Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חרם’

*

אלוהים ברא עולם שאינו הטוב שבעולמות האפשריים, אלא שהעולם מכיל בתוכו את כל דרגות הטוב והרע. היום אנו מצויים במקום שבו העולם רע ככל שרק אפשר; שהרי בדרגה שמעבר לזה הרע הופך לתום.

[סימון וייל (1943-1909), מתוך: 'הרע', הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994,עמוד 111].

*

פעם בליסבון, דקות לפני שהתחלתי להרצות, חזיתי באכסדרה של הפקולטה למדעי הרוח, בציור שמן גדול שתיאר אפוקליפסה של מלאך ירקרק הנוטה בחרבו אל הארץ וימיה, וכבר אין ספק שבעולם, כי כלתה הרעה על תושבי העיר, וכבר ייספה צדיק עם רשע, חכם עם טיפש, עשיר ורש, משום שהארץ כבר תפתח פיה ותבלעם, כתנין רעב. בשעתו, צילמתי את המלאך, ומעל לשנה התמונה הייתה שמורה בטלפון שלי עד שמחקתי אותה, ומאז לא מצאתיה גם לא אחר חיפושים רבים (יש ציורים דומים של מלאכים קטנים נושאי חרבות שלופות מעל ליסבון משנת 1756, אבל זה לא הציור בו חזיתי). הרבה חשבתי על רושם התמונה הזאת בתוכי באותו יום, משום שהאמן, ששמו נעלם ממני, ביקש להציע תיאור מיתי של אסון רעידת האדמה בליסבון בשנת 1755, שיצרה גל צונאמי אימתני שאיבד את כל שניצלו מרעש-האדמה; אסון כה גדול, לא פקד אף בירה אירופאית אחרת במאה השמונה עשרה. הזעזוע הגדול על עשרות אלפי ההרוגים ועל החורבן המוחלט, הותירו רישומם על ההוגה והאינטלקטואל הצרפתי הגדול, וולטר (1778-1694), שייחד פואמה ריאליסטית ונוקבת על חורבן העיר, ובניגוד למגמת התיאודיציאה של לייבניץ (1716-1646), שציירה את האלוהות כרבת-חסד, המקיימת עולם, שהוא הטוב שבעולמות האפשריים – קבע וולטר, במידה רבה של פיכחון, שאל זה אינו כה רב חסד אחרי הכל, ושהעולם אינו, ולא היה במועד כזה או אחר, הטוב שבעולמות האפשריים.

אבל הסיבה היותר גדולה שבעטיה הציור של המלאך הנוטה חרבו על העיר לא מש מזכרוני, הייתה העובדה שבהרצאה שמסרתי דקות  אחדות לאחר מכן, גמגמתי כפי שלא גמגמתי שנים ארוכות. אמנם סיימתי לקרוא אותה אך בגמר דבריי כבר, שהיתי כבר באיזה איזור דמדומים על סף עילפון, ולמרות שהיה מי ששיבח אותי על אומץ הלב להמשיך גם כשניכר שהדבר עולה לי במחיר לא קל, הייתי מזועזע לגמרי – שנים הרבה לא חשתי כך בגמגום, לא בכובד כזה. בשלב מסוים התקשית מאוד להעביר את המלים מראשי אל פי. תחילה סברתי גם סיפרתי, כי מקורו היה בחום שרבי כבד ששרר בחדר חסר מיזוג ובלא-אפשרות לפתוח חלון (כל הנוכחים התלוננו על החדר ותנאיו). עם הזמן, הבנתי שזה יותר ויותר קשור לציור; ולרישום הטבע העולה מתוכו, כמוציא להורג, שאינו יודע רחם. לא סתם טבע-עיוור הפוגע כשור נגח שאין לו שליטה; אלא הוצאה להורג מכוונת היטב, מתוזמרת ממרום; על במת ההיסטוריה עלה-כביכול, תליין מיומן, שליח האל, להוציא לפועל גזירת מוות על העיר ויושביה.

כמובן, המקור הראשון שעליו נסמך אותו צייר אנונימי באכסדרת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ליסבון, הוא ספר יהושע פרק ה. שם מתואר, כי לאחר שיהושע מל את צעירי ישראל, שלא עברו את טקס ברית המילה בנדודיהם  בסיני, מתגלה לו מלאך וחרבו שלופה בידו המזדהה כשר צבאו של ה'. אותו מלאך מורה לו את הדרך בה יפיל את חומות יריחו אף מזהירו להחרים את העיר ויושביה. כלומר, המלאך הוא אל נקמות והופעתו לעיניי הנביא – מביאה בשורת רצח ואבדן. כאן, כמובן עולה השאלה הנוקבת, אם לא מוטב להותיר את הטבע עיוור ואינדיפירנטי, חף מכוונת מרצחים, על פני אימוץ תיאולוגיה, הרואה בטבע (גם האדם הוא חלק מהטבע) תליין רצחני המוציא לפועל רצח המונים, כביכול בגזירת מרום. כלומר, האם האלימות הנוראה שלעתים באה לעולם היא באיזושהי מידה פרי-רצון או השתלשלות סיבתית טבעית או שמא התארעות שיש לה סיבות וגם תוצאות, אבל אין בה כוונות רעות ולא מעשה רע, אלא פשוט התפרצות עיוורת ולא רצונית של איתן טבע או פגע טבעי אחר הניתך על ראשיהן של הבריות המצויות בקרבתו באופן מקרי למדי, הפוגע בהם ללא הבדל והיכר, וכך נספה צדיק עם רשע.

איך כל זה פגש אותי ואת הגמגום בליסבון? כילד וכנער הייתי עסוק הרבה במחשבה, שמא כל ההתמודדות הזאת על שטף הדיבור הוענקה לי באיזו כוונת-מכוון או שאיזה אירוע טראומטי שהדחקתי הוא שקיבע את הבעיה הזאת (אני המגמגם היחיד במשפחתי). הייתי שבוי בתפיסה לפיה אילו רק אזכר באירוע או אגיע לאיזו תובנת-עומק פתאומית יסורו ממני מכאובי הדיבור. עם הזמן הבנתי שדווקא הניסיון להעמיד את כל העניין בסימן כוונה או גורם מכריע אחד שנבצר ממני להתחקות אחריו הוא דבר מייסר מאין-כמוהו, והתחלתי להתמודד עם התופעה מתוך תפיסה שאינה מתייחסת לגמגום כגזירת-גורל, אלא כתופעה שהתעוררה, לא באופן שכוון כלפי או כתוצאה ממשהו שעברתי והדחקתי, אלא כתופעה טבעית – בעיית תקשורת המצויה אצל כאחוז בודד מבני המין האנושי (אחד ממאה), ובדרך כלל נפוצה הרבה יותר בקרב גברים. דווקא העובדה לפיה בכרתי לראות בגמגום דבר לא-אישי ולא מכוון, עזרה לי מאוד להתמודד עמו.  מכאן דומני נבע לימים סירובי להכיר בהיסטוריה טלאולוגית (המובילה לתכלית מסוימת) או להכיר בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה. אני מעדיף להכיר גם בזוועות, באבדות, ובחוסרים, שחוללו הטבע והאדם לאורך ההיסטוריה – תופעות טבעיות, שמקורן בגורמים טבעיים, ולא לייחס רצח המונים או אסון לרבים כפרי כוונתו של כוח עליון (באותו אופן גם איני מתייחס לניצחונות צבאיים או הצלחות, כפרי הכוונה אלוהית).

