Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חזי לסקלי’

*

*

"הרב כבסני מעווני , ומחטאתי טהרני"  (תהלים נ"א, 4) .

"פתק שנמצא על  אחת מחולצותיו של המשורר ההולנדי:  לחץ על כפתור החולצה והמתן" (חזי לסקלי , העכברים ולאה גולדברג, 1992).

*

*

אדם הולך ומזקין בְּעוֹרוֹ

כִּכְביסה נטוּיה על חבל-תלייה

שמֵימֵיהָ הוֹלכים ואוֹזלים

עוֹד מעט תקֻפָּל

  

מתי יִפְקָח עיניו בְּאמת?

ומה יָעֲשֶה

  כאשר דווקא אז יְגָלֶּה

   כּי שרווּל

או כָּפתּוֹר, 

   כּבר הלכוּ לאִבּוּד

לְעוֹלָם? 

*

*

בתמונה למעלה: Marcel Duchamp, Laundry Barge, Oil on Canvas 1909 

© 2011 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*  

צ'ארלס סימיק (במקור: דושאן סימיק, יליד: בלגרד, 1938; היגר עם משפחתו לשיקאגו בשנת 1954) דומה לוואלאס סטיבנס (אחד המשוררים האהובים עליי ביותר), אבל צ'ארלס סימיק. כלומר: תבניות דומות, זה כותב על ביזנטים וזה על חיתים, שניהם נוטים לתור אחר שירה הרבה-אחרי שהאופקים הפוליטים אוזלים, ומרחבים מיתיים ומטפיסיים, ספק מדומינים, נפרשים אי-שם: צהלות סוסי מוסטאנג ממלאות אותם עם נערותיהם של חמורים אצים-רצים, אינדיאני ונזיר זֶן, מקטרת-שלום ענקית וקנקן תה בספלים זעירים; ערב לא-צפוי בצהריו של יום חולין. אגב השירה העברית, סימיק מתכתב אצלי עם דן פגיס חזי לסקלי ותמיר גרינברג, כלומר: אם מוכרחים בכלל למצוא לו חברותא; בפרוזה לירית: עם יואל הופמן. זה די והותר שמות בכדי להעיד על חיבתי הבלתי-מדודה לשיריו האוצרים הומור רב, גם הומור גרדומים של עיירות בוערות, רצח עם, פליטים חסרי בית הנודדים עם שק של דמעות המוטל על גבם, אבל בד-בבד, יש בהם אמירות בלתי שכיחות על הקיוּם האנושי, ואודות חוסר היכולת לתפשו באמת, קיום חמקמק כלטאה, תמיד מותיר זנב מפרפר בידינו,  לא יותר, לא משנה אם אנו תרים אחריו אם לאו. מן הזנב המפרפר הזה, אנו מקווים ליצור שירים או מרק-זנב, כי הם אלוּ המוטלים מאחורי גבינו.

   טוב לעבודה (רגע, ציפור קטנה, כחולה כהה, נכנסה כעת בעד החלון והתיישבה על מדף ספרי השירה שלי. בחיי, סיפור אמיתי לגמריי. עוד רגע.  התיישבה לה ליד ספרי יאיר הורביץ. זהו, היא פרחה להּ), להלן שתי דוגמאות מיטביות ממהדורת התרגום הנוכחית שערך ותרגם משה דור לשירתו של סימיק. הנה למשל השיר, ההסבר החלקי:

*

נִדְמֶה שֶזְּמַן רַב עָבַר

מֵאַז קִבֵּל הַמֶּלְצַר אֶת הַזְמָנָתִי

מִסְעֶדֶת אֲרוּחוֹת-צָהֲרַיִם קְטַנָּה וּמְלֻכְלֶכֶת

הַשֶלֶג יוֹרֵד בַּחוּץ.

 

נִדְמֶה שֶהֶחְשִיךְ

מֵאָז שָמַעְתִּי לְאַחֲרוֹנָה אֶת דֶּלֶת הַמִטְבָּח

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי

מֵאָז הִבְחַנְתִּי לְאַחֲרוֹנָה

בְּמִישֶהוּ עוֹבֵר בָּרְחוֹב

 

כּוֹס מֵי קֶרַח

אוֹרַחַת לִי לְחֶבְרָה

עַל שֻלְחָן שֶבָּחַרְתִּי בְּעַצְמִי

בְּהִכַּנְסִי.

 

וְעֶרְגָּה,

עֶרְגָּה לֹא-תְּשֹעָר

לְצוֹתֵת

לְשִׂיחָתָם

שֶל טַבָּחִים.

[צ'ארלס סימיק, מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 32]

*

האם זוהי הבדידות. הבדידות המשיאה את המשורר אל שיחות לא-לו ומעלה על פנינו חיוּך? האם זוהי הסטטיות של המצב, הגורמת לנפש המשורר לשאול לו איזה יסוד דינאמי, מהותי, שיותיר אותו סביל לכאורה, אך פעיל במוּדע, עת יצותת לשיח הטבחים?  באחד הימים דיברתי עם חבר על סיפור מעשה על אודות חסיד שנסע שלוש מאות קילומטרים רק בכדי לחזות ברבו-הצדיק נועל את אנפילאותיו (נעלי הבית שלו); חזה וחזר. נעליים מגלמות קניין, אולי גם משמעת עמוקה, ציות לסדר (לא ייפלא כי בצבא עומדים בתוקף על נעליים רכוסות היטב ומצוחצחות כיאות). ובכל זאת, לשנינו היה ברור כי הסוד באותה נסיעה לא היתה חזות הרב, כי אם סיפור המסע עצמו וכל מה שעבר על הנוסע עד הגיעו לחזות ברב הנועל את נעליו. באותה מידה, ערגתו של סימיק אינה לציטוט כשלעצמו, וגם לא בהכרח לתוכן סיפוריהם של הטבחים, אלא לשיחתם. זוהי ערגה למסע, ליציאה למסע, שמגלמים תמיד סיפורי מעשה של אחרים: ברעיונות האצורים בהם, ברגשות שהם מעוררים, יש משום ראשיתהּ של תנועה פנימית של הנפש ממצב למצב. הגירה פנימית נסתרת. איש אינו חייב לדעת עליה. איש לא חייב לקבל עליה דין וחשבון, ובכל זאת היא מאירה ומעוררת עולמו של אדם. אין כאן יציאה מן הבדידות בלבד אל בדידות שבחברה, אלא העדפה של תנודות הנפש המתעוררות עקב ההקשבה לשיחם של הטבחים על פני ההתבוננות בקוביית הקרח ההופכת למים אט בתוך הכוס הנצבת על השולחן (היום כבר החשיך, איש לא עובר ברחוב, שלג יורד בחוץ).

הנה שיר נוסף, מועדון "חצות":

*

הַאִם אַתָּה הַבְּעָלִים הַיָּחִיד שֶל מוֹעֲדוֹן-לַיְלָה מֻזְנַח?  

הַאִם אַתָּה הַלָּקוֹחַ הַיָּחִיד שֶלוֹ, הַמּוֹזֵג הַיָּחִיד,

הַמֶּלְצַר הַיָּחִיד הַמְשַחֶר לְטֶרֶף סְבִיב הַשֻלְחָנוֹת הָרֵיקִים?

 

הַאִם אַתָּה מַעֲלֶה הַצָּגוֹת זִמָּה בָּשָעוֹת הַקְטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

עִם כּוֹכָבוֹת מֵתוֹת שֶל סִרְטֵי שָחוֹר-לָבָן?

 

הַאִם מִשְׂרָדְךָ לְמַעְלָה מֵעַל לְאוֹרוֹת הַנֵאוֹן

אוֹ לְמַטָּה עָמֹק בְּמַרְתֵּף הַחֻלְדוֹת?

 

הַאִם הוֹגֵי-דֵּעוֹת רוּסִים מְזֻקָּנִים שֻתָּפֶיךָ הַסְּמוּיִים?

הַיֵש לְךָ שוֹמֵר-סַף בְּשֵם דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי?

 

הַאִם פוּ מַנְצ'וּ מַגִּיעַ הַלָּיְלָה?

וְאֶמִילִי דִיקִינְסוֹן גָּם הִיא?

 

הַאִם יֵש לְךָ בְּמִקְרֶה נִשְמַת אַלְמָוֶת?

הַאִם הִתְגָּנֵּב לְלִבְּךָ חֲשָד שֶאֵין לְךָ בִּכְלָל נְשָמָה?

 

הַאִם זוֹ הַסִּבָּה לְכָךְ שֶאַתָּה מֵטִיל זוּג קֻבִּיוֹת לְבָנוֹת,

בַּחֲשֵכָה, זְמַן רָב לְאַחַר שֶהַמְאוּרָה נִסְגְּרָה?

[שם,שם, עמ' 78]

*

כל התשובות כמובן נכונות ובלתי נכונות באותה מידה, ומרחקן אל המציאות כמו גם קירבתה אליה שוות לחלוטין מבחינת ייתכנותן. הקיום של סימיק הוא מכלול אפשרויות, שקשה להגבילן. מה הוא אומר בעצם? האם הוא עצמו קיים, ואולי זוג הקוביות הלבנות מרקדות בחשכה זמן רב כל כך, במחול הסתבּרוּיות, והימורי קוּבּיוסטוס, נהנות מן המקרים, מעצם המחול, התנודות, ההתנועעות. סימיק מצמצם מחד את הקיוּם למקרה, ומצד אחר מוכן גם לקבל את מציאותה האפשרית של נשמה בת אלמוות. גם כיועץ המיוחד לשירה בספריית הקונגרס האמריקאי, גם כזוכה פרס וואלאס סטיבנס לשירה (2007), סימיק בוחר שלא לדעת, שלא להכתיב מגמות בשירה, שלא להגביל עולמות אחרים מעולמו בחוקי-הבל או באמירות בלתי אחראיות. הייתי בא לשיר בלוז על הפסנתר במועדון הליל המוזנח של סימיק, לו ידעתי היכנהו. זה נראה לי חור אפל ומעושן כלבבי, עם בורבון ובירה מזוגה היטב (כל אדם צריך טיפת רעל), ושיחה טובה עם האיש שעל הבאר, בין אם יש נשמה בת אלמוות, ובין אם אין נשמה כלל. על כל פנים, ננגן דואט לפסנתר וזוג קוביות, כל עוד ניתן.

*

*

צ'ארלס סימיק (Simic), מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, 112 עמודים.

בתמונה למעלה: Alfred Steiglitz, Spring Showers, The Coach, New York 1902

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

הֲיֵש מַרְאֶה נָכוֹן יוֹתֵר, יָפֶה יוֹתֵר, חָכָם יוֹתֵר

מֵאֲשֶר

יֵשוּ הַצָּלוּב בַּכְּנֵסִיוֹת, בַּקָּתֶדְרָלוֹת, בַּמוּזֵיאוֹנִים, בְּסִפְרֵי

הָאָמּנוּת?

לעֻמַּת זֹאת,

תמוּנַת הַצּלוּב הָאֲמִתִי בְּגֻלְגַּלְתָּא האמִתית

מָה יֵּש בָּהּ

?

זְבוּבִים, סִרְחוֹן, זֵעָה, שֶתֶן,

מָשָל לֹא יִצְמַח כָּאן,

אוּלַי אֵיזוֹ יַבְּלִית מטֻמְטֶמֶת

הוֹ אֵלִי אֵלִי!  

[חזי לסקלי, 'הצלוב', סוטים יקרים, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1994, עמ' 15]

*

   פרופ' דוד פלוסר (2000-1917), אחד מן ההיסטוריונים החשובים ביותר של תקופת בית שני וראשית התהוות הנצרות, ניסה לעבות בספרו ישוּ (הוצאת זמורה-ביתן דביר, והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים ותל אביב 2009. במקור ראה הספר אור באנגלית בשנת 1998) את הקשרים והזיקות בין עולמו של נביא הנצרוּת ובין עולם תלמידי החכמים הפרוּשים (חז"ל).  ניסיון זה אפייני הוא לפלוסר, אשר לכל אורך פעילותו המחקרית-ספרותית ניסה להצביע על מקורותיהם היהודיים של ראשוני הנצרות, ולהבליט את היותו של ישו/ ישוע (במקור, כנראה: יהושע; הקיצורים השונים מקורם בהגייתם של בני הגליל), בן בית בעולם הפרוּשי של דורו, כל שכן באשר לקיום המצוות, ומתוך כך ללמד על הקירבה המהותית בין היהודים-הפרושים ובין היהודים- נוצרים בראשית ימי התפלגות הנצרוּת. פלוּסר היוה קול חשוב, בין היתר, משום שחוקרים רבניים אחרים הרבו להציג את המחלוקת ואת הרחק בין הזרמים (מספר החיבורים הרבניים בשלהי המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, הדנים בדיכוטומיה מובהקת בין המוסר-הרבני ובין המוסר-הנוצרי הוא כביר למדיי), ואילו חוקרי הברית החדשה ראו דווקא בכתביהם של אנשי כת המגילות בקומראן ו/או באפוקליפטיקנים יהודיים אחרים בני תקופת הבית השני,את אבותיו הרוחניים של המשיח הגלילי, מבלי להזכיר את ההקשר הפרוּשי ואת קרבתו/הימנותו בתחילה על כיתתם.

   איני חוקר נצרות. ואם קראתי קמעא בברית החדשה ובכתבי כמה מאבות הכנסיה, וגם עסקתי מעט בהגות פילוסופית ומיסטית נוצרית בימי הביניים, עדיין איני מחזיק מעצמי אלא חובבן בתחום. אשר על כן, פרט מסוים בתיאורו של פלוסר את רגעיו האחרונים של ישוע על הצלב, היוו עבורי חידוש מהותי:

   וכך מתאר פלוסר את רגעיו האחרונים של ישוּ על הצלב:

*

שלשה אנשים נצלבו יחד: שני שודדים, אחד מימין ואחד משמאל, וישו באמצע. החיילים הציבו בכוונה את ישו במקום בולט. היתה זו מצידם מחוות פרידה אכזרית של 'כבוד' ל'מלך היהודים'. כשהוא תלוי על הצלב קרא ישו: 'אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים'. כבר הועלתה הסברה כי ישו לא התפלל כאן למען אותם יהודים שהיו אחראיים להוצאתו להורג בידי השלטון הרומי אלא למענם של החיילים הגויים שצלבו אותו בלי להבין בדיוק למה. החיילים חילקו ביניהם את בגדיו כשהאנשים עומדים ומביטים. פשוטי העם ריחמו על הקורבן  הנוסף הזה של הכיבוש הרומי. עם זאת, אויביו של ישו היו בודאי שבעי רצון. ה'מושלים', ככל בנראה בני האצולה היהודיים, חעגו לו והפטירו בסרקסטיות: 'הוא הושיע אחרים. יושיע נא את עצמו, אם הוא המשיח בחיר האלהים!'. החיילים הצטרפו לדברי הלעג. אחד מהם אף רץ וטבל ספוג בחומץ. השחילו על מקל והושיט לישו לשתות (מתי כ"ז 48; מרקוס ט"ו 36, לוקס כ"ג 36). גם הכהנים הגדולים לעגו לישו בינם ובין עצמם. אפילו הפושעים שנצלבו לצדו הוסיפו את גידופיהם.

לבסוף, זעק ישו בקול גדול, ומת. 'וכל העם אשר התאספו יחד למראה הזה, בראותם את כל אשר נעשה,  היכו על ליבותיהם ושבו' (לוקס כ"ג 48).

[דוד פלוסר, ישוּ, בהשתתפות ר' סטיבן נוטלי, מהדורת תרגום: אריה קופסקי וסרג' רוזר, הוצאת זמורה-ביתן דביר, והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים ותל אביב, עמ' 225-223]

*

  הורסיה המוכרת ביותר של דבריו האחרונים של ישוע, הובאה בבשורות על פי מרקוס (ט"ו, 34) ועל פי מתי, (כ"ז, 46). לגרסתן קרא ישוע בקול גדול: 'אלי אלי למה עזבתני?' או בגרסא החביבה עליי (משום מה) יותר: 'אלי, אלי, למה שבקתני?'.

   ורסיה מוכרת פחות מקורהּ בבשורה על פי לוקאס (כ"ג,46). לאמור: 'בידךָ אפקיד רוּחֶי (פדיתָ אותי ה' אל אמת), אשר לקוחה מתוך ספר תהלים ל"א, 6.  ורסיה זאת אינה אמורה לעורר תימהון בקרב הבקיאים, משום שהיא חלק מן הוידוי שצריך היהודי לאמור בצאת נפשוֹ על ערש דווי או בטרם הוצאתו להורג.

   פלוסר הביא בהערת שוליים גדושה כרימון את כל הורסיות הללו. ברם, הטעים כי לדידו, בכל זאת, ישוע דווקא בחר לצאת מן העולם בזעקה מרה וחסרת כל מובן. בדרך זאת, אליבא דפלוסר יש להבין את הסתירה השוררת  בין מרקוס ומתי, מחד גיסא, ממנהּ משתמעת אכזבתו של ישוּע משתיקתו של אלהים (שאמנם אליבא דכותבי הברית החדשה אינה שתיקה אלא מסמלת את ראשית תחייתו של ישוע ואת ביאתו השנייה העתידה) , ובין גרסתו של לוקאס, מאידך גיסא, ממנה עולה כי ישוע קיבל את הדין כיהודי-מאמין, וביקש להחזיר נפשו, כמנהגם של יהודים-דתיים, בני הזמן, אל האלהים אשר נתנהּ בראשונה.

   מעבר לפרשנות הריאליסטית של פלוסר, ניתן למצוא בהּ, בצעקה האחרונה לדידו, טעם- קיומִי-אקזיסטנציאליסטי גם כן; ישוע הצלוב  מופיע כעת כעין בבואתו השבורה של התינוק המצוי בתמונות ובאיקונינים בחיק מריה (הפייטה),רחוק כל-כך מן התינוק הריאלי,המגיח אל העולם משוח בדם אימו,וצעקתו הראשונה אינה מסמלת אלא את הבהובי נשימותיו העצמאיות הראשונות.מותו של ישוּ,כפי שמציג אותו פלוסר,רחוק מאוד מן החסד האלהי, והוא מוות של יסורים ריאליסטיים, של הוצאה להורג חסרת פשר של מתקן-חברתי, שנפל בפח שחיתותם של עלית הכהנים-הצדוקים וקשריהם הענפים עם השלטון הרומי. זוהי זעקת הייאוש של מי אשר תר בחייו אחר חסד, ומצא שנאה עיוורת וחשוכה, כלפי אחיו, עניי-הגליל, וכלפי הרפורמות המוסריות אשר ניסה להוביל.

   כמעט דומה לומר, כי פלוסר בוחר לתאר את הוצאתו להורג הפרוזאית של איש-רוח ומהפכן פוליטי. אפשר להצליח לשמוע בתיאורו את קולו של האדם המורד של קאמי, האחוּז באבסורד החיים האנושיים, יותר מאשר את ישוע המושיע, כריסטוס, של הכנסיה הנוצרית.

*

*

הצעקה האחרונה על הצלב, אליבא דפלוסר, הדהדה אותי לדבריה של סימון וייל (1943-1909), פילוסופית ומיסטיקונית יהודיה-צרפתית, שכל ימיה עמדה על סף טבילה לנצרות, אשר העריצה את ישוּ ואת תלמידיו בני הדורות הראשונים, אך לא המירה את דתהּ מעולם. זאת הואיל וראתה בכנסיה של זמנהּ, ממסד מושחת ומסואב לא פחות מאשר הממסד-הדתי-היהודי המקביל. סימון וייל כתבה כך אודות המבקשים את קרבת אלהים והנכנסים  בברית השתיקה האלהית:

*

רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנוּ, רק אז אנו נוגעים בשתיקת אלוהים.

בדרך-כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כוח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.

לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה.

[סימון וייל, הכובד והחסד, מהדורת תרגום עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 144-143]

*

   מעולם לא חשבתי, עד אשר קראתי את פלוסר, כי וייל למעשה נסתה לתאר כאן את הצליבה, ולמעשה התחקתה אחר הורסיות העיקריות של סיפור הצליבה, כפי שהבאתי לעיל.  הזעקה לאלהוּת, מתוך תקוות המענה, והתשובה הדמומה, מבטאות את ישוע, אליבא דמרקוס ומתי, את ישוּ של: 'אלי אלי למה עזבתני?'. ואילו אז, לאחר שהזעקה הקיוֹמית הזו קרעה את קרביו, לא נותר לצלוּב אלא להתמסר לדממה האלהית ולתת את כל ליבו לדממה, כעין גרסתו של לוקאס: 'בידך אפקיד רוּחִי'.

   וייל למעשה יוצרת כאן מעין סינתזה בין הורסיות השונות של סיפור הצליבה. האידיאל האנושי עבורה הוא ישוּ על הצלב, המבין כי זעקתו הקיומית כבר לא תיענה. מסירת ליבו לדממה האלהית, לדידה של וייל, מבטאת את המעבר מחוק הכובד אל חוק החסד. ישוע לדידה יוצא מן העולם כאשר הוא מצליח להטות את הכרתו מן הכניעה לחוק הכובד (השחיתות, הרצח והחמס המאפיינים את החברה המקיפה אותו) אל עבר חוק החסד האלהי. ולדעתה של וייל, רק מעטים בתולדות המין האנושי, מצליחים באמת לפדות עצמם מעם הסדרים הפוליטיים, ולנהל את חיי הכרתם מתוך דביקות במטפיסי הדומם, אך אלוּ, אם ירדתי לסוף דעתהּ, הנם, לאמיתו של דבר, שליחי החסד האלהי עלי-אדמות, ההולכים אחר ישוּ באמת ובתמים, ואילו מרבית אנשי הממסדים-הדתיים אינם אלא משתמשים בשם האלוה בכדי להמשיך במעשים המהרסים את החיים האנושים, ומנציחים את הכוחנות, העוול וההיררכיה החברתית עבור הגשמת מאווייהם. עולה, אם כן, כי לדידה של וייל, אין ליבו של אדם מסוּר בתכלית לאנושי, אם הוא אינו מוסר עצמו, בלב-הכרתו, לדממה האלהית.

*

בתמונה למעלה: Paul Gauguin, The Yellow Christ, Oil on Canvas 1889

בתמונה למטה:  Paul Gauguin, The Geeen Christ, Oil on Canvas 1889

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »