Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חוק’

*

"אבל אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק," אמר שְׁפִּינוֹ, "זה כמו למות פעמיים."[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, מאיטלקית: מירון רפופורט,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996, עמוד 40]

*

1.

 אני כותב מאז 2009 כנגד גזירות הגירוש המתחדשות. אני חושב שב-2009 הייתי יותר ישראלי לבטח יותר ציוני; הרגשתי חלק ; התרעמתי על גזענותם של ישראלים-יהודים כמוני, שמאחורי הכל עומדת תפיסתם שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. כיום אני נוטה לפקפק האם דברים שהשמיע בחדות השופט העליון אדמונד לוי (2014-1941) כבר בשנת 2006 כנגד סחר באדם, גירוש פליטים ומהגרי עבודה מישראל וכנגד פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, יועילו או יספיקו. הממשלה הנוכחית נלחמת עד חורמה בשופטי בג"ץ ובמעמדם הציבורי, גם כאשר השופטים מסתמכים על מקורות יהודיים אוטורטיביים גרידא. כמו כאן:
*

אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו, חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף ולפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות היסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של הגלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים (שמות כ"ג, 9).

[אדמונד לוי, בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346 (2006) ; מצוטט מתוך: ספר אדמונד לוי: קובץ מאמרים לזכרו של השופט אדמונד לוי ע"ה, עורך: אוהד גורדון, חברי מערכת: אסתר חיות, יצחק עמית, אליקים רובינשטיין, הוצאת נבו: צפרירים 2017, עמוד 9].

*

בג"ץ כבר פעל בנדון בעבר, ודחה תוכניות גירוש, ובכל זאת ממשלות נתניהו ממשיכות להפיק תכנית גירוש אחר תכנית גירוש; שמא בג"ץ יירדם בשמירה. עלינו כחברת-אדם מוטלת האחריות לדאוג לכך שמערכת המשפט לא תירדם בשמירה. זוהי התועלת האמתית היחידה שיש בעצומות שמפרסמים אינטלקטואלים ואנשי רוח בזמן הזה. השמעת הקול המוסרי אמורה להזכיר לשופטים בדין, מה תפקידם. ושעדיין ישנם מי שנושאים אליהם עיניהם בבקשת צדק, גם בזמנים מוכי שחיתות, שספק נשתיירה עוד חלקה נקיה אחת (עוד מעט יאשימו את האקדמאים שהם מנהלים קשרים עם אוניברסיטאות זרות, שנתמכות בכספי ממשלות זרות).

ובכל זאת, הואיל ונטלתי חלק  בעבר בהבאת מאמרים מעולמה של היהדות הרבנית האוסרים על עינוי וגירוש וכליאת שווא, כאילו שמישהו בעמדת כח ציבוריות (גם באקדמיה) קשוב לקולות אלו, שעה שהייתי צריך לקחת בחשבון כבר אז, שההנהגה היהודית כבר המירה דתהּ ואת אלוהיה, ומעתה אין לה אלא כסף, כח ושחיתות, לארגן באמצעותם את תפיסת האלוהים הנמצא בכיס החליפה הפנימי על יד כיפת הבר-מצווה שהפוליטיקאי מקפיד ליטול עימו לאירועים שבהם משתתפים דתיים. מיהם דרעי, בנט, גפני וליצמן אם לא בני-אדם הסוברים כי לא משנה מה יעשו ואיך יעוללו, אלוהים איתם כי הם הניחו תפילין בבוקר והתפללו שחרית? ממש כאותו מחסל יהודי שפעל בשנות השלושים בשורות המאפיה בניו-יורק, ונמנע מעבודה בשבת.

הדת החדשה הזאת אפילו אינה ניאו-יהדות או רפורמה. אם מתרדמת התבונה נולדות מפלצות – הנה החברה הדתית-מסורתית (כיפת-בר-מצוותית) החדשה שהתפרנסה שנים על שנים על זכויות יתר שהעניקו לה קברניטי מדינת ישראל, שהזינו ביודעין או באין-יודעין את התפיסה המסורתית, שנוצרה כדי לשמור על יהודים ביהדותם, בימי גלות ומצוקה – לפיה היהודים נבדלים-הם משאר האומות, ויש להם נגיעה חריגה לעניין האלוהי  ולתורה (החל בריה"ל, המשך במהר"ל וברמ"ע מפאנו) ולכן זכויות וחובות חריגות, הגיעה לידי כך שמכוח זכויות היתר ותפיסת הנבדלוּת, קובעת כי ניתן לגרש ולרמוס בני אדם. כל-אימת שבית המשפט העליון מבטל את רוע הגזירה, וכורת את ראש ההידרה הזאת, צומחים ועולים תחת הראש החסר – שני ראשי נחש.

*

2.

הרהרתי במאמרה של חנה ארנדט (1975-1907)על הפליטים היהודים, 'אנו הפליטים' ב-1940-1939, ובכך שציינה, בזמן אמת, שרבים מהם (בהם אנשי רוח ובני המעמד הבינוני) בחרו לסיים את חייהם משום שלא היו מעוניינים להיהפך לשנוררים, שחייהם עוברים עליהם בהתדפקות על דלתות ושערים.

המאמר הביא אותי לחשוב על כך שממשלת ישראל לא זאת בלבד שמתאכזרת לפליטים לא-יהודים אלא גם הופכת את היהודים החיים כאן טפין-טפין לשנוררים: קיום מבוסס מענקים, פרסים מזדמנים (כל אלו במקרה הטוב), מקומות עבודה מזדמנים, רובם לא יציבים, עובדים יוצאים-ובאים במערכת שתמיד תשמח להראות לך את הדלת אם לא תאריך את שעות עבודתך (על חשבונך, כי יגבילו את מספר השעות הנוספות); אם אתה עצמאי, תזכה לחיים שבהם בתחומים רבים תשולם משכורתך בשוטף+ (לעתים חודשים רבים); אין פנסיות וגם אם יש — מי ערב שישולמו בעוד 40-10 שנה, כשהרפואה הציבורית ושירותי הרווחה כבר כעת מצויים בקריסה, ויש כ-1.8 מיליון עניים?

לפיכך, אם אינך בעל הון או בן למשפחה עשירה, בישראל הנוכחית, אין תקווה לאחריתך. אנו פליטים בעצמנו. הסיבה לא לגרש מכאן פליטים ומהגרי עבודה אינה מוכרחה להישען על המצב היהודי בגלות ובימי השואה, אלא על כך שאנחנו סך-הכל מעט-פחות פליטים מן המועמדים לגירוש; וכי מעמדנו במדינת עשיריה, מתנחליה, ואברכיה, איתן הוא? כלומר, יותר משיש לבסס את ההתנגדות לגירוש  על האתוס היהודי, יש לבסס אותו על סולידריות פשוטה.

*

3.

הלכתי לחוף הים בלילה. ישבתי והקשבתי. התמקדתי על קו האופק ככל שהירשו לי עיניי. לא יודע מה ביקשתי. אולי ספינת פירטים.

*

*

בתמונה: Edward Ruscha, Untitled (Galleon Ship Silhouette), 1986

Read Full Post »

delvaux-1944

*

קריאה בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (תל אביב 2016), וקצת על דמותם המצטברת של כמה מגיבורי שיריו. 

*

שלום גד שייך לחבורה של מתי-מעט מוסיקאים ישראליים, חלקם עוד עימנו חלקם כבר אינם בין החיים, שיש טעם לכתוב על הטקסטים ועל המוסיקה שלהם, ואולי גם על השילוב ביניהם, כיצירת אמנות; גד עושה מוסיקה, כמו שצייר פחם יושב באטלייה שלו עם פלטת-צבעים עפרונות וגושי פחם, ואם מאיר אריאל ז"ל קרא לאחד מאלבומיו הטובים ביותר רישומי פחם הרי שציוריו של גד מזכירים לי את ציוריהם של דוד הנדלר שהתעקש לרשום את חייהם של קשי-היום בשכונות התל-אביביות או את פבלו פיקאסו של השנים 1906-1903 (התקופה הכחולה) בהּ התמחה ברישום ובציור נוודים, עניים, עיוורים, להטוטנים וליצנים. גד תר פני-אדם בכל שיריו; וגיבורי-שיריו הם על-פי רוב גברים עם אילו מצוקות להתמודד עימהן או עם שבר – לשאת. תמיד יש אחֵרים; והאחֵרים על-פי-רוב סובלים יותר מהם, ובכל זאת— סיפוריו מוסבים בדרך כלל על אנשים הפונים לחיים שסואנים מחוץ להם– חשופים ומאוימים; לא ממש מוצאים את מקומם בַּמקום, בכל-מקום.

