Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חיים’

*

מי כתבה קערת השבעה? (הוצאת אידרא; תל אביב 2019) הוא ספר מהפכני שחיברה ד"ר דורית קידר, המברר את חלקן של נשים יהודיות, בנות התקופה הססאנית (אימפריה פרסית/איראנית שבשיא גודלה השתרעה על רוב-רובו של המזרח התיכון, 650-224 לספ'), בכתיבת קערות השבעה מאגיות בלשון הארמית באותיות מרובעות (יש גם קערות שנכתבו במנדעית ועוד). כך, סוקרת קידר בספרה, את סוגי הפעילות המאגית בשלהי העת העתיקה, וכן דנה בשורה של נשים כותבות — מדעניות, רופאות, מנהלות בתי כנסת ומאגיקוניות, את נוכחותן היא מציבה כנגד מה שהיא מכנה — מסורת של מחקר מוטה, המתעלם מחלקן של הנשים בפעילות התרבותית והציבילטורית במאות השנים הראשונות אחר הספירה. מספרהּ עולה מגמה ברורה. החברה הרבנית הפטריארכלית הרחיקה מעליה את הנשים המאגיקוניות ("כשפניות") משום שהן ביטאו איום מוחשי על דרכם ועל פרנסתם של הגברים (לא מעט מתלמידי הישיבות הבבליות התפרנסו מכתיבה, לרבות כתיבת קערות השבעה). מגמה זו של הרחקת המקום התרבותי והיצירתי שתפסו נשים במאות השנים אחר הספירה, הפכה למגמה מצויה גם במחקר הספרות הרבנית במדעי היהדות, אולי משום שרובו-ככולו נמצא מוחזק גם בימינו, בידיהם של גברים אורתודוכסיים, הרואים בחיי המחקר שלהם המשך של הדרך הרבנית רק בדרכים אחרות, ולא מעוניינים להודות בכך, שהחיים היהודיים במאות השנים אחר הספירה היו מורכבים ומגוונים יותר מכפי העולה מספרות חז"ל (תנאים, אמוראים, סבוראים).

חלקו הראשון של הספר מוקדש לסקירה ממצה ומבוא חשוב לפרקטיקות מאגיות במאות הראשונות לאחר הספירה, המתעכב על מציאותן של מגיקוניות (מכשפות) מסופוטמיות והפונקציה החברתית אותו מילאו; חלקו השני עוסק בתקופה הססאנית ובמקומן של נשים יהודיות בחברה ובתרבות זו; הפרק השלישי עוסק בקערות ההשבעה, תופעה יוצאת דופן מכל היבט, אודותיה כותבת קידר כך:

*

המסורת של כתיבת קערות ההשבעה הייתה קצרת מועד בראי ההיסטוריה. מסמכים המתעדים את תחילת השימוש בקערות ההשבעה אינם קיימים, כך שהמסתורין האופף את הופעת הקערה הוא רב וכך גם לגבי העלמותן של קערות ההשבעה מהתרבות היהודית … ניתן לנסות ולהבין את העלמות קערות ההשבעה על רקע של חילופי תרבויות. עם הופעת האסלאם במאה השביעית לספירה, הופיע גם מקור רפואה חדש ואפקטיבי –  'הספר הסורי של הרפואות' (The Syriac Book of Medicines) והאוכלוסיה החלה להשתמש בשיטה של הרפואה היוונית שכללה דיאגנוזה ופרוגנוזה, טיפולים ומרשמים בעלי פן יותר רפואי ופחות מאגי … ניתן להניח שהמסורת של קערות ההשבעה החלה במאה השלישית לספירה, כאשר המקדשים המסופוטמיים עדיין עמדו על תילם. הערכת זמן זו, מבהירה את העובדה שקערות ההשבעה צבועות גוונים מסופוטמיים עזים … ניתן למצוא בנוסחאות ההשבעה אלים מסופוטמיים כמו:  אל השמש (Ŝamaš), אל הירח (Sin) וכן את מרדוק (Marduk), בל (Bel) או נירגל (Nergal). האלה אישתר, שהסטטוס שלה הופחת לשדה עם כניסתה ליהדות, קיבלה פן גנרי והיא מופיעה לעתים כחלק משרשרת של שדים ורוחות. קיימות נוסחאות השבעה בהן ניתן לזהות קטעים מריטואלים שנערכו על ידי מגרש השדים המסופוטמי, האשיפוּ. דוגמא קצרה לקערת השבעה בה קיימים אזכורים לשני ריטואלים מסופוטמיים שונים נכתבה על ידי הסופרת, גושנזדוכת בת אחת … עוד ניתן למצוא בקורפוס של קערות ההשבעה הארמיות נוסחאות נוצריות שהשתמשו בסמכותם של רבנים ולחילופין, נוסחאות יהודיות שהשתמשו בעוצמתו של ישו.  

[דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה?, הוצאת אידרא: תל אביב 2019, עמוד 78]

עלייתה של האימפריה הססאנית התאפשרה לא רק כתוצאה מכיבוש הממלכה הפרתית קודמתהּ, אלא גם מדעיכה מסוימת בכוחה של האימפריה הרומאית במאות השלישית והרביעית, בהם נקלעה האימפריה לסחרחורת של שחיתות ואי-יציבות מתמדת ממנה לא התאוששה. קונסטנטינוס, ראשון הקיסרים הנוצריים, אמנם העביר את בירת האימפריה לקונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) מתוך מגמה לשמור על מזרח האימפריה מפני הההפשטות הססאנית. עם זאת, לאחר חלוקת האימפריה בשנת 395 לספ' על ידי תאודיסיוס בין האמפריה המערבית ובין האמפריה המזרחית (לימים הביזנטית) הוחלש כוחה של התרבות הרומאית באגן המזרחי של הים התיכון; אף שמאגיקוניות ומאגיקוניות לא חדלו מאזור זה של העולם מעולם. בכל זאת, יש להניח, כי שיטות ריפוי שהיו מבוססות על כתבי היפוקרטס וקלאודיוס גלנוס (מסורת רפואית יוונית ולטינית), הלכו ודעכו יחד עם התחזקות הססאנים (שהיו זורואסטרים) והנוצרים (הביזנטים) באזור. כאשר אימפריה דועכת, גם השגיה התרבותיים דועכים עימה, ואנשים נמשכים על-פי-רוב אודות הרוחות החדשות שהתרבות החדשה מביאה איתה (אלא אם כן יש מי שמחזר אחריהם וטורח להציל את הידע התרבותי הקודם מתהום הנשיה). כמובן, הדברים שהבאתי כאן ודאי שאינם מפיגים את המסתורין הספציפי סביב הופעתן של קערות ההשבעה (במאות השלישית והרביעית), אך בהחלט  מעניקים להופעתן פשר היסטורי-פוליטי, ובפרט לריבוי המקורות המסופוטמיים, הנוצריים והיהודיים המשמשים בהן, כאמצעי ריפוי או הורדת שפע ממרום. במקורות הללו ניתן לראות את האקלים הרוחני באימפריה הססאנית שנטה לסינקריטיזם (עבודת אלוהויות בשיתוף זו עם זו), מתוך ריבוי עמים ותרבויות, ומתוך מגמה שאפשרה ריבוי אלים וריבוי מלאכים ושדים, מתוך תפיסה שכל המציאות רווייה יישויות שאינן גלויות לעין (כל אלו היו קיימים, כפי שכבר הראו ממצאים ארכיאולוגיים, גם בתקופת פרובינקיה יודאייה, במאה הראשונה והשניה בארץ ישראל). בדומה לעניין זה, הורה כבר יוחנן לוי בספרו עולמות נפגשים משנת 1949, על השימוש בדמויות אלים יווניים ומושגים יווניים בספרות ההיכלות והמרכבה, המוכרת כיום כחלק מהמיסטיקה היהודית הקדומה, וכך גם תוארה מרכבתו של אל השמש בחיבור המאגי הרבני, ספר הרזים.  

חלקים נוספים בספרהּ של קידר מוקדשים לדמותה של לילית השבה ועולה בקערות המהוות כעין גט-פיטורין כנגדהּ (המוציאות אותה ואת בני חסותה מעולמם של מי שהקערה נוכחת בעולמם) וכמו-כן לשאלת מיהותן של יוצרי קערות ההשבעה, וכאן מוכיחה המחברת את שורת הימצאן של סופרות-כותבות, ומביאה את לשון קערות ההשבעה שכתבו (ואיירו) במקורן הארמי ולצידו –  תרגום לעברית בלוויית הערות.

בנספח לחיבור דנה קידר בשורה של מדעניות, מנהלות בתי ספר, סופרות, משכילות וכותבות, באימפריה הרומאית הביזנטית –  שכנתה ממערב של האימפריה הססאנית. גם כאן מצאתי חומרים שהיוו עבורי חידוש גדול. במיוחד עולה מהספר כולו תפיסה של מאבק רבני פטריארכלי חסר פשרות כנגד נשים והפצת עולמן הרוחני בימים ההם בזמן הזה. אמנם, גם בדור הנוכחי, רבנים גברים מעניקים תמיכה אך ורק לנשים המחויבות לסמכות הרבנית ללא עוררין ומקדמות ברבים את אחיזתהּ. מנגד, עומדת קידר על נשים, בנות שלהי העולם העתיק, שראו בפעילותן דבר המשוחרר בכבלי הסמכותנות הגברית והדתית, וכי כבר לפני 1,500 שנים ויותר, היו נשים יהודיות, שחיו תוך תפיסת עולם רוחנית-משולבת משל עצמן, ללא כניעה לכתחילה למסורת הרבנית, וללא כוונה להודיע ברבים את סמכותהּ.

ואם כבר הוזכרה לעיל, הסופרת והיוצרת, גושנזדוכת בת אחת. הנה בתרגומן העברי המשותף של קידר ושל פרופ' טל אילן, לשון אחת הקערות שחיברהּ:

*

אני יושבת בשער אני גושנזדוכת בת אחת

אני דומה לבבלית אני יושבת על הסף אני גושנזדוכ(ת) בת

אחת אני דומה לבורספאית אני היא הארץ הפתוחה שאיש לא מכופף  

אני השמים הרמים, שאיש לא מגיע אני (עשב) הרזיפא המר שאיש לא אוכל

אני הנהר המר שאיש לא שותה ממנו ביתי בטוח אסקופתי מורמת באו אלי

כשפים מרושעים פגעים (הנקראים) פקי ולחשים אני גושנזדוכת בת אחת אליהם יצאתי דיברתי ואמרתי אליהם

לכשפים המרושעים (הנקראים) פקי (ל)פגעים (הנקראים) פקי בואו אִכלוּ ממזוני וגם שתו מהמשקה שלי וגם משחו עצמכם משמנ(י)

אמרו הכשפים המרושעים הפגעים פגעי פקי, והלחשים: כיצד נאכל ממה שאכלת ונשתה ממה ששתית, ונמשח עצמנו ממה שמשחת עצמך הרי הארץ

הפתוחה את שאיש אינו מכופף אותך השמים הרמים את שאיש אינו מגיע אליך (עשב) הרזיפא המר את שאיש אינו אוכל ממך הנהר

המר את שאיש אינו שותה ממך ביתך בטוח אסקופתך מורמת אם לא חזרו אל מעסיקכם שולחכם אל טוחן קִמחכם

לכו וגעו בסל הלחם ממנו הוא אוכל והוא יחלה ובחבית המים ממנה הוא שותה והוא יחלה במשחה שהוא נמשח בה והוא יחלה

בשם תיקוס ה' צבאות אמן אמן סלה

[שם, עמ' 138-136]  

 

המקור כמובן הובא בפיסוק מלא לקוראי העברית העכשווית, אולם בחרתי להשמיטו, שכן בקערות החלוקה המפסיקה היחידה היא המעגל (השורה), כאשר השורות הולכות ומתרחבות.

לשון הקערה מציב לעינינו דיוקן של אישה גלמודה ואימתנית. היא לכתחילה מחריגה עצמה מיהודיות אחרות (הדומה לבבלית). בנוסף, מעירה קידר כי השורות השניה ועד החמישית רוויות ברמזים לשאול ולעולם המתים המסופוטמי. להערכתי, מעמדה הלימינלי של גושנזדכת בין החיים והמתים, הוא שמעניק לה, בעיניי עצמה, את הכושר לשלוט ולצוות על הרוחות והשדים, כאשר "הארץ הפתוחה שאיש לא מכופף" היא לטעמי התהום. הואיל והכותבת נושאת בחובהּ את הידע התהומִי, היא גם בעלת יכולת לצוות על יצורים שמוצאם אינם על פני הארץ עצמה. התפקיד שהיא מייעדת לעצמה (כך לקריאתי) הוא ברור: בעומדה בין החיים ובין המתים –  היא כביכול מסוגלת לצוות על הכשפים המרושעים, הפגעים והלחשים –  כלומר אותם מזיקים היוצאים מאת תיקוס, מלך השדים והליליות ואדון התהום, להרע למין האנושי להסב פניהם, לשוב לתהום ולפעול כנגד שולחם האימתני.

לפיכך, לדעתי, שורת החתימה של ההשבעה –  בשם תיקוס ה' צבאות (במקור ארבע אותיות השם המפורש)  והמטבע היהודית המוכרת אמן אמן סלה, אינה מצביעה על סינקרטיזם דווקא, אלא על תפיסה יהודית שורשית לפיה גם הכוחות הדמוניים הם ברואי ה'. המאגיקונית כאן מזכירה לשדים את שם אדונם, אבל גם את שמו של אדון-אדונם (האל העליון), שבשירותו היא פועלת או למצער מדמה כי היא שליחתו עלי-אדמות במלאכת גירוש השדים וחסימת פגעיהם.

בתורה מתואר אהרן הכהן הגדול, אחי משה, כעוצר מגפה שהוטלה והתפשטה במהירות עצומה בבני ישראל להמיתם. הנביא משה שם ליבו לקצף (פגעים) היוצאים מלפני ה', המתבטא בכוחה הממית של המגפה, ושולח את אחיו לעצור אותה:

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף :וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם :  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה : וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח.

[במדבר י"ז 14-11]      

           

אם כלי המעשה המאגי של אהרן היא קטורת באמצעות העמידה בין החיים ובין המתים; כלי המעשה המאגי של גושנזדוכת בת אחת (אפשר שאינה נוקבת בשם אמהּ כדי שלא ייפגעו בה השדים) היא הקערה ואף היא עומדת כאהרן לפניה בין החיים ובין המתים על סף התהום. אין כאן תודעה-עצמית של מכשפה או של "אישה כשפנית" כלשונם של הרבנים, אלא אישה הרואה בעצמה כשליחת האלוהות להרחיק מן המין האנושי את הפגעים העולים מתהום, הואיל והעולם נברא כך שכלולים בו כוחות דמוניים, וכאשר הם משתחררים יש לסוכרם. יתירה מזאת, תודעתה של המאגיקונית אינה של אשה שגורשה מכלל ישראל, אלא אדרבה –  ככהנת גדולה המושיעה את סובביה, דבר יום ביומו, בזכות יכולתה לשגר את יצורי התהום חזרה לשאול, ולסובב אותם לפעול כנגד תיקוס, אדונם. בבחינה זאת, יש חשיבות להציב את גושנזדוכת בתווך סיפורו של ר' יוסף דה לה רֵינַה וניסיונו לכפות ולכבול את סמאל ומשרתו אמון מנוא (במאה החמש עשרה או בראשית המאה השש עשרה). לא ידוע מה עלה בגורלה של גושנזדוכת, אבל על סמך המתואר כאן, ושלא כמו בסיפורו של דה לה רינה, אין כל עדות למפלתהּ; אפשר משום שלא חלו בקערתהּ ידי הרבנים.

 

לדף הספר באתר ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: כריכה הספר הקדמית;  עיצוב הקערה שבצילום (המבוססת על קערת השבעה אותנטית קדומה): יפעה אדיר; עיצוב העטיפה: סלעית קרץ

Read Full Post »

*

"משכונת החיים עד שער המוות / המרחק אינו אלא חצי נשימה".

[יהודה בן אלעזר, חובות יהודה, ההדיר תרגם והקדים מבוא אמנון נצר, מכון בן צבי: ירושלים תשנ"ה, עמוד 343]

*

1

*

מִישֶׁהוּ מֵת מֻקְדָּם

יוֹתֵר מִדַּי מֻקְדָּם

*

כָּעֵת יִשָּׁאֵר מְאֻחָר

תָּמִיד יִשָּׁאֵר מְאֻחָר

*

בֵּינְתַיִם

הַהוֹוֶה שָׁבוּר לִשְׁנַיִם

*

מַה שֶׁהָיָה וְלֹא יִהְיֶה

וּמַה שֶׁיִהְיֶה וְלֹא הָיָה.

*

2

*

זֶה לִקְחוֹ

שֶׁל הַמִּתְבּוֹנֵן  

בְּעַד זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת :

*

חֵלֶק מֵהַדְּבָרִים מִתְבַּהֲרִים וּמִתְפָּרְטִים; 

חֶלְקָם עֹלִים בָּאֵשׁ.

*

הָאַחֲרוֹנִים –

לֹא אִוּוּ לָשֵׂאת הִסְתַּכְּלוּת חוֹדֶרֶת;

לֹא נְכוֹנִים הָיוּ לָשֵׂאת אֶת הַמַּבָּט.

*

3

*

וּמִפְּנִי שֶׁהַחַיִּים חַיִּים הֵם –

וְלָמָוֶת, כְּמוֹ חִלּוּק בְּאֶפֶס

אֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת,

וְהָאָדָם אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל עָצְמוֹ

אֶלָא אִם כֵּן- הוּא הוֹלֵךְ,

כְּלוֹמַר חַי,

כְּלוֹמַר יוֹדֵעַ;

אַף אִם מִילְיַארְדֵּי-מָרְכִּיבָיו מִתְפָּרְדִים

וּמַמְשִׁיכִים בִּנְתִיבָם,

שׁוּב אֵינוֹ הוֹלֵךְ,

לָכֵן אֵינוֹ יוֹדֵע;

לְפִיכָךְ: הַמְּאָבֵּד עָצְמוֹ לָדַעַת

אֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר.

*

תָּכְלִית הַכְּאֵב שֶׁנִכְאָב;

לְבַסּוֹף, לֹא נִכְאָב.

*

[שוֹעִי, מארס 2018]

*

*

בתמונה למעלה: שועי רז, היכן שאני, 9.3.2018

Read Full Post »

herbin.1913

*

הִנֵּה מַה שֶׁנִשְׁאַר 
מִכָּל כִּשׁוּפֵי הַיָרִיד;

אוֹתָהּ חֲצוֹצְרָה קְטַנָּה 
מִפַּח כָּחֹל וְיָרֹק.
ויַלְדָּה הַמְנַגֶּנֶת 
וּפוֹסַעַת, יְחֵפָה, בֵּין הַשָּׂדוֹת.
אֲבָל אוֹתוֹ צְלִיל צוֹרֵם,
יֵשׁ בּוֹ הַלֵּיצָנִים הַלְּבָנִים וְאַדמִּים,
וְהַתִזְמֹרֶת מִזָּהָב רוֹעֵשׁ, 
וּסְחַרְחֵרֵת הַסּוּסִים, וְתֵבַת הַנְּגִינָה וְהַנּוּרוֹת, 
כָּךְ בְּטִפְטוּף מִכַּרְכֹּב הַגָּג 
גְּלוּמָה אֵימַת הַסְּעָרָה. 
גָּלוּם יְפִי הַבְּרָקִים וְהַקֶּשֶת; 
וּבְגַחְלִילִית מִתְפּוֹרֶרֶת כְּגַפְרוּר רָטֹב
עַל עָלֶה בַּעֲרָבָה,
כָּל הַאָבִיב כּלּוֹ עַל פִּלְאֵי פְּלָאָיו

[קוראדו גובוני (1965-1884), 'החצוצרה הקטנה', פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 92]

*

זה שיר ששורתו האחרונה מושכת אותי כשירת הסירנות. אבל אני לא מתפתה. השיר הזה אינו אביבי ואינו שר את תהילת-תבל, כמו שאכן מזמין מאוד לרצות. זה שיר על ילדה קטנה ובודדה השבה הביתה מן היריד יחפה וצועדת בשדות תוך נגינה ואולי רק נשיפה (מתקבל על הדעת יותר) בחצצוצרת-משחק שהגיע לידיה. ההתמקדות היא על הצליל. אנו לא שומעים אותו. הוא נושא בחובו את כל זכרונותיה מן היריד שחלף עבר. את הליצנים, והתזמורת הקטנה שנגנה, וסחרחרת הסוסים ותיבת הנגינה. היא פוסעת שם והיום כולו נוגן בפנימהּ, והיא נתונה כך בדרך— בין אימת סערה ובין האביב על פלאי פלאיו, והיא חולפת והולכת והמוסיקה הפנימית הזאת, הרבה יותר מן הגחלילית הנצתת, מאירה את דרכה לפניה. במידה רבה זהו שיר על הרגע בו מתהווה אמנית לעתיד.

וברונו שולץ (1942-1892) כתב:

*

ראיתי פעם הופעת קוסם. עמד על הבמה, צנום, נראה היטב מכל הצדדים, והציג את הצילינדר הלבן שלו, מראה לכולם את תחתיתו הריקה והלבנה. לאחר שביטח כך את אמנותו מעבר לכל ספק מפני חשד של תחבולות-רמיה, הוא שירטט באוויר במקלונו את סימנו המאגי המפותל ומיד החל להוציא מתוך הצילינדר, בדייקנות מוגזמת ובתצוגתיות, סרטי נייר, סרטים צבעוניים באורך של כמה אמות, כמה רגליים ולבסוף באורך קילומטרים. החדר החל להתמלא באסה צבעונית מרשרשת זו, נעשה בהיר מן הריבוי הזה, מן הניירות הדקים, הקלים כקצף, מן ההתקצפות המוארת הזאת, והוא לא חדל לחלץ מתוך הכובע את השתי האינסופי הזה חרף הקולות הנפחדים, מלאי המחאה המתפעלת, צעקות האקסטזה, בכיות עוויתיות עד שלבסוף נעשה ברור בעליל שהדבר אינו עולה לו במאומה, שהוא מפיק את ההשפעה הזאת לא ממשאביו שלו אלא שפשוט נפתחו לפניו מעיינות על-ארציים, שלא לפי מידות וחשבונות אנושיים.

מישהו שנועד לקלוט את המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו פנה אז לביתו כשהוא מהורהר ונפעם, חדור עד לעומקו באמת שנכנסה בו. אלוהים הוא רב לאין-מספר.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 117]

*

גם כאן— אותה הטעייה. אמת, הטבע מרובה פנים (אין כמו הטבע האביבי כדי להעיד על כך), ואם יש אלוהות מאחורי פניו המגוונות של היקום, הרי שזהו קרוב לודאי אל רב לאין-מספר, אבל האם זוהי המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו? זוהי המשמעות העמוקה לדידי רק אם מדובר על תמונה אלגורית. עם זאת, אם מדובר בתמונה קונקרטית, במופע שהיה ונרשם בזכרון של ילד מתפעם (קילומטרים של סרטי נייר? בודאי מעט פחות). הרי יש כאן עמידה נוכח חוויה המשנה על המתבונן בהּ את עולמו. מי בכלל שיער שניתן להעמיד מופע כזה. שניתן להעמיד מופע קסמים, לנטוע אותו כאוהל-קרקס, בלבהּ  של עיר אפרורית, שיושביה נעים מן המשרד אל ביתם, שקועים במה שכולם שקועים: בקשיי פרנסה, במקום החברתי, בדיכוי זולתם (ילדיהם ואילך), בהשוואת חייהם לאלו של שכניהם. למופע-קסמים כזה בחייו של אדם צעיר, שנולד בסביבה קרתנית עשויה להיוודע השפעה מכרעת. התובנה כי ניתן גם אחרת. ניתן ללכת מעבר לגבולות שנדמים שעומדים שם ושמושתים על-כתפיך על ידי הורים ומורים. ישנה אלטרנטיבה לזה. מסע החיים אינו ערוך מראש. אפשר לפנות לדרכים הצדדיות; לשולי הדרכים. לקחת את הפניה הבלתי צפויה. לעשות תפנית. יותר מאשר רוב-אנפיו אלוהים, החיים הם רבים לאין מספר. ולפעמים יש לברוח עם הקרקס, או סתם להיעצר איזה רגע מול הטבע או מול יצירת אמנות ולתת להם לפעול על החושים, בלי להרגיש שצריך לשאת את הרגליים ולברוח מזה כל-עוד-נפשךָ בךָ. הדרך הזאת עם החצוצרה הקטנה, הגחלילית המתפוררת, הקוסם שסרטי הנייר ניגרים מידיו לאין קץ, נדמית לי הדרך הנכונה יותר להמשיך את החיים האלה. אפשר כישופי היריד תמיד היו נטועים בי, אפשר כי גיליתי אותם רק בהמשך. זה לא משנה כך או אחרת; חיי השתנו לבלי-הכר.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים.

לשנה הבאה במקום החירות. כל מקום שיש בו חירות.   

*

בתמונה: Auguste Herbin, Landscape in Ceret, Oil on Canvas 1913

Read Full Post »

Kertesz

*

1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.

2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')

3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).    

4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.

5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.

6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.

*

*

בתמונה:  André Kertész, Martinique,  1972

Read Full Post »

Arcimboldo_Earth

 *

בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית (בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015) מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת ,  אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת: ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים  ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.

   הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה  צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול, האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר".  פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה  ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.

אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973, La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.

אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.

*

Arcimboldowater

*

יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.

מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.

פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת.  כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.

פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).

לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.

*

*

*

במוצ"ש הבא, 21/11/2015,  בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.

granta

*

בתמונות: Giuseppe Arcimboldo, Earth, Oil on Canvas 1566

Giuseppe Arcimboldo, Water, Oil on Canvas 1566

Read Full Post »

guan.1965

**

1.בשנה האחרונה מוצא עצמי מהרהר במארג זכרונותי; מבקש להבין מדוע איני שוכח, מדוע איני מניח לזמן לשטוף את מה שצריך היה להתמוסס ברבות הימים; מדוע אני נאחז. בשאלה האם אני בכלל יכול אחרת.  הרבה אנשים העירו לי על הזיכרון שלי. אני זוכר דברים שנים על גבי שנים. סיטואציות שאפילו אין לי עם מי לדבר עליהן, לפעמים כמדומה אני העד היחיד שנותר (לפעמים מתברר אחרת). למשל, לפני כמה חודשים הכרתי מחדש דרך הפייסבוק ידידת-לב, שהייתי איתה בקייטנה של אוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בן 12 (כמעט 13) זיהיתי אותה מייד, מתמונת הפרופיל. כאילו לא חלפו 30 שנה, ושמחנו שמחה גדולה, כי העברנו אז קיץ יצירתי ביחד. ילדים בני 13 במסדרונות אוניברסיטה. אולי פעם ראשונה בחיים שבה כל אחד מאיתנו חש קצת-אמן. לא היו מסביבנו אנשים שיאמינו (הורים, אחים), אבל אנחנו האמנו זה בזו, ואחר-כך כל אחד שב אל קשי-חייו (אני חשבתי כמובן שרק חיי כאלה; הם באמת היו כאלה אז). או למשל: בחדר המתנה לפני כמה חודשים, פתחתי בשיחה עם מישהו שהיה חבר רחוק שלי בבית ספר יסודי; לא דיברנו מילה מאז, ולא היה זה אלא מקרה טהור שבזכותו הזדמנו לאותו המשרד באותה השעה. זכרתי את שמו. כשהזכרתי לו מי אני. הוא הופתע. אמר שלא היה מזהה אותי בחיים, ושהוא לא מבין איך זיהיתי אותו כלאחר-יד, כאילו לא חלף-זמן (היה לנו חבר משותף בן-גילנו שמת צעיר). בשבוע שעבר העירה חברה טובה באיזה מקום שנדמה לה לפעמים שאני זוכר כל דבר שקראתי בחיים. אמרתי לה שהיא שוגה, אני פשוט יודע היכן קראתי את הדברים וכיצד למצוא אותם מחדש. את העולם דווקא אני חווה כמקום מאוד כאוטי (ספרים הם כמו מצופים או עוגנים על פני מצולת-הכל. אני מאזן את עצמי באמצעותם).

2. אני כותב את כל זה, כי הזיכרון מאוד מטריד אותי. שנים חשבתי שאני זוכר הכל, שמאום איני מדחיק. הזמן גילה לי שלא כן הוא. האדם תמיד מדחיק. אני זכרתי מה לזכור ואיך לזכור. לפעמים מאחורי "האמת" (או הנראטיב שאימצתי) הסתתר ממש-בקצה, משהו שלא יכולתי לראות, או שלוּ רק הייתי רואה או מבין, בזמן אמת, הייתי יוצא מדעתי מגעגועים או מבהלה. עם הזמן, אני זקוק פחות לזכרונות, גם לספרים. יותר ויותר, לפני שאני יוצא להנחות קבוצות או לדבר עם קהל. אני לא מכין הרבה. אוסף כמה ספרים לתיק שאקח איתי לדרך. מקשיב לדיסק ג'ז שמשחרר את כיווצי המחשבה; שורק לעצמי רוב הדרך. אני לא צריך לחשוב על כלום, רק לשחרר את המח מכל הכיווצים. מה שאצטרך לומר, מה שאצטרך לזכור כדי לומר, כבר יצוץ לי מאליו. אגב, במידה רבה אותה טכניקה משמשת אותי גם בכתיבת הרשימות המונָחות פּה באתר .

3. רוברט ואלזר (1956-1878), הסופר האהוב על קפקא (הם חלקו, החל ב-1913, מו"ל משותף; סיפורי ואלזר השוויצרי, ראו אור תדיר, יותר מבכל מקום אחר, בשל עקשנות של עורך ספציפי דווקא, בכתב עת ספרותי בפראג ומשם כנראה הכיר אותם קפקא), כתב:

*

אני מנגן על לאוּטת הזיכרון. זה כלי נגינה חסר חשיבות שמפיק תמיד קול אחד ויחיד. הקול הזה, פעם הוא ארוך, פעם קצר, פעם עצל, פעם זריז. הוא נושם נשימות שלוות או מזנק ועובר בקפיצה נחפזת על פני עצמו. הוא עצוב ועליז. מוזר, אבל כשהוא נשמע עגום הוא מביא אותי לידי צחוק, וכשהוא עליז ומקפץ, אני מוכרח לבכות. האם היה מעולם צליל כזה? האם נגנו מעולם על כלי משונה כל-כך?  כמעט אי-אפשר להחזיק אותו ביד את כלי הנגינה הזה; הידיים, אפילו הרכות והענוגות שבהן, גסות מדי בשבילו […] הנער הוא אמן, הזיכרון הוא כלי הנגינה שלו, הלילה הוא החלל שלו, והחלום— הזמן שלו; והצלילים שהוא מפיח בהם חיים הם משרתיו המסורים, שמדברים עליו באזניו הלהוטות של העולם. אני איני אלא אוזן כעת, אוזן נפעמת לאין-שיעור. 

[רוברט ואלזר, 'לאוטה', אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור: מבחר יצירות פרוזה, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת עם עובד: תל אביב 2013, עמ' 9-8]

*   

עם הזמן, נדמה לי, שאני פחות מדבּר, פּחות נזכּר ויותר מאזין. לפעמים אני מצר על כך שאיני יכול פשוט לשמש אוזן כרויה למכלול הדברים המתרחשים מחוץ לי. לא פעם קולם של הזכרונות המקיפים אותי, פוגש ומעורר מחדש את מארג זכרונותיי. כמה דקוֹת של היזכרוּת דקה, וכבר המיתר מתוח מדיי, כמעט פוקע מאלייו, וכבר צריך איזו התרה (מוסיקה של מישהו אחר). יש משהו סיזיפי בכל זה. תמיד אני מוצא את עצמי לבסוף מגלגל זכרונות במעלה ההר. בכל זאת, אני בפירוש מעדיף להקשיב לזכרונות של מישהו אחר מאשר להתבוסס בזכרונותיי.

4. המשוררת, גלית סליקטר כתבה בספרהּ: בעוד אלף ימים (מספרי השירה המקוריים יותר שראו אור בשנים האחרונות): חַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּגּוּף וְחַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּרֹאשׁ; הַזִקְנָה דוֹלֶקֶת אַחֲרֵיכֵן [בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת הליקון, תל-אביב 2013, עמוד 14]. השנים האחרונות הבהירו לי היטב שפעם אלו חיות הטרף שבגוף ופעם חיות הטרף שבראש; לפעמים הן יוצאות לשחר לטרף בו זמנית. זה בסדר. צריך להתמודד איתן. אבל אני כבר לא חש עצמי רדוף. לא בקרב מאסף של הישרדות (כך חשתי לא פעם כילד וכנער). אני הרבה יותר מאוזן. הרבה יותר נוכח בחיי מפעם, ובכל זאת הרבה פחוֹת מציאוּתִי מרוב סובבי. פעם זה הפחיד אותי, למצער— עורר בי תחושת איּוּם. היום אני מבין— שאלו הם חיי וזה אני.

5. הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) כתב: "בחיים האנושיים אין דבר אינטימי יותר מהתודעה אשר בנפש הפנימית של האדם עצמו. ראשית התודעה היא ראשית החיים. כל עוד מתקיימת תודעה, מתקיימים חיים" [מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 124]. התודעה קודמת לזכרונות או ליכולת הזיכרון. אך אין מנוס מן הזיקה המשולשת שבין החיים-התודעה-הזיכרון; הם מסמנים אלו את אלו. האם יש חיים מהותיים בלאו פעילות תודעה או ללא תווי זיכרון?

דבריו של מוּ נדמים לי כמהדהדים את דבריו של דוגֶן זנג'י (1253-1200) מייסד הסוטו-זן ביפן: "מלכתחילה אין בתודעת האדם טוב ורע. טוב ורע צצים בהתאם לנסיבות. למשל, כשאדם רוצה ללמוד בודהיזם והוא פורש ליער, היער השקט והטוב בעיניו והעולם העמלני של האדם הרע. ואז כשהוא משתעמם ונחישותו נחלשת, הוא עוזב את היער, כי בשעה זו הוא בעיניו רע. במלים אחרות, לתודעה אין אפיון קבוע; הטוב והרע הם תלויי נסיבות. כך אם תיקלעו לנסיבות טובות תודעתכם תהיה טובה ואם תיקלעו לנסיבות רעות תיעשה תודעתכם רעה. אל תחשבו כי התודעה רעה מיסודה. רק התחקו אחר הנסיבות" [מבוא לסוטו זן (שובוגנזו זוימונקי), תרגם מיפנית: מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית: ענבל טפר, יעוץ מדעי  אלון מרק ויעקב רז, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, עמוד 106]. ההתחקות אחר הנסיבות היא בעצם ההתחקות אחר חיי-התודעה; האופן שבה אנו רושמים בתוכנו את הדברים; האופן שבו אנו פורטים לעצמנו סיטואציות; שאנחנו מציירים לנגד עינינו זיכרון. ישנם אירועים שאין ברירה אלא לרשום כטוב או רע, בין אם אנו מעוניינים לזכור שכך עלינו להמשיך לנהוג (טוב) ובין אם נרצה להתרחק מסיטואציות כגון-אלו בעתיד (רע), ובכל זאת אלו גם אלו הן רק היקָרוּיוֹת בתוך חיים שלימים ומגוונים. הרבה דברים משמשים אותנו כתמרורי דרך, חלקם קוראים אותנו למקומות, אחרים— מרחיקים אותנו לעד ממקומות אחרים. אבל אנו עדיין מהלכים על הדרך, זאת-אומרת: עדיין מקיימים חיי תודעה.

6. רוברט ואלזר בפרק מתוך החיבורים של פריץ קוֹכֶר כותב: "לעתים קרובות בקייץ, כשאני הולך ברחובות הלוהטים וצלילי פסנתר נשמעים מבית לא-מוכר, אני נעצר וחושב שבַּמקום הזה אמות. אני מתאר זאת לעצמי כעניין קל כל-כך, טבעי כל-כך, ועם זאת ודאי שאין זה אפשרי. צלילים הם דקירות פגיון עדינות מדי. פצעי דקירות כאלה אמנם צורבים, אבל אין בם מוגלה. יגון וכאב נוטפים מהם במקום דם. כשפוסקים הצלילים הכל בתוכי שב ונרגע" [איש שלא הבחין בשום דבר: סיפורים, תרגם מגרמנית: רן הכהן, בחרה והוסיפה אחרית דבר: נגה אלבלך, ספרית פועלים: תל אביב 2010, עמוד 121]. אני מאוד אוהב מוסיקה; מאוד אוהב את הקטע הזה של ואלזר. ובכל זאת דווקא מוסיקה מסוג מסוים פודה ומשחרר אותי מעם משא זכרונותי. אני לא זקוק למוסיקה כדי לעורר דקירות פגיון עתיקות. אני זקוק למוסיקה, כך נדמה לי, כדי לא להיעצר, כדי לא לקפוא בקייץ מול זכרונות שלא מקררים אותי ולא מרגיעים אותי, אבל משאירים אותי לחוץ על Pause. יש לפעמים במוסיקה, בקשב לאחרים, במדיטציה או בשיטוט לילי— מה שמחלץ אותי מן הקיפאון-הפנימי ומן ההתמגנטות לזכרונות, לאירועים שאירעו לפני שנים רבות, ובכל זאת הם במידה-מסוימת לפחות, חיים כל-כך.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי תיפתח אחרי-החגים (19.10.2015) בחנות הספרים העצמאית סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב-יפו. הסדנה תיקרא: "יוצרות ויוצרים על זיכרון, זהות ושִׁכחה" ופרטים נוספים עליה, על הטקסטים שנקרא, ועל האופן שבו היא תוּנחֶה, אפשר לקרוא כאן (למי שאינו בפייסבוק) וכאן (לפייסבוקאים). אשמח אם תפיצו או תשתפו. מי שביכולתו/ה לומר מילה טובה למי מסובביו גם זה מספיק. עוד יותר, אשמח בכנוּת אם תבואו. פשוט מפני שאני מרגיש שנושאי הסדנה הם כרגע הדברים שהכי מעסיקים את מחשבתי.

 קצת תגובות על סדנאות קודמות שהנחיתי, ניתן לקרוא כאן.

*

יהונתן אורי הקליט בטובו את הערב שנערך בסיפור פשוט בשבוע שעבר "ראיתי ציפור נדירה לוחצת על פדל דיסטורשן: שלום גד, ציפי גוריון ושועי רז על מלים ומוסיקה, מצב ומקום". לוקח זמן עד שזה יורד (קובץ שמע של שעה וחמישים דקות), אבל הוא בהחלט ניתן להאזנה אם מחכים קצת. מצחיק ומחכים, ומעביר הרבה מהערב ומרוחו. מורידים את זה כאן. תודה ליהונתן.

*

shalom2

*

בתמונה: Guan Zilan, Shanghai Street Scene, Oil on Canvas 1965

Read Full Post »

bonnard.1912

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »

Older Posts »