Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חשמונאים’

*

יוסף אגסי  וישעיהו ליבוביץ בשיחה משנת 1993, על היתכנות מלחמת אזרחים.  

*

1

    בראשית השבוע שעבר הלך מעם החיים הפילוסוף של המדע [הוא ודאי היה אומר: המטאפיסיקאי, לפי שטען כי עד אמצע המאה העשרים לערך כל הפילוסופים של המדע ראו בעצמם מטאפיסיקאים], ותלמידו הביקורתי של קרל פופר (1994-1902), פרופ' יוסף אגסי (2023-1927). ביוני 2018 היתה לי הזכות להשתתף עמו בשיחה פומבית ברמת-אפעל בפני ותיקי טייסות חיל-האוויר (יזמו וארגנו: זאב רז וד"ר רליק שפיר), על כתבי הפילוסוף, ברוך שפינוזה (1677-1632). זכרו של הערב שמור איתי עד היום, משום ששוטטנו מעל לשעתיים בין פילוסופים, אנשי מדע, מוסיקאים ואינטלקטואלים של ימי הביניים, הרנסאנס, הרוקוקו וראשית תקופת הנאורות – והרבינו להקשות זה על זה ולהפריך זה את זה. היו בינינו כמה וכמה הסכמות (שני אגנוסטיקנים, ספקנים, אוהבי שפינוזה – ושניהם קוראים לו "בָּרוּךְ") אבל גם מחלוקת מרתקת גדולה— אגסי טען שהקוסמוס בבחינת העצם בעל אין-סוף התארים, האל או הטבע, גורם לאדם התבוני (בהיותו חלק מהטבע) להכיר בקדושת הכוליות אני סברתי – כי אין אצל שפינוזה קדושה  מסוג זה (אין קדושה שוררת ביקום), וגם כאשר אגסי היקשה עליי מתוך אגרת של שפינוזה למכותב קתולי בו הוא מזכיר את המושג קדושה טענתי שיש להבין את שפינוזה שם בסימן המכותב שלו, שהיה מסוגל להבין את נוכחות האלוהים ואת התבונה, בעיקר דרך מושג הקדושה הסקרלי של אלוה מקדֵּש; מושג, הנעדר כליל, מכתבי שפינוזה הגדולים, כגון אתיקה ומאמר תיאולוגי-מדיני. נתתי לכך דוגמאות נוספות, כגון: השימוש שעושה שפינוזה בדמותו של ישוע כאדם שהשיג של מלוא מעלת-התבונה, אך לא טורח להזכירו – כקדוש או כמי שחזה בקדושה (אלא כמי שהבין בתבונה) וכן לכך ששפינוזה באגרת 56 להוגו בוקסל יוצא מפורשות כנגד תפיסה של אל מצוֵּה, ומכאן גם עולה שאין שחר לתפיסה לפיה אלוהיו – מקדש דבר-מה; או אפילו נוטע בלב האדם תודעה של קדושה. השיב לי אגסי: כי ייתכן שבאדם מתגלית חוויה של קדושה דרך התבוננותו בסדר הסיבתי של היקום (הטבע) על דרך מעלת-התבונה. השבתיו שזו אכן שיטת הרמב"ם במשנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' אך לא בהכרח (אין מה שיעיד על כך) שיטת שפינוזה. אגסי ענה: "דומה הדבר, למי שמבכר להאזין למיסה של רמירז על פני המיסה של פלסטרינה". מובן, שכאשר שבתי הביתה מהאירוע, התיישבתי להקשיב למיסות מאת ג'ובאני פלסטרינה – כדי לרדת לסוף-דעתו.   

      זאת ועוד, הואיל וטור – המוקדש לאגסי הפילוסוף ולמגמותיו הפילוסופיות והחינוכיות – עתיד לראות אור בסוף השבוע הבא במוסף התרבות בגלובס, החלטתי לא לחזור על דברים שכתבתי שם, ולהביא כאן דווקא את דעתו בנושא אקטואלי: היתכנותהּ של מלחמת אזרחים בישראל. דברים שהובאו בתוך שיחה פומבית שקיים עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1994-1903),במהלך 1993 כנראה ; מעט לאחר שהאחרון ויתר על קבלת פרס ישראל.  אלו היו ימים שבהם שרר פולמוס ציבורי על הסכמי אוסלו, הקמת מדינה פלסטינית, הסגת התנחלויות, מסירת שטחים וסיום הכיבוש – וממש כמו שאנו חווים כעת – הוא קרע את הציבור הישראלי לשניים. כמובן, איני בוחר להביא את הדיון הזה כהיזכרות-לאחור (ב-1993 הייתי חייל צעיר), אלא קודם-כל מפני שהוא רלבנטי לשעה זו, שבהּ הציבור הישראלי קרוע שוב בין ימין ושמאל ובין דתיים וחילונים. אף-נדמה, כי הקרע התרחב וגדל – גם משום שרצח רבין נותר עד היום הזה בבחינת פצע פתוח בדברי ימיה של החברה הישראלית, וגם משום שהממשלה החדשה מנסה להלך אימים על הציבור שלא בחר בהּ – במגוון הצהרות פרובוקטיביות, המתחדשות יום ליום.

