Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חזיונות’

 

לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' ,  התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה  (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה –  היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.

ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים,  ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי  המחודש לשירהּ.

*

*

מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי 

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי

היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי

לוּ אמות באהבתו,  ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי   

הו, החובש  ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי  

הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי  

מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.

[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]

 

לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו-   حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) –  מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו.  בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה –  היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.

*

*

ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".

תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.

 

בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".

פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".

ביאליק*

בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©

Read Full Post »

 

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט [האדם מתכנן (חושב) ואלהים צוחק] היא תפיסה ממוסדת לגמרי בתרבות היידית. חשוב להוסיף – אלוהים צוחק באמצעות שפע שדיו, ליליותיו, נשמותיו, מלאכיו, צדיקיו, משיחיו גלמיו ודיבוקיו; הקוסמוס, ברוך ה', אף פעם אינו ריק –  בעיניי היהודי שגדל מתוך המסורת היהודית העולם הוא פרפטום מובילה – יישות של אלוהים צוחק ואדם מתכנן (אלוהים שהאדם הוא כחומר בידיו – לש, ממוגג ומזגג, ולא ברור האם תכנון מצד הבורא או שרק מסופר שהיה אי-פעם תכנון כזה); יש שבת ומועד (תורה וקדושה) ויש חדל ורועד (כמצב קיומי קטסטרופלי), ותמיד גם יש מי שרעב ללחם, יתום, פליט, מודר, קצת טרוף-נפש, ממלמל לעצמו – ופעמים רבות מדי הם מתגלמים ממש באותה צורת אדם, שמצידה מתכתבת עמוקות עם דמות היהודי הנצחי בחברה האירופאית.

אני חושב כי זה מה שהקסים את בן הקלויז הוורשאי יצחק לוי, לימים חברו הטוב של פרנץ קפקא, כשנתקל לראשונה בתיאטרון היהודי (תיאטרון יידיש). לאו דווקא השפה היא שהילכה עליו קסם, ולאו דווקא "הפולקלור", אלא העובדה לפיה העז תיאטרון היידיש פניו כנגד היראים (חסידים ומתנגדים) להעמיד על במה לשבט ולחסד את התרבות היהודית המזרחית באירופה, כפי שהיא, על הצדדים מעוררי הכבוד, המחשבה והתוגה שבה וגם על הצדדים מעוררי הצחוק, הלעג והמבוכה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש רגילים היו להציג רק הצגות (יותר נכון, ריטואלים) לאלוהים; הומור – היה עניין של בדחנים בבריתות ובחתונות (ותמיד נלווה אליו קורטוב מחמיר של מסורת); אדם מחופש למלאך המוות נהג לרקוד עם הכלה טרם החופה (ללא מגע יד עמהּ) – כדי לסמן את אזור הדמדומים שבין חייה הישנים ובין חייה החדשים – ואת אימת ההשגחה האלוהית, המביטה ממעל ודנה אותה גם בשעה זו, כמו בכל שעה אחרת, לשבט או לחסד. ומנגד, הצגת היידיש (לעתים על גבול המהתלה) היתה ריטואל שונה במהותו – לבני אדם על בני אדם,  בהן עולה האל כרעיון שאינו מרפה ללא הילת היראה והקדושה– נראתה לבני הדורות ההם כרעיון הגובל  בכפירה. כמובן, למתח שבתוכו חי שחקן התיאטרון היהודי התווסף הלעג של אנשי התיאטרון היהודים האירופאים, ומבקרי התאטרון, שראו בו שחקן של קומדיות (מחזות עממיים) נחותים ופולקלוריסטיים, ולא מנו אותו ממש עם מי שגילם בתיאטרון "אמיתי" דמויות של שייקספיר, ראסין, אפרים לסינג, ג'ורג' ברנרד שאו או ברטולד ברכט.  מכל אלו עולה דווקא דמות של איש תיאטרון בדמותו של הומניסט מחויך או מבקר חברתי חד, שנשאר קרוב אצל האנשים שבתוכם הוא חי; ובעיקר, לעולם אינו מתנכר לבני האדם.

לוי תיאר את מסע חייו ברשימה קצרה על התיאטרון היהודי, שהציל מפיו, קפקא. הוא היה בן למשפחה חרדית, שליבו נמשך מאז ילדותו אחרי ההתחפשות, הצחוק ולימים לתיאטרון –  הוא התחיל בהתגנבויות יחידים לתאטרון הפולני ורק מאוחר יותר מצא את התאטרון היהודי, שהלם יותר את מערכי נפשו. אולי מפני שנוצרה לו כאן איזו הזדמנוית לשטח ביניים שבו אינך מוכרח להיות יהודי-קדוש או גוי-גמור; אלא להגדיר את זהותך מחדש, שלא על העוגן הדתי ולא על על העוגן החילוני; מן עולם מעורב שבו החירות העומדת בפני איש התיאטרון היא לבוא מדי ערב בקולות שונים מאזורים שונים שבתוכו, מבלי להתחייב עד-תום לאף אחד מהם. מבחינה זו, אפשר כי התיאטרון היהודי באותם זמנים גילם איזה איזור סיפִּי, שבו אדם המציג לבני אדם, רשאי להיות לא אינטגרלי על תום (עם מכלול זהויותיו) ואף ללבוש קולות ודמויות רב-קוליות ורב-תרבותיות, מה שודאי לא עמד בקנה אחד עם מגמת הרבנים מצד ועם מגמת ההשכלה-היהודית מצד.

קפקא, ודאי שאחרי לוי, כרוך אחר התיאטרון הזה; הולך לשיעורי משנה, מבקר אצל חסידים, כותב על צדיק-הדור, על המשיח, על היחס לאחר כיחס התפילה ועל יום כיפורים הגדול של הנפש. ובד-בבד, מעיר בסרקסטיות כי קרובי משפחתו המזרחים (אוסט-יודן) דומים לעיזים, כי הנוהרים לבית הכנסת בערב יום הכיפורים מדמים בנפשם כאילו התאבדות היא לא להגיע ביום הזה לבית הכנסת. חייו של קפקא, אולי בשל כך שגדל בבית חילוני באמפריה האוסטרו-הונגרית ולא היתה לו  גירסא דינקותא; הביאו לידי כך שגם את "המקום הטבעי" שמצא לו חברו לוי בתאטרון היהודי, קפקא לא יכול היה להרשות לעצמו. הגם, שיש להניח כי בקבוצתו החברתית ולו בקרב משכילי פראג וסופריה, נתפס לוי עצמו כ"אוסט-יודן" שאינו שונה במאום מיראי השמיים וקנאי הדת, אף שהמרחק היה גדול.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה למעשה לכתוב על תיאטרון יהודי וקברט יידי הפועל מזה כשנתיים בתל-אביב סביב בית שלום עליכם. אסתרס קאבארעט, מייסודה של השחקנית והבמאית אסתר (אסתי) ניסים. צפיתי בשנה האחרונה בארבעה מופעים שונים לגמרי שלו, שעסקו כל אחד בתורו: ברוחות ושדים, פרנסה, בעלי-חיים ומשיחים; זה המופע הבימתי שאני שב אליו הכי הרבה בשנה האחרונה, ובכל פעם צוחק, דומע, ומתמוגג-ממש מהעולם הנגלה לי לפניי שם.  ומדוע? ראשית מפני שהמערכונים כתובים ביד אמן על ידי הסופר וחוקר היידיש, יעד בירן, המפליא לשזור בין מקורות תרבותיים יידישאיים ויהודיים ובין האקטואליה הישראלית שכולנו עושים בה ימינו (מה שמזכיר לעתים רגעים, מהטובים ביותר, בתכניות כמו זהו-זה או ניקוי ראש), ושורת המפגשים הבלתי-אפשריים (אולי בחינת ריאליזם פנטסטי) שהוא יוצר בכתיבתו, למשל בין חסיד יידי לשד פלסטיני; בין האיל העומד להיעקד כשעיר-לעזאזל בעקידת יצחק ובין אברהם אבינו (האיל משכנע את אבינו בתמורה הולמת לחזור לתכנית לשחוט את הבן); מונולוג של הכלב בלק על רעבונו על הנסיבות המביאות אותו לנגוס ביצחק קומר (תמול שלשום לעגנון); ריאליטי בישול שבו משתתפים בעלי החיים העומדים לעבור אצל השוחט בדרך לסיר; או מפגש בין סופר היידיש שלום אש ובין ישו הנוצרי, העוסק בגורל היהודי ובמרווח הצר שבין תיקון-עולם ושיגעון – הן בעיניי פניני-במה וספרות, שאני מקווה שגם ייזכו לצאת לאור בעתיד, שכן הם מייצגים כתיבה טראגית קומית קיומית,רבת-קולות ורבדים, לעילא ולעילא.

*

*

יש לציין גם את עבודתם של כמה מתרגמות ומתרגמים הנוטלים חלק בהעברת יצירות מהיידיש לעברית בקברט (הקברטים משולבים בתרגום סימולטני מוקרן עבור הבאות/ים שאינם שומעי-יידיש כמוני), כגון: ויקי שיפריס ובני מר, המרבים לתרגם לקברט משירת הבונד וכמו-גם משירי משוררי יידיש שלא זכו בקדמת הבמה בחייהם, וכך כבר מצאתי עצמי משתאה מול שיר יפהפה שמעולם לא הכרתי או קראתי –  תוך כדי צפייה במופע. אספקט אחר הם השתתפותם של מוסיקאים וזמרות וזמרים אורחים בקברט, למשל: אירית דקל בהווה ורות דולורס וייס בעבר. לשמוע את אירית, זמרת ג'ז ובלוז , שרה את מיליזלדה בלאדינו  או את רות שרה ביידיש על הנשמה שירדה לעולמנו, עמק-הבכא הזה, או גרסת כיסוי יידית לזומבי של הקרנבריז האיריים, הם חלק משלל ההפתעות שכל מופע קברט כזה מזמן. יתר על כן, מוכרח לציין את צוות השחקנים הפחות או יותר קבוע: אסתי נסים, לאוניד רויטמן,  מנדי כהאן, מרים טרין, בן לוין, רות לוין, אמיתי קדר, מירי רגנדורפר וויקי שיפריס, ואת עיבודיו המוסיקליים היפים של אורן סלע.

*

*

בניגוד למי שרואים ביידיש חזרה לעבר גלותי ––  אני רואה בזה הליכה גדולה קדימה. התעוררות גדולה יכולה לבוא דרך כך שנחייה מחדש את שפע התרבויות היהודיות מהן הגענו אל המקום הזה (לרבות זה תרבותהּ ולשונהּ של כל אחת מקהילות היהודים בכל תפוצותיהם); המקום הזה הפך מיליטריסטי מדי זה-כבר ומכוון מלמעלה על ידי בעלי הון ורבנים עם אג'נדה; הציונות הופכת אט לסיפור של עקידה בפקודת המדינה במקום עקידה בצו האל (ולא כדעת פילוסופים ומקובלים אחדים לפיה העקידה התרחשה בתודעתו של אברהם בלבד ולא בעולם החיצוני או שהיוותה אי הבנה של מהות הצו האלוהי). גם חלק ניכר מציבור החפץ לאיין את יהדותו המסורתית ואת תרבותו ומורשתו, מוּנע הרבה מכך שאין הוא מרשה לעצמו לראות את היֵש שיש במסורותיו היהודיות, ויותר מכך –  רבים ורעים הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני, הטורחים למנוע ממנו כל אפשרות של התבוננות פנימית ועצמית עצמאית. אני לא בטוח אם היידיש היא שפה מתה, ולכן – האם צריך להחיות אותה. עולמה הרוחני אינו זר לנו, והנושאים שהעסיקו בני אדם היו מעולם, פחות או יותר, אותם נושאים. אני משוכנע בכך שהיהודים צברו במאות ואלפי השנים שבהם דיברו ביניהם בשפות בלתי-עבריות, הרבה מאוד ידע, תרבות, ריטואלים, מיתוסים, אתוסים, חכמה וצחוק – ואני מאמין שעלינו להכירם לא פחות משאנו מכירים את מייסדי הציונות או את גדולי הספרות העברית המודרנית; ודאי לא פחות.

אסתרס קאבארט. אל תחמיצו את השעה. רוב הסיכויים שתבינו, תוך כדי צפיה, מהיכן השדים והחזיונות שלכם הגיעו.

"אסתּרס קאַבאַרעט" יופיעו עם

נישט געשטויגן נישט געפֿלויגן / משיח אחר כך

בתאטרון תמונע ברח' שוונצינו 8 תל אביב יפו

יום שישי 6.12.2019 בשעה 13:00 (מתחילים בזמן).

מחיר כרטיס: 70 ₪.   

*

בתמונה למעלה: בתמונות: דן בן ארי, מתוך הקברט הנוכחי, 2019 ©

Read Full Post »