גו'רגיו אגמבן (נולד 1942), אינו מן הפילוסופים האהובים עליי, אפשר בשל עיסוקו המודגש בפוליטי ובתיאולוגי-פוליטי; עיקר זיקתו לאמנות היא השתתפו בצעירותו בסרט מאת פייר פאולו פאזוליני, הבשורה על פי מתי (1964). עם זאת, אגמבן, העוסק בין היתר בפליטים, בנרדפים ובזכויות אדם, טבע-מחדש מונח שיש  בו נגיעה לעולמו הטקסטואלי של גד, הומו סאקר. ובו אבקש להתמקד בבואי לקרוא בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (הוצאה עצמית: הפצה הליקון: תל אביב 2016).

Homo Sacer הוא מונח משפטי בלטינית, שאגמבן במידה רבה החזירו לתודעה. משמעו: אדם שהוחרם, ושניתן לפגוע בו ובנפשו בלא התערבות המשפט, ובלא כל עונש או גינוי חברתי. זהו אדם שהוצא מחוק לחוק, שחייו חשופים. במידה רבה, יכולתו של אדם להמשיך לקיים את חייו במצב זה, היא מכח החוק (המדיר אותו), ובד-בבד כיֵשות הפועלת מחוץ לספֵירות הכח של החברה והמדינה לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח. אדם כזה, חי למעשה חיי פליטוּת, בחברה שהוא יודע שראשיה למעשה הוציאו על ראשו ועל ראש הדומים לו חוזה או שמראש ויתרו עליהם. אדם כזה נאלץ לחיות מתוך חרדה מתמדת ממוות אלים, מפשיטת רגל או ממעצר- שרירותי שפירושו 'העלמוּת'. מבחינות רבות, גיבוריהם של רבים מספוריהם של הסופרים היהודים-גרמנים: רוברט ואלזר, פרנץ קפקא, ב' טראוון, יוזף רות, סטפן צוייג, ליאו פרוץ, עוסקים במידה זו-או-אחרת, בחוויית הפליטות הזאת. אֶצלם, יש שיהדותו של אדם היא שממיטה עליו גורל זה, אך יש אשר היא ניחתת עליו משום אחֵרוּתוֹ, וחוסר יכולתו להתרגל למדינה ולחברה שאינן מוכנות לקבל שונות רעיונית או חריגות-התנהגותית מכל סוג שהוא. ההומו סאקר שונה מהאדם המורד של קאמי— ההומו סאקר לוחם על מנת להישאר בחיים ולקבל את המספיק-לו; האדם המורד הוא לוחם חירות-אקזיסטנציאליסטי, הנכון להיפרד מן העולם בכל רגע נתון בשם המאבק על קידום החירות.

לאורך אלבומיו של גד ניתן להבחין בגיבורים שאין להם זיקה לכח, שבורחים מעוצמה; שכמהים לשחרור ממדווי-הקיום, שמתייסרים בעבודה ומן הצורך להתפרנס,—אבל בד-בבד, העבודה היא ששומרת עליהם כאזרחים נורמטיביים במדינה שבה מי שאינו גנרל או איל-הון או סליבריטאי פשוט לא-נספר, גם לא בחשבון אחרון (כל שכן, אם הוא אמן שאינו מתפרנס). גיבוריו של גד קצת כמו הנוודים הגדולים בסרטי הראינוע: צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון, תמיד מעומתים עם כוחות גדולים מהם; מצליחים להישאר איכשהו עומדים על רגליהם, אבל תמיד נדמה כאילו עוד רגע האדמה תימוט, או תפער פיה לבלוע אותם.

באלבום החדש, הדברים מתבטאים בדמות כמעט מופשטת של פועל-עולה-פליט, שלא מצא את מקומו כאן מעולם, ותמיד יבין רק מבחוץ וממרחק את רוח הדברים, אלא אם כן ייפול חלל כקורבן טרור או כחייל בצבא ההגנה, שאז יהפוך לבן של כולנו; למעשה, בשיר 'רוח הדברים' מצביע גד על החברה הישראלית כחברה אלימה, שאינה מקבלת לתוכהּ אלא מי שמסתגלים עד תום לדוקטרינציה ציונית, ולהטמעת-האני בַּכְלל. כשהאזנתי לשיר לראשונה, התהרהרתי על כך, על כך שהממשלה הנוכחית אולי הקצינה את הדברים הללו כדי גרוטסקה מתמשכת, אך בעצם כל העולים החדשים שעלו הנה מעולם, נאלצו להיקרע מתרבותם וממסורתיהם במידת-מה, לטובתן של תרבות תיאולוגית (יהדות) אידיאולוגית-פוליטית (ציונות), ומי שלא צעד בסך, הפך למעין הומו סאקר.

וכך גם בשיר, 'להיות עולה', שבו מתואר מצב קיומי:

[…]

בכל פעם שאני נופל מהמיטה

קיים איזה סיכוי שלא אצליח לטפס עליה שוב

שלא אצליח להמריא אבל יודע שתמיד

צריך ליפול ישר קדימה

*

להיות עולה חדש זה לכל החיים

אתה אוסף מכל הבא ליד

מכל מה שאתה מוצא בדרך

אבל לא נקשר אף פעם לכלום.

רק ממשיך לזוז

ולעוף וליפול

ישר קדימה

ישר קדימה.

 *

העליה החדשה כאן העלתה בזכרוני את "העליה לקרקע", שירו של גד, מתוך האלבום, תלמי אליהו, אלבומו הקודם של גד, שעסק במקום שאליו הגיע הקומונה היהודית-צרפתית, צעירים אידיאליסטיים, שעזבו בתים ובאו להקים יישוב שיתופי בנגב, שיפריח את השממה; אבל השממה לא ממש הופרחה ורק אדמת הלס קיבלה מתים לתוכהּ. השיר ההוא של גד הוא שיר על אנשים שחשבו שעלו לארץ, שמצאו את המקום, ששבו לציון, ובעצם גילו שאף אחד לא באמת המתין להם כאן, אולי רק האדמה— אך רק בתפקידה האדיש, שקולטת אל קרבהּ את המתים, זה מקרוב זה מרחוק. האדמה כמרכז הקליטה האחד-היחיד.

*

*

בעצם להיות עולה כחוויה קיומית, או להיות בנם של עולים בארץ לא-קולטת, הוא באמת סיפור של אבדן אמון גדול במקום, בארץ, באדמה; צורך להמשיך במסע-הנדוד; לאסוף, לנוע תזזיתית, לא להיות מיושב, לא להיות מסתגל. בעצם השיר מדבר באיזו תקווה עמומה להינתק מן הקרקע, להתגבר על הגרביטציה ולעוף; התקווה להרקיע לשמים, להתגבר על חוק הכובד— כלוז החיים היצירתיים, ועימם נישאת הידיעה הבהירה שאתה תיפול; תרחיק קצת ישר וקדימה ותיפול על הפרצוף. מה שמזכיר קצת את שירו של גד, 'הלב', מתוך האלבום קוץ ברוח, שבו כותב הדובר: "עשיתי מה שהלב שלי אומר, ועוד פעם נפלתי בגדול".  מצבו של המהגר-הפנימי, של העולה-החדש המתמיד, של גד, הוא תמיד במצב של בין לבין; בין הרקעה מעלה ובין התרסקות מטה. ממש כמו הנווד הצ'פליני עליו לקום גם מזה, לצרור את מכאוביו ולהמשיך לנוּד, כסיזיפוס המגלגל עצמו (הוא הסלע, הוא האבן) המצוי תמיד במצב של רעד-פנימי; בחרדה של עוד מעט אפול.

     אני חוזר להומו סאקר של אגמבן. כמוהו גם גיבוריו של גד חסרי-הגנה,בודדים, חשופים ומאוימים, ובעיקר נאבקים על קומתם מול נסיבות המבקשות לטשטש אותם או למחות את קיומם. ניכרת בהם גם סתירה פנימית בין האומץ לנסות ולעמוד על היותם: אחרותם וייחודיותם, ובין הקול-הפנימי המבשר שזה שוב ייגמר בהתרסקות. אגמבן מתאר את השפעת אלימותו הפוליטית של הריבון (החוק, החברה, המדינה, הממשלה), כמי שלבסוף גורמת לכך שמי שחש עצמו מודר או בַּלוּעַ, כבר לא יוכל להבחין בין החוק, הטבע, החוץ והפנים, והכל ייראה לו כמלחמת הישרדוּת.

אבל גיבוריו של גד, כך דומה, אינם מבולבלים; אדרבה, הם מכירים בייעודם להישאר בחיים, ולהמשיך להתמיד ולנסות, כגיבורו של סמואל בקט, מולוי-מלון-אֵלֹושֵם, היודע כי: "צריך להמשיך. אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמוד 361]. החיים הם מאבק נחוש על הזכות להיות אתה עצמךָ, קצת כמו ציפור בכלוב שליבה ממשיך לבקש שמים, אף אם היא נתונה בכלוב או שאין שם כלל סורגים אבל היא חשה כמו בכלוב.

       וכאן עולה בדעתי ציור מאת האמן הבלגי, פול דֶלֶבוֹ (1994-1897), מחכים לשחרור (שלדים במשרד), שצויר בשנת 1944, מעט בטרם שוחררה בלגיה מן הגרמנים, ומתאר משרד פקידותי, שכל שוכניו הינם שלדים, בתוך עיר משולדת; איני יודע אם דֶלֶבוֹ הכיר את דברי ברוך שׂפינוזה, מאמר מדיני,  לפיו החיים במדינה העושקת את אזרחיה, משעבדת ומשחיתה אותם, כמוהם כחיים בשממה. דֶלֶבוֹ מדגיש בציורו לדעתי כי חיים נטולי חירויות אינם חיים, וקרובים יותר למוות-בחיים מאשר לחיים. דֶלֶבוֹ מתאר דווקא את שוכני המשרד, אנשי הממשל, בני המעמד, כמתים-בחייהם— אולי משום שהם אלו שמגינים ומקיימים חוקים ונומוסים חברתיים שהם עצמם יודעים שהינם גורמי עוול ומוות ובכל זאת ממשיכים. במצב כזה, דווקא האנשים שאינם פועלים בתוך החוק, שמתקוממים ושמעיזים להתנגד על אף הסיכון שהדבר מסב לעצם חייהם, עשויים להיות מעט פחות זומבים, וקרובים יותר אל החיים. ואכן המשימה להישאר בחיים (כשם אחד משירי האלבום) אינה מדברת דווקא על הישרדות פיסית גרידא, אלא על הכושר להמשיך, על אף הקושי, ולהציע אלטרנטיבה יצירתית, בחברה שאיבדה את רוחהּ. איכשהו אלבומיו של גד, במיוחד השירים האהובים עליי יותר מתוכם, מזכירים לי שבמידה רבה אמנם השתחררתי אבל כבר כל-כך התבלבלתי ועודי מתבלבל ממקומי במקום הזה, עד שלפחות באותה מידה שבה השתחררתי עודי מחכה לשחרור. כפי שכותב גד ב'רוח הדברים':  'ויום אחד בלי להרגיש אתה תשכח להסתתר/ויירדמו השעונים ותתעורר בזמן אחר/ והנחש יהפוך לקוף והגירפה לזאב/ ויתחלפו האנשים באנשים שאתה אוהב'.

*

*

שלום גד והיהלומים, להישאר בחיים, דיסק שמע, הוצאה עצמית, תל אביב 2016.

 

בתמונה למעלה: (Two Items Taken From: Paul Delvaux, Waiting  for  the Liberation  (Skeletons in the Office), Oil on Canvas 1944

 

Read Full Post »

heinrich.1340

*

ספרו של יוסף יצחק ליפשיץ נוקט מתווה פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

*

ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ בחר בספרו, אחד בכל דמיונות: הגותם הדיאלקטית של חסידי אשכנז (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, 236 עמודים), לבחון את הגותם התאולוגית-קיומית של בני קלונימוס, היהודים-גרמנים, בני המאות השתים-עשרה והשלש-עשרה, אשר זכו בתולדות הספרות הרבנית וכתולדה מכך בספרות המחקר לשם: חסידי אשכנז. צעד זה של ליפשיץ אינו מובן מאליו. אין ספק, כי ספרו היה עשוי להתקבל ביתר קלות, לו ביכר לעסוק בספרות זאת מתוך מגמות רווחות  במחקר: התמקדות בבני המשפחה הזאת ובתלמידיהם כחוג מיסטי (פרוטו-קבלי) ומאגי (כדרכם של גרשם שלום, יוסף דן, משה אידל, אליוט וולפסון, דניאל אברמס); לחליפין להתרכז בכתביהם כנושאי תעודה הלכתית, וכאחד ממבשריה של ספרות ההנהגות בקהל הרבני (א"א אורבך, שמחה עמנואל, חיים סולובייצ'יק, אפרים קנרפוגל); כמו גם, יכול היה לבחור לדון בהיבטים היסטוריים-קהילתיים-חברתיים (יצחק בער, ישראל איוון מרקוס, שמחה גולדין) או בהיבטים ספרותיים גריידא (תמר אלכסנדר, עלי יסיף). המתווה שבחר ליפשיץ הוא פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

