Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חיים גורי’

*

  

***הדימוי הזה של החייל פעור-הפה ומוכה אימה מול חשכה שאין לה קצה, המגלמת את רגע מותו בהווה או זה העתידי, הולך איתי זה מספר שבועות. הדימוי הזה כלול בין עבודותיה של האמנית דליה קליין בתערוכתהּ האם אנו גוועים? (אוצרת: אירנה גורדון) המתקיימת בבית האמנים בתל-אביב (רח' אלחריזי 9, תל אביב-יפו). בטרם אעבור אל-מה שמגלם החייל הזה בעיניי, אני מעוניין לומר משהו על הפער הבלתי-גשיר בין הרגשות הספונטניים של האימה ושל החרדה המציפות וכובשות אותנו בהרף, ובין אמנות התצריב הדייקנית, העשירה והמינימליסטית גם יחד, של קליין. כל תצריב ותצריב בתערוכתה הנו פרי של שנות-עבודה, של עמל דייקני על לוחות מתכת בשילוב גרגרי שרף ואמבט חומצות. זוהי עבודה הדורשת מומחיות רבה ומדידות מדוייקות מעבדתיות, הכרוכות בהוצאת הלוח מן החומצה בטרם החומצה תאכל את הלוח יותר מדיי. כשעומדים מול אימתו של החייל מול מותו הקרב שלו ושל חבריו ומעלים על הדעת את העמל הרב, התכנון המבוקר, כמעט אסטרטגי,  של יצירת הדימוי הזה, עולים על הדעת פסלים רנסנסיים, או ציירים מן הריאליזם ההולנדי או את יצירתו האנטי מלחמתית של פרנצ'סקו גויה (אמן תצריב האקווטינטה הראשון), שעיקרם מאמץ אמנותי מתוכנן, מכוון, אובססיבי, כדי להנציח הבעת פנים יחידה, או מגע גוף בגוף.

***איני הולך הרבה לתערוכות, אלא מזמן לזמן. עם הזמן, אני נוכח עד כמה, להפתעתי הגמורה, אמנות קרה, ארכיטקטונית בדרכהּ, הדורשת מומחיות רבה ולמדנוּת, כובשת אותי הרבה-יותר מציור צבעוני שיש בו איזה דימוי מהיר וזריז, שנועד לחלץ מצופו רגשות התפעלות או תדהמה, משום נועזותו, או משום שהוא מערער את הקונוונציות הימיומיות (במיוחד פוליטיות). עם הזמן, יותר ויותר, אני יודע להעריך אמנות כפרי של נסיונות ממושכים ושל למדנות ארוכת-שנים ועמוקה, גם אם שקטה וחבויה יותר. אמנות כזאת מגולמת בעיניי בעבודותיה של דליה קליין, שאינן מתנפלות על העין (רובן מודפסות בשחור-לבן), אבל תובעות מן העין שימת-לב לפרטים ולריבויים, ולתהליך יצירה שאינו מבקש להביע אמירה חדה וחד-משמעית, אלא להותיר בצופה רושם אניגמטי, ובראש ובראשונה – להביע את עומק המבע האמנותי (במתכת ובדפוס) ואפשרויותיו.

***התערוכה והעבודות הכלולות בהּ הנן מסע של האמנית בעקבות שירי החפירות של המשורר הבריטי ווילפרד אואן (1918-1893). משוררים אירופאים לא-מעטים תיארו את זוועות המלחמה, ובמיוחד את התחושה לפיה אירופה הקריבה לשווא דור של אנשים צעירים שנועדו לחיות ונשלחו אל מותם במאות אלפיהם בחסות מדינות ואימפריות; משוררים וסופרים, משני עברי המתרס, כגון: גאורג טראקל, ג'וזפה אונגארטי, הוגו באל, בלז סנדרר, איסק באבל, אריך מריה רמארק, וחברו הטוב של אואן, זיגפריד ששון (Crazy Jack), שהביע עוד ב-1917 את ביקורתו הנוקבת על מעשה הרמיה של הדרג הפוליטי הבריטי נגד הלוחמים, הנהרגים, נפצעים וסובלים לשווא. ההתמקדות של האמנית באואן דווקא נקשרת לדידי בתהליך היצירה השירית של אואן עצמו. אואן לא ביקש לחבר שירת מחאה פוליטית, הוא היה פטריוט אנגלי מסור. הוא ביקש לתאר בפרוטרוט, באופן תהליכי ומצמית, את המוות בחיים שנגזר על הלוחמים בחזית, העומדים יום אחר יום מול איתני הטבע, הפגזות ארטילריות הקורעות את חבריהם לגזרים לנגד עיניהם, פינוי פצועים שנותרו רק חלקי-אדם, ואת השפעות הנשק הכימי (הכוויות) והחוויה של לחימה עם מסכת גז, הכרוכה בחוויית חנק (אגב, התנסיתי פעם באיזה מעמד צבאי, בחוויה של חבישת מסכת גז תוך ריצה ארוכה או תנועה מהירה של כמחצית השעה בכל פעם, וזו חוויה כמעט בלתי נסבלת, במיוחד אם נאלצים לחזור עליה, לפרקי זמן ממושכים, פעם אחר פעם). אם אצל משוררים אחרים מוקד השירה הוא מחאה פוליטית ותחושת מוות קרב (אין ממנו מוצא), אואן מדגיש את משך המלחמה ואת הדחק היומיומי, השוחק ומאכל את הנפש ואת תקוות-החיים האצורה בה. את האימה והייאוש שהם לבסוף נחלתהּ, כינו בימים שאחרי המלחמה הלם פגזים, ולימים Post-Traumatic Stress Disorder. אואן היה המתעד של תנועות החיים האחרונות, של מי ששוב אינם יודעים האם הם עדיין חיים.

***נפש האדם אינה בנויה להתמודד עם דחק לאורך ימים. היא נשחקת. היא מאבדת את הויטאליות, את יצר הקיום העצמי, ששפינוזה כינה Conatus Essendi. מצב שבו האדם הצעיר נוכח בהתכלותו המתמדת אין-אונים הוחרף עוד יותר בימי מלחמת החפירות, שבו למשל הוצאו להורג חיילים שהחליטו לסגת על דעת עצמם, משום שלא יכולים היו לשאת עוד את הפגזים או משום שרצו להציל את חבריהם הפצועים ולפנותם (במיוחד בצבא צרפת). העובדה שחיילים צעירים הובלו למוות בידי ממשלותיהם, ולא זו בלבד אלא שפעמים מפקדיהם הורו לירות בהם למוות מפני שלא יכולים היו לשאת עוד את המלחמה, כדי שלא יכניסו מורך לב בלוחמים אחרים, מדגימה עד-כמה נמצאו חיילים במציאות שבה הם מאבדים כל הזמן (מחבריהם ומעצמם) ובכל זאת נחשבו חייהם בעיני המפקדים רק כל זמן שיסורו למשמעתם ויוסיפו להילחם.

***שיגעון המלחמה הזה הוא שנסוך כאימה על פני החייל בעבודתהּ של דליה קליין. זהו חייל היודע שאין לו מוצא, שהוא מהלך בגיא צלמוות חסר אלוהים, שבו עליו להרוג או להיהרג  וממילא לעשות את שני הדברים מדי יום בו-זמנית. זו אינה אימתו של אדם נוכח המוות (כלא-ידוע, כאין, כחותם החיים), אלא אימה הנסוכה כמסכת-מוות על פני אדם שהתוודע לכך שהוא כבר מת (רגע המוות חלף עבר). כוחותיו כבר כלו. אין מה שיכול לפדות אותו כבר ממותו, אף שעודו בין החיים.

***בפתק שנמצא בעזבונו של אואן בנובמבר 1918, ונשלח אל אמו, הופיעה ציטט מתוך תרגום אנגלי של שיר של המשורר הבנגלי-הודי, רבינדרנת טאגור (1941-1861):  When I leave, let these be my parting words: what my eyes have seen, what my life received, are unsurpassable . את המילה החותמת ניתן לתרגם באופן דו-משמעי: מה שאין-למעלה ממנו או מה שאינו ניתן למסירה (במלים). את האלם הזה, נטישת המלים, ההגיון שלהן שאין בו עוד כל-מובן, ניתן אולי למצוא אולי גם בחתימת חיבורו המאוחר של קצין אוסטרי, ששרד את המלחמה, אבל נותר ככל-הנראה הלום-קרב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889), חקירות פילוסופיות, בדמות אי האפשרות להביע כאב עמוק בשפה ומתוך השפה (מהדורה עברית, משפטים 246-245), וניתן לאיתור בשיריהם של משוררים נוספים, שהשתתפו במלחמת חפירות או בלוחמה בשטח-בנוי. למשל אצל הישראלים: חיים גורי (2018-1923) בשירו שחורים (שירי חותם, 1954) ורון דהן (נעורים, 2012). אצל הראשון, האימה בלתי נתנת למסירה ( … גַּם אֲנַחְנוּ לֹא הִכַּרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ/ /חִוָּרוֹן מוּזָר וְאַחֲרוֹן הָיָה בֵּינֵינוּ/אין לִמְסֹר אֶת שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ);  אצל האחרון, הופך ירי כוחותנו על כוחותנו לחוויה משתקת של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית (שם, עמוד 20).

***לבסוף, אם ארשת האימה הנסוכה על פני החייל היא ארוכה, מתמשכת ואינסופית, כדהן, או מביעה מוות בחיים כאואן, ובד-בבד, אינה ניתנת למסירה מילולית (אואן, ויטגנשטיין, גורי), נשאלת השאלה (הסמוכה): האם ניתן להביע אותה גראפית? כשנזכרים בתהליך הממושך, הדייקני, המסוכן והמפרך שעבר הדימוי דרך לוח המתכת דרך אמבט החומצה, המצלקת אותו – אפשר שזו הדרך המתאימה יותר (דרך ממושכת ומבעיתה). יתירה מזאת, התהליך הארוך שהעבירה קליין את הדימויים שרחשו בנפשהּ בעקבות הקריאה בשירי אואן הוא מאלף בדרך שבו היא כפתה על עצמה קושי במבע : שהות ארוכה, תכנון, למידת תהליכים מורכבים (במהלך שנות ההכנה התנסתה לראשונה במדיית התצריב והתלמדה בהּ), הוא במובן-מה, הולם את תיעוד תנועות החיים האחרונות, וגם את אי-האפשרות למסור במדויק את האימה ביצירת וילפרד אואן. במובן זה, יצירתהּ של קליין בעקבות אואן היא נסיון להתחקות באופן אתי אחר הקושי למסור את שרואות עיניו, ולא ליצור מצג שכולו אסתטיזציה של מראות-מלחמה. במובן זה אמנותה של קליין אינה רק אמירה בגנות המלחמות, אלא יצירה אתית קשובה ורגישה לטקסטים שבעקבותיהם יצאה ולרוחם.

תערוכתהּ של דליה קליין תינעל במוצ"ש 17.2.2018. כדאי להספיק לבקר בה.

התערוכה תוצג שוב הקיץ באוקספורד, למלאת 100 שנה למות אואן. 

*

*

*               

בתמונה: © דליה קליין, אימה – הַצּוֹפֵה (פרט בקירוב מתוך העבודה), תצריב ואקווטינטה,2008-2017.

Read Full Post »

tansey.1980

ָ

1

*

ישראל הורוביץ (נולד 1939), מחזאי אמריקני-יהודי ותיק, המתגורר זה שנים ארוכות בפריז. היה חבר קרוב של סמואל בקט (1989-1906), שהשפיע ועדיין משפיע על נימת כתביו. הורוביץ הוא אביו של אדם הורוביץ מלהקת ההיפ-הופ המשפיעה The Beastie Boys(למי שתמיד שאל את עצמו מה החוט המקשר בין הביסטי בויז  וסמואל בקט). הנה שירו של הורוביץ, היורים:

 *

לְאֹרֶךְ כָּל חַיֶּיךָ

רָאֶיתָ אֶת הַיּוֹרִים

מַרְעִימִים בְּרוֹבֵיהֶם אֶל הַשָּמַיִם

חִכִּיתָ לְמָשֶׁהוּ שֶׁיָשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה

אַךְ דָּבָר לֹא חָזַר.

שָׁאַלְתָּ אֶת הוֹרֵיךָ

מַדּוּעַ הַיּוֹרִים יוֹרִים

שָׁאַלְתָ "מָה הַמּטָרָה שֶׁלָּהֶם?"

הוֹרֵיךָ הֵסֵבוּ מַבָּט.

אָבִיךָ מֵת

חַשְׁתָ בַּכְּאֵב,

רָאִיתָ אֶת הַיֹוֹרים, שוּב

וְשׁוּב,

שָׁאַלְתָ אֶת אִמְךָ: "מַדּוּעַ?"

בּפַעַם הַזֹּאת הִיא בָּכְתָה

וְהֵחֵלָה לָמוּת

וְכַאֲשֶר הִיא מֵתָה

מֵתָה יָלֱדוּתְךָ.

חִפַּשְׂתָ אֶת הַיּוֹרִים וּמָצָאתָ אוֹתָם,

טִפַּסְתָ אֶל  תַּא-מַחְסָנִית-הָרוֹבֶה שֶׁל הַגָּבוֹהַ שֶׁבָּהֶם,

והִמְתָּנְתָ לְתֹורְךָ.

© 2013 Israel Horovitz  [תרגם מאנגלית: שועי רז, 2014]

 *

על אף שהשיר נסב לכאורה על החיים בצל המוות; כהוצאה להורג בלתי נמנעת. אני בוחר לקרוא את מיהות היורים, כאותם מעגלי אלימות רצחנית המלווים את המין האנושי מאז ומתמיד: מלחמות, השמדה, עינויים, טרור. חבורות ציידים, חבורות סוחרי אדם, חבורות מענים, חבורות חיילים צעירים שהוכנסו לתפקיד היורים ונורים בחסות מדינה ובחסות חוקי מדינה וחוקים בינלאומיים. אפילו המוות הטבעי יש בו משהו אלים, שרירותי וכאוטי. השיר של הורוביץ עוד משמר את הסדר התימטי, שבו דור ההורים נפטר לפני ילדיהם. המציאות מורה— שלעתים נפטרים ילדים על פני הוריהם.

 *

2

 *

בשיר שנדפס מעזבונו של ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926) ואשר נכתב ככל הנראה קרוב לסוף ימיו, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כותב המשורר:

 *

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

 וּבִשְׁמֵי הַלִּילָךְ הַמשְׁלָגִים וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים

הַגְּדוֹלִים הַנּוֹהֲרִים שֶׁל שְׁמֵי הַקַּיִץ,

שְׁמֵי חֶמֶד תְּכֻלִים כְּעֵינֶיהַ שֶׁל עַלְמָה,

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

אִלְמָלֵא אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט

וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,

מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת.

[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]

 *

באחרית הדבר שלו למאסף שירתו של ע' הלל, מצייר המשורר חיים גורי (נולד 1923) את שירתו, כשירה אקסטטית-ויטאלית של רֵעַ המייצג כמוהו ממש את שירתם של לוחמי תש"ח. אבל בשיר לעיל אין אקסטזה, ואין תאות-חיים, ואין אפילו מעט-מזעיר מאותה רעוּת מפורסמת של לוחמי תש"ח. אין קול הלל ומצהלות, אלא רק קול ענות חלושה (באופן המזכיר מעט את שירו הקודר, האנטי-מלחמתי במידה מסוימת, של גורי, שחורים). קולו של המשורר המבוגר, המסכם את חייו בחלד, ואומר כי האושר לא היה רחוק, כמעט בקצה אצבעותיו, אלמלא הרצח המתמיד, אלמלא מבטם השקט המצמית של המאבדים את חייהם באבחת רצח, מוקדם מדיי, שרירותי מדיי, רודף מדיי.

גם בתום השיר איננו יודעים מי היא אותה עלמה נרצחת. האם מדובר בעלמה לבנונית שנרצחה על ידי לוחמי צה"ל, שדבר מותה נודע למשורר ממראות שנראו בטלוויזיה, או שמא לוחמת צעירה בצבא תש"ח שרציחתה מלווה את המשורר שנים על גבי שנים. כמובן, יכולה זו גם להיות אישה ערביה צעירה שנהרגה בתש"ח. אין זה משנה, הרצח הוא רצח, ואין ממנו נקה, גם כאשר הוא נעשה בפקודה או כתולדה ממדיניות צבא של מדינה ריבונית ובהתאם לחוקיה. הרצח הוא בלתי נשכח. הוא הופך בעיני המשורר לכעין פגם מטפיסי בהוויה כולה. משהו שנפגם לתמיד, נהרס לתמיד, ואין לו תקנה. ומדיי הישנותו של רצח, רק גדל ואורך המרחק בינו (בינינו) ובין האושר.

 *

3

*

איתן נחמיאס גלס בשלהי שיר קצת-פחות-ידוע מתוך אני סימון נחמיאס כותב:

*

[…] שָׁבוּעַ לְאַחַר הַצְּלִילָה

חָזַר אָבִי סוֹף סוֹף בּפִּיגָ'מָה מֵהַחַוָּה הַסִּינִית וְחִיֵּךְ

חִיּוּךְ שֶׁלֹא אוֹמֵר כְּלוּם, אֲפִילוּ שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי

אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, לֹא אָמַר הַחִיּוּךְ הַדָּפוּק שֶׁלוֹ, וְהוּא

לֹא דִּבֵּר חֹדֶש

[איתן נ' גלס, אני סימון נחמיאס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995, עמ' 24]

*

ישנם אבות שגם ככלות 40 שנה עוד לא מצאו מלים לדבר על מה שראו עיניהם, על מה שחוו. סוד חתום בתוכם (כולם יודעים ומרגישים. זה תמיד נוכח שם). וכבר, חצי-חיים חלפו מאז.

וגם לי קשה עדיין לדבּר. מילדוּת. זו עובדה.

*

*

בתמונה למעלה:©Mark Tansey, Discarding The Frame, Oil on Canvas 1980

Read Full Post »

*

כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.

[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]

*  

מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.

   הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.

*

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.

[שם,שם, עמ' 125]

*  

  לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.

    הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה?  אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.

*

לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף  (על טיניטוס לעמנואל פינטו)

בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »