Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טאיגה’

*

"אני .. בדיוק חשבתי על יערות הצעצוע שיש לנו בבית" גִּמְגֵּם סימפסון, שב אל הדבר שקנה לו שביתה במחשבותיו, ונרתע מהשאלה, "והשוויתי אותם ל … לכל זה" הוא פרש את זרועו בחצי גורן, להורות על מעבה היער המקיף.

 *

השתררה שתיקה, איש לא דיבר. "לא משנה, במקומך לא הייתי צוחק על זה" אמר דה פגו והשקיף על הצללים שמעבר לכתפו של סימפסון, "יש שם מקומות שאפ'חד לא יסתכל לתוכם אפ'עם – אפ'חד גם לא יודע מה נמצא שם".

[אלג'רנון בלקווד, ונדיגו, מתרגם: יהונתן דיין, עורכת התרגום: חבצלת שפירא, פרדס הוצאה לאור: חיפה 2020, עמוד 32]

*

   השאמאן, עוטה עור איל או צבי– ציור קיר ממערת שלושת האחים,  Trois Frères (דרום-מערב צרפת על יד הנהר וולפּ; נתגלתה על ידי שלושה נערים אחים למשפחת בּגוּ ונחקרה על ידי חוקר הפרה-היסטוריה, אנרי ברווויל) המתוארך ל-13,000 לפני הספירה, כלומר לפני כ-15,000 אלף שנה, עלה בדעתי  כאשר קראתי את הנובלה הקצרה של הסופר הבריטי (בילה שנים בנדודים בצפון ארצות הברית ובקנדה), אלג'רנון בלקווד (1951-1869), ונדיגו (1910), וזאת מפני שהציור נחשף מחדש, עם גילוי המערה בשנת 1914, שנים אחדות ממש  לאחר שבלקווד הביא לפרסום את סיפורו. ונדיגו עומד בסימנהּ של יישות מיתית, המרחשת ביערות צפון קנדה, כעין רוח, הניכרת בדמות אדם מקורנן, שמראהו כשל איל. היא מזמנת אליה את אנשי-היערות, שליבם אחוז מלנכוליה, אלו שליבם רחוק מהערים, הרוצים להתאחד עם המרחבים  הבלתי-מיושבים ונכספים אל אבדנם, בשלגים וביער הנדמה כאין-סופי; על פי העדות, תחילת הופעתו של הונדיגו בריח עז של חיית בר הממלא את היער, האדם שבשמו קורא הונדיגו נמשך אחריו כמכושף; אזי אותו אדם, הנמשך כביכול בכבלי-קסם, מעופף בעקבות הונדיגו באמצעות רגלי-אש; מראהו משתנה  בעקבות המרחקים העצומים אותם הוא גומע ביעף והוא הופך ליצור כלאיים בן איל ואדם, כאשר המסע השמיימי כלה והאש, מכלה את האדם – מי שהלך עם הונדיגו נופל מת לאדמה או לחלופין חוזר אל חברת בני האדם ושב לצורתו – מרוקן לחלוטין, עיניו מדממות, הוזה ונוטה למות, ואכן המוות בא לפוקדו עד מהרה, ללא יוצאים מהכלל.  

    כמובן, גם הונדיגו וגם דמות האדם-האיל, יש בה הדהודים רבים, בין לתרבויות מיסטיות ובין אם למסורות דמונולוגיות.  למשל בדת האורפאית – נהג ראש החבורה, לעטות עור אייל מקורנן, ואז נהגו לעובדו כהתגלמותו של פאנס-זאגורוס, האל העליון, המאיר לעולם;  בנוסף, דמותו של אלכסנדר מוקדון, שהוזכר בתרבות הערבית והיהודית בימי הביניים, כד'ו אלקרנין (=בעל הקרניים), כאילו שקרני-איל או צבי, מעידות על כוח ועוצמה ייחודיים (בעברית המלה איל וגם המילה אל פירושן גם כוח); כמו-כן, הויקינגים מפורסמים גם הם בכובעיהם המקורננים, אולי מזכרת למוצאם הרחוק ביערות סקנדינביה. יתר על כן, שאמאנים ממקומות שונות בעולם נהגו וכנראה עדיין נוהגים, ללבוש עורות בעלי-חיים. זאת ועוד, כפי שהראה יאצק הוגו-באדר בספרו, קדחת לבנה, עד עצם היום הזה, שאמאנים רוסים-אסיאתיים במרחבי הטאיגה רואים באנשים הלוקים ב"מחלה השאמאנית", אנשים מועדים לפורענות. הרוחות כביכול מסמנות את הנועד לחיים שאמאניים ואם הוא מתנגד הן שוברות אותו ומביאות עליו אסון אחר אסון, עד שהוא מוכן ללכת אחריהן. הוגו-באדר גם מספר  על האווֶנקים, עם מזרח סיבירי, העוסק בהובלת עדרים של אילי הצפון, ההולך וכלה, כתוצאה מהתמכרות לוודקה. רוב מקרי המוות המרובים של רועי האיילים בא עליהם מחמת תסמינים של delirium  tremens, פסיכוזה של הזיות התוקפת מכורים לאלכוהול, כיומיים או שלושה לאחר שהפסיקו לשתות. הם רואים מראות משונים לרבות בעלי-חיים מוזרים וענקיים או שומעים קולות הפוקדים עליהם, לעתים הם מתחילים לירות ללא הבחנה בכל מה שסביבם ולעתים הם יוצאים מהאוהל לריצה אל תוך השלג מתוך פאניקה בלתי-מוסברת, המחישה עליהם פעמים רבות את הקץ. אמנם מה שתיאר הוגו-באדר בטאיגה הסיבירית מאוחר למה שמוסר בלקווד בכמאה שנים, מה שגם שונדיגו מתרחש בקנדה, אבל הסיפור דומה ברבים מפרטיו, עד שניתן לראות בגורלו של דה פאגו והחבורה ההולכת לחפש את האייל הקורא ומוצאת את הונדיגו, איזה וריאנט על המתחולל אצל האוונקים.