הנתיב הנהיר הזה כלל אינו מובן מאליו אם מביאים בחשבון איזו ברית בלתי-כתובה הנקוטה מזה כמאה שנים ויותר, בין חוקרים אוניברסיטאיים (או משכילים, לפני כן) ובין המנהיגות הדתית אורתודוכסית (רבנים). הראשונים, רואים במודרניות-החילונית תופעה ששחררה את יהודי אירופה מכבלי המסורת הדתית, וכמוה  כיציאה מבור אפל לאור גדול. רק אז לדידם, הופיע בעולם לראשונה (לכאורה) טיפוס יהודי אשכנזי פתוח, אינטלקטואל רחב-דעת. האחרונים, רואים דמויות רבניות מן העבר, כמו היו בבואות של רבנים גדולים בהווה, כלומר: משמרים עקשים ודביקים של דת-אבות, הלכותיה ומנהגותיה. אנשים שיותר מאשר משתדלים להעניק מובן לחייהם היומיומיים, עוסקים בנוקשות ובדביקות בקיום פרקטי דייקני של מצוות, בתלמוד תורה ובהוצאת פסקי הלכה מחייבים, המתבססים על פרשנות של פסקי הלכה קדומים. כללו של דבר, מבחינת החוקרים לא היו יהודים אשכנזים-אירופאים יצירתיים (מבחינה הגותית) לפני המאות השמונה עשרה והתשע עשרה; מבחינת הרבנים— חל קלקול בעולם הדתי הטהור מאז התעורר המרי החילוני ויש לעמוד כל העת על משמר ההלכה והקהילה (או הציבור). אלו ואלו כלל לא מעלים על סף דעתם כי תתכן הגות יהודית אשכנזית קיומית מעמיקה, בת כשמונה מאות שנה.

כי בעצם  חסידי-אשכנז נצבו מול אותן מצוקות קיום שבני אדם מתמודדים איתן מאז ומעולם, וכאנשים מקיימי מצוות נאלצו להעניק פשר למקומם בעולם ולאורח חייהם אותו נחלו מאבותיהם ומאמותיהם; יתר על כן, חסידי אשכנז חיו בדורות של רדיפות דתיות, המרות דת, פוגרומים, מגיפות— השאלות שעמדו כנגד עיניהן לא הוסבו למקום של עמידה על הקיום היהודי בלבד אלא גם על המקום של הקיום האנושי. מכאן הונעה חקירה אחר הגורמים המניעים את העולם. החסידים לא היו מדענים ולא אינטלקטואלים פילוסופיים, ואת מירב ידיעותיהם על החלד, השתיתו על אדני התבוננותם בו, כמו-גם על הספרות הרבנית (תלמוד, הלכה ומדרש) ועל היצירה הפיוטית והרוחנית שנוצרה בצלה (פיוט, ליטורגיקה, ספר יצירה, ספרות ההיכלות והמרכבה, פירוש ס' יצירה לר' שבתי דונולו); יתר על כן, נודעה על תפיסותיהם השפעה מוגבלת של ההגות היהודית בבבל ובספרד (ר' סעדיה גאון, ר' בחיי אבן פקודה, ר' יהודה הברצלוני, ר' אברהם אבן עזרא, רמב"ם), וכן שמועות משמועות שונות שנפוצו באותן דורות בשדרות רחבות של הציבור (למשל: קיומם של מכשפות ומכשפים, שדים ושדות, אנשי-זאב, רוחות-רפאים), יהודים ולא-יהודים כאחד.

ליפשיץ מזמין את קוראיו למסע בעקבות תימות דומיננטיות בהגותם של חסידי אשכנז, ושוב את התבוננותו בטקסטים העתיקים הללו מאפיין הרצון להבינם מתוך עצמם. כאילו במוקדם עומדת נפש חוקרת, המבקשת לשאול שאלות,  להעניק תשובות אפשריות ולהעמיק חקר, ולא על-מנת לאפיין תופעה היסטורית או להגדיר את דרכו של חוג. הספר כולו עומד בסימן כתביו של ר' אלעזר מוורמס (ליפשיץ מעריך את תקופת חייו בין השנים 1140 ועד 1234 לכל המאוחר; אני נוטה לקבעהּ בין השנים 1225-1165 לערך), סופרהּ היותר-גדול והיותר-מובהק של חסידי אשכנז. ר' אלעזר עצמו הציג עצמו לא-אחת רק כמאסף ומסכם של יצירת הדורות שפעלו לפניו, וכמי שחושף יצירה גדולה שהוסתרה ממי שלא זכו להיכלל בין תלמידי רבותיו. ליפשיץ אינו מערער על מוסכמה זאת, אבל הוא בצדק-רב רואה ביצירתו הענפה של ר' אלעזר, בבואה שלימה של נפש מחברהּ. ליפשיץ לא מחפש לבסס את טענתו המסורתית של ר' אלעזר או להפריך אותה, אבל הוא מבקש אחר אינטגרציה בין חלקיה השונים של הגותו על מסכת הנושאים המגוונת המאפיינת אותם.

