עלִילוֹת

*

במקום הטרוניה השנתית המסועפת שלי על אמירת "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר (לא מוציא מלים כאלה מפי). החלטתי לייחד את רשימת החג השנה לשתי עלילות של שני מחברים: ש"י עגנון (1970-1889) ודודו גבע (2005-1950) – שניהם עוסקים מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין בסבל היהודי ובאימה שעוררו עלילות הדם האנטי-יהודיות באירופה בערבי פסח, שקשרו בין המצות ובין העלמם של נערים נוצרים. מחריד ככל שיהיה הדבר, עלילות הדם הללו לא היו נחלת ימי הביניים בלבד. עלילת הדם הראשונה אירעה ככל הידוע בעיר נוריץ' שבאנגליה בשנת 1144. עם זאת, עוד בשלהי המאה התשע-עשרה הועלה יהודי על המוקד באי החסות הספרדי, פאלמה דה מיורקה, על שום שטפלו עליו עלילת דם. וכך בראשית המאה העשרים— נמצא למשל בספרו של בלז סנדרר מורבז'ין  ביטוי לאמונתם העיוורת של בני רוסיה בכך שבערבי פסחים אופים היהודים מצות באמצעות דם ילדים; חואן רמון חימנס מתאר בפלטרו ואני שלי תהלוכת כפר ספרדית בה מועלית על מוקד בובת סמרטוטים של יהודה (יהודה איש קריות) מעשה שנה בשנה. הכפר מזמן התרוקן מיהודיו— אך שנאת היהודים, שהמחבר רואה לגנאי, טרם שככה.

על כל פנים, על אף הקשר המיוחד של ש"י עגנון עם חג הפסח הוא מעולם לא ייחד לו אנתולוגיה גדולה, כגון ימים נוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) ואתם ראיתם (חג מתן תורה, שבועות). עם זאת בשנת 1913 ערך וייסד בתמיכתו הנלהבת של מרטין בובר אנתולוגיה קטנה של ספרות רבנית לחג הפסח שתורגמה לגרמנית. בספר שאסף את מכתבי עגנון לאשתו אסתר אסתרלין יקירתי הובא כי בפסח 1925, כמה חודשים אחרי עלייתו ארצה, העדיף עגנון לדחות את הזמנתם של בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק להסב בביתם בתל-אביב וביכר להישאר בירושלים על מנת לברך ברוב-עם את ברכת החמה (אירוע המזדמן אחת ל-28 שנים, ובו על פי המסורת הרבנית חוזרת החמה למקום שבו נמצאה בעת הבריאה) ועל מנת להשתתף בסדר רבני כהילכתו עם תלמידי החכמים הגדולים של הזמן. בשביעי של פסח באותה השנה הגיע עגנון לצפת ושם חגג עם אחת מקהילות החסידים שהיו שם.  אם יש עדות לעומק שיבתו של עגנון לקיום המצוות (הוא החל לקיימן מחדש אחר שביתו בעיר באד הומבורג עלה באש בשנת 1924; כל כתביו וספרייתו הענפה נשרפו, כליל אך משפחתו ניצלה) הרי זוהי בחירתו היכן להסב בחג הפסח הראשון בארץ ישראל לאחר שתריסר שנים של מגורים ועבודה בגרמניה, שם גם נשא אישה, והביא ילדים לעולם

אחד הספרים שעלו באש כליל בשריפה שאירעה בבית עגנון היה קורפוס סיפורים חסידי גדול שאמר עגנון להוציא בעידודו של מרטין בובר,  בו היה אמור עגנון לספר מחדש מיטב סיפורים חסידיים. חלק גדול מן הספר הזה היו אמורות לתפוס אגדות על אודות מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב. אחר שריפת ספר זה יחד עם טיוטת רומן גדול שנקרא בצרור החיים – לא חזר עגנון לעריכת האנתולוגיה החסידית, אבל כן החל לחבר, בהזדמנות מאוחרת יותר, את סיפורי המעשה על אודות הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). אחת מהאגדות הללו עוסקת בעלילות הדם ובליל הסדר למישרין, וכדאי להתעכב עליה:

*

   כשהיה הבעש"ט גר בטלוסט, אחר מעשה הקוזק, קצפו הערלים על הבעש"ט וגמרו ביניהם להרוג ערל בחור ולהשליך אותו בדיר העצים של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל הראשון של פסח. הרגו הערלים את הערל הבחור וזרקו את נבלתו לדיר העצים של הבעש"ט, ולא ידע איש מזה. כשבא הבעש"ט בליל הראשון של פסח מבית הכנסת אמר לאשתו הרבנית, ריח נבלה בבית. הלכו לחפש חפש מחופש, ומצאו את ההרוג מוטל בדיר העצים. ציווה הבעש"ט להלבישו קפטן וכובע ולהושיב אותו אצל השולחן. אחר כך ישב הבעש"ט אצל השולחן ולא סידר את הסדר. בלילה באו הערלים עם שוטרים אל בית הבעש"ט ויחפשו בדיר העצים ולא מצאו את ההרוג, ולא עלה על דעתם כי היושב אצל השולחן הוא ההרוג. לאחר שפישפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. לאחר שהלכו ציווה הבעש"ט להשליך את נבלת ההרוג לנהר. וכן עשו. אחר כך היסב הבעש"ט בהתלהבות גדולה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

[ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשמ"ז, עמוד 25]

 

סיפור זה נאמן מאוד לתבנית: "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (האימרה מופיעה בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, למשל: מסכת מועד קטן דף ט"ז ע"ב). הבעש"ט הוא כעין גיבור-על היודע לעמוד מיד על נסיון הפללתו, ולטכס מיד תכסיס מתאים על מנת להתל בזוממים עליו. לא ברור על מי הבעש"ט מצווה אם מתואר כי שרוי הוא עם אשתו בלבד. ואם מצווה הוא על אשתו. האם היא המלבישה את גווית הבחור בבגדי כבוד (מהיכן יש לבעש"ט בגדים כאלה?) ומשליכה את גוויתו לנהר אחר שהזוממים יוצאים מן המקום? יתירה מזאת, מסתמא כי לבעש"ט יש את העת לחשב מה יעשה על דרך ההלכה. ההלכה אוסרת להסב לשולחן הסדר עם גויים (כל שכן עם גוויותיהן)— אזיי הוא דוחה את ההסבה לליל הסדר עד אשר תתאפשר הרחקת הגוייה מביתו. הסיפור העממי הזה דומה כי מבקש הוא להראות ברבים את פקחותו של הבעש"ט המצליח בתבונתו ובראית הנסתר שלו להרחיק מעליו אויבים וזדים. שלא כמידת אחד-האדם מידתו של הבעש"ט. אם ישראל נטבחו בהמוניהם בכל מיני עלילות, אין מי שיכול לפגוע בבעש"ט, היודע לתחבל ולהניא את הגויים. הצדיק הופך בלג'נדה הזאת למייצג את האומניפוטנציה האלוהית עלי-אדמות. הבעש"ט לא נזקק להתפלל בצר נפשו מפני אויב ואורב (כמו נניח, שלשת האבות או דוד המלך)— הוא יודע מיד מה עליו לעשות ואיך עליו להתמודד. הוא בלתי מנוצח. כמו גיבור-על היודע להיחלץ מכל מזימה; כמו בובת פאנץ' במופע פאנץ' וג'וֹדי המכריעה את כל אויביה ומבקשי נפשהּ, לרבות השטן. בסופו של דבר, הסיפור במקורו ודאי שימש את תועמלני החסידות, שביקשו מצטרפים חדשים לשורותיהם, בהבטחה כי בניגוד לרבנים אחרים שנאלצו לקדש את השם ונהרגו בכל מיני מיתות משונות, הבעש"ט הוא גיבור-על-יהודי, איש לא יכול לו, ועל כן החוסים בו, נהנים אף הם.

