גן עדן

*

רשימת אורח מאת גלוריה וולוכונסקי, ביולוגית, חוקרת חלל ומפתחת-התכנית "טף שוחר מדע" בשטרסבורג (גם חברה מאוד ותיקה, בערך מעת שהתחלתי לדבּר בהִגָּיּוֹן). הרשימה מיוחדת לזכר אביה, המשורר, המתרגם, המדען ואיש הרוח, אנרי וולוכנסקי (2017-1936), למלאות 5 שנים לפטירתו ולמלאות 50 שנים לכתיבת שירו הנודע ביותר "גן עדן" [המפורסם יותר בגרסותיו המושרות כ-"עיר הזהב" או "עיר זהובה"], שיר שזכה לעשרות ביצועים שונים, ולתרגומים מרובים מרוסית ללשונות שונות ברחבי העולם. הרשימה כוללת את סיפורו המפותל של השיר, וגם תרגום חדש שלו לעברית.    

*

    השנה מלאו חמש שנים למות אבי וחמישים לשיר "גן עדן" שכתב ושהצליח לכבוש לבבות רבים ברוסיה הסובייטית וגם אחרי נפילת ברית המועצות.

    הסיפור של השיר מעניין לכשעצמו. מדובר בשיר שנכתב למנגינה מימי הביניים, שאבי שמע בתקליט. את התקליט הוציא מוסיקאי בשם ולדימיר ובילוב (1973-1925), מומחה למנגינות עתיקות. את המנגינה הזו הוא ייחס למוסיקאי איטלקי, בן תקופת הרנסנס, בשם פרנצ'סקו דה מילנו (1543-1497). יחד עם זאת, חוקרי מוזיקת ימי הביניים המכירים את יצירותיו של פרנצ'סקו דה מילאנו לא הצליחו למצוא עדויות על כך שהיצירה הזו אכן הולחנה על ידו. שנים אחרי מותו של ולדימיר ובילוב התברר מעדותה של בתו, שהמנגינה כלל לא היתה של פרנצ'סקו, אלא של ובילוב עצמו שבזמנו פחד לחשוף את עצמו, כאויב העם הסובייטי הכותב מנגינות עתיקות להנאתו, ולכן ייחס את הלחנים בתקליט לדה מילאנו. בתקליט יש גם את המנגינה של שרוולים ירוקים (Greensleeves) כנראה על מנת להסיח את הדעת ולהעלות את האמינות שמדובר במנגינות עתיקות.

     בנובמבר 1972 אבי התארח אצל חברו בוריס אקסלרוד (ידוע בשם אקסל), שעבודתו הייתה לייצר עבור העם הסובייטי מוזאיקות ענקיות מחלקיקי אבן. אקסל, שהיה מומחה למוזאיקות ולטכניקת ציור עתיקה בשם אנקאוסטיקה, בדיוק עבד על פסיפס שנקרא שמים בארץ –  בה היתה סצנה עתירת בעלי חיים. בזמן שאבי עזר לאקסל בסידור האבנים, הוא הביט בתמונה המתהווה וכתב את השיר כמו שהוא, בשלמותו. השיר נקרא גן עדן.

    שנה לאחר מכן, בסוף 1973 עלינו לישראל. עותק של השיר נשאר ברוסיה אך לא הופץ. אחד החברים של אבי שילב את השיר בהצגת תאטרון ושם שמע אותו בחור צעיר, מנהיג להקת רוק, בשם בוריס גרבנשיקוב. גרבנשיקוב לא בדיוק זכר את כל המילים של השיר, אבל הכניס אותו לסרט אסא שיצא בשנת 1987. הסרט היה מאד פופולרי ומשם השיר, שהיה כל כך לא אופייני לתקופה, הפך לנחלת הכלל. זה היה רגע לפני קריסת ברית המועצות והסרט וגם השיר נגעו לרבים בלב. גרבנשיקוב  ולהקתו אקווריום התחילו לבצע את השיר גם בקונצרטים (עם המנגינה של פרנצ'סקו-ובילוב) וגם הוציאו אותו באלבום, עדיין עם מילים קצת שגויות ומבלי לציין את שם המחבר. בינתיים במערב, השיר הודפס בספר שירים של אבי ובוצע על ידי חברו הטוב ועמיתו לעט אלקסיי חבוסטנקו. השיר תורגם לשפות רבות וגם לעברית אבל התרגומים לעברית היו מעט ארכאים – וחסרים את הפשטות והישירות שיש במקור. 

    בשיר מופיעים תיאורים של חיות בדומה לתיאור חזון המרכבה בספר יחזקאל. לעומת זאת, יש הרואים בשיר התייחסות לחזון יוחנן וירושלים של מעלה. בעקבות זאת יש האומרים, שהעיר המוזכרת בשיר היא ירושלים.

   בתקופת לימודיי גרתי בתל אביב בשכונת פלורנטין. יום אחד שמעתי את השיר ברדיו שהתנגן אצל השכנים. הקריינית מרדיו רקע ("רדיו קולטים עליה") סיפרה לאחר שידור השיר, שאת השיר כתב משורר בן המאה ה-18 בשם: אנרי וולוכונסקי. אני חייכתי.

   השנה (2022) יצא תרגום חדש לשיר, פרי עבודתם של אחי אדם וולוכונסקי וחברו מילדותינו בטבריה, המוסיקאי, שי להב: 

 

מעל שמי התכלת

יש עיר זהב כולה

ויש לה שערים שקופים

זוהרת חומתה

*

בעיר הזאת יש גן

מלא צמחים, פרחים

וגם חיות שם מטיילות

יפות שלא רואים

 

אחת כמו אריה כתום, אש רעמתו

אחרת שור, עיניים כל כולה

השלישית היא נשר זהב שמימי

יש לו מבט מאיר שכבר לא תשכח

*

ובשמי התכלת

דולק כוכב אחד

והוא שלך מלאך שלי

והוא תמיד שלך

*

מי שאוהב אהוב

מי שמאיר מואר

והכוכב יוביל אותך

בשביל לגן נפלא

*

יפגוש אותך שם אריה, אש רעמתו

ושור כחול , עיניים כל כולו

ואיתם גם נשר זהב שמימי

יש לו מבט מאיר שכבר לא תשכח

[אנרי וולוכונסקי, "גן עדן", תרגמו מרוסית: אדם וולוכונסקי ושי להב] 

*

את סיפור כתיבת השיר ניתן לקרוא בספר הזכרונות של אנרי וולוכונסקי זכרונות על מה שנשכח מזמן

Анри Волохонский: Воспоминания о давно позабытом  ISBN: 9785867935016 

*

קבוצת פייסבוק המיוחדת ליצירתו של אנרי וולוכונסקי 

*

תמונות ופרטים נוספים חשובים או פחות חשובים: 

* 

 

דיוקן עצמי של בוריס אקסלרוד (2004-1928), מומחה למוזאיקה ולטכניקת האנקאוסיטקה, ציור על גבי עץ בעזרת מלחם ושעווה חמה. אקסל עלה לישראל בשנת 1982 אחרי גרושו מברית המועצות באשמת השפעה רעה על הנוער. התגורר בטבריה ואסף סביבו חבורה של תלמידים-אמנים.

אוסף עבודות של אקסל ניתן לראות באתר של ילנה רוזין

*

 

ולדימיר ובילוב (1925-1973). מלחין ומומחה למוסיקה עתיקה (ימי הביניים); הלחין מנגינות ללאוטה, אך חשש לפרסם אותם בשמו בגלל המשטר הסובייטי. 

*

פרנצ'סקו דה מילאנו (1543-1497); לא הלחין את מנגינת "גן עדן";  זאב גייזל פרסם תחקיר מרתק על מקור השיר.

*

אלקסיי חבוֹסְטנקו (2004-1940), ידוע בכינויו חבוסט, עזב את ברית המועצות בשנת 1977 והתגורר בפריז. היה הראשון במערב שביצע את השיר.  חברו הטוב של אנרי. יחד כתבו שירים היתוליים, שירים רציניים, ומחזות (הצמד הנודע: AXB). תמונה מהאוסף המשפחתי.

*

עטיפת האלבום עשרה חצים של אקווריום (1986) – בו הופיע השיר לראשונה בביצוע בוריס גרבנשיקוב, ומשום כך הוגדר כבלדת רוק. מנגינת השיר הפכה עבור רבים למנגינה הראשונה שלומדים לנגן בגיטרה אקוסטית; בדומה ל-מדרגות לגן עדן (לד זפלין) אצל נגני גיטרה חשמלית. לכל גיטרה – גן עדן משלה. השיר בוצע פעמים רבות ועדיין מבוצע במסגרת תוכניות ריאליטי (כגון: The Voice) ברוסיה, באוקראינה ובמדינות שכנות. השיר נבחר בשנת 2011 לשיר המדורג במקום השלישי מתוך "100 השירים ששינו את חיינו" של המגזין Time Out (בגרסתו היוצאת במדינות המדוברות).

 

                                                                                   ג. וולוכונסקי, נובמבר 2022, שטרסבורג. 

*

אלכסיי חבוסטנקו מתפרע עם השיר בקול רווי יין אדום ועשן סיגריות

*

ביצוע היתולי לשיר על ידי האמן וחוקר התרבות פסוי קורולנקו

*

ביצוע בתרגום לאנגלית 

*

ביצוע שובה-לב בעברית (תרגום: רחל טורפוסמן; ביצוע: רפאל טורפוסמן)  

*

בתמונה למעלה: אנרי וולוכונסקי, משורר מהמאה ה-18?  את הברט שעל ראשו תפרה אימי. הבארט נתפר מגב של מעיל פרווה ישן ואז הגזרה לבארט הכינה אימי על ידי ציור היקף תקליט (אולי של ולדימיר אחר, ולדימיר ויסוצקי).  צולם בטבריה בשנת 1979. שחור-לבן במקור. 

 

Read Full Post »

סוף אדם למוּת סוֹף בּהמה לִשׁחיטה

*

ר' משה אלמושׂנינוֹ (1582-1518),בן למשפחה ממגורשי אראגון שבספרד. היה רב, פוסק הלכה, דרשן ופילוסוף בסלוניקי שביוון. דרשה מעניינת שלו משנת שי"ו ליצירה (1556) הוקדשה לזכר אשת הרב מאיר עראמה (שמהּ הפרטי לא-מוזכּר). ככלל, דרשותיו של אלמושׂנינוֹ כוללות לא-אחת דברי שבח לא-שכיחים לנשים נכבדות שתמכו בקהילות המגורשים וחיזקו את תלמוד התורה בזמנו, במיוחד לדונה גרציה נשיא (1569-1510) האשה העשירה בעולם בזמנו, שירשה את הון בעלהּ, וניהלה בעצמהּ בהצלחה עסקים עניפים באזור הים-התיכון, חיזקה קהילות, ובין היתר, חכרה מאת סולימאן המפואר את אדמות טבריה, מתוך מגמה שנשאה פרי להקים בהּ יישוב יהודי מחודש, לא רחוק מצפת, אליה עלו מגורשים רבים מספרד עוד קודם לכן,בשל הפיכתהּ למרכז הטקסטיל הגדול באזור. בדרשתו הנזכרת יצא אלמושׂנינוֹ (הוא הולך כאן בעקבות ר' משה בן נחמן, 1270-1198)  מתוך הנחה לפיה לכל סוג ומין תחת השמש יש את מקומו ואת תכליתו. כל הנמצאים הארציים לתפיסתו הם זמניים וארעיים ועתידים להיפסד, אך היפסדם  הוא אך-ורק כדי לזָכּוֹתם, שכן לאחר מותם הם נעתקים אל מדרגה עליונה יותר מזאת שזכו להּ בחייהם. כלומר, המוות נועד להיטיב את המציאות בכלל. וכך מסביר אלמושׂנינוֹ כי צמח שנאכל על ידי בעל-חיים הופך בהיפסדוֹ לחלק מבעל-חיים שיש לו רגשות (מה שאין לצמח); בהתאמה, כאשר בעל-חיים כּשר נשחט, הופך בשרו לחלק מגוף האדם הנושא בתוכו לא רק את היכולת לצמוח, ואת הכושר להרגיש, אלא גם את כושר החשיבה הרציונלי. כך גם שפר גורלם של ישראל לדעתו, כי בעת מיתתם הם זוכים להתענג על אור השכינה, מה שלא זכו לא בחייהם בגלות. כלומר, לדעתו, יום המוות טוב מיום היוולדו של אדם, משום שבמותו נפשו השכלית של האדם נעתקת מגופו אל מציאות נבדלת מחומר ושכלית ונצחית. הוא ראה בכך הטבה גדולה.

וכך כתב:

*     

שאמרו: כד הוה מסיים רבי מאיר  ספר איוב אמר: סוֹף אדם למוּת סוֹף בְּהמָה לִשׁחיטה […] והכוונה שאחר שסיים ר' מאיר ספר איוב וראה פרטי השגחתו יתברך הנפלאה על כל מעשיו, אמר שהשיג וידע שכָּל המורכבים סוֹפם הוא למוּת, בין בטבע ובין במלאכה על-ידי בני האדם, כי סוף אדם הוא למוּת שהוא מצוי יותר שיבא קיצו מצד המיתה הטבעית, וסוֹף הבּהמה רוּבּהּ היא לִשחיטה. ועל כן אמר: סוֹף בּהמה לשחיטה. וביאר כל הדרוש הנזכר באומרו שהכל למיתה עומדים, אדם ובהמה יחד על עפר ישכבו, לתכלית השגת מציאוּת יותר טוב ממה שהם, כי גזירת הכל למיתה עומדין, והוא רמז לתכלית הנכסף בקֵץ, וסוף האדם והבהמה במיתה כמו שהוכחתי שם. אשר מכל זה נתבארה הכוונה הראשונה שאמרנוּ,שהסיבה התכליתית שוה בכל המורכבים בהפסדם, שהוא לתכלית הויה אחרת יותר טובה מהקודמת.

[ר' משה אלמושׂנינו, מתוך: 'הדרוש השבעה ועשרים: הספד לאשה', מאמץ כח, נדפס בויניציאה בשנת השמ"ח (1588) ועתה יוצא לאור מחדש בתוספת מרובה מכתבי יד עם מבוא הערות ומפתחות מאת שאול רגב, מכון אהבת שלום ויד הרב נסים, ירושלים תשע"ה (2015), כרך ב' עמוד תקע"ב]   

*

קשה שלא להתחלחל למקרא מילותיו של התנא ר' מאיר בסיימו לקרוא בספר איוב: 'סוֹף אדם למוּת וסוֹף בּהמה לִשחיטה' (בתלמוד בבלי ברכות דף י"ז ע"א מובאים הדברים כמימרא מאת האמורא ר' יוחנן) . עם זאת, לתפיסתו של אלמושׂנינו, המאמר הזה מדבר בנטיה הטבעית של בני אדם למוּת באופן טבעי כפי שחיוּ באופן טבעי; לדעת הדרשן—  רוב הבהמות מיתתן אינה טבעית, כלומר הן מובלות לשחיטה. לדידו, אין כאן אכזריות-גרידא, משום שהוא דוגל בכך שהמוות אינו הפסד, אלא אדרבה: תוספת. המציאוּת כולהּ תוכננה כך שנמצאיה יעלו מדרגה מדרגה: מדומם צמחי לבעל-חיים מרגיש ומבעל חיים חש לאדם חש וחושב, כאשר באדם לבדו שמור לבסוף הפוטנציאל, להשתחרר לבסוף בכוח נפשו השכלית מן הגוף העכור, ולהצטרף לסדר השמיימי-המושכל, ולהישארות נפשו האינטלקטואלית בחסות השכל המשכיל את האדם (השכינה/השכל הפועל/השכל הכללי). למעשה יש כאן בת-קול אריסטוטלית משהו (פיסיקה, ספר שני) של השתוקקות החומר לצורה (לשכל)— כל ההויה תלויה על השתוקקות הדברים החומריים להידבק לדברים המושכלים והפשוטים מחומר לכאורה. אם זהו חוק טבע, הרי שבהכרח (כך לפחות חושב הדרשן) הצמח משתוקק (זוהי תכליתו) להיהפך לבעל-חיים; בעל החיים משתוקק להיעשות בן אדם; ובן האדם משתוקק להגיע בשכלו אל המציאוּת הנבדלת, המטפיסית, השכלית שמעבר לשלטון החומריוּת.  המוות באדם והשחיטה בבעלי-החיים הינם אפוא לדעת אלמושנינוֹ תוצאות טבעיות של עולם של תמוּרוֹת, המהוֵה מדרג טבעי של חומר (גוף חסר שכל) המבקש להיעשות שכל (שכל ללא גוף).

 יושם אל לב, כי אלמושׂנינו, לא טען כי בעלי-החיים הם אוטומטים מתפשטים במרחב (כאשר טען לימים רנה דקארט, 1650-1595). אלמושׂנינוֹ— דוגל בדבריו למעשה בכך שכשם שלצמחים יש את הכושר לצמוח, לבעלי החיים יש את הכושר לחוש (וכתוצאה מכך להרגיש) והם שותפים בהּ עם האדם. עם זאת, האדם נבדל מבעלי החיים ביכולתו לחשוב באופן רציונלי (להכליל, להמשיג, לנתח אנליטית, לבקר); עמדה דומה מובאת בספר מורה הנבוכים לר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) ואכן נראה כי אלמושׂנינוֹ שאב מדברי האחרון את תפיסתו זו.

וכך כתב רמב"ם:

*

הציווי לשחוט בעל-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשר בעלי החיים, והבשר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו. דבר זה לא נעלם מכל רופא. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו (=לדקור בגרון) או לחתוך ממנו איבר, כמו שהבהרנו.

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחרי השכל אלא אחרי פעולת הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם.

[משה בן מימון, מורה הנבוכים, מהדורת תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2003, החלק השלישי פרק מ"ח, כרך ב' עמוד  634]

*

   לדעת הרמב"ם בשר בעלי חיים מועיל ובריא לאדם. אף על פי כן, בהלכות דעות מספרו משנה תורה (פרק רביעי), קבע  כי אין להרבות מדי באכילתם—אלא לצורך בריאוּת, ולא זאת  בלבד אלא שכל בשר שאינו טרי, וכן מנים שונים של דגים ,שוורים ותיישים, בשר מיובש או דגים מלוחים כלל אינם בריאים לאכילה, ולפיכך יש למעט בהם, או להימנע מאכילתם בכלל. הצורך הבריאותי בבשר תובע, לדעת הרמב"ם, כי בעל-החיים יישחט במיתה הקלה ביותר ונאסר לענותו, משום ש"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים". צער הוא רגש (הקשור לחישת כאב), ורגשות אינם נחלת האדם בלבד, אלא גם בעלי-החיים שותפים עימו בבחינה זאת. האדם שונה מבעלי החיים האחרים רק בכח שכלו ולא ברגשותיו, תאוותיו, ודמיונותיו – בהן הוא שותף-שווה לבעלי-החיים.

אלמושׂנינו כמובן הכיר את הרמב"ם, המצוטט אין-ספור פעמים בספריו. אני מניח כי הוא ינק את תפיסת השותפות בין האדם ובין בעל-החיים בכוח המדמה וברגשות מן הרמב"ם. עם זאת, אלמושׂנינוֹ הולך צעד מעבר לרמב"ם. הרמב"ם מסביר את אכילת הבשר הואיל והוא מועיל לבריאות האדם בלבד. אלמושׂנינוֹ טוען כי יש חוק טבע (פרי ההשגחה האלוהית), כך שבעומק הדברים, במתווה הפיסיקלי של הקוסמוס, החומר משתוקק להיעשות צורה (שכל).מה שיוצר סדר-הייררכי מחייב, שבהּ  כל כּליּוֹן מקדם את מי שאבד, בצעד אחד במעלה הייררכיית היישים.      

אלמושׂנינוֹ גם מתכתב עם תמונת עולמו של הרמב"ם בדרשה זו, בכל הנוגע למעמד הנשים. רמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק ח') שיבח את שלמה המלך שהשווה את החומר לאשת איש-זונה (משלי ו', 26). יש להניח כי הרמב"ם דיבר מתוך מציאות זמנו (המאה השתים עשרה ספרד ומצריים) שבהּ נשים לא היו לומדות, והשכלתן, אם בכלל, היתה תלויה בכך שנולדו למשפחת חכמים או שנישאו למלומדים. בבחינה זו, אישה, בת זמנו של הרמב"ם, זכתה רק לעתים רחוקות לפתח את שכלהּ, ללמוד קרוא-וכתוב, ולעסוק באופן עצמאי בטקסטים. נשים הוּעדוּ להיות אמהות ועקרות בית, ולפיכך צוירו לעתים קרובות בכתבי התרבות הרבנית, כנוטות אל החומר, ולא אל השכל. קשה לי להניח כי הרמב"ם היה מכיר באפשרות לפיה תתגלה פילוסופית יהודית בימיו. הוא אמנם הכיר בנבואתהּ של מרים, אחותם של משה ואהרן (מורה הנבוכים ג', נ"א), מה שבהכרח אומר שראה בה בריה שכלית (הנבואה אצל הרמב"ם היא תוצאה של שלימות הכח השכלי באדם), אבל יש אצלו רמיזה לפיה בכל זאת נבואתהּ לא היתה ממש כשל-אחיה (לא מפי ה'), ואולי ביקש לרמוז בזה כי היא השלימה שכלהּ כתוצאה ממה שלימדוה אחיה, כלומר שהשכלתהּ היתירה באה עליה רק הואיל ונולדה במשפחת-נביאים, שלמים בשכלם ובמידותיהם, ולפיכך נמצאה בחוגם הקרוב של בני-עליה, במיוחד משה, שאליבא דהרמב"ם היה גדול הנביאים, הפילוסופים והמחוקקים בתולדות המין האנושי.