    עם כל אלו, בלקווד מנסה להסביר את הופעת הונדיגו ואת התופעות העוברות על המדריך ואיש היער, דה פאגו, במהלך הסיפור, במלים הבאות:

*

היה זה סימפסון, פרח הכמורה, אשר הגיע כנראה לסיכום המסקנות המוצלח ביותר, גם אם סדר הדברים אינו מדעי במיוחד. שם, בלב השממה הלא-נושבת, הם פגשו במשהו ראשוני ופרימיטיבי במהותו. משהו ששרד בדרך כלשהי לאחר עליית האנושות, הגיח באורח פלאי וגילה טפח מצורת חיים מפלצתית, שעודנה שרויה במצב התפתחות קדום. הוא דימה זאת להצצה חטופה אל עידנים פרהיסטוריים, שבהם אמונות הבל, עצומות ממדים וגסות, עוד דיכאו את לב האדם; עוד לא ידעו רסן, והעוצמות שרדפו את היקום הקדמוני עוד לא נסוגו. עד היום הוא מהרהר באותו רעיון שטבע לימים בדרשה " כוחות פראיים ואיתנים האורבים מעבר לנשמת האדם, אפשר כי אינם רעים כשלעצמם, אולם מטבעם הם עוינים כל אנוש באשר הוא".

[שם, עמ' 84-83]   

*

   ההסבר שהניח כאן בלקווד הוא אונטולוגי יותר מאשר פסיכולוגי או אפיסטמולוגי, קרי: מדובר במפגש עם יישוּת ממשית, המצויה הרחק מהציביליזציה והגיונותיה; זהו כוח פראי, קמאי וכאוטי המוליך את האדם אחריו, שורף אותו בעוצמתו העודפת ומביאו עדי כיליון. קרוב להניח כי בלקווד קרא את הולדת הטרגדיה מרוחה של המוסיקה  (1872) של פרידריך ניטשה (1900-1844). יוער, כי הסופר, ג'ק לונדון (1916-1876), בן דורו האמריקני, וקודמו של בלקווד בכתיבת ספרות מסעות ביערות המושלגים של צפון קנדה, ודאי קרא את ניטשה ולכן לא רחוק במיוחד כי בלקווד הכיר גם הוא את החיבור. אלא שבמקום ההרמוניזציה ששיחר ניטשה בין האפוליני, השמיימי-רציונלי, ובין הדיוניסי, האדמתי-כאוטי; אצל בלקווד, המפגש עם עוצמותיו של הטבע ועם רוחם של המרחבים הבלתי-מיושבים, מביא את האדם לצאת מדעתו המיושבת, ולבקש אחר אותם רוחות או כוחות, המביאים אותו לידי טשטוש מוחלט של יכולותיו האנליטיות, המפרידות בינו ובין הטבע. זהותו הולך וחומקת ממנו, דעתו נטרפת; שום דבר בו לא נותר כשהיה. אם כוחותיו הרציונליים והאנליטיים של האדם מבדילים אותו ומבחינים אותו מהטבע הסובב (גם אם ההבדלה הזאת מצויה אך ורק בתודעה האנושית ולא בשום מקום אחר) הרי משטושטשה ההבחנה ושוב אין האדם שואף אלא להתאחד עם המרחבים  ועם מראות, קולות, ריחות – תחושות ורגשות הניעורים בו ומציתים אותו, הריהו נעשה אולי כאחוז-דיבוק הממהר להתרחק בריצה ולהיעלם בתוך היערות המושלגים או כפי שמתאר זאת בלקווד – להיעשות יצור הגומע מרחקים גדולים ביעף, הזועק כי נעשו לו רגלי-אש בוערות. בנוסף, הטרגי קשור בטראגוס (שעיר/תיש) ובהקרבתו לדיוניסוס/בכחוס, אבל גם בדמויות הסאטירים או הפאונים (חציים אדם חציים תייש), בני לווייתו של דיוניסוס, המתוארים אצל היוונים והרומאים, כמתהוללים בקרחות יער; ובדמותו של פאן, שצליל חלילו הבוקע מהיערות בלילה, מעורר בעתה (פאניקה) בלב שומעיו. נובלה נוספת החשובה לענייננו היא   Heart of Darkness מאת ג'וזף קונרד (יוזף קוז'ניובסקי, 1924-1857), שבהּ גיבורו מרלו המפליג  לאורך הנהר  קונגו, הולך ונבעת מפני מרחבי הג'ונגל, הנהר והשממה ומעשי האכזריות שמבצע האדם בשל תאוות הבצע וחדוות השליטה, ומפני הטירוף חסר הקצה של האכזריות הקולוניאלית, , המתבטאת במעשיו של הסוכן המסחרי קורץ, שהפך עצמו לראש שבט ומפעיל כעין קולוניה בתוך קולוניה הנשענת באופן בלעדי על סמכותו ועל הכאוס ההרסני ההולך ומתפרץ מתוכו. למעשה, מאיזה צד ניתן להקביל בין דמותו של דה פאגו אצל בלקווד ובין דמותו של קורץ אצל קונראד ובין סימפסון אצל בלקווד ומרלו אצל קונרד; המפגש עם יערות קנדה ועם הונדיגו ופרשת מותו של דה פאגו הופכת את חייו של סימפסון, פרח הכמורה, מהקצה אל הקצה; כך, מרלו של קונרד, שב לאירופה בסיום הסיפור, אבל שוב אינו מצליח למצוא בה את מקומו. מנגד, יש גם הבדל יסודי בין קורץ, שדעתו נטרפת מרוב כוח ושחיתות, ובין דה פאגו, שבבירור, המיסתורין הקמאי של הטבע, המשיכה בחבלי-קסם אל עובי היערות המושלגים ובד-בבד הבעת מפני המרחבים הבלתי-מתוירים, הרחוקים מכל אנוש ומכל תפיסה אנושית, הם שמחישים עליו את הקץ. 

*

          

    אשר לתחושת השריפה או הבעתה שבמפגש עם כוח קמאי, העצום מכוחות אנוש, תיאורן של "רגלי-האש" של דה פאגו הדהדו בזכרוני כמה וכמה מקורות הנמנים עם תורת הסוד היהודית הקדומה: ספרות ההיכלות והמרכבה מצד; וספרות חנוך מצד (שתיהן יצירות יהודיות-הלניסטיות, ככל הנראה). למשל, בספרות ההיכלות הובא: "והוא עומד על פתח ראשים / ומשמש בשער הגדול / וכשראיתיו נשרפו ידי ורגלי / והייתי עומד בלא ידיים ובלא רגליים" [פטר שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן 1981, סעיף 420]. הכוונה כאן כי המפגש המיסטי או התודעתי, ככל-הנראה עם מלאך הנושא את שם ה' צבאות, מפגש שהיקרותו גורם תחושת בעתה וכיליון, אפשר גם ביטול הציביון הגופני האנושי הציבילטורי (גוף וצורת גוף) –  לטובת סדר אחר, המצוי מעבר לחוק האנוש ולשיח המילולי הרגיל; יותר מכך, כעין תחושה של היעלמות של יֵשׁ קטון ביֵשׁ עצום שכוחותיו אדירים לאין שיעור. כאמור, גם בספרות האפוקליפטית, באחד מספרי חנוך, מתוארת התעלותו של חנוך בן ירד לרקיעים והיעשותו מטטרון, מלאך הפָּנִים, כאילו נעשה כל גופו לפידים, ואש וזיו; כלומר: הפך מגוף אנושי ליישוּת מאירה וקורנת, כשמש, שכל המביט בהּ עליו לחשוש מפני השריפה והכיליון.

   לפני כמה חודשים תיארתי כאן את תפיסתו הקיומית של המיסטיקון הסוּפי הבגדאדי, אבו אלמע'ית אלחסין בן מנצור אלחלאג'  (922-858), לפיה יש אך ורק את אללﱠה, ככח היחיד שיש; כעין נחשול השוטף את האדם ומשנה אותו לחלוטין. מי שהפך לחלק מאללﱠה   שוב יודע שהעולם הוא בדיה, החברה היא בדיה וגם ה"אני" הוא בדיה – יש רק אותו. לא איכפת לו לכלות ולמות, משום שהוא מעולם לא נברא, ואילו אללﱠה קיים תמיד ולעולם יתקיים. בעצם, התפיסה המוצגת בונדיגו ודאי אינה רואה באלוהות כוח יחיד או בלעדי, אבל התפיסה הרוחשת בסיפור כולו, היא שיש בלב הטבע, איזו רוח קמאית, הנגלית רק למוכנים למסור נפשם עליה; משעה שהתגלתה לפני אדם – היא קובעת אותו ושוב הוא אינו יכול לחיות מבלעדיה; לכאורה, נטרף הוא ומתכלה, ממש כמו אלחלאג', רק לא באור האלוהי או ברוח האלוה, אלא בדבר מה הקיים בעומק הטבע, המשותף אולי לכל אותם מרחבי אי-חקר על פני כדור הארץ באיזורים גאוגרפיים שונים, ובין אם מדובר במרחבים האינסופיים כמותית של הקוסמוס; אללﱠה של אלחלאג' כמובן הוא אלוה שאינו חומרי או פיסיקלי; ואילו כאן מוצג הכוח הגדול או הרוח הגדולה הזאת, כמשהו שאינו יוצא אף פעם מהיותו קשור לפיזיס ולטבע. די מובן מדוע בני אדם הרואים באלוהות לא-פיסית ומצויה מעל הטבע את הכוח או הרוח המתוארים כאן כבדיה או להבדיל כאיזו יֵשוּת דמונית שבאה להסיר מהאדם את אנושיותו ואת אמונתו, ואכן יש מבין הדמויות בסיפור מי שרואים בתחילה בונדיגו איזו אמונה טפילה של ילידי צפון-אמריקה. עם זאת, בעברי הרחוק, נהגתי לטייל בטבע במקומות רחוקים מיישוב לבדי בלילה, והיו בטיולים הללו איזו איכות ממגנטת, שבהּ הלכתי ונמסרתי בתודעתי לאורך הלילה להיות פשוט חלק מהכָּל, החושים נפקחים, העיניים מביטות אחרת (העולם נראה שונה לגמרי לנוכח מערכות הכוכבים), האזניים שומעות דברים שלא שיערו (כל רחש קרוב או מרוחק), ובאיזה שלב גם חוויית ה"אני" משתנה לחלוטין. לעתים, רק לפנות אור, כשהתקרבתי לאורותיו ההולכים וקריבים של יישוב או של עיר, נזכרתי בעצמי והתחלתי לחוש פחד, כי פתאום כבר לא הרגשתי חלק מהכול; אלא כיצור יחידי בחושך ובקור, לפנות בוקר, ההולך, עייף וחלוש, לבדו.     

*

*

   לבסוף, ונדיגו של בלקווד הזכיר לי פואמה עברית, המתחילה באותן הנסיבות ממש, אך מתרחשת ביערות ירושלים, געזאַנג פון הירש [שירת הצבי] מאת המשורר הרולד שימל (נולד 1935), היוצא לתור צבאים ואיילות מתמעטים ביערות הקרובים לקיבוץ צובה; אמנם לא לצוד כי אם  להתבונן בהן, וככל שהוא מאריך להתבונן או להתרחק אל תוך היער כך נדמים לו היחסים בין האדם לצבאים, כאילו שניהם חלק מדבר אחר, וכאילו הם מתבוננים זה בזה בשווה:     

*

מֵעֵבֶר קְלִיטָתֵנוּ   הֲוָיַת יַעַר גַּם

בְּהֵעָדְרוֹ   שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹן תּוֹפֵס גִּזְעֵי

אֳרָנִים מֵעַל מְחָטִים גְּמִישִׁים שְׁזוּפִים

פִּטְרִיּוֹת מִתַּחְתָּם     עֲרָפֶל    רְטִיבוּת בֹּקֶר

              …   אַתָּה אָכֵן רוֹאָן

אַךְ לֹא מִתּוֹךְ תְּמוּנָה רִשְׁתִּית

אַתָּה שׁוֹמֶעַ אוֹתָן רוֹאוֹת    אִם

מְאֻלָּפִים מַסְפִּיק הָיִינוּ    הַאִם הָיוּ

פָּחוֹת זְהִירוֹת     יוֹתֵר סַקְרָנִיּוֹת    אֵיךְ

*

יָכֹלְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בִּיחָסִים שָׁוִים    הָיוּ

כָּאֵלּוּ זְמַנִּים הָיִינוּ רוֹצִים לַחֲשׁ͘ב

אֵיךְ הָיִינוּ חַיָּבִים לְשָׁנוֹת אֶת

הֵרְגֵּלֵינוּ הַבִּלְתִּי צְבִיִּים כְּדֵי לְהַווֹת

*

עַצְמֵנוּ הַחַיָּתִי  …   

[הרולד שימל, געזאַנג פון הירש: שירת הצבי, צילומים: אביגיל שימל, הוצאת אבן חושן: רעננה 2017, עמ' א', י"א-י"ב]  

 *

    להזכיר, ספרו של בלקווד מתחיל בבשורה על כך שלא נראים איילים-קוראים בשטחי המרעה הרגילים ולפיכך נאלצים חברי המשלחת האירופאיים ומדריכים היערן הקנדי ממוצא צרפתי, להרחיק אל תוך היערות, מקומות עליהם מסופר כי אנשים "פגשו את הונדיגו". גם כאן, נאלצים המשורר ובני לווייתו להרחיק אל היער, יער שבו הוא עשוי להיפגש מתוך יחסים שווים, ןמתוך "העצמי החייתי" בצבאים או באיילות. כמובן, שדה המשמעויות אצל שימל שונה לחלוטין מזה של בלקווד. הצבי הארץ הישראלי מעלה מייד את הדהודה של "ארץ הצבי" ושל "הצבי ישראל על במותיך חלל" ושל "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" והאיילות הירושלמיות את משל הזוהר על האיילה או את שירי לאה גולדברג. אבל "העצמי החייתי" הזה שונה מהעצמי החייתי הטורף עליו אנו חושבים מייד בסימן דברי תומס הובס (1679-1588), Homo homini Lupos (=אדם לאדם זאב) או בסימן "חיית האדם" שאנו רגילים לחשוב עליה בצמידות למעשי טבח, רצח-עם או רצח סדרתי. כאן אצל שימל האני החייתי אינו טורף, אלא הוא טבעי, אורגני ושיוויוני יותר, הנושא את הידיעה כי האדם ממש כמו הצבי או היער הוא רק כל אצטרובל או קוץ או פרח הוא רק חלק מהכל. איני בטוח כי כך הוא אצל בלקווד, כי אצלו בכל זאת, השלת העצמי הציבילטורי, משמעהּ הוא טירוף, כיליון ובעת גדול, מה שאין כן אצל שימל. ובכל זאת, קריאה בשימל תורמת להבנת סיפורו של בלקווד, ולהבנת משיכת הנפש האנושית להשתוות מחדש לבעלי החיים ולצמחים ולתפוס את עצמהּ לא כמנוגדת וכנבדלת,  אלא אדרבה כשבה להיות חלק מהכל.

   רבים מהפילוסופים ומן המדענים ביקשו שהאדם יהפוך להיות חלק מהחכמה האנושית לגילויה או מהתבונה הקוסמית או העל-קוסמית; רבים מהתיאולוגים ביקשו שהאדם יהפוך להיות אלוהי על-ידי הידמות לאלוהים במגבלות הטבע; נראה שבלקווד (באופן מסויג ומבועת משהו מן הפנתאיזם) ושימל (באופן סקרני, השם ליבו להתמעטות הטבע ולהכחדה ההולכת ונמשכת בדורנו של החי והצומח) –  מסוקרנים מהאפשרות שהאדם יגלה מחדש את רוחו החייתית, אך לא על דרך היות חיה טורפת ומכחידה את סובביה, אלא דווקא על דרך היות חלק מהטבע, ועל דרך משיכתו הבלתי ניתנת לריסון של החלק אל השלם.   

*

*

*

בתמונות: איורו המפורסם של הארכיאולוג וחוקר המערות, אנרי ברוויל, את דמותו של השאמאן (The Sorcerer) במערת Trois Frères ; צילום הציור עצמו כפי הוא מצוי במערה [צלם לא ידוע, שנת צילום לא ידועה].  

*

Read Full Post »

*

בטרם יגיע החורף אל קצו, החלטתי לכתוב משהו על אודות ספרו פוקח-העיניים של העיתונאי והסופר הפולני, יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה  (מפולנית: מרתה סטנקוביץ'). העוסק, רובו ככולו במסע שלו בחורף 2008-2007 לרוחבה של סיביר ברכב-שטח רוסי, "לאז'יק", הקל-לתיקון ולתפעול, דגם חדיש של רכב שטח קומוניסטי ותיק (יוצר לראשונה ב-1958), העולה-בזול וחלפיו זמינים יחסית בכל רוסיה; מסע שתחילתו במוסקבה ומשם מזרחהּ ומזרחהּ עד חבארובסק וולאדיסטוק, שעל גבול קוריאה הצפונית.

ההתעכבות על ספרו של באדר, יותר משהיא נובעת מהתלהבותי מספרות-מסעות, הרי היא נובעת מעניין כן בנופם ובתרבותם של חלקי-עולם שכוחי-אל, ואכן הוגו-באדר, לא מנסה לעודד אותנו להזמין מקום בטיול המאורגן הבא בסיביר. נהפוך-הוא, הטונדרה הסיבירית, שהוא מתאר, היא אזור גווע ואכזרי, המנוצל על ידי אוליגרכים שונים וגורמים פוליטיים; החצר האחורית הזנוחה של רוסיה שבמערב; טריטוריה שיושביה אינם מאריכים ימים וחייהם קשים מנשוא, ובכל זאת אנו חולקים איתם ממש כרגע את אותו עולם.

יש לומר, האזורים שממזרח לוולגה תפסו מזה  כאלף שנה ויותר את מחשבתם ולבם של נוסעים שהגיעו לשם מלב הציויליזציה. כך למשל, תיאר, בראשית המאה העשירית, אחמד אבן פדלאן, שליח מסחרי של בית עבאס העיראקי, את בני גוג ומגוג הענקים, החיים או שחיו לפָנים לדידו, באזורים שממזרח לוולגה (במסעותיו פגש אבן פדלאן גם ויקינגים וכוזרים). המלך, טיקין – בו הוא פוגש בוולגה, טוען שלפנים חי אצלו ענק בן אותם עמים (הדרים במזרח מהלך שלושה חודשים), אותו הוא נאלץ לתלות למוות בשל נטיותיו התוקפניות. המלך נוטל את המבקר למקום שבו נתלה הענק ושם מתאר הנוסע שלד ענק שבראשו ייסדו דבורים כוורת עצומה.  במסע נוסף של הנווד אבו חאמד אלאנדלוסי מגרנדה (1168-1080), תיאר המחבר את יושביהם המשונים של הארצות הללו כמרוחקים בצדו השני של ים החשכה (ככל הנראה מדובר בים הכספי, שכן במפות אותה התקופה – הים השחור מתחבר לים התיכון ואילו הים הכספי מצטייר כימה נפרדת ענקית). הואיל ואבו חאמד אלאנדלוסי מדרום-מערב חזקה עליו שהוא מתכוון לאזור ההרים האלטאים השוכנים מצפון לים השחור ובגבולה הדרומי של סיביר, סביר כי התפיסה לפיה אי-שם שוכן עם פראים ענקים בצפון, המנותק מחלקי העולם המיושבים יותר, הילכה על בני אותן תקופות קסם ואימה.

אחד הדברים החוזרים באותם דיווחים ספק-מיתיים של אותם נוסעים ערביים שהזכרתי היא תפיסת העולם המובלעת לפיה אין אותן בריות הדרות מזרחית לוולגה או צפון מזרחית לים הכספי והאנשים החיים במערב הנהר, כל-שכן דרומית ממנו, מתנהלים מתוך אותם מניעים ומגמות. דומה הדבר לכאורה כאילו מתואר כאן הפער שבין הניאנדרטליים ובין ההומו-סאפיינס, וכאילו מדברים המערביים-דרומיים באותם מזרחיים-צפוניים כסוג אחר של אנושות (ענקים ולא בני אדם). מגמה זאת כמובן, לא נשמרה עד ימינו. אף שדומה כי שלטונות רוסיה עדיין מתייחסים לתושבי אזורי המזרח-האסיאתי שבשליטתה, כסוג של אנושות לגמרי-אחרת, וזאת על-אף שלכאורה שנות הקומוניזם היו אמורות לקדם תפיסות שוויוניות יותר.

לא שמזלם של אזרחי רוסיה המערבית שפר עליהם במיוחד. הוגו-באדר מתאר חברה שבהּ שניים מתוך חמישה גברים רוסיים הם מאבטחים ועוד אחד נהג – לא כולל שוטרים (כמיליון וחצי איש) ואנשי צבא. לדברי המחבר: "עשרות, מאות ומיליוני גברים לא עושים דבר חוץ מלתצפת, לאבטח, להשגיח ולשמור שגברים אחרים לא יגנבו את מה שהופקד בידיהם. ישנם מיליוני מאבטחים, שוערים, שומרים, משגיחים, שומרי ראש, שנולדו, גודלו וחונכו רק כדי לשמור על דברים" (קדחת לבנה, עמ' 26-25). זאת ועוד, כל אותם אמצעי פיקוח ושמירה לא מתגלים כמועילים במיוחד, בין היתר משום ש: "הרוסים נהרגים על הכביש כמו זבובים. בשנת 2007 איבדו את חייהם 33,000 איש – מספר הדומה לזה שבכל האיחוד האירופי, שבו מתגוררים פי שלושה וחצי תושבים, ויש בו פי שישה מכוניות" (שם, עמ' 21); זאת גם משום שמשטרת התנועה מהווה במוסקבה ומחוץ להּ דרך מקובלת להשלמת הכנסה עבור השוטרים, שיותר משהם אוכפים, ישנה הסכמה שבשתיקה, שתשלום מתחת לשולחן לכוח המשטרה עשוי לפטור את העבריין מכל סנקציה שתושת עליו. יתירה מזאת, השוטר פעמים רבות מציע את גובה התשלום הדרוש כדי לחלוף על פניו: "הפרקליטות הכללית חישבה שהכנסותיהם של עובדי המדינה משחיתות משתוות לשליש מתקציבה של רוסיה. המשמעות היא שהם סוחטים מהציבור 125 מיליארד דולר בשנה." (עמוד 26).

וכך, בעודו מחכה בנובמבר 2007 להזדמנות לרכוש "לאז'יק" בזול ולצאת למסע מזרחהּ, יוצא העיתונאי-המחבר, לחפש במוסקבה, אנשים בסביבות גיל חמישים (בני-גילו), שהיו ממש כמוהו הִיפִּים בשנות השבעים, ויוצר מילון קטן ומרתק של העגה ההיפית-רוסית בימינו (כולל כמובן, מינוחים הקשורים לצריכת סמים ולהתמכרויות). אגב, אחת ממסקנותיו "כמעט כל ההיפים מהדור הראשון שלא מתו ממנת יתר נהפכו לכמרים פרובוסלאבים או נזירים, ואילו הבנות – לנשותיהם של אנשי דת" (עמוד 51) –  משכה את ליבי. בין היתר, משום שבעולם חומרני וקפיטליסטי, שבו ערכים של שיוויון ויצירה חופשית הולכים ונדחקים — דת או רוחניוּת דתית, או למצער, פעילות חופשית יחסית מתוך מסגרת דתית — זוכות עדיין להרבה יותר סובלנות וקשב בכל מקום; וכך, רבים שההִיפִּים לשעבר, בהם פוגש הוגו-באדר, מנהלים מועדונים בחסות הכנסיה, שבהּ מתארחים צעירים שאינם מוצאים את מקומם במסגרות הרוסיות "הרגילות", מאזינים למוסיקה שהם אוהבים וזוכים לקשב ולאהדה. הוגו-באדר, שבשום שלב בספרו אינו מתגלה כנוצרי אדוק משום-סוג, מאוד מזדהה עם המגמה הזאת, משום שהוא רואה שכוונת אותם אנשי דת אינה לאסוף את הצעירים אל חיק הכנסייה, אלא דווקא להעניק להם מקום משען וכינוס אלטרנטיבי. הוא גם לא מתאר איזו הקצנה פוליטית של אותם כמרים או נזירים עקב כך שהצטרפו למוסדות הדת. הם לא מתוארים כלאומנים או כפנאטים דתיים, אלא כאנשים המצליחים לשמור את ערכי השוויון ואהבת האדם, שבהם דגלו תמיד, תחת חסות הממסד הדתי הפרובוסלאבי. אחד מכהני הדת האלה אף מתאר את ישו, כראש וראשון להיפים בכל הדורות.

כשיוצא הוגו-באדר מזרחהּ, הוא נוסע במשך שמונה ימים רצופים ועוד ארבע-מאות קילומטרים,לאבֶּקַן, מקום בו משגשגת קבוצה רוחנית-דתית שנוסדה בהדרכתו של שוטר בכיר לשעבר (כל ראשי הכת הם אנשי צבא או משטרה לשעבר), ששמו סרגיי אנאטולוביץ' טורופ (המכונה "ויסריון"), שעם קריסת ברית המועצות עזב את עבודתו ונעשה בעל-התגלויות ומטיף נודד. בספר בלתי-קריא שכתב "הברית האחרונה" הוא גילה את דעתו על כך שהאדם עתיד להישמד ורק מי שיתקבצו סביב ויסריון (כ-4,500 נפש ב-2008) יינצלו מכליה. באחד מחזיונותיו, ב-1997, החליט טורופ כי מרכז-העולם (במובן Axis Mundi לאו דווקא מרכז גאוגרפי) נמצא בטייגה והחליט לבנות שם עיר-בירה, המכונה בפי מאמיניו "ההר", ולמרגלותיה עיר קטנה. השלטונות רואים בהתאגדות הזאת ברכה, שכן שיעור ההצבעה של חסידיו הוא תמיד 100% וידוע לכל שהם מצביעים לפרלמנט, ללא יוצא דופן, בהתאם למגמת השלטון המרכזי, מה שמיטיב את אחיזתם באזור.

אשר לתושביה המקוריים של הטאייגה, העומדים בלב הטרגדיה, הוגו-באדר מתאר את דתם כשאמאנית במובהק, המעניקה מעמד יוצא דופן לריטואלים מאגיים של טהרה וגירוש מזיקים. כאשר גם הממסד הרפואי פותח שעריו בפני השאמאנים המגיעים לבתי החולים. רופא מרדים רוסי מודה בפני הוגו-באדר "הם מרפאים את הנפש. אנחנו מרפאים רק את הגוף" (עמוד 154). פרט מעניין יותר היא מידת רב-התרבותיות הנהוגה בין השאמאנים, כאשר יש מביניהם מרפאים באנרגיות נעלמות ואחרים שמרפאים באמצעות הקוראן. מתוך פרק זה נתקלתי שוב  בתופעה המוכרת לי מקריאת טקסטים עתיקים. הסובלנות שגילו מאגיקונים כלפי "המאגיה של האחר" ונכונותם ללמוד ממנה, היא לעולם מצויה יותר ממידת הסובלנות שגילו מוסדות דת או מוסדות השכלה גבוהה כלפי מאגיה וריבוי של תרבויות מאגיות. בין השאמאנים בטאייגה הסיבירית נפוץ  מיתוס "המחלה השאמאנית" שראשיתה בכך שהרוחות נותנות לאדם סימן שנועד לחיים שאמאניים. אם הוא מתנגד, "הן שוברות אותו, גורמות לו צרות, אסונות ומחלות, לרוב מחלות נפש ואלכוהוליזם, האדם מאבד את הונו, את עבודתו, את משפחתו. קרוביו מתים, ולבסוף גם הוא עצמו." (עמוד 156). דומה כאילו, והמחבר לא העיר על כך, שהשאמאניזם במרחב הטאיגה הסיבירית מהווה מקבילה לזאת שמהווה הנצרות הפרובוסלאבית עבור אותם היפים לשעבר במוסקבה. היא מאפשרת לאדם מפלט מהתמכרויות וממקום חברתי מודר ונידח. השאמאניזם הוא מפתח לחיפוש רוחני וגם למעמד חברתי מסוים, המאפשר לעוסק בו לפעול מתוך רווחה כלכלית וחברתית, באופן יחסי.

*

פרק מרכזי בספר, שגם העניק לו את שמו, עוסק באֶוֶונְקִים, עם מזרח סיבירי, ההולך ומתכלה כתוצאה מהתמכרות לוודקה, יותר נכון: ההתמכרות המהירה והרגישות הגדולה של הלוגמים לאלכוהול, המעוררת בהם הזיות קשות, מה שבסביבה הקפואה שמסביב עלול להחיש על אדם את קיצו, כל אימת שהוא מתנתק מהסביבה. הוגו-באדר מתאר את הוודקה כרעל הממית של האוכלוסיה הזאת, שחיה בסיביר מאות או אלפי שנים. אדם בן הקבוצה המגיע בימינו לגיל 40 נחשב כבר-מזל באופן קיצוני. הוא שומע מפיה של לנה, אשה אלמנה ומנהיגת האוונקים בכפר באמנק שבאזור אמורסק, במזרח סיביר, על  כך שבשנת 1985, היא קיבלה לעבודה צוות בין שבעה-עשר רועים, שנועדו להשגיח על כ-3,500 איילי-צפון. עד 2001, כל השבעה-עשר, לרבות שתי נשים ושני נערים שהיו בתחילת הדרך בני 14, נספו כתוצאה מטרגדיות שונות. רובן-ככולן, כתוצאה מתאונות הקשורות למצב השכרות שבהּ היו נתונים או כתוצאה ממקרי ירי או "תאונות ירי" שנעשו בגילופין. נורא יותר הוא מצבם של המנסים להיגמל מאלכוהול, הנתקפים בקדחת הלבנה, דלריוּם המתפתח בשל השתיה, הקורא למתמכרים לאלכוהול, לצאת ולרוץ אל מרחבי השלג עד שהם קופאים למוות מהקור או לחליפין לירות ללא שליטה כדי להיפטר מקולות או ממראות, בהם הם נתקלים.

בשיחה עם ד"ר לובוב פסאר, נרקולוגית ופסיכיאטרית, ממזרח סיביר, היא מתארת את "הקדחת הלבנה" כך:

*

המונח המקצועי הוא delirium  tremens  — תסמונת גמילה מאלכוהול – אחת הפסיכוזות האלכוהוליות השכיחות ביותר. היא מופיעה יומיים-שלושה לאחר הפסקת רצף השתייה. זה מתחיל בחוסר שינה ובחוסר שקט, ואחר כך מתחילות ההזיות. אצל חלקם הזיות חזותיות, אצל אחרים קוליות. הם רואים דמויות מוזרות ותזזתיות מאוד, מפלצות, בעלי חיים. הם שומעים קולות שמעליבים אותם, מאיימים עליהם, מגדפים, מאשימים או פוקדים עליהם לעשות משהו – למשל להתאבד, או לקחת גרזן ולקטוע לעצמם את היד.

האוונקים שלי סיפרו לי על קולות שפקדו עליהם לעשות לעצמם חור בראש, כדי שהכאב הנורא  המתלווה להזיות ייצא דרכו. אז הם לקחו רובה וירו לעצמם בראש … והסיוטים שמופיעים הם פעמים רבות כאלה שרודפים את האדם כבר שנים, תמיד אותם סיוטים, אישיים, מוכרים, שהם ממתינים להם בפחד אחרי כל השתכרות. לעיתים קרובות מופיעים בסיוטים אנשים שמתו מזמן, שהאלכוהוליסט עשה להם משהו רע, ועכשיו הם חוזרים כדי לענות אותו ולהתנקם. או שמופיע אל זועם … אני לא יודעת, בשלב כלשהו של הקדחת הלבנה יכול להופיע פחד. ענקי, מבהיל, לא-רציונלי, בלתי-נתפס. האלכוהוליסט לא יודע ממה הוא מפחד. אולי מהמוות. אבל מאיפה זה יבוא? לא ברור. הפחד גדל ומתחלף בפאניקה, ואז אנשים מפסיקים לשלוט לגמרי בעצמם. כשיש להם נשק, הם מתחילים לירות ללא-הבחנה לכל הכיוונים, בדרך כלל לכיוון שממנו נשמעים הקולות הרעים. החולים מתחבאים, בורחים או תוקפים אנשים שהם נתקלים בהם. הם מזהים בהם את רודפיהם.

[שם, עמ' 196-195 בדילוגים]  

*

מעבר לשורה של אסוציאציות לספרי אימה או סרטי אימה, המצב המתואר פה לקח אותי, למחשבות על כך שחלק מן המתמכרים לשתייה מגיעים למצב ההתמכרות כדי לשכוח טראומות או להרגיש אותן פחות נוכחות בחייהם. הגמילה, מעבר להיבטים הנוירו-פיזיולוגיים והכימיים, מעוררת במתמכר את אותם פחדים וחוויות נוראות שאותן ביקש לדחוק או להשכיח והן עולות בו ביתר שאת, בבת-אחת, ובאופן חסר-שליטה. הפחד המציף (התקף החרדה החד) מעורר את האדם לקבל החלטות אבדניות, העלולות להביא לאבדנו שלו או לאובדנם של אלו המצויים בסביבתו.  כמובן, שבעולמה הרפואי-מדעי של ד"ר פסאר הקולות והמראות הן תגובה גופניות מוכרת להתמכרות לאלכוהול, אך בסביבה השאמאנית של האוונקים, יש להניח, כי נטייתם היא לראות באותן יישויות המתגלות או המדברות אליהם, רוחות-רפאים של מתים או ישויות דמוניות, מה שמגביר בהם עוד-יותר את האימה לפיה אין להם שום מוצא מלבד בחירה (מודעת או לא מודעת) במוות.

הוגו-באדר מרחיק בחלקו המסיים של הספר, אל מולדובה שבמערב, הנטועה בין רומניה בדרום ומערב ובין אוקראינה בצפון ובמזרח. מולדובה, שמתאר הוגו-באדר, היא ארץ שבהּ סחר בנשים ובאיברים אנושיים (קציר איברים) רווח מאוד; מדינה שהעוני המנוול שבהּ גורם לרבים מאזרחיה לעסוק בסחר-מכר המוחק את פני-האדם ואת זכויות האדם הבסיסיות ביותר, למשל: עבודה במכרות בלתי מוגנים, הגורמת לתאונות-עבודה רבות ופיצוצים, המסתיימות במיתתם הפתאומית של פועלים צעירים. רבות ורבים הם האזרחים הפונים כמהגרי-עבודה למדינות עולם שונות, כדי להתפרנס ביושר הרחק מהמקום הנגוע בשחיתות-דמים, אלא שכפי שמראה המחבר, לא מעט הגירות כאלה מתבררות כמלכודת של סחר בנשים. יתירה מזאת, הואיל ומולדובה היא דמוקרטיה, לא ניתן אלא להרהר עד-כמה רבה הזיקה בין שחיתות מידות ובין הפיכתה של דמוקרטיה לטימוקרטיה, חברה שהשיקול היחידי שמנחה את משתתפיה הוא תאוות הון – לא חוק ולא אתיקה.

על אף המצב האנושי המזעזע שחושף הוגו-באדר, והפרטים המעניינים שהוא מגלה על פעולת ארגוני הפשע במולדובה וקשריהם עם המדינה, בבחינת יחסי הון-שלטון. נותרתי עדיין בסיום הקריאה נטוע בין עולמם של ההיפים הפרובוסלאביים במוסקבה, בין השאמנים של הטאיגה, ובאופן מיוחד בין האוונקים שבמזרח סיביר. כך  או אחרת, ניכר לי גורלם של  של בני ברה"מ לשעבר, ובמיוחד של תושבי החצרות האחוריות של אותה מדינה רוסית גדולה, עם מדינות בת-רבות,  כמר ממר,  אלא שיש מהם אנשים שעוד מנסים לייצר אלטרנטיבות רוחניות או יצירתיות, ויש כאלו שבדיוק כמו תחת המשטר הקומוניסטי, קיבלו לחלוטין את העובדה שהמדינה, לא משנה כמה מושחתת היא וכמה דרכיה עקומות, היא מובילת דרכם ומנת-גורלם.

יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מפולנית: מרתה סטנקוביץ', כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, אור יהודה 2012,  414 עמודים. 

*

*

בתמונות: Isaac Levitan (1860-1900), Snow Covered Meadow, Oil On Canvas, Date Unknown

Siberian Shaman Near Lake Baikal, Photographer & Date  Unknown

 

Read Full Post »