מגוללים את הפער הבלתי גשיר בין הרגשות הסוחפים אותנו, לקראת מפגש עם אדם היקר לליבנו, ובין הרגע הקונקרטי של המפגש. עם כל הרצון לפגוש את האחר, אפילו לחבור אליו ולייסד עימו חברה-קטנה (בזעיר-אנפין). בכל זאת, האדם שכה מעט יודע על עצמו. מה הוא כבר עשוי לידע על האחר? השיר מתאר את המפגש הבין-אישי הזה כרגע הזוכה לברכת שֶׁהֶחֱיָנוּ, הן משום החידוש שבו, הן משום השמחה שבו. ברם, בד-בבד, הוא ממחיש את המצב האנושי כטרגי-קומי. המגע הוא רק מגע. מבעיו של מגע זה, הם לעולם מה שהתודעה שלנו (לא של החביר) חווה; היא גם תלויה בשימושי השׂפה שלנו-עצמנו. האסוציאציה המיידית שהייתה לי בקוראי את השיר, הייתה למפגש בין מרסיה וקאמיה, גיבוריו של סמואל בקט (1989-1906). בראשית עלילותיהם הם מתעקשים להחמיץ זה את זה, משום שבכל פעם אחד מהם יוצא ממקומו מעט בטרם זמן. כלומר, בִּמקום שהחברים ייצאו לדרך בתֹאַם (באופן הרמוני), הם יוצאים לדרכם באופן בלתי מתֹאם (דיסהרמוני, כאוטי), וכך הם  לבסוף נפגשים:

*

שמחתם הייתה אפוא במשך רגע אחד, עצומה, כשאחרי שיטוט מודאג של חמש ועשר דקות בהתאמה, עֵת הגיחו שניהם, בעת ובעונה אחת, אל הכיכר, מצאו עצמם זה מול זה, בפעם הראשונה מאז אתמול בערב […] בעוד הם מתחבקים, התחיל הגשם לרדת, במין פתאומיות לגמרי מזרחית, הם מיהרו אפוא אל המחסה דמוי הפאגודה, שנבנה באותו מקום כדי לשמש מחסה מהגשם ומשאר מיני סגריר […] יחד עם הצמד-חמד שלנו נדחק לשם גם כלב, ומיד אחריו עוד אחד. מרסיה וקאמיה הביטו אחד בשני, מהוססים. הם לא הספיקו להתחבק כמו שצריך, אבל קצת הביך אותם להתחיל שוב מחדש. מה שנוגע לכלבים, הם כבר עסקו בהזדווגות, בטבעיות גמורה.

[סמואל בקט, מרסיה וקאמיה, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 11-10]

*

גם אצל בקט, כמו אצל רזניק, יש איזה דיסוננס בין שמחת המפגש העצומה, ובין הכושר להביע אותה באופן תואם. כמובן, הזדווגותם הסמוכה של הכלבים מבליטה את הפער האירוני הזה. אם אצל בקט כל שורש אי-התֹאם נעוץ באינדיבידואליות; בכך שתמיד עומדת איזו תהום בלתי-גשירה בין האני ובין האחר—כן הוא אצל רזניק. המשקפיים נפגשות-נלחצות, כשני ענני-גשם הנפגשים להבריק ולהרעים, אלא שבמציאות האנושית, כל שעולה ממפגשן של המשקפים הוא צליל גְלִינְג-גְלִינְג, וקרוב לודאי שבהמשך, במקום גשמי ברכה, יישמעו מלות ברכה הדדיות. רזניק, כמו בקט, נופחת במצב האנושי המכמיר, איזה יסוד טרגי-קומי, אשר כלל אינו לעגני, כי אם מבין אל לב. כשנעשה עצוב מנשוא, מזכירים שיריה, יש גם על מה להתחייך; רוצה לומר: אנו לא אבודים בקיום, בעולם.

.*

*

עניין אחר: 

ישבנו לערב-הכנה לקראת המופע המשותף בסִפּוּר פּשוּט ביום רביעי הקרוב, שלום גד, ציפי גוריון ואני; מפגש בחמש וחצי עיניים (המשקפיים שלי טבעו בבניאס), ודיברנו על המון דברים, שנעו בהמולה בין הדברים הקונקרטיים ביותר כמו פופ, רוק אלטרנטיבי, אינדי, אינטרנט, אמנות, דימוי, עבודה; ועד דברים קיומיים ומופשטים קימעא, כגון: סדר, כּאוס, תכנוּן, יצירה, ארעיות,התמדיוּת, זהוּת ויקוּם. בּיקרנו אצל טום וייטס, לוּ ריד, ג'ון לנון, בריאן ווילסון, גבריאל בלחסן ויהוא ירון; והגענו גם לאלברט איינשטיין, וורנר הייזנברג. יצאתי עם אוסף סימני-שאלה גדולים מהרגיל (סימן מעודד בהחלט ככל שמדובר בי) שנסבו בעיקר על הפער בין הדימוי שהיה לי על שלום גד ערב המפגש, ובין מה שהתברר לי במפגש עצמו. רוב ההנחות עימן הגעתי מהבית התגלוּ כמופרכות לגמרי (התפצחוּ אחת לאחת כאגוזים), ואם עד שלשום האזנתי לאלבום כמו "תל-אביב, תל-אביב" וחשבתי על הסמית'ס, בילי בראג, ז'ק ברל, לו ריד ("ניו יורק") אמנים שבפירוש מציבים על ראש-שמחתם של הטקסטים שלהם, את העוול, הכאב, הכובד והקושי שבחיים האנושיים; לאחר המפגש, האזנתי לאותו אלבום, וחשבתי על יוצרו, ככותב שירים מעוּלה, הנהנה מאוד מעצם תהליך היצירה לגילוייו, ומעדיף לכתוב שירים על פני כל עבודה אחרת, במן פּשטוּת עמוּקה, שהיא מעלה גדולה עד-מאוד.

וחוץ מזה, הצלחנו לארגן משהו; ליצור איזה קו מחבר בין כל הנקודות המתרוצצות האלה; הולך להיות חדש, מעורר מחשבה, מגוון-מאוד, פּתוּח לשיחה. יש גם רשימת-שירים (סט-ליסט), אז אפשר להתחיל לתופף, תיכף הגיטרה נכנסת.

תבואו? אנחנו נבוא.

*

"ראיתי צפור נדירה לוחצת על פֶּדָל דיסטוֹרְשֶׁן": שלום גד, ציפי גוריון ושוֹעִי רז על מִלִּים וּמוסיקה, מצב ומקוֹם, חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשׁוּט, רחוב שבזי 36 תל-אביב, יום רביעי 19.8.2015, 19:00. דמי השתתפות: 60 ₪ במכירה מוקדמת/ 70 ₪ בערב האירוע.

לפרטים נוספים, הרשמה או רכישה: כאן

*

*

 בתמונה: Jankel Adler (1895-1949), The Mutilated, Oil on Canvas 1943

*

Read Full Post »

*

GK

על אהבה, חברוּת, ויצירי-תעתוּעים. 

*

לפני כמאה שנים (1912 לערך) לערך כתב ריינר מריה רילקה (1926-1875) את השיר הבא:

 *

תָּמִיד מֵחָדָש, כְּכָל שֶאֶת נוֹף הָאַהֲבָה נֵיטִיב לְהַכִּיר

וְאֶת בֶּית-הַעָלְמִין הַקָּטָן עַל שְמוֹתָיו הַקּוֹבְלִים

וְאֶת גֵּיא-הֶהָרִים הַמָּשְתִּיק-נוֹרָאוֹת שֶבּוֹ יִכְלוּ

אֲחֵרִים; תָּמִיד מֵחָדָש נֵצֵאָה בִּשְנַיִם

אֶל תַּחַת עֵצִים עַתִּיקִים, נִתְפָּרְקֵד תָּמִיד מֵחָדָש

בֵּין הַפְּרָחִים, לְנֹכַח פְּנֵי הַשָּמַיִם.