*

*

2

    בשיחה בין אגסי וליבוביץ, הקדים ליבוביץ דברים על כך שהואשם בספרו של משה גרנות (אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1993), כאילו הוא מטיף בתוקף דבריו החריפים כלפי גוש אמונים ותומכיו, "למלחמת אזרחים עקובה מדם". ליבוביץ מזכיר בדבריו את מלחמת האזרחים האמריקנית, ומוסיף כי המלחמה היחידה בתולדות הדת היהודית שזכתה לחג משלה, היא מלחמת החשמונאים בסלווקים (מה שמוכר יותר כמלחמת המכבים ביוונים) – אך זו היתה, הלכה למעשה, מלחמת אזרחים בין נאמני-הדת על קיום התורה ובין יהודים מתיוונים שנטשו את קיום המצוות והתנגדו לקיומן. ליבוביץ הוסיף, כי כל עניין "המלחמה ביוונים" התרחש רק על-שום שתלונות הציבור המתייוון, ידיד השלטון הסלווקי, הגיעו עד לעיר בירתם, אנטיוכיה.  לפיכך, היתה זו לדידו, מלחמה של יהודים ביהודים אחרים, ולדבריו: "מלחמת אזרחים היא אולי המלחמה היחידה שיש בה בכלל טעם…"

     יוסף אגסי הגיב:

*

פרופ' אגסי: יורשה לי להעיר על מלחמות האזרחים. זו בוודאי נקודה קשה ביותר לדיונים בפילוסופיה מדינית ובפילוסופיה חברתית ובפילוסופיה חינוכים וכן הלאה, ואין זה מקרה שמרבית הכותבים מתעלמים מעצם העובדה שיש או שהיו מלחמות אזרחים.     

פרופ' ליבוביץ: כיצד אפשר להתעלם מזה? הרי אלו המלחמות החשובות ביותר.

פרופ' אגסי: ללא ספק. הרי תמיד מצליחים להתעלם מהעיקר כאשר עוסקים בטפל … חשיבות הדיון במלחמת אזרחים מתחילה מתוך מודעות לכך שאין טרגדיה גדולה יותר ממלחמת אזרחים. מה יכול להיות איום יותר מאשר אח הלוחם באחיו? עניין זה מתואר לא רק בעולם המודרני אלא גם בעולם העתיק: הן בתנ"ך והן בכתבי אייסכילוס. אלו הם דברים נוראים. כאשר מדובר על כך שאח אוהב את אחיו ובכל זאת הורג אותו מתוך מחויבות לעניין נעלה יותר, זה מחריד. אגב, למצבים כאלה באמת אין מוצא: אצל אייסכילוס, המוצא היחיד הוא ששני האחים מתחלקים ביניהם במוות, מכיוון שלהרוג את אחיך ולהישאר בחיים זה דבר בלתי-נסבל, מעבר לדמיון.

חשיבות הדיון במלחמת אזרחים היא מהותית. דיון כזה הוא קודם כל ציון לרצינות החשיבה. אדם החושב ברצינות צריך לשאול: מתי אני אטיף למלחמת אזרחים, חס וחלילה. צריך לשאול מתי כן, ויחד עם זאת לומר חס וחלילה, שניהם כאחד. כי אם אתה לא אומר "חס וחלילה" אתה פושע וקל דעת, ואם אתה מוכן להתעלם מהשאלה, אינך רציני. כל אדם צריך לשאול: כמה אני מוכן להרחיק לכת?

