Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חידה מטפיסית’

 

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין פרק ד', משנה ו'; ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט') 

* 

'אל-ג'ניד אמר: כששכלי המשכילים מגיעים אל הייחוד, הם מגיעים אל אי- הידיעה' [אבו אל-קאסם אלקשירי, אלרסאלה אלקשיריה, קהיר (ללא תאריך הדפסה), שער היחוד, עמ' 136-135.  נדפס בתרגום עברי: שרה סבירי, הסוּפים: אנתולוגיה, תל- אביב 2008, עמ' 289 ס' 8].  

*

הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה (ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, תל-אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313).

 

   בסופו של דבר כולנו ארכיטקטונים של מטה. איננו יודעים באמת האם ישנו יסוד לדימויי האלהות ולדימויי העולם שיצרנו והאם יש להם ממשות מעבר למציאותם בהכרתנו האנושית הסופית מאוד. כך שאלות, כגון: האם אלהים ישנו? האם הוא יש אונטולוגי? האם הוא טרנסצדנטי במוחלט? האם יש בו היבט גשמי? מיהם נביאי האמת? מהי התגלות (אפיפניה או תיאופניה)? האם יש בה ממש? האם מושג אלהים אינו אלא תוצר של תבונתנו וכעין אידיאה בלבד שאנו מייחסים למה שמעל ומעבר, אבל היא בעיני רוחנו (mind) בלבד? האם בעצם האל והטבע אינם אלא דבר אחד? שמא סמלים וחוויות רוחניות אינן אלא פרוייקציה של ארכיטיפים או של מאוויים כמוסים? שמא פעילות לא שגרתית של כוחות המחשבה ו/או הדמיון? האם המדע אכן חותר לקראת תיאוריה סופית של היקום וכל אשר בו? האם לכשיימצאו כל התשובות לא יהיה הכרח להפוך את התיבה על פיה ולהתחיל לשאול מחדש מתוך מערכת תובנות אחרת? כל התשובות האנושיות, הדתיות הלא-דתיות, שהוענקו לשאלות כגון אלו, הינן תשובות אפשריות. סימן שאלה גדול מרחף על הכל, חידות לוהטות, המעמידות את הכל בספק תמידי. עלינו לשאול ולהעמיד מבנים חדשים, תשובות אפשריות חדשות. עלינו לשאול ולהשיב ואז לשוב ולהעמיד שאלות חדשות ולא עלינו המלאכה לגמור. 

   כשלעצמי, אני מכיר באל אוניברסלי הנמצא מעל ומעבר להוויה, ואשר אינו עולה עם פשט תפילת העמידה היהודית. אל שאינו מתגלה בעצמותו לאיש. אלה אנחנו שבנהיה שלנו (אהבה,כיסופים) אליו מגלים דברים בתוכינו ובחוצינו כל העת, והם שמכוונים ומדריכים אותנו הלאה. באותה מידה, אני מכיר דווקא בשכלי הרציונלי מחשבה או רצון אלהי (או טבעי) הפונה בכל זאת אל ההויה המתגלה בכל התופעות כולן. מבחינה זו, המדע לדידי בשימו למטרה את חקר הטבע והקוסמוס הוא בחינה מסויימת של התגלות התבונה האלהית. אי אפשר להגדיר אבל אפשר לחפש, והחיפוש והנהיה הם המעניקים לחיים את משמעותם.

   אני מקיים את מצוות היהדות כתרגול וכאימון הכרתי-רוחני. דוגל בסוברניות של פרשנות הלכתית אישית- אוטונומית מתחדשת מתוך עיסוק תכוף בתורה ובתחומי דעת ורוח אחרים. לא תולה את יהבי בממסד רבני, אך מכבד את אלו המבקשים לחיות לאורו, ובמיוחד את אלו שאינם עושים הבחנה דיכוטומית בין נפשות ישראל ובין נפשות האומות ואשר אינם רואים בדת היהודית אמת עליונה, מעל כל דת או שיטה מחשבתית אחרת, אלא כזו המשתתפת לצד דתות אחרות באמת הנעלמת המצויה מעל ומעבר.

   אני מכבד מאוד את בני הדתות ושיטות המחשבה השונות ומכיר בכך שצריכה להינתן לכל אינדיבידואל היכולת והכלים להביע את עצמו ואת מחשבתו באופן חופשי, ובלבד שיהיה במחשבה מה שיכבד את הבריות ואת התופעות כולן. לדידי, סיפורה של האנושות אמור להיות ברית בין יחידים- סוברניים (אינדיבידואלים) שונים, המקבלים זה מזה ומכבדים זה את זה, על אף שונותם, שאינם תלויים בממסדים דתיים או אידיאולוגיים כלשהם, הסולדים מהיררכיות, המחנכים את הדורות הבאים לחשוב ולפעול ככל הניתן באופן המשכי קונסטרוקטיבי ורחוק מאלימות, אדם כלפי חברו, יהי אדם אחר או בעל- חי, או כל תופעה שבקיוּם (שאינה נוהגת באלימות כלפי שכנותיה). 

דומני כי הקטע הבא מתוך הספר מובי דיק להרמן מלויל (1851) ינהיר את כוונתי על בוריה:  

*

[…] אחר פנה אל תפילות הערב שלו, הוציא את הצלם שלו, וסילק את הקרש המצופה נייר. על פי כמה סימנים וגילויים סבור הייתי שלכאורה הוא מעוניין שאצטרף אליו; אך הואיל והיטב ידעתי מה יבוא אחר כך שקלתי רגע בדעתי אם, במקרה שיזמין אותי לכך, איענה לו או לא.

נוצרי כשר הייתי; נולדתי והתחנכתי בחיק הכנסיה הפרסרביטיריאנית שאינה יודעת שגגה. איך אפוא אוכל לעשות אגודה אחת עם עובד- האלילים הפראי הזה ולסגוד לגזר העץ שלו? אבל מהי סגידה? הירהרתי. כי מניח אתה עכשיו, ישמעאל, כי האל הטוב והמיטיב, קונה שמיים וארץ- לרבות עובדי-כוכבים וכל השאר- יוכל לקנא בפיסת עץ שחור שאין לה כל ערך? לא ייתכן! אבל עבודת אלהים, מהי? לעשות רצון האלהים- זוהי עבודת האלוהים. ומהו רצון האלהים? שאעשה לחברי כל מה שירצה חברי שאעשה לו- זה רצון- אלהים והנה קוויקווג הוא חברי. ומה רצוני שיעשה לי קוויקווג זה? כמובן, שיצטרף אליי בדרכי הפרסרביטיריאנית המיוחדת בעבודת אלהים. מכאן שעליי להצטרף אליו בעבודת אלהים שלו; משמע, עליי להיעשות עובד גילולים. הנה כי כן, העליתי אש בנסורת; עזרתי לזקוף ולתמוך את האליל הקטן והתם. יחד עם קוויקווג הקרבתי לפניו פכסם קלוי; השתחוויתי לפניו פעמיים או שלוש ונשקתי את אפו. וכיוון שכילינו את מעשינו אלה התפשטנו ושכבנו לישון, שקטים עם מצפונינו ועם העולם כולו. אך לא נרדמנו מבלי שנגלגל שיחה מעט.

[הרמן מלוויל, מובי דיק, מהדורת תרגום אהרן אמיר, כתר ירושלים: ללא ציון שנת הוצאה, עמ' 64-63]  

*  

   דומני כי קטע זה עשוי להעלות חיוך על פני מקצת הקוראים והבעת התנגדות/התקוממות בקרב חלק אחר של הקוראים. עם זאת, ראוי לשים לב לכך שאין ישמעאל הופך כאן לפוליתיאיסט ממש. מתוך רצון כן להגיע לקרבה אנושית מיטיבה ובונה עם חברו הוא מקבל על עצמו את ההשתתפות בטקס הפגאני מבלי שהוא מייחס לו משמעות תיאולוגית עמוקה, אבל מייחס לו משמעות אנושית וחברותית עמוקה. באותה מידה, הוא יכול לצפות לכך כי קויקווג, באם רק יציע לו הצעה נגדית, יצטרף אליו בפולחן הדתי שלו. אף אמונה או תפישה דתית אינה נסדקת ואף לא נשברת. מתוך האמונה ברעות האנושית ובסולידריות הדתית יכול ישמעאל לחוש כי עבודת האלילים כביכול בה נטל חלק, אינה מנוגדת לרצון האלהי, אלא במידה רבה מביעה אותה- משום שהקרבה והרעות האנושית, המתגלמות במפגש ובשחה, הן התגלמות רצון האלוה.  

   ישמעאל ודאי אינו תופש את קויקווג כבעל תפישת אלהות נכוחה, אבל הוא תופש אותו כחבר וכרֵע. באשר כך הדבר, הוא ייתן לו כתף ויעודד אותו לקיים את חייו בהנחה שבכח האמון שבין השניים יתן קוויקווג גם לישמעאל את חופש הפולחן הדתי ואת זכות הדיבור והמחשבה. הדתיות של השניים הופכת כך לסולידרית ושוויונית, הרחוקה מהיות תפישה פטרונית ומתנשאת המנסה לעקור את החבר מתפישות עולמו הבסיסיות ביותר. מסיונריות החזרה בתשובה וכפיה דתית או מחשבתית הן לעולם דבר אלים. תפישה דתית או אידיאולוגית או לאומנית הרואה בעצמה אמת צרופה הנמצאת מעל כל דבר אחר, היא לעולם ראשיתה של שפיכות הדמים ושל גל ההרס הבא. תעיד המתיחות הנמשכת סביב הר הבית, אשר כבר מזמן היה יכול לו רק היו מנהיגים דתיים אמיצים ונאורים לקיים את דברי הנביא 'לא ישחיתו ולא ירעו בכל הר קודשי…כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. 

   אבל מקום המקדש האמיתי כלל אינו במיקום גיאוגרפי מסויים, אלא בליבו של כל אדם ובהכרתו של כל קיוּם החש באלוה. בעין הלב, בהכרה, עליהם לשוב ולדרוש אלהים, לא בעד ממסדים דתיים או אידיאולוגיים ספציפיים, גם לא בעד כתבי קודש מסויימים או כתבי הגות, ספרות ואמנות ספציפיים דווקא, אלא בעד מסע אישי של בקשת היקום לכל היבטיו. הואיל ומתוכו ואליו ניבטות לעתים הכרות של מעל ומעבר, והן שמגדירות מחדש את שאלות המסע, שאין קצה לו. כך אין רשות לאיש לפגוע או לחבל במסעו האישי הקיומי של כל אדם המבקש את טובת הכלל או של כל קיוּם שוחר שלום אחר.

 

בתמונה למעלה: Chichester Canal, Oil on Canvas 1815, Joseph Mallord William Turner 

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

  

Read Full Post »