אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם

*

    לפני כמה שבועות צפיתי באופרטה בר כוכבא מאת המשורר, המחזאי וההוגה ההיסטורי-חינוכי, אברהם גולדפאדן (1908-1840), בתרגומהּ העברי הקולח מיידיש של ויקי אס שיפריס ובבימויהּ המחכים של אסתי נסים. מופע שהפך מיד לאחד משני המופעים התיאטרליים הטובים ביותר בהם נכחתי בשנה החולפת. בדרך לשם, התמודדתי עם שיבושי תחבורה שיצרה הפגנה גדולה של הקהילה הלה"טבית כנגד שילובם של מפלגת נועם ושל מפלגת הציונות הדתית בממשלה החדשה. המפגינים חסמו את דרך מנחם בגין בתל-אביב ואילצו אותי לרדת מהאוטובוס בסביבת רכבת סבידור ולדהור ברגל כמו תייש צעיר (הטובים לתייש) לכיוון תיאטרון מלנקי, הממוקם באחת מההסתעפויות הדרומיות של רח' המסגר. לא ידעתי בדיוק למה אני מגיע (זהו תרגום ראשון של המחזה לעברית) ולא היכן בדיוק ממוקם התיאטרון. אמנם, כעבור שעה ומשהו אחר-כך, יצאתי את התיאטרון הקטן הזה (בין חמישים למאה מקומות), בתחושה שצפיתי בטרגדיה מחוּכָּמה, הד למציאות הפוליטית שבחוץ. דרמה שיש בה זעקה על מה-שקורה כאשר היהדות והלאומיות היהודית הופכות חזוּת הכול, וכבר אין כל התחשבות בעוצמת הכוחות עימם מתנגשים בשל הצורך הדחוף לשחרר את ירושלים מכל נוכחות זרה, ומכל מתנגדי הרוח הדתית-לאומית הזאת, גם אם הם ביטאו לְפָנים את קולה של התרבות היהודית המשותפת – של טרם הפילוג בין קנאים (מורדים ומהפכנים) ומתונים (אלו שאינם מאמינים במהפכות).

    איני חובב גדול של זימרה מהסוג שנוכח באופרות, אופרטות ומחזות זמר – המבוסס על הגדלה והכברה. ובכל זאת נהניתי והתרגשתי מהמשחק ומהשירה המשותפת של ארבעת השחקנים (שלושה שחקנים ושחקנית-זמרת) בלוויית המוסיקאי אלקסנדר פיש, המלווה בפסנתר חשמלי, ובשל החריזה המבריקה של המתרגמת, הרגשתי לא-פעם כמו חוזר לעוץ לי גוץ לי של שלונסקי או לאסתר המלכה של אלתרמן או לשלמה המלך ושלמי הסנדלר של סמי גרונמן (בתרגום מגרמנית של נתן אלתרמן). זוהי אמנם הפקה קטנה ומינורית בהרבה מהקודמות. ברם, יש בהּ כמה החלטות בימוי מבריקות. למשל, אסתי ניסים הבמאית, משמשת גם כמספרת-הסיפור – ובדבריה חורגת מתקופת מרד בן כוכבא, ומגניבה תוך כדי המחזה בדוק-של-הומור כמה אנקדוטות אודות גולדפאדן ולהקת השחקנים שלו, וגם על ההפקה הזאת של המחזה, שהספיקה להציג חמישה מופעים באודסה, בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, בטרם הורדה ונאסרה להצגה (1883) בצו משטרת הצאר. אפשר לנחש כי גולדפאדן היה ערוך הרבה יותר לקראת מתקפתם של גורמים יהודיים רבניים, בני תקופתו, שהיו ממתנגדי ההשכלה והתיאטרון, אשר סלדו ממנו, ולפיכך למשל חיסר מהמחזה דמות מכרעת בתולדות מרד בר כוכבא – ר' עקיבא בן יוסף, יסוד ההלכה (סתם משנה – ר' עקיבא). ולא רק עקיבא, אלא גם תשעת הרוגי מלכות האחרים, בני דורו, המוזכרים עימו, כמי שמתו על קידוש השם, בתפילת אלה אזכרה. הנאמרת מעט לאחר סדר העבודה של יום הכיפורים – אינם נוכחים באופרטה.  עם זאת , ספק אם היה ערוך למתקפת משטרת הצאר או בכלל כיוון למרי כלפי הרוסים. נדמה, כי דווקא ניסה לאפיין היטב את הרומאים, ומהמחזה כלל לא נושבת רוח של מרי ושל המרדה, אלא ניסיון לומר משהו לצעירי הדור – אודות האלימות הגלומה במהפכות, ומשהו על נזקי-האש שמשעה שמציתים אותה, אין יודע לאן היא תבחר לפנות לבסוף.

   גולדפאדן היה יוצר נווד. הוא הספיק לפעול ברומניה, בפולין, ברוסיה, באוקראינה, לפעמים תוך שהוא שב למקום שכבר עזב (למשל, בוקרשט). הוא נחשב למי שהקים את להקת השחקנים התיאטרלית היהודית המקצועית הראשונה, עוד באמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הלהקה מנתה בשיאה 42 שחקנים  מוסיקאים ומומחי במה (התדלדלה עד שפורקה סופית ב-1883). תחילה לא נמצאו שחקניות, אחר כך נאסר על שחקניות לשיר ולשחק מטעמי מסורת, ולבסוף הצטרפה שחקנית ראשונה (גולפאדן כתב עבורה מחזה שנקרא האילמת – על מנת להצליח להעלות שחקנית על הבמה). לאחר כמה הצגות שנהנו מהצלחה רבתי כגון: שני קונילמל והמכשפה, המועלים עד היום בתיאטראות ליידיש מזמן לזמן, אולי מפני שהתמקדו בביקורת בהווי השטייטל – ובחסידות, במאגיה ובאמונות טפילות ודרך כך ניסה להצדיק את דרך ההשכלה הרחבה – ביקש גולדפאדן לפנות לנושאים שבערו בו: מצב היהודים, הצורך ללמוד עברית ועתיד-היהדות. כמובן שמאורעות הסופות בנגב ברוסיה הביאוהו, במקביל לראשוני הציונים, לתפיסה לפיה אין עתיד לקיום היהודי במזרח אירופה. עם זאת, בניגוד לפליטי החרב שעלו ארצה במסגרת העליה הראשונה (1882) והקימו מושבות ראשונות בחסות הבארון רוטשילד – דומה כי גולדפאדן בכל זאת לא ראה את הזמן, כנכון לשיבת ציון. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19, הוא פרסם שלושה מחזות: שולמית (על פי מעשה בחולדה ובבור הנרמז בתלמוד והובא לראשונה בפירוט בספר הערוך לר' נתן מרומא במאה ה-11, ובעקבותיו – אצל רש"י והתוספות, ולימים זכה לפחות לשלושה עיבודים ספרותיים במאה ה-19, אחד מהם חובר על יד חותנו של גולדפאדן, אליהו מרדכי ורבל); ד"ר אלמסאדו (שעסק במוראות שעברו על יהודי סיציליה ובהם פליטים יהודים מטולדו שבספרד, הנאלצים להסוות את דתם ואת אמונתם) ובר כוכבא. דומה כי בכולם ניסה גולדפאדן, לדון בסבל היהודי, גורמיו, ובכך שניתן לשלב יהדות מסורתית ומחויבת לתורה, בהשכלה ובעמל כפיים. יש מי שראו לטעון כי גולדפאדן של אותן שנים היה קרוב לדרכם של חובבי ציון (פינסקר, מוהליבר, לילנבלום). נדמה לי שהוא אמנם האמין בהמשכיות התורה ובצורך של יהודים לעבוד לפרנסתם במקצועות מגוונים – אבל הרוח הלאומית היתה רחוקה ממנו, כעולה בבירור מבר כוכבא.  היהדות לדידו, כך ניכר, היתה בעיקר מבוססת על דת ותרבות.    

     לאחר הצו שאסר הצגות תיאטרון יהודי ברוסיה (שקדם ב-20 שנה לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון על ידי המשטרה החשאית ברוסיה הצארית בעיתון אוכרנה, כלומר: הדגל; ובאופן שהדגיש כי היהדות מנוגדת ללאומיות הרוסית) – ביקש גולדפאדן לשוב על עקבותיו לרומניה, ניסה את ניו יורק (ונתקל שם בכל מיני התנגדויות), עבר לפריז ואז היגר לארה"ב שם נפטר בשנת 1908. שנתיים לאחר פטירתו ראה אור  ספרו ההיסטורי הגותי ביידיש געגענווערטיג און צוקונפטיגע גענאראציאנען   (דור הולך ודור בא), שנכתב בין פריז וניו-יורק בשנים 1904-1902; חיבור בן שני חלקים. הראשון: אונזער מכה (המכה שלנו); השני, הנחלק לשניים: די רפואה (הרפואה) ו–"אונזער רפואה בפרט פאר יידן" (הרפואה שלנו בפרט ליהודים); החיבור מסתייג מאוד מהניכור והדקדנטיות של הערים המערביות הגדולות ותקוותו לחינוך הנוער בסביבה שיש בה נוכחות של טבע, אוויר נקי ויכולת לחנך את הצעירים למוסר, לקיום מצוות, ולקיומה של תרבות יהודית רחבת-דעת שבניה לומדים גם עברית ואינם חוששת מחכמת-האומות. מהרבה בחינות, דומה הדבר, מהרבה בחינות, למתכונת הציונות הרוחנית של "אחד העם" (עוד בן אודסה — כחובבי ציון לפניו), כשהדגש מושם על הכשרת-הלבבות לקיום מוסרי-תרבותי ודתי-מסורתי יהודי ואין בו התלהבות לענייני מהפכות לאומיות-פוליטיות.   

    נחזור לבמה – עליה עושים דמויותיהם של התנא ר' אלעזר המודעי, המוצג כראש וראשון לחכמי ירושלים (דמות היסטורית מתלמידי ר' יוחנן בן זכאי); ביתו – דינה , שהיא גם אהובתו של שמעון בר-כוכבא; ישנו גם פאפוס, שהוא יהודי-הלניסטי עשיר וגיבן, המחזר אחרי דינה בלא-הצלחה ונפגע ממנה שוב ושוב; וישנו גם טורנוס רופוס, הנציב הרומאי, הכולא את דינה שבאה לארמון יחד עם אביה להתחנן על ביטול גזירות, בידיעה שהדבר יביא את בר כוכבא אליו. גולדפאדן עושה שימוש באגדות ובבתרי-אגדות על פאפוס כשמו של מלשן, ועל טורנוסרופוס שחיק עצמות, וכן על ר' אלעזר המודעי המתואר במסכת תענית מן התלמוד הירושלמי (פרק רביעי הלכה ה'),כאילו נהג לשבת בביתר (הסמוכה לירושלים ולבית לחם) על שק ואפר, ולהתפלל על נצוריה "אל תשב בדין היום", עד שבא כותי (שומרוני או נוצרי) בשליחות אדריאנוס ולחש על אזנו. תפסוהו היהודים, ומשביקש בר כוכבא לגלות מה לחש על אוזנו (של ר' אלעזר), ענה לו: אם אגיד יהרוג אותי אדריאנוס ואם לא אגיד אתה תהרגני. הביאו את רבי אלעזר המודעי לפניו. שאלו: מה לחש לך באוזן. ענה: לא כלום. שאלו שוב. השיב: לא כלום. בעט בו בר כוכבא והרגו. מייד נלכדה ביתר ונהרג גם בר כוכבא.

*

*

     גולדפאדן, שיחק בציר הזמן והשלים פערים. הוא משים את פאפוס כאותו כותי,  אבל את לחישותיו אצל טורנוסרופוס ואצל ר' אלעזר ובתו – הוא ממקם עוד טרם חורבן ירושלים והמצור על ביתר. את הבעיטה – הוא מחליף במכת חרב.  את המתח שהולך ונבנה בין ר' אלעזר ובין בר כוכבא הוא ממקם סביב דינה, ביתו של ר' אלעזר וכלתו לעתיד של בר כוכבא. עם זאת, יותר משמדובר על דרמה בעקבות התלמוד, גולדפאדן שוב ושוב, בוחר בשייקספיר, וכך פאפוס בחלקו הראשון של המחזה נואם נאום המהדהד במודע את נאומו של שיילוק בהסוחר מונציה;  בר כוכבא ודינה נשמעים בכמה מהסצנות ממש כמו רומיאו וג'ולייט, ההולכים בעיניים פקוחות למות בשם אהבתם; ואילו בשלהי המחזה מתהלכת דמותו של ר' אלעזר המודעי (מנדי כהאן) על חומת ביתר, ומבעיתה את בר כוכבא, משל היה אבי המלט,, המהלך על חומות אלסינור. ניתן גם לציין את משחקו של דני שפירא בתפקיד פאפוס, באופן המעלה על  הדעת דווקא כמה מגיבורי מחזותיו של חנוך לוין; כלומר, בדמות האיש המכוער או החולה-הנצחי העורג אל האהובה, אשר ליבה כלל לא חש בקיומו; וכמה משירי המחזה (בעיקר אלו שבין בר כוכבא ודינה – זוהר בדש ושני אושרי) המזכירים מיוזיקלס (סיפור הפרברים או הישראליים שהזכרתי למעלה) או אופרות (אאידה או יוליוס קיסר במצרים או חליל הקסם) ואפילו סרטי דיסני. התמהיל של כל זה יחד הוא מרתק ופלואידי. סיפור חורבן בן אלפיים שנה, מעובד מחדש על ידי מחזאי יידי שנפטר לפני כמאה וחמש עשרה שנים שליבו למחזותיו של וויליאם שייקספיר, ואילו השחקנים (קאסט מצוין) – כבר מגלמים משלבים שונים של אופרה, מיוזיקלס, קולנוע וחנוך לוין, וכל זה מתרחש כאשר בחוץ המציאות כולה נדמית לפירומן, הסבור כי חפיסת-הגפרורים שבכיסו תצית מחדש את אש התמיד בהר הבית.  למרות זאת, אברהם גולדפאדן, ויקי אס שיפריס, אסתי נסים והמשתתפים במחזה, מעניקים לנו איזו אופציה של קיום תרבות-יהודית רבת-אנפין ורחבת-לב.

אני אסיים כדרכי באיפוק אופייני: יאללה ביתר!

 בקיצור, לכו לצפות ב"בר כוכבא" (ההצגות הקרובות הלילה ומחר). 

*

*

*בתמונות: מתוך החזרה הגנרלית של ההפקה הנוכחית; צילם: דורון ישינסקי.

Read Full Post »

כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ

*

    תמיד התקשיתי להבין את השבר הכרוך בחורבן בית המקדש. להערכתי, דווקא חורבנו של המקום הקדוש – יצרה יהדות מגוונת יותר, שוויונית יותר, ורבת-פנים הרבה יותר; כך גם היציאה לגלוּת. חרף כל המאורעות שחוו יהודים בגלויותיהם – תרבותם יצאה נשכרת, שכתוצאה מכך שהייתה קבוצה אנושית מפוזרת מאוד – ינקה ממקורות שונים וגם התעמתה עם מקורות שונים, וכל זה ועוד יצר בהּ פוליפוניות – שהיא רבת-פנים ומסועפת הרבה יותר ממה שרוב האנשים החילונים וגם הדתיים, בני זמננוּ, מתארים לעצמם.

    יותר מכך, להערכתי תמיד שררה בקבוצה היהודית מחלוקת עמוקה בין מי שראו בחורבן המקדש ובחורבן הריבונות (בימי בית ראשון) ואחר כך בחורבן האוטונומיה הדתית (בימי בית שני) – שבר מהותי בזיקה של האל לעמו – משבר קולוסאלי באלוהות עצמה, ובמידה רבה: חורבן ההתגלות (הנבואה ורוח הקודש); ובין אלו שראו בחורבן סוף עידן תרבותי, דתי ופוליטי – אבל התייחסו אליו כמאורע היסטורי מסתבר, שהמון אירועים ריאליים ממשיים הובילו אליו, ובעצם ספק אם ניתן היה למנוע אותו.

     מגילת איכה הנקראת בט' באב –  בלילו ובבוקרו, היא אולי הסממן העז ביותר של המגמה הראשונה. אפילו הייתי אומר, כי במידה רבה, יותר מאשר המגילה מתארת באופן ריאלי את גורמי חורבנו של הבית הראשון – היא קולו של השבר הקיצון. הכל התפרק: הדת, התרבות, העם. המחבר המיוחס (ירמיהו הנביא) אינו רק מבכה את ציון החרבה בלבד על מקדשהּ השומם, אלא מבכה את העובדה לפיה ניכר כי ההשגחה האלוהית סרה כמעט לחלוטין מעם הקבוצה היהודית; הנביא מציע בשברון-לבו דרך תשובה – הוא רואה את המפתח בשיבה אל ה', תלמוד תורתו ומצוותיו, ומקווה כי הדרך הזאת תועיל לרפוא לאומה שהתרסקה.

    התשובה דורשת התכנסוּת סביב התורה; וכך לימים הדגישו גם מחברי איכה רבתי מדרש האגדה שנערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירה, הכולל חומרים רבים ואגדות חורבן, המיוחסות לתנאים, שראו בחורבן ירושלים או חיוּ דור או שניים אחריו – אף הם (בעקבות מחבר איכה), את ההתכנסות למקום התורה (בית המדרש) ולמקום התפילה (בית הכנסת), כתנאים מהותיים לתשובה, ולעיבוי זיקתהּ של הקבוצה היהודית לאל, שאולי יגלה את חסדו ואת רחמיו לעמו הנתון למשיסה.

     תנועת הכינוס הזאת, היא אולי ההישג הגדול ביותר של חז"ל. רגילים להדגיש את הרה-אורגניזציה של היהדות בתקופת יבנה (לאחר שנת 68 לספ') ועד עריכת המשנה (220 לספ' לערך), ולאחר מכן את תנועות הכינוס הגדולות שנתגלמו במדרשי ההלכה והאגדה הארץ-ישראליים ובתלמוד ירושלמי (עד שנת 500-400 לערך) ובתלמוד בבלי (שנערך סביב שנת 650-600 פחות או יותר) – אך  יותר מאשר חז"ל חיו בתודעה מהפכנית ביחס ליהדות המקדשית שקדמה להם, הם פשוט ניסו שוב ושוב לכנס את חברי הקבוצה היהודית שסרו למשמעתם, הן סביב תלמוד התורה ולימוד המצוות באופן קהילתי-קיבוצי, והן בדרך של כינוס מחודש אחר כינוס מחודש של תורתם של חכמים. יותר מאשר החכמים חיו בתחושה שהם נמצאים בכור-יצירה רעיוני, ההולך ומתהווה, הם היו לדעתי  הדוקים ברובם לתודעה לפיה, רק תנועות כינוס שבות ונשנות, הן שמאפשרות את ההמשך היחסי של מה שנקטע עם חורבניהם של בתי-המקדש ועם אבדן החירות והריבונות שבאו בעקבות כך.

     אבל מנגד עמדה תנועה חיונית לא פחות, תנועת הפיזור –  הפיזור בין אומות, בין תרבויות, בין שפות ובין גופי ידע, תנועה שיש להניח – איימה על הישרדות היהדות שהתבססה על לימוד בבית המדרש ועל התפילה בבית הכנסת – וכבר בימים קדומים למדיי, אפילו בתוך הספרוּת הארץ-ישראלית, נוצרו נורמות של תפיסת האמונה (ראו למשל מדרש ההלכה התנאי, מכילתא דרבי ישמעאל פרשת ויהיה בשלח, מסכתא ב' פרשה ו: "גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם שבשכר זה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש …"), כעוגן של החיים הדתיים (אמונות שאין להעמיד בסימן שאלה או באופן יחסי לשום דבר אחר ורק המאמינים נוחלים את ההתגלות או את העולם הבא); ובד-בבד, תפיסת המתרחקים מבית המדרש ומבית התפילה, כסוג של כופרים, העלולים להחטיא את שארית הצאן ולהרחיקו ממקור החיים. די לנו אם נזכיר בהקשר זה את יחסם של גדולי ישראל רבים לאורך הדורות כלפי "הפילוסופיה הארורה" [כך כתב ר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה, על הרמב"ם, שנמשך אחריה בכל האמור בסודות התורה ופרשנות המרכבה. כך  בביאורו על הגהות ר' משה איסרליש (הרמ"א) על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו סימן קטן ד, ביאור י"ח שם] או תרבויות אחרות מהן רצוי  ליטול מעט מרוב – "תוכו יאכל וקליפתו יזרוק" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"ב) או יעסוק בהן בבחינת "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (משנה סדר נזיקין מסכת אבות פרק ב' משנה י"ד). עמדה זאת עתיקה מאוד וליוותה את הקבוצה היהודית הרבה טרם המודרניות או ההשכלה.   

    בהכללה, אנשי ההלכה, המדרש, הקבלה והחסידות— היוו בדרך כלל את האנשים הנחושים ביותר לכנס. הייתי אומר שהתנועה הזאת גורמת, לא אחת, ליוצריה לא רק להתכנס בתוך העולם המחשבתי שמתוכו הם יוצרים ולא למהר להציץ החוצה, אלא גם ליצור ספרוּת שתכליתהּ כינוס; כזה היה ר' אלעזר מוורמס ביחס לתורות הסוד שקיבל מרבותיו; כזה היה רמ"ק – בפרדס רימונים ובמקומות רבים בספר האילימה ;  כזה היה ר' חיים ויטאל לר' יצחק לוריא (האר"י), ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב לר' נחמן מברסלב והרב דוד כהן לראי"ה קוק. הרבה מדובר לגבי האישים שהזכרתי המושג תלמיד-מזכיר-עורך, אך לאמתו של דבר ניכר, כי עיקר המאמץ, היה לכנס ולשמר, כדי שספרות הרבנים הללו תילמד בבתי-מדרש ותהפוך לחלק מעולמה של היהדות המוסדית. לפני כעשור ויותר, ראה ספרו החשוב של יוסף אביב"י, קבלת האר"י (הוצאת יד יצחק בן צבי), שיותר משהוא חיבור מחקרי פורץ-דרך (אני לא רואה בו ככזה), הוא פשוט חיבור כינוסי יוצא מן הכלל, אנציקלופדיה לכתבים המיוחסים לאר"י ולתלמידיו בכתיבות שונות, בדורות שונים ובמקומות שונים. אין לנו ספר דומה, המכנס באופן תמטי וכה הדוק, את השתלשלות הדרושים הלוריאניים והחיבורים שעיבדו אותם או שפירשו את שיטתו הקבלית. חשיבותו אפוא נובעת דווקא מכך שהוא בא-כוחהּ של מגמת הכינוס הותיקה של ספרוּת רבנית,  על מנת שיידעו היכן לרכוש את הידע המתאים, ועל-מנת שהדרכים אליו לא תאבדנה – ועוד יותר, על מנת לקרב את הכתבים שכתבו הוגים רבניים על הכתבים הלוריאניים לבני הדור הזה והדורות הבאים, כלומר: שיימצאו להם עוסקים, בעיקר בין עוסקי-התורה.  

    מנגד, בהכללה, אנשים שעסקו בפילוסופיה ובמדעים, ביחס הלשוני בין עברית ובין שפות אחרות, בדת משווה או רוחניוּת משווה (אף במיסטיקה ומאגיה) או בספרות משווה ואמנות מודרנית –  מבלי שיכירו בתוקפו של משפט קדום (דעה קדומה) הרואה במחשבה היהודית ובקדמוניותם – את הבסיס המוסרי, ההגותי והרוחני לכל חכמה שהיא; נטו להימנות עם תנועת הפיזור; פיזור – משום שלא התכוונו כי  מה שהם יוצרים יילמד דווקא במקומות של תורה, ולא ביכרו שקוראיהם יהיו יהודים מקיימי מצוות דווקא וחובשי ספסלי בית המדרש, אלא כל אדם באשר הוא המעוניין לקרוא בספר וללמוד איזה דבר. אנשים כאלו עוררו ועדיין מעוררים בקרב היראים תרעומת משום שתכלית החיבורים האלו נדמית להם כיוצאת מגדרים רצויים, חורגת מ"אמונת הדורות", ובעיקר – מערערת על קדימותהּ של התורה, הנלמדת בבית המדרש, כטובה וכעמוקה שבתורות ומרחיקה לכאורה את עוסקיה מהשגת רוח הקודש.

     ובכל זאת, שתי התנועות חיוניות לחיי התרבות, הדת והרוח. אם אנשי-הכינוס מדגישים כביכול בכל דור את הצורך לתקן ולרפא לבת-ציון במילים: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא-לָךְ" (איכה ב, 13) ומתכוונים כי רק קיום המצוות ותלמוד התורה במוסדות הרבניים המתוקנים אולי יוכלו לתקן את המעוות (תיקון עולם); יש בכל זאת פסוק בתהלים, משמח הרבה יותר, המדבר ממש על אותו הים: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים ק"ד, 25) – כלומר, יש המביטים על הים ורואים רק פצע שיש להעלות לו ארוכה ולתקן את הדורש-תיקון מתוך פרספקטיבת האמונה (התורה והמצוות), ויש גם את המתבוננים בים ומגלים בו את הגודל, הרחבוּת ואין-קץ החיים הרוחשים בתוכו, הקוראים את אדם להתפלא, להתבונן, לחקור, לחוות ולהבין. הראשונים – מבקשים לנווט למחוז חפץ, להדריך ולכוון; האחרונים – להפליג ולשוטט; להעביר רעיונות ממקום למקום ו"להעיף" לאנשים את המוח. אלוּ ואלוּ, הם פנים שונות גם באנושות שלפעמים  שוכנות, זו לצד זו, בנפש אנושית אחת.

    למשל,  בין השנים 2007-1997, הייתי גם אני איש של כינוס. היה לי חשוב לכנס בתוך נפשי, הרבה מאוד מקורות יהודיים שלא למדתי ולא עסקתי בהם בילדותי ובנעוריי. נראה שגם אז כנראה לא נרגעה בי תכונת התכונה המפזרת, כי המשכתי גם לקרוא ולעסוק בתחומי ידע שאינם תורניים בעליל וגם לא מצאתי את מקומי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת. עם זאת, לפני כחמש עשרה שנים לערך, חלה בי תמורה. חדלתי לעסוק באינטנסיביות רבה בעולם הידע היהודי באופן מובהק, והמשכתי להעמיק בנושאים שונים שראיתי לנכון להעמיק בהם עוד ועוד: פילוסופיה ערבית, סוּפיוּת, היסטוריה של המדע, היסטוריה של האמנוּת.  אם הגעתי לראשונה ללמוד פילוסופיה ותלמוד באוניברסיטה (בשנת תשס"א 2001/2000)  מתוך תפיסה מחויבת ללימודים התורניים ותוך ראיית בחיים האוניברסיטאיים חלופה לבית המדרש. כיום, אני  מלמד כמה שנים מקורות יהודיים ומקורות אסלאמיים או מקורות דתיים ומקורות חילוניים מבלי תת היכר היררכי ביניהם, משום שההיררכיה בין הדתות, תרבויות, ותפיסות העולם – במידה שהתקיימה אי-פעם במידה מועטה, נעלמה כליל. נהפכתי ללא-ספק, לאיש המביט על הים ואומר: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם", אבל דווקא מתוך היותי כזה –  בכל שנה בט' באב, יש בי את החלק המבקש לכרות אוזן ולהבין מחדש את הקול הפנימי העמום, המוסיף לרחוש בפנים, כאמודאי במצולות: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ".        

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Come Sea , 15.7.2021 Near Jaffa

Read Full Post »

מחלת עיניים

*

אני לא בטוח אם ט' באב היא האמתלה או שמחלת העיניים שלי היא האמתלה. אבל ככל הנראה התרופות שנאלצתי לנטול (לא סטנדרטיות) ועשרות הבדיקות שאליהן הופניתי מאז הקיץ אשתקד, הביאו לכך שאפקח לראות עד כמה מגילת איכה ויותר מכך בית קודש הקודשים והכרובים אשר על ארון העדוּת שהיו מצויים בו עמדו אצל מקובלי צפת בשלהי המאה השש עשרה – בסימן עיניים חולות, דולפות, עכורות, בלתי מאוזנות, הנתונות בתמורה מתמדת. הרשימה תיוחד לשני קטעי חיבורים, האחד –  קול בוכים או קינת סתרים, ביאור מגילת איכה לר' אברהם גלנטי. השני, ספר האֵלִימַה, למורו של גלנטי, ר' משה קורדוברו (1570-1522). אני אלך מן המאוחר למוקדם משום שגלנטי מתייחס ישירות לעיניים כתולדת החורבן, ואילו קורדוברו דן בעיניים בהקשר למקדש ולמידות שונות של השגחה אלוהית – ובתוך דבריו גם דברים הנוגעים באופן ישיר למחלות העיניים.

חיבורו של גלנטי נקטע באמצע הפירוש בשל פטירתו. מי שהמשיך את הפירוש מפרק ג' ואילך (דף ל' ע"ב), אם מפי מסורות ששמע משום אביו ומורו של אביו ואם משום פירות רוחו הוא בן המחבר, ר' שמואל בן אברהם; הנה דבריו  על הפסוק: "אוֹתִי נָהַג וַיֹלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר" (איכה ג' 1):

*

אותי נהג וילך  ר"ל (=רצונו לומר) אות שלי. דהיינו, היסוד אשר היה נקרא על שמי בכנוי נהג השפעתו ויולך אל מקום החושך ולא במקום אור, והיינו סוד "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף" (בראשית ל"ט, 7) כאשר ידעת וכפל ולא אור – הענין הוא כי בכמה מקומות נקרא שם חשך אפילו במקום גבוה דהיינו אל הכתר והוא על צד ההעלם … וכן הגבורה נקראת חושך על שם הגבורות הנשפעים ה(י)מנה וכמו כן המלכות נקראת גוון אוכם לזאת ההשפעה שאני אומר שהיסוד ההוא נהג במקום חשך אין הכוונה שזה החשך הוא על צד ההשאלה ויהיה במקום הקדש שהוא אור אלא שיהיה במקום הקליפות שהוא חשך גמור חשך ללא אור  …

[אברהם (ושמואל בן אברהם) גלנטי, קול בוכים או: קינת סתרים, פראג שפ"א (1621), דף ל"א ע"א]

 *

בקבלה הזהרית יסוד היא הספירה (אפיוניה זכריים) שמטרתה לחבר בין שמונת הספירות העליונות [כתר, חכמה, בינה, חסד (גדולה), דין (גבורה), תפארת, נצח והוד] ובין ספירת מלכות התחתונה (השכינה ובד-בבד, בספר הזוהר, הקוסמוס הפיסיקלי). כלומר, היא מתקיימת מכוח שמונת המידות האלוהיות הנשפעות אל עבר היסוד, הוא האות שלהן, ושל האלוהות גופא בהתכוונה לעולם. תפקידו אפוא הוא לתווך את השפע המקודש ולהעבירו אל המלכות ולמלא בו עולם.

כאן מתאר המקובל מצב אחר שבו היסוד קרוב להתחבר במקום המלכות אל מקום הקליפות (כלומר, הסיטרא אחרא, הטומאה). כלומר, במידה שבעולמנו גוברים יסודות הטומאה על יסודות הקדושה (כתוצאה ממעשי האדם) עשוי השפע הבא מהיסוד ללכת אל מקום החשיכה הגמורה. במצב זה, עולם ומלואו שוב אינם נהנים מהשפע האלוהי המקיים אותם, והיקום הולך ושוקע בחשיכה גמורה, כעין מי שהולך ומתעוור לחלוטין.  זאת ועוד, המקובל כאן עושה שימוש בסיפור המקראי על אשת פוטיפר המבקשת לשכב עם יוסף (שאכן מסמל בחיבורים רבים את ספירת יסוד) ואינה נענית.  מה שמבקש הפרשן להבהיר הוא שמספיק שהאיתות  לכך בא מצד "אשת אדוניו", כלומר מהצד שאין בו קדושה, המבקש לקלוט את שפע האור והקדושה ולבלוע אותם – וכבר העולם נקלע למצב מסוכן, שבו איזונו מופר, והחשיכה רבה והולכת בו.

עוד מבחין גלנטי, בין כמה סוגים של חֹשך: חשך שמקורו רם – ספירת כתר, הנקרא חשכה מבחינת ההעלם שלה מן התודעה האנושית (התודעה אינה מסוגלת להתבונן בכזה אור); גם ספירת גבורה (דין) נקראת חושך לפי שממנה יוצאים הדינים לעולם (ההגבלות, המאורעות והמוראות). ספירת המלכות (מידת הדין הרפה) היא בגוון אוכם, המתואר אצל כמה מהמקובלים כגוון הדומה לתכלת ואצל אחרים – ירוק; ואילו החושך שאליו הוא מכוון כאן, הוא חושך שאינו ממין י' הספירות (מצד הקדושה) אלא מהצד האחר (הסיטרא אחרא, הקליפות).

מעניין כי גלנטי למעשה רואה כאילו בלב ההויה נמשך מאבק נצחי בין כוחות הקדושה (העליונים) ובין כוחות הטומאה (המצויים בתהום שמתחת למלכות), כאשר כוחות הטומאה מבקשים ללא הרף להביא למצב של חוסר איזון או ניתוק בין הספירות העליונות ובין המלכות, זאת לא רק על-מנת לשלוט ביצורים החומריים (לרבות האדם) ובגורלם, אלא על-מנת להביא לחורבנו הגמור של הקוסמוס הפיסיקלי על כל באיו – שהיא תכליתם.

להערכתי קשור התיאור שמציע כאן ר' שמואל בן אברהם גלנטי עמוקות לשני מצבי קיצון שתיאר הפייטן הארץ הישראלי, ר' אלעזר הקליר (המאה השביעית), באחת מהקינות שחיבר לתשעה באב: "קְדֻשָֹּה וּנְבוּאָה וּכְבוֹד ה' נִרְאָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם / נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה וְרוּחַ הַטֻמְאָה – בְּצֵאתִי מִיְרוּשָׁלַיִם".  

    הקליר  מבדיל בין שני מצבים: טוב  ביותר והירוד ביותר. המצב הטוב ביותר ליהודים ולעולם התרחש  בשעת יציאת מצרים, מתן תורה והנדודים במדבר: אז נגלתה בעולם הקדושה, שררה רוח הנבואה, והתגלות אלוהית רצופה היתה לטבע העולם; מנגד, המצב הירוד ביותר התרחש בעת חורבן ירושלים והמקדש (הפייטן לא מתייחס ספציפית לאחד משני בתי המקדש) אז נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה [עפ"י צפניה ג, 1: הוֹי מוֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה), כלומר: בוז וסחי (רשי"י על אתר], וְרוּחַ הַטֻמְאָה – כלומר סילוק מוחלט של ההתגלות, הנבואה והקדושה היו לטבע העולם.  אם הקליר מעמיד שני מצבי קיצון. טענתו של גלנטי חמורה עוד יותר. הקוסמוס ובכללו האנושות מתרוצצים כל הזמן בתווך שבין מצבי הארה ובין מצבי חשכה, כעין חולה בהפרעה דו-קוטבית. כל עניין התורה והמצוות, אליבא דהמקובל המאוחר, הוא לייצב את העולם בשפע האלוהי ולהציב את האנושות נוכח אור ההתגלות והנבואה, שאם לא כן – הריהי הולכת ונדחקת לדידו – אל מצב החשיכה והטומאה.

ר' משה קורדוברו, מורו של ר' אברהם גלנטי, פירט בחיבור הגדול והמאוחר שכתב, ספר האֵלִימַה (על שם אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר סיני) שורה של מצבים בהם מסתמא, כי גם העיניים המשגיחות על העולם וגם העיניים המקבלות את האור האלוהי, הולכות וסמאות עדי עיוורונן. קורדוברו קישר את מצב הראיה בעיניים ואת איזונו, כעין שני הכרובים, שהיו ניצבים על ארון העדות, באוהל-מועד ובבית המקדש (שנבנה אחר כך), וכך כתב:

**

… והנה מוסכם בדברי רבי שמעון בתיקונים שב' עיניים הם תפארת ומלכות ונודע שהם ב' כרובים ימין ושמאל ובהתיישבם כתיב: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה 20) וההנהגה וההשגחה לשתיהן, ולכך הם שנים – הימין התפארת והשמאל גבורה תתאה (=תחתונה) שמאלית …     

[ר' משה קורדוברו, ספר האלימה, מהדורת נזר שרגא, ירושלים תשע"ג, מעין עין שמש, פרק כ' עמוד רצ"ט]  

*

על מערכת היחסים בין תפארת ומלכות, שהיא בין היתר בריח-התיכון של ספר הזהר, המתבטאת, בין היתר באמירת הפורמולה (בקצת קהילות חסידיות): "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" [לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא (ספירת תפארת) ושכינתו (ספירת מלכות)], נכתב הרבה  ואין טעם להרחיב כאן (ניתן למצוא בכל מבוא לספרות הזהרית). עם זאת, חשוב להנכיח את התמונה שביקש קורדוברו לשים לעינינו: התפארת והמלכות הן כשתי עיניים וכשני הכרובים שסככו על ארון העדות (בו גנזו את לוחות הברית) עליהם נאמר "ופניהם איש אל אחיו", כלומר הביטו היטב זו בזו וזה השתקף בזולתו (אם כספירות אם ככרובים).

ואולם, באופן המנוגד למצב הראייה המאוזן והבהיר שבו הכרובים, הספירות והעיניים צופים זה בזה, תיאר קורדוברו שורה של מקרים שבהם העיניים הולכות ודולפות, הולכות ומתעכרות – הקשר ביניהן ניתק. ובמקביל למה שכתב לימים בן-תלמידו, ר' שמואל גלנטי, מתווה רמ"ק שורה של מצבי התרחקות, המעמידים את הראיה בסכנה, וכן את העולם, ההולך ונעכר, הולך ומחשיך במציאות בה אין עוד כרובים ולא מקדש, לא מבט בהיר ולא מבע נהיר.

וכך תיאר קורדוברו שש מיני השגחות מצד העיניים (כאמור, תפארת ומלכות):

*

 ההשגחה הראשונה היא היא הנהגת הבינונית היינו ישראל יושבין על אדמתם והעיניים משגיחין בסדר דינם לא רוב טובה ולא רוב פורענות אלא הנהגה מזוגה. לא אויבים עליהם ולא נסים נעשים אליהם וזוהי הנהגה בינונית בגווני העיניים דהיינו סוד הנהגת הספירות בהמזגת בתי דינים עליונים והעולם מתנהג והדיינים שוקלים ופורעים לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא הנהגת הספירות בינונית מבינה (=ספירת בינה) ולמטה והיא ההשגחה המסודרת.

ההשגחה השנית  היא הסתר פנים והעיניים מתכסין בגבינין (=שיער הגבות) ואינם משגיחים לא בדין ולא ברחמים ואז אין ישראל נוצחין אלא נתנין ביד עמון ועמלק ומדין ובני קדם וירעצו וירוצצו את ישראל וילחצום עד "וייקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור" (תהלים ע"ח 65). והיינו השגחת השינה שבעלי הדין מאליהם שולטים והאויבים מתרברבין עליהם דהיינו דין הנעשה מאליו בהסתר פנים.

ההשגחה השלישית הם העיניים המשגיחים באדמימות והיינו הדין ההו(ו)ה על ישראל בבוא עליהם צרה וצוקה וחרב אויבים למשגת-דבר, כי יהיה ארבה, חסיל, שדפון ירקון, כל אלו עונשים מושגחים מלמעלה מצד אדמומיות העיניים בהשגחת הדינים, אף אם אין חורבן המקדש, כגון: "ויהי רעב בימי דוד" (שמואל א', כ"א 1), וכגון "שלוש אני נוטל עליך" (שמואל ב', כ"ד 12), וכגון בימי אליהו ואלישע "חי ה' אם יהיה טל ומטר" (מלכים א', י"ז 1); כל זה הנהגה בסוד הדין המתגבר בספירות והעיניים מתאדמין באדמימות הדין והגבורה שולטת.

ההשגחה הרביעית הוא סוד הגלות ההו(ו)ה הזה והיינו מצד שחשכו הרואות בארובות והיינו שכל העיניים העליונים נקדרו בחשך הדינים וההשגחה בעד עבים סתר לו דהיינו "סכות(ה) בענן לך" (איכה ג', 44) והם לילי"ת וסמא"ל ששולטים בעוונותינו ונתלבשה ההנהגה בהם בסוד השרים החיצונים וירדה שכינה לתוך השרים על עם ישראל ושוב אין ייחוד בספירות ועיניים לאו אינן באורח מישור אלא בעקמימות שאין פני הכרובים איש אל אחיו ואדרבה באדמימות והספירות משפיעות דין ולא רחמים ומר ולא מתוק  ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, זולתי סעד וסמך שעושים לשכינה "השרידים אשר ה' קורא" (יואל ג', 5) במעט מעט עבודתם ומה גם העובדים על דרך החכמה הפנימית אשר ה' קורא שהם סעד לה באמת להשפיע לה ולייחדה ייחוד מה.

ההשגחה החמישית היא הנהגת הגאולות הקודמות רצה לומר בזמן שישראל בטובה היא השגחה הנמשכת מסוד ראשית (=ספירת חכמה) והיא העיניים המאירים באור הרחמים מצד החכמה, והנהגה זו עם היות שתהיה בה דין, עם כל זה תקל דיניה ומעולם לא יהיה בה גלות, אלא ישראל נענשים בה כפי עונשם לבד. אבל פירוד שכינה ושליטת קליפות אין בה. ולפי הנראה, הנהגה זו לא היה מעולם, מפני שהכתוב העיד שההנהגה היא מראשית השנה ועד אחרית שנה בלא א' (=אלף), אמנם היא הנהגה יפה ודומה להנהגת העולם בימי שלמה שנאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים א', ה 10)  שהאירה הלבנה מסוד החכמה דהיינו מראשית השנה באלף שהיא חכמה ועד אחרית שנה שהיא מלכות.

ההשגחה השישית היא הנהגה העתידה שנאמר בה: "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" (ישעיהו ל"ג, 20), והיינו היות העיניים האלו רוחצות בחלב אור הכתר המתגלה בחכמה ומחכמה אל הבינה ומשם נמתקות כל המידות בחסד גמור והדין מתעלם (=נעלם) מכל וכל, והחיצונים מתבטלים ואין שטן ולא פגע רע, והיינו ההנהגה העתידה באומרו "ראשון לציון הנה הנם [ולירושלים מבשר אתן]" (ישעיה מ"א, 27) ודומה לה עת נציחת מלחמות ישראל, כל מלחמה ומלחמה כפי כנינה ואז (י)היה עת המשכת החלב וישראל עושה חיל כגון: מפלת סנחריב והמן וכיוצא.

[שם, שם, מעין עין שמש, פרק כ"ה, עמ' ש"ב-ש"ג]  

 *

יושם לב לפערים בין ההנהגה הבינונית (ההשגחה הראשונה), הניכרת בין היתר בפעולתם הישרה של בתי-דין על פני האדמה; השגה זו חשובה שכן קורדוברו נוסף לפעילותו כמקובל פעל כחבר בית הדין של צפת, שבראשו עמד אב בית הדין, ר' יוסף קארו. יש כאן אמירה חשובה על ראייתו-העצמית כדיין את פעולת בתי-הדין הארציים כמי שאמורים לפעול מתוך זיקה והמזגה (מזוג) עם בתי הדין העליונים. כלומר, ממש כפי שתיאר קודם לכן את יחסי המלכות והתפארת כשתי עיניים המביטות או מביעות זו לזו וכשני הכרובים אשר על ארון העדות.

הסתר פנים (ההשגחה השניה) הוא כבר מצב שמבטא חריגה רבתי מהאיזון וההמזגה. במצב זה מאבדות העיניים המשגיחות  את היכולת להבחין בין דין לרחמים (וכך מסתמא גם בתי הדין השמימיים ואלו הארציים) – ובעולם ששוב לא שוררת בו יושרה כי אם שחיתות, ותחת מידות מתוקנות – הכל מתעקל ומתעקם, הרי שלא המשפט הארצי בלבד הולך ומאבד מסמכותו, אלא גם ההשגחה מתדלדלת והולכת, וה"השגחה האלוהית" כביכול שרויה בשינה, האלימות גוברת והעולם נפרע והולך, אלא אם כן חלה התעוררות ופקיחת-עיניים.

ההשגחה השלישית כבר מבטאת מחלת עיניים דלקתית כרונית, שבה העיניים אדומות מרוב דינים שהתעוררו בהן. במצב זה חלה הרעה נוספת לגבי מצב הסתר-הפנים. משום, שאין בו אי-הבחנה בין דין ורחמים בלבד, אלא שהדין הופך לשליט בעולם ומתרבות מגפות, מחסור ורעב, שלא יודעים איך לעצור אותם. מצב זה הוא מן הסתם מצב המכאיב לכל בעלי-החיים. אם במצב של הסתר פנים, יש  הנהנים ממצב העקמומיות ומהתעקלות הדין, ומסובבים זאת לטובתם. כאן, המחלות, הרעב, המחסור ואי-הודאות העתידית הופכות לנחלת הכלל. לכן כנראה, קורדוברו לא רואה במצב זה הסתר-פנים – שיש המרגישים בו ויש שאינם מרגישים בו, אלא מצב שבו הדינים שרירים וקיימים ופעולתם מכרסמת בעולם, ואין מי שאינו מרגיש בהם.

המצב הירוד ביותר, אליבא דקורדוברו, הוא מצב ההשגחה הרביעי, הגלות. והוא כבר מצב שהעיניים המשגיחות הקדירו בארובותיהן, ולמעשה ניתק הקשר בין תפארת ומלכות לגמרי. מצב זה דומה מאוד לזה שתיאר ר' שמואל גלנטי לעיל, עת היסוד המוביל את השפע ממכלול הספירות ובמיוחד מאת התפארת, שוב אינו שופע במלכות, ואז מתעוררים כוחות הסיטרא אחרא (קליפות, סמאל ולילית) והעולם – ממש כמו בפיוטו של הקליר – מאבד את שארית-ההתגלוּת  לגמרי, וכבר נקדר ומחשיך כתוצאה מהתעוררות כוחות הטומאה. במצב זה, העיניים שוקעות במחלתן, וממילא כבר אינן מביטות זו על רעותה, וכל מה שעולה בעולם הוא דין, טמיון וקללה. עם זאת, גם בגלות הנקדרת, כשהעולם עומד בלא קדושה. בכל זאת, גם אז, על-פי קורדוברו, נמצאים בו "השרידים אשר ה' קורא"  כלומר: עובדי ה' באמת, המקיימים את השכינה (המלכות) לבל תכבה עינהּ לגמרי.

קורדוברו מוסיף עוד שני מצבי השגחה משיחיים ו/או אוטופיים. החמישי – הנהגת הגאולות הקודמות, כאן נותן הוא כדוגמא את זמנו של שלמה המלך עת עמד בית המקדש הראשון על תילו – זמן של חכמה, התגלות ונבואה (באופן דומה, לאיך שתיאר רבי אלעזר הקליר את תקופת יציאת מצריים), הקרוב מאוד לתקופה שטרם התקיימה (בתולדות האנושות והיקום) — שבהּ יתבטלו לחלוטין החיצונים (כוחות הקליפה), והעולם שוב לא יהיה מועד להיות חרב, חולה וטמא.

מצב ההשגחה השישי, לעתיד לבוא, הוא ביטול מחלת-העיניים מניה-וביה, כשאין עוד דינים  ולא עכירות, שתקשה על קשר העין שבין מלכות ותפארת. אז ייבטל מהעולם יסוד הרע ויצר הרע. קודם לכן יהיו ישראל מנצחים בכל מלחמותיהם או ניצלים מכל גזירות וסכנות שעוד יישתיירו בעולם, רגע טרם העלמן המוחלט, כך אליבא דהמקובל.

אם נסכם, הרי שלדעת קורדוברו – העיניים חולות ממש רק במצבי ההשגחה השני עד הרביעי, ובמיוחד במצב השלישי והרביעי. מחלה זו, ששורשיה דינים, הממלאים את העיניים בדלקת ודלף, מסכנים את הראיה ומבקשים לדרדר אותן עדי עיוורון מוחלט. מצבים אלו מבטאים את התרחבות הדינים הנשפעים על העולם ואת עיוות מערכות המשפט והדין עלי-אדמות, עד ששוב אין מבחינים בין דין ורחמים, יושרה ושחיתות. בשלב הבא, המבטא החרפה, מגיעות מגפות ומחלות והעולם יודע רעב ומחסור, וכל ענייניו יגעים. המצב הנפסד עוד יותר הוא שבו העולם  כולו נראה כמונהג בדין קשה שסופו חורבן ומצוי על סף עיוורון. בכל זאת, קורדוברו אופטימי, ומאמין בבוא מצבי ההשגחה החמישית והשישית, המשיחיים והאוטופיים, שבהם הראייה תשוב לאיתנה, כך גם ההשגחה וההנהגה, ולכן גם העולם ויושביו. עמדתו אופטימית גם מאחר שבשעתו הקשה של העולם (בגלות) בכל זאת נמצאים בו יחידים המבקשים את תיקונו ופועלים, אם בחוצות ואם על-דרך העבודה הפנימית, כדי להמשיך לקיים את העולם. כללו של דבר, מצב מחלת העיניים "האלוהית" תלוי לדידו באופן ישיר במעשים שעושים הברואים ביקום, ובראשם האדם.

איני יודע אם קורדוברו סבל ממחלת עיניים או שינק את מחשבתו מן בספרות הזהרית או מאינטואיציה פנימית עמוקה. עם זאת, את דבריו ואת דברי הגלנטים תלמידיו, הבאתי כאן משום כמה מקבילות משונות שמצאתי בין מחלת העיניים שלי ובין כמה ממצבי ההשגחה שתיאר. למשל, לו הייתי נשאל מה מצב ההשגחה בעולם כעת (בהתבסס על דברי קורדוברו), על-פי מה שעיניי רואות; הייתי משיב: כנראה, בין שלוש לארבע.

*

*

*

 

תודה ליונדב פרידמן על שהכיר לי את ולרי קייפרס ואת אלבומהּ, Portrait in Soul .

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, The Old Guitarist, Oil on Canvas 1903-1904

Read Full Post »

מה שאנו קוראים לו ציוויליזציה, מתגלה כחורבן גמור

*

על ספרהּ של חביבה פדיה, "אִי M", בסימן דנטה אלגיירי, וילפרד ביון, אנטונן ארטו, ספר הזֹהר וז'ורז' פרק. 

ספרה של חביבה פדיה, אִי M, שנכתב אחר מות אם המחברת, כולל כבר בכותרו, כמה וכמה משמעויות, מהן גלויות ומהן חבויות, ואין גם זה אלא כדי להאיר על כתיבתה של פדיה, שהיא במישור האופקי-הוריזונטאלי – אחדות הכוללת ריבוי גדול מאוד (ריבוי אנפין) וקו אופק הנע עם הקורא ועם הכותבת כווקטור, ובו-בעת במישור האנכי-ורטיקלי, נוטה להעפיל אל עולמות שיש שיראו בהם ממשות או ממשות-פנימית (ראו ז'ורז' בטאיי החוויה הפנימית) ויש שיראו בהם מבדה-עליון (אליבא דג'ורג' סנטיאנה וואלאס סטיבנס) – האצורים בדעתה של פדיה על דרך מבניה היסודיים של הקבלה ( חוגי החכמה בספרות הקבלה,רמב"ן, האר"י ועוד) וממשיכיה בחסידות (הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב), כאשר בספריה האחרונים, ובמיוחד בספר הנוכחי, ניכרות גם עקבותיהם של מיתוסים וריטואלים שמקורם אסיאתי (הודו, יפן). על כן, משנתקלים באי-אילו ביקורות שהוטחו בספר הנוכחי עד-הנה, יש לקחת בחשבון את האירופוצנטריות של המבקרים, את נטייתם למודרניזם אירופאי ולעלילה תימטית, ובעיקר –  לעולם מושגים שאינו חורג מעולמה של אירופה ושל תל-אביב כעיר אירופאית גרידא, שאין לה עניין ממשי בתיבת תהודה אסייתיות ושֵמית, כלומר: גם את רוב הרומנים הציוניים שנוצרו כאן, ניתן בנקל לסווג כשייכים לסוגת ה"בּילדוּנג", רומן חניכה והבניה, לרוב ממוצא גרמני, שנועדו להוות שופרהּ של הציונות האירופאית. לא ייפלא כי רוב הבנאים הספרותיים הללו היו גברים ממוצא אתני ספציפי, ותלמידיהם-מעריציהם, שספק אם כוחם עומד להם להתמודד עם דף תלמוד או מדרש אגדה או דף מספר הזהר או פירוש על ספר הזהר או ספר שאלות ותשובות הלכתי או דרשה חסידית – באופן עצמאי, ממשיכים לחסום את שערי-העיר בפני כל מי (במיוחד אם היא אישה לא-אירופאית) המציבה לספרות הקונטיננטלית-מודרניסטית, לא לראשונה, אלטרנטיבה מעמיקה, ראויה ומאתגרת, המחדדת את העובדה שכבר מזמן איננו במרכז אירופה אלא במערב אסיה; ועם זאת, שולטת ובכל מה שאירופה ותרבותה מציעות.

נשוב לכותרת, היא כוללת בה את הכפילות של אבדן האם ושל בקשה מחודשת של האני (I am); כאשר דיבר הפסיכולוג הבריטי, וילפרד ביון (1979-1897), במאמר המאוחרים על מושג 'הסיזורה' (Caesura)  הפרוידיאני – הוא דיבר על אירוע מכונן (וטראומטי) המנתק או גוזר את האדם מהרצף הקווי שמהווים חייו; האדם ניתק מהרציפות העצמית שלו, או ככל שהאירוע הטרואמטי כרוך באבדן הורים או בני משפחה או בני זוג – גם מהרצף הרב דורי; הוא הופך בעיניי עצמו פתאום לקו קטוע שאינו יכול להמשיך להתפשט אל עבר הנקודה הבאה (שהרי קו הוא רצף אינסופי של נקודות). גיבורת ספרה של פדיה, אלינור, עוברת את הניתוק הזה (ארץ גזִירה) מהזולת ומהעצמי; מסעה לאיים מרוחקים באוקיינוס השקט (חמשת אלפים ק"מ מהוואי, בדרום האווקיינוס השקט:  איי K  ובתוכם האי M) , הם בעצם, לא רק בקשת מפלט מהחברה שממנה היא חשה כעת מנותקת או מהעצמי של טרם הקטיעה/הגזירה, אלא גם מסע המבקש לשוב מחדש אל  הקוויות הרציפה שנקטעה, כלומר: אל החיים עצמם. בעצם, אלינור יוצאת למסע לריפוי העצמי (לכאורה באמתלה של מסע אנתרופולוגי של חקר מחלות כגון חירשות ועיוורון, המאפיינות את בנות האי), לאחר שידעה חורבן אישי. ואכן, חלק גדול מחלקו הראשון של הספר מוקדש לבירור, עתים ממוארי, של נסיבות הגזירה, ההרס, ההתפוררות, וניתוק הזיקות, שהביאו את אלינור אל המסע אליו היא יוצאת כדי להיפרד מהאם ומבן הזוג, וכן מעצמיותהּ הקדומה. הליכתה אל עבר הלא-נודע שמגלמים האיים, שמצידם עתידים להציע לה התחלה חדשה, מתוך התחברות מחודשת לרצף המתמיד המתקיים בנפשהּ, אך מתוך מקורות שונים בחלקם  מאלו שאפיינו אותה טרם הקטיעה.

איים בספרות המערב מסמלים על פי רוב זרות מאיימת של מרחב המצוי מעבר לגבול ביטחונה של הציוויליזציה. על פי התפיסה ההינדואיסטית – מקום המבטא את אי הגיונו הנורא של האוקיינוס. אדמה הניצבת בלב מרחב ימי האומר לבלוע את הכל, ובכל זאת מקיים עצמו, בבדידות ויסורים. לפיכך, איים בתרבויות עתיקות (הודו במזרח ויוון שהמיתוסים הבסיסיים בה אמנם השפיעו עמוקות על המערב, אך ספק אם היו מערביים) נתפסו בעיקר כמרחבים מקוללים ולעתים גם כמרחבים אוטופיים (איי-מבורכים) המבטאים כעין עולם-הבא עלי-אדמות: שיבה לגן העדן, שבו קולחים נהר הנעורים ונהר המוות (כעין עץ החיים ועץ הדעת במקרא). ההליכה לאי גם בספרהּ של פדיה, כמו מבטאת את הקוטביות שבין ההיוותרות לבד, בבדידות ויסורים, נוכח רצון להיבלע (להתאיין) ובין  השאיפה או התקווה –  כי דווקא דרך המסע והיציאה מחוץ לגדרי הציוויליזציה, תפתח חלופה אל עתיד אפשרי של ריפוי, השלמה, הליכה מעבר לטראומה ויציאה לדרך חדשה.

וכך כותבת פדיה על האיים:

*

באיים יש עצב עמוק. תוגה, דכדוך, אבל. קלוד לוי שטראוס דיבר על העצב הטרופי. דרווין חשב שאיי גלפגוס קודרים ועצובים, אבל האיים לא באמת עצובים אלא שאנחנו נוסעים רחוק מאוד כדי להתעצב. בינינו ובין עצמנו אנחנו נהנים מהעצב. נוסעים לנקודה שבה אנחנו מתחילים להרגיש את היחסיות המוחלטת של התרבות. רק שם, במקומות הרחוקים האלה, נצלים בשמש היוקדת, של קו המשווה, עקוצים בידי יתושים מוזרים –  שאת ארסם אולי נשאו רוחות בראשית קלות ומתעתעות –ועם הנוכחות החזקה של האדם כגוף, של שמחה ללא מעצורים, אנו מתעצבים. כאן כל החיים טובלים בזרמים הארקטיים הקרים בין צבי ענק דמיוניים ומיתוסים על לווייתנים והלילות ורודים מרוב פריחה בלי שום רמז למה שאנחנו קוראים תרבות, ולפעמים במקומות האלו הרחוקים, מה שאנו קוראים לו ציוויליזציה, מתגלה כחורבן גמור, ואנחנו מתחילים להיות עצובים, עצובים מאוד.  זה מאוד יחסי להיות בן אדם, ועוד יותר יחסי להיות בן אדם מערבי, ועוד יותר להיות בן אדם אשר אם הביא את עצמו אל האיים הביא הרס. חנות כוח גרעיני, אסירים פוליטיים, שודדים, ציידי לווייתנים. סוחרי עבדים, סרסורי זונות, מוכרי סמים, הגבול של העולם. גבול. המקום האקזוטי הרחוק כל כך היה גבול למעצמות הענק.  כמו כל גבול יש בו מהכל. כל גבול הוא שטח רחב של אזור הפקר המהווה מעבדה לכל מה שהוא מרכז. על הכל שפוך צלם אלוהים או צלם שטן, זאת ההגדרה ההפוכה של הדרוויניזם.

[חביבה פדיה, "עצב", אי M, עורכת: נוית בראל, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד: ראשון לציון 2019, עמ' 147-146] 

*

האיים מתוארים כאן כמקום לימינלי הגבול של העולם. נקודה שבה האדם כבר התרחק מהציוויליזציה והתרבות, ויכול להתבונן בהן מהחוץ, כמי שאינו עוד מחויב להגיונן הפנימי ולקונוונציות המוליכות אותן. לא זו בלבד, אלא מן המרחק הזה עשוי אדם לראות כי הציוויליזציה שבה עיגן את כל חייו ובה תלה את מלוא תודעתו ושיפוטו – הינה, לאמיתו של דבר, חורבן גמור, באשר האדם המערבי מביא לכל מקום את ההרס ואת תאוות השלטון והממון. כאן עולה בדעתי רובינזון קרוזו גיבורו של דניאל דפו שמייד בהיפלטו לאי מתחיל לבנות ביצורים ונחלה שהם לכאורה קניינו; או בגיבורו של ג'וזף קונארד, מרלו, שהמעשה הראשון אותו הוא עושה בקונגו הבלגית, הוא השתתפות פעילה בהחרבת כפר, אף תחושותיו הולכות ומתגברות, כי בקצה הציוויליזציה ניתן להתיר כל רסן מוסרי. גם עולה בדעתי ספרו של יאקוב (יעקב) וסרמן, הזהב של קחמרקה, שבו מתוארת פרשת ההשתלטות הספרדית של פרנסיסקו פיסארו והרננדו דה סוטו על ממלכת האינקה ורצח המלך אטוואלפה ובני משפחתו – על תאוות הזהב, ההולכת ומתגברת, גם אצל המפקדים וגם אצל פקודיהם, בידיעה כי כאן, בקצה העולם, שום חוק דתי או מלכותי, לא יעצור אותם. בכל המקרים האלה, הגבר המערבי, הבא כדי לכבוש, לבזוז, לרצוח ולאבד –  הוא צלם השטן יותר מאשר צלם האל, ולא ייפלא כי המספר אצל וסרמן, נזיר נוצרי, מסיים את סיפורו במלים: "הכוכב הזה, שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים." [יאקוב וסרמן, הזהב של קחמרקה, מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות: ירושלים 2017, עמוד 83]. כלומר, אף הוא חש כי הציוויליזציה שאותה הוא משרת ממיטה חורבן גמור ומהווה חורבן גמור, וכל הרצח וההרס מביאים אותו, ממש כמו את פדיה, אל העצב הגמור.

עם זאת, גיבורתהּ של פדיה, אלינור, מתנהלת באופן מנוגד בתכלית לדמויות הגברים האירופאים שצוינו. היא אינה משתפת פעולה עם ההורסים ועם המחריבים. היא אינה מגיעה לאיים על-מנת לפגוע בהם או בתרבותם ולא על מנת לשעבד או לגזול את את תושביהם. היא באה על מנת ללמוד ממה שתראה ותחווה. במידה רבה, ממה  שתשאף לתוכה. האיים כאן אינם השדה המקראי, זה שבו באין רואים –  קין רוצח את הבל, אלא מרחב שבו ניתן להתרפא ולהתחבר מחדש לחיים, מפני שבמקום הזה, שהציוויליזציה עדיין לא החריבה –  החיים עדיין אפשריים.  האם כל מה שמסוגל לו הגבר המערבי הוא להחריב את עצמו ואת זולתו? ובכן , בספרהּ של פדיה יש דמות גבר, הלדור, שמגלם איזו אחרוּת מהמודל ההרסני שהיא מציעה, המזכיר מכמה בחינות את דבריו של ולטר בנימין: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ" ["האופי ההרסני", מבחר כתבים – כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמוד 106] –  אולם גם הלדור, כך מתברר, הותיר מאחוריו חורבן של משפחה מרוסקת ויציאתו שלו לאיים קשורה בכך.

שתי אסוציאציות נוספות עולות בי למקרא תיאורה של פדיה את האיים כמרחב-קצה. הראשונה בהן היא דנטה אליגיירי בקאנטו העשרים ושש  מהתופת (החלק הראשון בקומדיה האלוהית) שם מתואר מסעו האחרון של אודיסאוס מעבר לעמודי הרקולס (מיצר גיברלטר), שסימנו בעולם העתיק את קצה העולם המיושב. אודיסאוס, ממקומו בתופת, מספר לדנטה  כיצד הפליגו הוא וצוותו מערבהּ מתוך תחושה של קידמה והרחבת גבולות רוחו של האדם ופריצת מגבלותיו; אלא שביום החמישי של מסעם חשבו שהגיעו להר (אולי סלע ענק), שצף מעל פני המים וליבם התמלא שמחה; אלא שאז התברר כי מדובר במערבולת ענק המושכת אליה את הספינה, הנבלעת במצולות על כל- צוותהּ. אודיסאוס נופל קורבן לאובססיה שלו לחצות אל מרחבים שאיש לא התנסה בהם לפניו. הוא וצוותו אובדים בים. הים נסגר מעל ראשם. האי (ההר שבמים) הופך אי מוות (מערבולת) ואזור ההפקר שמעבר לציווילזציה מתגלה כמחוז-המוות (עין המערבולת).

כיוון שונה לחלוטין, הקרוב יותר לרוחה של פדיה, מתגלה בהקדמת ספר הזוהר (חיבור שנערך קרוב מאוד לזמנו של דנטה, אולי מעט לפניו), שם הקורא על-הסדר פוגש בר' שמעון בר יוחאי המגלה לבנו כי סוד הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִ"י בָרָא אֵלֶּ"ה" (ישעיה מ' 26) לא נודע לו עד שבאחד הימים נמצא עומד על כף הים (כעין סלע העולה מן המים) ושם נגלה אליו אליהו. בפורטוגל —  נמצאת הנקודה המערבית ביותר באירופה הקרויה: Cabo Da Roca (כף הסלע), ואכן מעבר לצוקי הכורכר המתנשאים כמאה וחמישים מטרים מעל האוקיינוס האלטלנטי, המיים שם לאורך החוף זרועים בכמה סלעים ענקיים, כעין הרי-סלע, היוצאים מהים וניבטים כאיים-מתנשאים מגובה הצוקים שעל החוף. אם נחזור לרשב"י, הרי בניגוד למרחב התלמודי שבו ניסיו נעשים לו במערת המסתור; כאן מעתיק אותו מחבר הדרשה הזוהרית אל כיף ימא, מרחב יבשתי הנתון בתוך הים, כעין אי; הנמצא מעבר לחוף ולציוויליזציה, ובו- דווקא בו – זוכה ר' שמעון לגילוי אליהו (גילוי עילאי בעולמם של המקובלים) ולסוד שלא נודע לו לפני כן. כלומר, כאן האי – הוא מקום הגילוי והתפתחות התודעה. המקום ממנו שבים אל החיים מתוך תובנות מחודשות.

האסוציאציה הזו אל הרשב"י וגילויו, לוקחת אותי באופן משני, לדיונו של אנטונן ארטו (1948-1896) בדמותו של הרשב"י. ארטו כותב במסגרת התכתבות על תיאטרון האכזריות שלו על תכניתו להעלות מחזה על הרשב"י, וזו לשונו:

*

קטע מספר הזוהר: סיפורו של רבי שמעון, שהאלימות והעוצמה בו שמורים עד היום כמו בדליקה.

[אנטונן ארטו, 'תיאטרון האכזריות (מניפסט ראשון)', התיאטרון וכפילו, מצרפתית: אוולין עמר, בבל הוצאה לאור: תל אביב 1995, עמוד 109].

*

למה התכוון ארטו במושג "תיאטרון האכזריות" , ומדוע הוא מעדיף תיאטרון שהתימות היסודיות בו אקספרסיביות כל-כך? מענה לכך, ניתן למצוא בדבריו בשלהי המאמר 'אתלטיקה של הרגש':

*

איש אינו יודע עוד לצעוק באירופה, והשחקנים הנתונים בטראנס, בייחוד הם, אינם יודעים עוד לצעוק, האנשים הללו, שאינם יודעים עוד אלא לדבר, ואשר שכחו שיש להם גוף בתיאטרון, שכחו גם את השימוש בגרונם, הם אינם אלא גרון מעוות, שאינו אפילו איבר, הוא הפשטה מדברת מפלצתית; השחקנים בצרפת אינם יודעים עוד אלא לדבר.

[שם, שם, עמוד 154].

*

ארטו, במידה רבה, משחזר את ביקורתם של הדאדאיסטים בקברט וולטר (1916) על האמנות הבורגנית והסתגלנית של אירופה, שהכשירה את "המלחמה הגדולה" אף הסכינה עימה. ארטו מעתיק את הדברים משדה האמנות הפלסטית והשירה אל התיאטרון. התיאטרון האירופאי שכח לחלוטין את תעודתו. הוא הפך לערב של דיבור של אנשים ששכחו שיש להם גרון וגוף, לב וחוויה. אנשים מבצעים טקסטים, מגישים טקסט. הם לא חיים אותם ולא חווים אותם ברמה הקיומית. הם זורקים מעליהם את התפקיד ברגע שבו הם יוצאים מעבודתם בתיאטרון. התיאטרון האירופאי לדידו הפך למועדון חברתי בורגני שבו אנשי קריירה מתחרים זה בזה על מעמד ויוקרה וחוויית התיאטרון כזירת התנסות בלתי-חדילה נזנחה כליל.

כלומר, ארטו, מבלי לצאת למסע מרוחק, לא זו בלבד שמכיר כפדיה במקומה היחסי של הציוויליזציה אלא גם משמיע בעצם טענה דומה: מה שאנו קוראים לו ציוויליזציה, אינו אלא חורבן מוחלט (של התרבות: האמנות והתיאטרון). כמו בדברי פדיה, גם לדידו, המקום שאליו הגיעה אמנות התאטרון בדורו הוא הגדרה הפוכה של הדארוויניזם. לא ברירה טבעית מתוך התייחסות מליאה לאדם, קיומו, רגשותיו וגופו, אלא מערכת בולענית ודורסנית, שמחריבה את האדם וכופה אותו למלמל ערב אחר ערב טקסטים –  מהם טקסטים שאיתם הוא אינו מסוגל להזדהות או שכל מטרתם היא לבדר את הקהל – בעבור שכר ומעמד חברתי.

אבל ארטו בכל זאת מצא מוצא מאירופה. הוא העלה על נס את התאטרון הבאלינזי המזרחי, כלומר את התאטרון המסורתי של האי באלי, הסמוך לאינדונזיה, אי המכונה גם "האי בעל אלף המקדשים", אי שחלק הארי של התושבים המקוריים הם צאצאי משפחות הינדואיסטיות מיוחסות שהיגרו לבאלי במאה השש-עשרה בשל התפשטות האסלאם, והמשיכו לקיים באי את תרבותם על הריטואלים המסורתיים של תרבותם, אף כאשר התרבו המתאסלמים בבאלי עצמהּ.  ארטו מדגיש את החוויה הקיומית מערערת הגבולות של התיאטרון הבאלינזי, ובמיוחד את המימד הגופני התנועתי בו. הוא גם מתאר את חוויית הצפיה בו כמעשה מאגי מבחינת הפעולה שהוא מהלך על הנפש, ושיבה לתיאטרון שיש בו קדושה וריטואל כאחד. לא עוד תרבות מחולנת רציונליסטית, המתעלמת מהגוף ומכל מה שאינו כלול בשיח ההגמוני של הקבוצה המשכילה. על פי החוקרת פטרישיה קלנסי (אוניברסיטת טורונטו), ארטו מעולם לא נסע לבאלי, אלא צפה במופע (ואולי בכמה מופעים) של התיאטרון הבאלינזי בתערוכה קולוניאליסטית שנערכה בצרפת בשנת 1931, שמרביתה הוקדש לוייטנאם (שהייתה באותה עת קולוניה צרפתית). מבלי לצאת את אירופה אפוא שימש מופע התיאטרון הזה, כטריגר וכשהשראה לארטו לצאת סופית מהשיח האירופאי המקובל על אמנות ותיאטרון, ולפרוש בשנים הבאות חזון אמנותי פורץ דרך ומערער גבולות.

*

*

כפי שאת ארטו –  מרבית הצרפתים לא הבינו, ורבים גילו פנים שלא כהלכה בהבנת מושג "תיאטרון האכזריות" שלו.  כך נדמה לי שגם את ספרהּ הנוכחי של פדיה יצלחו ויבינו בעיקר אלו המוכנים לחרוג מעם התפיסות האירופוצנטריות-הגבריות, המובנות וההגמוניות, השוררות בלב השיח התרבותית-אמנותי בישראל. פדיה, זה עשור ויותר, פורשת ביצירותיה הספרותיות (בעין החתול, דיו אדם, חותמות, מוקדמים ומאוחרים, הגיהנם הוא גן עדן ברוורס וספרה הנוכחי)  צעקה אחר צעקה על חיים שהיו יכולים להיות אחרים ועל ציוויליזציה שיכולה לנהוג אחרת בכל תאיה ונימיה –  החל בתא הזוגי והמשפחתי וכלה במערכי העיר, המדינה ובתווך הקוסמופוליטי; כדבריה בספרהּ דיו אדם, שהוקדש לאמהּ בחייה:

*

אַתָּה זוֹעֵק יֵשׁ חַיִּים שֶׁנִשְׁדָּדִים גְּדֵרוֹת מַחְסוֹמִים מִכְלְאוֹת אָדָם הַכֹּל

גִּמְגּוּמִים חַיִּים נִשְׁדָּדִים אַתָּה זוֹעֵק כֻּלָּנוּ אֲבוּדִים …

בְּסַךְ הַכֹּל שִׁירָה הִיא דָּבָר שֶׁמְגַמְגֵּם בָּרֶגַע בּוֹ מִתְחַיֶבֶת זְעָקָה.

[חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 22]

*

ובכן, פדיה זועקת בתווך תרבותי של אנשים שאינם יודעים מהי זעקה; ששכחו את הגוף ואת היכולת הגלומה בגרונם ובסרעפתם והגבילו את כל אלו לאיזה סדר-שיח מוגבל, שכל מי שלא דובר אותו בקצב ובהטעמה המדויקת, תוך התעכבות על "המלים הנכונות", שוב אינו ראוי להישמע. אבל הזעקה של פדיה אינה כפי שמדמים מבקריה – היא אינה אך ורק מגלמת של תווך הזהות המזרחית/מסורתית/האמונית; אלא היא משמיעה זעקה קורעת לב על המצב האנושי ועל העולם ההפוך שבו אנו עושים את ימינו. עולם שבו הציוויליזציה המערבית הפכה ליסוד המאבד את החיים על פני כוכב לכת זה. זעקה זו יכולה להישמע גם באזני מי שאינו חולק עם המחברת שותפות לעניין המזרחי/מסורתי/אמוני.

יותר מקודמיו, ספר זה הוא זעקה אלגית נוקבת על מצב הנשים והנשיוּת בעולם הזה, שכן המיתוס הקדום של בני אי M משמיע כי האי עצמו ( שמו הקדום: מאדרה, קוצר בידי בני המערב ל-M) הוא שרידיה של האם הקדמונית הגדולה, לווייתנית-אלה-מלכה, כל-כולה נתינה לעולם וליושביו, שבעטיה של קללה הולכת ומתכנסת אל מותהּ, כאשר ילדיה מרוחקים ממנה ובן-זוגהּ הלוויתן-האל-המלך, מודיע לה כי הוא ממהר להכתרת נץ מים. לימים דבר מותה ואולי רציחתהּ  (מה שמזכיר את שם סרטו הנודע של פריץ לאנג) ממיט על נשות האי מחלות שונות, כל זמן שהעוול הקדום לא יתוקן. וכך מובא באותו מיתוס:

*

זה הסיפור שלנו, של יושבי האיים, אמרה אומאטה. היא אנחנו, היא המקום שבו אנו חיים. גופה הפצוע והמרוסק הוא אדמת האי הזה. האי M. שדיה מליאי התנובות שהניקו אותנו הם ההרים האלה … מתוך לבה של האם הגדולה נולדים כל הציידים והדייגים הגדולים עד היום, ורוחה הפכה לדיבוק המחפש לו גוף וממנה נולדים כל הכוהנים והקוסמים עד יום … שלושים ימים אחר מות האם הגדולה ולאחר שקיעת גופה בעומק האוקיינוס עלתה לפני השטח של האוקיינוס לרום הרקיע שמש של צהריים. בערב ירד הלילה. אין יותר עמל אלוהי על לילות ושמשות שלכאורה בקצב זמן משתנה. קצב הזמן היומיומי הסדור כמו שעון החל, ובתום שנה התגלתה בשמים רוקדת כולה. אחר כך התחילה הבריאה המוכרת לנו בהיסטוריה הזאת. לפני כן היה עולם אחר …

[חביבה פדיה, "הסיפור הגדול", אי M, עורכת: נוית בראל, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד: ראשון לציון 2019, עמ' 100-99 בדילוגים]

 *

המיתוס המכונן של בני האי אפוא עומד על מותה של האם הגדולה ועל העוול הנורא שנגרם לה בהסתלקותה מהעולם. חלקיה של האם הגדולה המרכיבים את האי עודם רותחים את דבר מותה-רציחתה; היא המעניקה לתושבי האי את המידות הברוכות הגלומות בהם, והיא –  או יותר נכון עילת העוול שנעשה עימה –  היא סיבת מחלותיהן המסתוריות של בנות האי.  העלמותה של האם הגדולה – פינתה מקום לעולם החתום בזמן ולהיסטוריה זבת-הדמים, אבל העידן שלה, בבחינת פרוטו-עולם או פרה-היסטוריה, מביא לידיעת בני האי ואלינור, אפשרות של סדר אחר – ושל עולם אחר; שבו הנשיות זוכה למעמד שונה לחלוטין, וכאשר האם בו אינה צריכה להצטמצמם או להיעלם או להיאסף מן העולם טרם זמנהּ, הופך העולם למאוזן יותר ומיושב יותר ממצבו הנוכחי. ובעצם, לו המציאות של האי תיהפך לנדבך בציוויליזציה ואנשים לא ידכאו את חלומותיהם ואת מאווייהם של אחרים (ובמיוחד את הנשים מפני האתוסים הגבריים הרווחים), אפשר שהעולם האחר ייראה כאטלנטיס שעלתה מקרקעית הים.

לסיום, שתי אסוציאציות – הראשונה לספרו של ז'ורז' פרק W או זיכרון הילדות  ואל מקומן של אותיות כמו  W ו-X המסמלים את מות האב (יצחק/אנדרה פרק) ואת זכר האם (גספר Wינקלר מתואר כבנה של ססליה Wינקלר; צירל/ססליה היה שם אמו של פרק). פרק כותב: "אפשר כי שם, בקצה השני של העולם, יש אי. W שמו" [ז'ורז' פרק, W או זכרון-הילדות: סיפור, מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1991, עמוד 89]. האי של פרק אמנם מצוי בקצה הדרומי של  דרום אמריקה (טיירה דל פוגו), אבל היפוך ה-W וה-M, בסימן אבדן ההורים – עולה על הדעת; האחר, שוב דנטה ומסעו בתופת, המתחיל בשערי הכניסה תחת הר ציון שבירושלים ומסתיים ביציאה מן התופת, בצידו האחר (האנטיפוד) של כדור הארץ, אי שם באי באוקיינוס ממנו מתחיל סולם העלייה בטור הטוהר ובמעלה העדן עד המפגש המחודש עם ביאטריצ'ה במעלה עולם הגלגלים (הספירות השמימיות). גם אלינור, גיבורת הספר, מגיעה בעצם לאי אחר שהות בתופת ארוכה, ומכאן ואילך מציעים האי, המסע והשיבה ממנו –   סולם עליה, שפירושו חזרה לקו הזמן ולנתיב החיים.

*

*

בתמונות:  Samuel Bak (Born 1933), Seascape, Oil on Canvas, Date Unknown

Samuel Bak, Alone, Oil on Canvas, Date Unknown

Read Full Post »

בּראשית היה החורבן

*

שׁוכֵן שְׁחָקִים חוֹן עֲלֵי עָם נִבְחֲרוּ /  בֵּין בַּעֲלֵי עַוְלָה כְּשִׂיוֹת נִפְזְרוּ … 

[ר' שלם בן יוסף שבזי, 'שוכן שחקים חון עלי עם',  בתוך: מגנזי שירת הקדם (פיוט וחקרי פיוט), ליקט, פירש והקדים מבואות יהודה רצהבי, משגב ירושלים: המכון לחקר מורשת ספרד והמזרח, ירושלים תשנ"א, עמ' 237]

*

1

*

"…נהגי האמבולנסים, שעל דעת כולם, הם אחד הגורמים הרציניים והמכשולים בנדון זה, כגון: מביאים את הילד החולה, ובלי למסור את הפרטים הדרושים – משאירים אותו ללא אחריות." 

[מכתב שנשלח מאת ב.לילונק אל חיים צדוק, ראש האגף לקליטת עולי תימן במחלקת הקליטה של הסוכנות, בתאריך 4.6.1950; מובא בתוך: נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019, עמוד 205] 

*

קשה להצליח להכיל את ספרו של נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה,  משום שהוא כרוניקה מורטת עצבים השוזרת יחדיו  אומללות אין קץ ומעשי זוועה תדירים. זוהי אלגיה על מדינה שרק נוסדה, וכבר כלאה את עוליה במחנות שמורים, העניקה מזון תמורת תלושים רק למי שצייתו לפקודות ללא ערעור, לקחה ילדים, איבדה אותם, הותירה אחריה משפחות שבורות ורצוצות והורים שכולים; הספר מנכיח תמונה קשה לפיה מדינת ישראל נוסדה לא על מנת להיהפך לבית לאומי ליהודים, אלא על מנת לרדות באזרחיה.

מהרבה בחינות דומה ספרו של שיפריס לכרוניקות יהודיות אחרות שבאו להזכיר ולהנציח חורבנים טרם ימוש זכרם, כגון: תולדות מלחמת היהודים ברומאים ליוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס), מדרש איכה רבתי, ספר יוסיפון, ספר זכירה לר' אפרים מבון, שבט יהודה לשלמה אבן וירגה,  עמק הבכא לר' יוסף הכהן הרופא, ולאחרונה – ספרים כגון מסע מאת הנס גינתר אדלר או בלי פרחים, בלי כתרים מאת אודט אלינה. קשה מאוד לומר כי חוויית הקריאה בספרו של שיפריס מעוררת הנאה, או תחושה של עמידה נוכח צדק ועמידה על העוול שהוסתר שנים על גבי שנים. זהו ספר מבכיא, מחניק, מעיק ומלחיץ; קראתיו במשך כחודש ימים. לא הצלחתי להתקדם יותר מאשר 200-150 עמודים בשבוע, משום שמעמוד למשנהו התעצמה תחושת ההרס וזילות חיי האדם (ילדים והורים). לא פעם יצאתי לרחוב לאחר הקריאה והנה נדמה לי כי אני פוסע בין עיי חורבות (אם זוהי עיר העומדת על תילה – הרי זו בדיחה גרועה).  ספרו של שיפריס מבהיר כי כבר בראשית היה החורבן. הוא החל כבר בנקודת ההתחלה, והאופן שבו העניין נגרר ומוכחש (אף שרבות העדויות מבני עדות שונות), רק מרחיב בהתמדה את עומק השבר.

במידה מסוימת, הזכירה לי מגמה זו את הפרק "על מדינת העברים" במאמר תיאולוגי מדיני של שפינוזה.   שפינוזה עמד על כך כי כל העוולות החברתיות שעליהן קוננו הנביאים, ושהאיצו את תהליכי החורבן והגלות –  היו נעוצים כבר בחלוקה המעמדית ההתחלתית שערך משה רבנוּ: כהנים, לוויים וישראל. ההייררכיה הזאת יצרה מראש עלית כלכלית-אינטלקטואלית מועדפת ושבעה, ואנשים אחרים, שלא היו בני המעמד, שהוכרחו לזון ולכלכל את המורמים מעם. עם הכח בא התיאבון –  ולימים כשהצטרפה למערך הכוחני הזה גם המלוכה, הוכבד הנטל על העם, כך שלא היה גבול לחמדת הממון הן בבית המקדש והן בארמון המלך. כך הפך דמם של של הבלתי-מיוחסים הפקר, והונאתם הפכה דבר שכיח – מה שהוביל להתפוררות העם והממלכה. השחיתות הזאת, שבמידה רבה, סופה נעוץ בראשית דברי ימי העם הפכה מפולת.

יש מכחישים רבים של פרשת החטיפות. ביניהם גורמים רשמיים של מדינת ישראל ו/או אנשי חינוך הטוענים כי פשוט מדובר בגל פטירות המוני של ילדים ובכישלון להעניק לכל אחד מהם קבר מסומן; אחרים מבינים לחלוטין מדוע נלקחו ילדים מאמהות צעירות מאוד; אחרים אומרים, לוּ היה מדובר בחטיפות, הרי כבר מזמן היו צריכים הילדים שגדלו לתור אחר הוריהם, לפתוח את תיקי האימוץ –  ואזי כולנו היינו אמורים לשמוע על כך. כל אלו הם המשך מגמה של הדחקה והכחשה. הספר עצמו מעורר על כך שבוועדות השונות נדונו מקרי אימוץ (שבהם ילדים שהוחזקו כמתים אכן נמצאו לימים מאומצים במשפחות קולטות), כי הילדים החטופים (הספר מונה רשימה של 2,050 ילדים נעלמים) היו בני עדות שונות, במיוחד מתפוצות תימן, מרוקו, עיראק, איראן, רומניה, אך גם ילדים אשכנזים, אכן רוב  הילדים (70%-60%) היו מבני תימן. ישנן עדויות שהושמעו על ידי עובדות בתי ילדים שבהן הן העידו על מעורבות אחיות ועל נהגים שהגיעו שלוחים כדי למלא בטנדרים ילדים ולהחישם לבית החולים מסיבות עלומות (אולי קיבלו שכר על פי מספר הנסיעות שעשו או המיטות שמילאו) ובמיוחד רבים המקרים סביב מחנה העולים על יד קיבוץ עין שמר ובבית החולים רמב"ם בחיפה. העובדות העידו שלעתים דובר בילדים בריאים לגמרי וכי הנהגים שאספו את הילדים, אספו מהר, ללא רישומים של שמות הילדים שנלקחו ושמות הוריהם. בספר מופיעות עדויות רבות על ילדים הנקרעים מחיק אמהותיהם, בלא הסכמתן, ללא צו משפטי (המזכה ברישום משפטי הקובע את יחסי האם-ילד) ותוך שהן מתקוממות על כך ונענשות על "חוצפתן" לערער. זוהי כשלעצמה עבירת חטיפה (הוצאת ילדים מרשות הוריהם ללא צו משפטי) גם אם התבצעה על ידי עובדי מדינה (שפעלו ללא צו מתאים). הילדים הוצאו מהאוהלים בכוח והועלמו בכוח. הורים קיבלו תדיר הודעות פטירה על ילדים שנלקחו בריאים. כאשר לעתים בנקוף כמה חודשים הופיע מישהו להחזיר ילד שהוכרז כמת (והוריו ללא ספק כבר ישבו עליו שבעה) להורים שכבר לא זיהו אותו (פעמים רבות גילחו את ראשי הילדים), וכבר איבדו אמון בממסד המתעלל. תופעות כאלו יצרו בהתאמה, מיתוס גזעני משולל-יסוד, לפיו ההורים התימנים הזניחו את ילדיהם או לא התעניינו בגורלם. הספר מורה על עשרות מקרים שבהם הורים שנזקקו לאישורים מיוחדים כדי לצאת את שערי המחנה נעו ונדו בכל הארץ בחיפוש אחר ילדיהם שנלקחו; לעתים הוכו הורים על ידי אנשי ביטחון, משאיבדו את שלוותם; פעמים הונו על ידי צוותים רפואיים ששלחו אותם ממקום למקום. התמודדותם של רשויות הביטחון והרפואה עם זעם ההורים, כמצטייר משלל עדויות המופיעות בספר, היתה על דרך הסנקציה (מניעת הביקור אצל הילד) או על דרך הודעה מידית שהילד נפטר, מבלי שניתנה להוריו הזדמנות לראות את גופתו. שיפריס מתאר זאת, על סמך עדויות, כשיגרה יומימיות כה מבהילה, עד שהמלה פסיכוזה חברתית עולה על סף דעתי, בהתייחס לגורמים הקולטים-חוטפים-מונים (לשון הונאה)-ומכחישים.

מחריד עוד יותר לגלות כי פעמים רבות העסיקו מנהלי מחנות העולים (מחנות המעצר) עולים חדשים ששיתפו פעולה עם המתרחש, ככל הנראה באילוץ. תפקידם היה לכאורה לתווך בין יושבי האוהלים ובין ההנהלה, שלא דיברה את שפתם. אלו, מדעת, הציגו עצמם להורים כמי שייצגו אותם באופן מיטבי כדורשי טובתם, אבל למעשה ייצגו את האינטרס של הנהלת המחנה ופעלו בשליחותם. לא יכולתי שלא להרהר למקרא הדברים בזיקת התיאורים למה שתיאר חוקר השואה, ראול הילברג, בספרו The Destruction of the European Jews  שראה אור לראשונה בשנת 1961 ושנים רבות הוחרם על ידי הממסד הישראלי ובכללו על ידי "יד ושם", משום שהציג בין דפי ספרו את השתתפותם הפעילה של יהודים במפעל הרצח הנאצי, אם באילוץ ואם מפני שביקשו לשמור כך על עצמם ועל בני משפחותיהם בחיים. תפיסה זו הייתה בישראל הצעירה, דבר-מה שאין להעלות על הדעת. הילברג לא דיבר על משתפ"ים יחידים  (כפי שכנראה ביקש הממסד הציוני להציג את היקף שיתוף הפעולה) אלא דיבר על ממדים מבהילים, של שיתוף פעולה, שרבים מהישראלים של אותם ימים לא רצו להעלות על סף-דעתם. מדוע? מפני שהדבר היה מביא לחוסר שקט. השלטון אולי היה מאבד את אחיזתו, ואולי גם מאבד תרומות יהודיות מחו"ל. יהודים היו חושדים ביהודים, בעיקר אם היה מתחוור, שניצולים מסוימים ששיתפו פעולה עם הגרמנים התקדמו בינתיים יפה, בישראל, אירופה או ארה"ב. במקביל לפרשת החטיפות שעל הפרק, יש להניח כי אחת הסיבות, לפיה משתפי הפעולה מבני העדה התימנית מעולם לא העידו על שעשו באותן שנים במחנות העולים ובמעברות, היתה הסכנה שבמעשה הודאה הם יהפכו את עצמם לחשופים בפני אישומים פליליים ואת בני משפחותיהם – לחשופים לפגיעה חברתית בתוך העדה.  בנוסף, קרוב להניח כי בני המשפחות המאמצות, שפעמים רבות אכן סברו כי הילדים יתומים, שכן קישורם להורים נותק עוד בשלב ראשוני – לא ביקשו לתת לפרשה הזאת הד כלשהו, ויש להניח כי אף ביקשו להדחיקהּ מהזיכרון הציבורי, משום שגילויים על ילדים שנחטפו בכוח על ידי נהגים או אנשי צוותים רפואיים, ללא רצון או הסכמת ההורים, לא היו מעמידים אותם באור מחמיא. יש להניח כי גם ההורים המאמצים רצו להישאר בעיניי עצמם כגומלי-חסד ולא כמשתפי פעולה (גם אם לא מדעת) במבצע חטיפה, והרס משפחות. יש להניח כי גם ילדיהם המאומצים, שגדלו בינתיים, לא רצו להכביד על הוריהם ולנבור בעברם.

*

2

*

*

"בתךָ היום כבת ארבעים, אם היא עדיין בחיים, ויכול להיות שהיא נשואה, ויכול להיות שהיא אמא לילדים … את טובתךָ אני מבין, אבל למה אתה חושב שזו טובתה שלה שהיום ייפלו עליה אבא ואחים ומשפחה? אולי היא לא רוצה בכך. אולי זו לא טובתה. אני מבקש ממךָ שתשקול את הדברים לפני שאנו מתחילים. ואני זוכר את תשובתו עד היום. הוא חשב וענה לי, אתה צודק, כל מה שאני רוצה שבתי תדע שאבא שלה והאחים שלה לרגע לא נטשו אותה ולא עזבו אותה, הייתי שמח לפני שאני הולך לבית עולמי שאוכל לראות אותה ולחבק אותה ושהיא תלך אחרי בשבעה, אבל אני משאיר את זה להחלטה שלה. די לי שהיא תדע שאבא שלה רצה לפגוש אותה ושמשנת 1951 ועד היום הוא חושב עליה כל יום, ואם היא תחליט אחר כך שהיא לא רוצה, זו ההחלטה שלה שאני אכבד אותה בכאב, אבל אדע שאת שלי עשיתי." 

[דברי עו"ד זרח רוזנבלום בעדות בפני ועדה באמצע שנות השמונים על אב שייצג, דוד שוקר שמו, שמסר  עדות בפני הועדה: שם, שם, עמוד 266] 

עם כל אלו, הקריאה ב-855 עמודי חיבורו האמיץ, הישר והמכאיב, מחשובי הספרים שקראתי בשנים האחרונות, של שיפריס הביאה אותי לידי שתי תובנות ביקורתיות, לא כלפי תוכן הספר, שפע העדויות, והמידע המפורט והמדויק האצור בו, אלא כלפי אופן הגשת העדויות והנתונים הרבים בפני הקורא. אלך מהקצרה אל הארוכה:

א. הספר נערך כספר קריאה ולאו כחיבור אקדמי מובהק. אין בו הערות שוליים, ולא מראי-מקום סדירים, לכל אורכו. עם שאני מאמין לגמרי בחומרים שאסף שיפריס ואין לי ספק כי הם אכן מובאים ככתבם וכלשונם מפרוטוקולים של ועדות ומפי עדות ועדים מהימנים; בכל זאת, ההחלטה להימנע מהצגת החיבור כמחקר אקדמי ממש, עם שהיא תורמת לתפוצתו (במיוחד כשחיבור כזה מופיע בהוצאת ידיעות אחרונות המוסדית), היא עשויה לחזק את העומדים-בהכחשתם (הדומים בעיניי למכחישי השואה), העלולים לטעון, כי אין דרך לבחון את מכלול הדוקומנטים וההערות באופן ביקורתי.

ב. שיפריס ערך את ספרו כך שתחילתו עוסק בגילויי הגזענות והפניית התודעה ההיררכית שהפגינו פקידי מפאי"י בכירים, לרבות רוה"מ דוד בן גוריון, בדברים ובכתבים, כלפי עולי המזרח ותימן, תוך שלילת תרבותם כנחשלת. כאשר שיפריס בחר להתמקד תחילה בראשי ההיררכיה השלטונית ולעבור הלאה אל מנגנון הפקידים, הרופאים, האחיות ואנשי הביטחון במשרדי הממשלה, בבתי החולים ובמחנות, הוא יצר מצג לפיו דובר בהתנהלות שיטתית שהוכוונה מלמעלה למטה. כל שכן, הוא נקט תפיסה לפיה דובר במערכת מוסדרת שהורָתהּ במתן הוראות שבעל-פה שהוזרמו מראשי השלטון או בדברים שהשתמעו מדברי בכירים ומנהלים והפכו ללחם חוק אצל פקודיהם ועובדיהם. למעשה,  שוב – בדומה להילברג (אשר להשמדת היהודים על ידי הנאצים), טענתו של שיפריס אינה שהיו חוקים או הוראות חוק דייקניות לגבי התנהגות הפקידות כלפי העולים וילדיהם, באופן שיפריד בין הורים וילדים לצורכי קידומו של המפעל הציוני ותרבותו, אלא שהייתה איזו רוח סועה שנשבה ממסדרונות השלטון, אשר סחפה אחריה את עובדי המערכת המסורים, שצייתו והגדילו עשות, בהתאם למה שחשבו לנכון, שישביע רצון ויקנה להם תדמית של עובדים חרוצים, צייתנים ומסורים הפועלים לטובה המדינה והמפלגה (בימי הפנקס האדום, כתנאי לקבלת עבודה במקומות רבים, לא היה זה דבר להקל בו ראש). חנה ארנדט כינתה את הקונפורמיזם הצייתני הזה בהתייחס לגרמנים כבנאליות של רוע, ומשכתבה כמו הילברג, כי גם יהודים נטלו בזה חלק, הואשמה על ידי גרשם שלום ואחרים בשנאת ישראל ( חשוב לומר, בשעה שארנדט כתבה בימי מלה"ע השנייה מאמרי פובלציסטיים נוקבים על מצב הפליטים היהודים באירופה היה גרשם שלום   עסוק בהוראת סמינרים על קבלת המאה ה-13). זה חמור לא פחות כשזה מגיע לעיון בעדויות על החטיפות, על הנהגים הממלאים רכבים בתינוקות שנלקחים ללא רישום מבתי הילדים, או מחלקו של בית החולים רמב"ם בחיפה בהיעלמויות ילדים, ובעדויות על כך שלכתחילה לא נעשה שם שום רישום מסודר שהבטיח כי התינוקות יוחזרו להוריהם. וכללו של דבר, התמונה המצטיירת של ילדים המוסעים ממוסד למוסד, עד כדי כך, שהצוות הקולט כבר לחלוטין לא מודע לכך שלילדים האלה יש הורים חיים, עשוי להסביר גם כן את מאמצי האימוץ בהמשך.

עם זאת, ככל שהתעמקתי בספרו של שיפריס, חשתי כי תיאורית הרוח המסודרת והארגון השיטתי מהמסד ועד הטפחות, אינה ההסבר המתקבל יותר על דעתי. לטעמי, קשה מאוד להוכיח רצף של פקודות וממלאי-פקודות, סיבות ותוצאות, ולכן –  ארגון שיטתי.  לטעמי מדובר בכאוס גדול, של חברה שקלטה (תוך חוסר הערכות ומחסור בתנאים כלכליים מתאימים) אלפי עולים מדי יום ביומו; של ממשלה שאולי תקצבה את בתי החולים על פי תפוסה יומית או חודשית ולכן היה אינטרס לראשי בתי החולים למלא את המיטות; הנהגים, אוספי התינוקות –  אולי קיבלו את שכרם על פי כמות הילדים שהביאו לבית החולים, או על פי כמות הטנדרים המליאים, ובכך תלויה הייתה פרנסתם. גם רצון להמחיש בפני תורמים יהודים-אמריקנים גדולים או מוסדות ציוניים בין-לאומיים את עומק קשיי הקליטה ותחלואי הילדים העולים, אולי הובילו להחשת ילדים רבים לבתי החולים, כדי שייראו הגברות בויצ"ו ובהדסה, וידאגו לפתיחת הכיסים למען עתיד היישוב העברי הכורע תחת הנטל. נכון, בלי ספק, בלוז הכול עמדה תפיסה תודעתית היררכית (וגזענית), שדחתה מכל וכל את כושרם של העולים לגדל את ילדיהם להיות אזרחים טובים במדינה החדשה, ולכן שאפה להעניק לילדים בתים עדיפים, אבל מכאן ועד ההנחה לפיה בן גוריון ופקידיו הנחו את מנהלי מחנות העולים והמעברות להפריד ילדים מהוריהם ולא להשיבם – הדרך ארוכה וחסרה תשתית ראייתית מקיפה. התפיסה לפיה דובר במציאות כאוטית שבהם צוותי הניהול, עובדי מחנות בתי חולים ונהגים, ניסו להרוויח ממנה (כסף או הוקרת תודה של מאמצים), סבירה יותר בעיניי. לא תיאורית קשר שראשיה היו ראשי המדינה אלא פשע חברתי אשר היו לו אבות ואמהות רבים. מרביתם, עובדי מדינה, או אנשים שנשכרו על ידי עובדי המדינה כדי להסיע ולהוביל ילדים, שניסו לנצל את מצוקת ההורים הכלואים במחנות או במעברות, באופן ישיר או עקיף.

סימון וייל (1943-1909) כתבה בספרה הכובד והחסד, דברים שכוחם יפים להערכתי לפרשה זו, ואולי גם מבהירים את המניע של רבים מהאנשים שניתקו בין הורים וילדיהם:

*

המעשה הפוגע הוא העברה של ההשפלה שבתוכנו אל הזולת, ומשום כך אנו נמשכים אליו כמו אל מעשה משחרר.       

[סימון וייל, הכובד והחסד, מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל, ירושלים 1994, עמוד 105]

*

בחברת דחק וצנע, שכול (מלחמת העצמאות) ושואה, לא רחוק לתאר אנשים שהיו במצוקה קשה כשלעצמם, מעבירים את תחושת ההשפלה שחוו, מפאת מעמדם הדל והשביר, ומפאת חוסר הוודאות הכלכלי והמקצועי, אל אוכלוסיית עולים שזה מקרוב באה, שנתפסה כדלת העם וכשיירים מימי הביניים, המגלמים יהדות מדברית גלותית רחוקה, ששוב אין לה מקום, ושאת שפתהּ אין דוברים. אני סובר כי לאותם עובדי מחנות עולים היה קל ומובן להפנות את תחושות האימה וחוסר הוודאות שקיננו בתוכם (במיוחד הלחץ היומיומי שבקליטת אלפים), שהפכו עם כל גערה מטעם הממונים על המבטא שלהם, או מנהגיהם הגלותיים, להתנהגות שמעבירה את ההשפלה שחשו אל הזולת, אותו תפסו כנחות וכחשוב פחות מהם. במקרה כזה, עלולה אחות או פקיד, שנרמסו תחת לחץ ממונים מצד, ותחת זעם הורים מצד, לבשר להורים , כלאחר יד, על פטירת ילדים ;או להקריא רשימת נפטרים יומית, ששודרה על ידי מיקרופון ממגדל לבאי המחנה (ללא מגע עם ההורים וללא ניסיון לאמת האם הידיעה בכלל הגיעה לידיעתם), ולחוות זאת כמעשה משחרר (מנוול, אך משחרר). בסיכומו של דבר, בתום  קריאת הספר, אני נוטה שלא לקבל את התפיסה הרואה יד מכוונת מלמעלה, לכל אורך הדרך; ולקבל תפיסה לפיה הכאוס והלחץ במחנות ובבתי החולים גרמו לאנשים לרצות להרוויח מכך, אם כסף, אם טובות אחרות (להצטייר כעובדים יעילים, לקבל הוקרת תודה ממשפחות מאמצות), או אפילו סתם לשפר את מעמדם בעיניי עצמם או להקל ממצוקתם (לחץ הממונים ולחץ ההורים), על ידי העברת ההשפלה שחשו בתוכם אל העולה "הנחשל", כאקט משחרר. כמובן, ריבוי מקרי החטיפה ההתעללות בהורים המובאים בספר, מעמידים על עוול חברתי נרחב שהיו לו אבות וסייענים רבים (כשהרב עוזי משולם ניסה להעמיד על ממדי החטיפות ורוב העוסקים בהן בשנות התשעים רבים דחו אותו כאיש משובש והוזה) ואינו פוטר את הנהגת מדינת ישראל הצעירה מהאחריות למעשים הנוראיים האלה. עם זאת, מכלול העדויות בספר אינו מוכיח כי ההנהגה הובילה מדיניות מכוונת ומוסדרת של חטיפת ילדים, וכי כלל הפשעים נעשו בהדרכת בן גוריון ושריו. אדרבה, דווקא התפיסה לפיה לא הייתה יד מכוונת מלמעלה, אבל היו שותפים רבים (מבין עובדי המדינה) לחטיפות ולהפרדה בין הורים וילדיהם מסיבות שונות, תורמת לדעתי יותר להבנה מדוע הנושא הודחק וטואטא תחת השטיח, פעם אחר פעם וכיצד הועדות השונות התחמקו בכל פעם מלפרסם את מכלול החומרים שהובאו בפניהן. אם אכן יתגלו מאות או אלפי אנשים שהשתתפו בפעולות הללו (מהם אשכנזים ומהם מזרחים), ומשפחותיהם יוכרו כצאצאי סוחרי-אדם וחוטפי-ילדים או למצער: אנשים שביודעין קטעו קשרים בין הורים וילדיהם באופן יומיומי  שגור, ובכן, זה כשלעצמו יהווה חומר נפץ חברתי, שקשה להעריך מה יארע לחברה הישראלית בעקבותיו. ובכן, עד אז, ברוך שנמצא סוף סוף מי שאינו מעלים עיניו משוועת אמהות, אבות ומשפחות, שמשפטן זה עשרות בשנים – עוות, הודר, הושתק והושכח.

נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019. 

*

*

לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן 

*    

בתמונות: שני תצלומים משנת 1949, האחד של טיסה מעדן לארץ ישראל, והשניה – ממחנות העולים; לא מצאתי את פרטי הצלמים או את מועדן המדויק, וככל שהעלתה ידי התמונות הינן נחלת הכלל (Public Domain).

Read Full Post »

צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש

*

ספרהּ של יונית נעמן, אִם לב נופל:  שירים, ממשיך בצורה ישירה כמה ממגמותיו העיקריות של ספרהּ הראשון, כשירדנו מהעצים  [עורכת הספר: תמי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, תל אביב 2015]. מדובר בשירה פוליטית השמה במוקד הדברים את חווייתה הקיומית של המשוררת כאישה מזרחית מול פטריארכיה לבנה ועוינת, המנסה לבטל, להדיר, להזיז ולחבל בעצם זכותהּ של המשוררת להשפיע על החברה האנושית ועל ההיסטוריה. משיריה של נעמן עולה זעקת הציפור הכלואה, שהגברים והממסדים הגבריים מתעקשים לידות בה אבן אחר אבן; כמו-גם, קריאה צלולה וישירה להשגת חירות פוליטית, ופתחון פה שאינו תלוי ברצונו הטוב של אף פטריארך מקומי או אחר. מטבע הדברים, אני קרוב יותר למבע הכן של תפיסת החירות (גם אם היא רצוצה וחבוטה) ולחוויות הקיומיות ששירי נעמן מביעים. מבחינה זאת, מקובלים עליי דברי סימון וייל (1943-1909): "מוטב לומר אני סובלת, מלומר – הנוף הזה מכוער" [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 173].  

   ובכל זאת, שירי יונית נעמן מדגישים עד כמה הנוף העירוני הקונקרטי –  מכוער והייררכי, ועד כמה תחושת האיום העולה מתוכו ממשית ובלתי נסבלת, במיוחד עבור הנשים. למשל, הנה שיר המבטא נוף תל-אביבי שכיח, לכל מי שהישיר פעם מבט אל המרצפות באלנבי או בין דרך יפו לדרך שלמה; טבע דומם פוער  פיו לבלי-חוק:   

*

גַּלְגַּלֵי הַאוֹפַנַּיִם שֶׁלִי

מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

מִזַּן בִּקּוּר

שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

מָהוּל בְּזֶרַע

הַמִדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

אֲנִּי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

[יונית נעמן,  'צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש' , אם לב נופל, עמוד 35]

*

 נעמן מתארת פה נפילה לגיהנם יומיומי, בנאליות של רוע (טמטום ותאווה). כמו שבטקסטים ימי ביניימיים תוארו לא אחת המאוננים כמי שדינם בתופת – שיהיו נדונים בשכבת זרע רותחת; כך, אשה הרוכבת על אופניה ברחוב תל-אביבי  נדונה לשהות בתוך מרחב שבו גוף האישה הפקר, וכולו תשלובת בין החפצה, סחר וחימוד על ידי גברים כוחנים, אלימים וחרמנים. אם וולט וויטמן באחד משיריו היפים כתב כי "מכתבים מאת האלהים אני מוצא נְשוּרִים ברחוב, וכל אחד חתום בחתימות שמו של האלהים" [עלי עשב, ליקט ותרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמוד 123]  הרי נעמן מטיחה את וויטמן (שתיעד בשיריו בין היתר מפגש בבית בושת, וראה בזנות עניין לגיטימי, כל זמן שהוא מתקיים על ידי אנשים חופשיים, בהסכמה הדדית),  מן השגב אל קרקע המציאות. לא מכתבי אלוהים מוצאים ברחובות, כי אם כתבי זילות וזנות – הם הנמצאים נשורים ברחוב. כרטיסי ביקור קונקרטיים שבהם מגלמות נשים את תפקיד ספקיות המין בחברת צריכה גברית; אין להן אישיות ולא חיים, אלא שם בדוי, מספר טלפון , החלפת נוזלי גוף, עיסקה ובצע.  אני בהחלט מבין את חווייתה המבעיתה של המשוררת, לפיה נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה / מָהוּל בְּזֶרַע ומדוע היא רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת. זה בהחלט רגע מבחיל לנכוח עד כמה המין הגברי, בסביבות מסוימות, דן באישה ובגופה, כמושא לסיפוק צרכים מיניים ותו-לאו. לא מזמן  לפני חודשיים,הלכתי לטייל בדרומה של עיר ובחזור  המתנתי לאוטובוס ביציאה מהתחנה המרכזית הישנה (על יד מדרחוב נוה שאנן), כאשר מול התחנה ניהלו שני סרסורים עסקים מול לקוחות ושלחו אותם לבניינים שונים לבצע זממם, ממש מול תחנת המשטרה הניצבת שם. יותר מכך, כשעליתי אל האוטובוס, עלתה גם אישה שיצאה מאחד הבניינים החתומים. איזה איש עלה אחריה ולחש משהו באזנהּ, והיא החלה צועקת שיניח לה, היא סיימה ואינה רוצה. הוא נבלע בפנים חתומות בהמשך האוטובוס. לומר את האמת – מלבד להתבייש מעומק לב במין הגברי (שגם כך איני מאוהדיו), לא ידעתי מה לעשות, מלבד להיבהל מהאימה שבקולהּ. קריאת שירהּ של נעמן בהחלט עורר בי מחדש את תחושת מצוקה, מחדש.

נעמן מתגלה בשיר הזה כתלמידה-ממשיכה של הפעילה החברתית, החוקרת והאמנית הרב-תחומית,  ויקי שירן (2004-1947). במקום אחר (הליקון, 120 – בעריכת רחל פרץ) כתבתי על שירהּ של שירן, מתוך ספרהּ, שוברת קיר (הוצאת עם עובד: תל אביב 2005), "נעלי ארץ ישראל": "שירה לדידה לא צריכה ליפות את המציאות ולא אמורה (לפחות לא בתפקיד ראשי)  לרומם את תודעת  המשורר וקוראיו אל נוכחות השגב. שירה לדידה, צריכה להפוך תודעות, לפקוח עיניים שהשתכנעו להתעוור מרוה אי-נכונות להכיר במצוקתו של האחֵר. שירה ואמנות בכלל צריכות להיות מסדר להתערבות בחיים, כדי שאנשים לא ימותו שכוחים ונידחים".

בשיר של נעמן, אין אדם סובב – זולת היא על אופניה. ובכל  זאת, היא מתארת מסע של אישה בסביבה ציבורית, המליאה כרטיסים הכוללים: "חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף" , גוף האישה ופניה כאן מפורקים, מבותרים, כאילו אנו נוכחים במלאכת המשחית של רוצח סדרתי עלום דוגמת ג'ק המרטש. אצל נעמן, הבחילה אינה אך ורק על הסחר בנשים וזילותן, זאת יותר מאשר בחילה שנסיבותיה פוליטיות, אלא בחילה מחמת האיום הממשי הממשית בחברה כה עוינת להיהפך לאשה חסרת פנים המובלת למכירה. זו אינה רק התקוממות כנגד מציאות מכוערת וגלויה לעין; אלא מקום שממנו אי אפשר להמשיך ולכתוב בעולם עולם שאינו מציע אלא ייאוש חסר-קצה.  הקריאה החותמת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / מָה עָשִׂיתָ לָנוּ" אינה דווקא לשון התרסה אלא מביעה מצוקה רבתי, כדוגמת הצלוב שהופקר למוות על ידי בני עמו, ואין לו על הצלב בגולגלתא, אלא דברי ס' תהלים (פרק כ"ב, 2) : אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי [רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי]. הפקרת האדם, לגמרי לבדו, נשנית גם בשיר אחר: […] אֲבָל רָעוֹת מִכֻּלָּן הַוַּדָּאֻיֹות הָעִתִּיוֹּת / הַמְּקַפְּצוֹת עָלַי לְהַבְעִית / כְּשֶׁאַחַת לְאֵיזֶה זְמַן / נוֹקֶבֶת אוֹתִי יְדִיעַת הֶבְזֵק / שֶׁאֵלֶּה אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁלִי / וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר" ('בוחן מציאות', עמוד 19).  

   תמונה עזה זו של צליבתן היומיומית של הנשים בחסות האלימות הגברית המדכאת והמדירה העלתה בזכרוני את דברי המסאית והאינטלקטואלית, ז'קלין  כהנוב (1979-1917) במאמר  'האשה כתפוז מכאני' מתוך ספרה ממזרח שמש (הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמ' 221-218).שם יצאה כהנוב כנגד סרטו של סטנלי קובריק, התפוז המכאני  (1972) ובחרה להתרכז באלמנטים הברוטליים והאכזריים של העלילה.  קובריק לדידה הפך את הנשים לשעירות לעזאזל. לשיטתו, החברה היא כה אלימה, סדיסטית וצבועה, עד שאין זה כה נורא שגברים יחידים ינהגו בהתאם לחשקיהם המיניים והאלימים. הקו המשותף לכהנוב ולנעמן (להוציא העובדה שהטקסט של האחרונה אינו תיאורטי אלא קיומי ממש) – הוא הבחילה הממשית ממבטו המחמד של הגבר, החושב כי הוא רשאי לחמוד ולחשוק כאוות רצונו, כמעשה יומיומי, שאין להרהר אחריו, ממש כזכותם של הטורפים לצוד את הנטרפים (או הדגים הגדולים  —  את הקטנים). המבט והמבע הדכאנים הללו מאיימים על חירות הנשים ועל זכותן על גופן. האפיזודה הלכאורה-חולפת שמתארת נעמן בשיר שלה, אינה חולפת. היא מתארעת תדיר. היא יומיומית. היא מתרחשת כעת ממש במקומות רבים מדי ברחבי העולם. היא חורבן יומיומי. אני בהחלט מבין מדוע העניקה לשיר את השם שהעניקה; גם את הרצון לשרוף הכל  להתחיל  מחדש. זה עולם אנושי מקולקל כל כך, שכל הדיבורים על תיקונו, מה כבר יועילו. לו רק ניתן היה לאתחל.

*

יונית נעמן, אִם לב נופל: שירים, רישומים: חן שיש, עורכת הספר: תמי  ישראלי, סדרת לוקוס אדרה [3], עורכות הסדרה: שירה חפר והדס גלעד, הוצאת לוקוס: [ללא ציון מקום הוצאה] 2018, 92 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (b. 1935), Desposition, Pastel and graphite on paper laid down on aluminum 2000©

Read Full Post »

ליזה קוראת!

*

[…] בּוֹדֵד עִם שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹתַי, שֶׁבְּבוֹרוֹ הוֹלֵךְ כָּךְ וְנִרְקָב

מַה שֶׁנִקְרָא אֵי-פַעַם

אַבָּא.

אִמָּא.

יֶלֶד.

[אברהם סוצקובר, גטו וילנה 30 ביולי 1943, תרגם: בנימין הרשב, מתוך: כינוס דומיות, תרגם מיידיש: בנימין הרשב ומתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 128]   

 

סבתי ז"ל היתה פרטיזנית ביערות ליטא. שימח אותהּ שידעתי מיהו אברהם סוצקובר (2010-1913) כבר לפני כעשרים שנה ויותר. היא סיפרה לי שבימי היער (היא וסבי, פרטיזן גם הוא, נולדו בעיירה במרחק 60 קילומטרים מוילנה), אפילו קודם לכן, היו שיריו עוברים, משוננים, מצוטטים. הוא היה המשורר אהוב ביותר על הצעירים בוילנה ובעיירות הסמוכות. ידעתי שסוצקובר היה בין הפרטיזנים, הוברח למוסקבה בלב המלחמה, שעלה ארצהּ בהמשך, שחי כאן והמשיך לכתוב ביידיש. אני לא חושב שסבתי היתה חובבת שירה גדולה, אך מסתמא כי סוצקובר היה עוד בצעירותהּ כוכב-עולה בשמי הספרוּת, פרטיזן של מלים, שהפיחו תקווה ועוז רוח בכוחות שנלחמו כנגד הכיבוש הגרמני, שהחיש על רבים מהם את קיצם. קודם-לכן, בימי הגטו, הוא פעל כחלק מפלוגת עבודה להציל ספרים וספריות של יהודים, כפי יכולתו, ולהביא מה שהצליח לגטו; ככל הנראה, במהלך פעולות אלו הבריחו הוא וחבריו כלי-נשק בתוך ספרים, ששימשו לימים בנסיונות ההגנה היהודית. באחת הפעילויות הללו הוברח גם מקלע-כבד בעזרתו של ידיד ליטאי; מקלע ששימש לימים בבריחתם של סוצקובר וכמה מחבריו אל היער.