עובדה שלא זוכה להדגשה יתירה בחיבור היא אבדניו הרבים של ר' אלעזר. אשתו ושתי בנותיו נרצחו לעיניו (הוזכר בעמוד  9), בנו נפצע קשה ונפטר בעודו צעיר; לספרד הגיעה בלב המאה השלוש עשרה אגדה בה תואר ר' אלעזר כמדדה על ירכו כל חייו. יתירה מכך, מחיבוריו עצמם עולה תחושתו כי לא נשתייר לו למי למסור את המסורות הרבות שקיבל מרבותיו ואת מערכי ליבו והגיונותיו. בעצם, חיבוריו נועדו להימסר לדורות הבאים למי שיימצאו בתורותיו חפץ. כבר עמדוּ על החזרתיוּת המאפיינת את חיבורי ר' אלעזר; במיוחד על נטייתו לחזור על דיונים שונים בווריאנטים (ככלות כשלוש מאות וחמשים שנה אפיינה שיטה זאת גם את המהר"ל מפראג). בעצם קורפוס החיבורים שיצאו תחת ידי ר' אלעזר (סודי רזיא, חכמת הנפש, פירוש ס' יצירה, ס' רֹקֵחֲ ופיוטים) ולצידם מסורות שונות של הלכה, מנהג, פרשנות פיוט ופרשנות תורה שהובאו מפי תלמידי-תלמידיו, כולם מבטאים את היותו של המחבר, אדם למוד-יסוּרים, שמכלול יצירתו ביקש ליתן טעם לקיומו בעולם, כאדם  המגלה בעצמו יעוּד ושליחות, שלא ליתן לידע של בני הדורות הקודמים להישכח. ר' אלעזר היה אפוא משמר זיכרון-תרבותי הממשיך ליצור ולחדש על אף כל מדוויו ואינו נכנע לקולות שבוודאי ניעורו בו, מדי פעם, לחבור אל המתים. העובדה לפיה בחר ליפשיץ להתרכז במכלול כתבי ר' אלעזר לצד כתבים נוספים כגון כתבי רבו, ר' יהודה החסיד; כתבי תלמידו, ר' אברהם בן עזריאל; וכתבי בר-הפלוגתא ר' משה תָּקוּ (דַּכַאוּ), ולדון בשורת נושאים העולים בהם, היא לפיכך משמחת במיוחד. זוהי אינה מונוגרפיה המוקדשת לדמותו של ר' אלעזר. עם זאת, יש בחיבור שלפנינו משום מגמה השואפת לאחד בין פניה המגוונות של יצירתו בהתמקד על משנתו ההגותית-והקיומית. קוראי הספר, הבקיאים בתולדות המחשבה היהודית בימי הביניים, יימצאו אחר הקריאה בחיבור, כי בכל אשר אמור בקיום תודעה פעילה לנוכח אלוהים, היתה אלטרנטיבה הגותית לדרכם של הפילוסופים, רמב"ם ותלמידי-תלמידיו, שכן הספר בהחלט מבסס אופציה הגותית, קיומית-תורנית (לא אנטי-פילוסופית אך גם לא פילוסופית במובהק), לדרכם של בני זמנו של ר' אלעזר הפילוסופים וראשוני המקובלים בספרד, פרובנס והמזרח.

וכך דן החיבור בנוכחות האלוהית לדרגיה, בהתגלות הסובייקטיבית של האלוהות בלבב יראיו, בתפיסת הטבע והקוסמוס, בעולם המלאכים, בתפקידהּ של המוסיקה כמתווכת בין ארץ-מטה ובין העולמות העליונים. בשעתו, במאמר קצר, השווה חוקר הסוּפיות היהודי-צרפתי, פול ברנרד (יוסף ינון) פנטון בין החוג הסוּפִי-יהודי במצריים אצל ר' אברהם בן הרמב"ם ובין חסידי אשכנז, שניהם חוגים חסידיים בני אותו זמן. להערכתי יש גם טעם רב להשוות באופן בלתי-תלוי בהכרח, בין התהוות הסוּפיוּת באסלאם בעראק, אראן ובמרכז אסיה במאה התשיעית ואילך, ובין יצירתם של בני קלונימוס בארץ-הריין בין המאות העשירית ועד השלוש עשרה. כאן וגם שם, דובר בתרבות-שוליים של מבקשי-אלוהים, שהחלה מתוך תחושת אי-נחת של יחידים מן הדת הנורמטיבית ומוסדותיה, ושאיפה לפתח תרבות-נגד שיש בה הדגשה יתירה על אתיקה (מוסר, יושרה) ועל הנסיון לקרב בין הנפש ובין יוצרהּ, בלא תת משקל-יתר לממסדים החברתיים והסמכותניים המתווכים. למשל אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058), היה מראשי אנשי ההלכה האסלאמית בדורו, עזב משרה נוחה כאיש דת בכיר, ויצא לנדוד כשנתיים במדבריות מתוך מוטיבציה סוּפית; בשובו, ניסה להנחיל את הדרך הסוּפית  לרבים על ידי חיבורים שנועדו להדגיש את תהליך ההתקדמות שיכול לעשות היחיד בדרכו עבר קִרבת-אלוהים. תהליך דומה מובע בכתביו ההגותיים של ר' אלעזר. זוהי אינה מיסטיקה בהכרח, אלא הגות קיומית-דתית, אשר תעודתה הינה ניסיון להכוין את הנפש הייחודית שבאדם להכיר את עצמהּ ולקנות דעת ומתוך כך להכיר את אשר יצרהּ.

בתמונה שהובאה לעיל מתוארת מסירת כתב הזכויות ליהודי רומא בשנת 1340 על ידי הקיסר היינריך השביעי (Vii) בעיטור המובא בכתב יד נוצרי המצוי בספריית קובלנץ. היהודים ברומא לבושים כאן באופן דומה מאוד לאופן שבו צוירו יהודי אשכנז במאות השלוש-עשרה והארבע עשרה: אותם חלוקים וכובעים חדודים. מובעת כאן סמכותניות-פעילה של נותני החוק (הקיסר והכנסיה) אל מול כניעותם-הסבילה של היהודים (המוצגים כאן כקבוצה דתית אחידה). לדאבון לב, אותה דיכוטומיה שננקטה בין אקלזיה (הכנסיה, הגבירה הנעלה) ובין סינגוגה (היהדות, השבורה והמטה), ולימים בפוגת המוות של פאול צלאן, בין זהב שערך מרגריטה ובין אפר שערך שולמית, ננקטת זה שנים ארוכות באופן מודע או בלתי-מודע כאשר באים לדון בחייהם של יהודי אשכנז בתקופה הקדם-מודרנית. טעם זה מוצאים בכל מחקר המבקש לעסוק באמונותיהם הטפילות, בנטיה אל המאגיה ואל הדמונולוגיה (למשל, חיבתו של המחקר להמשיך לדון בדמות 'הגולם' במקורות יהודי אשכנז או כל אמונה מאגית אחרת) וכך הלאה. תודה גדולה אני מכיר לליפשיץ על הצעד הברור-הדייקני שהוא עושה כאן, בהימנעוֹ לכתחילה, מן ההקטנה המצוּיה- מאוד במחקר (נתקלתי בה גם בכתב וגם בעל-פה), של חיי הרוח האשכנזיים, ועוד יותר על כך שהוא בוחר להפגין את הויטאליות ואת המגוון שבחיי ההגות באשכנז של המאה השלוש-עשרה, תמונה המבטאת פעילות יצירתית ומחשבתית עירה, ומבטלת את הדעה-הקדומה, הנוכחת הרבה יותר מכפי שנרצה להאמין, כי ליהודי גרמניה, אוסטריה ופולין, לא היתה בעצם יצירה-עצמית פעילה עד ערש-המודרנה (שכביכול, הצילה אותם מידי בורותם-האדוקה). זוהי תפיסה כה שגויה ומשוללת יסוד עד שהגיע עת להפריכה ולבטלה, כהמון סברות שווא שאנשים נושאים בקרבם בלי-דעת.

*

*

בתמונה: היינריך VII מעניק כתב-זכויות ליהודי רומא, עיטור כתב יד 1340, ספריית קובלנץ.

 

Read Full Post »

snow

*8

מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.

   נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:

*

טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם

עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה

וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.

 

נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא

מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת

שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים

 

נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף

הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת

כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.

 

עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת

הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת

אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)

   פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם  בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.

   אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.

לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..

**

*

kחג שמח לכל הקוראות והקוראים

Ci vediamo a Gerusalemme

**

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899

© 2013 שועי רז

Read Full Post »