תמונת הבעש"ט המסב אל שולחנו עם גווית עלם המחופש לאיש נכבד בליל פסח היא תמונה עזה מאוד. דומה כאילו דעת המחבר הינה שכולנו בובות המופעלות בידי הרצון האלוהי, אלא יש את אלו שההשגחה חלה עליהם תמיד ועל כן הם חיים ופועלים, ויש את אלו שבחייהם קרואים "מתים"— באשר הם זנוחי אלוה. הצדיק— מכוחה של ההשגחה יודע מה הוא עושה, יודע לצפות את צעדי אויביו, הוא יזכה לסוף טוב ולחיי עולם הבא; הזוממים הרצחנים הינם "רשעים – בחייהם קרויים מתים" (מסכת ברכות דף י"ח ע"א). כלומר, הם עבדי המקרה והזדון; קרבנם— קרוב בתמונה הזאת אל הצדיק מאשר הוא קרוב אליהם (הם מסבים אל אותו שולחן). עם זאת, אין מידתו של ההרוג כמידת הצדיק היהודי. זה חי וזה מת. זה נהנה מהשגחת האלוה, וזה סיפור חייו ומותו מעידים עליו כי נעזב, ואף למדרגת צדיק נעזב לא הגיע.

הדיכוטומיה הזאת בין היהודים הזוכים להשגחת האלוהות ובין הגויים הדמוניים הנבדלים הימנה היא יסוד המופיע ברבים מסיפורי עגנון, כגון: האדונית והרוכל, פרנהיים, ואפילו בלבב ימים שם גאון-רוחם של "הנלבבים" הנוסעים לארץ ישראל עומד מול חייהם האפורים ונטולי ההוד של הגויים, המבקשים לזמום ולהרע. כמה מסיפוריו של עגנון ודאי ממשיכים את הנראטיב הרבני של ההגדה של פסח, סיפור על עם בודד ורדוף, שאויביו לא יכולים לו, הזוכה שוב ושוב לישועות ולנחמות, ולפיכך עוד ייזכה גם בעתיד. הגויים בהגדה מבקשים לעמוד על נפשם של ישראל ולכלותם (לבן הארמי, פרעה, וכיו"ב) ואין להם כל תפקיד אחר. לא ייפלא כי מספר מקובלים האמינו כי לא נבראו הגויים אלא על מנת להצר צעדיהם של ישראל או על מנת לשמש בידי הקב"ה כלי-שרת כדי להשיב את ישראל בתשובה, כל אימת שרחקו מלפניו. מה שעולה מן הפרידיגמה הזאת היא שכמובן התורה והמצוות לגבי מספיקות לאדם בעולם וכדאי שלא יתור אחר תרבויות אחרות, שסופן להשחיתו. גם היום יהודים רבים חיים ביומיום את הפרדיגמה הזאת.

*

*

אל מול סיפורו של הבעש"ט המובא על ידי עגנון אני מעוניין להציב סיפור מצויר (קומיקס) מאת דודו גבע, השבת השחורה בזומש, הנכלל בספרו יומן הפקיד (ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987). זהו השלישי לטרילוגיית זומש של גבע. שני הסיפורים הראשונים נס הרבי מזומש א-ב הופיעו בספרו של גבע דרדס במכנס (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985). בשני הסיפורים הראשונים נמצאת העיירה זומש בפלך ווהלין שבפולניה; בסיפור שלפנינו (השבת השחורה) נמצאת זומש בשוליה של פראג, ומנהיגהּ, הרב בעל ראש הציפור (הומאז' להגדת ראשי הציפורים שאוירה בגרמניה בשלהי המאה השלוש-עשרה) קרוי הגולם מפראג או בקיצור: הגלמ"פ. את הגלמ"פ ואת בני קהלו רודף באדיקות הפריץ זלוטופולסקי בועל-הכבשים, המעניק לגלמ"פ ולצאן מרעיתו (במקרה זה: גוזָליו) שלושים יום להעלות לו מס-גולגולת אימתני. בני הקהילה מחכים, מתפללים, מתארגנים, מקווים אבל אין ידם משגת. ביום השלושים הוא יום השבת. קם הגלמ"פ אל אשתו הציפורת ויחדיו הם סועדים חמין וקישקלע. כשפוקע מועד האוטלימטום יוצאים זלוטופולסקי והקוזקים שלו להחריב את זומש עד היסוד. הם מצליחים. לגמריי. כל היהודים נהרגים והעיירה בוערת . את הסיפור חותם גבע במלים: "מאז נאמר: יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל!" עם תוספת קטנה: "וביידיש זה מצלצל טוב: "ישראל" זה "ישרוּאֶל" ו-"שניצל" זה "שניצוּאֶל".

    אל מול הנראטיב הלאומי-דתי של עגנון, דומה כי גבע מעמיד איזה מודל קיומי-חרדתי-טראגי, אבל גם מאוד ריאליסטי. ואכן, דומה כי לא היה נוצר אותו הומור-גרדומים-יהודי, אשר גבע הוא צאצא-צאצאיו, אלמלא היו יהודים שעם כל הכבוד שרחשו למורשתם הבינוּ היטב שעצם שמירתהּ דופקת אותם כמו שניצל בעולם הזה, אבל אפשר כי קצתם עוד קיוו לנחול עולם הבא. ש"י עגנון היה איש חסר הומור. היהדות אצלו היא מערכת של שגב והוד, של העברה בין דורית בין מושגחי-אלוה. אצל גבע נותרה מכל זה ודאוּת חרידה. הידיעה שודאי התחדדה אחר השואה לפיה היהדוּת אינה מביאה את האדם לפרוש כנפיים, אלא מעמידה אותו לפרקים כפריט בתוך לול ברווזים או תרנגולות המיועדים לשחיטה. היהדות של עגנון היא הוליסטית, צדיקיה הם שלוחי האלוה ומסוגלים לכל. יהדותו של גבע (והוא מזדהה עם היהודים היטב-היטב) היא יהדוּת קטסטרופלית, הנועדת לתבוסות, ולתבוסות חוזרות ונשנות, ואשר מידת החירות בהּ הוא לבחור לקיים את ציוויה ולהמתין לקוזק (לא למשיח), שאף-על-פי שיתמהמה– בוא-יבוא.

לבסוף, עגנון היה איש ימין פוליטי. הוא צידד בארץ ישראל השלימה בלי למצמץ. ראה בחיילי צה"ל אנשי-חייל (לא משנה מה ביצעו) ובערבים בני עוולה (כך עולה באחדים מכתביו)—אמנם לשיטתו יש להימנע מפגוע בחפים מפשע מביניהם, אך העיקר כי ידם של היהודים תהיה על העליונה; דודו גבע, היה שמאלן ותל-אביבי ובמידה רבה אנטי-בורגני (מה שבמידה רבה הפך אותו גם לאאוטסיידר בתל-אביב השבעה). הוא נמנע מדיכוטומיה לאומית או דתית. אין אצלו טובים ורעים מוחלטים. רק אנשי ממון, צבא, בירוקרטיה ואגרוף הרומסים את קיומם של אלו המבקשים לחיות חיים שיש בהם רגש, חמלה והומור. גבע גדל כאן. הוא לא הכיר במדינת ישראל נס אלוהי, אלא ראה בה נסיון אנושי ריאלי (ולפעמים בעייתי). הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה— שעימעמו מאוד את תחושת הצדק המוחלט שממנה נהנו מי שהגיעו לכאן בימי העליות הראשונות או מיד אחרי מלחמת העולם השניה. ליל הסדר הוא במובהק לילה לאומי, החוגג את ההשגחה האלוהית על ישראל ואת נצחונם הבטוח בטווח הארוך. ברי לי שעגנון נהנה בו ממש. דודו גבע (וגם אני), ספקן הרבה יותר,הישועה לדידו, אינה תלויה בדת או במסורת או בלאום— לעתים כל אלו דווקא הופכים לחרב דמוקלס המרחפת מעל הראש, שלא לומר: פטיש שניצלים. עתה, טיבעו של פטיש שניצלים הוא  שהגרוויטציה או איזו יד נעלמה, גורמת לו להלום כמו שפטיש שניצלים אמור להלום, ולנחות כמו שפטיש שניצלים אמור לנחות. והחלומות? החלומות עוד ייצמחו מחדש, אבל קודם-כל יִוותרו מעט דפוקים, שבורים ורסוקים.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

[ניתן עדיין להצטרף אל הסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

בתמונה: איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה.

Read Full Post »

נִגּוּן

*

*

משהחלים גולדר קרב חודש ספטמבר אל סופו, אך מזג האוויר היה נאה עוד יותר מבאמצע הקיץ; שום רוח לא נשבה והאוויר היה שטוף אור, זהוב כדבש [אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008, עמ' 137]

נדמה לי שאנחנו עַכְשָו בְּכַוֶּרֶת אוֹר גדולה,ושהיא תוך תוכו של וֶרֶד עצום,יוקד ולוהט [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34]

*

   שקיעות דבשיות של שלהי ספטמבר ושלהי אלול, ראש השנה אוחז בזנב-השנה הקודמת, צפורים אחוזות נדוֹד, מלאכים נופלים של שלכת; האויר רוחש; עוד אגף בחומה הסינית הדמיונית מוקם; עוד כותל, עוד שנה אחת; יש הרואים בראש השנה יום דין לכל מעשי האנושות ועל כן קורעים ליבם בתפלה על מנת לקרוע את רוע גזר הדין; יש הממליכים עליהם את הקדוש ברוך הוא, בטקס של ייחוד והכתרה, הנמשך בבתי הכנסת עד חצות היום ויותר; ישנם מקובלים ותלמידי מקובלים שבעקבי ס' הזהר (דפוס וילנה, חלק א' דף קי"ד), עומדים בעצם היום לתקן עולם, ועצם תקיעות השופר וכוונותיהם, כך לדידם, מצליחים הם לעורר רחמים גדולים תחת הדינים הנוכחים בעולם (כי על פניו, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קיללתו גדולה מחברו), וזוהי המתקת הדין ברחמים גדולים. יש המאחלים בלבם בראש השנה כל טוב לכל אותם דברים האהובים עליהם, כי שמחה היא להיזכר בדברים המעורר בך אהבה ולאחל להם כל טוב באשר יהיו ובאשר יימצאו.

   שכן אחד בהמשך הרחוב תוקע אל מול חלונו בשופר; הוא מתאמן לאורך כל אלול. על גג סמוך מסיבת ריקודים רק החלה; אני מתפלל קרוב אל החלון נוכח הערב הסגול; מעבר לעצים חתול גוחן אל פח אשפה וצולל בתוכו כשולה-פנינים מיומן. אני נהנה מן הסמיכות הקולנית הזאת של כלל הרשמים. מוצא אותה משעשעת. כל אדם צריך הוא לניגון. לאו דווקא לניגון חיצוני של שופר או של מוסיקה אלקטרונית קצבית או של באסים המרעידים את מפתן הלב—אלא לניגון פנימי הולך ומתפתח, הקודם לכל אותן הנחות חיצוניות של שפה, חברה ותרבות לעתים דומה כי קודם הוא לזמן, כמו: מן הנגוּן נלקחנו ואל הנגוּן נשוּב. אני חושב על כל אותם הפעמים שבהם צעדתי בלילה לבדי אם בחבר עיר אם בלב יער, וכל שהיו לי הם השמים המכוכבים מעל וניגון על שפתותיי.

    זהו ניגון חסר תווים, לא אידיאוגראמה (ציור של אידיאה/חזות אידיאה) כי אם פיקטוגראמה (הבהוב תמונה חולף, רישום-קו), כגון מה שמנסה לבטא צלם בתקתוק חולף או ניסה להביע צייר מערות קדמון על קיר מערתו; ניגון המבטא את רישומה הרגעי של נפש, תנודה פנימית, החולפת-עוברת בעולם הזה, ניגון המביע מתוכו את עומק שמחותיה ותוגותיה.

   אני נזכר בראשית שיר של אהרן ליילעס על הנגון הקודם לראשית העולם:

*

בְּרֵאשִית –  הַנִּגּוּן

פְּרִיט-מֵיתָר לֹא-כָּחוֹק, אֵי תֻּזְמַר מֵרָחוֹק

עָמֹק, בַּמַּהוּת –

אֶל-עָל וּמֵעָל לִגְחַל הַשָנִים,

לְאָרְחָן וְקָדְחָן שֶל שָנִים,

לְנוֹפָן וְאֶפְרָן שֶל שָנִים,

הִתְפָּרְשׂוּת זִמְזוּמִית שֶל סְפִּירָלוֹת

בִּמְכוֹנַת זִכָּרוֹן […]

[אהרן לילס, 'השיר', מתוך: בנימין הרשב, אינטרוספקטיביזם בניו-יורק, כולל מבחר משירי א' לילס בתרגום מיידיש, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 151]

*

   ובינתיים דומני כי ראש השנה עבורי הוא עת פנימית שבה אני מחדש את הנגוּן שלי ומקיימו בכלל הנגוּנים החולפים בעד העולם; אם פעם כתבתי כי העולם הוא תיבת תהודה של כל הקולות שחלפו בו אי פעם, הריי שבראש השנה אני מצרף את קולי לקולם, ויודע כי כל זה יוצר ודאי איזה נגוּן רוֹחף ומורכב (יש לשער כי מדובר במוסיקה א-טונאלית), החוזר אולי אל רגע הבריאה, ואולי חומק עובר אל אותו מיתר סמוי שפרט, או אל רחש-מה שבקע, בתוך החלל הריק, עת אז באין-כל התהווה דבר מה, המכונה בשפתינו יקום או עולם; דבורים מזמזמות ואנשים מזמזמים, ובתווך יש כל כך הרבה זמזומים אחרים, ומתוך כך, נמתק העולם בחיוך, כעין הדבש, וניתן להמשיך לפרוץ בצחוק או בבכי, באמצע הרחוב, גם לאחר שהחוצות נמלאים בכחול כהה של חשכה ויום חדש נולד.

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ, לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם, סעדם ורפואתם. שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים ועם המדינות אשר סביבנוּ. שנת יצירה פוריה והפריה הדדית. שנת קשב וקירבה.

 

בתמונה:  Zhao–Megfu–(1254-1325),Autumn–Colors,An–Illustrated Manuscript

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

מִגבּעוֹת ירֻקות על שפת הריין

 

1

   המשורר, הסוריאליסט הסופר וההוגה, גיום אפולינר (1918-1880), תיאר בשיר בלתי אפייני, שני יהודים הממהרים לתפלה בבית כנסת הסמוך לנהר הריין (גרמניה), בשבת חול המועד סוכות. הנה השיר המוזר-משהו בתרגומו של משה בן שאול:

 

אוטומר שולם ואברהם לורין

בשבת, חבושים מגבעות ירֻקות

לבית הכנסת הולכים, לארכו של הריין

וגבעות הגפנים בדרכם מסמיקות

 

מתפלמסים הם, צועקים, דברים שלא נעז כמעט למסר בלשון תרגום

ממזר, פילגש במחזור חדשי, או: באביך השטן יבוא

אבל הריינוס הקשיש מרים פנים נוזלות אחר מסב אותן בחיוך עגום

אוטומר ואברהם – איש רב שם את ריבו

 

הלא שבת היום, והעשון, לא, אי-אפשר

רק הנוצרים חולפים והסגריה בפיהם דולקת

הלא השנים אוהבים, גם אברהם וגם מר שולם אוטומר

אותה לאה עיני-כבשים לה ובטנה קדימה קצת נדחקת

 

ובכל זאת בבית הכנסת איש אחר רעהו נשיקות

אז מפריחים אל התורה בהרמת מגבעת

ובין הקשוטים והעלים של חג סכות

אוטומר בשיר אל אברהם משליך חיוך ומבלי דעת

 

ישירו עד אין קץ שניהם, קולותיהם עבים

יַבְכּוּ את לויתן מעמקי הריין כסתיו של נכאים

בבית הכנסת העמוס במגבעות ינועו לולבים

"הנותן נקמות בגויים ותולעות בלאומים" 

[גיום אפולינר,'בית הכנסת', מבחר שירים, תרגם מצרפתית: משה בן שאול, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000, עמ' 29]. 

*

   קשה שלא לשים לב כי לדעת אפולינר היהודים אינם נמצאים במקומם, זאת על אף שיהודים ישבו לאורכו של הריין למן המאה העשירית לספירה לפחות. המגבעות הירוקות-המשונות מבליטות זאת. הגפנים מסמיקות מדיבורם הקולח-החופשי-הצעקני על דברים שהשתיקה יפה להן, הריינוס מנסה להאזין ואז נאלץ להשיב חיוך עגום של מי שנעגמה עליו נפשו. אפולינר מדגיש את זרותם של היהודים שאינם מעשנים בשבת, וכאשר הם שרים בקולותיהם העבים דומה כי מעמקי-עמקיו של הריין פורץ סתיו של נכאים.דומה כי לדידו של אפולינר, המרחב היחיד בו היהודים יכולים לקיים את עצמם ולגלות חביבות, איש אל רעהו, הוא בבית הכנסת בעת התפלה, ואילו גם שם מאוחדים הם באמירת פסוקים הקוראים לנקום בגויים.את הלולבים כמו מדמה אפולינר לחרבות המונפות; המגבעות הירוקות הן כמזכרת לאותם לולבים נעים, שאינם רוצים אלא לתת "נקמות בגויים ותולעות בלאומים". כל נימתו של אפולינר בתארו את אוטומר ואברהם כמו מטלטלת בין איוּם, סלידה ולעג.

    ביום הכיפורים 1913 ביקר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של ה-"אוּסט (אִיסט)-יודן" (יהודים ממזרח אירופה) בברלין, בפעם האחרונה לדידו. רוזנצוייג התכוון כבר למחרת היום להמיר את דתו בכנסיה. כקנדידט מבטיח בתחום הפילוסופיה הפוליטית באוניברסיטאות גרמניה נדמה היה לו כי כך יהיה נכון עתידו לפניו, מה גם שתכתובת ארוכה שניהל עם חברו הטוב אויגן רוזנשטרוק השיאתו לזה. ברם, משהו בחויה הדתית-הפנימית שחווה באותה תפילה הותיר אותו בדתו היהודית, ואף הביאתו לכדי מחויבות הולכת וגוברת לקיום הדת היהודית, וסופהּ שהביאתו לכתיבת ספרו התיאולוגי-פילוסופי, כוכב הגאולה (נכתב: 1919-1918, ראה אור: 1921), בהּ עמד על סגולתו הייחודית של עם ישראל בין העמים; שנתיים לפני כן בשנת 1911 ביקר חוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו בהרי האטלס ונכנס לשמוע את תפלת יום הכיפורים באחת הקהילות היהודיות המקומית. גם כאן, החווייה שהסעירה את נפשו, הביאתו לחבר את ספרו הקלאסי הגדול הקדושה (Das–Helige). לעומת שני אלו כתב הסופר היהודי מפראג, כותב הגרמנית, פרנץ קפקא ביומנו האישי בשנת 1915 כי "התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת". בהקשרהּ – זוהי אמירה אירונית-מושחזת על האדיקות היהודית ועל הפחד והיראה התוקף את היהודים בפרוס יום הכפורים. עם זאת, כך או כך, מצביע קפקא על כך שהיום מפיל על היהודי יראה מיוחדת, וגם אם ליבו שלו אינו ממש נוהה אחריה,  הוא בודאי קרוב יותר לתפישתם של רוזנצוייג ואוטו מאשר לתפישתו של אפולינר.

   ספק אם אפולינר אכן הלך אל בית הכנסת בחג הסוכות להכיר את המתפללים היהודים. זאת, אני מסיק מפני הטעמים האלו: ביום השבת החל בחג סוכות אין נוטלים את  ארבעת המינים כמצוות ההלכה. נוטלים את ארבעת המינים רק בימי חג הסוכות שאינם חלים בשבת. אפשר ודאי להציע כי אצל אפולינר חל בלבול והוא זיהה בטעות את יום-טוב הראשון של סוכות כשבת, אך הצעה כזאת תיפול מאליה, משום שעל-פי ההלכה, ביום-טוב שכזה העישון מותר (הדלקת אש מאש דולקת קיימת מותרת בימים טובים), ויהודים מעשנים נוהגים לעשן בו. יתר על כן, היהודים בבית תפילתם אינם אומרים בזמן נטילת הלולב "הנותן נקמה בגויים תולעות בלאומים". הפסוק הזה, שאפולינר מצטט בשינוי  אינו נכלל כלל בלשון ה"הלל" או באחת "ההושענות" שהן הפרקים שבהם קהל בית הכנסת מנענע את לולביו. ניכר אפוא כי אפולינר מתאר בשירו את "היהודים" כפי שהם ניכרים בעיני-נפשו, ולא על סמך עניין אנושי כלשהו בהם או במנהגיהם. יותר מכך, הפסוק שמצטט אפולינר בעברית בתעתיק לטיני לקוח מתהלים פרק קמ"ט ונקרא בכל בוקר כחלק מחטיבת פסוקי דזמרה של תפלת שחרית, במקורו: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים' (תהלים קמ"ט, 7), אילו רק היה טורח אפולינר לקרוא את רש"י (ר' שלמה בן יצחק 1104-1040), הפרשן היהודי האירופאי הקלאסי, היה לומד כי רש"י מפרש על אתר: 'הטעם להשיבם לעבוד את ה' שכם אחד וזה בימות המשיח', כלומר: רש"י, פרשן אוטורטיבי, שדורי-דורות של יהודים מתחנכים עד עצם היום הזה על פירושיו, אינו קורא לנקמה פיסית-קונקרטית ולא להרג גויים לא כעת ואף לא בעת העידן המשיחי. אלא שלעתיד לבוא בימות המשיח לשיטתו, ישובו הגויים לעבוד את ה' שכם אחד עם ישראל, כלומר: הם ישובו לקיים בהדרכת המשיח את שבע מצוות בני נח, לצד ישראל שיקיימו את תרי"ג המצוות, ואז תעבוד האנושות כולה את ה' שכם אחד. תיאולוגיית-המרה דתית יש אצל רש"י (מנגד, יש די מקורות נוצריים מקבילים בימי הביניים, הטוענים כי לעתיד לבוא יקבלו היהודיים עליהם את עול הכנסיה) אך כל האלימות שמבקש אפולינר למצוא בפסוק נגוזה ואיננה כאשר קוראים את הפסוק בהדרכתו של פרשן המקרא המוכר והנלמד ביותר בעם היהודי לדורותיו. לשם הכרות עם דברי רש"י צריך היה להיות לאפולינר איזה עניין תרבותי-אינטלקטואלי במקורות יהודיים-רבניים, וכפי הכנראה לאור דבריו ונימתו היה משולל כל חיבה או התבוננות של חיבה ביהדות וביהודים בכלל, כפי שציינתי למעלה.

   יתירה מזאת, התורה הרחיבה מאוד במספר קורבנות העולים על מזבח המשכן/בית המקדש בחג הסוכות; חכמים ביאורו על-פי רוב את טעם ריבויים של הפרים הקרבים אל המזבח, כקורבנות הנזבחים לשלומם ולשמירתם של אומות-העולם דווקא. כך למשל, כותב רש"י על דברי הפסוק:'ומנחתם ונסכיהם לפרים' (במדבר כ"ט, 18), כי: פֵּרֵי- החג שִבעים,  הם כנגד שבעים אומות; ומתמעטין והולכין- סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין'. כלומר, לדעת רש"י, שבעים הפרים הקרבים אל המזבח בימי חג הסוכות, הם קורבנות שנתקנו לשלומם של אומות העולם ולהגנתם, וכל זמן שבית המקדש היה קיים, היה בהם בכדי להגן על האומות בימות השנה. והנה, בזמן שבית המקדש אינו עומד על תילו, כך אליבא דרש"י, מספר הפרים ההולך ומצטמצם דבר יום ביומו (ביום הראשון קרבים שלשה-עשרה  פרים ואחר בסדר הולך ויורד עד אשר  ביום השביעי קריבים שבעה פרים בלבד), הוא סימן כליה לאומות-העולם, כליה שלא תגיעם באמצעים אלימים שיפעילו יהודים, אלא שישיגום באמצעות האלהות. עולה מכך, כי גם כאן, אליבא דרש"י, האלימות והנקם אינם בחוקם של בני הדת היהודית, ואלו אינם מתפללים לעשות נקם ותוכחות בלאומים; אדרבה, לוּ רק היו אומות העולם מרשים להקים את בית המקדש, על פי רש"י, היו כבר כל באי-עולם מתברכים בהקמתו, ובעבודת הקורבנות שבו [אגב, למקצת פרשנים: כגון ר' אלעזר מוורמס (ספר השם) וראי"ה קוק (עוֹלָת ראי"ה), באם יוקם אי-פעם בית מקדש, לא יהיו בו עוד קורבנות מן החי כלל; דבר כעין זה עשוי להשתמע גם מטעם הקורבנות ההיסטורי-תיאולוגי-חברתי, שהעניק הרמב"ם, במורה הנבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), משם אמנם משתמע כי לעתיד לבוא, אם יוקם, אפשר כי אותו מקדש יהיה 'בית תפילה' בלבד ו/או בית-הגוּת, ולא יישפך בו דם בעלי חיים].

   אני מעדיף שלא להיכנס לביקורת מגמותיו של אפולינר בכתיבת השיר. נימה אנטישמית מסוימת אפיינה לא מעט משוררים אירופיים בני המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כך שאפולינר אינו חריג ואינו חורג מתפישות שרווחו בקהל אמנים ומובילי-תרבות, שביקשו להדיר יהודים מחיי התרבות של האליטה התרבותית האירופית. אגב, גם כמה וכמה יוצרים יהודיים בבואם לתאר את קהילות היראים היהודיות באירופה לא משכו מזה את ידם, אם בהשפעת הלכי-רוח חברתיים, ואם בהשפעת נסיונם המר עם הקהלות היהודיות הדתיות במרחב האירופי, שלא נטו חסד רב כלפי מי שלא אימץ לכתחילה תפיסות אורתודוכסיות והזדהה עימן. מה שחשוב הוא כי אפולינר כתב את השיר, כפי-הנראה, על בסיס תפישתו הבדיונית-דמונית את היהודים ואת מה שהם אמורים לייצג. .הוא לא הטריח עצמו באמת לחקור את אורחותיהם של  היהודים-הדתיים מקרוב, וגם לא לקרוא בעיון טקסטים קלאסיים יהודיים, שהיו יכולים אולי להעניק לו תמונה מעט שונה של הדברים. תחת זאת, העדיף אפולינר לייצג את היהודים בשירו, כפי שעלו בדעתו לכתחילה: נבערים, חסרי-תרבות, בעלי מוסריות בעייתית, מטפחי מיתוס של נקמה. שנים לא רבות אחר כך יובלו יהודי הריין להשמדה על ידי עם, אשר בחר ממשלה נאציונל-סוציאליסטית, שאמנם הטיפה לכך שאין מקום ליהודים במרחב הגרמני, וכי על כל גרמני לחוש שנאה-קדמונית-בריאה כלפי היהודים, המטמאים כביכול את אדמת הרייך.

*

2

   ביום הראשון של חג הפסחא היו נוהגים בספרד לתלות בובות סמרטוטים וקש שייצגו את יהודה איש-קריות, מסגירו של ישו לידי הרומאים. את הבובות היו מבעירים, סוקלים באבנים, או יורים בהם ברובים, בכדי שילמדו הילדים מה ייעשה במלשין ומוֹסֶר "יהודי".חואן רמון חימנס (1958-1881), הסופר והמשורר האנדלוסי-ספרדי, זוכה פרס נובל לספרות, הדגיש את אווילותו  של המנהג הזה בין האלגיות האנדלוסיות הבאות בספרו הנהדר-המוקדם, פלטרו ואני(1917-1906):

*

אל תִבָּהל, בן אדם! מה קורה לך? קדימה תרגע.. בסך הכל הורגים את יהודה, טפשון.

כן, הורגים את יהודה. בובה אחת שלו הציבו במונטריו, אחרת ברחוב אנמדיו, שלישית, שם, ליד בר המועצה המקומית. ראיתי אותן אמש, תלויות באויר כמו בכח על-טבעי. החבלים שנכרכו במרפסות כדי להחזיקן נעלמו מן העין בחשך. איזו ערבוביה נלעגת של מגבעות ישנות עם שרוולי נשים, מסכות של שרים עם שִמְלַנִיוֹת, מתחת לכוכבים השאננים! הכלבים נבחו עליהן בלי להסתלק, והסוסים חשדנים, סרבו לעבור מתחתיהן…

עכשיו פלטרו, מבשרים הפעמונים, שפרוכת המזבח הגדול נקרעה. נדמה לי שלא נשאר שום רובה בעירה שלא ירה ביהודה. עד כאן מגיע ריח אבק השרפה. עוד יריה! ועוד אחת!

… אלא שהיום, פלטרו, יהודה לבש את דמותם של חבר הפרלמנט או של המורה, של השופט או של גובה המסים, של ראש העיריה או של המילדת. וכל אדם נעשה ילד בבוקר השבת הקדושה הזאת, והוא יורה מקנה רובהו הפחדן במי שהוא שונא, בשפע אביבי של דמויות חופפות, באחיזת עיניים סתמית ואבסורדית.

 [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני: אלגיה אנדלוסית, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, אייר זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 16]

 *

   לדברי חימנס אנשי העיירה מתעקשים להסב את כל מה ואת כל מי  ששנוא עליהם על ראשה של הבובות "היהודיות"; לפיכך, הותר להפעיל כנגדה כל אגרסיה ולהוציאן להורג בכל עת ועת, כעין שעיר לעזאזל, שאינו באמת מדמם גם אינו באמת נוכח. ברם, השאלה המנקרת היא מה היו השפעתם של טקסי-שנאה אלה בדברי ימיה של ספרד במאה העשרים, עת עלה לשלטון גנרליסימו פרנקו, ואנשי רוח ומתנגדי משטר הוצאו להורג בהמוניהם, כאילו היו בובות של "יהודה".אמנם, בשלהי שנת 1936 עלה בידו של המשורר הרפובליקאי, אנטוניו מצ'אדו (1939-1875), לפרסם את שירו הנודע "הפשע היה בגרנדה", אשר נכתב זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של המשורר האנדלוסי הגדול. פדריקו גרסיה לורקה, ותחת רושמהּ האיום של רציחתו ברחובות גרנדה. מצ'אדו הצליח להבריח את עצמו דרך הגבול לצרפת ושם נפטר זמן קצר אחר כך לאחר שנים של תלאות;כללו של דבר,שנאה ריטואלית היא לעולם ראשיתהּ של שפיכות הדמים הבאה,ואיננה סובלימציה בשום אופן.ילד המתחנך לשנוא ולהפעיל אלימות, גם אם אלימות מדומה, סופו ברוב-המקרים, שיהיה למבוגר אלים; ילד המתחנך לכתחילה להתבונן על מגזר אוכלוסין מסויים ועל פרטיו כטובים פחות, חיוניים פחות ואולי אף מזיקים ממש, אם יגדל להיות איש רוח—איש רוח אלים יהיה, המטיף לאלימות, לגירוש, ולהדרה. לא חסרים אף-פעם גם כאלה, המפריחים ססמאות של שנאה, הדרה וניכור. למגינת לב, דומה כי פזורים הם בכל המגזרים גם במדינת דוברי העברית בזמננוּ.

*

לרשימה קודמת בעניין דומה: ארץ-ביצות שמתגוררים בהּ יהודים

בתמונה למעלה: Bruno Schultz, A Young Jew and Two Women in an Alley, Oil on Cardboard 1920.

© 2010 שוֹעִי רז     

Read Full Post »

קינת החתול

  *

  שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1865-1800) היה מן החשובים שבאינטלקטואלים שהעמידה יהדות איטליה במאה התשע-עשרה. כבר בגיל 11 הוא זכה בתחרות כתיבת חיבור הגותי, ואחר כך כבר קיבל עבודות בכתיבת ספר דקדוק עברי באיטלקית והחל לפרש מקצת מספרי המקרא. בגיל ארבע עשרה התייתם מאימו ונאלץ לעזוב את לימודיו בכדי לעזור בכלכלת הבית וניהולו. עד גיל עשרים כבר פרסם מהגיונותיו במיטב כתבי העת של תנועת-ההשכלה היהודית באירופה ומכאן הפך לאחד מעמודי התווך של שיח המשכילים האירופי, במיוחד מחמת התנגדותו למגמת עזיבת המצוות שאפיינה כמה ענפים של תנועת ההשכלה, וכן התנגדותו להגותו הפילוסופית של הרמב"ם ותלמידיו, גיבורי תנועת-ההשכלה, באשר ראה בנסיונו של הראשון ליצור הרמוניזציה בין הדת היהודית-רבנית ובין הפילוסופיה, הלך-רוח שאינו מסייע לדת 'האהברהמית' (כך כינה שד"ל את היהדות הרבנית) אלא אדרבה מושכת אותה אל דעות 'אתונאיות' שלא נודעו בהּ לכתחילה.

   בשנת 1815, בהיותו בן חמש-עשרה, שנה לאחר פטירת אימוֹ חיבר לוצאטו אלגיה בשם 'קינת החתול אשר עזבתו אימו בילדותו ותלך להּ ותבא חתול אחרת ותמיתהו'. השיר נדפס בספר שיריו של שד"ל הצעיר 'כינור נעים', ואחר כך נדפס שוב בתוך אנתולוגיה שיצאה מעזבונו בשנת 1879, ארבע עשרה שנים לאחר פטירתו.

    אין ספק כי רישום אבדן האם ניכר באותו אלגיה, וכן צער העולם של הבן המתבגר, שלפתע למד להכיר מבשרו את העיצבון שאין לו קצה על דברים שאין להם תקנה. אבל חשוב להדגיש, כי גם אם מדובר באלגוריה, בכל זאת ניכרת בשיר התבוננות רגישה בעולם בעלי-החיים; אפשר כי שד"ל מצא בבואה של עצמו באותו חתלתול מת, שהכיר בסביבתו לפנים. מעבר לשיבוצים ממגילת איכה (הנקראת ערב ובוקר בתשעה באב) יש כאן איזה הדהוד נושן לאלגיות אנדלוסיות של משוררי תור הזהב בספרד, ומשהו השייך גם כן לעולמם של משוררי הרומנטיקה האירופית (צער העולם משמש בשירתם כמוטיב מרכזי) ואולי גם לעולמה המאוחר יותר של משוררי אלקאנטה חונדו ("הזמר העמוק") האלגיים, כגון: חואן רמון חימנס ופדריקו גרסיה לורקה.

   הנה השיר:  

קינת החתול

אשר עזבתו אימו בילדותו ותלך לה ותבא חתול

אחרת ותמיתהו

תקע"ה

———————–

 

מֵעַי מֵעַי אוחילה

גַטין, על מיתתךָ;

אחי, לִקְשִי יומךָ

אבכה יומם וָלֵיל

 

לזאת אספד אילילה,

איכה נקטף אִבֶךָ

איכה נדעך נרךָ

מֵרום נפל הֵילֵל

 

עינִי אך בּוֹכִיָה,

כאשר אזכֹר אותך

כל-טוב היה אִתָּךְ

יפה מכל עוֹלֵל

 

כל-יֹפִי בָךְ היה

אין דֹפִי בדמותָךְ:

אל מי יאות בלתך

כל-שבח, כל-הַלֵל

 

גַטִין אחי, הן מתָּה

לשוא חיים תתאב:

איכה יוּעם זהב

בַדָם איך יתגולל?

 

איכה תניח גַּתָּה

הילד הנאהב?

על-זאת לבי יכאב :

מי-זאת כזאת מִלֵּל?

 

ואת חתול מרשעת

אן חֶמְלָתֵךְ הָלָכָה?

בַנֶחְשָלִים איככה

תָזִידִי תִּתְעַלֵל?

 

צִדְקַת נפשךְ,פֹּשַעַת

איך אכזרי נהפכה?

מי גֶבר ראה ככה,

או מי לראות פִּלֵּל?

 

גַטִין, אחי אחי

מעתה אין לברֹח:

הן באה עִתָּךְ לפרוח,

לשוב אל-המחוֹלֵל

 

ואני יבש כֹּחי

לא-עוד אוכל לשמוח

לא-עוד אמצא מנוח,

אמוּת בבכי וילֵל

 

[כינור נעים: חלק שני, כולל שירים ומצבות לרשד"ל, פדובה, אוגוסט 1879, עמ' 6-5]

 

[הערה, באיטלקית/ספרדית:  Gato = חתול ו-Gata = חתולה;  Gatin = חתלתול; שנת תקע"ה היא שנת 1815; הניקוד החלקי מופיע במקור]

לרשימת חתולים נוספת, ראו כאן

בתמונה למעלה: Pierre Auguste Renoir, Sleeping Cat, Oil on Canvas 1862

Read Full Post »

כשהגעתי לשם ידעתי שאני פֹּה

 

על משוררים התרים אחר המוות שבחיים, ועל משוררים התרים אחר חיים וקיוּם בכל שעה ואתר. רשימה לזכרו של המשורר ע' הלל (1990-1926) למלאת עשרים שנים לפטירתו.                                                                                

 

1

   לאט לאט הולכת המשוררת אלחנדרה פיסארניק ונתפסת בעיניי כמונאדה שמעולם לא רצתה להיות מונאדה. כלומר, מונאדה (ראה המונאדולוגיה של ג. וו. לייבניץ) הכוללת את הכל אפשרויותיה מראש, חסרת חלונות (בעולמה אין כמעט מקום לזולת וכאשר יש הוא מסב כאב), אלא שכל אפשרויותיה האינטרוברטיות-מופנמות פנו אלי מוות לכתחילה, התאבדותהּ שהחלה עוד שנים בטרם הצליחה בהּ לבסוף. מונאדה מושחרת חלונות מראש, כלואה בתוך עצמה, כפי שכתב וו.ג זבאלד באחרית ספרו טבעות שבתאי על מנהגם של ההולנדים לכסות את המראות בבית המת, שמא תתקל נשמת הנפטר במראה בעת עלותהּ מן הגוף הנשבר; כך יש  אצל פיסארניק מן תחושה גנוסטית של חיים במוות, והליכה אל המוות, אל מעבר לגוף על מנת להצטרף ולהתאחד אל אותו מרחב, קיים או בלתי קיים, של אי-חיים, המשתרע מעבר לאופק מבטינו, כלומר מעבר לחיי האדם. כעת, דומה כאילו מסעהּ של פיסארניק הוא כה-יודע ונחוש עד שאין היא נותנת לאיש/ה להחרידהּ ממסעהּ. כמו אנורקטית, הנשקלת מדיי יום, לחגוג את גופהּ ההולך ואוזל, כך פיסארניק לקריאתי, עמדה לחגוג את חייה האוזלים, את הויטאליות האובדת. איש לא יכול לעצור את ההליכה הפקוחה לקראת המוות, משום שזו רשומה בתוכה. כל שיר שכתבה הוא מחול מתחדש של הנערה והמוות.

2

נפתלי יבין כתב בחתימת פרק אחד עשר (סוף הנסיעה) מן הסיפור 'הנסיעה מפה לשם' הנתון בספרו ילדות ממושכת וחורף, בעיר אחרת (מהדורה מחודשת, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 1991, עמ' 58) : 'כשהגעתי לשם ידעתי שאני פה'.  משפט ההולם כל-כך לגבי דידי, משוררים תאבי-מוות או תאבי חיים, או בכלל את השתוקקותהּ של השירה. להיתקל בספר שיריה המתורגם של פיסארניק בשיר המוקדש לשירי מלדורור של לוטארמון (איזידור דיקאס) לא היווה הפתעה רבתי. אצל שניהם כל שורה נכתבת היא ביטוי לתודעת הזמן ההולך ומתקצר. מה שממלא אדם אחר פחד, חרדה, ספק. כמו נסך בפיסארניק, ובדיקאס חיוך של ביטחון, כאילו החיים לא ייזכו לעטרת אם הם לא ידהרו אליי מוות. כאילו מסעם בעולם יזכה לאשרור אלא אך בשוך חייהם, כלומר בעמידה לפני טריבונָל פנימי המכריע אותם בכל שעה אליי מוות, ולבסוף בעמידה לפני כיתת-היורים הפנימית ללא כיסוי עיניים.

3

   באותם ימים דודי שמחה לא היה לי. על כן הייתי דודי שמחה לעצמי. ובאותם ימים שלא היתה לי קורת גג, או שנמסרתי מרצוני לטיולים ארוכים בצפון הרחוק או בהרי ירושלים, הייתי מרוכז בכל הזדמנות להפוך את היום, המקדיר מעליי, לחמישי בחודש אדר בסיבוב כפר סבא. מי היו לי אז זולת וולט ויטמן, ע' הלל ובמידת-מה, מסעם של מארסייה וקמייה (סמואל בקט), להבין כי את המזור לנפשי אמצא אם ארחיק ממקומות ישוב ואתמסר לאפשרות ההתאמה הנסתרת שבין הנפש ובין הטבע. אם הייתי  אז בוחר להתחקות דווקא אחר קאמי או קפקא, יש להניח, לא הייתי עובר את שנתי העשרים. אז עוד לא ידעתי דבר על ההתאמה הנסתרת בפני עצמה שבין פלטרו ואני, מסע הנדוד של החמור פלטרו ושל חואן רמוס חימנס, ובין החמור הנוער בשירו של ע' הלל, ואם מדי פעם בפעם, אמנם חשתי בין שבילים, צוקים וקרחות יער, כי נדמה שאנחנו בכוורת אור גדולה, ושהיא תוך תוכו של ורד עצום, יוקד ולוהט (פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34), לא היה זה משום שכבר הכרתי את ספרו של חימנס אלא משום שכך חוויתי בעיני-רוחי לראות. גם את השושנה של ס' הזֹהר ואת 'שושנת שום-איש' של צלאן טרם הכרתי אז.

   ופעם אחת, מעל מגדל שמירה צבאי, המשקיף אל מדבר יהודה, צפיתי בואדי שם שיחקו שני רועים פלסטינים, ילד ומבוגר, בתחרויות ריצה, ואני המשקיף מעל מן המגדל, חשתי בזוי ואבוד על שהרשיתי להציב אותי שם כמשקיף, לכאורה כשומר, והרגשתי במלוא התיעוב-עצמי, מה אני מה חיי, על הרובה התלוי על צוארי או שמא אני תלוי על צוארו.

   אזיי משום מקום צפו ועלו בי כמה שורות משל ע' הלל, והחיו את רוחי:

[…]

 

אֵל-אֳלֹהִים

מַדּוּע יְצַרְתַּנִי אֲדָם, וְלִבִּי מֵת לִהיוֹת מִדְבָּר, אוֹ לִהְיוֹת הָרִים.

                     אוֹ לִהְיוֹת רוּחַ!

                             וְעֵינַי- לִהְיוֹת שָמַיִם וְשֶמֶש!

 

וְאַתָּה נָתַתָּ בְּיָדִי הַמַּתֶּכֶת הַקָּרָה לַהַרֹג בְּרוּאֶיךָ הַקְּטַנִים

וַאֲנִי, אַמּוּת מִסְפָּר קוֹמָתִי וְהוֹלֵךְ לַהֲרֹג חֲגָבִים כָּמוֹנִי,

                        אַמּוֹת מִסְפָּר קוֹמָתָם

                        בְּעוֹד נַפְשִי מִתְנַפֶּצֶת לִהְיוֹת נֶצַח!

וּלְךָ, אֵלִי, אֵין-קֵץ שְנוֹת-אוֹר, הֲוָיַת-כֹּל!

 

בְּמַעֲלֶה הַעָקְרַבִּים, בּוֹאֲכָה עֵמֶק הָעֲרָבָה, נֶגֶּד אֳדוֹם

רָאִיתִי אַפְסוּתִי, עַד כַּלוֹתִי בֶּכִי

 

יָהּ-אֵלִי.

הוֹרֵד עַל נַפְשִי דוּמִיָּהּ.

סְגוֹר לִבִּי מִלְפָנֶיךָ בְּשָעֲרֵי אֶבֶן אוֹ תֹּפֶת.

הָסֵר עוֹלָמְךָ מֵעֵינַי, שִׂים לָיְלָה עָל הָאָרֶץ:

יָהּ-אֵלֵי, יָהּ אֵלֵי, שִׂים לַיְלָה!

[ע' הלל, 'במעלה עקרבים', הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם, עמ' 10; במקור נדפס בתוך: ספר הפלמ"ח, בעריכת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשט"ו, כרך ב עמ' 660-659]

 

   כבר לא נמצאתי לבדי. הבנתי כי אחרים כמוני היו על מגדלים כגון אלו לפניי וחשו את אותה תחושת האיבוד ממש.  ונזכרתי גם בעליצות טיולו של הלל בסבוב כפר סבא, בחמישי לחודש אדר ההוא,  והבנתי כי אותה חשכה רבתי בתוכי, עוד עשויה להפיץ מחדש, בעת אחרת, אור חדש בהוית-כּל.

   ופתע חשתי כי בנפשי מצוי אני עם הרועים בדילוגם למטה, לאין שיעור- יותר מאשר על המגדל. ליל החל מטפס במשעולי המדבר, תחילה כתמתם וסגלגל, הולך ומכחיל עמוקות, וכבר רושמם של הרועים הלך ונבלע בין רשמי האור המתנמנם. שנים אחר כך, אני עוד זוכר את הרגע ההוא כאילו אני חי אותו, אי שם, בכל רגע ורגע; כמו מחזיק ענן ביד ולא עוזב.

 

לקריאות נוספות בשירתו של ע' הלל: "צריך להיות חמור כדי כך" חייכה אלי נפשי מבפנים ; פרא חופשי.

תימורה לסינגר ייחדה רשימה לפזמוניו של ע' הלל, כאן.

בצילום: תצפית ממעלה עקרבים.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

הצועניה הנמה וחוֹרֵי הַחֶסֶר

                                    

                                                                                                   

רְאה אותה פלטרו, הנה היא באה במורד הרחוב, ישרה וזקופה בשמש הנחושת, בלי כסות מיותרת לגופהּ, ואינה מביטה באיש… מה תיטיב לשאת את יפיהּ שנגוז, עודה נאה כאלון, מטפחת צהובה למתניהָ בחורף ולגופהּ השמלה הכחולה, קפלים-קפלים, מנומרת ירֵחִים-לבנים! היא הולכת לעיריה, לבקש רשות להקים מאהל, כמו תמיד, מאחורי בית-הקברות, אתה הרי זוכר את האוהלים העלובים של הצוענים, את מדורותיהם, את נשותיהם הססגוניות ואת חמוריהם הגוססים, מלחכי מוות בסביבה.

[חואן רמון חימנס, 'הצוענים', פלטרו ואני, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, איירה: אדווה כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 110-109]

1

  התבוננות בציור הנאיבי של אנרי רוסו.  במבט ראשון, ניתן לחשוב כי הצייר ביקש לצייר את המראה אשר עלה לפני עיניו של יעקב כאשר בניו ספרוּ לו בכחש כי בנו יוסף 'טרֹף טורף' וכי חיה רעה אכלתוֹ; הנה כתונת הפסים, הנוף הצחיח, האריה הקרב קמעא-קמעא אל טרפו. אבל הארי כאן אינו מאיים; אריה כשאר האריות הוא, המצפה בצל הירחי כי הלביאות ישובו עם שלל צידן.  ומהו כלי הנגינה הניצב למראשותיה של הישנה, מה תפקידוֹ. האם קשוּר הוא בארי? באגדה מדבי חסידי אשכנז (המאה השתים עשרה) סופר על חסיד שהיה לו ארי שהיה הולך עימו לכל מקום, עד שפעם אחת הלך (=הפליג) החסיד בספינה והשאיר את הארי על החוף, ולב הארי נשבר מצער; אגדה בת אותה תקופה, שנשתמרה עד ימינו בין כפרי הגליל, מתארת את הופעתו של השיח' הסוּפי הגדול, עבד אלקאדר אלג'לאני, בין הרי הגליל רכוב על גב ארי, כגון חוּאן רָמוֹן חימֶנֶס (1958-1881) , הרוכב על חמורו הנצחי, פְּלָטֵרוֹ, באותה אלגיה אנדלוסית מאוחרת מרהיבה. טקס הסמאע הסוּפי הוא מוזיקלי ומאופיין בהאזנה לכלי-נגן. אפשר כי החולמת/החולם על יד הארי, ייעורו עוד מעט יפצחו בנגן, וירכבו עד קו האופק על גב חברם הארי.

    אפשר כי גם פדריקו גרסיה לורקה התבונן בציור של רוסו, אפשר גם כי איציק מאנגער שלח בו מבט. איך ניתן להסביר את התחקותם הבלתי תלויה זה בזה של פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) ושל איציק מאנגער (1969-1901) אחר מנגינות צועניות, שעל בסיסן יסדוּ את שיריהן. מילה גרמנית יש, Umdichtung , שהוראתהּ: שיר שנארג על גבי שיר אחר. דומה אפוא כי שוליית-החייטים מאנגער אמנם יצר את מחזור שיריו של ועלוועל הצועני על אדני מנגינות צועניות, ואילו לורקה, האנדלוסי, את ערשוֹ של "איל קאנטה חונדו" (הזמר העמוק)  הוא ראה בבואם של צוענים מאסיה לספרד במאה החמש-עשרה, לאחר שגורשו על ידי צאצאי המונגולים, כלומר: הוא ציין ודאי את מקום השירה הערבית והמוסיקה הערבית ביצירה האנדלוסית. ברם, לדידו בואם של הצוענים העניק לשירת-העם והארץ מימד חדש שלא נודע בה עד אז. בהרצאתו הנודעת, שנישאה בבואנוס איירס, על אודות הדואֶנדֶה, שב והדגיש לורקה את מקומם של הצוענים, שעברו הלוך וחזור ברחבי אנדלוסיה והם שהביאו ליצירתהּ של שירה מכושפת אשר רבה בה השמחה, העצבות, הקסם, וחבלי-הקסם שמהלך על האדם המוות. ההליכה לקראת המוות שוב אינה מלווה באימה ופחד, כל-שכן ברתיעה, אלא במשיכה עזה, כמעט מגנטית. המתים חיים לא פחות מן החיים. במידה רבה המשורר אליבא דלורקה ומאנגער הוא מדובב-מתים, תרבויות ושפות גוססות ומתות שבות מכח בתי-שיר לחיים, במוסיקליות מתנגנת, שכמו מעניקה מחדש חיים לדברים השכוחים. אין יסוד המאחד יותר בין שירת לורקה ובין שירת מאנגער.

   מרתקת אותי האפשרות לפיה בהעלאת מקורם ההודי של הצוענים על ידי לורקה, עמדה השוואת 'הצועניה הנמה'  של רוסו  לתמונה הודית אנונימית משנת 1650, שנדפסה כמה פעמים בספרים שונים, המתארת דרוויש סוּפִי היושב בצל עץ, שקוע במחשבות, מתאיין או משנן את הד'כר, כאשר לידו נחים אריה ונמר. תמונה זו דומה בכמה מפרטיה לסיטואציה המתוארת ב'צועניה הנמה' של רוסו. אלא בחילוף מגדרי, וכאשר הצועניה אינה עסוקה בעיון רוחני אף לא באיוּן רוחני, כי אם בתרדמה. אפשר כמובן כי הארי או הארי והנמר אינם ממשויות, אלא פרי-חלומם של הדרוויש ו/או הצועניה הנמה.  זאת ועוד, כתות סוּפיוֹת שונות גדשו את חצי האי האיברי מאז שלהי המאה העשירית ועד המאה השלוש-עשרה. מחיי א-דין אבן ערבי (1240-1165) מנה באחד מחיבוריו למעלה משבעים חבורות צופיות שפעלו באל-אנדלוס בשלהי המאה השתים עשרה. הואיל ולורקה, אנדלוסי אחר, אכן איחד, או למצער קשר בין המסורת הצוענית ובין המסורת הערבית-אנדלוסית נותר כאן חיבור מעורר מחשבה.

2

   אלחנדרה פיסארניק (1972-1936) היא סיפור שונה בתכלית. היא אינה מנסה להיות פה למתים, לא להחיות בנפשהּ לו לרגע ערים אובדות בנשיה. היא מנסה למות בעצמה בכל שיר ושיר. המשיכה הממגנטת למוות כמו עין החתול החושקת בירח. שום דבר אחר אינו מעסיק אותה מלבד נהית ההתאיינות. אם שירת מאנגער ולורקה נעה עדיין סביב שלש התימות של תיאור התנועה: נוף, עולם פנימי, ומבטו של האחר; שירתהּ של פיסארניק חסרת-נוף, חסרת מבטו של האחר, עולמה הפנימי משמיע צלילים של ממלכה גוועת והולכת, כמו מי שהולכת ונשאבת אל תוך חור שחור ורואה בכך את תכלית עולמהּ. היא הולכת ומאיטה את כל תנועותיה, את תנועות החושים המבקשות את העולם, את התנועות הפנימיות המדובבות את הנפש. היא כותבת: 'אִמּוּם עָרֹם בין חֳרָבוֹת. הִצִיתוּ אֶת חַלוֹן הָרַאֲוָה. נָטְשוּ אוֹתְךָ בִּתְנוּחַת מַלְאָךְ מְאֻבָּן, אֵינִי מַמְצִיאָה; אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל חִקּוּי שֶל הַטֶּבַע, עַל טֶבַע דוֹמֵם. אֲנִי מְדַבֶּרֶת עָלַי' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005, עמ' 95]. לא ברור האם פיסארניק רואה או חולמת (היא אינה ממציאה), אבל היא חולמת על גוּפתהּ, מימזיס של טבע דומם; נפשהּ.

   פיסארניק אמנם התבוננה בציור 'הצועניה הנמה' של רוסו כפי שהיא מתארת בשיר אותו הקדישה לזכרה של זמרת הרוק ג'ניס ג'ופלין (1970-1943):

לַשִׁיר מָתוֹק וְאַחַר כָּךְ לָמוּת

לא:

לִנְבֹּחֲ!

 

כִּשְׁנַת הַצּוֹעֲנִיָּה שֶל רוּסוֹ

כָּךְ אַתְ שָׁרָה וּמְלַּמֶּדֶת אֵימָה.

 

צָרִיךְ לִבְכּוֹת עַד שְׁבִירָה

כְּדֵּי לִיצֹר אוֹ לוֹמַר שִׁיר קָטָן

לִצְעֹק כֹּל כָּךְ כְּדֵי לְכַסּוֹת אֶת חוֹרֵי הַחֶסֶר

כָּךְ עָשִׂיתְ אַתְּ, כָּךְ אַנִי

אֲנִי תוֹהָה אִם זֶה לֹא הֶחְמִיר אֶת הַטָּעוּת

 

טוֹב עָשִׂית בְּמוֹתְךְ,

לָכֵן אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ,

לָכֵן אֲנִי מִתְוַּדָּה בְּאָזְנֵי יַלְדָּה מִפְלֶצֶת.

[אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005, עמ' 115]   

 

   שיר זה הינו אחד משיריה האחרונים של פיסארניק. הוא נכתב במהלך חודשיה האחרונים בטרם שמה קץ לחייה בנטילת גלולות שינה. בשנת 1970 נמצאה ג'ופלין מוטלת מתה במוטל כתוצאה ממנת יתר של הירואין. פיסארניק כבר מתייחסת אל ג'ופלין כאל מי שכבר עשתה את דלוג המשוכה שבין החיים ובין המוות, כמי שהקדימה אותה. יש איזו ברית אליה רומזת המשוררת בין קולה הזועק-נובח-מיוסר של ג'ופלין בבלוז-רוק שלה ובין שירתהּ של פיסארניק—בכי עד שבירה, או צעקה אילמת העומדת בתשתית היצירה. ואמנם פיסארניק כתבה ברשימת יומן: 'הייתי מעדיפה לשיר בלוז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוגעת' (שם, עמ' 128) .

   ניתן לשער כי פיסארניק מזהה בג'ופלין, גיבורת ילדי-הפרחים, את הצועניה (הבוהמיינית, במקור) הנמה בציורו של רוסו, אלא שהיא מתה זה מכבר; למרגלותיה יושב הארי, המבטא את השאגה, הנביחה, הבכי, הממשיך לחיות למראשותיה של גבירתו הנמה לנצח.  אפשר כי פיסארניק כבר יודעת, כפי ששיריה העידו בה, כי לא ירחק יום ואת התמונה תמלא צועניה נוספת, ולצידה ארי-שירתהּ. הנה כי כן: 'טוֹב עָשִׂית בְּמוֹתְךְ' כותבת פיסארניק; יודעת כי אין כבר דרך חזרה גם עבורהּ.

ג'ניס ג'ופלין בגרסת כיסוי לשיר של נינה סימון:  

 

לקריאה נוספת: הצוענים הם הכתב-רש"י של הדרך

בתמונה למעלה: Henry Rousseau,La Bohémienne endormie, Oil on Canvas 1897 

בתמונה מתחת: ציור של דרוויש סוּפי, הודו 1650. עבר לגרמניה זמן לא ארוך לאחר שנוצר, ושימש בספרים לייצוג דמותם של הדרווישים הסוּפים.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 

 

   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

• תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
• נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
• 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
• אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
• סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
• בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
• פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
• אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
• אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
• ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
• אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
• אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
• אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
• יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
• קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
• צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
• נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
• (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
• חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
• שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

• ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
• אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
• חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
• ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
• טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
• ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
• בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
• אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
•  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
•  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
• דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
• אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
• זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
• אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
• אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
• ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
• חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
• דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
• ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
• ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
• יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
•  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
• וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
• יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
• יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
• סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
• אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
• וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
• חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
•  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
• וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
• זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
• ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
• קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
• מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
• וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
• מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
• עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

• תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
• אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
• חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
• אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
• רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
• ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
• אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
• דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
• גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
• הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
• יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
• בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
• בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
• סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
• רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
• הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
• לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
• הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
• יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
• יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
• מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

הספריה שבנפש (ספריית זכרונות מזמררת)

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.–במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.–גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.–הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.–כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

* 

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »