Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חטיפת ילדים’

*

שׁוכֵן שְׁחָקִים חוֹן עֲלֵי עָם נִבְחֲרוּ /  בֵּין בַּעֲלֵי עַוְלָה כְּשִׂיוֹת נִפְזְרוּ … 

[ר' שלם בן יוסף שבזי, 'שוכן שחקים חון עלי עם',  בתוך: מגנזי שירת הקדם (פיוט וחקרי פיוט), ליקט, פירש והקדים מבואות יהודה רצהבי, משגב ירושלים: המכון לחקר מורשת ספרד והמזרח, ירושלים תשנ"א, עמ' 237]

*

1

*

"…נהגי האמבולנסים, שעל דעת כולם, הם אחד הגורמים הרציניים והמכשולים בנדון זה, כגון: מביאים את הילד החולה, ובלי למסור את הפרטים הדרושים – משאירים אותו ללא אחריות." 

[מכתב שנשלח מאת ב.לילונק אל חיים צדוק, ראש האגף לקליטת עולי תימן במחלקת הקליטה של הסוכנות, בתאריך 4.6.1950; מובא בתוך: נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019, עמוד 205] 

*

קשה להצליח להכיל את ספרו של נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה,  משום שהוא כרוניקה מורטת עצבים השוזרת יחדיו  אומללות אין קץ ומעשי זוועה תדירים. זוהי אלגיה על מדינה שרק נוסדה, וכבר כלאה את עוליה במחנות שמורים, העניקה מזון תמורת תלושים רק למי שצייתו לפקודות ללא ערעור, לקחה ילדים, איבדה אותם, הותירה אחריה משפחות שבורות ורצוצות והורים שכולים; הספר מנכיח תמונה קשה לפיה מדינת ישראל נוסדה לא על מנת להיהפך לבית לאומי ליהודים, אלא על מנת לרדות באזרחיה.

מהרבה בחינות דומה ספרו של שיפריס לכרוניקות יהודיות אחרות שבאו להזכיר ולהנציח חורבנים טרם ימוש זכרם, כגון: תולדות מלחמת היהודים ברומאים ליוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס), מדרש איכה רבתי, ספר יוסיפון, ספר זכירה לר' אפרים מבון, שבט יהודה לשלמה אבן וירגה,  עמק הבכא לר' יוסף הכהן הרופא, ולאחרונה – ספרים כגון מסע מאת הנס גינתר אדלר או בלי פרחים, בלי כתרים מאת אודט אלינה. קשה מאוד לומר כי חוויית הקריאה בספרו של שיפריס מעוררת הנאה, או תחושה של עמידה נוכח צדק ועמידה על העוול שהוסתר שנים על גבי שנים. זהו ספר מבכיא, מחניק, מעיק ומלחיץ; קראתיו במשך כחודש ימים. לא הצלחתי להתקדם יותר מאשר 200-150 עמודים בשבוע, משום שמעמוד למשנהו התעצמה תחושת ההרס וזילות חיי האדם (ילדים והורים). לא פעם יצאתי לרחוב לאחר הקריאה והנה נדמה לי כי אני פוסע בין עיי חורבות (אם זוהי עיר העומדת על תילה – הרי זו בדיחה גרועה).  ספרו של שיפריס מבהיר כי כבר בראשית היה החורבן. הוא החל כבר בנקודת ההתחלה, והאופן שבו העניין נגרר ומוכחש (אף שרבות העדויות מבני עדות שונות), רק מרחיב בהתמדה את עומק השבר.

במידה מסוימת, הזכירה לי מגמה זו את הפרק "על מדינת העברים" במאמר תיאולוגי מדיני של שפינוזה.   שפינוזה עמד על כך כי כל העוולות החברתיות שעליהן קוננו הנביאים, ושהאיצו את תהליכי החורבן והגלות –  היו נעוצים כבר בחלוקה המעמדית ההתחלתית שערך משה רבנוּ: כהנים, לוויים וישראל. ההייררכיה הזאת יצרה מראש עלית כלכלית-אינטלקטואלית מועדפת ושבעה, ואנשים אחרים, שלא היו בני המעמד, שהוכרחו לזון ולכלכל את המורמים מעם. עם הכח בא התיאבון –  ולימים כשהצטרפה למערך הכוחני הזה גם המלוכה, הוכבד הנטל על העם, כך שלא היה גבול לחמדת הממון הן בבית המקדש והן בארמון המלך. כך הפך דמם של של הבלתי-מיוחסים הפקר, והונאתם הפכה דבר שכיח – מה שהוביל להתפוררות העם והממלכה. השחיתות הזאת, שבמידה רבה, סופה נעוץ בראשית דברי ימי העם הפכה מפולת.

יש מכחישים רבים של פרשת החטיפות. ביניהם גורמים רשמיים של מדינת ישראל ו/או אנשי חינוך הטוענים כי פשוט מדובר בגל פטירות המוני של ילדים ובכישלון להעניק לכל אחד מהם קבר מסומן; אחרים מבינים לחלוטין מדוע נלקחו ילדים מאמהות צעירות מאוד; אחרים אומרים, לוּ היה מדובר בחטיפות, הרי כבר מזמן היו צריכים הילדים שגדלו לתור אחר הוריהם, לפתוח את תיקי האימוץ –  ואזי כולנו היינו אמורים לשמוע על כך. כל אלו הם המשך מגמה של הדחקה והכחשה. הספר עצמו מעורר על כך שבוועדות השונות נדונו מקרי אימוץ (שבהם ילדים שהוחזקו כמתים אכן נמצאו לימים מאומצים במשפחות קולטות), כי הילדים החטופים (הספר מונה רשימה של 2,050 ילדים נעלמים) היו בני עדות שונות, במיוחד מתפוצות תימן, מרוקו, עיראק, איראן, רומניה, אך גם ילדים אשכנזים, אכן רוב  הילדים (70%-60%) היו מבני תימן. ישנן עדויות שהושמעו על ידי עובדות בתי ילדים שבהן הן העידו על מעורבות אחיות ועל נהגים שהגיעו שלוחים כדי למלא בטנדרים ילדים ולהחישם לבית החולים מסיבות עלומות (אולי קיבלו שכר על פי מספר הנסיעות שעשו או המיטות שמילאו) ובמיוחד רבים המקרים סביב מחנה העולים על יד קיבוץ עין שמר ובבית החולים רמב"ם בחיפה. העובדות העידו שלעתים דובר בילדים בריאים לגמרי וכי הנהגים שאספו את הילדים, אספו מהר, ללא רישומים של שמות הילדים שנלקחו ושמות הוריהם. בספר מופיעות עדויות רבות על ילדים הנקרעים מחיק אמהותיהם, בלא הסכמתן, ללא צו משפטי (המזכה ברישום משפטי הקובע את יחסי האם-ילד) ותוך שהן מתקוממות על כך ונענשות על "חוצפתן" לערער. זוהי כשלעצמה עבירת חטיפה (הוצאת ילדים מרשות הוריהם ללא צו משפטי) גם אם התבצעה על ידי עובדי מדינה (שפעלו ללא צו מתאים). הילדים הוצאו מהאוהלים בכוח והועלמו בכוח. הורים קיבלו תדיר הודעות פטירה על ילדים שנלקחו בריאים. כאשר לעתים בנקוף כמה חודשים הופיע מישהו להחזיר ילד שהוכרז כמת (והוריו ללא ספק כבר ישבו עליו שבעה) להורים שכבר לא זיהו אותו (פעמים רבות גילחו את ראשי הילדים), וכבר איבדו אמון בממסד המתעלל. תופעות כאלו יצרו בהתאמה, מיתוס גזעני משולל-יסוד, לפיו ההורים התימנים הזניחו את ילדיהם או לא התעניינו בגורלם. הספר מורה על עשרות מקרים שבהם הורים שנזקקו לאישורים מיוחדים כדי לצאת את שערי המחנה נעו ונדו בכל הארץ בחיפוש אחר ילדיהם שנלקחו; לעתים הוכו הורים על ידי אנשי ביטחון, משאיבדו את שלוותם; פעמים הונו על ידי צוותים רפואיים ששלחו אותם ממקום למקום. התמודדותם של רשויות הביטחון והרפואה עם זעם ההורים, כמצטייר משלל עדויות המופיעות בספר, היתה על דרך הסנקציה (מניעת הביקור אצל הילד) או על דרך הודעה מידית שהילד נפטר, מבלי שניתנה להוריו הזדמנות לראות את גופתו. שיפריס מתאר זאת, על סמך עדויות, כשיגרה יומימיות כה מבהילה, עד שהמלה פסיכוזה חברתית עולה על סף דעתי, בהתייחס לגורמים הקולטים-חוטפים-מונים (לשון הונאה)-ומכחישים.

מחריד עוד יותר לגלות כי פעמים רבות העסיקו מנהלי מחנות העולים (מחנות המעצר) עולים חדשים ששיתפו פעולה עם המתרחש, ככל הנראה באילוץ. תפקידם היה לכאורה לתווך בין יושבי האוהלים ובין ההנהלה, שלא דיברה את שפתם. אלו, מדעת, הציגו עצמם להורים כמי שייצגו אותם באופן מיטבי כדורשי טובתם, אבל למעשה ייצגו את האינטרס של הנהלת המחנה ופעלו בשליחותם. לא יכולתי שלא להרהר למקרא הדברים בזיקת התיאורים למה שתיאר חוקר השואה, ראול הילברג, בספרו The Destruction of the European Jews  שראה אור לראשונה בשנת 1961 ושנים רבות הוחרם על ידי הממסד הישראלי ובכללו על ידי "יד ושם", משום שהציג בין דפי ספרו את השתתפותם הפעילה של יהודים במפעל הרצח הנאצי, אם באילוץ ואם מפני שביקשו לשמור כך על עצמם ועל בני משפחותיהם בחיים. תפיסה זו הייתה בישראל הצעירה, דבר-מה שאין להעלות על הדעת. הילברג לא דיבר משתפ"ים יחידים  (כפי שכנראה ביקש הממסד הציוני להציג את היקף שיתוף הפעולה) אלא דיבר על ממדים מבהילים, של שיתוף פעולה, שרבים מהישראלים של אותם ימים לא רצו להעלות על סף-דעתם. מדוע? מפני שהדבר היה מביא לחוסר שקט. השלטון אולי היה מאבד את אחיזתו, ואולי גם מאבד תרומות יהודיות מחו"ל. יהודים היו חושדים ביהודים, בעיקר אם היה מתחוור, שניצולים מסוימים ששיתפו פעולה עם הגרמנים התקדמו בינתיים יפה, בישראל, אירופה או ארה"ב. במקביל לפרשת החטיפות שעל הפרק, יש להניח כי אחת הסיבות, לפיה משתפי הפעולה מבני העדה התימנית מעולם לא העידו על שעשו באותן שנים במחנות העולים ובמעברות, היתה הסכנה שבמעשה הודאה הם יהפכו את עצמם לחשופים בפני אישומים פליליים ואת בני משפחותיהם – לחשופים לפגיעה חברתית בתוך העדה.  בנוסף, קרוב להניח כי בני המשפחות המאמצות, שפעמים רבות אכן סברו כי הילדים יתומים, שכן קישורם להורים נותק עוד בשלב ראשוני – לא ביקשו לתת לפרשה הזאת הד כלשהו, ויש להניח כי אף ביקשו להדחיקהּ מהזיכרון הציבורי, משום שגילויים על ילדים שנחטפו בכוח על ידי נהגים או אנשי צוותים רפואיים, ללא רצון או הסכמת ההורים, לא היו מעמידים אותם באור מחמיא. יש להניח כי גם ההורים המאמצים רצו להישאר בעיניי עצמם כגומלי-חסד ולא כמשתפי פעולה (גם אם לא מדעת) במבצע חטיפה, והרס משפחות. יש להניח כי גם ילדיהם המאומצים, שגדלו בינתיים, לא רצו להכביד על הוריהם ולנבור בעברם.

*

2

*

*

"בתךָ היום כבת ארבעים, אם היא עדיין בחיים, ויכול להיות שהיא נשואה, ויכול להיות שהיא אמא לילדים … את טובתךָ אני מבין, אבל למה אתה חושב שזו טובתה שלה שהיום ייפלו עליה אבא ואחים ומשפחה? אולי היא לא רוצה בכך. אולי זו לא טובתה. אני מבקש ממךָ שתשקול את הדברים לפני שאנו מתחילים. ואני זוכר את תשובתו עד היום. הוא חשב וענה לי, אתה צודק, כל מה שאני רוצה שבתי תדע שאבא שלה והאחים שלה לרגע לא נטשו אותה ולא עזבו אותה, הייתי שמח לפני שאני הולך לבית עולמי שאוכל לראות אותה ולחבק אותה ושהיא תלך אחרי בשבעה, אבל אני משאיר את זה להחלטה שלה. די לי שהיא תדע שאבא שלה רצה לפגוש אותה ושמשנת 1951 ועד היום הוא חושב עליה כל יום, ואם היא תחליט אחר כך שהיא לא רוצה, זו ההחלטה שלה שאני אכבד אותה בכאב, אבל אדע שאת שלי עשיתי." 

[דברי עו"ד זרח רוזנבלום בעדות בפני ועדה באמצע שנות השמונים על אב שייצג, דוד שוקר שמו, שמסר  עדות בפני הועדה: שם, שם, עמוד 266] 

 

עם כל אלו, הקריאה ב-855 עמודי חיבורו האמיץ, הישר והמכאיב, מחשובי הספרים שקראתי בשנים האחרונות, של שיפריס הביאה אותי לידי שתי תובנות ביקורתיות, לא כלפי תוכן הספר, שפע העדויות, והמידע המפורט והמדויק האצור בו, אלא כלפי אופן הגשת העדויות והנתונים הרבים בפני הקורא. אלך מהקצרה אל הארוכה:

א. הספר נערך כספר קריאה ולאו כחיבור אקדמי מובהק. אין בו הערות שוליים, ולא מראי-מקום סדירים, לכל אורכו. עם שאני מאמין לגמרי בחומרים שאסף שיפריס ואין לי ספק כי הם אכן מובאים ככתבם וכלשונם מפרוטוקולים של ועדות ומפי עדות ועדים מהימנים; בכל זאת, ההחלטה להימנע מהצגת החיבור כמחקר אקדמי ממש, עם שהיא תורמת לתפוצתו (במיוחד כשחיבור כזה מופיע בהוצאת ידיעות אחרונות המוסדית), היא עשויה לחזק את העומדים-בהכחשתם (הדומים בעיניי למכחישי השואה), העלולים לטעון, כי אין דרך לבחון את מכלול הדוקומנטים וההערות באופן ביקורתי.

ב. שיפריס ערך את ספרו כך שתחילתו עוסק בגילויי הגזענות והפניית התודעה ההיררכית שהפגינו פקידי מפאי"י בכירים, לרבות רוה"מ דוד בן גוריון, בדברים ובכתבים, כלפי עולי המזרח ותימן, תוך שלילת תרבותם כנחשלת. כאשר שיפריס בחר להתמקד תחילה בראשי ההיררכיה השלטונית ולעבור הלאה אל מנגנון הפקידים, הרופאים, האחיות ואנשי הביטחון במשרדי הממשלה, בבתי החולים ובמחנות, הוא יצר מצג לפיו דובר בהתנהלות שיטתית שהוכוונה מלמעלה למטה. כל שכן, הוא נקט תפיסה לפיה דובר במערכת מוסדרת שהורָתהּ במתן הוראות שבעל-פה שהוזרמו מראשי השלטון או בדברים שהשתמעו מדברי בכירים ומנהלים והפכו ללחם חוק אצל פקודיהם ועובדיהם. למעשה,  שוב – בדומה להילברג (אשר להשמדת היהודים על ידי הנאצים), טענתו של שיפריס אינה שהיו חוקים או הוראות חוק דייקניות לגבי התנהגות הפקידות כלפי העולים וילדיהם, באופן שיפריד בין הורים וילדים לצורכי קידומו של המפעל הציוני ותרבותו, אלא שהייתה איזו רוח סועה שנשבה ממסדרונות השלטון, אשר סחפה אחריה את עובדי המערכת המסורים, שצייתו והגדילו עשות, בהתאם למה שחשבו לנכון, שישביע רצון ויקנה להם תדמית של עובדים חרוצים, צייתנים ומסורים הפועלים לטובה המדינה והמפלגה (בימי הפנקס האדום, כתנאי לקבלת עבודה במקומות רבים, לא היה זה דבר להקל בו ראש). חנה ארנדט כינתה את הקונפורמיזם הצייתני הזה בהתייחס לגרמנים כבנאליות של רוע, ומשכתבה כמו הילברג, כי גם יהודים נטלו בזה חלק, הואשמה על ידי גרשם שלום ואחרים בשנאת ישראל ( חשוב לומר, בשעה שארנדט כתבה בימי מלה"ע השנייה מאמרי פובלציסטיים נוקבים על מצב הפליטים היהודים באירופה היה גרשם שלום   עסוק בהוראת סמינרים על קבלת המאה ה-13). זה חמור לא פחות כשזה מגיע לעיון בעדויות על החטיפות, על הנהגים הממלאים רכבים בתינוקות שנלקחים ללא רישום מבתי הילדים, או מחלקו של בית החולים רמב"ם בחיפה בהיעלמויות ילדים, ובעדויות על כך שלכתחילה לא נעשה שם שום רישום מסודר שהבטיח כי התינוקות יוחזרו להוריהם. וכללו של דבר, התמונה המצטיירת של ילדים המוסעים ממוסד למוסד, עד כדי כך, שהצוות הקולט כבר לחלוטין לא מודע לכך שלילדים האלה יש הורים חיים, עשוי להסביר גם כן את מאמצי האימוץ בהמשך.

עם זאת, ככל שהתעמקתי בספרו של שיפריס, חשתי כי תיאורית הרוח המסודרת והארגון השיטתי מהמסד ועד הטפחות, אינה ההסבר המתקבל יותר על דעתי. לטעמי, קשה מאוד להוכיח רצף של פקודות וממלאי-פקודות, סיבות ותוצאות, ולכן –  ארגון שיטתי.  לטעמי מדובר בכאוס גדול, של חברה שקלטה (תוך חוסר הערכות ומחסור בתנאים כלכליים מתאימים) אלפי עולים מדי יום ביומו; של ממשלה שאולי תקצבה את בתי החולים על פי תפוסה יומית או חודשית ולכן היה אינטרס לראשי בתי החולים למלא את המיטות; הנהגים, אוספי התינוקות –  אולי קיבלו את שכרם על פי כמות הילדים שהביאו לבית החולים, או על פי כמות הטנדרים המליאים, ובכך תלויה הייתה פרנסתם. גם רצון להמחיש בפני תורמים יהודים-אמריקנים גדולים או מוסדות ציוניים בין-לאומיים את עומק קשיי הקליטה ותחלואי הילדים העולים, אולי הובילו להחשת ילדים רבים לבתי החולים, כדי שייראו הגברות בויצ"ו ובהדסה, וידאגו לפתיחת הכיסים למען עתיד היישוב העברי הכורע תחת הנטל. נכון, בלי ספק, בלוז הכול עמדה תפיסה תודעתית היררכית (וגזענית), שדחתה מכל וכל את כושרם של העולים לגדל את ילדיהם להיות אזרחים טובים במדינה החדשה, ולכן שאפה להעניק לילדים בתים עדיפים, אבל מכאן ועד ההנחה לפיה בן גוריון ופקידיו הנחו את מנהלי מחנות העולים והמעברות להפריד ילדים מהוריהם ולא להשיבם – הדרך ארוכה וחסרה תשתית ראייתית מקיפה. התפיסה לפיה דובר במציאות כאוטית שבהם צוותי הניהול, עובדי מחנות בתי חולים ונהגים, ניסו להרוויח ממנה (כסף או הוקרת תודה של מאמצים), סבירה יותר בעיניי. לא תיאורית קשר שראשיה היו ראשי המדינה אלא פשע חברתי אשר היו לו אבות ואמהות רבים. מרביתם, עובדי מדינה, או אנשים שנשכרו על ידי עובדי המדינה כדי להסיע ולהוביל ילדים, שניסו לנצל את מצוקת ההורים הכלואים במחנות או במעברות, באופן ישיר או עקיף.

סימון וייל (1943-1909) כתבה בספרה הכובד והחסד, דברים שכוחם יפים להערכתי לפרשה זו, ואולי גם מבהירים את המניע של רבים מהאנשים שניתקו בין הורים וילדיהם:

*

המעשה הפוגע הוא העברה של ההשפלה שבתוכנו אל הזולת, ומשום כך אנו נמשכים אליו כמו אל מעשה משחרר.       

[סימון וייל, הכובד והחסד, מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל, ירושלים 1994, עמוד 105]

*

בחברת דחק וצנע, שכול (מלחמת העצמאות) ושואה, לא רחוק לתאר אנשים שהיו במצוקה קשה כשלעצמם, מעבירים את תחושת ההשפלה שחוו, מפאת מעמדם הדל והשביר, ומפאת חוסר הוודאות הכלכלי והמקצועי, אל אוכלוסיית עולים שזה מקרוב באה, שנתפסה כדלת העם וכשיירים מימי הביניים, המגלמים יהדות מדברית גלותית רחוקה, ששוב אין לה מקום, ושאת שפתהּ אין דוברים. אני סובר כי לאותם עובדי מחנות עולים היה קל ומובן להפנות את תחושות האימה וחוסר הוודאות שקיננו בתוכם (במיוחד הלחץ היומיומי שבקליטת אלפים), שהפכו עם כל גערה מטעם הממונים על המבטא שלהם, או מנהגיהם הגלותיים, להתנהגות שמעבירה את ההשפלה שחשו אל הזולת, אותו תפסו כנחות וכחשוב פחות מהם. במקרה כזה, עלולה אחות או פקיד, שנרמסו תחת לחץ ממונים מצד, ותחת זעם הורים מצד, לבשר להורים , כלאחר יד, על פטירת ילדים ;או להקריא רשימת נפטרים יומית, ששודרה על ידי מיקרופון ממגדל לבאי המחנה (ללא מגע עם ההורים וללא ניסיון לאמת האם הידיעה בכלל הגיעה לידיעתם), ולחוות זאת כמעשה משחרר (מנוול, אך משחרר). בסיכומו של דבר, בתום  קריאת הספר, אני נוטה שלא לקבל את התפיסה הרואה יד מכוונת מלמעלה, לכל אורך הדרך; ולקבל תפיסה לפיה הכאוס והלחץ במחנות ובבתי החולים גרמו לאנשים לרצות להרוויח מכך, אם כסף, אם טובות אחרות (להצטייר כעובדים יעילים, לקבל הוקרת תודה ממשפחות מאמצות), או אפילו סתם לשפר את מעמדם בעיניי עצמם או להקל ממצוקתם (לחץ הממונים ולחץ ההורים), על ידי העברת ההשפלה שחשו בתוכם אל העולה "הנחשל", כאקט משחרר. כמובן, ריבוי מקרי החטיפה ההתעללות בהורים המובאים בספר, מעמידים על עוול חברתי נרחב שהיו לו אבות וסייענים רבים (כשהרב עוזי משולם ניסה להעמיד על ממדי החטיפות ורוב העוסקים בהן בשנות התשעים רבים דחו אותו כאיש משובש והוזה) ואינו פוטר את הנהגת מדינת ישראל הצעירה מהאחריות למעשים הנוראיים האלה. עם זאת, מכלול העדויות בספר אינו מוכיח כי ההנהגה הובילה מדיניות מכוונת ומוסדרת של חטיפת ילדים, וכי כלל הפשעים נעשו בהדרכת בן גוריון ושריו. אדרבה, דווקא התפיסה לפיה לא הייתה יד מכוונת מלמעלה, אבל היו שותפים רבים (מבין עובדי המדינה) לחטיפות ולהפרדה בין הורים וילדיהם מסיבות שונות, תורמת לדעתי יותר להבנה מדוע הנושא הודחק וטואטא תחת השטיח, פעם אחר פעם וכיצד הועדות השונות התחמקו בכל פעם מלפרסם את מכלול החומרים שהובאו בפניהן. אם אכן יתגלו מאות או אלפי אנשים שהשתתפו בפעולות הללו (מהם אשכנזים ומהם מזרחים), ומשפחותיהם יוכרו כצאצאי סוחרי-אדם וחוטפי-ילדים או למצער: אנשים שביודעין קטעו קשרים בין הורים וילדיהם באופן יומיומי  שגור, ובכן, זה כשלעצמו יהווה חומר נפץ חברתי, שקשה להעריך מה יארע לחברה הישראלית בעקבותיו. ובכן, עד אז, ברוך שנמצא סוף סוף מי שאינו מעלים עיניו משוועת אמהות, אבות ומשפחות, שמשפטן זה עשרות בשנים – עוות, הודר, הושתק והושכח.

נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019. 

*

*

לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן 

*    

בתמונות: שני תצלומים משנת 1949, האחד של טיסה מעדן לארץ ישראל, והשניה – ממחנות העולים; לא מצאתי את פרטי הצלמים או את מועדן המדויק, וככל שהעלתה ידי התמונות הינן נחלת הכלל (Public Domain).

Read Full Post »