Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טאנקה’

יער ועיר

*

1

*

  בפתיחת ספרהּ, שמאניזם וחקר הספרות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, 250 עמודים), מעמידה פרופ' רחל אלבק-גדרון על רגע של התעוררות מ"תרדמה דוגמטית" שחוותה כאשר עמיתה יפנית, פרופ' יושיקו אודה, הציעה לה לקרוא את ספרו קייג'י נישיטאני, Religion and Nothingness, כמבוא להבנת הזיקה בין מחשבת המערב ומחשבת יפן. מקריאה בספר הבינה אלבק גדרון כי הפילוסופיה הקרטזיאנית, שהיתה אחד מהמאיצים המשמעותיים ביותר של פרוייקט הנאורות האירופאי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, גרמה לאדם האירופאי – בהפרידה בין האינטלקט האנושי ובין העולם הבלתי-אנושי המלא אוטומטים מתפשטים (אקסטנציות) משוללי-תודעה – לחוש את העולם הסובב אותו כעולם עקר, מת וקר. לדבריה, מה שמנע בעדהּ עד אותו רגע להבין זאת לאשורו, היתה עבודתהּ המחקרית על תורת המונאדות של גוטפריד וילהלם לייבניץ – שם מדובר על "מטפיסיקה של תודעות חיות ורוחשות, וצופות בכול, ללא דואליזם כלל" (פתח דבר, עמוד ט). זאת ועוד, לדעתה של אלבק-גדרון כל ניסיון להבין את תהליך ההתפשטות-הגופים בתורתו של דקרט, כבעל ממד מיסטי או מאגי, נמוג ונגנז, משדקרט תיאר את המרחב הזה כמכניסטי ואוטומטי. למשל, אם משורר יכול להתבונן בעץ, כתופעת מליאת חיים המעידה על חייו שלו, הרי דקארט הכרית את האפשרות הזאת. לדידו, האדם עשוי לדמיין או לייחס תכונות חיות בעץ, אבל בעץ אין חיות כלל,  ודאי לא נפש או תודעה. במובן, זה אם שירת ההאייקו והטאנקה היפניות גדושות יחסים דו-סתריים בין הנפש האנושית והטבע הסובב אותה, המכיל נפשות אין ספור (תפיסה אנימליסטית). בתפיסה האירופאית לכאורה, אחרי דקארט, אין שום הבדל עם העץ הוא בצורתו היערית או שהוא מונח בצורת כיסא ישיבה או ארון; וכאן התחילה הבעיה של הכחדת הטבע ושל היצורים (בעלי החיים, הצמחים וגם הדוממים) במיוחד בציוויליזציה המערבית – משום ששיח הקידמה והנאורות כבר לא נתן להניח, כי ליצורים לא-אנושיים יש נפש וחיי תודעה.

    מתוך ההבחנה הזאת בין המכניסטיות המערבית ובין האנימיזם המזרחי מגיעה אלבק-גדרון לעסוק בסוגיית חקר הספרות כפרקסיס שמאני (שם, מבוא עמודים 24-1), כלומר בעצם האפשרות להמשיך ולשאת את העמדה האנימליסטית המייחסת ליישויות השונות בעולם נפשות, והרואה ביצירה הספרותית, דבר-מה, המייצג, לפני-הכל, יחס זיקתי בין נפשות.  היא מתמקדת בדמות השמאן כאדם חלוש בגופו, הנוטה לאפליפסיה או להתקפים מעוררי-חזיונות אחרים, החי בשולי הקהילה, אולי אף מורחק ממנה בעל-כורחו, אך בשעת משבר העיניים נישאות אליו פתאום – והציפיה היא שהתובנות ונתיב התיקון –  שעיקרו איחוי השבר בין הקהילה ובין הטבע הסובב, כמרחב הכולל נפשות רבות (בעלי חיים, צמחים ודוממים) – יימצא על ידי השמאן, וזאת על שום רגישויותיו יוצאות הדופן (המיוחדות).

   יש לשים לב, במוקד עולמו של השמאן לא ניצבת התובנה, התודעה האישית ולא הכושר האנליטי לפרק תופעות מורכבות לפרטיהן. נהפוך הוא, השמאן אינו מבקש לבודד כל תופעה כשהיא לעצמה, להגדירה, לתת לה שם, ולכתוב אודותיה ערך מילוני, ערך אנצקלופדי או מאמר אקדמי. אלא אדרבה, הוא תר אחר איזו סינתזה מרובת-אנפין; איזה רכיב חסר או נעלם היכול להשיב להוויה רבת-הנפשות המקיפה אותו את איזונהּ ואת רוח החיים המאפיינת אותהּ. התכונה המאפיינת את השמאן, אליבא דאלבק-גדרון, הוא קשב רדיקלי לסובב אותו, אף כדי ביטול עצמי (של עצמו כסובייקט).

    להצעתה של אלבק גדרון, גם אמני כתיבה עשויים להתייחס לקהילתם, כיחס השמאן לשבט או לקהילה שבשוליה הוא חי. כלומר, כמציע קודם-כל את תכונת הקשב לסובביו, ומתוכה איזו הבנה מקורית או הצעת דרך תיקון, מתוך התחשבות בכל הכוחות והנפשות אליהן הוא קשוב, שתביא איזו אמירה או הצעת מחשבה המאפשרת השגת איזון מחודש במציאות חברתית וקיומית, הנדמית כאוטית. כמובן, לעתים עשויים דרכי המבע הבלתי שגרתיים של השמאן להיחוות על ידי הקורא, כשהוא פוגש בהן, כטלטלה של עולמו הפנימי, האופייני למי שפוגש באלטרנטיבה הנתפסת לו כזרה לכל דפוסי-חייו, ועם זאת היא מצליחה לנער את תודעתו, ולהביאו עדי עמדה קיומית (היות-בעולם) אחרת.    

    עמדה זאת של אלבק-גדרון, העלתה בזכרוני, עמדה מנוגדת (מקוטבת) שהובאה בפתח ספרו של  פרופ' נסים קלדרון, יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (עורכים: יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, הוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב: אור יהודה 2009, הקדמה) שם תיאר קלדרון בקצרה את האופן שבו הוא וחבריו בנערותם ומאז הונעו על ידי מה שהוא מכנה "רחש קריאה"; קרי, איזו תכונה חברתית שניתן למצותה בתבנית: "האם קראת את ספרו החדש של X ?", כאשר הקהילה הקוראת והכותבת; בוחנת את הספר, אך בד-בבד בוחנת את עצמם מולו או אם אצטט: "הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו עבורם את הדימוי שיש להם על עצמם" (שם, עמוד 9). לדעת קלדרון, לעתים רחש השיחה סביב ספרים יקר לו לא פחות מאשר הספרים עצמם. למעשה, קלדרון מצייר קהילה המתכנסת סביב טקסטים יסודיים וטקסטים חדשים, כאשר המבקש להשתייך לקהילה תרבותית, ספרותית ואמנותית זו, לעקוב אחר האדוות, לקרוא, להתייחס ולהגיב בהתאם. בהמשך, קובע קלדרון כי הפעם האחרונה שבהם ספרי שירה היו נושאו של רחש קריאה ושיחה מסוג זה, היו אלו ספרים מאת מאיר ויזלטיר ויונה וולך (כלומר, אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת לכל המאוחר), ומאז אינטלקטואלים ישראלים רבים, שוב לא רואים בשירה רכיב הכרחי  בחיי העיון שלהם. טענתו, בהמשך הדברים, היא שהמקום שבו שירה ושירים המשיכו להיות גם מאז נחלה משותפת של האמן ושל הקהל – הוא הרוק הישראלי.

     לכאורה, ניתן היה להציב את עמדת אלבק-גדרון ואת עמדת קלדרון כשני שלבים שונים בתהליך הפצתה וקליטתה של יצירה אמנותית. אלבק-גדרון עוסקת בכוחות המניעים את היוצר ליצור ובאופן שבו היצירה משפיעה על חוֹוֵיהָ ואילו קלדרון עוסק בכוחות המניעים את הקורא או הצופה או המאזין להכניס ספר או יצירה אמנותית אחרת אל תוך עולמו. עם זאת, יש הבדל קריטי בין השניים. אלבק-גדרון טוענת כי היצירה השמאנית מטבעה מטלטלת את חייו של היחיד בהציעה לפניו אלטרנטיבה קיומית שאינה מצויה, לפי שעה, בקהילה או בחברה (או תהא זו רפובליקה ספרותית) אליה הוא משתייך; לעומתהּ – קלדרון תולה את עיקרו של הבאז הספרותי (רחש הקריאה והתגובה) בשאלה מאוד נורמטיבית: "האם קראת את ספרו של X ?", כלומר: הספרות אינה דבר שנועד להוציא את האדם מן המסלול הקבוע של הקריאה שלו. האדם קורא ספר ועוד ספר ועוד ספר. מכל אחד הוא לומד דבר מה ומוסיף ידע, אבל אין בעמדה שמציג קלדרון עירנות לכך שספר יחיד מסוגל להציע לפתע לאדם דרך שונה לחלוטין להבין את המציאות בתוכה או פועל וחושב או להציע לו לצאת מהקווים המוּתווים היטב של מסגרות חייו. בעצם, קלדרון מצייר כאן אינטלקטואל איש-ספר, המעוניין לקרוא עוד ועוד ספרים, ובמיוחד ספרים מעוררי-שיח ונוכחים בחיי הקבוצה בתוכה הוא פועל. בעצם, אם אלבק-גידרון, אליבא דקייג'י נישיטאני, מדגישה את המעלות בכך שהמלומד ינער את עצמו מדי פעם ויילמד לצאת מ"העיר" (הדיסקורס האמנותי והאקדמי השגור), הרי שהאינטלקטואל של קלדרון לעולם לא יעזוב את העיר, בשל תלותו בחברת-השיח – אליה הוא משתייך וברצונו העז ליטול בהּ חלק, בין היתר, על ידי קריאת עוד ועוד ספרים או צבירת מטען הולך וגדל של יצירות אמנותיות אותן חלפה הכרתו.    

    אם אסכם, עד-כאן, אלבק-גדרון, עושה מעשה אמיץ, בפתיחת ספרה החדש, בכך שהיא מנכיחה את העובדה שלצד מרחבי העיר עדיין מצוי היער, כאלטרנטיבה קיומית ומרובת-נפשות, שבה האדם והטבע שזורים להם יחדיו בסביבה רוויית נפשות, ובבואה לעיר, אפשר כי יימצאו הוא יוצרים שמאנים יחידים, שיידעו להציע לעירוניים פתרונות יעריים (מתוך קשב והצעת אלטרנטיבות קיומיות) שיעוררו את נפשותיהם; אצל קלדרון – אין אפשרות לצאת מהעיר; כל יציאה כזאת מהשיח ומהרחש של השיח האמנותי, המגולם בחברה העירונית, נתפס לו כהתרחקות מעצמו ומטבור-התרבות. כלומר, מחבריו ועמיתיו, המגלמים את חיי הרוח כדיסקורס (אקדמי וספרותי) וכתבונה תכליתית; בל לו ליסוג מן הקידמה שמגלמות הערים. לפיכך, לאינטלקטואל של קלדרון טוב ונוח מאוד במקומו, הוא משוקע בו. אין לו שום סיבה לצאת אל מקומות אחרים. למשל, לחקור ספרות יהודית או אסלאמית, הנתפסת בחוגו – כדיסקורס, שלא דווקא מקושר עם הקידמה המדעית ועם התבוניות הרצויה למעגלים חילונים המושתתים על האתוס לפיו, תרבות המערב – עיקר.  לדעתי וכמכסת-נסיוני, עמדתו זו של קלדרון, ביחס לדמותו של האינטלקטואל, ושל הכוחות המפעילים אותו היא עמדה חילונית אורבנית מאוד רווחת.

*

*

2

*

אני מעוניין להדגים את הפער בין העמדה השמאנית-האנימליסטית המרובה ובין העמדה האורבנית של ריכוז  הידע והשליטה בו – באמצעות טקסט בלתי שמאני בעליל.

   ההומניסט וההבראיסט האיטלקי, איש הכמורה הקתולית הבכיר (נבחנה מועמדותו לכהן כאפיפיור), איג'ידיו דה ויטרבו (1532-1469), כתב בספרון על האותיות העבריות  (Libellus de Litteris Hebraicis), את הדברים הבאים:

*

… נותר החלק השלישי של הנביאים הקדומים, שאצלם מצוי יער עצום של שמות אלוהיים, שעד עתה היה בלתי-נגיש לרגלי בני-תמותה. בודדים הם אשר נגשו לכך באמצעות הקבלה, כלומר: מסורת אבות אשר קיבלו כביכול בידיים, בכוח רב של ספרים, כפי שאישר לנו פיקו ואחר כך הגיע ליער פאולוס הישראלי, אחריו יוהנס קפניוס, אסף והביא לא פחות מדי מן החומר הקדוש אל המבנים הקדושים.

[איג'ידיוס ויטרבנסיס, ספרון על האותיות העבריות, תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: יהודה ליבס, ירושלים 2012, עמוד 14].

*

    כלומר לדעת דה ויטריבו, מגמתם של מקובלים נוצרים (מלומדים נוצרים שהוכשרו בקבלה) כמוהו, היא להיכנס ליער (או לפרדס) עצום של שמות אלוהיים. הגישה אל היער נגישה היא אך ורק באמצעות הידע הקבלי  – זאת על מנת להחיות את רוחם של הנביאים הקדומים ושל הנבואה הקדומה, אבל התכלית אצל דה ויטרבו אינה שיטוט בגן השבילים המתפצלים או בספרית בבל של היער הזה, ואינה הנאה מעצם אינסופיותן של האפשרויות הפרשניות הגלומות בו, אלא אדרבה  סיגולו והתאמתו לדוגמה הדתית הנוצרית, המבטאת לדידו את האמת הטבועה בכל. לפיכך הוא מזכיר את ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), את המומר היהוד-גרמני, פאולו ריקיו (1541-1480) שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה פאביה ואת ראש ההבראיסטים הגרמנים שבדור,  יוהנס קפניוס רויכלין (1522-1455) – כולם מקובלים נוצרים, שניסו לקשור בין טקסטים קבליים ובין אמתות הדת הנוצרית, שלדידם העידה על הסוד האמתי שמעולם עמד ביסוד טקסטים אלוּ. כלומר, לא מגמה פלורליסטית או רב-תרבותית או מגמה סובלנית יש כאן, אלא ניסיון לצמצם את היער הבלתי-מתפענח על-פי רוחה של מסורת דתית אחת ויחידה. כמובן, הגישה הזאת אינה שונה מזאת שאפיינה את רוב המקובלים היהודיים, אלא שאצלם המגמה והתכלית היו כי רזי עולם גלומים דווקא בדת היהודית ומתפענחים לאורהּ.

   נחזור לטקסט. כל קורא רציונלי-מערבי, קרוב לודאי, יבחר להתייחס לדבריו של דה ויטריבו על אותו יער עצום של שמות אלוהיים  כאמירה סמלית; היער מסמל מסתורין, כוליוּת של סוד ואיזה סדר השונה לגמרי מן הסדרים הפרשניים שרוב המלומדים הנוצרים, בני דורו, שלא למדו עברית מפי מומרים או יהודים שהיו נאותים ללמדם, ולא הוכשרו בקבלה, עשויים להבין. עם זאת, דה ויטריבו למעשה אומר כי נמצאה הדרך לברא את היער, כך שכעת לאחר שישנם די מלומדים נוצריים, הבקיאים בעברית ובקבלה, כל שנותר להם הוא להראות כיצד מה שהצטייר במחשבת הוגים נוצרים קודמים כמרחב כאוטי ופראי, כל עולם הסוד הזה, עולה בהתאמה גמורה עם אמתות הנצרות הקתולית. כל מה שנותר למקובלים הנוצרים לדידו, הוא לאסוף את "החומר הקדוש" אל "המבנים הקדושים", כלומר להביא את טוב היער אל מוסדות הדת והכנסיה, כך שבמידה רבה היער שוב לא יהיה יער, אלא יהפוך לעיר שכל דרכיה נהירות בפני הלמדנים הנוצרים.

     כמובן, במידה רבה ,הקדים דה ויטריבו את מגמות הקולוניאליזם האירופאי, כי בעצם אין בדעתו להשאיר את היער כמו-שהוא, קרי: להנות מן המסתורין, הפראיות, והיכולת ללכת לאיבוד בין עציו – הוא מעוניין לראות בו הרחבה ל-Civitate Dei (עיר האלוהים) הנוצרית. הוא מתחיל בבירוא היער; וסופו – שתעמוד שם עיר נוצרית, בנויה כהלכה.  

   נחזור לאלבק-גדרון ולקלדרון. במבוא לספרהּ מעמידה אלבק-גדרון באופן חד משמעי על כך שיוצרים יחידים עשויים להביא אל עולמנו טקסט יערי, טקסט מהלך מסתורין, שלכתחילה אינו משתמע לאיזה סדר פרשני במובהק או לסדר סימבולי. כלומר, היא מכירה מראש בכך שטקסט עשוי להפוך על אדם את עולמו לא מפני שהוא נהיר או מתאים עצמו לאיזה שיח דומיננטי בחיי הקבוצה הקוראת – אלא דווקא משום שהוא חורג במודע או לא במודע מגבולות ההסכמה של הקבוצה. לעומתה, קלדרון בדבריו, הוא בדיוק המבוא לכל אותם המציעים בערבי עיון והשקה ספרותיים כי המשורר הוא "משורר בשל" (אני מוכרח להעיר — משורר אינו מנגו) וכי כתיבת הפרוזה של פלוני היא "מהממת" או "הישג יוצא דופן, המהווה חולייה נוספת בתולדות הרומן בישראל לצידם של …" או כל אמירה ממקמת אחרת, המבקשת לקבל את הטקסט החדש או את הכותב החדש, לחבורה ולדפוסי השיח המאפיינים את דרכה.  בעצם, הקהילה הקוראת של קלדרון, היא חברה שאין בה מסתורין – רק סדר, שיח והייררכיה אמנותית המתרקמת בצילם.  היכן שאלבק-גדרון רואה אפשרות של יער; קלדרון רואה רק עיר ועיר.   

  עם שנהניתי מאוד מכמה מפרקי ספרהּ של אלבק-גדרון ובמיוחד מאלו שהוקדשו ליצירות מאת אהרן אפלפלד, שמעון הלקין, אורלי קסטל-בלום (הדיון בשני האחרונים הוא בחלק השני של הספר הקרוי: עיר ועברית) ורונית מטלון, לא הצלחתי להבין מדוע המחברת רואה בהם מחברים שמאניים, מלבד העובדה שהפכו למספרי סיפורים שקוראיהם המתינו לספריהם הבאים ומלבד שחלקם ראו בערים גדולות, אגני-מצוקה יותר מאשר מעייני-ישועה. הפער הזה היה אף בולט עוד יותר בפרקים שמיוחדים ליצירת א"ב יהושע ודליה רביקוביץ ובכמה פרקים נוספים (יהושע אמנם כתב על יערות) הרחוקים בעיניי, בספרות שהם מייצגים, מתפיסה שמאנית. כשאני חושב על אמני כתיבה שמאניים מודרניים עולים בדעתי אלזה לסקר-שילר, אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה ,ברונו שולץ, אנרי מישו, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי, וויליאם בורוז, אקיוקי נוסקה, ריינלדו ארנס, רוסריו קסטיינוס, אלפונסינה סטורני  חורחה לואיס בורחס, דנילו קיש, אנטוניו טאבוקי, הוגו מוחיקה, אלחנדרו חודורובסקי, פומיקו אנצ'י ויסמין גאטה או כאן קרוב: ע' הלל (ארץ הצהרים ובמיוחד "בסיבוב כפר סבא" ו-"במעלה עקרבים")  יואל הופמן (ברנהרט), נורית זרחי (בשירה ובפרוזה שלה), חביבה פדיה (בעין החתול), עידו אנג'ל (בכל כתביו מאז רצח/בוים), גיא פרל (במידה מסוימת, במערה) ומרית ג"ץ (לשעבר: בן ישראל)– ברוב כתביה המודפסים והאינטרנטיים (בבלוג שלה: עיר האושר). בכל המחברים והמחברות שמניתי אני מוצא נטייה אנימליסטית של גילוי נפשות רבות בכל הסובב אותן, לרבות בעלי-חיים וחפצים דוממים, ואצל מקצתם, ואולי נכון יותר – מקצתן, לעולם מלווה את הטקסט איזו שאיפה להעניק לחיים האנושיים המובעים, איזה צביון חדש של תיקון ושל איזון מחודש. כמובן, אין העובדה לפיה הייתי בוחר בשורת יוצרות ויוצרים אחרים לגמרי, גורעת במאום מההנאה שבקריאת ספרהּ של אלבק גדרון ומן המבוא המשמעותי ומעורר המחשבה והקשב, שבו פתחה את ספרהּ, המציע נתיב אופציונלי להבנת חוויית היצירה וחוויית הקריאה של קוראים, המבקשים אחר טקסט שחשים בו עולם חי וויטאלי; עולם שעדיין לא הובס לחלוטין על ידי הגיונן המצמית של הערים.  

    לבסוף, אציין, ברוח הימים, כי אפשר שכל הרשימה הזאת –הוֹרָתהּ בהתבוננות בסוכות, ההולכות ונבנות בחצר בחוץ, וביציאה אל הסוכה, כאיזה תווך-מה, המצוי בין השמאני והאורבני, בין היער והעיר.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

*  

בתמונה: Wifredo Lam (1902-1982), Dark Malembo, God of the Crossroads, Oil on Canvas 1943  

Read Full Post »

bartolomeo_passerotti

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

*

*

על הספר סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה 

*

למרגלות ההרים שבפאתי העיר, במקלט קטן, גרו יחד ילד ותוכי. לילד מלאו בדיוק שמונה שנים, ואילו גילו של התוכי לא היה ידוע. שלוש שנים קודם לכן קיבל הילד את התוכי כמתנה מאביו, מזכרת ממסעותיו לארצות הדרום. את ראשו של התוכי עיטר כתם צהוב דמוי כתר ובסיס נוצותיו היה אדום, כצבעו של דם ניגר. לבד מאלה עטה התוכי על כל גופו פלומה רכה של נוצות ירוקות.

לפי רגליו המקומטות והמכוערות של התוכי היה אפשר לחשוב שהוא זקן מאוד, אך מראה פניו היה שובבי כשל ילד קטן. מכיוון שתוכים חיים לעתים גם עד גיל מאה. לא היה אפשר לנחש את גילו המדויק. הילד, בהיותו בן יחיד, החליט שהתוכי יהיה לו לאחות קטנה. במשך חמישה עשר יום הסתתרו הילד והתוכי לבדם במקלט חשוך.

[אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 23]

*

   בחמישה עשר לחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה  (או: שוואה, שמו הרשמי של הקיסר הירואיטו שישב על כסאו עד פטירתו בשנת 1989), יום אחר שיגור הפצצות האטומיות על הירושימה ועל נגסקי, הוברר כי הקיץ הקץ על החזית האסייתית המתמשכת של מלחמת העולם. על הסכם הכניעה חתמו היפנים, כשבועיים אחר-כך, בתאריך 2.9.1945 (השבוע לפני 67 שנים) על גבי משחתת נושאת מטוסים אמריקנית.

   תאריך הפך להיות לתאריך משמעותי מאוד בחייה של יפן המודרנית והוא חולף בין סיפורי הספר שלפנינו כמנטרה-מהדהדת, פיר הומה זעקות- רפאים של המוני אזרחים יפניים אנונימיים שאיבדו בשנת 1945 את חייהם, באימה ופחד, ובתחושת אכזבה עמוקה, שהעניקו לארצם הכל, ושילמו במות כל היקר להם; סיפור של דור של ילדים שאיבד את ילדותו או את נעוריו, בחמת ההפצצות האמריקניות, שברובן המכריע, הובערו ערים יפניות בפצצות קונבנציונליות שהושלכו מתוך מטוסי הפצצה, או למצער נפגעו בהן באורח חמור. יפן שוקמה, הקיסר היפני נותר על מכונו, אם כי סמכויותיו הצבאיות נלקחו ממנו. הנערים בודדים, שאיבדו את אחיהם ואת אבותיהם בשדות הקרב, נותרו להיות מפרנסים עיקריים של שרידי משפחותיהם, כאשר כל אחד ואחד מהם, איבד במלחמה עתים גם אמהות, אחים, אחיות ואת טובי חבריו.

   סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה (יליד 1930), הוא סיפורת זיכרון ריאליסטית-פנטסטית, שבו הפנטסיה כמו מאפשרת את דיבוב-זיכרון התבוסה היפנית, ובעיקר מנסה למסור את אווירת הרעב והחורבן של ערב הפצצת הירושימה ונגסקי, ההולכות ונדחקות מזכרונם של הצעירים ביפן.  אותם ימי מסה, מתוארים על ידי המחבר, כשואה אנושית, הואיל והמוני יפנים מצאו את מותם בחודשי המלחמה האחרונים כתוצאה מהבערת ערי יפן הגדולות, וכתוצאה ממחסור מתמשך בכל יפן במזון ובתרופות, שגרם למשבר הומניטרי עז, כאשר אזרחים יפנים רבים, ביניהם ילדים רבים, מצאו מותם ברעב, בצמא ובמגפות.

   נוסקה, בן עיר הנמל הגדולה קובה, המודה כי גורלו באותם חודשים שפר עליו בהשוואה לגיבורי סיפוריו (אך חווה את הרעב הגדול), כותב כי החזרה על התאריך "חמישה-עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה", הנם כעין פתיח וסוגר המעניקים לסיפורי האגדה שלו מימד של זמן ומקום (אחרית דבר, עמ' 157), חיבור בין המימד ההומניסטי-האוניברסלי האצור בהם, ובין הזכרון הלאומי היפני הפרטיקולארי. לדבריו, הוא לא הקדיש מחשבה לגילו של הקורא וכיוון לכתוב בסגנון פשוט, המתאים לכל גיל. הוא גם כותב כי ניתן להבין את סיפוריו בקונטקסט של סיפורי מעשיות יפניים לילדים שלעולם לא נעלם מהם מימד האכזריות. עם זאת, לדבריו, גם בעולם "סיפורי הילדים" המערבי האכזריות היא בת בית מצויה. ההשּׂאה הספרותית אל האגדה תכליתהּ לדידו לרשום את החיים מבלי לברוח אל החלומות, ויחד עם זאת, לדעת כי לא  ניתן לתאר את האסון למי שלא נכח בו, אלא דרך "ריחוק מן המציאות", הפער מן הריאליזם, עליו מושתת המיתוס. הצמא למיתוס, לאגדות, לסיפור-המעשה, אינם התחמקות מן הדווי והסבל, אלא הדרך הנגישה יותר לדעתו, למסור את חוויות השכול, הרעב, הפצע והמחלה— לדור שלא ידען.

   נוסקה שוזר בסיפוריו מוטיבים ותימות השבים ונשנים: חברות אמת בין אדם ובעל חי (פיל, תוכי, סוס)—וגויעתם האטית המשותפת; ילדים הנותרים אחרונים בעולם עד שביום האחרון של המלחמה אף הם גוועים, רק לעתים רחוקות הם מוסיפים לחיות אחר-כך. לוויתן דחוי המתאהב בצוללת יפנית ומשוכנע שהיא לוויתנית חריגה כמותו הופך בסיפור אחר לבלונים תמימים למראה (לכל ילד בלון) המרחפים מעל הים, אלא שלמעשה מדובר בנשק סודי יפני, בלוני נפץ הנועדים לפגוע בספינות אמריקניות. בסיפור אחר טייס-מתאבד יפני מנחית את מטוסו על אי שומם כי נכמרים רחמיו על תיקן שגידל ושלקח עימו למשימתו האחרונה.

   דומה כי נוסקה מנסה להמחיש את הרס הילדות שבמלחמה, מצב אנושי החורג מכל תמימות וכנות ותכליתו: הרס נכלולי-צמא דם. הוא בוחר דווקא לא להתעכב בסיפוריו על ה"חיה שבאדם", משום שהאדם והחיה לדידו הם מינים שונים החבורים בסדר הטבע. ייצוג המלחמה מתבטא אצלו לרוב בהפצצות, הנדמות לעתים לאיזה כח על-טבעי (לא מן הטבע, ולא מן החיה) שלא ניתן לשכך את חמתו; הוא מבכר להתעכב על העולם הרגשי המשותף שבו חולקים בעלי החיים בכלל (גם בעלי החיים אצלו הם בלי ספק, קורבנות מלחמה). אחד הרגעים הנוגעים ללב בסיפוריו של נוסקה היא תמונה בו תוכי-מדבר המסתתר במחבוא יחד עם ילד שאיבד את כל משפחתו ושכניו בהפצצות, ואיבד את יכולת הדיבור שלו, המנסה לשעשע את הילד ולגרום לו לדבר מחדש, קטע המגלם לכאורה את "האדם שבחיה".  האדם, בעלי החיים, והצומח הם לדעת נוסקה חבורים במערכת אחת, וכולם אחראים אלו לאלו. המלחמה חורגת מן הסדר הטבעי; היא קריאת תיגר על הטבע, כוח הרסני על-טבעי, שמגמתו לאבד את הכל. מבחינה זאת, איני יודע האם מה שמניע את התבוננותו של נוסקה היא תפישה שינטואיסטית (האלוהויות השינטואיסטיות מגלמות את כוחות הטבע והגורל), תפישה זן-בודהיסטית (השואבת מן הדאואיזם; או משירת ההאייקו והטאנקה הקלאסית, המתבוננת בטבע כמכלול בו נתון האדם), או משתיהן גם יחד. דומה כי דווקא מצד ההשמד הקיצוני הגלום במלחמה הוא הדוחף ומחבר בין הנמצאים השונים והמינים השונים, המנסים לשרוד, לעמוד על נפשם.

   קשה שלא לחוש בשורה מקורות ספרותיים יפניים ומערביים העומדים ביסוד סיפוריו של נוסקה. ראשית, זיקתו כלפי המיתוסים היפניים, העמוסים דמויות של בני אדם ההופכים לחיות וחיות ההופכות לבני אדם. דומה לעתים, כי בסיפוריו של נוסקה, בעלי החיים ובני האדם, הם כעין יישות כפולות פנים (פני חיה ופני אדם), כאשר גוויעת אחד מהם מבשרת בהכרח על מותו של האחר. על אף הפערים בינו ובין עמיתיו, סופרים יפניים מודרניים כגון: יוקיו מישימה (במיוחד בהמלח שחטא לים וב- מקדש הזהב) וקזואו אישיגורו (במיוחד בספריו הראשונים: אמן של העולם הצף, ו-נוף גבעות חיוור), או קולונען אפי-פיוטי כמו אקירה קורוסאווה. דומה כי אצל כולם מתקיימת השניוּת שבין ההכרה בחורבן הגדול הגלום במלחמה (שבר בלתי ניתן לאיחוי), ובין געגוע-ישן לאיזו יפן אידיאית-לירית של סמוראים-לוחמים, נזירי זן, אמנים ומתבוננים, החיים עם הטבע, כדרך הטבע, שעה שהמודרניזם, התיעוש, הטכנולוגיה, מירוץ החימוש והמלחמות— רק היגלו את האדם ממקומו, זרקוהו והיטילוהו לתוך סיטואציות שהרחיקוהו מן הטבע, מן היושר— ומן הכבוד האנושי שהיה גלום בדרך החיים והמוות של הסדר הישן. זאת ועוד, דומה כי בסיפור מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה יש משום הדהוד-מה למובי דיק מאת הרמן מלוויל, רומן המופת האמריקני. נוסקה כמו הופך את היוצרות. הלוויתן הענק מתגלה כיצור רגיש מאוד, בעל לב, הנכון להקריב את חייו למען מי שהוא חש כי היא אהובתו. פצצות העומק של הגנרל מקארתור (בן דמותו של קפיטן אחאב) אמנם משיגות אותו, אך במותו הוא מציל כמה וכמה לוחמים יפניים ממוות, ואת בני משפחותיהם שנותרו על החוף מן השכול. דומני כי כאן לא התאפק המחבר מלהצביע על כך כי יפן הקטנה עדיין נהנית מאיזו חיבה בלתי-מדודה של הטבע ושל אלי השינטו, בשעה שהענק האמריקני פועל דווקא מתוך ניכור והזרה לכל מה שטבעי (אנושי, חייתי, רגשי), ומגמתו השררת תועלתם של יחידים-חמדנים על הכל, מתוך העלמת-פנים מן החיים ומן הסביבה [ניתן כמובן לבקר את המחבר על שהוא בוחר לפסוח על האכזריות של צבא יפן במלחמה ובמיוחד בתקופה בה שלטה בסין ובדרום מזרח אסיה]. דומה כאילו מאחורי הסיפורים מנסה נוסקה להעמיד מיתוס יפני-שינטואיסטי חדש.

לבסוף, מקצת סיפורי הקובץ הזה רוחשים גם בשוך זמן מאז קראתי אותם. סיפורים כגון: מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה, מעשה בתוכי ירוק ובילד שרזה מאוד, מעשה במאלף פילים ובפיל שהצטמק, האם שנהפכה לעפיפון, שפירית ותיקן, בלון פורח של אוגוסט, ו-סוס וחייל, ראויים מאוד לקריאה בלגימות קטנות, אחד ביום (לא יותר. יש להניח שהות ביניהם). אין בהם כח רפואה גם לא כח שיכרון, אך הם מותירים אחרים הדהוד של מחשבה ורגש עדין, ובכלל יופי שלא תמיד קל להתעכב עליו, בהיותו כורך יחד פיוט וחלום, חלל והעדר, אכזריות ואבדן—  זוהי יצירה מימטית, מחווה לטבע, הכורך כדרכו את מכלול האופנים הללו כאחד.

אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012.

*

*

הודעות:

הגיעה אליי פניה מאת כתב עת ספרותי תל-אביבי חדש, המבקש סיוע בהבטחת הוצאת הגליונות הבאים.  לקריאת הגיליון הראשון במלואו ולהתרשמות, ראו: הבא להבא. לתרומות למימון הוצאת הגליונות הבאים, הנה כאן. הגיליון הראשון מזכיר לי קצת ביומרתו החללית, את האוונגרד הרוסי של ולימיר חלבניקוב ושל ולדימיר מיאקובסקי, בראשית המאה העשרים (האחרון העניק לראשון את התואר יושב ראש היקום, וחלבניקוב ביקש כי התואר יעטר את כתובת קיברו)– קצת מטורללים, אבל מלאי הומור.  אם כי חלבניקוב לקח את עצמו לגמריי ברצינות. 

השבוע נגרעתי, לבקשתי, מפרוייקט "רשימות" (www.notes.co.il). הפרידה נעשתה ברוח טובה בתום ארבע שנים. עדכונים על רשימות חדשות לא יופיעו מעתה בדף הראשי של הפרויקט שם. לכל המעוניינות/ים בקבלת עידכונים על רשימות חדשות באתר זה ניתן להצטרף אל רשימת המנויים. אני ממשיך לכתוב כרגיל, ולעתים, לאור הלבנה, יוצא  לסיבובים על חד-אופן.   

*

בתמונה למעלה: Kitano Shigemasa (1739-1820), Boys Masquerading as Daikoku and Ebisu, Ink and Color on Paper 1780. [אביסו הוא אל המזל והאוקיינוס ועל כן פטרונם של הדייגים; דאידקו,  השמנמן טוב הלב,הוא הממונה על האדמה ועל שפע-היבולים, ולפיכך מהווה את פטרונם של החקלאים].

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

1

אני קורא כעת את אסופת תרגומי הטאנקות (Tanka מיפנית: שיר קצר, הכולל 31 הברות), בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן (תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011), שניים מגדולי נזירי הזֶן ומשוררי הזֶן בכל הדורות. ככל שאני מנסה לחבב את דוגן (1253-1200), המייסד (למעשה מי שמיסד את תרגול הזאזן ביפן; תלמידו של מורה הסוֹטוֹ-זֶן הסיני, רוּיגִ'ינְג), דומה הוא עליי כרב אורתודוכסי ותיק, ראש ישיבה, מגדולי הדור, המנסה להביא ולקרב את הסוררים והמור(ד)ים אל עולם התורה ואל אולם הישיבה. דוגן כדרכו (למשל בספרו שובוגנזו זוימונקי,  ראה אור בעברית בשם: מבוא לסוטו זן בשנת 2009) הוא נוקשה, דוגמטי,אוטורטיבי; האמת המתגלה דרך התרגול היא אחת, וכל מי שלא מהלכים בה הינם טועים, וטוב שלא להיות חלק בהם או אחד מהמונם, למשל כאן:

רבים הולכים שבי

אחר יפיו של סוס

הדוהר בין צללי שקיעה

אך מעטים הם

המשיגים את הדהרמה

[בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011]

   דהרמה היא דת או חוק או סדרו האמיתי של בודהה. משמע, דוגן משמיע כאן דברים באשר לרגישותם של רבים (לאו דווקא ההמון) ליפיו של הטבע, לגילויי היופי החולפים הפורחים ונובלים ברחבי היקום, אבל מתוכם, רק מתי-מעט מצליחים להשיג גם את האמת של החוויה הדתית (לדידו). כללו של דבר, נראה כאילו דוגן מעלה על נס את החויה הדתית מעל ומעבר להתבוננות אחוזת-הפליאה בקסמי תבל. מבחינה זאת, הוא יוצר כעין היררכיה בין מעוּלִים. אלו המשיגים את יפיו של הסוס הדוהר בין הצללים, ואלו המעולים מהם— הלוכדים את יפיו של הסוס העולה באש של צללים, אך גם משיגים את החויה הדתית העומדת מעבר למראות החולפים-עוברים עם צללי ערב.

   מה אעשה כי שירת דוגן נוגעת ללבי דווקא כל אימת שהיא נוגעת במראות חולפים, ברישומם הקווי-הרגעי, בתנודה הפנימית החרישית שהם יוצרים בנפש ופחות בחוויה הדתית, ובדרך אותה הוא ביקש להפיץ. הוא נוגע ללבי פחות כאשר הוא כותב על יושבו בבקתת הקש ומשנן: 'נאמוּ אמידה בוטסו' (קריאת שבח רפיטטבית לאל, מילולית: 'כבוד לבודהה אמיטאבה'; משהו שמקביל פחות או יותר לקריאה היהודית בראש התפלה: 'ברכו את ה' המבורך'); או מתחנן כי גם אם לא יזכה להיות כבודהה לפחות לוּ רק יצליח להעביר את כל הברואים לגדה השניה (בה שוררת דרך-האמת, וירחיקם ממקסמי-השווא של הקיוּם, שאין תועלת בם) והוא מחייך את לבי כאשר הוא כותב על הסוס בצללים או מתבונן בפסיון או זמיר, או באור הירח.

2

   ריוקן טאיגוּ ( 1831-1758, בולוקן מתרגם טאיגו: השוטה הגדול, אני מעדיף את התרגום המוכר: שוטה רחב לב) הוא כבר סיפור שונה בתכלית. נזיר זן מתבודד,מסוגף; שליבו נתון לטבע, לעתים החולפות, לאדם, לילדי הכפר הרואים בו חבר-לץ, הבא בכל יום לשחק עימם. ספק אם שיריו המאוחרים היו רואים אור לולא פרסמה אותם תלמידתו-אהובתו (בת זוגו בשנות חייו האחרונות), טֵיישִין. ריוקן הוא משורר גדול של ההתבוננות בתנועה השורה ביקוּם; של ההכרה בפגיעוּתם של הדברים, ובכללהּ בפגיעוּת האנושית, שלעולם מעוררת בליבו אהבה:

 

יום אביב

תחת העצים

שמסביב למקדש

משחק עם הילדים

(עמ'  83)

 

משחק בכדור

עם ילדי הכפר

שלא תשקע שמש

ביום אביב

(עמ' 67)

 

רק התבונן ודע

זו דרכו של עולם –

גם האחרונים להפציע

מבין הפרחים

לא יְוָתְּרוּ

(עמ' 90)

 

אילו רק היה בעולם

אדם אחד

שמבין ללבי

היינו משוחחים כל הלילה

בבקתּתי הרעוּעה

(עמ'  88)

 

תנועה חרישית ואהבת-אדם חרישית מפכות בתוך המבנים המלוליים העדינים שצייר ריוקן. אלו  הן בקתות קש העומדות ברוח ההרים, בקתות קש עומדות שם עדיין ומצפות לטיילים שיבואו לחפש בהן, מן הרוחות ומן השלגים— מקום מנוחה ומקלט.

    ככל שמצאתי לא הזכיר המתרגם, איתן בולוקן, בספרו כי לאסופת תרגומים זו משירת ריוקן קדמה אסופת התרגומים, כּתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן (תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים  1984). אמנם לשבחי המתרגם מחדש ולשבח הוצאת קשב לשירה יש להביא את העובדה כי פרסמו מהדורה דו-לשונית (עברית מול יפנית). עם זאת, דומני כי לגבריאלה אלישע, על אף שלא תרגמה כנראה ישירות מן היפנית, ישנה איזו רגישות פואטית ועברית עשירה יותר ורב רבדית יותר מזאת הנמצאת בתרגומו החדש של בולוקן. היא גם מגישה לקורא העברי מבחר עשיר יותר משירת ריוקן לתקופותיה השונות. כך שישנן תועלות וחסרונות בשתי המהדורות גם יחד, ומוטב לנוע ביניהן, זעיר-פה זעיר-שם, ולקוות כי יימצא מו"ל שידפיס את מהדורת התרגום של אלישע מחדש, כדי שתהיה יותר מצויה ונגישה. כך שגם לאחר פרסומה של האסופה המתורגמת שלפנינו אני מוצא טעם רב לשוב גם אל האנתולוגיה שתרגמה אלישע.

*

לעת ערב, אנא הכנס לבקתתי

נקשיב לשירת החרקים;

אציג אותך גם בפני השדות המסְתָּוִים.

[כתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן, תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים 1984, עמ' 77]

 

   יש להאזין למתווה העולה משירו הקטן הזה של ריוקן, הפורש לפנינו את התהליך שבו אדם הופך אחר לחברו. ראשית, הוא מתיר לו להיכנס לעולמו. אחר כך, ישנו הקשב, הקשב לאדם, הקשב לחרקים, הקשב לעולם ולמכלול תופעותיו. אחר כך ישנה הקירבה שבה האדם מציג את חברו-החדש לחבריו שמכבר, אל הקרובים ללבו (ריוקן חי בבדידות בבקתתו): נופי השדות המֻסתוים, והם חולקים יחדיו את יָפיָם.

   יש בשיר הזה לדידי הרבה יותר מאשר עולה ממנו בקריאה מהירה ללא-שהוּת שברגש ושהוּת-שבמחשבה.התנועה הדקיקה הזאת מהדהדת, האירוע הקטן הזה, של משורר המדמה פגישת-ארעי בבקתתו, משקפת-מהדהדת משהו יסודי מאוד בחיים האנושיים, המשקפים אולי בעצמם, משהו מחיי הטבע בפנימם, משהו בלתי נגלה, הדהודים על גבי הדהודים, זה יותר מתנועה חולפת— נעלמת-נאלמת, ומשהו מהדהודהּ יִוָּתר, רוחש ואינו-חדל, באזני העולם.

בתמונה למעלה: Zhao Megfu (1254-1322), Old Tree and Horses,  An Illustrated Manuscript, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

joseph.egry

 

 

ספר שיריה המפתיע של חני שטרנברג , עכשיו הזמן לומר אמת (הוצאת גוונים: תל אביב 2009) הומה שקט; אינו נרתע מן השקט, מנשיבת השקט בטרם המלים שבות וחומקות כעכברים בחוריהם, מעבר לחפצים הביתיים, אל הגומחות שבכתלים.

 

הנה למשל, שיר מחלקו הראשון של הספר, מתוך המחזור 'הווה מתמשך':

 

רִבּוּע החלון

מקיף כּמסגרת

את החורשה ממול.

מותיר מקום בּשוליים,

לְפַרפַּר פּתאומי

(עמ' 16)

 

המלים מדודות,מוקפדות, כעין משוררת טאנקה עבריה (טאנקה: שיר יפני בן 31 הברות בדיוק בתבנית ההברתית 7-7-5-7-5). הריבוע של החלון הוא צורה גיאומטרית דמויית דף, בתוכה תוחמת שטרנברג את השיר,היא המקיפה כמסגרת את החורשה ממול,משמרת את ההרף,כמו צילוּם במלים נשמעות,מצלול מילולי של ההכרה,המותיר תמיד גם את המקום לפרפר הפתאומי שיופיע בבחינת התגלות-הארה (Epiphany). תנועה המשתנה כל העת. מוסיקה חרישית, משק כנפיים זעירות, שניתן פתאום לשמוע, מן המרחק,באור בוקר ראשון הבוקע את רבוע החלון, אפשר את הכרת האדם. 

 

   והנה עוד שיר מאותו המחזור:

 

ביתי שקט היום

וגם קירותיו שקטים

קול גרגור של חתולה

עולה מֵאֲרובָּתוֹ.

אבל בלילה התגלגלה בואדי

צעקה נוֹראה מאוֹד

כּמו בּתוֹך אֹזן ענקית

(עמ' 20)

 

שוב המסגרת התבניתית.נקודת המוצא- הבית.כמו דהרנא (ריכוז כל פעולות התודעה בנקודת ראשית אחת). הבית הזה הוא כלי מוסיקלי בעל תיבת תהודה.הוא שקט וריבועי קירותיו שקטים, אבל הוא מהדהד חרישית את קולה של החתולה שהולך ובוקע בעד הארובה,שער השמים.לא מובהר מה יחסה של הצעקה לגרגור החתולה,אבל היא נדמית כאילו דיאלוגית,כאילו עונה או מפעילה את החתולה.דיאלוג חרישי בין הבית הקטון,הנפש הפנימית,המסומלת בחתולה, ובין הואדי,העולם שבחוץ;בין הגרגור המופנם,שבקושי מוצא פתח להישמע דרכו,ובין הצעקה החובקת עולם, שאינה יכולה שלא להישמע.הדברים על כל פנים נראים כנתונים בהווה מתמשך.לא ניתן לידע מה קדם למי: גרגור החתולה או זעקת העולם.העולם הנע באחדות ניגודים בין השקט הביתי החרישי,ובין צעקה נוראה מאוד כמו בתוך אזן ענקית ההולכת ושבה בעולם.

 

    והנה שיר יפה נוסף, 'מנוחה':  

 

אין צרך ביותר מכסא אחד

כדי לשבת ולהתבּונן

בחשכה היורדת

אט אט

הדוּרה,

זוהרת,

אין סופית

(הגיע הזמן לומר אמת, עמ' 94)

 

   לא השמש היא ההדורה,הזוהרת והאין סופית אליבא דשטרנברג,אלא החשכה,יסוד המסתורין,ההולך ומתגבר.החשכה יוצרת מרחבים חדשים,חללים חדשים,המעלים מתוכם קולות חדשים והתבוננויות חדשות. הפעם ההתבוננות אינה נעשית מתוך המסגרת הביתית אלא מתוך כסא בודד.ושוב בדידות הכסא,ארעיות המתבוננת,אט אט מול יישוּת (או אֵינוּת).אין סופית המתגלה במלוא הדרה.נפשהּ של שטרנברג מתבוננת בחשכה,רושמת אותה. את הזמן לומר אמת מכותר ספרהּ של שטרנברג אפשר לזהות עם ההתבוננות הזאת, שאיננה חורצת דין על העולם,שאינה מבקשת אלא להתבונן וללמוד מתוך ההתבונניות הללו. דומני כי משוררת מתבוננת ומקשיבה אל העולם מביתהּ אשר בזכרון יעקב ומיטיבה להניח רישומים עדינים ומדויקים בפני קוראיה .אני שמח שהתוודעתי אל ספרהּ. 

 

 

חני שטרנברג, הגיע הזמן לומר אמת: שירים, גוונים: תל אביב 2009, 128 עמודים

בתמונה למעלה: Joseph Egry, Isola Bela, Oil on Canvas 1930

 

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »