*
הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53]
*
תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.
והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.
ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.
אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.
אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים, ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: Oh–Babe–It–ain't No–Lie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.
*
*
*
*
*
**
יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)
"שירת האותיות"
מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה
בלווי נגן הסנטור עדי פורטי
לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון
עלות כרטיס: 60 ש"ח
*
*
בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917
© 2012 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 