[ריינר מריה רילקה, ללא שם, בתוך: נטוש על הרי הלבב, תרגמה מגרמנית והוסיפה הערות וסיכומים: עדה ברודסקי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמ' 166]

 *

   אתמול עלה בי שיר הזה; פתאום אחרי שסיימתי לשוחח עם חברה קרובה ללבי משנים ארוכות. היא אמרה שפגשה לאחרונה צעירים בגיל תיכון ולנוכח הביטחון המתפרץ שלהם בכך שהם עומדים לשנות את העולם ולהצליח בכל מה שהדורות הקודמים כשלו, היא לא יכולה היתה שלא להיזכר בנו, ובתקוות הגדולות שלנו לשָנוֹת, להוֹעִיל, לִיצוֹר, להיות משמעותיים, כאשר היינו בני גילם, ומשהו בנו אחר כך כבר נעצר ואולי גם מעט דעך, כי גילינו שישנן הרבה מאוד התמודדויות הקודמות לתיקון עולם, להותרת חותם. שנינו הסכמנו ודאי כי המשמעות (במידה שישנה משמעות) היא להיטיב ככל הניתן עם הסובבים אותנו ועם החיים כולם, אבל כנראה עם הגיל פשוט אנחנו הופכים להיות יותר ויותר מינורים; פחות מצפים, פחות אמביציוזים. מעדיפים את המעגלים הקטנים של אנשים קרובים, את השיח הקרוב של מעטים, שיש בו כמדומני יתר קירבת לב וחברוּת; אינטימיות של שיח שנעקרת לחלוטין משעה שנוכחים בה רבים מדיי. היא חושבת שהכל נמצא במקומו, מי שנועד לחיים פוליטיים נמצא במקום הפוליטי, מי שנועד להיות אמן— נהיה אמן, אני חולק— אני חושב שהכל קצת מקולקל ומעוקם, וכדוגמא עולה בי להגיד לה שעם השנים מירב האמנים שאני ממש אוהב מתחומי היצירה השונים אינם מוּכּרים כמעט, או נחשבים דמויות שוליות. עתים זכו לפרסום אחר חייהם, עתים—גם זה לא. אותו הדבר לגבי כל מיני דמויות היסטוריות— אני מזהה איזו תבניתיוּת, סכמטיוּת במחשבה האנושית, הנמשכת תמיד אחר הרטוריקה, הכריזמה, הכוחניות והטלת הפחד. כמו ב-WorkingClass Hero של לנון, כדי לגור עם העשירים והמפורסמים על ההר, צריך ללמוד לחייך ולנופף לקהל בשעה שאתה הורג את יריביך במסתרים. וכן, לא איכפת לי, אני אוהב את הצל, את תחושת השוליים, מנסה תמיד לברוח מלהידחף בדלתות, גם מפני הנימוס, וגם מפני שאם איני מוזמן פנימה בנימוס ובידידות, זוהי דלת שאיני רוצה להיכנס בהּ.  מנסה שלא להזיק אפילו לזבוב (במובן המילולי ממש); חושב שאני משרה את התחושה הזאת על כל מי שמתבונן בי.

   היא שואלת אותי על הדוקטורט שלי. אני יודע שעליי לסיים אותו. מסביר לה שדווקא כאשר רוב לבי ומאמציי היו מרוכזים בפעילות אקדמית באו עליי הדברים שגרמו לי להבין כי אני נמצא במקום לא-נכון. היא בעצמה כותבת כעת דוקטורט ומתמודדת עם אותן דילמות של דאגה עתידית לפרנסה, גידול ילד, חשבונות והתרוצצויות המעייפות את הנפש; תחרות של יותר מדיי חתולים רעבים על אותו כד-חלב.

   אני נזכר באוסיפ מנדלשטאם (1938-1891) שהקדיש רשימה (1928) לחבר נעורים, אחד סרגיי איוואניץ', אותו הוא מתאר כמי שהיה עילוי בימי לימודיהם התיכוניים בפטרבורג, הכתיב עבודות מעולות בנות מאות עמודים בהיסטוריה מדינית, בישל שוקולטה מעולה, ששמהּ הלך לפניה, שימש כמורה-בית של כל חבריו וסובביו כמפיץ ידיעות, באשר למהפכת 1905 שהתחוללה באותה עת (ונתבררה לבסוף כמהפכת נפל, שסימנה את תחילת נפילתו של בית רומאנוף), ובמיוחד סחף את חבריו באישיותו הכאריזמטית האקטיביסטית, ובתחושה שהותיר— לפיה נועד לגדולות; והנה כעבור שנים כאשר החברים נתקלים שוב זה בזה, דווקא מנדלשטאם הוא משורר נודע לשם ואילו חברו איוואניץ', 'דהה כליל ופניו נפלו כלא היו עוד. צל חיוור של שאט הנפש והסמכותיות של ימי העבר. התברר שמצא לו משרה והוא משמש כעוזר במצפה הכוכבים של פולקובו'.

   חשבתי על כך שמנדלשטאם כתב את הרשימה הזאת בהיותו כבן 37, בימי שיא הצלחתו, כמו-גם, בימים בהם זכה לאהדת הקהל הסובייטי, ויותר מכך לאהדת השלטונות הסובייטיים. אפשר כי מעבר לתחושתו של מנדלשטאם כי זוהרו של החבר הבלתי-נשכח הועם לגמריי ברבות הימים, עומדת גם הכרתו המעמדית של מנדלשטאם כמי שמצא את מקומו כמשורר ואיש רוח במדינה הקומוניסטית, ואילו קומראד איוואניץ' הלך בה דווקא לאיבוד. איני משוכנע, האם מנדלשטאם היה חוזר לכתוב את הרשימה הזאת בנוסח זה גם בעיבורי שנות השלושים של המאה העשרים, אז הועם מעמדו בעיניי סטאלין ועושי דברו, הוא נרדף והוגלה; נאסר שוב בשנת 1938 ונשלח לסיביר לחמש שנות עבודת-פרך, שם נפטר.

   אפשר כי באותה תקופה של רדיפות ופחד, דווקא ברך מנדלשטאם את גורלו הטוב של ידיד נעוריו שידע להיזהר להיהפך עוזר במצפה הכוכבים, רחוק מן העשייה הפוליטית ומן הביקורת הפוליטית.

   את דבריו אודות איוואניץ' סיים מנדלשטאם במלים: 'אילו נהפך ללוגריתם טהור של מהירות-הכוכבים או לפונקציה של המרחב, לא הייתי מתפלא כלל; אנוס היה להסתלק מן העולם, עד כדי כך היה סרגיי איוואניץ' יציר-תעתועים'.    

   יש המותירים אחריהם שירה יפה; יש המותירים אחריהם בעמל וביגע משוואה מתמטית או היפותיזה בפיסיקה או באסטרופיסיקה. יש מי שמטפלים בחולים, נדכאים ועזובים; ויש מי שעושים עסקים גדולים, או משפיעים במחי דבריהם או כתיבתם על המונים. אני חושב שאני מוכן להסתפק בכמה חברות וחברים טובים ובמשפחה שלי, בידיעה הזאת, המבזיקה לעתים שאיני אלא פונקציה של האהבה שאהבתי ושעודי אוהב ועתיד לאהוב: כל זמן שהנפשות האהובות עליי פה, כל זמן שניתן לאהוב וליצור, לא ממש איכפת לי אם אתגלגל נניח, להתקדם בקריירה ולזכות בהכרה, או נניח, אגלה להיות עוזר במצפה כוכבים בפולקובו (או אשאר כותב-שוליים, המוכר למעטים). כך או כך, זה בסדר גמוּר.

הערה: הציטוטים ממנדלשטאם לקוחים מתוך: אוסיפ מנדלשטאם, 'סרגיי איוואניץ', שאון הזמן, תרגמה מרוסית והוסיפה הערות ואחרית דבר נילי מירסקי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1988, עמ' 46-43.

*

*

בתמונה למעלה: Nikolai NIkolaevich Galakhov, July on the Volga River. Oil on Canvas 1983

© 2012 שועי רז

Read Full Post »