אלה האומרים "אצלנו זה לא יקרה" טומנים ראשם בחול. נקווה שאכן זה לא יקרה, אבל הדרך לוודא שאצלנו זה לא יקרה, היא לשאול מתי זה יקרה. הטכניקה הזו היא רעיון חשוב בפילוסופיה, והוא קיבל ביטוי בסיסמה מוצלחת מאוד של העיתונאי האמריקני, הרמן קאן (Herman Kahn), מחבר הספר, Thinking the Unthinkable,  וזה מוצא חן בעיני מאוד. הוא כתב על מלחמה גרעינית שכן זה היה תחום העיסוק שלו, והוא כמובן חשב שאין דבר איום ממלחמה גרעינית. הוא עסק בשאלה 'ומה אם תהיה מלחמה גרעינית?' תוך כדי-כך הגיע למסקנות פרקטיות מאוד: שכל המאמץ העצום המושקע בהגנה אזרחית בארצות-הברית שווה כקליפת השום אם תהיה מלחמה גרעינית. ומאחר שההגנה האזרחית נעשית על מנת להתכונן למלחמה גרעינית, צריך להפסיק אותה, שכן זו תהיה השקעה חסרת תועלת של משאבים. זאת אומרת, שהחשיבה הבלתי ניתנת לחשיבה הביאה את קאן למסקנה רציונלית מיידית שיש להפסיק לבנות מקלטים בארצות הברית. כלומר, כשעוסקים במקרה גבולי אפשר שנמצא מסקנות למקרה הממשי.  מסקנה זו אינה צריכה להפתיע אותנו. כל מי שעוסק בפיזיקה אלמנטרית ברמה של בית ספר תיכון יודע שחוק ההתמדה הוא מקרה גבולי – שלפי תורת ניוטון (על תורת איינשטיין איני רוצה לדבר) שום גוף לא מצוי ממש בהתמדה אלא אם כן הוא כה רחוק מגוף אחר עד שאין עליו שום השפעות. אבל מתוך חוק ההתמדה, שהוא מקרה גבולי, עוברים למקרים ממשיים. למשל, אחרי שיודעים שגוף בלי-חיכוך נוסע במהירות קבועה, אפשר לומר שכאשר יש חיכוך המהירות פוחתת והולכת בכל רגע ורגע, ואפשר לחשב כמה זמן וכיצד ינוע הגוף עד שינוח. זאת אומרת, מהמקרה הגבולי ניתן לעבור למקרה הממשי.

אשר למלחמת האזרחים, אני רוצה להדגיש כי יש אנשים האומרים: "מי שמדבר על מלחמת אזרחים למעשה מטיף למלחמת אזרחים, לשפיכות דמים". יש בתפיסה זו היגיון רב, שהרי מי שמדבר על טרנספר ואומר: "אני לא מתכוון לזה", אולי כן מתכוון לזה, לכן צריך לבדוק אם פרופ' ליבוביץ מתכוון לזה או לא מתכוון לזה, ולהגיע למסקנה שהוא לא מתכוון לזה. אבל לשאול את השאלה תמיד מותר. אני רוצה להדגיש שיש שאלות נבזיות, למשל השאלה אם פרופ' ליבוביץ מטיף למלחמת אזרחים, ואני אומר שכל הוגה רציני צריך לשאול את כל השאלות הנבזיות ולענות עליהן תשובות אמתיות, כמובן. אבל לשאול תמיד מותר. אני רוצה להדגיש את זה, כי פה בישראל יש טאבו על שאלות גורליות שהן שאלות נבזיות, ולכן אסור לשאול אותן. ואני אומר, כי עלינו לשאול ולבקר את עצמנו בכל הרצינות. כל אחד צריך לשאול באילו תנאים הוא מוכן ללכת למלחמת אזרחים כאן ועכשיו, ובאילו תנאים הוא יעדיף להגר מישראל ולא להישאר בה? ובאילו תנאים הוא יישאר כאן ויילחם מלמה פרלמנטרית על מנת למנוע הגירה המונית (כבר מאוחר מדי), ועל מנת למנוע מלחמת אזרחים, מה שאני מקווה שלא מאוחר מדי.   

[חמי בן-נון, מגבלות השכל – על מחשבה, מדע ואמונה, ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, הוצאת כתר: ירושלים 1997, עמודים 78-76].

*

     אגסי,  משמש כאן כסניגור על זכותו המוסרית של ליבוביץ לחשוב ולדבר על היתכנותה של מלחמת אזרחים וגם על הטעם הרב שיש במלחמה מסוג זה, כנגד מי שלמעשה טוען – כי אסור לחשוב על כך, שכן הדבר עלול לעודד לכך – ומלחמת אזרחים היא כביכול, דבר שלא יעלה-על-הדעת. אגסי, בעקבות פופר, טוען כי המציאות בהווה מחדשת  בעיות באופן מתמיד. על הפילוסוף ואיש הרוח לבחון את הבעיות ברצינות ובבהירות מבלי להדחיק, לטמון ראש בחול או לעסוק בשאלות פופולריות יותר, שייתקבלוּ על ידי שומעיהם בשביעות רצון ובאישור, משום שאינן מערערות את אושיות-עולמם.

       יותר מכך, כאשר מעלימים בעיות או לא נותנים להן להטריד את המחשבה, המחשבה הופכת מטושטשת ובלתי מבוארת. כלומר, במקרה זה, יוכל פוליטיקאי או עיתונאי או איש תעמולה ברשתות-חברתיות, כזה או אחר, לטעון כי הפגנה נגד הממשלה היא-היא מלחמת-אזרחים. אדם, בין אם הוא ימני או שמאלי, אם לא שהה על כך ושקל בדעתו מהי מלחמת אזרחים, מה ההבדל בינה ובין הפגנה חוקית, ובינה ובין התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ועד כמה אם בכלל הוא יהיה מוכן להרחיק לכת בצעדים שהוא נוקט להגנת הממשלה או להפלתה – עלול להשתלהב מדברי תעמולה שונים ולצאת להשתתף בהפגנה או לצאת לעצור את ההפגנה בנחישות שם לוחם קרבי, כצו-השעה.    

    בדיוק מהסיבה הזאת, ככל שאני קורא באגסי, חשוב ועקרוני כי האדם יעורר את מחשבתו לשאול שאלות, לענות תשובות, ואז – לשאול שאלות מחדש – מתוך התפיסה שככל שהחשיבה מסתעפת כך הולכות ומתרבות הבעיות. לפיכך, יש חשיבות רבה בלחשוב דווקא על-מה שיש בנו התנגדות-פנימית לחשוב. על התודעה להתגבר על המעצורים הרגשיים, על הפסיכולוגיה של התנגדות לשינוי, ואפילו על דוגמות פוליטיות, שהציבור רגיל לציית בהנהון ובעיניים נוצצות,  כגון:  עם ישראל חי  או: הדמוקרטיה היא נשמת אפה של מדינת ישראל או: התקוה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים. רק משהתודעה אינה נעצרת בפני התמרורים הסמליים האלו, שהוצבו שם בעיקר על מנת להדיר מן הפרק מחשבות אחרות, שאינן נאות לאזרח הצייתן – מסוגלת המחשבה להתחיל לפרט את הבעיה (היתכנות מלחמת אזרחים) ולהתחיל בתהליך שבו היא מעלה על דעתה כל מיני אפשרויות – שבצדן יש גם חשיבה מעמיקה המבקשת לתור את מרחב הגבולות והמגבלות שמתוכן ייבחר האדם-הפרטי (האינדיבידואל) לפעול או להימנע מפעילות, באופן שבו יוכל להעמיד לנגד עיניו באופן בהיר את תהליך החשיבה שלו-עצמו על הנושא, מבלי להיסחף אחר קולות הקוראים אותו לצאת מהבית או להישאר ספון בתוכו, כי זה "מה שהכרחי לעשות עכשיו". ומבלי, שבעצם הצליח לעבור מהתגובה הרגשית-חווייתית שמעורר בו השסע הפוליטי, ובין התהליך האינטלקטואלי-אנליטי שעליו להידרש אליו בתוך עצמו. בכלל זה, הזכיר אגסי, גם את בעיית ההגירה מישראל, כלומר מהם התנאים שבהם יעדיף אדם להגר מישראל מאשר להישאר בהּ כאזרח שזכויותיו הוחלשו או בוטלו. אגסי סבר חד משמעית כי על האדם לשאול את עצמו שאלות קשות, גם אם הן נבזיות, ולהשיב עליהן תשובות אמיתיות (ובתוך כך, להפריך תשובות בלתי-אמיתיות שאינן יכולות להתאים לדרכו).  

     כמובן, יהיו מי שיידחו על הסף הלך מחשבה כזה, משום שהוא קורא לאדם, בראש ובראשונה, להיכנס לדיון מחשבתי עם עצמו, במקום לחוש ולהצטרף למאבק הפוליטי המתעצם, מכאן ומכאן. הם ודאי ייראו בכל האינטלקטואליזם הרציונל-אנליטי הזה "בזבוז זמן" או "חשיבה לשווא" – בשעה שהיה על האדם להתייצב עם חבורתו ועם בני-קבוצתו תחת איזה דגל. אנשים אלו הם בדיוק האנשים שייראו בפילוסופיה "פטפוט-שווא" או "דברנות יתירה" או כפי שרק לפני כמה חודשים הטיחה בפניי ידידה ותיקה, שלא ראיתי שנים רבות,  כשניסיתי לתהות באופן רציונלי על נסיבותיה של טרגדיה אישית: "אבל שועי, פילוסופיה זה לא החיים!"  כאן דומני, שאגסי היה אומר, כי הפילוסופיה היא אורח חיים. היא לא יכולה לפתור כל דבר ולא להתיר כל בעיה. אבל היא מבטאת איזו פעילות שבאמצעותהּ (ולא באמצעות פרה-פוזיציות) מבקש האדם להעלות בדעתו תוך הפעלת שיקול דעת הגיוני ואחריות מוסרית –  בעיות המטרידות אותו בהווה – דן בהן, מפריך פתרונות בלתי-אפשריים, מקבל פתרונות ישימים, ומתוך כך מתקדם בהבנת העצמי ובהבנת המגעים שבין התודעה ובין המציאות (הממשות).

*

*

*  

 בתמונה למעלה: שועי רז,  נוף שאינו קיים , גבעת רם – בין קריית הממשלה לקמפוס האוניברסיטה דצמבר 2017. הגבעה הוחרבה לחלוטין (שוטחה) ימים אחדים לאחר שצילמתי שם – על ידי דחפורים, כבר איני זוכר אם הוקם שם בניין חדש או שהוצב שם מגרש חניה. 

 

Read Full Post »

picasso

*

במסכת תמיד מן התלמוד הבבלי (דף ל"א ע"ב-ל"ב ע"ב) מובאת  אגדה,הנדמית כחלום, או כהשתלשלות סוריאליסטית, ריצה בעקבות ארנב ואחר כך נפילה אל ארץ הפלאות. האגדה מתארת מפגש פנטסטי בין אלכסנדר מוקדון (323-356 לפנה"ס) ובין זקני הנגב ואחר כך בין אלכסנדר מוקדון ובין בנות עיר הנשים [אמזונות?] באפריקה.  

אלכסנדר הגדול מתואר כמי שזכה להיוועד עם זקני הנגב (מה שלא אירע מעולם, קרוב לודאי) ושאלם עשר שאלות, כמי שמבקש לעמוד על חכמתם שנודעה למרחוק. והנה דומה כי אותם זקנים דוחים אותו בקש על הן עונים לאו ועל לאו משיבים הן. אם הוא שואלם: מה יעביד איניש ויחיה? (=מה יעשה אדם ויחיה?) הם עונים: ימית עצמו; אם הוא שואלם: מה יעביד איניש וימות? (=מה יעשה אדם וימות?) הם משיבים: יחיה עצמו. ולבסוף כאשר הוא מתרה בהם כי הרשות נתונה לו להמיתם, הם עונים לו, כי אכן הרשות מסורה לו, אך לא נאה למלך להיות כזבן. לבסוף, אחר שהם ממשיכים למתוח את עצביו המרוטים בלאו הכי, הוא מצליח להוציא מהם את הדרך בא עליו לעבור עם צבאו אל מעבר להרי החושך בואכה עיר הנשים אשר באפריקה, ככל הנראה דרומית ללוב. כאשר הוא וצבאו מגיעים מקבלות את פניהן הנשים ומודיעות כי אם צבא אלכסנדר יילחם בהן הוא יוציא לעצמו שם רע כהורג נשים, ואילו אם הן תהרוגנה אותו יאמרו עליו: נשים הרגו את המלך. אלכסנדר נכנס אפוא אל עיר הנשים כאורח תובעני ומבקשן לשים על שולחנו לחם, והן מניחות ככר גדול של זהב על שולחן זהב. "הרי ביקשתי לחם" מתלונן אלכסנדר. "האם חסר בארצך לחם עד שכתתת רגליך הנה? " הן עונות לו.

   אני בוחר להתמקד בשתי נקודות. האחת, גם זקני הנגב וגם הנשים מבטאים עבור אלכסנדר נציגים של ברברים יהודים או אפריקניים, המייצגים נחיתות-תרבותית— איש/ה מהם/ן איננו בן מלכות, לא קיבל חינוך הלנִי (גם לא זכה לכך שאריסטו יהיה מורו האישי) ואינם בני/ות חורין (מדובר בעמים כבושים, שקיבלו עליהם את אלכסנדר ללא קרב ושפיכות דמים). גרוע מכך, זקני הנגב ככל הנראה לא הוכשרו מעולם לעסוק במלחמות ובכיבושים, והם מגלמים סוג של תרבות-נגד, היוצאת כנגד תרבות הגבר הלוחם ההלני, שבתוכה גדל והתחנך אלכסנדר; גם הנשים-הלוחמות בוודאי לא האמורות להיתפס על ידי הכובש-הנאור כזכאיות לכבוד על שבחרו בחרב ובקשת או בחיים פוליטיים על פני נול האריגה והנקת תינוקות. אף על פי כן, דווקא אותם ברברים, שאינם לגמריי מיושבים בדעתם, מצליחים לכאורה לא רק להשיב לו מענה-לשון-חד אלא גם לפקוח עיניו אשר להנחותיו המוקדמות ולהכרעותיו המוטעות לגבי המציאות, ולהציג את שררתו היתירה באור סאטירי נלעג.

   באם הכוונה בעיר הנשים, היא לאמאזונות, אייסכלוס הטרגיקון היווני (525-456 לפנה"ס), כינה אותן "הלוחמות, שונאות הגברים", ועירן שכנה אולי בקווקז, ואכן מסעו ההיסטורי של אלכסנדר פנה מזרחה ונעצר רק בפאתי הודו שם נפטר במגפה או הורעל והוא בראשית שנות השלושים לחייו. אלכסנדר מעולם לא פנה לאפריקה, ודאי לא לעומק היבשת (מעבר להרי החושך). כל אלו מסבים את עין הקורא באגדה זו אל העובדה לפיה בעל האגדה אינו חפץ ללמד היסטוריה (או למצער הוא אינו ממש מוצלח בזה), אלא מטרתו שונה בתכלית.

   כמובן, שאלתו של אלכסנדר את זקני-הנגב לגבי המעשה הנכון שעל אדם לעשות כדי לחיות היטב, ותשובתם התמוהה נתפרשה בידי מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד, ר' גרשום מאור הגולה (1028-960)  ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1327-1250) על דרך הפרק השישי במסכת אבות, כאילו תשובתם "ימית עצמו"  פירושהּ אליבא דרבנו גרשום, ימית עצמו על דברי תורה ואילו הרא"ש כותב: ימצא מלאכה, יתפרנס ויעסוק בכל מאודו בתורה. באופן זה הבין גם הפילוסוף ופרשן התלמוד היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906) את השאלה ותשובתהּ. התורה כביכול מכוונת את האדם לחיי עיון שיש בהם מידה של הסתפקות במועט, ויתור על תאוות גדולות ושאיפות גדולות, ושמחה על "היש" שבמשפחה, שבקהילה, שברצף הדורות. היא יוצרת לכאורה חברה של אנשים הלומדים ומתפללים יחד, ואינם ששים למסעות כיבוש, ולא להקמת אימפריות ולשפיכות דמים. אפשר כי בעל-האגדה ניסה כאן ליצור גרסא יהודית רבנית מקבילה לסיפור על אודות אלכסנדר הבא לפני חביתו של דיוגנס, הפילוסוף האתונאי הסגפן (323-412 לפנה"ס לערך), ושואלו איזו משאלה הוא מעוניין שימלא עבורו, ודיוגנס רק משיב כנגדו: אתה מסתיר לי את השמש. אלכסנדר התרשם כל-כך מעוז רוחו של הפילוסוף עד כדי כך שתואר כמי שאמר אחר כך: לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס.

   אבל יותר מכל, לדעתי כיוון בעל האגדה הדוהרת במרחב הריאליזם-הפנטסטי או במרחבי החלום, לזכותה של תרבות-נגד להתקיים ולהשמיע את קולהּ. היא אינה אנוסה להיבלע לא בתרבות הרוב ולא בתרבות-הפופולרית של זמנה. היא אולי תשמשנה כינור שני או עשירי, אבל קולה בכל זאת יישמע באוזני מי שמעוניין לשומעהּ. לשוֹנֵה ולאחר שמורה הזכות להשמיע את קולו, את מחאתו ואת מִריוֹ, ויותר מכך—את אחֵרוּתוֹ. אם מבחינה היסטורית, הצליחו החשמונאים במרד בבית סלווקוס (אחד הדיאדוכים, שרי צבאו של אלכסנדר מוקדון, אשר חילקו ביניהם את האימפריה שכבש), אך לזמן קצר, ואחר כך הקימו ממלכה הלניסטית מתיוונת למדיי, שבניה נהגו לרצוח אלו את אלו תדיר. החשמונאים נבלעו למעשה בתוך דור או שניים בתרבות הרוב ההלניסטית שסבבה אותם (מבחינה זו, גם בית המקדש השני שהקים הורדוס, היה מקדש הלניסטי על פי תכנונו הארכיטקטוני). האגדה המדומיינת שנדונה כאן, לדעתי, היא גרסא מוצלחת יותר. היא אינה קוראת לדידי לקוראיה להילחם על יהדותם בקנאות, אבל כן קוראת להם להילחם על קיומו של צביון ייחודי ושונה בכל תרבות ובכל חברה. לעמוד על זכות קיומו של פלורליזם ומגוון של ריבוי נראטיבים בחיי החברה האנושית. עולם שבו לא כל הגברים צריכים להיות לוחמים או מקימי אימפריות כלכליות ופוליטיות, והנשים אינן נתבעות לשבת בבית ולגדל את ילדיהם, כצו בל-יעבור. הרחק ככל הניתן מטוטליטריזם ומכפיה. בסופו של דבר, רק בחברה שמאפשרת גם לקולות אחרים להישמע  ולדגמים חברתיים אחרים לזקוף את ראשם, ייתכנו חירויות אדם ממשיות, לא על הנייר בלבד, אלא כאלו המתבטאות גם בחיי המעשה, ואשר עשויות להוביל את האוחזים בהן לקיים אלו עם אלו חיי אמוּן ושלום.

*

*

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, Two Women sitting at  a bar, Oil on Canvas 1902

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

*

הרהורים נוגים על יצּוּג גורלם של מרדכי דיסין ז"ל ושל רייצ'ל קורי ז"ל 

 

אבד לָךְ סודם של בני-האדם 

[אנרי מישו, פנים-רחוק: מיבחר, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל-אביב 1983, עמ' 132]

*

1

*

בעיתון "ישראל היום" הובאה הידיעה הבאה:

כביש המנהרות: ספה התנתקה, נהג רכב נהרג

 

מרדכי דיסין, בן 26 מירושלים נהרג אתמול בתאונה קשה בכביש המנהרות. מחקירת התאונה על ידי משטרת מחוז ירושלים עולה כי רכב שעל גגו הועמסו שתי ספות נסע לכיוון גוש עציון. הספות, שככל הנראה לא נקשרו כראוי, התנתקו ונפלו לכביש. ג'יפ הגיע בנתיב שממול, ובו שני תושבי מזרח ירושלים, פגע בעוצמה בספות. הנהג איבד שליטה, סטה ממסלולו, והתנגש ברכב שהגיע ממול. דיסין תושב  השכונה רמת שלמה, נקבר בהר המנוחות לפני כניסת השבת.

[ישראל היום, גיליון מס' 1424, 26/8/2012, עמ' 11, מאת: אפרת פורשר]

*

     לקורא המודאג הנתקל בידיעה זו במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית (ותודה לנהג שהציע לו גיליון) מנקרות מאז כמה שאלות בראשו: מי נהג ברכב עליו הועמסו שתי הספות? האם זהותו ידועה? האם היה כאן סוג של פגע-וברח? האם יש מקום לציין את זהותם המזרח-ירושלמית של מי שאיבדו שליטה כתוצאה מפגיעת הספות ברכבם, אבל לא לציין את זהות הנהג הרשלן (כפי הנראה) שנסע לכיוון גוש עציון, ולמעשה גרם בשוגג להתחלת רצף האירועים שבעטיים קיפח דיסין את חייו. דומני, כי לולא היתה מוזכרת זהותם המזרח-ירושלמית של נוסעי הג'יפ הפוגע, ניתן היה לקרוא את הידיעה הזאת כטרגדיה שהתארעה על הכביש, בין שלשה גורמים (מובילי הספות, נוסעי הג'יפ, מרדכי דיסין). עמעום זהותם של נוסעי הרכב מפיל הספות, והדגשת זהותם של מי שבעטיה של פגיעת הספות איבדו שליטה על רכבם והתנגשו ברכבו של דיסין, הופכת את הדיווח כאן למשהו שיש בו הדגש והטייה. קורא לא זהיר  עלול עוד לחשוב בחפזונו (אל מדור הספורט או אל דף הרכילות) כי התארעה כאן ספק תאונה ספק פעולה לאומנית, שבה שני תושבי מזרח ירושלים שנסעו במהירות מופרזת (כך טוענת הכתבת, מבלי שהביאה ראיה לדבריה) קיפחו את חייו של יהודי תושב רמת שלמה (שכונה בצפונהּ של ירושלים, שלטענת הפלסטינים נבנתה מעבר לתחומי הקו הירוק). העלמת זהותו של הנהג במכונית נושאת הספות, כמו דוחקת את העובדה לפיה מדובר בתאונה טרגית שהחלה ברשלנות המוביל, המשיכה בפגיעה ברכבם של תושבי מזרח ירושלים, והסתיימה בהריגתו של מרדכי דיסין ז"ל. כמובן, חשוב  יותר בעיני הכתבת ובעיני מערכת העיתון לציין כי דיסין הובא למנוחות בטרם כניסת השבת, מאשר לברר מי נהג ברכב ממנו נשמטו הספות, ומה שלום בריאותם של תושבי מזרח ירושלים, שהג'יפ שלהם פגע בשוגג בספות שנפלו מהרכב. עוד דבר, מציוני הזמנים בגוף הכתבה עולה כי הכתבה הוכנה ככל הנראה במוצאי שבת. לסיכום, בפרפרזה על שורות ידועות  מאת דליה רביקוביץ: אם ספה נופלת מרכב באמצע הכביש, רק אלהים מכיר את סוף הנפילה.

*

2

*

אני מביע כאן מורת רוח על החלטת בין המשפט המחוזי בנוגע לתביעת הפיצויים שהגישו הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל כנגד מדינת ישראל. על אירוע הדריסה של קורי ומחשבותי לגביו הרחבתי מספר פעמים בעבר (הרשימות: שלוש ציפורים כחולות, אי-צדק אחד; על אי-ההרגשה). לטעמי הכרעת הדין לפיה נהג הדחפור אינו אחראי לדריסתה למוות של קורי וכי קורי סיכנה את עצמה באופן בלתי אחראי כאשר העזה למחות על הריסת בתים פלסטינים (דובר בפעילות הריסה של כל בית ברפיח שנמצא קרוב יותר מארבע מאות מטר מהגבול) ולעמוד בפני דחפור צהל"י (שיש לו נהג בעל שיקול דעת) מעלה כמה וכמה סימני שאלה. האופן שבו בית הדין החליט לפטור את הנהג מאחריות-פלילית אף על פי שבעבר העידו נהגי דחפור צה"ליים (ראו הרשימות שציינתי) על חיבתם לדרוס ולהרוס בפקודה כל שעומד בדרכם— היא מקוממת; האופן שבו בית הדין החליט לפטור ולהעלים את זכותם של יחידים וארגונים להפגין כנגד חוקיות מעשיו של צה"ל בעזה וביו"ש— מקוממת גם כן. דומה כאילו דחפורי "הקודש" הצה"ליים, המייצגים לכאורה את 'הצד הנכון', זכו כאן ברישיון להרוג את כל מי שיתייצב מולם, ובפרט אם ישתייך אידיאולוגית למי שמעז למחות כנגד 'צדקת הדרך'. כאן, גם נהג הפיל הסלווקי שדרס את אלעזר בן מתתיהו הכהן (מרד החשמונאים/המכבים), היה זוכה באות הוקרה לו רק היה מניף בחזית דגל כחול-לבן, כי את המנגינה הזאת (של הדריסה למוות) אי אפשר להפסיק. לעיניי רוחי, אני רואה את נהגי הדחפור של העתיד מרעימים לפני קורבנות הדריסה שלהם: My Name is 9, D-9, לפני שהם משחררים את הבלמים ומניעים בכל הכוח קדימה, שהריי יש להם רישיון להרוג. גם כאן, זו סוג של כרוניקה של העלמוּת. כאילו אך טבעי הוא שמפגינה כנגד הפרת זכויות אדם תיבלע תחת שרשרותיו של דחפור, כי העזה לחבור לצד "הלא נכון". אני מקווה כי לעובדה לפיה נקראה ספינת משט שניסתה להגיע לעזה, ה- "רייצ'ל קורי", או לשמועה לפיה האראנים קראו על שמה של רייצ'ל קורי רחוב בטהרן, אין קשר להכרעת הדין. קורי היתה פעילת-שלום אמריקנית צעירה (בראשית שנות העשרים לחייה). במותה לא היה לה שום קשר מוכח לא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים סוניים, ולא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים שיעים, ולפי עדויות וריאיונות שהוקלטו עימה, זמן לא רב לפני הריגתה, גורלם של ילדים פלסטינים, קורבנות העימות המתמשך בין ישראל ובין הפלסטינים עמד לנגד עיניה. ובפרט: מצבם ההומניטרי של ילדי עזה, בכלל ילדי האזור כולו; לא סיוע לטרור כנגד אזרחים או כנגד ילדים אחרים, בכל מקום שהוא.

*

*

בתמונה למעלה: Hedda Sterne, Alaska, Oil on Canvas 1958

© 2012 שועי רז

Read Full Post »