מנגד, הכיר אלמושׂנינוֹ (לב המאה השש-עשרה) במציאותן של נשים משכילות, חכמות ורבות תושיה, בנות דורו. אשר-על-כן, כתב את הדברים הבאים על אשת ר' מאיר עראמה:

*

ובהיות האושר האנושי מושג מפאת האהבה אליו יתברך על-ידי המצוות המעשיות אשר תשתתפנה גם הנשים בו, על כן יראה באמת שראוי לעשות עליהם ההספד והבכי הראוי להעשות להעדר כל שלם מן העולם מצד החסרון והנזק המגיע לדור בהעדרו כאמור […] כי שלימותהּ רב מצד עצמה, ומה גם בהיותה אשת חבר החכם השלם הרב הכולל בעלהּ זכרונו לחיי העולם הבא, אשר היה מאיר לארץ ולדרים, הרי היא כחבר אשר היתה השגחתו הנפלאה דבקה בה; והיא היתה במדרגת כסא אל השגחתו יתברך שהיתה שוכנת עליה […] ועל כן ראוי להרבות הספּד והבכי על העדרה מצד שלמותהּ, עד שבזכותהּ היה שם יתברך דבק בנו כאמור […]

[מאמץ כח, דרוש 27, כרך ב', עמוד תקע"ז-תקע"ח]

 *

            ובהמשך:

ותהי זאת נחמתו בפטירת השלֵמים והשלֵמות האלה, היותם כולם מפאת השגחתו הנפלאה כמידת-רחמיו סלה, לטוב לשלמים הנפטרים, שנעתקים אל מציאוּת יותר שלם ממה שהיו בעולם הזה בלי ספק.

[שם, עמוד תק"פ-תקפ"א]         

*

אין ספק, כי שלא כהרמב"ם, אלמושׂנינו הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת, לא כתופעה היסטורית רחוקה, אלא כתופעה בת-זמנו. עם זאת, כדרכו של הרמב"ם, דומה כי אלמושׂנינוֹ הכיר בשלֵמוּת האתית והאינטלקטואלית שהיתה נחלתהּ של אשת ר' מאיר עראמה, גם מצד קיוּם המצוות שלה וגם מצד קירבתהּ לבעלהּ והשנים שעשתה לצידוֹ. במובן-מה, גם כאן יש הישמעוּת לאותו הכלל של השתוקקות החומר לצורה (שכל). כך שלכאורה, קירבתהּ של האישה בעלת הסגולות הטרומיות אל חכם שלם במדרגתו של ר' מאיר עראמה, קירבה גם את האישה אל השלימוּת. מבחינה זאת, הדבר דומה גם למשל הרבני לפיה נמשלה האישה ללבנה הנאותה לאור החמה, ומקבלת את אורה ממנהּ, משל ששימש בימי הביניים הרבה ליחס שבין מדרגת השכל האנושי (לבנה) ובין השכל האלוהי (חמה). ובכל זאת, עראמה, אף על פי שאינו מעז מפורשות לייחס לאישה הנפטרת את הזכויות למלוא כשריה, אלא תולה זאת בקרבת-בעלהּ, בכל זאת הולך כברת דרך ארוכה, מהצגה רווחת בספרות הרבנית את הרעיה הטובה, כ-"עושה רצון בעלה" (למשל, אצל המהר"ל, 1609-1520, ואצל רבים בעקבותיו); אשת ר' מאיר עראמה אולי מתוארת כמי שקנתה חלק מהשכלתהּ מבעלהּ, אבל אלמושׂנינו טוען במפגיע כי שלֵמוּתהּ לא היתה תלויה בבעלהּ, אלא היא היתה 'כחבר', כלומר: כמלומד-רבני, שזכה להידבק בהשגחה האלוהית. גם הסיום מעיד כי הפרשן הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת מכח מעשיהן ומחשבותיהן, שאפשר שלמדו הרבה מגברים נושאי-ידע, אך את מה שלמדוּ ופעלוּ אי אפשר לקחת מהן, או ליחס אך ורק לנוכחות של חכם שלם בביתן.

כשקוראים את אלמושׂנינוֹ, יש לזכור, שהוא חי בתקופת שיא 'ציד המכשפות' באירופה, שבו נשים רבות נשפטו והועלו על המוקד רק משום שקראוּ והרחיבוּ ידיעותיהן, דבר שהיה בו די לפתוח כנגדן בחקירת אינקוויזיציה [בשנת 1487, חמש שנים לפני גירוש ספרד, פורסם בחסות הכנסיה הקתולית הספר: Malleus Maleficarum (פטיש (נגד) המכשפות), שהפך למסמך קנוני, ובחסותו הובערוּ ככל הנראה עשרות אלפי נשים עד מאות אלפים במרחב ההשפעה הנוצרי במאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השבע-עשרה]. אלמושׂנינוֹ כמובן כתב את הדברים כפליט-מאירופה, ובצל קהילת-מגורשי-ספרד בסלוניקי, שנמצאה תחת שלטון עות'מאני-אסלאמי. אני חושב שדבריו מציינים מגמה בלתי-שכיחה בהגות הרבנית בת-תקופתו וגם שיויונית לאין-שיעור מדרכם של המון-רבנים, החיים ופועלים היום.

*

*

בתמונה: Natalia Goncharova , Rabbi With a Cat, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

עולי רגל, חוטאים וערבים

 

 

*

בשנת 1867 שנתיים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית עזב הסופר והעתונאי הצעיר, מרק טווין (שם העט של סמואל קלמנס, 1910-1835) את ארה"ב בדרכו אל ארץ הקודש על האנייה 'קווייקר סיטי" בחברתם של צליינים ותיירים נוצרים. את טווין ודאי קשה לראות כנוצרי נאמן. ספריו עתירים לעג לכנסיה ולאורחותיה. במיוחד החיבור שיכתוב בשלהי ימיו, הזר המסתורי הרואה בהיסטוריה כולו את מעשה ידי השטן, יותר מאשר יד אלהים.  עולם שטרם נגאל, ספק אם יהיה– לעולם. ספר שכמו מנבא את הרצח הפאן-אנושי המתחדש של מלחמת העולם הראשונה, שתפרוץ ככלות ארבע שנים. אך כאן עדיין מדובר בעתונאי צעיר, כבן 32, המפרסם רשימות מארץ הקודש בעתון "דיילי אלטה קליפורניה", ארבעים ומשהו שנים לפני כן. הטורים האלה קובצו יחדיו בשנת 1869 בספר:The Innocents Abroad. הספרראה אור כעת בעברית בתרגום חדש של עודד פלד. ברצוני להביא כאן קטע מתוך הספר המתאר את התבוננותו של טוויין אלי ליל גלילי. קטע יפהפה בעיניי, כמי שבילה כמה וכמה לילות בחייו מסביב לכנרת בהאזנה קשובה–יפהפה ומזוכך שבעתיים, שיש בו בכדי להודיע, את מי שטרם התוודע, כי טוויין במיטבו היה יותר מאשר סופר ילדים קלאסי (האק, טום ובקי) אלא וירטואוז וקלאסיקון ספרותי לכל דבר ועניין:

*

עולי רגל, חוטאים וערבים עלו על יצועם ושקט שרר כעת במחנה. העבודה הנעשית בבדידות מכבידה עליי. מאז רשמתי את המשפטים האחרונים ישבתי חצי שעה מחוץ לאוהל. הלילה הוא הזמן הנכון לראות את הגליל. תחת כוכבי מרום מאירים ים גינוסר חף מכל כיעוּר. האגם, שפניו זרועות  השתקפויות נוצצות של מערכות כוכבים המנקדות את מימיו, מביא אותי כמעט לידי חרטה על כף שראיתי אי פעם את הבוהק הגס בגון הטיט שלהם. בהיסטוריה ובאסוציאציות שלה טמון החן שלו בעיני כול, והקסם שהן טוות מחוויר באור השמש החודר: באותן שעות איננו הולכים שבי אחריו. מחשבותינו תועות ללא הרף אל טרדות היומיום ומסרבות להתעכב על דברים הנראים מעורפלים והזויים.  אך בחלוף היום אפילו לנפש האדישה ביותר אין ברֵרה אלא להכנע להשפעה החלומית של אור כוכבים שלֵו זה.  המסורות העתיקות של המקום מתגנבות אל זכרונותיה, רודפות אותו בהזיותיה, ודמיונה עוטף את כל הצלילים והמראות באדרת על-טבעית.  ברחש הגלים המלחכים את החוף היא שומעת טבילת משוטי רפאים במים; בקולות הליל החשאיים—את ניגון הרוחות. באיוושת הרוח הקלה—משק כנפיים סמויות מן העין. ספינות רפאים שטות בים, מֵתֵי אלפיים שנה קמים מקבריהם,קינת רוח הלילה מקימה לתחייה שירים נשכחים מימי קדם.

   באור הכוכבים אין לגליל גבולות חוץ מחוג השמים רחב הידיים, ואז הוא שב ונעשה זירת התרחשות של מאורעות גדולים; ערש לידתה של דת אשר בכוחה להציל את העולם; כר פעולה למושיע הנעלה שנועד לעמוד על במותיו ולהכריז את תורתו. אך לאור היום אתה אומר לעצמך:

למי מצלצלים הפעמונים היום  באיי הים הרחוקים ובפינות נידחות של יבשות על פני כדור הארץ הענק?  האם למעשים שנעשו ולדברים שנאמרו בחלקת ארץ זעירה זו של סלעים וחול לפני אלף ושמונה מאות שנה?

לא תוכל להבין זאת אלא כאשר יירד הלילה, יסתיר את הסתירות כולן ויברא בימה ראויה לעלילה נשגבת כל-כך.

[מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות: אור יהודה 2009, עמ' 59-58]

 *

   בקריאה איטית וקשובה ניתן לשמוע את רחש האדווה מרוחק, קצף הגלים, מוסיקה שמיימית שמנגנים בבואות הכוכבים על המים, כמו היו להקות דגי-מרום. כלעומתם ניתן לשמוע את סירות הדייגים העוזבות בדמי-ליל את קו החוף בימה של טבריה, ואינן יודעות לאיזה שלל הן מייחלות.

   יותר מכך, לא ברור האם הליל המיתי המחבר-מאחד, אכן מעיד לתפישת טוויין על התגלותם הנצחית- המתמדת של סיפורי הברית החדשה על הנסים שחולל ישוע מסביב לכנרת ועל הדברים שדרש בנאומו על ההר, או שמא טוויין כותב את הדברים כפי שקוראי העיתון שלו ייאותו לקראם, ולמעשה כוונתו מוסבת למקום אחר– אל ברית שמים וארץ, אל שני המקצבים, שני המודוסים, האחד, של חיי האנוש החולפים- מהבהבים מהר מדיי, והשני- של החיים בצל הקוסמוס הפלאי, בברית הטבע, החיים במחיצת הרים קדמונים, אגם המשקף את מערכות הכוכבים, המבטאות כמדומה סדר נעלם השורר מעל ומעבר, ואשר אף שהאדם יודע כי גם אלה הם בני-חלוף, עדיין הקצב המואט מאוד של כליונם, נדמה לו מפרספקטיבה של ימיו המועטים, כעין נצח,  כעין התגלות, חווייה של מקומו-השתתפותו  בסדר מטפיסי נעלם. יכול האדם שתחושות אלו גואות בו לאמץ אל ליבו את הנאמר בכתבי הקודש של דתו, את המיתוס ואת המיסתורין שבאמונה. אפשר גם כי גם בפרוס הליל 'המסתיר את הסתירות כולן' ימשיך לעמוד, קטן ואנושי, בצל מערכות הכוכבים שמעליו, ויחוש כי הוא משתתף, בא בברית, שבמשהו שהוא מעל ומעבר לחייו החולפים. תחושת- הנצח הזו, ההתעלוּת לוּ לרגע, גם בה יש אופן פשוט ונהיר של חיי האדם.  

 

  

 

 

 

וגם  אל רשימות קודמות שלי: על לבנה ירקרקה המשתקפת בכנרת כאן, ועל גוף מהלל שמים דרך אדמה (וינסנט ון גוך ושלום גד) כאן

 

בתמונה למעלה: דייגים בכנרת, צלם אנונימי.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »