Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חיים’

herbin.1913

*

הִנֵּה מַה שֶׁנִשְׁאַר 
מִכָּל כִּשׁוּפֵי הַיָרִיד;

אוֹתָהּ חֲצוֹצְרָה קְטַנָּה 
מִפַּח כָּחֹל וְיָרֹק.
ויַלְדָּה הַמְנַגֶּנֶת 
וּפוֹסַעַת, יְחֵפָה, בֵּין הַשָּׂדוֹת.
אֲבָל אוֹתוֹ צְלִיל צוֹרֵם,
יֵשׁ בּוֹ הַלֵּיצָנִים הַלְּבָנִים וְאַדמִּים,
וְהַתִזְמֹרֶת מִזָּהָב רוֹעֵשׁ, 
וּסְחַרְחֵרֵת הַסּוּסִים, וְתֵבַת הַנְּגִינָה וְהַנּוּרוֹת, 
כָּךְ בְּטִפְטוּף מִכַּרְכֹּב הַגָּג 
גְּלוּמָה אֵימַת הַסְּעָרָה. 
גָּלוּם יְפִי הַבְּרָקִים וְהַקֶּשֶת; 
וּבְגַחְלִילִית מִתְפּוֹרֶרֶת כְּגַפְרוּר רָטֹב
עַל עָלֶה בַּעֲרָבָה,
כָּל הַאָבִיב כּלּוֹ עַל פִּלְאֵי פְּלָאָיו

[קוראדו גובוני (1965-1884), 'החצוצרה הקטנה', פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 92]

*

זה שיר ששורתו האחרונה מושכת אותי כשירת הסירנות. אבל אני לא מתפתה. השיר הזה אינו אביבי ואינו שר את תהילת-תבל, כמו שאכן מזמין מאוד לרצות. זה שיר על ילדה קטנה ובודדה השבה הביתה מן היריד יחפה וצועדת בשדות תוך נגינה ואולי רק נשיפה (מתקבל על הדעת יותר) בחצצוצרת-משחק שהגיע לידיה. ההתמקדות היא על הצליל. אנו לא שומעים אותו. הוא נושא בחובו את כל זכרונותיה מן היריד שחלף עבר. את הליצנים, והתזמורת הקטנה שנגנה, וסחרחרת הסוסים ותיבת הנגינה. היא פוסעת שם והיום כולו נוגן בפנימהּ, והיא נתונה כך בדרך— בין אימת סערה ובין האביב על פלאי פלאיו, והיא חולפת והולכת והמוסיקה הפנימית הזאת, הרבה יותר מן הגחלילית הנצתת, מאירה את דרכה לפניה. במידה רבה זהו שיר על הרגע בו מתהווה אמנית לעתיד.

וברונו שולץ (1942-1892) כתב:

*

ראיתי פעם הופעת קוסם. עמד על הבמה, צנום, נראה היטב מכל הצדדים, והציג את הצילינדר הלבן שלו, מראה לכולם את תחתיתו הריקה והלבנה. לאחר שביטח כך את אמנותו מעבר לכל ספק מפני חשד של תחבולות-רמיה, הוא שירטט באוויר במקלונו את סימנו המאגי המפותל ומיד החל להוציא מתוך הצילינדר, בדייקנות מוגזמת ובתצוגתיות, סרטי נייר, סרטים צבעוניים באורך של כמה אמות, כמה רגליים ולבסוף באורך קילומטרים. החדר החל להתמלא באסה צבעונית מרשרשת זו, נעשה בהיר מן הריבוי הזה, מן הניירות הדקים, הקלים כקצף, מן ההתקצפות המוארת הזאת, והוא לא חדל לחלץ מתוך הכובע את השתי האינסופי הזה חרף הקולות הנפחדים, מלאי המחאה המתפעלת, צעקות האקסטזה, בכיות עוויתיות עד שלבסוף נעשה ברור בעליל שהדבר אינו עולה לו במאומה, שהוא מפיק את ההשפעה הזאת לא ממשאביו שלו אלא שפשוט נפתחו לפניו מעיינות על-ארציים, שלא לפי מידות וחשבונות אנושיים.

מישהו שנועד לקלוט את המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו פנה אז לביתו כשהוא מהורהר ונפעם, חדור עד לעומקו באמת שנכנסה בו. אלוהים הוא רב לאין-מספר.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 117]

*

גם כאן— אותה הטעייה. אמת, הטבע מרובה פנים (אין כמו הטבע האביבי כדי להעיד על כך), ואם יש אלוהות מאחורי פניו המגוונות של היקום, הרי שזהו קרוב לודאי אל רב לאין-מספר, אבל האם זוהי המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו? זוהי המשמעות העמוקה לדידי רק אם מדובר על תמונה אלגורית. עם זאת, אם מדובר בתמונה קונקרטית, במופע שהיה ונרשם בזכרון של ילד מתפעם (קילומטרים של סרטי נייר? בודאי מעט פחות). הרי יש כאן עמידה נוכח חוויה המשנה על המתבונן בהּ את עולמו. מי בכלל שיער שניתן להעמיד מופע כזה. שניתן להעמיד מופע קסמים, לנטוע אותו כאוהל-קרקס, בלבהּ  של עיר אפרורית, שיושביה נעים מן המשרד אל ביתם, שקועים במה שכולם שקועים: בקשיי פרנסה, במקום החברתי, בדיכוי זולתם (ילדיהם ואילך), בהשוואת חייהם לאלו של שכניהם. למופע-קסמים כזה בחייו של אדם צעיר, שנולד בסביבה קרתנית עשויה להיוודע השפעה מכרעת. התובנה כי ניתן גם אחרת. ניתן ללכת מעבר לגבולות שנדמים שעומדים שם ושמושתים על-כתפיך על ידי הורים ומורים. ישנה אלטרנטיבה לזה. מסע החיים אינו ערוך מראש. אפשר לפנות לדרכים הצדדיות; לשולי הדרכים. לקחת את הפניה הבלתי צפויה. לעשות תפנית. יותר מאשר רוב-אנפיו אלוהים, החיים הם רבים לאין מספר. ולפעמים יש לברוח עם הקרקס, או סתם להיעצר איזה רגע מול הטבע או מול יצירת אמנות ולתת להם לפעול על החושים, בלי להרגיש שצריך לשאת את הרגליים ולברוח מזה כל-עוד-נפשךָ בךָ. הדרך הזאת עם החצוצרה הקטנה, הגחלילית המתפוררת, הקוסם שסרטי הנייר ניגרים מידיו לאין קץ, נדמית לי הדרך הנכונה יותר להמשיך את החיים האלה. אפשר כישופי היריד תמיד היו נטועים בי, אפשר כי גיליתי אותם רק בהמשך. זה לא משנה כך או אחרת; חיי השתנו לבלי-הכר.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים.

לשנה הבאה במקום החירות. כל מקום שיש בו חירות.   

*

בתמונה: Auguste Herbin, Landscape in Ceret, Oil on Canvas 1913

Read Full Post »

Kertesz

*

1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.

2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')

3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).    

4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.

5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.

6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.

*

*

בתמונה:  André Kertész, Martinique,  1972

Read Full Post »

Arcimboldo_Earth

 *

בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית (בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015) מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת ,  אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת: ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים  ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.

   הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה  צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול, האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר".  פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה  ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.

אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973, La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.

אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.

*

Arcimboldowater

*

יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.

מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.

פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת.  כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.

פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).

לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.

*

*

*

במוצ"ש הבא, 21/11/2015,  בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.

granta

*

בתמונות: Giuseppe Arcimboldo, Earth, Oil on Canvas 1566

Giuseppe Arcimboldo, Water, Oil on Canvas 1566

Read Full Post »

guan.1965

**

1.בשנה האחרונה מוצא עצמי מהרהר במארג זכרונותי; מבקש להבין מדוע איני שוכח, מדוע איני מניח לזמן לשטוף את מה שצריך היה להתמוסס ברבות הימים; מדוע אני נאחז. בשאלה האם אני בכלל יכול אחרת.  הרבה אנשים העירו לי על הזיכרון שלי. אני זוכר דברים שנים על גבי שנים. סיטואציות שאפילו אין לי עם מי לדבר עליהן, לפעמים כמדומה אני העד היחיד שנותר (לפעמים מתברר אחרת). למשל, לפני כמה חודשים הכרתי מחדש דרך הפייסבוק ידידת-לב, שהייתי איתה בקייטנה של אוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בן 12 (כמעט 13) זיהיתי אותה מייד, מתמונת הפרופיל. כאילו לא חלפו 30 שנה, ושמחנו שמחה גדולה, כי העברנו אז קיץ יצירתי ביחד. ילדים בני 13 במסדרונות אוניברסיטה. אולי פעם ראשונה בחיים שבה כל אחד מאיתנו חש קצת-אמן. לא היו מסביבנו אנשים שיאמינו (הורים, אחים), אבל אנחנו האמנו זה בזו, ואחר-כך כל אחד שב אל קשי-חייו (אני חשבתי כמובן שרק חיי כאלה; הם באמת היו כאלה אז). או למשל: בחדר המתנה לפני כמה חודשים, פתחתי בשיחה עם מישהו שהיה חבר רחוק שלי בבית ספר יסודי; לא דיברנו מילה מאז, ולא היה זה אלא מקרה טהור שבזכותו הזדמנו לאותו המשרד באותה השעה. זכרתי את שמו. כשהזכרתי לו מי אני. הוא הופתע. אמר שלא היה מזהה אותי בחיים, ושהוא לא מבין איך זיהיתי אותו כלאחר-יד, כאילו לא חלף-זמן (היה לנו חבר משותף בן-גילנו שמת צעיר). בשבוע שעבר העירה חברה טובה באיזה מקום שנדמה לה לפעמים שאני זוכר כל דבר שקראתי בחיים. אמרתי לה שהיא שוגה, אני פשוט יודע היכן קראתי את הדברים וכיצד למצוא אותם מחדש. את העולם דווקא אני חווה כמקום מאוד כאוטי (ספרים הם כמו מצופים או עוגנים על פני מצולת-הכל. אני מאזן את עצמי באמצעותם).

2. אני כותב את כל זה, כי הזיכרון מאוד מטריד אותי. שנים חשבתי שאני זוכר הכל, שמאום איני מדחיק. הזמן גילה לי שלא כן הוא. האדם תמיד מדחיק. אני זכרתי מה לזכור ואיך לזכור. לפעמים מאחורי "האמת" (או הנראטיב שאימצתי) הסתתר ממש-בקצה, משהו שלא יכולתי לראות, או שלוּ רק הייתי רואה או מבין, בזמן אמת, הייתי יוצא מדעתי מגעגועים או מבהלה. עם הזמן, אני זקוק פחות לזכרונות, גם לספרים. יותר ויותר, לפני שאני יוצא להנחות קבוצות או לדבר עם קהל. אני לא מכין הרבה. אוסף כמה ספרים לתיק שאקח איתי לדרך. מקשיב לדיסק ג'ז שמשחרר את כיווצי המחשבה; שורק לעצמי רוב הדרך. אני לא צריך לחשוב על כלום, רק לשחרר את המח מכל הכיווצים. מה שאצטרך לומר, מה שאצטרך לזכור כדי לומר, כבר יצוץ לי מאליו. אגב, במידה רבה אותה טכניקה משמשת אותי גם בכתיבת הרשימות המונָחות פּה באתר .

3. רוברט ואלזר (1956-1878), הסופר האהוב על קפקא (הם חלקו, החל ב-1913, מו"ל משותף; סיפורי ואלזר השוויצרי, ראו אור תדיר, יותר מבכל מקום אחר, בשל עקשנות של עורך ספציפי דווקא, בכתב עת ספרותי בפראג ומשם כנראה הכיר אותם קפקא), כתב:

*

אני מנגן על לאוּטת הזיכרון. זה כלי נגינה חסר חשיבות שמפיק תמיד קול אחד ויחיד. הקול הזה, פעם הוא ארוך, פעם קצר, פעם עצל, פעם זריז. הוא נושם נשימות שלוות או מזנק ועובר בקפיצה נחפזת על פני עצמו. הוא עצוב ועליז. מוזר, אבל כשהוא נשמע עגום הוא מביא אותי לידי צחוק, וכשהוא עליז ומקפץ, אני מוכרח לבכות. האם היה מעולם צליל כזה? האם נגנו מעולם על כלי משונה כל-כך?  כמעט אי-אפשר להחזיק אותו ביד את כלי הנגינה הזה; הידיים, אפילו הרכות והענוגות שבהן, גסות מדי בשבילו […] הנער הוא אמן, הזיכרון הוא כלי הנגינה שלו, הלילה הוא החלל שלו, והחלום— הזמן שלו; והצלילים שהוא מפיח בהם חיים הם משרתיו המסורים, שמדברים עליו באזניו הלהוטות של העולם. אני איני אלא אוזן כעת, אוזן נפעמת לאין-שיעור. 

[רוברט ואלזר, 'לאוטה', אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור: מבחר יצירות פרוזה, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת עם עובד: תל אביב 2013, עמ' 9-8]

*   

עם הזמן, נדמה לי, שאני פחות מדבּר, פּחות נזכּר ויותר מאזין. לפעמים אני מצר על כך שאיני יכול פשוט לשמש אוזן כרויה למכלול הדברים המתרחשים מחוץ לי. לא פעם קולם של הזכרונות המקיפים אותי, פוגש ומעורר מחדש את מארג זכרונותיי. כמה דקוֹת של היזכרוּת דקה, וכבר המיתר מתוח מדיי, כמעט פוקע מאלייו, וכבר צריך איזו התרה (מוסיקה של מישהו אחר). יש משהו סיזיפי בכל זה. תמיד אני מוצא את עצמי לבסוף מגלגל זכרונות במעלה ההר. בכל זאת, אני בפירוש מעדיף להקשיב לזכרונות של מישהו אחר מאשר להתבוסס בזכרונותיי.

4. המשוררת, גלית סליקטר כתבה בספרהּ: בעוד אלף ימים (מספרי השירה המקוריים יותר שראו אור בשנים האחרונות): חַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּגּוּף וְחַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּרֹאשׁ; הַזִקְנָה דוֹלֶקֶת אַחֲרֵיכֵן [בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת הליקון, תל-אביב 2013, עמוד 14]. השנים האחרונות הבהירו לי היטב שפעם אלו חיות הטרף שבגוף ופעם חיות הטרף שבראש; לפעמים הן יוצאות לשחר לטרף בו זמנית. זה בסדר. צריך להתמודד איתן. אבל אני כבר לא חש עצמי רדוף. לא בקרב מאסף של הישרדות (כך חשתי לא פעם כילד וכנער). אני הרבה יותר מאוזן. הרבה יותר נוכח בחיי מפעם, ובכל זאת הרבה פחוֹת מציאוּתִי מרוב סובבי. פעם זה הפחיד אותי, למצער— עורר בי תחושת איּוּם. היום אני מבין— שאלו הם חיי וזה אני.

5. הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) כתב: "בחיים האנושיים אין דבר אינטימי יותר מהתודעה אשר בנפש הפנימית של האדם עצמו. ראשית התודעה היא ראשית החיים. כל עוד מתקיימת תודעה, מתקיימים חיים" [מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 124]. התודעה קודמת לזכרונות או ליכולת הזיכרון. אך אין מנוס מן הזיקה המשולשת שבין החיים-התודעה-הזיכרון; הם מסמנים אלו את אלו. האם יש חיים מהותיים בלאו פעילות תודעה או ללא תווי זיכרון?

דבריו של מוּ נדמים לי כמהדהדים את דבריו של דוגֶן זנג'י (1253-1200) מייסד הסוטו-זן ביפן: "מלכתחילה אין בתודעת האדם טוב ורע. טוב ורע צצים בהתאם לנסיבות. למשל, כשאדם רוצה ללמוד בודהיזם והוא פורש ליער, היער השקט והטוב בעיניו והעולם העמלני של האדם הרע. ואז כשהוא משתעמם ונחישותו נחלשת, הוא עוזב את היער, כי בשעה זו הוא בעיניו רע. במלים אחרות, לתודעה אין אפיון קבוע; הטוב והרע הם תלויי נסיבות. כך אם תיקלעו לנסיבות טובות תודעתכם תהיה טובה ואם תיקלעו לנסיבות רעות תיעשה תודעתכם רעה. אל תחשבו כי התודעה רעה מיסודה. רק התחקו אחר הנסיבות" [מבוא לסוטו זן (שובוגנזו זוימונקי), תרגם מיפנית: מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית: ענבל טפר, יעוץ מדעי  אלון מרק ויעקב רז, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, עמוד 106]. ההתחקות אחר הנסיבות היא בעצם ההתחקות אחר חיי-התודעה; האופן שבה אנו רושמים בתוכנו את הדברים; האופן שבו אנו פורטים לעצמנו סיטואציות; שאנחנו מציירים לנגד עינינו זיכרון. ישנם אירועים שאין ברירה אלא לרשום כטוב או רע, בין אם אנו מעוניינים לזכור שכך עלינו להמשיך לנהוג (טוב) ובין אם נרצה להתרחק מסיטואציות כגון-אלו בעתיד (רע), ובכל זאת אלו גם אלו הן רק היקָרוּיוֹת בתוך חיים שלימים ומגוונים. הרבה דברים משמשים אותנו כתמרורי דרך, חלקם קוראים אותנו למקומות, אחרים— מרחיקים אותנו לעד ממקומות אחרים. אבל אנו עדיין מהלכים על הדרך, זאת-אומרת: עדיין מקיימים חיי תודעה.

6. רוברט ואלזר בפרק מתוך החיבורים של פריץ קוֹכֶר כותב: "לעתים קרובות בקייץ, כשאני הולך ברחובות הלוהטים וצלילי פסנתר נשמעים מבית לא-מוכר, אני נעצר וחושב שבַּמקום הזה אמות. אני מתאר זאת לעצמי כעניין קל כל-כך, טבעי כל-כך, ועם זאת ודאי שאין זה אפשרי. צלילים הם דקירות פגיון עדינות מדי. פצעי דקירות כאלה אמנם צורבים, אבל אין בם מוגלה. יגון וכאב נוטפים מהם במקום דם. כשפוסקים הצלילים הכל בתוכי שב ונרגע" [איש שלא הבחין בשום דבר: סיפורים, תרגם מגרמנית: רן הכהן, בחרה והוסיפה אחרית דבר: נגה אלבלך, ספרית פועלים: תל אביב 2010, עמוד 121]. אני מאוד אוהב מוסיקה; מאוד אוהב את הקטע הזה של ואלזר. ובכל זאת דווקא מוסיקה מסוג מסוים פודה ומשחרר אותי מעם משא זכרונותי. אני לא זקוק למוסיקה כדי לעורר דקירות פגיון עתיקות. אני זקוק למוסיקה, כך נדמה לי, כדי לא להיעצר, כדי לא לקפוא בקייץ מול זכרונות שלא מקררים אותי ולא מרגיעים אותי, אבל משאירים אותי לחוץ על Pause. יש לפעמים במוסיקה, בקשב לאחרים, במדיטציה או בשיטוט לילי— מה שמחלץ אותי מן הקיפאון-הפנימי ומן ההתמגנטות לזכרונות, לאירועים שאירעו לפני שנים רבות, ובכל זאת הם במידה-מסוימת לפחות, חיים כל-כך.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי תיפתח אחרי-החגים (19.10.2015) בחנות הספרים העצמאית סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב-יפו. הסדנה תיקרא: "יוצרות ויוצרים על זיכרון, זהות ושִׁכחה" ופרטים נוספים עליה, על הטקסטים שנקרא, ועל האופן שבו היא תוּנחֶה, אפשר לקרוא כאן (למי שאינו בפייסבוק) וכאן (לפייסבוקאים). אשמח אם תפיצו או תשתפו. מי שביכולתו/ה לומר מילה טובה למי מסובביו גם זה מספיק. עוד יותר, אשמח בכנוּת אם תבואו. פשוט מפני שאני מרגיש שנושאי הסדנה הם כרגע הדברים שהכי מעסיקים את מחשבתי.

 קצת תגובות על סדנאות קודמות שהנחיתי, ניתן לקרוא כאן.

*

יהונתן אורי הקליט בטובו את הערב שנערך בסיפור פשוט בשבוע שעבר "ראיתי ציפור נדירה לוחצת על פדל דיסטורשן: שלום גד, ציפי גוריון ושועי רז על מלים ומוסיקה, מצב ומקום". לוקח זמן עד שזה יורד (קובץ שמע של שעה וחמישים דקות), אבל הוא בהחלט ניתן להאזנה אם מחכים קצת. מצחיק ומחכים, ומעביר הרבה מהערב ומרוחו. מורידים את זה כאן. תודה ליהונתן.

*

shalom2

*

בתמונה: Guan Zilan, Shanghai Street Scene, Oil on Canvas 1965

Read Full Post »

bonnard.1912

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »

sarajevohaggadah

*

במקום הטרוניה השנתית המסועפת שלי על אמירת "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר (לא מוציא מלים כאלה מפי). החלטתי לייחד את רשימת החג השנה לשתי עלילות של שני מחברים: ש"י עגנון (1970-1889) ודודו גבע (2005-1950) – שניהם עוסקים מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין בסבל היהודי ובאימה שעוררו עלילות הדם האנטי-יהודיות באירופה בערבי פסח, שקשרו בין המצות ובין העלמם של נערים נוצרים. מחריד ככל שיהיה הדבר, עלילות הדם הללו לא היו נחלת ימי הביניים בלבד. עלילת הדם הראשונה אירעה ככל הידוע בעיר נוריץ' שבאנגליה בשנת 1144. עם זאת, עוד בשלהי המאה התשע-עשרה הועלה יהודי על המוקד באי החסות הספרדי, פאלמה דה מיורקה, על שום שטפלו עליו עלילת דם. וכך בראשית המאה העשרים— נמצא למשל בספרו של בלז סנדרר מורבז'ין  ביטוי לאמונתם העיוורת של בני רוסיה בכך שבערבי פסחים אופים היהודים מצות באמצעות דם ילדים; חואן רמון חימנס מתאר בפלטרו ואני שלי תהלוכת כפר ספרדית בה מועלית על מוקד בובת סמרטוטים של יהודה (יהודה איש קריות) מעשה שנה בשנה. הכפר מזמן התרוקן מיהודיו— אך שנאת היהודים, שהמחבר רואה לגנאי, טרם שככה.

על כל פנים, על אף הקשר המיוחד של ש"י עגנון עם חג הפסח הוא מעולם לא ייחד לו אנתולוגיה גדולה, כגון ימים נוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) ואתם ראיתם (חג מתן תורה, שבועות). עם זאת בשנת 1913 ערך וייסד בתמיכתו הנלהבת של מרטין בובר אנתולוגיה קטנה של ספרות רבנית לחג הפסח שתורגמה לגרמנית. בספר שאסף את מכתבי עגנון לאשתו אסתר אסתרלין יקירתי הובא כי בפסח 1925, כמה חודשים אחרי עלייתו ארצה, העדיף עגנון לדחות את הזמנתם של בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק להסב בביתם בתל-אביב וביכר להישאר בירושלים על מנת לברך ברוב-עם את ברכת החמה (אירוע המזדמן אחת ל-28 שנים, ובו על פי המסורת הרבנית חוזרת החמה למקום שבו נמצאה בעת הבריאה) ועל מנת להשתתף בסדר רבני כהילכתו עם תלמידי החכמים הגדולים של הזמן. בשביעי של פסח באותה השנה הגיע עגנון לצפת ושם חגג עם אחת מקהילות החסידים שהיו שם.  אם יש עדות לעומק שיבתו של עגנון לקיום המצוות (הוא החל לקיימן מחדש אחר שביתו בעיר באד הומבורג עלה באש בשנת 1924; כל כתביו וספרייתו הענפה נשרפו, כליל אך משפחתו ניצלה) הרי זוהי בחירתו היכן להסב בחג הפסח הראשון בארץ ישראל לאחר שתריסר שנים של מגורים ועבודה בגרמניה, שם גם נשא אישה, והביא ילדים לעולם

אחד הספרים שעלו באש כליל בשריפה שאירעה בבית עגנון היה קורפוס סיפורים חסידי גדול שאמר עגנון להוציא בעידודו של מרטין בובר,  בו היה אמור עגנון לספר מחדש מיטב סיפורים חסידיים. חלק גדול מן הספר הזה היו אמורות לתפוס אגדות על אודות מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב. אחר שריפת ספר זה יחד עם טיוטת רומן גדול שנקרא בצרור החיים – לא חזר עגנון לעריכת האנתולוגיה החסידית, אבל כן החל לחבר, בהזדמנות מאוחרת יותר, את סיפורי המעשה על אודות הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). אחת מהאגדות הללו עוסקת בעלילות הדם ובליל הסדר למישרין, וכדאי להתעכב עליה:

*

   כשהיה הבעש"ט גר בטלוסט, אחר מעשה הקוזק, קצפו הערלים על הבעש"ט וגמרו ביניהם להרוג ערל בחור ולהשליך אותו בדיר העצים של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל הראשון של פסח. הרגו הערלים את הערל הבחור וזרקו את נבלתו לדיר העצים של הבעש"ט, ולא ידע איש מזה. כשבא הבעש"ט בליל הראשון של פסח מבית הכנסת אמר לאשתו הרבנית, ריח נבלה בבית. הלכו לחפש חפש מחופש, ומצאו את ההרוג מוטל בדיר העצים. ציווה הבעש"ט להלבישו קפטן וכובע ולהושיב אותו אצל השולחן. אחר כך ישב הבעש"ט אצל השולחן ולא סידר את הסדר. בלילה באו הערלים עם שוטרים אל בית הבעש"ט ויחפשו בדיר העצים ולא מצאו את ההרוג, ולא עלה על דעתם כי היושב אצל השולחן הוא ההרוג. לאחר שפישפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. לאחר שהלכו ציווה הבעש"ט להשליך את נבלת ההרוג לנהר. וכן עשו. אחר כך היסב הבעש"ט בהתלהבות גדולה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

[ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשמ"ז, עמוד 25]

 

סיפור זה נאמן מאוד לתבנית: "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (האימרה מופיעה בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, למשל: מסכת מועד קטן דף ט"ז ע"ב). הבעש"ט הוא כעין גיבור-על היודע לעמוד מיד על נסיון הפללתו, ולטכס מיד תכסיס מתאים על מנת להתל בזוממים עליו. לא ברור על מי הבעש"ט מצווה אם מתואר כי שרוי הוא עם אשתו בלבד. ואם מצווה הוא על אשתו. האם היא המלבישה את גווית הבחור בבגדי כבוד (מהיכן יש לבעש"ט בגדים כאלה?) ומשליכה את גוויתו לנהר אחר שהזוממים יוצאים מן המקום? יתירה מזאת, מסתמא כי לבעש"ט יש את העת לחשב מה יעשה על דרך ההלכה. ההלכה אוסרת להסב לשולחן הסדר עם גויים (כל שכן עם גוויותיהן)— אזיי הוא דוחה את ההסבה לליל הסדר עד אשר תתאפשר הרחקת הגוייה מביתו. הסיפור העממי הזה דומה כי מבקש הוא להראות ברבים את פקחותו של הבעש"ט המצליח בתבונתו ובראית הנסתר שלו להרחיק מעליו אויבים וזדים. שלא כמידת אחד-האדם מידתו של הבעש"ט. אם ישראל נטבחו בהמוניהם בכל מיני עלילות, אין מי שיכול לפגוע בבעש"ט, היודע לתחבל ולהניא את הגויים. הצדיק הופך בלג'נדה הזאת למייצג את האומניפוטנציה האלוהית עלי-אדמות. הבעש"ט לא נזקק להתפלל בצר נפשו מפני אויב ואורב (כמו נניח, שלשת האבות או דוד המלך)— הוא יודע מיד מה עליו לעשות ואיך עליו להתמודד. הוא בלתי מנוצח. כמו גיבור-על היודע להיחלץ מכל מזימה; כמו בובת פאנץ' במופע פאנץ' וג'וֹדי המכריעה את כל אויביה ומבקשי נפשהּ, לרבות השטן. בסופו של דבר, הסיפור במקורו ודאי שימש את תועמלני החסידות, שביקשו מצטרפים חדשים לשורותיהם, בהבטחה כי בניגוד לרבנים אחרים שנאלצו לקדש את השם ונהרגו בכל מיני מיתות משונות, הבעש"ט הוא גיבור-על-יהודי, איש לא יכול לו, ועל כן החוסים בו, נהנים אף הם.

תמונת הבעש"ט המסב אל שולחנו עם גווית עלם המחופש לאיש נכבד בליל פסח היא תמונה עזה מאוד. דומה כאילו דעת המחבר הינה שכולנו בובות המופעלות בידי הרצון האלוהי, אלא יש את אלו שההשגחה חלה עליהם תמיד ועל כן הם חיים ופועלים, ויש את אלו שבחייהם קרואים "מתים"— באשר הם זנוחי אלוה. הצדיק— מכוחה של ההשגחה יודע מה הוא עושה, יודע לצפות את צעדי אויביו, הוא יזכה לסוף טוב ולחיי עולם הבא; הזוממים הרצחנים הינם "רשעים – בחייהם קרויים מתים" (מסכת ברכות דף י"ח ע"א). כלומר, הם עבדי המקרה והזדון; קרבנם— קרוב בתמונה הזאת אל הצדיק מאשר הוא קרוב אליהם (הם מסבים אל אותו שולחן). עם זאת, אין מידתו של ההרוג כמידת הצדיק היהודי. זה חי וזה מת. זה נהנה מהשגחת האלוה, וזה סיפור חייו ומותו מעידים עליו כי נעזב, ואף למדרגת צדיק נעזב לא הגיע.

הדיכוטומיה הזאת בין היהודים הזוכים להשגחת האלוהות ובין הגויים הדמוניים הנבדלים הימנה היא יסוד המופיע ברבים מסיפורי עגנון, כגון: האדונית והרוכל, פרנהיים, ואפילו בלבב ימים שם גאון-רוחם של "הנלבבים" הנוסעים לארץ ישראל עומד מול חייהם האפורים ונטולי ההוד של הגויים, המבקשים לזמום ולהרע. כמה מסיפוריו של עגנון ודאי ממשיכים את הנראטיב הרבני של ההגדה של פסח, סיפור על עם בודד ורדוף, שאויביו לא יכולים לו, הזוכה שוב ושוב לישועות ולנחמות, ולפיכך עוד ייזכה גם בעתיד. הגויים בהגדה מבקשים לעמוד על נפשם של ישראל ולכלותם (לבן הארמי, פרעה, וכיו"ב) ואין להם כל תפקיד אחר. לא ייפלא כי מספר מקובלים האמינו כי לא נבראו הגויים אלא על מנת להצר צעדיהם של ישראל או על מנת לשמש בידי הקב"ה כלי-שרת כדי להשיב את ישראל בתשובה, כל אימת שרחקו מלפניו. מה שעולה מן הפרידיגמה הזאת היא שכמובן התורה והמצוות לגבי מספיקות לאדם בעולם וכדאי שלא יתור אחר תרבויות אחרות, שסופן להשחיתו. גם היום יהודים רבים חיים ביומיום את הפרדיגמה הזאת.

*

*

אל מול סיפורו של הבעש"ט המובא על ידי עגנון אני מעוניין להציב סיפור מצויר (קומיקס) מאת דודו גבע, השבת השחורה בזומש, הנכלל בספרו יומן הפקיד (ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987). זהו השלישי לטרילוגיית זומש של גבע. שני הסיפורים הראשונים נס הרבי מזומש א-ב הופיעו בספרו של גבע דרדס במכנס (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985). בשני הסיפורים הראשונים נמצאת העיירה זומש בפלך ווהלין שבפולניה; בסיפור שלפנינו (השבת השחורה) נמצאת זומש בשוליה של פראג, ומנהיגהּ, הרב בעל ראש הציפור (הומאז' להגדת ראשי הציפורים שאוירה בגרמניה בשלהי המאה השלוש-עשרה) קרוי הגולם מפראג או בקיצור: הגלמ"פ. את הגלמ"פ ואת בני קהלו רודף באדיקות הפריץ זלוטופולסקי בועל-הכבשים, המעניק לגלמ"פ ולצאן מרעיתו (במקרה זה: גוזָליו) שלושים יום להעלות לו מס-גולגולת אימתני. בני הקהילה מחכים, מתפללים, מתארגנים, מקווים אבל אין ידם משגת. ביום השלושים הוא יום השבת. קם הגלמ"פ אל אשתו הציפורת ויחדיו הם סועדים חמין וקישקלע. כשפוקע מועד האוטלימטום יוצאים זלוטופולסקי והקוזקים שלו להחריב את זומש עד היסוד. הם מצליחים. לגמריי. כל היהודים נהרגים והעיירה בוערת . את הסיפור חותם גבע במלים: "מאז נאמר: יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל!" עם תוספת קטנה: "וביידיש זה מצלצל טוב: "ישראל" זה "ישרוּאֶל" ו-"שניצל" זה "שניצוּאֶל".

    אל מול הנראטיב הלאומי-דתי של עגנון, דומה כי גבע מעמיד איזה מודל קיומי-חרדתי-טראגי, אבל גם מאוד ריאליסטי. ואכן, דומה כי לא היה נוצר אותו הומור-גרדומים-יהודי, אשר גבע הוא צאצא-צאצאיו, אלמלא היו יהודים שעם כל הכבוד שרחשו למורשתם הבינוּ היטב שעצם שמירתהּ דופקת אותם כמו שניצל בעולם הזה, אבל אפשר כי קצתם עוד קיוו לנחול עולם הבא. ש"י עגנון היה איש חסר הומור. היהדות אצלו היא מערכת של שגב והוד, של העברה בין דורית בין מושגחי-אלוה. אצל גבע נותרה מכל זה ודאוּת חרידה. הידיעה שודאי התחדדה אחר השואה לפיה היהדוּת אינה מביאה את האדם לפרוש כנפיים, אלא מעמידה אותו לפרקים כפריט בתוך לול ברווזים או תרנגולות המיועדים לשחיטה. היהדות של עגנון היא הוליסטית, צדיקיה הם שלוחי האלוה ומסוגלים לכל. יהדותו של גבע (והוא מזדהה עם היהודים היטב-היטב) היא יהדוּת קטסטרופלית, הנועדת לתבוסות, ולתבוסות חוזרות ונשנות, ואשר מידת החירות בהּ הוא לבחור לקיים את ציוויה ולהמתין לקוזק (לא למשיח), שאף-על-פי שיתמהמה– בוא-יבוא.

לבסוף, עגנון היה איש ימין פוליטי. הוא צידד בארץ ישראל השלימה בלי למצמץ. ראה בחיילי צה"ל אנשי-חייל (לא משנה מה ביצעו) ובערבים בני עוולה (כך עולה באחדים מכתביו)—אמנם לשיטתו יש להימנע מפגוע בחפים מפשע מביניהם, אך העיקר כי ידם של היהודים תהיה על העליונה; דודו גבע, היה שמאלן ותל-אביבי ובמידה רבה אנטי-בורגני (מה שבמידה רבה הפך אותו גם לאאוטסיידר בתל-אביב השבעה). הוא נמנע מדיכוטומיה לאומית או דתית. אין אצלו טובים ורעים מוחלטים. רק אנשי ממון, צבא, בירוקרטיה ואגרוף הרומסים את קיומם של אלו המבקשים לחיות חיים שיש בהם רגש, חמלה והומור. גבע גדל כאן. הוא לא הכיר במדינת ישראל נס אלוהי, אלא ראה בה נסיון אנושי ריאלי (ולפעמים בעייתי). הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה— שעימעמו מאוד את תחושת הצדק המוחלט שממנה נהנו מי שהגיעו לכאן בימי העליות הראשונות או מיד אחרי מלחמת העולם השניה. ליל הסדר הוא במובהק לילה לאומי, החוגג את ההשגחה האלוהית על ישראל ואת נצחונם הבטוח בטווח הארוך. ברי לי שעגנון נהנה בו ממש. דודו גבע (וגם אני), ספקן הרבה יותר,הישועה לדידו, אינה תלויה בדת או במסורת או בלאום— לעתים כל אלו דווקא הופכים לחרב דמוקלס המרחפת מעל הראש, שלא לומר: פטיש שניצלים. עתה, טיבעו של פטיש שניצלים הוא  שהגרוויטציה או איזו יד נעלמה, גורמת לו להלום כמו שפטיש שניצלים אמור להלום, ולנחות כמו שפטיש שניצלים אמור לנחות. והחלומות? החלומות עוד ייצמחו מחדש, אבל קודם-כל יִוותרו מעט דפוקים, שבורים ורסוקים.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

[ניתן עדיין להצטרף אל הסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

בתמונה: איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה.

Read Full Post »

Sailboats in antibes

*

בספרו של ישראל אלירז, אֶלְזֶה, הכולל מחזור שירים המוקדש לזכרה של המשוררת היהודית-גרמנית אלזה לסקר-שילר (1945-1869), שבימים אלו חלו 70 שנים לפטירתהּ, מצאתי כמה שירים יפים ומביאים לידי הרהור; זהו בעיניי הלכיד וההדוק מבין ספרי אלירז שקראתי. מחזור השירים היפה ביותר בו בעיניי הוא השישי: מֵאֲחוֹרֵי הַמָּוֶת עוֹמֵד מָוֶת, ומתוכו אני מבקש לקרוא בשיר הבא:

*

לְהַשְׁאִיר סִימָן רָפֶה

עַל הַקִּיר, לִמְחֹק

אוֹתוֹ.

*

רֶמֶץ הַמִלִּים, יַעֲטֹף אֶת

מַהֲלַךְ הַשִׁכְחָה

*

לְמִי שֶׁהִצְבִּיעַ לְעֶבְרֵנוּ

(לִפְנֵי בֹּאֵנוּ לְכָאן)

נֹאמַר:

*

מַפְלִיגִים

[ישראל אלירז, אֶלְזֶה, בעריכת: דרור בורשטיין, רישומי פחם: אלכס קרמר, אפיק: ספרות ישראלית, רמת גן 2014, עמוד 88] 

*

   קשירת הנסיגה מן החיים, היציאה אל הבלתי נודע השוכן מעבר להם, להפלגה אל הבלתי נודע, כמו בקשה אחר יבשות חדשות, מעלה על הדעת, כמה דמויים אחרים של ספינות אבדון; בין סירת המתים של כארון המפליגה על נהר סטיכס להאדס; בין אוניה שיכורה לארתור רמבו ובין ספינת המוות לד"ה לורנס; בנוסף, דימוי האדם לאוניה ושכלו כקברניט יונק עוד מאפלטון (פוליטיאה ספר שישי, שם האניה היא המדינה ורב החובל שלה הוא המלך-הפילוסוף), וכך התגלגל גם בין היתר למורה הנבוכים לרמב"ם ולכתבי פרשנו שם טוב אבן פלקירא, וכן קודם לכן נתגלגל לאותו חוג סתרים של מלומדים בני דתות ולאומים שונים בני העיר בצרה' בעראק (המאה העשירית), אשר כינו עצמם, אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא'); אצלם מופיעה תחת ספינת המוות הדקדנטית של רמבו (800 שנה אחר-כך) ספינת הישועה, שהיא התפישה לפיה כינון החיים לאורו של השכל ולאורו של העיון המדעי, עשויה להביא את האדם לישועתו ממשברי הזמן ותהפוכותיו הזוממים תמיד, כך נדמה, לבלעו.

רולאן בארת עמד יפה במיתולוגיות שלו על דחיסותהּ הבלתי אפשרית של הצוללת נאוטילוס אצל ז'ול ורן; מנגד להדגשת היישות אצל ורן, שמעבר להּ עומד רק התהום והאיִן, כעין דיכוטומיה מוחלטת בין יש ואין, דומה כי אצל אלירז כל החיים הנם בחינת הותרת רישום רפה בהווייה; רישום שממילא הולך ונמחה הן מבחינה אונטולוגית (הצבע מתעמעם; הקיר מתפורר) והן מבחינת אפיסטמולוגית (לא רבים זוכים לשמור על צלילות דעתם בשלהי חייהם). בנוסף, זיכרו של אדם ההולך ומתעמעם גם אצל מוקירי זיכרו אחר פטירה; הקיום אינו אלא רישום דק, אשר רב חלקו באין. כך או אחרת, תקוות הרישום הופכת בשלב כלשהו, עתים באין-יודעין, לתולדה של מחיקה, של התכסות (עִטוּף בַּהעלם) ונשיה הנגזרים מן הזקנה, החולי, פטירת חברים והתרחקות מן העולם. כך או אחרת— יוצא אדם לבסוף למסע המתרחק מן הנמל, מסע שאין חזור ממנו; מפליג למרחקיו.

אבות ישורון תיאר פעם בראיון עם בתו הלית את הרגע הזה כמומנט קוטבי להתאיינות; הוא תיאר אותו כהליכה אל הכל; השעה בה הפרט הולך אל הכל. במלים דומות תיאר המשורר התורכי נאזים חכמת את אותה השעה: שְעַת הַפְּרֵדָה קְרֵבָה מִדֵּי יוֹם,// הֳיֵה שָלוֹם עוֹלָמִי הַיָּפֶה,/ בָּרוּךְ הַבָּא/ הַיְקוּם כֻּלוֹ… [נאזים חִכְּמֶת, מתוך: 'רובעיית (מרובעים)', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 147]. אצל אלירז אין הליכה אל הכל ולא אל האין.יש אי ודאוּת אגנוסטית לגבי תולדת ההפלגה מן ההיות-כאן אל מה שֶׁמֶעֶבֶר, זאת-אומרת, אם ובמידה שיש מֶעֶבֶר. למי שסימן את קיומנוּ בהויה (אם זi אלוֹהוּת, תודעה, אני פנימי או סופר-אגוֹ) הרי ניתן להיפרד ממנו לשלום ולומר: מפליגים.        

ההפלגה הזאת מהדהדת בזכרון את הפלגתו האחרונה של אודיסאוס כפי שהיא מתוארת בקנטו 26 מחלק התופת של הקומדיה האלוהית לדנטה. אודיסאוס הזקן מפליג למסע האחרון מאתיקה. הוא מבקש להרחיק מעבר לגיברלטר אל הבלתי-נודע. הוא וצוותו טובעים בים, עד כי סוגרים המים על ראשיהם, כמו-גם את מסעו של ישמעאל על גבי סיפונה של הפיקווד. עת נשכר הוא לתפקידו רומז לו אחד מן השותפים, כי הרצון לראות עולם אין די בו למבקש להימנות על צוות ספינת ציד לוויתנים. הוא רומז לו שאפשר כי חיי החוף דווקא מליאים בנופים מעניינים וחיים יותר מאשר שנים של נוף ימי מאופק ועד אופק על גבי ספינה. בפרק אחר משקיף ישמעאל מראש התורן ונדמה לו כי מקן הציפור הזה נשקף לו היקום כולו ורזיו, אך הוא זוכר כי שם גם נשקפת התהום.

אבל יותר מכל, דומני כי שירו של אלירז מתכתב-מתככב עם שיר פרידה מן החיים של לסקר-שילר:

*

הִגַּעְתִּי לִמְחוֹז חֵפֶץ לִבִּי.

שׁוּם קֶרֶן אוֹר לֹא מוֹלִיכָה עוֹד מִכָּאן.

אֲנִי מוֹתִירָה מֵאֲחוֹרַי אֶת הָעוֹלָם

מִתְעוֹפְפִים הַכּוֹכָבִים: צִפּוֹרֵי זָהָב.  

*

מֵנִיף מִגְדַּל הַיָּרֵחַ אֶת הַחֲשֵׁכָה –

הוֹ, כֵּיצַד מִתְנַגֵּן בִּי לַחַן חֲרִישִׁי ומָתוֹק…

אֲבָל כְּתֵפַי מִתְרוֹמְמוֹת, כִּפּוֹת חֲדוּרוּת גַאֲוָּה.

[אלזה  לסקר,'הגעתי', פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 75]

*

   שיריהם של לסקר-שילר ושל אלירז נפגשים בנקודת הגבול של החיים; שירו של אלירז משולל את הנימה הרומנטית-אקספרסיוניסטית של יפי המוות ושל הגעה אלי מוות מתוך תחושת מתיקות צבעונית חגיגית (חשבתי בהקשר לצפורי הזהב על נשותיו המוזהבות של גוסטב קלימט) השורה על שירהּ של לסקר שילר. שירו אינו חגיגה חשוכה אלא מינמליזם מופשט הנוהה אל האין; דומה כי הצבעים היחידים הקיימים בו נובעים מתוך רמץ המלים העוממות שאולי הרכיבו את הסימן הרפה שאי-פעם נרשם על הקיר. לסקר שילר מותירה אחריה עולם ומלואו; אלירז מותיר אחריו מחיקה ומהלך של שכחה. לסקר שילר פונה אל עולמהּ הרגשי ובוחרת ברגשות השלמה וגאווה. אלירז הוא כמו סמן המוחק את עצמו עדי אפיסה עד שכל מה שנותר היא תנועתו הרצונית (שיש בה קורטוב הומוריסטי) אל הבלתי-נודע; לסקר שילר מקיימת את עצמהּ עד הרגע האחרון. היא לא באמת מתה, ולא מתקדמת אל העֶבֶר. היא נותרת ב-Pause נצחי בין העולם המופז שהותירה מאחור ובין האפילה המוחלטת.

*

*

ראה אור גיליון 02: שיטוט של גְרָנְטָה: כתב עת לספרות מקומית ובין לאומית [פברואר 2015]; בין הסיפורים והשירה ועבודות האמנות שראו אור בגיליון נמצא גם סיפור קצר שכתבתי, השעה הסגולה (עמודים 176-171).

*

בשבת הקרובה 28.2.2015, 11:00 זוכת פרס פסטיבל חיפה לתיאטרון ילדים, ההצגה "יואל אמר" עם רונית קנו וסיימון סטאר ובבימויהּ של מרית בן ישראל, מגיעה לתיאטרון גבעתיים

מדובר בשעה של דיאלוגים קולחים, שנונים, מצחיקים ומתנגנים מלווים במוסיקה

ובמרכזו ספּוּר הידידוּת הנרקמת בין רונית ובין סיימון המחכים ליואל (הופמן) כותב הספר

בפברואר כדאי לקנות פילים  

אצלי הותיר המופע טעם של מופע וודוויל

ואני אוהב וודוויל (משם הגיעו האחים מארקס)

חוץ מזה, פברואר טרם תם,

קנו פילים!

*

ביום רביעי הבא, 4.3.2015, 19:00 סִפּוּר פָּשׁוּט, ערב השקה לספר מארדי והמסע לשם  מאת הרמן מלוויל בתרגומו של יהונתן דיין (אינדיבוק: 2015) בהשתתפות המתרגם, מורן שוב, יעל כהנא, ארז שוייצר ותומר שרון (תומאשׁ). 

  *

*

בתמונה מעלה: Nicolas de Staël, Sailboats in Antibes, Oil on Canvas 1954

Read Full Post »

Older Posts »