Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טורו טאקמיטסו’

kyoto.1981

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

bartolomeo_passerotti

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

view

*

*

 **רק בסביבות גיל 40 למדתי שיש הווה, ושעד אז ההווה נדמה היה לו כשמועה רחוקה, אגדה; משהוּ לא-ראוי להאמין– כמו פניקס, חד-קרן או קנטאור. בספר שעליו אני רוצה לדון,  בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זֶן, בתרגומם ובעריכתם-בחירתם של איתן בולוקן ודרור בורשטיין, בלוויית קליגרפיות מאת קזואו אישיאי (הוצאת אפיק: תל אביב 2015).ישנה נוכחות עירה ומהותית של הווה, וממידתהּ של היצירה האנושית המתאווה לחון את הדברים החולפים לבלי שוב, במידה מסוימת של משך ושהוּת (פעם כינו אותה נצח). רוב פסוקיו של הספר צנומים, ואף על פי כן, אוצרים בחובם עולם מלא. זהו קובץ המדגים צמצום חמוּר ויקר-המציאות. גם אני אנסה בעקבותיו לצמצם דבריי. לפיכך אדבר כאן קצרות בשלושה קוֹאַנִים בלבד.

 **הספר כולו מבוסס על חיבור יפני שהינו אנתולוגיה של פסוקים שהועברו תחילה בעל-פה ואחר כך הועלו על הכתב ביפן. האסופה שלפנינו הינה מבחר מתוך זֶנְרִין-קוּשוֹ (פסוקי חֹרֶשׁ הזן), אנתולוגיה של קואנים שנערכה על ידי הנזיר אִיג'וֹשיִ בשנת 1688, ומאז זכתה לכמה מהדורות דפוס ותרגום, בכללן מהדורה מדעית. בפתח הדבר למבחר העברי קובעים העורכים כי האסופה הזאת כוללת ודאי חומרים קדומים בהרבה שאפשר שנדדו מסין ליפן. איתן בולוקן מעיר על הימנותו של העורך איג'ושי עם אסכולת הרינזאי והסוטו-זן ועל היותו מלומד קונפוציאני בעיקרו; הוא מצביע גם על זיקת הזנרין-קושו לאסופת-קואנים יפנית קודמת, קוֹזוֹשִׁי (גליונות צמדי פסוקים) שנערכה על ידי הנזיר טוֹיוֹ אֶייצ'וֹ בקיוטו בשלהי המאה החמש עשרה (שם, עמ' 20-18).  דרור בורשטיין כותב: "לעתים אנו יודעים מה מקורם –  חלקם הוא ציטוט מכתבים קנוניים כמו מאמרות קונפוציוס או סיפורי ג'ואנג דזה, ולעתים הם מופיעים ללא הקשר, ככפיס עץ שנפלט אל החוף מספינה ששקעה מזמן. את כפיס העץ הזה אפשר לחקור כחלק מהמקור שפעם היה חלק ממנו, וחקירה זו יכולה להיות מרתקת. אבל אפשר גם ליטול את כפיס העץ ולהשתמש בו כפי שהוא" […] [שם, עמוד 27]. אני מסכים כי הערה היסטורית-אינטלקטואלית אין בה כדי לחדד, על פניה, את ההבנה הפנימית. עם זאת, בדבריי הבאים אנסה להעיר על רקעם ההוֹדי האפשרי של כמה מן הקואנים הנכללים באסופה זו, או למצער להציע כי אפשר שהתקיימה כאן תשתית-מה של נדידת ידע מהודו לסין וליפן, המאפשרת התבוננות בקואן מתוך הקשרוֹ.

**בקואן ה-109 הובא:

*

רֶשֶׁת אִינְדְרָה, הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת,

אֲנַחְנוּ וַאֲחֵרִים לְלֹא קֵץ

[שם, עמוד 102]

*

   תפיסת ההוויה כרשת העוטה-כל מופיעה גם בדאו דה צ'ינג המיוחס ללאו דזה: רֶשֶׁת הַשָּׁמַיִם רְחָבָה-רְחָבָה, וְעֵינִיוֹתֵיהַ גְּדוֹלוֹת/ וּבְכָל-זֹאת אֵינָה מַנִיחָה לְשׁוּם-דָּבָר לַחֲמֹק וְלַעֲבֹר. [תרגמו: חנוך קלעי ויורי גראוזה, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט ע"ג, עמוד 115]. בשני הקטעים כאחד נדמית ההויה השמימית לרשת המאחזת בתוכה את מכלול-הדברים. כתבתי רשת שמיימית, שכן אינדרה מופיע בוֶדוֹת (כתבי הקודש ההינדואיסטיים), כראש האלים בעולמו של ברהמה. אינדרה שוכן בעירו סְוַורְגָה, שפירושה: שמיים. העיר המליאה היכלות ומעיינות מים. כלומר, יש יסוד רב להקביל בין רשת אינדרה בזנרין קושו ובין רשת השמים בדאו דה צ'ינג ואת שתיהן מנחה רעיון מיתי הינדואיסטי, אשר נדד תחילה לדאואיזם הסיני, ואחר-כך שב וחזר בעד הקמת מנזרי הזן בסין והתפשטות הידע ליפן. חשוב לעמוד גם על הקירבה שבין: הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, ובין תיאורה של העיר סוורגה, עירו של האל אינדרה, כשופעת-היכלות ונובעת-מעיינות. נקל לדמות חזותית עיר, שארמונות השיש שלה משתקפים במי הנהרות, ומנגד—הנהרות משתקפים בבוהק השיש. והכל מואר, ומשתקף ושוב מואר.

**בנוסף, בתוך שטפטהה-ברהמנה (14.1.1.1-26) מופיע סיפור לפיו האלים ניסו להשיג את סוד השלמת העולם והבריאה. הם החליטו על טורניר ביניהם לפיו הראשון מביניהם שישלים באמצעות מדיטציה או פולחן (הבאת קורבן) את העולם— יהיה ראש וראשון לאלים. האלים באו לשדה קוּרוּ המקודש השוכן סמוך לעיר דלהי, מקום בעל רגישות/עצמה קארמטית אדירה. וישנוּ היה הראשון להשלים ועל כן הוכרז מנצח. הוא חגג את נצחונו בכך שמתח את קשתו הענקית והשעין סנטרו על הקשת. כל האלים קינאו בו. אז חלף נחיל טרמיטים לבָנים, ששאלו את האלים מה יינתן להן אם יכרסמו את מיתר-קשתו של וישנו החוגג, כדי לביישו. נאמר להם שיוענקו להם הכושר להשיג תמיד מזון ולזהות מקורות מים תת-קרקעיים. אזי הטרמיטים ניתקו בשיניהן את מיתר קשתו של וישנוּ, וממכת המיתר הפוקע נכרת ראשו של של האל והתגלגל על הארץ. כל האלים נהרו  אחר הראש המתגלגל, הנושא את הסוד הגדול,  שכן רצו לרשתו כבכירי האלים. מי שהצליח היה האל אינדרה (!)  עם זאת, אינדרה היה כוחני, קנא ומאיים. הוא איים על האלים האחרים כי מי שיעז ליטול ממנו בעורמה את הסוד  ולמסרו לאחר, יותז ראשו מעליו לאלתר.

**כעבור זמן רב, חלף בשדה קוּרוּ, ברהמין אחד, חכם בן אנוש, בשם דַדְהַינְץ', והואיל והשדה המקודש נשא בחובו את הידע הדרוש, הצליח הברהמין להשיג את סודו של אינדרה, שהבחין בכך כמובן, והשמיע באזני  בן האנוש את אותו האיום שהשמיע באזני האלים. אבל דדהיינץ' בעזרת שניים מרופאי האלים, שראשם ראש סוס, הצליחו להערים על האל ולהפיץ את הסוד. בסיום הסיפור, שלא בטובתו, יש לאינדרה שלשה שותפי-סוד. הטקסט מסתיים באזהרה מפורשת שלא להפיץ סודות אלא בקרב בני עליה יחידים המסוגלים להבינם.

הבאתי את הסיפור הזה לנוכח שני קואנים נוספים, שלטעמי יש בהם גם כן מטעמו של הסוד המחבר את אינדירה, היושב בעיר השמים הנוצצת והמשתקפת שלו, שברשתהּ כלול הכל ובין חכמים מעטים מבין בני האדם.

 **בקואן 112 מובא:

*111111

הָאוֹצָר קָרוֹב מְאוֹד.

הִתְקַדֵּם עוֹד פְּסִיעָה אַחַת.

[שם, עמוד 103]

*

**אם נחזור לשדה קוּרוּ  ממנוּ למד דדהיינץ' את סוד השלמת העולם, אף על פי היותו אדם סופי וחולף; הרי הקואן הזה בהקשר שדה קוּרוּ מגלם את קרבתו של האדם לסוד השמיימי המוחלט אבל גם על המרחק  ללא-קץ בינו ובינו. רק האדם יכול להחליט האם הוא מוכן להלך את הפסיעה האחת שתביאנוּ לשם. זה כמעט נקרא כמו מטאפורה לרעיון ההודי בדבר היכולת הטרנספורמטיבית של האדם מהיות עצמי סופי-פגיע-ואובד ובין חבירתו אל ה"עצמי" (אטמן) הכללי-הכולי-היחיד-האחד שאין בו כיליון והכל מאוחד בו עד כדי כך שמהעצמי הקודם האינדיבידואלי שוב לא נותר דבר. כמובן, כאשר מביאים בחשבון את הזיקה שבין השעות הרבות שמבלה נזיר הזן במדיטציה ובין רגע ההארה (Satori) שלו, ניתן להבחין בתהליך טרנספורמטיבי-תודעתי זהה למדיי. פסיעה קטנה— שינוי מוחלט.

**אבל מי שהתקדם עוד צעד אחד השיג את האוצר, והפך כולו הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, כשותף הסוד של אינדרה, כמעט אינו יכול למסור על מזה דבר. יתירה מזאת, כמעט אינו מוצא בני אדם שניתן לחלוק איתם את סוד החריגה מן העצמיוּת-החולפת ובין העצמיוּת הנצחית-מוחלטת, שכן מאומה לא נשאר מן האינדיבידום שהיה לפנים. דדהיינץ' אותו ברהמין קדום, בן האנוש הראשון שגילה  את השלמת סוד הבריאה,מתואר גם כמי שהעניק להודים את התורה לפיה ההויה כולה זורמת דבש (בְּרְהַד-אָרַנְיָקָה אוּפָּניִשָׁד ), והדבש הזה מגלם את הקשר הסיבתי בין מארג הנמצאים כולם החל בנמצאים השמיימים וכלה בארציים, שכולם נתונים במארג אחד, ממש כמו ברשת אינדרה, כאשר ציור דבש נוטף באור חזק שוב מעלה על הדעת את ההתשקפויות על גבי השתקפויות שבהם אנחנו ואחרים ללא קץ, אבל נתונים במארג אחד שחלקיו משתקפים זה לזה. אולי גם יפה לזה פסוק הפתיחה של זנרין קוֹשוֹ (קואן 1): "אִלֵּם מְלַקֵּק דְּבַש" [שם, עמוד 43].

**כלומר, ממש כדדהיינץ' מי שהתקדם את הצעד הדרוש וחבר ל"אטמן", ושוב הינו חלק מההוויה המוחלטת ומעצמו-האינדיבידואלי לא נשתייר דבר, מה יש לו לפצות פה, מה לו ולשפת בני האדם באשר הוא חש בטעם הדבשי של ההויה המוחלטת. אין מה להאריך בדיבור עוד. אולי רק לרמוז, אם עוד אפשר, למעטים ראויים— את הדרך לשדה קוּרוּ, אל זרם הדבש השוצף בהויה, אל סוד השלמת העולם, אל סוורגה השמיימית, ואל מערך הזיקות המוחלט.

*

הסיפורים הנוגעים בדדהיינץ', בשדה קוּרוּ ובתורת הדבש, הובאו בקיצורים ניכרים מתוך: האופנישדות והברהמנות: מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה, ערך, תרגם מסנסקריט והוסיף מבוא והערות צחי פרידמן, פתח דבר מאת יוחנן גרינשפון, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמ' 108-103; 159-157.

 חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*
בתמונה: Sesshu Toyo (1420-1506), View of Ama-no-Hashidate, Ink and Wash Painting 1505

 

Read Full Post »

haas-1959

*

**  מאזין בפעם השביעית בימים האחרונים ל- Birdwatching, אלבום מאת הטריוֹ של ענת פורט עם ז'ן-לואיג'י טרוֹבֵסִי, ונהנה מן הג'ז העדִין-מינימליסטי (פסנתר, קונטרבאס, קלרינט אלט, תופים), ומעבר לכל, מן השקט החורץ כל רגע ורגע מהאלבום, כמו היה שותף נסתר בנגינה ובמכלול. הרבה מחשבות על שקט, לילה ותנועה חרישית מעלה בי האלבום. במיוחד על הצליל המאפיין הרבה מאלבומיה של חברת ECM, בהּ יצא האלבום (כמו-גם אלבומיה הקודמים של פורט), המקפידה על מיזוג של ג'ז לירי-מינורי, שיש בו נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנהּ של אירופה, ורגישות קפדנית לנגינה, תזמוּר וביצוע; אלבומים, שהצד המאלתר-הקליל יותר בג'ז האמריקני וגם מקצבים קליטים (סווינג, בי-בופ), חסר מהם, בדרך כלל, כמעט לחלוטין. אבל החומרה המינורית הזאת גורמת לי לחבבם ביותר. בני נוהג לצחוק עליי (הוא מתופף ג'ז צעיר וחובב ביג-באנד) שזוהי החֶברָה של הג'זאים-העצובים, שבהּ כל האלבומים נשמעים כמו אלבומי סולו פסנתר מאוחרים של ביל אוונס. אני מבין למה הוא מתכוון, אין לכחד (בובו סטנסון טריוֹ, נורמה ווינסטון, טורד גוסטבסן טריוֹ— כולם דוגמאות טובות) אלא שלטעמי אין זה דבר נורא במיוחד להאזין לאלבומיו המאוחרים של ביל אוונס.

**שלש הרצועות הראשונות של האלבום First Rays, Earth Talks, ו-Not the Perfect Storm הן ג'ז שחשים בו את הכל רועד (העצמי, העולם). הן מעין אכסדרת כניסה לאלבום כולו. רוח שאוחזת ונוטלת מתוך שגרת-היום וטלטלותיה, לאיזה חלל-מקלט של התבוננות פנימית מדיטטבית ומכונסת; צלילים שמביעים איזו תנועה מינורית מסחררת בתוך חלל אין-חקר. הצלילים (במיוחד הדיאלוג בין הפסנתר של פורט ובין הקלרינט של טרובסי) ממלאים את החלל, נוכחים בו, נוטלים בו חלק— כמצביעים על החלל ביודעם שאין בכוחם למלא אותו. כמה וכמה רצועות באלבום מתכתבות בעיניי עם יצירות לפסנתר שחיבר ג'ון קייג' (1992-1912), להערכתי בהשראת אריק סאטי (1925-1866), בשלהי שנות הארבעים (In a Landscape, Dreamׂׂׂ). ואכן קייג' עצמו ראה בהשפעת דאדאיזם וזן בודהיזם, בריק ובחלל,  נוכחויות חיוניות מאין-כמוהן במוסיקה שלו: בכל זאת. אני לעתים נוהג להצביע על כך שהדאדא בימינו כוללת בחובהּ חלל, ריקוּת, שבעבר היתה חסרה בהּ. מה בימינו, באמריקה של אמצע המאה העשרים, הוּא זֶן? [ג'ון קייג', מתוך הקדמת מאסף מאמריו והרצאותיו: Silence, יוני 1961, עמ' xi, תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012] ; איני חושב שהג'ז האמריקני נענה ברובו לאתגר  שהציב קייג' (הוא גם לא לא ראה בעצמו מוסיקאי ג'ז), אבל  מי שאמנם נענה לו, ובהתייחסות ישירה לקייג' ולמוסיקה שהוא יצר מן העבר האחר של האוקיינוס השקט, היה המוסיקאי והקומפוזיטור היפני טוֹרוּ טאקמיטסוּ  (1996-1930), ונדמה לי, איני יודע יודע אם פורט כיוונה לשם, אבל בעיניי היא ממשיכה-כלשהו את רוחם של סאטי-קייג'-טאקמיטסוּ, במודע הוא שלא במודע. כך למצער, עולים הדברים באזניי.

**יש באלבום הרבה מאוד רגעים יפים ושובי לב, עובדה שגם כעת, בעת כתיבת הדברים, הוא שב ומתנגן ברקע. הייתי מציין גם את Milarepa [ככל הנראה על-שם ג'טסון מילארפה  מן המורים הרוחניים הגדולים ביותר בבודהיזם הטיבטי (1052-1135 לספ') ]  Song of  the  Phoenix על שתי גרסותיו הכלולות באלבום; ואת Murmuration, Meditation for The New Year ו- Inner Voices הקרובים לחתימת האלבום. כשניסיתי להתבונן בשם האלבום חשבתי אחריו מספר האזנות שבציפורים יש לצפות חרש כדי שלא ייפרשו כנפיהן וייעלמו מעין. זה הביא אותי לחשוב על המוסיקה החרישית של פורט; על האפשרות לפיה צליליה הם דווקא הביטוי השלם של ההתבוננות הדרוכה הזאת, החרישית הזאת. אבל צלילי הקלרינט, השקט והפניקס [רצועות 8-7; הפניקס היה הסמל של הקהילה היהודית פורטוגזית באמסטרדם– בהם יהודים רבים ששבו ליהדותם לאחר שנמלטו מספרד ומפורטוגל] השיאו את דעתי למקום אחר, וכך נזכרתי בשורותיו אלו של הפרטיזן והמשורר היידי אברהם סוצקובר (2010-1913), על אירוע מראשית שנות הארבעים בו הוצא להורג וניצל לבסוף:

*

כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו שזה היה עכשיו: כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים…  מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט. היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית-איטית של כנפיהן בין אצבעותי.

[מתוך: ראיון של בנימין הרשב עם אברהם סוצקובר, מתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 25].

*

**האפיפניה של הציפורים שחווה סוצקובר מעלה על הדעת מצב-קיומי מאוד שבו כל חיי האדם תלויים לו מנגד, והוא כבר נישא והולך מתוכם; נוטש הכל מאחוריו ומצטרף לסדר אחר או אל איִן גדול (מי יודע אנה ואן). איני חושב שהמוסיקה של פורט חוברת אל אימתו של סוצקובר ואל השלווה-המדיטטיבית הניחתת עליו כאשר מתגלות לו אותן ציפורים (אפשר הן רק ציפורים פנימיות), אבל יש במוסיקה שלהּ איזו צפייה חרישית, בצורות החולפות כמדומה בחלל הריק. התנועה האיטית-איטית של כנפיים בין האצבעות שמתאר סוצקובר— אפשר קולעת בדרכהּ אל לב החוויה שניעורה בי למשמע אלבומהּ של פורט (במיוחד רצועות 3-1, 12-6). זה אלבום מיוחד למי שהמוסיקה לדידם הינה מבע ארוך סקרני ומדיטטבי ולמי שאינם חוששים לכנס דוּמיוֹת.

*

*

מופע השקה לאלבום Birdwatching ייתקיים ביום חמישי הקרוב,

2.6.2106, 21:00, ב"התיבה" (שדירות ירושלים 19 יפו).

*

birdwatching

 

*

בתמונה למעלה:  Ernst Haas, Bird in Flight, Norway  Photographed during 1959:

Read Full Post »