Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טום ווייטס’

 

 

ספרו החשוב של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900),  Nakht  Unter Wölfen , (עירום בין זאבים) המגולל את סיפורו של ארגון התקוממות אנטי-נאצי (קומוניסטי ברובו) שפעל בתוככי מחנה בוכנוואלד במהלך השבועות האחרונים בטרם שוחרר המחנה, ובתוכו את סיפור ההצלה של ילד יהודי כבן שלוש שהתגלגל למחנה, והועבר בין מקומות מסתור על ידי חברי-הארגון. מיהו העירום? ככל הנראה הילד, אבל  הילד שמגמת התרגום היא להציגו כקורבן חסר הגנה וחשוף לכל איום דווקא מוגן לכל אורך העלילה על ידי מיטיבים, הדואגים לו ומטפלים בו כמיטב יכולתם, וחלקם אף נכונים לשלם בחייהם (ויש שגם משלמים) על תקוות הצלתו. דוגמא נוספת להטיה הבלתי-מובנת הזאת מצויה גם בכריכה האחורית של מהדורת התרגום העברית, וכך נכתב שם: "הרומן עירום בין זאבים נכתב בהשראת הסיפור האמיתי והבלתי נתפס על הצלתו של ילד יהודי בן שלוש, שהוברח לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד. עלילת הרומן מתרחשת בתחילת 1945 ומגוללת סיפור מרגש של חמלה אנושית ואומץ לב שהפגינה קבוצת אסירים, בני מדינות שונות, אשר חירפו נפשם תחת מגף הדיכוי הנאצי והצליחו להציל את הילד".  ובכן, הילד מהווה סיפור מסגרת לעלילה – הברחתו למחנה במזוודה על ידי הפליט היהודי הורשאי זכריה ינקובסקי אמנם פותחת את העלילה ונשיאתו אל מחוץ למחנה על ידי קרופינסקי (מחברי המחתרת) חותמת אותה, אולם קשה לומר שסיפור ההצלה הזה מלבד היותו מניע של התרחשויות והסתעפויות שונות ברומן, היא אכן העלילה המרכזית העומדת בבסיס הרומן. הרומן הוא, בראש ובראשונה, סיפוריהם של זקן-המחנה ולטר קרמר, של מפקד ארגון ההתקוממות הרברט בוחוב, ושל מפקד האסירים הרוסיים, בוגורסקי,  המשתפים פעולה במאבק בנאצים, וניצבים נוכח דילמות אתיות קשות, הגובות חיי אדם תדיר;  במעגל נוסף: הפּל, פּיפּיג, קרופּינסקי ורוזה –  מהאסירים הפוליטיים העובדים במחנה, הנלקחים לחקירה בעינויים קשים (החקירות והעינויים מתוארים בהרחבה ותופסים חלק גדול בעלילה) סביב מקום הימצאו של הילד וסביב ארגון ההתקוממות הקומוניסטי, ששלטונות המחנה חושדים בקיומו. מעבר לכך –  מעגל הנהגת מחנה בוכנוואלד: שוואל, קלוטיג, ריינבוט וצוויילינג – הפנמתם את התבוסה המתקרבת; את הצורך לפשוט את המדים, לברוח, להציל נפשם, גם אם פירושו של דבר לוותר על צמאון הדם או הנאמנות חסרת-העוררין לרייך ולפיהרר שאפיינה את דרכם עד כה –  כדי שלא יהפכו ליעד עתידי לציד אדם על ידי הצבאות המשחררים ואסירי המחנה.  הדמויות המובילות את העלילה סובבות במעגלים שונים של מחויבות, חברות, נאמנות וגם פחד, אימה, בגידה. ההיבט הטרנספורמטיבי הוא בין האסירים שהאדמה שמוטה תחת רגליהם ההופכים בני חורין, ובין סוהריהם האכזריים, אשר האדמה הולכת ונשמטת יותר ויותר תחת רגליהם. בכל אלו, מקומו של הילד המוצל (שטפאן ציליאק כשמו בחיבור או שטפאן צוייג בחיים האמתיים) הוא משני לגמרי, רק שב ועולה מדי פעם, ולא יותר; וכך גם סיפורם של האמונים על הסתרתו ועל הטיפול בו.

מציאות הילד במחנה הופכת מרכזית יותר ויותר עם פיתולי העלילה, ולאחר שאסירים מבני המחנה משלמים על הסתרתו בחייהם. בשתי הפעמים שבהם הילד מאותר על ידי נאצים (פעם בהפתעה גמורה; ופעם בחיפוש אחריו). הוא אינו מופקר ובסופו של דבר—  תמיד נמצאים מי שיוצאים להגנתו ומוכנים גם למסור נפשם על כך. למעשה, הילד הופך יותר ויותר לסמל לחיים שנכונים בעתיד שבו לא יהיו עוד פשיסטים, וכן להוויה של חיים ושל תּוֹם שאף חלק ניכר ממנהיגי הארגון בתוככי המחנה מתקשים למצוא בעצמם, לאחר שאיבדו חברים וניצבו בפני קשיים, עבודה מפרכת, רעב ועינויים. למעשה, אם בתחילה מוכנים גם קרמר וגם בוחוב לשלוח את הילד על טרנספורט לברגן-בלזן עם מושיעו, הזקן ינקובסקי, משום שביטחון ארגון-הסתרים וחבריו חשוב יותר; הרי ככל שהעלילה מתקדמת הם מגלים שוב שהעמידה לימין החיים, והפליט החף-מכל-פשע, מעניקות לדידם את הטעם המספיק למלחמה בין האסירים וסוהריהם ובין הקומוניסטים לפשיסטים, יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית.  למעשה, ההחלטה לא לשלוח את הילד אל מותו עם ינקובסקי מתקבלת רק בשל הקושי הנורא של ההנהגה לבשר לינקובסקי על בחירתם לשלוח את הילד אל מותו בטרנספורט. אף על פי שבינם ובין עצמם הם מכריעים לשלוח את הילד ואת מיטיבו בטרנספורט הבא אל ברגן-בלזן. בכל זאת, לבסוף נמצא בהם מי שבמפגש עם היהודי הזקן מבשר לו שהוא אמנם ייצא למסעו האחרון, אך הילד יישמר בין חברי הארגון על מנת להעניק לו סיכויים טובים יותר להגיע בחיים אל תום המלחמה. בהקשר זה, חשוב לומר כי אפיץ מרבה להידרש בחלקו הראשון של הרומן לקשיים המאפיינים את גיבוריו הקרועים בין דברים שהם מסוגלים לומר, פרי הכרעה אתית המבוססת על מוסר תועלתני (מירב הטוב למירב בני האדם; מיעוט ההיזק למיעוט בני האדם),  ובין הקושי המהותי של חלקם לפעול באופן קר ומחושב כזה, כאשר הם נתקלים בפני אדם המבקש על חייו של אדם אחר. השפה וגם כשריו הרציונליים של האדם הם חלק חשוב, אבל לא מכריע, בהתנהלות האנושית. ובפרט, שבאמצעות השפה מצליח האדם להסוות, להסות או לשנות מכל וכל את מערך תחושותיו ורצונותיו. אין ספק, כי התקשורת בין מנהיגי ארגון ההתקוממות כשזה מגיע לדילמות אתיות הנוגעות בחיי אדם –  היא הרבה יותר מהוססת, קטועה, ומתבססת לעתים על שתיקה בצוותא, או על מחוות פיסיות, הרבה יותר מאשר הנהגתו הנאצית של המחנה הנוהגת כאילו אין דילמות מהותיות, והמרחק בין אמירת הפקודה ובין ביצועהּ התוכף הוא כהרף עין.  כמובן, אפיץ מתאר את הצד הנאצי כאכזר,  כמנגנון-צייתני של רצח-עם ומתנגדים פוליטייים, הנכון לקרוע לגזרים פיסית כל אסיר, כל אימת שיימצא לנכון. אבל הנאצים שלו גם רהוטים יותר, מהוססים פחות. המִפנִים החלים בהם הם תולדה של פחדים וגחמות המוצגים כשיקולים פוליטיים גרידא. דווקא את חברי ארגון ההתקוממות מאפיינת חברוּת שמעבר לשׂפה, ואשר בעצם השׂפה לא מסוגלת להכיל. הכרעות רבות של הארגון הן פרי-שתיקה מתוך מצוקה או מבוכה, שרק מעבר להן, (יותר מאשר משתרעת תודעה פוליטית) משתרעת חברוּת ותחושת נאמנוּת לאדם – שוּתפוּת שקשה מאוד להביעהּ במלים.

שני מהפכים מאפיינים את ההתייחסות להסתרת הילד. הראשון, הפיכתו מסוג של סרח עודף שמגינים עליו עד אשר יוחלט אחרת לאינטרס חשוב בחייה של תנועת ההתקוממות:

*

בוגורסקי הרים את ידו בתנועה מרגיעה. הילד בצריף שישים ואחד במחנה הקטן. אין מה לדאוג, הוא הוסיף במהרה, מטפלים בו טוב … הוא הביא סביב. האם הוא לא הילד של כולנו, עכשיו ששניים מהחברים הגיעו לבונקר בגללו? האם הוומ"ב לא אמורה להגן על הילד עכשיו? לפתע התחייך בוגורסקי. חשוב הרבה יותר עכשיו להשיג לילד משהו ראוי לאכול. כשאמר את הדברים האלה הביט בעיניים מצומצמות בכיוונו של ריומאן. הטבח הצרפתי הבין מייד, חייך והנהן. בוגורסקי השיב לו חיוך, חראשו! זה ילד או ילדה? בוכוב, שאליו הופנתה השאלה, ענה בחדות: "לא יודע".   

[ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, עריכת תרגום: ארז וולק, הוצאת פֶּן והוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2014, עמוד 199]

 

בוגורסקי למעשה הופך את הילד לאינטרס של ארגון ההתקוממות בשל כליאתם של חברי ארגון שנלקחו לחקירה בעינויים בשל החשד כי הם מעורבים בהסתרתו. העובדה ששני חברי ארגון הקשורים בברית עם החברים האחרים מעונים ואינם מוסרים את מיקומו של הילד, הופכת את הילד לדידו לחלק אינטגרלי מעולמו של הארגון ומן הברית השוררת בין חבריו. עם זאת, הפיכתו של הילד היהודי הזר (איש מבין הנוכחים כאן אפילו אינו יודע האם זו ילד או ילדה), לילד של כולנו (של הארגון), מובילה את בוגורסקי צעד הלאה –  מהדאגה לילד כאינטרס של הארגון ובין הדאגה לילד כילד. הוא קופץ ביעף בין חובותיו של הארגון הפוליטי לילד הזה, ובין חובותיו כ"הורה" לדאוג ולהזין את הילד היטב. גם מתגובות הסובבים עולה כי הם מעדיפים את החובה האתית של הגנה על ילד זר ויתום שנשקפת סכנה לחייו כ"הורים לעת-מצוא" יותר מאשר חובתם הלואליות לאידיאולוגיה או למפלגה.

מִפנה נוסף, המגיע בהמשך, הוא נאומו של בוחוב בפני חבריו, על היותו "חבר רע" [במובן: חבר-קומוניסט] משום שבתחילה נטה לשלח את הילד בטרנספורט הבא על מנת להגן על הארגון:

*

אני הנציג של החברים הגרמנים בוומ"ב.  מלבד זאת, אני אחראי על התפקוד הצבאי של קבוצות ההתנגדות. אתם מיניתם אותי לתפקיד הזה. אני חבר טוב, האין זאת? אני חבר רע!  … זה מה שיש לי לומר לכם, אתם חייבים לדעת!  אתם חייבים לדעת שהייתי מתנשא. גאה בעליונותו של ההגיון שלי. אבל אלה היו גאוותנות ועקשנות, עקשנות חסרת נשמה! מיום שהילד הגיע למחנה, עוד ועוד אנשים פרשו את לבם סביב החיים הקטנים כמו חומת מגן … הפל, קרופינסקי, ולטר קרמר, פיפיג וחבריו, האחים הפולנים מצריף שישים ואחת, אתם עצמכם, אותו אלמוני … מיום שהם החלו לעשות את כל זה, ושום קלוטיג ושום ריינבוט לא הצליחו לחדור את החומה, אני יודע שאני חבר רע, אני יודע כמה אנחנו גדולים בתוך ההשפלה שלנו, אני יודע שהפּל וקרופינסקי חזקים מהמוות.

[שם, עמודים 303-302]  

*

גם כאן, העובדה שנמצאו בארגון ההתקוממות אנשים שהפרוּ פקודות מן הממונים על הארגון כדי לעמוד לימין הילד או שסיכנו את חייהם הרבה מעבר לנכונותם של המפקדים להסתכן בגינו סופו שמלמדת גם את המפקד הקר והמחושב ביותר, כי מעבר לתחולתו של המוסר התועלתני, עומדות גם פני הילד התם וחסר ההגנה. בעצם, הוא נאבק כל העת כדי להזכיר לאנשיו את חובותיהם לארגון ולמפלגה הנזנחות בשל הסתכנותם בשל ילד יהודי קטן; וסופו שהוא מבין מדוע עמידתם של אנשיו ואנשים נוספים לצד הילד, אינה מבטאת זניחה של מטרות הארגון, אלא מעניקה לארגון כולו, ולחבורה המתקוממת כולה, את הצדקתהּ. בוחוב לא נוטש את השפה הפוליטית (חבר, אחים, חומה), אבל בדברים ששם אפיץ בפיו יש משום הודעה כי האתיקה היא המעניקה משנה כוח לפוליטיקה, וכי פוליטיקה נטולת מוסר, המתעלמת מסיבלו של הפרט, הינה עריצות של ממש.

אני מניח, כי קוראיו המזרח גרמניים של אפיץ קראו את ספרו, בראש ובראשונה, כסיפור גבורה של אחווה קומוניסטית בעריצות הפשיסטית-נאצית; וכפי שהראיתי, ניכרת מגמת המהדורה העברית להציג את ספרו של אפיץ כספר שואה המתמקד בסיפור הצלתו הנפלא של ילד יהודי (מצורפת גם אחרית דבר עם פרטים ביחס לחיי הילד שניצל לאחר המלחמה, שהותו בארץ ישראל בין 1964-1949, וגם תמונה משותפת שלו בבגרותו עם אפיץ). יותר משני אלו – בעיניי החיבור הוא כרונולוגיה של השבועות האחרונים של מחנה בוכנוואלד ושל ארגון-ההתקוממות בו, ובנוסף דיון- ספרותי חשוב ומעמיק בתפקיד האתיקה של "האחר" ושל כל זולת-יחידי, כמכוננת את הפוליטי. כאשר כל חברה המוכנה לדרוס את היחיד בשל הגנה-על-הכלל היא בסופו של דבר חברה מושחתת וצמאת-דם (Homo homini lupus). בסופו של דבר, דווקא נוכחותו של הילד, הצריך טיפול והשגחה, בקרב אנשי המחתרת, מבהירה להם כי מטרת לחימתם אינה להיפרע מן הנאצים עד מוות, אלא לראות מעבר לכך;  לשאוף להקים מחדש חברת אדם, שחבריה הם בני אדם העושים למען בני אדם.

*

*

*

*

הערב, 23.4.17. ערב יום השואה בסינמטק ירושלים, החל מ-20:00 יוקנו שלושת סרטיה של האמנית והציירת, מאיה ז"ק, שהזיקות וההקשרים בין יצירתהּ ובין שיריו פאול צלאן (ב-20.4 חל היורצאייט שלו) גלויים וידועים לכל המתבונן ומעמיק ביצירותיה. המלצה חמה היא לשון המעטה.  הכניסה חופשית בהזמנת כרטיסים בקופת הסינמטק.

 

**

בתמונה: Margret Bourke-White, Buchenwald's Prisioners celebrating Liberation, 1945

Read Full Post »

carlos.1883

*

שיר שקראתי לראשונה לפני שנים, ובקריאה חוזרת פתאום הלם אותי לגמרי, כלומר לבש איזה הלך-רוח שאני מצוי בו, משהו שבין היות הרפתקן ובין היות  פָּליט  בודד מספינה טרופה. השיר המובא כאן הוא תרגום עברי לשירו של המשורר אגווינלדו פונסקה (2014-1922), שנולד באיי קייפ ורדה, הסמוכים לחוף המערבי של אפריקה, ונפטר אחר שנתו התשעים בליסבון, פונדק סמוך לַיָּם:

*

נִצּוֹץ מְרֻחָק

וּמִגְדָּלוֹר זוֹרֵה אוֹר

בִּפְנֵי הַלַּיִל הַשְׁחוֹרִים

*

הַכֹּל כָּמֵהָּ וּמָלוּחַ

*

רוּחוֹת עִם גָּלִים בְּעִקְבֵיהֶן

מַרְעִידוֹת אֶת הַפּוּנְדָק

שֶׁהוּא סְפִינַה עוֹגֵנֶת

*

אַהֲבָה מִשְׁתּוֹקֵּקֶת וּפִרְאִית

בֵּין סָכִּינִים שְׁלוּפִים

וְהֶפְקֵרוּת הַגְּלוּמַה

בְּחִבּוּק-הַזּוֹנַה.

*

וּבַאֲוִיר חֹסֶר-מוֹצַא הוֹלֵךְ וּמֶתַּמֵּר

בְּטַבְּעוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת

*

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

— הוֹ! צִמָּאוֹן שֶׁל מָלָח…

*

קַעֲקוּעִים נְטוּיִּים עַל עוֹר

מַצְהִירִים כְּאֵב וְאֹמֶץ-לֵב

שֶׁל פְּלִיטֵי-יָם בַּנְּמֵלִים.

גְּבָרִים מִכֹּל מִין וַגֶזַע,

גְּבָרִים לְלֹא שֵׁם וּמוֹלֶדֶת

–גְּבַרִים שֶׁל הַיָּם בִּלְבָד.

עִם קוֹל שֶׁל רוּחַ וּמֶלַח

וּסְפִינוֹת בְּעֵינַיִם בְּלִי-עָנָן.

*

שִׁעְמוּם וּכְמִיהַה מוֹפִיעִים

לְעִיסָת-מִקְטָרוֹת יְשָׁנוֹת…

נִגְלִים וְאָז נִפְרָדִים

מוֹעֲדִים הַחוּצָה עִם הַשִּׁכּוֹר

*

קְלָפִים, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

וּפָנָיו שֶׁל בַּעַל-הַפּוּנְדָּק  

הַמְּעוֹרְרוֹת לַחַיִּים תִּגְרוֹת עַתִּיקוֹת

*

וְהַכָּל הוֹמֶה חֵטְא

וְהַכָּל  הוֹמֶה שֵׁנָה

וְהַכָּל הוֹמֶה יָם.

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, יולי 2016; השיר נכתב במקור בפורטוגזית באיי קייפ ורדה ופורסם בשנת 1951.זאת ועוד, השיר נלקח מאנתולוגיה של שירה אפריקנית שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 1963. לא מצאתי את שם המתרגם לאנגלית] 

*

השיר הזכיר לי כמה שירי פונדקים ימיים, ובפרט: (Pirate Jenny (Seeräuberjenny של ברטולד ברכט וקורט וייל מתוך אופרה בגרוש, שזכה לביצוע מהפנט של נינה סימון בשנת 1964; כמו כן, תמונות המלחים פליטי הים, הסובאים במחיצתן של זונות וסכינים, הדהדה בי את השנסון Amsterdam של ז'ק ברל (1961). חופשת-החוף הסוערת-נואשת הזאת העלתה בראשי מחדש את השירים (1983) Shore Leave ו- (Singapore (1985 של טום ווייטס.  אבל לבסוף בחרתי להשאיר בצד השיר, שיר ים שביצעה בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941).

*

*

בחמישי הקרוב בגלריה ללימודי אפריקה בשדירות רוטשילד בתל-אביב מתקיים פאנל מאתגר ומעניין. תודה מקרב לב לאוצרת, עידית טולידאנו, על שהזמינה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר באנגלית על דת ואמנות אפריקנית ועל יהדות וספרות קבלית; לאגוס וצפת.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. כל הפרטים כאן: 

*

africa

*

בתמונה למעלה: Carlos de Haes (1822-1898), Wrecked Ship, Oil on Canvas 1883

Read Full Post »

Arcimboldo_Earth

 *

בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית (בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015) מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת ,  אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת: ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים  ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.

   הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה  צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול, האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר".  פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה  ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.

אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973, La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.

אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.

*

Arcimboldowater

*

יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.

מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.

פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת.  כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.

פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).

לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.

*

*

*

במוצ"ש הבא, 21/11/2015,  בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.

granta

*

בתמונות: Giuseppe Arcimboldo, Earth, Oil on Canvas 1566

Giuseppe Arcimboldo, Water, Oil on Canvas 1566

Read Full Post »

dogs

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

*shoey927

*

רות דולורס וייס מתארחת הערב בסדנה/קהילה לומדת "12 יוצרות על הֱיוֹת בּעוֹלם" בהנחייתי בסִפּוּר פָּשׁוּט.  מי שעוקב אחר האתר הזה כבר ודאי שם לבּוֹ לאהבתי הגדולה ליצירתהּ. מפגש הסדנה לפני שבוע הוקדש אף הוא ליצירתהּ וקראנו ביחד בשיריה. הבאתי חמישה שירים. הספקנו לקרוא ולדון רק בשלושה: "הכל לאבד" ו- "מבוישת" מתוך האלבום בשפת בני האדם (2014); ו"שיר תקוה" מתוך האלבום בעברית (2008).

   המון דברים יש לי לומר על שני השירים הראשונים שהוזכרו במיוחד על העמידה בחיים מתוך "אמונה חסרת שחר" המוזכרת בראשון, ואחר כך על אותם בקרים הומי ייאוש ובלתי מזמינים הסוחפים אותנו "עד שורשי הילדוּת והעצב" המוזכרים בשיר השני. אלו גם אלו מעלים בי מחדש תחושה שהוטבעה בי מינקוּת כאילו איני ראוי ואיני כדאי ואיני דובר שפת בני האדם. פעם הזכרתי כאן באחת הרשימות של מאמרו של הפסיכולוג שנדור פרנצי הילד הלא-רצוי ודחף המוות שלו (1929) , בו טבע את הקשר שבין יחס נוקשה והיעדר אהבה בגידול הילדים ובין תמותת תינוקות. החומקים מגורל זה לטעמו, נותרים בעלי נטיות של פסימיות והימנעות ממגע עם החיים. לאם האומנת את תינוקהּ אפוא שמור תפקיד ראשון במעלה בהתוויית אמונו בעולם, ובפיתוח יצרי החיים והמוות של הילד. היא מהווה, הלכה למעשה, גם בתום הליך הלידה, ועוד שנים רבות אחרי-כן, שער אל החיים עצמם. איני יודע על יחסיה של רות עם אמהּ – אך טקסט כמו "הכל לאבּד" בו היא מאמצת את ילדיה אל חיקה בכל זאת, ובהמשך טקסט כמו "מבוישת" שבו דומה כי אין מוצא ותקווה לעצמהּ—מעלה בי את תחושת חוסר ההתמצאות הזו של אב צעיר שאין לו ממי לקחת דוגמא (לא היה לו מעולם); אשר כל החלטותיו ההוריות נתמכים באינטואיציה: מה הוריי לא היו עושים כעת— ופועל הפוך מדרכם; והבקרים הללו והימים הארוכים שבהם הוא עושה הכל כדי שלא הכל יתקלקל או ייפסד, ולפעמים מגיע אל השינה בהכרת תודה על כך שהיום נגמר. איך מי שלא ידע את כל הדברים הללו צריך לדאוג לכך שילדיו ירגישו טוב בביתם, רצויים, בטוחים ומוגנים בעולם?

רות דולורס וייס היא אולי האדם היחיד שיכול לספר לי כי שיר של טום ווייטס הציל את שפיות דעתהּ ושאאמין להּ לגמרי. אאמין לה, כי גם לי זה קרה. פעם בסוף-צהריים בבסיס צבאי בדרכי הביתה, בן 18.5, אחרי שבוע בבית חולים (התייבשות, טרטור, הלם גופני חמור), מרוסק גופנית ונפשית (לפעמים אני עדיין חולם שאני פוגש את גופתי שם, קרוב לים); ואני שר כל הדרך לשער המחנה בקולי קולות: It's more than rain that falls on our parade tonight / It's more than thunder It's more than thunder […] And It's more than goodbye I have to say to you / It's more than woe-be-gotten grey skies now. ויכול להיות שכולם שם חשבו שנתבלעה דעתי לגמרי, אבל אף אחד, כולל המפקדים, לא העז לומר כלום. ושירת השיר הזה בסיטואציה הזאת הצילה את שפיותי בו-ברגע.
*

*

לפני כמה חודשים בהופעה אינטימית של רות לחמישים מוזמנים לרגל צאת אלבומהּ סיפרה רות כי השיר הזה של ווייטס היה Little Rain, שיר אחר אלבום אחר, ובכל זאת אותו הגשם (וזה תמיד יותר מגשם), ששנינו ידענו לעמוד בו כנראה בתקופות שונות, ללא מטריה, רטובים-רועדים עד לשד העצמות, והידיעה שאנחנו בזה לא-לבד (וגם ווייטס אולי היה שם לפנינו) הצילה לנו את השפיוּת. באותה הופעה יצא לי לשיר איתה כמה שורות מהשיר הזה; השיר שלה, ונדמה לי שזהו הרגע שבו התיידדנו ממש. הידיעה יקרת המציאות שפגשת אדם, שיודע על מה אתה סח, שעמד בעצמו באותו מקום. אחר כך באה המלחמה בעזה בקיץ האחרון, שהיתה הרבה יותר מצונאמי, ואני מוכרח לומר שכמה שיחות שלי עם רות גרמו לי להרגיש קצת פחות בודד עם רצח-העם חסר הפשר, שרבים משכניי ולא מעט מחבריי בחרו להריע לו, ואני הרגשתי שמוט על קרקע העִצָבוֹן. כך או אחרת,  עם המוסיקה ועם הטקסטים שלה, אני יודע, שלעולם איני נמצא לבד בגשם.

*

*
*מזכירים הרבה את המוסיקה של רות  בהקשר של עצבות, געגוע ומחסור. אבל רות היא גם שמחה יציבה של הֱיּוֹת, היודעת כי דרך הקשב ללב, לפעימותיו השקטות הרוגעות יֵרָאֶה כָּל מה שהִנּוֹ (מתוך שיר תקוה שהוזכר למעלה), וממילא תנהר החירות החדשה, שתמיד ניצבה שם, אשר אנו-כולנו, התפוסים במצוקה או בצער, נלאינו לרגע מראות.

פעם כתבתי כאן על הפסנתר של רות:  נראה כאילו את בוחרת לדלג מעל התוים. את לא צריכה אותם. את מדלגת מעליהם. משאירה אותם מאחור. יש איזו דרך שעולה מן הפסנתר שלך אל מה שמעבר. אני מנסה לעקוב. אני עוד זוכר את המפגש הראשון שלי באביב 2008  עם האלבום הראשון שלה (היחידי דאז) Come See . כמו תמיד הייתי באיזו מצוקה אביבית, ובאותה שנה גם התוודעתי לראשונה לכך שבאינטרנט יש יותר ממֵיילים, ואיני זוכר עוד איך והיכן, אבל היה היכנשהו לינק לאלבום השלם, ומשהו בצילום הפורטרט של רות מעשנת, על גבי העטיפה, העלה בזכרוני אלבומים של ווייטס או אלבומים של הלייבל האלטרנטיבי  4AD הזכור לטוב, ו-Whishing הפותח השאיר אותי בתחושה כזו שהלא-ייאמן קורה. כי הבנתי (עוד לפני שידעתי) שמדובר במישהי ששמעה לא-מעט טום ווייטס בחייה, ויודעת משהו על הבּלוּז, וכמו זמרי וזמרות הקאנטו חונדו ("הזמר העמוק") של לורקה, שרה לא רק מהלב ומן הסרעפת, אלא שרה את הצלילים השחורים הבוקעים מן האדמה, המשתרעת תחת לכפות הרגליים, ויש בה את כל העצבוּת ואת כל השׂמחה שניתן להעלות על הדעת. ואז לא חלמתי שפעם נהיה ידידים וחברים, או שפעם אארח אותה בסדנת לימוד; שהיא תבוא עם פסנתר חשמלי, וכל כך אשמח ואתרגש, שבמקום להכין קצת מראש דברים, שאולי אומר הערב, פשוט אשב לכתוב, כדי להבין-מעט ללב ההתרגשות.

*
*

*

למחרת: אמש בסִפּוּר פּשׁוּט במסגרת סדנת הלימוד/הקהילה הלומדת "12 יוצרות על הֱיּוֹת בעולם" מפגש אורחת עם המוסיקאית והמשוֹררת רוּת דולורס וייס (עם פסנתר חשמלי ובקבוק בורבון). רות דיברה ושוחחה על תימות קיומיוּת ביצירתהּ, על המקום שממנו היא יוצרת, על דמויות שהשפיעו על יצירתהּ כגון המוסיקאי-משורר טום ווייטס והצייר אגון שילה; על ילדותהּ באשקלון, על חוויות של הֱיּוֹת בעולם בימי הנעוּרים ועל חוויות של הווה כאם וכאשה– הזיקה והמרחק ביניהן. מן המשתתפות ומן המשתתפים עלו שאלות וחיוויים רבים, בין היתר, על התמונָתיוּת ועל התנוּעתיוּת בשיריה; על יכולתהּ להעמיד את עצמה הן כיוצרת והן כמבצעת בכנוּת חשופה כל-כך;  אני דיברתי מעט על האלמנטים המינוריים-מוּצלים ביצירתהּ ועל החיפוש אחר מקום (מקום אחר) בשיריה.

שני דברים שלבטח יישארו איתי מן הערב: האחד, דבריה של אחת המשתתפות על ההתרגשות הגדולה אשר רות מעוררת בהּ כאמנית בכנוּתהּ, בישירותהּ, בשיחרור ובאי ההסתתרות. מדובר במשתתפת שעד לפני כשבוע לא הכירה את המוסיקה של רות והתוודעה אליה בעקבות הסדנה, הדברים היו כל-כך כנים ונוגעים ללב ומהותיים, שכל מי שדיברתי איתו/ה אחר כך הזכיר את דבריה ברעד;  האחר, אמירה של רות שבעצם היצירה שלה מבטאת רצון מהותי לרקוד, כלומר להניע את הגוף והנפש בויטאליוּת מירבית ובחירוּת האפשרית. על היצירה של רות כמחול ארוך טרם הרהרתי .

כמו כן הוזכרו:  קהלת, לאו דזה, ר' נחמן מברסלב, אברהם בן יצחק, דן פגיס, סמואל בקט (ז'ורז' פרק, יסונארי קוובטה, וסימון וייל היו אמורים לעלות גם הם לתפוס מקום אבל נשארו לבסוף בתיק). תודה לכל המשתתפות והמשתתפים על השיחה הקולחת ומליאת המבע; תודה גדוֹלה לרוּת, לא רק על בּוֹאהּ, אלא על כך שהביאה את עצמהּ, שיתפה והשתתפה ללא סייג. וכרגיל, תודה לבטי גוטמן על הצילומים.

*

shoey922

 

*

בתמונות: רות דולורס וייס מתארחת בסדנה "12 יוצרות על הֱיּוֹת בעולם", סִפּוּר פָּשׁוּט 27.1.2015, צלמה: בטי גוטמן. 

Read Full Post »

*

*1

*

1.האפיזודה החותמת את סרטו של ג'ים ג'רמוש,(Coffee and Cigarettes (2003, אחת האפיזודות האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט, שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומנים. 

2. יש כאן צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא מתוספים פרטים בדיבור, לפיהם הצמד  (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה במקום עבודתם, יכולתי לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהנם אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המלים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל-כך (לכך עוד אגיע) עד שהקירבה האנושית דומה למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש, אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטות מפני האחר (עמנואל לוינס)—איש מהשניים לא מצטייר כבעל מידות טרומיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח— ובכל זאת בין העובדים ניכרת ידידוּת סולידריות, אמפתיה; אי-ניכור. גם אם קשה לומר משהו על ארכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם, אך יש לנו אלו את אלו.

3. שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן-שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.

האחד: השיר (Ich bin der Welt abhanden gekommen (I am lost track  to the world מאת הקומפוזיטור הגרמני-יהודי, גוסטב מאהלר (1911-1860), המבוסס על מלותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו.

האחר: קביעתו הבלתי-מוכחת של האלקטרו-פיסיקאי, הסרבי-אמריקני, ניקולה טסלה (1943-1856) לפיה: העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו-מגנטים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו, אם איני טועה, מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסירטו של ג'רמוש, שבה מנסה מוסיקאי האינדי-רוק, ג'ק ווייט (The White Stripes ), לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו-מגנטיים.

הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת בשפע. ולעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסויימים בתקופות מסוימות נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה-לאיבוד-בעולם; ועל הקושי למצוא בו מקום מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוסיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוסיקה המהדהדת  בפנימו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך יחסו לעולם כמוליך אקוסטי, עשויה להיות מובנת כך כי האדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפנים-האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הידהודים העוברים ושבים בחלל העולם.

*

*

 

4. מקור נוסף (בלתי מוזכר): שירו של טום ווייטס  Take it with me מתוך האלבום (Mule Variations (1999. השורות הפותחות את השיר הינן:  Phone's off the hook/No one Knows where we are/It's a long time since I drank champagne.  נדמה כאילו עמדו בדעתו של ג'רמוש כאשר כתב את התסריט. ווייטס אגב מגלם את עצמו באחת האפיזודות בסרטו  האמור של ג'רמוש. כמו כן, הוא גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג'רמוש (Down by Law (1986  וגם הלחין את הפסקול לסירטו Night on Earth.

5. הקפה ההופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס-סובסטנציה), כי יש מי שדורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים. קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר להינות מן השפניה החלוּמה שבספלו על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס. דומה כאילו ג'רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה:  מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות [אתיקה, חלק ג' משפט 2, סוף העיון, תרגם: ירמיהו יובל] תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת- לא משנה את מהותו. ברם, האדם— מה ייוותר ממנו- אילו ייאוש, עצב וחורבות-אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת.

6. האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמים להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל-כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות לו לרגע , שלכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון-אחרון?

7. האם העובד הנרדם-פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות-צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)?  בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך-להתמיד ביום (או שמא, ליל)-עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הרציונלים ביותר ביסודם, הם אחרי-הכל חולמי חלומות?

*

*
*

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים

שנה של ריבוי זכויות אדם ומיעוט עוול, דיכוי, וקטל

שנה שנישא עינינו לטוב, נחדל ממלחמות ואלימות, ולא נעלים עינינו מסבל 

שנה שְׂמֵחָה מקודמתה; שנה שלא תּרבּה עִמהּ יגון ועצב,

שנה שנתבשר בהעמקת יסודות הסובלנות, העיון, השיוויון והשלום 

*

הערב: 

*

אירוע השקת ספר 23.9.2014 (1)

Read Full Post »

brassai*

   טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.

   למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs  לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.

*

*

    בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף,  הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל-  Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.

   פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.

*

*

   התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה  Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.

   יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.

*

*

   אף פעם לא  הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר.  עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.

בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »