Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טורד גוסטבסן טריוֹ’

haas-1959

*

**  מאזין בפעם השביעית בימים האחרונים ל- Birdwatching, אלבום מאת הטריוֹ של ענת פורט עם ז'ן-לואיג'י טרוֹבֵסִי, ונהנה מן הג'ז העדִין-מינימליסטי (פסנתר, קונטרבאס, קלרינט אלט, תופים), ומעבר לכל, מן השקט החורץ כל רגע ורגע מהאלבום, כמו היה שותף נסתר בנגינה ובמכלול. הרבה מחשבות על שקט, לילה ותנועה חרישית מעלה בי האלבום. במיוחד על הצליל המאפיין הרבה מאלבומיה של חברת ECM, בהּ יצא האלבום (כמו-גם אלבומיה הקודמים של פורט), המקפידה על מיזוג של ג'ז לירי-מינורי, שיש בו נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנהּ של אירופה, ורגישות קפדנית לנגינה, תזמוּר וביצוע; אלבומים, שהצד המאלתר-הקליל יותר בג'ז האמריקני וגם מקצבים קליטים (סווינג, בי-בופ), חסר מהם, בדרך כלל, כמעט לחלוטין. אבל החומרה המינורית הזאת גורמת לי לחבבם ביותר. בני נוהג לצחוק עליי (הוא מתופף ג'ז צעיר וחובב ביג-באנד) שזוהי החֶברָה של הג'זאים-העצובים, שבהּ כל האלבומים נשמעים כמו אלבומי סולו פסנתר מאוחרים של ביל אוונס. אני מבין למה הוא מתכוון, אין לכחד (בובו סטנסון טריוֹ, נורמה ווינסטון, טורד גוסטבסן טריוֹ— כולם דוגמאות טובות) אלא שלטעמי אין זה דבר נורא במיוחד להאזין לאלבומיו המאוחרים של ביל אוונס.

**שלש הרצועות הראשונות של האלבום First Rays, Earth Talks, ו-Not the Perfect Storm הן ג'ז שחשים בו את הכל רועד (העצמי, העולם). הן מעין אכסדרת כניסה לאלבום כולו. רוח שאוחזת ונוטלת מתוך שגרת-היום וטלטלותיה, לאיזה חלל-מקלט של התבוננות פנימית מדיטטבית ומכונסת; צלילים שמביעים איזו תנועה מינורית מסחררת בתוך חלל אין-חקר. הצלילים (במיוחד הדיאלוג בין הפסנתר של פורט ובין הקלרינט של טרובסי) ממלאים את החלל, נוכחים בו, נוטלים בו חלק— כמצביעים על החלל ביודעם שאין בכוחם למלא אותו. כמה וכמה רצועות באלבום מתכתבות בעיניי עם יצירות לפסנתר שחיבר ג'ון קייג' (1992-1912), להערכתי בהשראת אריק סאטי (1925-1866), בשלהי שנות הארבעים (In a Landscape, Dreamׂׂׂ). ואכן קייג' עצמו ראה בהשפעת דאדאיזם וזן בודהיזם, בריק ובחלל,  נוכחויות חיוניות מאין-כמוהן במוסיקה שלו: בכל זאת. אני לעתים נוהג להצביע על כך שהדאדא בימינו כוללת בחובהּ חלל, ריקוּת, שבעבר היתה חסרה בהּ. מה בימינו, באמריקה של אמצע המאה העשרים, הוּא זֶן? [ג'ון קייג', מתוך הקדמת מאסף מאמריו והרצאותיו: Silence, יוני 1961, עמ' xi, תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012] ; איני חושב שהג'ז האמריקני נענה ברובו לאתגר  שהציב קייג' (הוא גם לא לא ראה בעצמו מוסיקאי ג'ז), אבל  מי שאמנם נענה לו, ובהתייחסות ישירה לקייג' ולמוסיקה שהוא יצר מן העבר האחר של האוקיינוס השקט, היה המוסיקאי והקומפוזיטור היפני טוֹרוּ טאקמיטסוּ  (1996-1930), ונדמה לי, איני יודע יודע אם פורט כיוונה לשם, אבל בעיניי היא ממשיכה-כלשהו את רוחם של סאטי-קייג'-טאקמיטסוּ, במודע הוא שלא במודע. כך למצער, עולים הדברים באזניי.

**יש באלבום הרבה מאוד רגעים יפים ושובי לב, עובדה שגם כעת, בעת כתיבת הדברים, הוא שב ומתנגן ברקע. הייתי מציין גם את Milarepa [ככל הנראה על-שם ג'טסון מילארפה  מן המורים הרוחניים הגדולים ביותר בבודהיזם הטיבטי (1052-1135 לספ') ]  Song of  the  Phoenix על שתי גרסותיו הכלולות באלבום; ואת Murmuration, Meditation for The New Year ו- Inner Voices הקרובים לחתימת האלבום. כשניסיתי להתבונן בשם האלבום חשבתי אחריו מספר האזנות שבציפורים יש לצפות חרש כדי שלא ייפרשו כנפיהן וייעלמו מעין. זה הביא אותי לחשוב על המוסיקה החרישית של פורט; על האפשרות לפיה צליליה הם דווקא הביטוי השלם של ההתבוננות הדרוכה הזאת, החרישית הזאת. אבל צלילי הקלרינט, השקט והפניקס [רצועות 8-7; הפניקס היה הסמל של הקהילה היהודית פורטוגזית באמסטרדם– בהם יהודים רבים ששבו ליהדותם לאחר שנמלטו מספרד ומפורטוגל] השיאו את דעתי למקום אחר, וכך נזכרתי בשורותיו אלו של הפרטיזן והמשורר היידי אברהם סוצקובר (2010-1913), על אירוע מראשית שנות הארבעים בו הוצא להורג וניצל לבסוף:

*

כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו שזה היה עכשיו: כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים…  מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט. היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית-איטית של כנפיהן בין אצבעותי.

[מתוך: ראיון של בנימין הרשב עם אברהם סוצקובר, מתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 25].

*

**האפיפניה של הציפורים שחווה סוצקובר מעלה על הדעת מצב-קיומי מאוד שבו כל חיי האדם תלויים לו מנגד, והוא כבר נישא והולך מתוכם; נוטש הכל מאחוריו ומצטרף לסדר אחר או אל איִן גדול (מי יודע אנה ואן). איני חושב שהמוסיקה של פורט חוברת אל אימתו של סוצקובר ואל השלווה-המדיטטיבית הניחתת עליו כאשר מתגלות לו אותן ציפורים (אפשר הן רק ציפורים פנימיות), אבל יש במוסיקה שלהּ איזו צפייה חרישית, בצורות החולפות כמדומה בחלל הריק. התנועה האיטית-איטית של כנפיים בין האצבעות שמתאר סוצקובר— אפשר קולעת בדרכהּ אל לב החוויה שניעורה בי למשמע אלבומהּ של פורט (במיוחד רצועות 3-1, 12-6). זה אלבום מיוחד למי שהמוסיקה לדידם הינה מבע ארוך סקרני ומדיטטבי ולמי שאינם חוששים לכנס דוּמיוֹת.

*

*

מופע השקה לאלבום Birdwatching ייתקיים ביום חמישי הקרוב,

2.6.2106, 21:00, ב"התיבה" (שדירות ירושלים 19 יפו).

*

birdwatching

 

*

בתמונה למעלה:  Ernst Haas, Bird in Flight, Norway  Photographed during 1959:

Read Full Post »

Yifei

**

  כמה מלים טובות על  ספרו של המשורר והאנליטיקאי היונגיאני, גיא פרל,  לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2016, 193 עמודים).

*

***גיא פרל פורס בפני קוראיו רשימות על כארבעים ספרי שירה שנדפסו בישראל במהלך חמש השנים האחרונות; מתוכם— קראתי קודם-לכן כעשרה ספרים בלבד. הספר בלי-ספק היטיב את מידת היכרותי עם שירי משוררות ומשוררים עבריים, שאת שמם שמעתי אך לכלל קריאה בספריהם לא הגעתי. זוהי היכרות ידידותית מאוד, שממנה עולה אהבת המחבר לשירים עליהם הוא בוחר לכתוב. טעמו השירי של פרל שונה מזה שלי, זאת הסקתי על סמך בחירותיו השיריות מתוך הספרים שכן הכרתי קודם-לכן. בכל זאת מצאתי את רשימותיו מעוררות סקרנות ומעוררות מחשבה. ראשית, מצאתי את דבריו נישאים על אדני סקרנות כנה ללמוד מתוך השירים ומתוך מלאכת השיר של אחרים. היכולת והנכונות לצאת למסע בעקבות האחר, ולקוות להפיק מכך תוכן, משמעות, ותובנות חדשות היא דבר מעורר הזדהות. קריאותיו של פרל רגישות וקשובות; שאלה יסודית כמו זו שהוא מציב על מפתן רשימותיו: מה יכול אני ללמוד מתוך שיר של אחר/ת על הנפש האנושית ועל הקיום האנושי?  כבר כמעט אינה נשאלת בשום רשימה הדנה בשירה. שכן בהשפעתם הרבה של מדעי החברה, הפסיכולוגיה החברתית-כלכלית, ומדעי המדינה והפוליטיקה, נוטים העוסקים בכתיבה על שירה בימינו, לאבד כמעט לחלוטין לכתחילה את העניין בשיר כאינדיבידום, וכמבע ישיר של נפש-אדם; תחת-זאת, מכבירים על שירים שלל תיזות פוליטיות וחברתיות ו/או בוחנים אותם באספקלריה של הייררכיות קאנוניות-מדומיינות (דורות וחבורות) של השירה העברית.

***לצד השבחים דרה ביקורת-מה. במיוחד על המתודה הא-היסטורית והבלתי-תימטית המאפיינת את הספר, בעקבות יונג. יונג דיבר הרבה על ארכיטיפים ועל לא-מודע קולקטיבי, שבו סמלים שונים מופיעים ברחבי העולם ובתקופות שונות, ונושאים משמעוּת אינהרנטית עבור מכלול בני האדם. אני ודאי יכול לקבל שבהינתן דימוי של מלאך-המוות או שמש-שחורה, תגובתם של רוב בני האדם תהא תחושת אימה/חרדה/אי-נוחות ולא נניח, דיצה, צחוק ויציאה במחולות. אבל ישנם דימויים וסמלים הזוכים ליחס מקוטב בתרבויות שונות (למשל: צבע לבן בתרבות היהודית מול צבע לבן בתרבות הסינית; השטן כמידת הדין האלוהית במדרשי חז"ל לעומת השטן כדימיורגוס אצל הגנוסטיקאים או אנטיכריסט אצל הנוצרים), כל שכן, יונג, כמו-ביטל או הרחיק תפיסה מצויה מאוד בהיסטוריה של הרעיונות והסמלים, לפיה יש לבחון כל תופעה בנסיבות זמנה ומקומה, ולתאר את התפתחותו של רעיון בין תקופות ומקומות, כגלדי בצלים או כבובת בבושקה, או כתל-ארכיאולוגי— כתהליך בנייה המשכי, נדבך על גבי נדבך (למשל אצל הפילוסוף והמתמטיקאי, אלפרד נורת' ווייטהד).  לעתים הדילוגים הגדולים הללו, בין זמנים, מקומות ותרבויות, מאפשרים התרחשות יצירתית מאוד. עם זאת, משהו בחתירה לדיוק אובד לבלי-שוב; אני מעדיף  לנסות להתקרב לנושאי המחקר שלי, כפי הניתן, על אף המסָכים שהערים בינינו הזמן. זה קשה. זה מרחיק את התשובות (לפעמים מעבר להררי החושך). חייבים להאריך את משך אי-הודאוּת ולקרוא עוד ועוד ספרים. עם זאת, מה שיתקבל בסיום יהיה על-פי-רוב הרבה יותר נאמן למקור, כלומר: מדויק יותר. שאלה אחרת היא האם יש בכלל טעם לדון בסמלים כארכיטיפים, שכן לא כל ורד המוזכר בטקסט, הוא בהכרח שושנת כל העולם, לפעמים הוא רק שושן פשוט הנהנה מאור השמש החורפי בחלקת-גן. יש אשר שימוש בחשיבה סימבולית צריך טעם מספיק. לעתים (גרטרוד שׂטיין): A rose is a rose is a rose .

***עם זאת, כאמור מצאתי את עצמי קורא בסקרנות בספר ולומד מתוכו. פרשנויות שלכתחילה עוררו בי קצת הסתייגות הפכו לאחר חשיבת-מה למשהו שהרחיב את דעתי, פעמים שינה לי את כיוון החשיבה; פעמים אף נתקלתי שם בשאלות ששואל פרל, שכלל לא עלו על דעתי. שוב נוכחתי כי בפרשנות של טקסט ספרותי אין נכון ולא נכון, ויש אשר דווקא דברים שלכתחילה עוררו בי אי-הסכמה הפכו עד סיום רשימתו של פרל לחיוך תודה על הלימוד שקיבלתי. בסופם של דברים, כל ידע ניתן לפרש בדרכים רבות, באופנים שונים, בהתגוונויות, המסוגלות בקלות רבה לגרום לכך שתתבונן על כל מה שחשבתָ במבט חדש.

***אתן דוגמא. פרל כותב על ספר שיריה של המשוררת בּכֹּל סֶרְלוּאִי את הדברים הבאים:

*                                  

ציפורים וכנפי ציפורים מופיעות בתשעה-עשר משירי הספר. כדי להבין לעומקה את משמעות סמל הציפור אצל סרלואי, השוויתי אותו למשמעותו האוניברסלית בתרבות האנושית. מן הפרספקטיבה היונגיאנית, סימבוליקה אוניברסלית החוצה תקופות ותרבויות עשויה להצביע על קיומה של שכבה קולקטיבית בלא מודע האנושי. התבוננות בסמל הציפור עשויה לשפוך אור על האופן שבו נוצרים סמלים אוניברסליים – בתהליך מתמשך שבו מרכיבי המציאות החיצונית מהדהדים חוויה פנימית חסרת מילים, נוצרת זיקה תודעתית בין המסמן החיצוני למסומן הפנימי. לאורך עשרות אלפי שנות תרבות אנושית יכולתם של ציפורים לנוע בין שמים וארץ הפכה אותן לסמל האוצֵר בתוכו את משמעותה הרוחנית והפסיכולוגית של התנועה והחיבור בין הארצי לנשגב.

[גיא פרל, לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2016, עמוד 178]

*

***בהמשך דבריו שם מביא פרל שורת דוגמאות מן הקוסמוגניה האינדיאנית, מן המקרא, ומן המיתולוגיה המצרית לסמלי ציפורים ולאופן שבו הן קושרות בין ארץ ושמים, אלוהים ואדם, ראשית ואחרית, חיים ומוות. אני יכול לומר כי בחשבי על ציפורים עולים בדעתי בראש ובראשונה המעוף, הנדוד, הציוץ (הזמרה/ השירה / הקול) והשבירוּת (הקלות הבלתי נתפסת שבה ציפור יכולה ליפול מן השמים). כמעט שום דבר מן ההקשרים הראשונים המיתיים שמעלה פרל (אגב יונג) לא עולים בדעתי, בהקשר לציפורים. לא ארצי ונשגב, לא ארץ ושמים; אלא משהו מאוד בּן-חלוף, שביר, סוֹפי. האופן שבו דן פרל בסמל הציפור, הביא אותי לחשוב מחדש על היכולת לחשוב על ציפורים. חשבתי על אבן סינא (1137-980) ועל שלמה אבן גבירול (1058-1020)— אצל שניהם הנפש הנתונה בגוף החומרי, היא בבחינת ציפור כלואה, הנתונה בבית שביהּ. תמיד חויתי את הסמל הזה אצלם כקרוב למה שתיארתי, לאיזה מימד של קיום שיש בו געגוע לשלימות ולאינסופיות,מתוך גבולוּת השבר והסוֹפיות. הדיון של פרל הסב אותי פתע לחשוב שאפשר כי גם אבן סינא ואבן גבירול לא בקשוּ לדבר רק על הגלוּת הארוכה של הנפש בבית-החומר, אלא גם על החיבור שהיא בכל זאת מקיימת בין הארצי ובין הנשׂגב.

***על אף המרחקים התודעתיים והמתודיים שמגלמות קריאותינו, ששבו וצצו לפניי במהלך הקריאה (אני כנראה אנטי-קולקטיביסט), שמחתי מאוד בספרו של פרל, וגם למדתי ממנו רבות. ספר זה הוא תופעה ברוכה. משום שפרל רחוק מלרצות 'לנתח שירים' הוא דן בהם ומלווה אותם בפרשנות עשירה בידע אינטלקטואלי, ובתובנות הלקוחות מעולמו כמשכיל יונגיאני. האופן בו הוא שוזר בין שירת מקור עכשווית (ברובה המכריע) ובין תובנותיו האישיות, המודגמות היטב, הוא מעניין ופורה מחשבות. ספרו מגלם מפגש בין ארבעים ספרי שירה ובין נפשו, ויותר משמפגש זה מגלם כתיבה על שירה, הוא מגלם מסע עם השירה לאורך השירה, כמי שחותר בנהר, וחווה בהנאה את הנהר (המים, הצמחיה, בעלי-החיים, האויר הצח, השתקפות קרני השמש במים וכיו"ב), ולא כמי שיושב במשרד ממוזג בראשו של גורד שחקים ומנתח נתונים מספריים על אופי זרימת הנהר ומזרים אותם הלאה (לאיזה מנהל שבסופו של דבר יחליט להזרים שפכים למים ולזהם את הנהר). לדאבוני, יש מתי-מעט הכותבים בנושאי שירה שעדיין יוצאים לנהר, והרבה יותר מן הסוג שנדמה שעוסקים בהזרמת נתונים, ואומרים לעצמם: זֶרֶם מלים. הנה גם זה מים ונהר.

*

*

בתמונה: Chen Yifei, Boat Reflection in New England, Oil on Canvas 1989©

 

Read Full Post »