על כן, חשוב להניח את הכרוניקה גטו וילנה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שבו נוצרה. היא נכתבה על ידי עד. ניצול שהוברח מן המאפליה של וילנה וגלילותיה ערב חיסול הגטו (ספטמבר 1943), ולאחר כשנה וחצי בין הפרטיזנים, הוטס למוסקבה (מרץ 1944), ושם נתבקש להעלות על כתב עדוּת אנטי-נאצית מצמיתה. יוזמי הספר, 'הועד היהודי האנטי-פשיסטי', הסופרים הסובייטים-יהודיים, אליה ארנבורג (1967-1891) ווסילי גרוסמן (1964-1905). ביקשו לערוך אנתולוגיה גדולה של עדויות על השמדת היהודים בשטחי ברית-המועצות, וראו ביצירתו של סוצקובר, איש ספר מוערך ופרטיזן, מקור-ראשון במעלה עבור המאסף המתוכנן. אלא שההוצאה לאור עוכבה, ובוטלה לבסוף, כנראה בהוראת בכירי המפלגה— אולי משום שבסביבתו של סטאלין ביקשו להגדיל את חלקו של הצבא האדום בשחרור ברית-המועצות, ולמזער את חלקם של כיסי ההתנגדות היהודית (בשנים אחר המלחמה ניסו הסובייטים להציג כל-מני התארגנויות פרטיזניות יהודיות כאילו היו חלק מהתארגנות סובייטית יזומה). וכך, ראוי לציין, כי ספרו של סוצקובר נתחבר בתוך כשלושה חודשים מיום הגעתו למוסקבה, כשנה ומשהו אחר קרב סטלינגראד (יולי 1942-פברואר 1943), כאשר רוסיה כולהּ עמדה בצל תבערה, רעב כבד, ייאוש של המונים, ומלחמת-נגד. על כן, מעבר לגילוי הלב הכן ויוצא הדופן המונח ביסוד ספר, יש להניח כי כותבו ידע בעת הכתיבה כי הצבא האדום (והיו בו גם לוחמים יהודים) מתקדם אל וילנה (איליה ארנבורג, שהוזכר לעיל, טען למשל, כי אין להשאיר גרמנים חיים). ואכן, שבועות מזמן חתימת הספר, נערכו קרבות לשחרור וילנה מעם הנאצים (יולי 1944), שנשאו פרי. גטו וילנה ראה אור לראשונה בתפוצה קטנה רק שנה וחצי אחר-כך בשוך המלחמה (1946); כותבו עוד קיבל קודם לכן מידי יהודים בקשות לכלול בו גם פרק סיום אופטימי על וילנה המשוחררת, ואכן הפרק האחרון 'באפר הלוחש' כולל מסע בוילנה המשוחררת ועדויות רבות שמביא המחבר כלשונן מפי פליטים יהודים אחדים.

וכך, ניכרת מאוד תדהמתו המזועזעת, כאשר עדים מספרים לו כי בערב פסח 1944, כמה חודשים בלבד טרם שחרור-העיר, ובשעה שהוא עצמו החל לכתוב את ספרו במוסקבה, הורו הנאצים על השמדת ילדי הגטו באמצעות מזימה. אימהות צוו להביא את ילדיהן ללא דיחוי על-מנת לקבל חיסון כנגד מגיפה קטלנית. כשהביאו את הילדים. הם נלקחו מהן, הועמסו אל משאיות, ונלקחו למקום בו נורו למוות. כשהבינו חלק מן האימהות מה מתחולל, העדיפו לבקש את הגרמנים שייקחו גם אותן למות עם הילדים. קשה להעלות על הדעת איך בעצם אותו לילה ציינו את סדר הפסח בוילנה. איך ניתן לספר ביציאת מצרים או לשיר 'והיא שעמדה' בסיטואציה כזאת? (למשל, קראתי את ספרו זה של סוצקובר לראשונה קרוב לערב פסח השנה, וכל ליל-הסדר הסיפור הזה רדף אותי).

הספר יכניס את קוראיו אל תוכי עולם שכוח שבו משמשים מושגים ומונחים, כגון: כַאפּוֹנעס (ציידי אדם ליטאיים שהתפרנסו מלכידת יהודים והעברתם לידי הגרמנים); אִיפְּטִינְגַה ("הנבחרים" פשיסטים-ליטאיים שהשתתפו בחדווה במפעל הרצח הגרמני);  מָלינוֹת (מקומות מסתור; מערות, בונקרים, בורות, קירות כפולים וכיו"ב); שַיינִים (אישורי עבודה; אסור היה לליטאים לירות ביהודים בעלי אישורי עבודה תקפים); האֶף-פֶּה-אוֹ (ארגון הפרטיזנים המאוחד). סוצקובר מתאר, יהודים ובהם רב הקלוֹיז הנאלצים לשרוף באיומי נשק את ספרי התורה, בשעה שהנאצים והפשיסטים-הליטאיים מחריבים את המקום; הוא מתאר כיצד התחבא בתוך ארון מתים כדי להציל את חייו; כיצד משפחה יהודית שנותרה בחיים מצאה מסתור אצל נוודים צוענים שקיבלו אותהּ בשמחה אליהם; כיצד הועמד מול כיתת יורים יחד עם יהודים אחרים, ובסופו של דבר, לאחר שנורו יריות באוויר, הובלו כל היהודים לגטו (שוטר ליטאי חשב שזו מהתלה מבדחת); על יעקב גרשטיין, מחנך יהודי, שהקפיד לשיר עם ילדים שירים אופטימיים, המציינים את השלום שעוד יבוא; על זלמן בֶּק, צייר ופסל גאוני כבן 9; על הצלתו והסתרתו על ידי זקנה ליטאית (יאנובה ברטושביץ'). על בשורה שקיבל בפתק מאימו על כך שאשתו ילדה, אלא שעד ששב לגטו הילוֹד כבר לא היה בין-החיים (כלשון החוק הגרמני—שאסר על ילודה יהודית) וגם אמו כבר נלקחה להיירות בפונאר; על סחר בילדים הנוסעים בקרונות משא לפונאר ופדייתם בכסף מלא; על ביזת שלל הירויים על ידי הנאצים והליטאים; על מרטין וייס וקיטֶל, שני רבי מרצחים, האחד ליטאי והאחר נאצי, חובב מוסיקה, הפורט על פסנתר מול יהודים, ומדי פעם מרים את ידו אל האקדח ויורה בהם למוות או מתבונן בהנאה ביהודים עירומים ההולכים וקופאים למוות, אך בוחר לחוס על נער צעיר אחד מביניהם ומאפשר לו לנוס; על יהודים שרצחו יהודים אחרים במָלינוֹת משום שהם סברו כי הם מעוררים רעש, ועלולים להוביל לכך שכל הקבוצה המסתתרת תִלָּכֵּד; על איציק ויטנברג מפקד ארגון הפרטיזנים בגטו שהסגיר עצמו לידי הגרמנים (אבא קובנר מונה למחליפו) לאחר שפורסם אולטימטום, כי אם לא יוסגר עד הערב, יופצץ הגטו מן האוויר עד כליונו מן האוויר. הוא נפרד מחבריו והלך להסגיר את עצמו, ונרצח אחר עינויים קשים.

לצד כל המאורעות, מצייר סוצקובר גם את חיי המחתרת וההתנגדות, ולא פחות מזה את נסיונותיהם האמיצים של יהודי הגטו להמשיך ליצור, להפעיל חיי תרבות, לדאוג לרפואה ולטיפול בחולים וכיו"ב. סוצקובר מקדיש פרק ארוך לחיי הפרטיזנים בגטו, ולכתבים שהפיצו בין חברי הארגון, לקבוצות שהחלו לפרוץ מתוך חומות הגטו ליערות נארוץ'— שם שכן מחנה הפרטיזנים היהודיים "נקמה"; על סוניה מָדייסְקֶר ויוליאן ינקאוסקאס, שני לוחמי חופש ליטאיים, שפעלו רבות להברחת יהודים וסיפקו נשק למגיני הגטו, ולבסוף נרצחו, לא לפני קרב אחרון ממושך, עם הגסטאפו; על פעילותם של קבוצות פרטיזניות יהודיות (ללא שם) כארבעים קילומטרים מוילנה; על שורה של פרטיזניות-לוחמות שהכיר, וכן על יום שחרור וילנה על-ידי הצבא האדום שחל בדיוק ביום השנה לרצח איציק ויטנברג.

הפרטיזנים החמושים, יש להניח, נתקבלו תחילה בתדהמה על ידי הגרמנים והליטאים כאחד; מעבר לכך שהגרמנים הציגו את היהודים כתת-אדם; היתה תדמיתם של היהודים בעיניי הרוסים , הליטאים והאוקראינים כאחד, של סוחרים ולמדנים, שאינם מסוגלים להפעיל נשק; עוד ב-1884 פרסם הסופר הרוסי, ניקולאי לסקוב (1895-1831), שהודה בכך שהכיר רק כמה יהודים טובים בחייו, כתב הגנה על יהודי סנט-פטרבורג (לימים: סטאלינגראד)— בו נכתב, בין היתר: "היהודי אינו אוהב שפיכות דמים וחש כלפיו תיעוב אפילו כשמדובר בצלי או באומצה […] אילו ידעו זאת כולם, הספר הוולגארי על שימוש היהודים בדמם של הנוצרים היה מתקבל רק בצחוק." [ניקולאי לסקוב, 'היהודי ברוסיה: כמה הערות בנוגע לשאלה היהודית', כתבים, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל: ירושלים 2016 עמוד 616]. גם החיילים היהודים בצבא הצאר היו לרוב מושא לעג ברוסיה. על כן, יש להניח, כי הלחימה העיקשת, כמו-גם, הפריצה של לוחמים רבים מן הגטו דרך תעלות הביוב אל היער, בעת חיסול הגטו, תחת פקודת המבצע "ליזה קוראת!" ["ליזע רופט!" ביידיש, על שמהּ של הפרטיזנית הלוחמת, בת-וילנה, ליזה (ליזע) מאגון, שנלכדה והוצאה להורג בפונאר]  בימי ספטמבר 1943, תפסה את הגרמנים ואת הליטאים בהפתעה. מה שגם, שרבים מן הפרטיזנים שנותרו בחיים, צעדו לימים עם כוחות הצבא האדום בחזרה לוילנה.

ובכן, כמשתמע עד הנה, הדו"ח שחיבר סוצקובר הוא לפרקים קשה-מנשוֹא  (עצב וזעזוע – שבת אחים גם יחדיו), הגם שהוא תעודה היסטורית-תרבותית שאין להגזים בחשיבותהּ (תורגם לעברית לראשונה בשנת תש"ז על ידי נתן לבנה בהוצאת שכוי, מבלי שהותיר רישום יוצא דופן). לשונו של סוצקובר לכל אורך החיבור היא לשון דיווח, החסרה את הפיוט וההרהור, הממלאים את יצירותיו בשירה (חרות עלי לוח, מתרגמים שונים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1949; הלילה הראשון בגטו: שירים, תרגם: ק"א ברתיני, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981; כינוס דומיות: מבחר שירים,  תרגם מיידיש והקדים מבוא: בנימין הרשב, עם שירים רבים שתורגמו בידי מתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005)  ובפרוזה (אקואריום ירוק: סיפורים, מיידיש: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979; חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת— שירים, סיפורים, שיחות, מיידיש: בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015). סוצקובר כותב כמודע לחלוטין לאחריותו כמתעד וכעד ונוטש כאן ברצון את הלך-הרוח היוצר והמספר, לטובת הקמת יד לחבריו, למכריו, לבני משפחתו, ולכל אותם רבבות על רבבות של יהודים, שלא הצליחו להגיע עדי יום שיחרור וילנה.

זה ספר על חורבן שאין-לו-שיעור ועל רוח האדם, שיש ומצליחה לשמור על שיעור קומתהּ גם ברגעים אין שוב פשר לציביליזציה ולהיסטוריה, וכל שנותר הוא גרעין אנושי העומד באומץ נוכח הפורענויות, ומתעקש להמשיך לקיים את חייו ואת ערכיו. כאשר התכתבתי עם ויקי שיפריס המתרגמת-מיידיש, היא שאלה אותי את שמות קרוביי, שמא הם נמצאים בספר. הם אינם מצויים בו. עם זאת, הסיפור המסופר בו, חי בליבי, ואינו יכול אחרת, שכן שמעתי את הסיפורים האלה ודומים להם, מאז היותי ילד קט.

*

אברהם סוצקובר, גטו וילנה, תרגמה מיידיש: ויקי שיפריס, הקדים מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בעריכת: אברהם נוברשטרן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2016, 299 עמודים. 
*

בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Jaqui in the Street, Oil on Canvas 1944

Read Full Post »

יותר ממולדת (המקום האנושי)

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדימה מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »

על המינוריוּת

*

  בשיר היסטוריה של הפרט שנכלל בספרהּ אמא עם ילד (1992)  כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' (2005-1936):

*

תֵּשַׁע מִלִּים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּש לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת

לַעֲמֹד בְּזֶה בַּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.

בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבַד. 

[דליה רביקוביץ', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 249]

*

על אף הצהרת המשוררת על אותן תשע מלים עלומות; היא מעמידה בלוז השיר שתי מערכות של תשיעיות. האחת, דברי הגבר (השיר מוקדש ליצחק לבני); האחרת— דבריה היא.

הגבר אומר: : יֵשׁ לָךְ יֶלֶד/ יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

היא אומרת: : סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי/ לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

הגבר מדבר על עכשיו ולהבא (על העתיד). על מה שנותר ועל מה שאפשר. דברים רציונליים-תכליתיים-תועלתיים.

היא מדברת על המצב הנפשי שעליו התגברה, אבל גם אל ההיפלטות מחדש אל החיים, ועל חייה שכמעט נטרפו על סף החלון המסורג.

הוא מבטא את הקול שרוצה שנתגבר, שנשכח הכל, שנהיה חזקים, שנזכור את מה שיש, את מה שאפשר; שנמשיך להתאחז בחיים, כי אין דבר טוב יותר. יש שם ילדים. יש שם גם שירה.

היא מבטאת את הקול שרוצה לדבר ומושתק. קול של עד לחורבן, להרס, לאבדן. אייכשהו הצליחה לזחול עד למקום שלא יודע דבר על מה שקורה שם. בחוץ או בתוככי הנפש. היא רוצה לדבר על זה. אך אין אנשים קשובים. חושבים שהיא מגזימה, שהיא שקועה בעבר. היא רוצה לשתף בהתנסות התהום. אומרים לה: זו רק אפיזודה.

מפתה להציב כאן אפוליני אל מול דיוניסי; רציונלי מול רגשי; גברי מול נשי. אדלג על זה. נדמה לי, כי את המשברים הגדולים באמת, את הסואנים בהם ואת החרישיים שבהם רובנו עוברים לבד.

כדיי להבין משפט כמו סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי צריך יותר מדמיון או הזדהות, צריך להיות שם. מי שהיה יבין אינטואיטיבית במה מדובר. מי שלֹא— יאזין רק מן המרחק. לאחרים זה יישמע הבל גמור. קִשׁקוּש בָּלבּוּשׁ.

פעם ליוויתי מעט את רביקוביץ' ברחובות תל אביב אחרי ערב ספרותי שאני לא מצליח להיזכר האם התקיים בגלריה בוגרשוב או במכון הצרפתי. אני לא זוכר הרבה מן השיחה (הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כבר חלפו ימים רבים). אני זוכר שכשהיא דיברה היה בה משהו כל-כך שביר שנשמע לי כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ לרסיסים על המדרכות. אני חושש שאת הרגישות הזו זיהיתי רק במתי-מעט משוררות ומשוררים מאז. יש משוררים/ות הכותבים/ות כאילו "יש להם את השירה" (היא עובדת אצלם), לפעמים גם אירועים לאומיים או פוליטיים עובדים לשירותם, והם לעולם יהיו הדוברים או הנציגים: ראשי המדברים בכל מקום; בעבר אחר (לגמריי אחר)— יש את אלו שסורגי החלון נחרתים בעורם. הם קצת מהוסים. יש להם היסטוריה סודית שגם להם לא נהיר אם הם מעוניינים לחשוף או מעוניינים להסות.

הראשונים באים עם מגאפונים; רואים אותם-שומעים אותם בכל מקום; לאחרים— יש להקשיב. זה תובע לפתח חוש שמע מיוחד, להאזין ולהאזין עוד.

בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות  הזו.

*

*

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, מות הבית, הדפס כסף 1974.

Read Full Post »