*

*

וכאן לדעתי נעוץ גם ההבדל המהותי בין האופן שבו מתנהלים חוגים מאמינים נרחבים בישראל (יהודיים ואסלאמיים) מאז פרוץ הקורונה ובין חוגים חילוניים במפגיע. הראשונים, לפחות בחלקם, נוטים לייחס את ה-covid להשגחה אלוהית, שהחליטה, מסיבה זו או אחרת, להיפרע מן המין האנושי, ככל הנראה, בגין מעלליו הרעים. מי שמאמין בכך, מובן מדוע לא יתאמץ לחבוש מסיכה כהלכה או מדוע לא ירוץ להתחסן. אם ה-covid הוא גזירה אלוהית, והאדם המאמין מצדיק את הדין, הלאו אל-לו להתגונן; אם יחיה או ימות, הלאו הכול מכוון וידוע בפני האל הבוחן כליות ולב. כל הנעשה תחת השמש, על-פי תפיסה זו, מגלם את הרצון האלוהי (עמדה זו מכונה בשיח סביב רצון חופשי אינקומפטיבּיליזם- פסימי משום שהוא מרוקן את רעיון הבחירה החופשי מתוכן וטוען כי הכל תלוי בגזירה האלוהית). מנגד, התבוננות על מגפת ה- covid כהתפרצות נגיפית, הפוגעת ללא הכר וללא רחם, לא בכוונה ספציפית להרוג אדם זה או אחר, אלא מפני שזהו טבעו של הוירוס המבקש להתפשט – מחייבת התגוננות. נדמה לי כי אדם הקרוב יותר לבחינה זו של המגיפה יבחר להיזהר יותר מלהידבק במחלה וימהר יותר לקבוע תור לחיסון (עמדה זו מכונה בשיח סביב רצון חופשי קומפטבּיליזם המתאפיין ברצון חופשי, כך שהדברים ביקום לא סודרו כך שיתרחשו באופן אחד הכרחי אפשרי, ועל כן לאדם יש חופש לבחור; לאלו, יש להוסיף את האינקומפטביליסטים הליברטיאניים הסוברים, כי אי אפשר לדעת אם העולם מושגח לפרטיו או משוחרר מהכוונה ומהכרח, ולפיכך טוב שהאדם יינהג כמיטב שיפוטו בלי קשר למידת הדטרמניזם השוררת ביקום).

אחזור ליהושע פרק ה. המפגש עם המלאך שם מכוון את יהושע להבין כי עליו להוציא לפועל דין שהוא תופס כצו אלוהי – לטבוח ביריחו וביושביה (אבל לחוס על רחב ובני משפחתה), להרוס אותה עד היסוד ולא ליטול ממנה שלל. כמו כן, הוא לכאורה מצטווה לקלל לדורות כל מי שיקים מחדש את העיר הזאת או יבנה אותה. הטרגדיה היא שלאחר הטבח, מסתבר כי עכן מעל בחרם ונטל שלל, וכי בני ישראל כולם לא עמדו בניסיון. הפיתרון גם כאן – הוצאה להורג המונית של עכן ובני ביתו, כאילו על-מנת לכפר על "המעשה הנורא" שעשה. כלומר, יש כאן רצח, הרס, ביזה ועוד רצח –  והכל באיזה אופן קשור באיזו השגחה אלוהית על ההיסטוריה המבקשת למחות מן העולם עיר שלימה על יושביה בכוח החרב, המבהירה לכל מי שמסרב לקבל את תחולת הציווי האלוהי, כי אי אפשר להתעסק עם האלוהים הזה, מבלי להיות מוקע מן העולם, וכי מוטב לעמוד בחיים בין רוצחים מקיימי-מצוות מאשר לאבד את החיים כנרצח שאינו מקיים את מצוות האל כמובן, אם רק שומטים מכל ההשתלשלות המקראית הזאת את הנראטיב המוביל אותו —  לפיו יש אל המשגיח על ההיסטוריה ומצווה באמצעות מלאך-מתווך על השמדה מוחלטת של תושבי עיר – כל העניין הופך אבסורדי ואכזרי ומעלה מיד את הבעייתיות האתית של ג'נוסייד. אפשר גם לקיים מצוות ולשאול אם בכלל יש טעם לצאת למלחמה כזאת ואם יש טעם ברצח-רבים, שבחלקם סתם איתרע מזלם והם נולדו בעיר או עברו אליה במשך חייהם, ואין בהם כוונה מיוחדת לטבוח באף אדם או לבצע רציחות של יחידים או של המון.

וכך עולה על הפרק הדיכוטומיה בין אלו המעדיפים לתלות יהבם בהשגחה אלוהית על המגיפה ובין אלו שאינם מוכנים לראות בה דבר מכוון – לא כחלק ממהלך תכליתי-היסטורי-נטורליסטי ובין אם כפועל יוצא של ההשגחה העליונה. כללו של דבר, אם אדם פוגש בדמיונו מלאך וחרבו שלופה בידו ומוטה אל עיר ובין אם רק חזה בציור כזה באכסדרת כניסה לאולמות לימוד וכנסים, אל ישווה לו באותה שעה כי החרב מונפת על צווארו או על צוואר אחרים. אל ייראה בעצמו שבוי בגזירת גורל, וכי ישנם דברים שאין מהם מוצא ומנוס, אלא יבין שישנן התרחשויות מקריות, עיוורות, בלתי-מכוונות, המחייבות התגוננות מושכלת ולאו דווקא פשיטת צוואר לדין. גם מותו של אדם, אחרי הכל, הוא התרחשות כזאת ממש: פתאומית, עיוורת, ארעית. להתייחס לאירוע המוות אחרת –  כאילו הרגע הזה נקבע במיוחד עבורך למועד מסוים שנכתב אי-בזה, זהו להערכתי עוול גדול. ההכרה במקרה לא-מכוון מלמעלה, התרחשות טבעית לגמרי שמתארעת על האדם ללא סיבה מיוחדת, אינה הופכת בהכרח את החיים לנטולי ערך או משמעות – אלא אדרבה, בתגובתו ובהתמודדותו עשוי האדם לגלות מערכים חדשים בעצמו שייגרמו לו להכיר יותר מאשר לפנים בחסד החיים ואם ירצה אף בחסד האל. דווקא החלטה אחרת, לפיה כל מאורעותיו של האדם ושמחותיו גזורות לו ממרום, הוא דבר אכזר וחמור הרבה יותר. יש כאן שתי תפיסות-חיים והעדפות שונות: הראשונה, להתמודד עם כל מקרה בחיים כפי שנתבע להתמודד; האחרת— לפשוט צוואר ולהיות מוכן להיות רוצח או קורבן בשם תפיסה לפיה האלוהים יודע הכל ושולט על הכל ופועל תמיד מתוך אותם מניעים, וממילא כל תפיסה אחרת היא מרי באומניפוטנטיות (כל-היכולת) שלו. נדמה לי, ככל שדעתי משגת, כי בין השתיים, הבחירה בהתמודדות עם מקרי החיים ונסיבותיהם באופן רציונלי, היא הבחירה האלימה פחות. 

*

*

*

מילה טובה והמלצה חמה על תערוכת אמנות חדשה, "ראיית . לילה" מאת האמנית נועה רבינר. אוצר: אורי דרומר.  התערוכה תתקיים בבית האמנים רח' אלחריזי 9 תל-אביב יפו מיום חמישי הקרוב 18.2.2021 ועד ה-13.32021. ליוויתי מעט את ההכנות לתערוכה דרך עריכת מאמרו של אורי דרומר על מכלול ציורי-החלום של רבינר והתרשמתי מאוד. 

שעות הפתיחה: א-ה 10-13, 17-19
שישי 10-13
שבת 11-14

*

בתמונות: 1955 Maria Helena Vieira Da Silva (1908-1992), City In Ruins, Oil on Canvas

Marc Chagall (1887-1985), Joshua Prostrated himself before the angel sword-bearer, chief of the armies of the Lord (Joshua V, 13-15), Etching, Paper c.1956.

Read Full Post »

*

את החברה כולה יש לכונן בראש ובראשונה באופן שהעבודה לא תמשוך למטה את המבצעים אותה.

[סימון וייל, מתוך: 'תנאי ראשון לעבודה לא-עבדותית", האם אנו נאבקים למען הצדק? : מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, עריכה, אחרית דבר והקדמות, דניס שרביט, הוצאת אונ' בר אילן והוצאת כרמל: ירושלים 2019, עמוד 152]  

*

בין הקינות לט' באב בולט מקומה של קינה קלירית, שבה למעשה מטיח המשורר דברים קשים באל, על עזיבת מקדשו, ארצו ועמו, והותרתם לבדם בין האומות האומרות לכלותם.

הנה שני בתי שיר שמתוכם עולה המציאות העגומה שמבטא הפייטן בן המאה השביעית לספירה, שהספיק לחוות בחייו את שלטון הביזנטים, הפרסים והמוסלמים בארץ ישראל, ועל-כן נחזתה לו, ללא ספק, אפשרות גאולתם של ישראל כדבר רחוק מרחוק:

*

אָהֳלִי אֲשֶׁר קוֹמַמְתָּ לְאֵיתָנֵי קֶדֶם בְּחֶרְדַּת מִי-אֵפוֹא

לָמָּה לָנֶצַח צֻמַּת בְּיַד צָרִים / וְנִהְיֵיתָ כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל-גָּג

מַר צוֹרֵחַ מַה לִיְדִידִי פֹה :

אָהֳלִי אֲשֶׁר כּוֹנֶנְתָּ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ לְחוֹפֵף בְּחֻפּוֹ

לָמָּה לָנֶצַח יֻעָה בְּיַד יְהִירִים / וְנִהְיֵיתָ כְּטַס בֶּחָלָל

וְאֵין עוֹד נָבִיא וְנַמְתָּ הַאֵין פֹּה :

[אלעזר ברבי קליר, ' אָהֳלִי אֲשֶׁר תָּאַבְתָּ', סדר הקינות לתשעה באב כמנהג פולין וקהילות האשכנזים בארץ ישראל, מוגה ומבואר בידי דניאל גולדשמידט, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשל"ב, קינה י"ג, עמ' נה-נו].  

בניגוד לתיאולוגיה הרבנית, שבהשפעת ספר הזהר, כינתה את המצב שבו הקב"ה כמו-ניתק משכינתו, הסתר-פָּנים, מתוך מגמה האומרת כי מצב ההתגלוּת, עשוי להתקיים שוב כאשר יחודש הזיווג בין קב"ה ושכינתו; ר' אלעזר הקליר, רואה במצב שבו אוהל מועד או בית המקדש אינם קיימים, את אבדן הנוכחות האלוהות עלי אדמות. האלוהות התרחקה מהר הבית, מארץ ישראל, מכדור הארץ, וגלתה אל מרחבי היקום, תחילה כציפור בודד על גג (ריחוק יחסי) ואחר כך כטס בחלל (ריחוק רב מאוד). ישראל נותרו חסרי כהנים ונביאים, משוללי-התגלות; שוב אינם יודעים אפיל האם האל בכלל נוכח אי-שם ביקום אי-פה עלי-אדמות. זו אכן מציאות שבהּ האדם עלול לצעוק מרה: מה אנו עושים פה (בעולם)?  

    יוער, כי הצגת האל כצפור בודד על גג הוא שיבוץ מקראי המתבסס על תהלים ק"ב, 8: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג"; ואילו הטיסה בחלל (אולי טיסת החלל הראשונה בעברית) – עוקבת אולי אחרי דברי נבואת ישעיה י"ט, 1: "מַשָֹּא מִצְרַיִם הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל-עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם" – אלא שהמחבר הוציא את האל המעופף לטיסה מעל מחוז בלתי-ספציפי, כלומר לטיסה בחלל.

    גרשם שלום (1982-1897) ראה במצבי משבר כגון חורבן בית המקדש, היציאה לגלות, פרעות וגירושים, את הקרקע הפוריה המניבה לימים את הגילויים החדשים של המיסטיקה היהודית. לדידו, דווקא החוסר-הנורא בנוכחות האלוהית, ובטביעת האצבע האלוהית בבריאה ובהיסטוריה, הועיל תמיד להופעתם של רואי נסתרות, בעלי-התגלות, מאגיקונים ומשיחים. מנגד, הסוציולוגית יונינה טלמון-גרבר (1966-1923), הראתה כי הופעה מחודשת של תנועות רוחניות ומשיחיות, אינן בהכרח תולדה של קטסטרופות היסטוריות יוצאות דופן, אבל כן של אכזבה חברתית. על-פיה, מיעוטים, שכבות הנתונות בעוני או עמים כבושים, החשים כי אין תקווה לאחריתם, וכי אפילו ברמה הביתית, הכלכלית והחברתית אינם מסוגלים להתקדם לעבר עתיד טוב יותר, מצמיחים מתוכן מאליהם את הלכי הרוח  האידיאולוגיים או התיאולוגיים, המבטיחים לשחרר את המדוכאים מכבליהם (גרבר-טלמון דנה בהיווצרות הקיבוצים כתנועה אידיאולוגית). לא יִפָּלֵא אפוא כי הייאוש והגעגועים למקדש שמבטאת שירת הקליר השפיע לימים על ר' סעדיה גאון (942-880 לספ'), על ר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך), ועל האר"י (1572-1534) –  שלושה מחברים, שהוקירו את שירת הקליר, ואשר ביקשו, כל אחד ואחד, בזמנו ובמקומו, לבסס מחדש את מציאות התגלות דתית בחברה היהודית, גם כשנדמה כאילו דעכה או הפסיקה. חייהם של השלשה האחרונים אכן עמדו בסימנהּ של אכזבה חברתית קיצונית: סעדיה למשל, נתקל בשחיתות של ריש גלותא וההנהגה הבבלית והודח לשנים ארוכות ממשרתו כגאון סורא; ר' אלעזר מוורמס חש כי מסורות הסוד של אבות אבותיו עומדות להיעלם, לפי שאין לו אפילו ממשיכים ראויים בדורו לשאת אותן, וכנראה לא עמד בראשות ישיבה או זרם מוגדר בחייו; האר"י היה מתבודד גדול, שהתפרנס  ממסחר, ואשר מצא עצמו בחייו במקום שולי למדיי בחיים הרבניים של מרכז התורה בצפת (לא כאברך ולא כדיין). כל אחד ואחד מהם ספק אם חש את עצמו במקום הנכון בזמן הנכון; לפיכך אולי, כל אחד מהם, מצא לנכון לבשר לדורות הבאים אחריו.

   ברוך שפינוזה (1677-1632) ודאי לא התכוון לבסס את ההתגלות הדתית בחברה היהודית; ראשית מפני שביכר על פני ההתגלות את ה-Ratio  (תבונה) ואת ה-Scientia Intuitiva  (מדע אינטואיטיבי/ אינטואיציה מדעית) על פני תורות התגלות, גאולה ומשיחיות, שהיו מצויות ביותר (השבתאות היתה הנציגה האיתנה ביותר שלהן בעולמה של יהדות בזמנו). שפינוזה גם הוצא (והיה זה לשביעות רצונו) מקהל ישראל ב-27.7.1656 (ו' באב תט"ו). על אף שהחרם שכנגדו לא הוגבל בזמן (חרם עולמי/נצחי), הרי כפי שמראים אירועי חרם אחרים, בני התקופה, שנסקרו בין היתר במאמריו של ההיסטוריון יוסף קפלן – לו היה שפינוזה מגלה עניין בשיבה לקהל ישראל כיהודי מקיים מצוות, המקבל את סמכות הוראתם של הנהגת הקהל, הוא היה מתקבל והחרם היה מוסר. בחירתו לחיות אפוא את מחצית חייו השנייה במנותק מהקהילה היהודית ומנהגיה מדברת בעד עצמה.

לפיכך אף ששפינוזה הזכיר ברפרוף את הִתכנותה ההיסטורית של "שיבת ציון" נוספת, כאפשרות רחוקה מאוד (מאמר תיאולוגי מדיני, פרק ג'), ספק אם האמין באפשרות הריאלית שתתקיים, ואין ספק כי להערכתו  "סיבת עצמו", "העצם בעל אין סוף התארים" או "האל או הטבע" לדידו הוא בד-בבד רחוק מרחוק (מצוי בכל הקוסמוס) וקרוב מקרוב (ממלא את כל הנמצאים, חיים כדוממים). לדידו של שפינוזה, האל או הטבע, סיבת כל הדברים, אינו אוהב, מרחם, או מקיים כלפי איזו קבוצה אנושית או מקום חיבה מיוחדת, ולא עשוי להתגלות במקום מיוחד יותר מאשר במקומות אחרים. לפיכך, לא ניתן להשפיע כלל על מידת ריחוקו של האל או קרבתו,  או על הקשב שלו או תשומת הלב שלו לנעשה בעולמות שהוא מהווה (והם עצמותו). לעומת זאת, האדם יכול לשכלל את תודעתו, עד אשר ישיל מעליו מיתוסים כוזבים ואמונות טפילות וייראה את טבע-הדברים נכוחה.

על הנוכחות האלוהית ובמיוחד על קוצר היכולת האנושית להשיגה במלואהּ, כתב שפינוזה את הדברים הבאים:

*

ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלמותו של מושא כלשהו, כן הן שלמות יותר בעצמן. שהרי אנו מעריצים יותר את האומן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן.

איני מתעכב לדון בשאר הדברים השייכים למחשבה כגון אהבה, שמחה וכו' כי אין הם נוגעים לעני שאנו עוסקים בו כאן; וגם אי אפשר להשיגם אלא אם כן תפסנו את השכל, שהרי עם ביטולה של התפיסה תתבטלנה כל אלה.

[ברוך שפינוזה, מאמר על תיקון השכל, תרגם מרומית: נתן שפיגל, ערך, הקדים מבוא והוסיף הערות: יוסף בן-שלמה, מהדורה שניה מצולמת, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס:  ירושלים תשל"ז, עמוד 94]

*

טענתו של שפינוזה עוסקת בתואר המחשבה ולא בעצם עצמו. לדידו של שפינוזה תואר הוא מה שתופס השכל על אודות העצם שהוא סיבתו; לדבריו, הואיל ואידיאה אמיתית חייבת להתאים למושא שלה, ובמקרה הפרטי הזה כל האידיאות האמיתיות הן אדקווטיות (הולמות) את העצם האחד, שהוא סיבתן והן תולָדותיו (כעולה בספרו, אתיקה, חלק א', הגדרות 6,4,3,1 ואקסיומות 6-1), הרי ממילא ככל שהאידיאות מבטאות את שלימות סיבתן באמצעות השכל (Ratio) הריהן שלימות יותר מצד עצמן, ומופרעות פחות על ידי דמיונות, רגשות וכיו"ב. עם זאת, המאבק מצד האדם להפעיל נכונה את תבונתו בלאו מושגים כוזבים של רגשות כגון אהבה ושמחה, הוא מתמיד. לפיכך תודעת האדם אינה משתווה אף פעם ל"אומן שבנה היכל מפואר" (סיבת עצמו) אלא במיטבו הוא אינו אלא "עני" המבקש לבנות לעצמו "בית תפילה קטן" שבו יוכל לתפוס נכונה, באופן רציונלי, את הקיום, ואת רצף הסיבות המקשר בינו ובין העצם, שכל המשותף ביניהם הוא מעט מזעיר (תארי ההתפשטות והמחשבה),  שניים מתוך אינסוף תארי העצם. עם זאת, אליבא דשפינוזה, רק אדם שלמד לכונן תודעתו באופן רציונלי יוכל להבין על-דרך השכל מושגים כגון "אהבה" ו-"שמחה", שרוב בני האדם מבינים אותם באופן שונה, התלוי בנומוסים ובקונוונציות החברתיות בתוכם הם עושים את ימיהם.

שפינוזה במידה רבה, מרחיק את האדם שוחר התבונה, מכלל בני האדם, עד אשר הוא בחברתם כצפור בודד על גג או כטס בחלל;  אבל שפינוזה גם צנוע וללא ספק ספקן יותר מהמאמינים הדתיים. הוא אינו מצפה שהאל יישמע בקולו או ייעתר לתפילתו או ייגאלו ממצר. הוא אינו מייחל כלל  להתגלוּת אלוהית בתווך ההיסטורי והציבילטורי. פשוט מפני שלדידו אין זה מן האפשר. הוא רק מקווה שיעמוד לו כוחו, בתווך חברתי, שכל-כולו סותר את האינטואיציה הרציונלית, להשיל מעליו את האמונות הטפילות, את המיתוסים הרגשניים (נבואה, קדושה, התגלות, בחירה אלוהית, השגחה פרטית, ספרים הנופלים מהשמיים), ואת התפיסה השכיחה מאוד לפיה הוא-עצמו "קדוש" או "נמצא בצד של הטובים" או ש"על האל לעמוד לימינו" רק מכוח השתייכותו הדתית והלאומית; אולי רק כך, מתוך מאמץ יומיומי מתמיד, של אנוש עני המבקש לייסד בית תפילה (תודעתי-רציונלי) קטון, אפשר כי תיראה לו המציאות, כפי שהיא עשויה להיראות מצד התודעה האנושית המקשרת אותה (את המציאות) עם העצם, המגלם את השלימות ואת המכלול. כמובן, אצל שפינוזה לא קיים כלל הממד של פניה אל האל בבקשה או בטרוניה; העצם לא נמצא שם למען האדם (לא באופן מיוחד על-כל פנים). כל המאמץ להשיג משהו, לשפר את הדרכים ולכונן חיים על דרך "המידה הטובה" (Virtue), הופכים למאמץ אנושי גרידא, שאותו האל/טבע (שאינו מצווה) מעולם לא ציווה.

*

"What is the World"; מלים: סמואל בקט, לחן ועיבוד: חצוצרן הג'ז, המלחין והמעבד התזמורתי, מיכאל מנטלר (נולד 1943).  

 *

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי (1989-1922), ללא שם, מדיה מעורבת על נייר 1975.

Read Full Post »

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »