Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טלי כוכבי’

ziona.1930*

דוֹבְרוֹת הַנָּשִׁים

שִׁירָתָן

רַכָּה וַחֲזָקָה.

אַךְ מְעַטִים עוֹצְרִים

לְהַקְשִׁיב לַקוֹלוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁבְּהִתְמַזְּגָם, 

כָּךְ אֹומְרִים, נוֹלְדָה שָׂפָה

חֲדָשָׁה, בְּעֹמֶק הַמֵּאוֹת

[מונסראט אַבֶּיוֹ (2014-1918), 'דוברות הנשים', בטירוף הרצון הזה להיות לידךָ, תרגם מקטאלנית: איתי רון, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 73]

*

ישבתי בקיץ האחרון ולנוכח המצב בחוצות דימיתי לשמוע את האוויר שורק מתוכי כגלגל מפונצ'ר. התגובות המתלהמות סביב גם-הן גרמו לי להיות יותר ויותר עצוב. כשדובר על כך שבשנה הנוכחית אנחה סדנת לימוד בתל אביב (קהילה לומדת) מטעם בית המדרש הפלורליסטי אלול בשיתוף חנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק היה לי ברור שזה צריך להיות משהו שונה מכל מה שאני רגיל ללמד (פילוסופיה, היסטוריה של המדע, קבלה), ועם-זאת מגיב למלחמה בדרכו. הבנתי שאני מעוניין ללמוד בקבוצה שירה והגות שנוצרה על ידי נשים, ולהעמיק עיון באופני מחשבה ויצירה העולים מתוך יצירותיהן.

החלטתי לקיים מסע משותף, עם מי שיירצו להצטרף, ביצירותיהן של 12 יוצרות: סימון וייל, אלחנדרה פיסארניק, ז'קלין כהנוב, אודט אלינה, זלדה, אביבה אורי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, מרית בן ישראל, חביבה פדיה, מיכל בן-נפתלי, רות דולורס וייס. כל יוצרת ויוצרת מציעה כיווני התבוננות והתכוונות חדשים, וחושפת מימדים חדשים של מחשבה, רגש ותובנה. ננסה לעמוד יחדיו על המימד הקיומי הארוג ביצירות, על חוויית החיים בעולם, על העצב ושמחת ההיות, ועל הרגישות לאחר ובפרט לנידחי החברה ומתוך כך נבקש ללמוד גם על עצמנו, על רגשותינו ועל בחירותינו.
מדובר כמובן בקבוצת לימוד ולא בהרצאות פרונטליות, ומטבע הדברים יוקדשו המפגשים בעיקר ללימוד משותף, ולדיון ושיח פתוחים. אני אגיע ללמוד יותר מאשר ללמד. כלומר, בחלק הראשון של המפגשים אציג את הפרספקטיבה שלי לגבי היצירות הנלמדות, ומעבר לכך ייוחד הזמן לדיון ועיון משותפים לגמרי.

ידידתי היקרה, סופרת הילדים  ואשת החינוך הדמוקרטי, טלי כוכבי, כתבה על סדנת הלימוד האמורה בדף הפייסבוק שלה את הדברים הבאים:

*

   אם אתם תל אביבים/יות או שבא לכם לנסוע למרכז כדי לעשות משהו למען הנפש והשכל שלכם, להשתתף בקבוצת לימוד אצל אחד האנשים הכי מבריקים, עמוקים, מרתקים, ומשכילים שאני מכירה, מה שלא מפריע לו להיות גם אחד האנשים עם הלב הכי טהור וטוב שיש, ושלגמרי לא עומד בסתירה לעובדה שהוא בעצם בעיקר בנאדם נורא מצחיק- לכו ללמוד בקבוצת הלימוד של שועי רז .

*  

התרגשתי עד לעומק כובעי למקרא הדברים, אפילו קצת נבוכותי, ותעיתי רגע האם אכן מדובר בי. תלמידים בקורסים אקדמיים שלימדתי דווחו על אווירה מאוד חופשית (בלתי הייררכית ובלתי אוטורטיבית) ודיאלוגית. אם לאסוף במצטבר תגובות טובות שקיבלתי בכל מיני הופעות פומביות, הריי שלשומעיי יש נטייה לראות בדברים שאני משמיע דברים עמוקים, מצחיקים ונוגעים ללב.

חשוב להדגיש, זו אינה סדנת כתיבה. כי אם סדנת קריאה ולימוד משותף. ביסודהּ עומדת התפישׂה כי קריאה ודיון פרשני מתפתח הינן אמנויות מורכבות ומהנות, לא פחות, מאשר כל יצירה אחרת. אני מניח כי העיסוק ביוצרות אפשר שיזמן אלינו כמה מוזות משלנו, ובכל אופן, נדמה לי כי העיסוק בכתבי היוצרות האמורות עשוי מאוד להתגלות כחווייה פורה ומרתקת לכל המשתתפות והמשתתפים, ואפשר גם שדרך המיזוג בין היוצרות, אמנם נשגיח  באותה שפה חדשה אשר נולדה בעומק המאות.

*

הסדרה תכלול 15 מפגשים, כל מפגש ייארך בין שעתיים לשעתיים וחצי; מפגש לכל יוצרת ויוצרת, שני מפגשים עם אורחות (פרטים בהמשך) ומפגש סיכום.

מחיר ההשתתפות בסדנה ובקהילה הלומדת 1,200 ש"ח (עד ארבעה תשלומים; או: מספר תשלומים גדול יותר כרצונכן/ם בתיאום עם משרדי אלול בירושלים); לינק ליצירת קשר איתם מצורף למטה.
*

מתחילים ביום שני 27.10.2014 בשעה 19:00 בסיפור פשוט, רח' שבזי 36, נוה צדק, ת"א.

אשמח אם תבואו. ברוכות/ים הבאות/ים.

*

לפרטים והרשמה: 03-5107040 או בדוא"ל info@sipurpashut.com:

לשאלות נוספות ניתן לכתוב אליי.

להרשמה: ספור פשוטאלול

דברים נוספים על הסדנא כתבתי כאן.

לדברים אחדים שנכתבו עליי, ראו: כאן

*

חג שמח, אוֹר זָרוּעַ ושִׂמחת לב  

 *     

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סירות בירקון, שמן על בד 1930.

 

Read Full Post »

Chen.Chiָ

על ספרהּ של טלי כוכבי (עם איוריים מאת ליאורה גרוסמן), ביום שמש בהיר.  

*

 בשנים האחרונות יוצא לי להקריא בקול רם לילדיי הרבה ספרי ילדים. לעתים כבר יצא לי להקריא, מראש ועד תום, ספרים עבי כרס (הארי פוטרים, פוליאנה, צ'רלי והשוקולד), או ספרים באנגלית שנאלצתי לתרגם סימולטנית לבקשת בני חובב הקומיקסים  (בעבר- בון, אסטריקס, טינטין; לאחרונה ספר על אנשי מערות שהם גם לוחמי קונג-פו הלוחמים בדינוזאורים רובוטים מן העתיד) . כמובן, יצא לי להקריא בקול את מיטב הקלאסיקות וגם ספרים חדשים מרחבי העולם. בני הקטן בן 4, ואיתו אני עורך כעת סיבוב שלישי של הקראות (ילדיי הגדולים בני 14.5, 10.5). בכל דף חולף מרגיש שהוא עוד מעט ייגדל וייקרא בעצמו, ושוב לא יהיה לי למי להקריא ספרים, וכי התיידדותי המאוחרת עם ספרי ילדים (בתנאי שיש דבר כזה בכלל ספרי ילדים) אולי תחדל או תיפסק; איך מאריכים את הילדוּת-השניה?

   אני רוצה לכתוב על אחד הטובים שבספרי הילדים שהקראתי לבני הקטן, ובפרט כי מדובר בספר עברי חדש,  סיפרן של טלי כוכבי (כותבת) ושל ליאורה גרוסמן (מאיירת) ביום שמש בהיר. הספר מגולל את סיפורה של ילדה היוצאת לטייל עם אמהּ בשמש. היא מבחינה בגור חתולים המסתתר מתחת למשאית חונה, מיקום המסכן את חייו. היא משדלת אותו לצאת ממחבואו ומשיבה אותו לאמוֹ. היא זוכה לחיזוק-חיובי ולעידוד על המעשה שעשתה מן האם, וגם השמש נושקת לה על לחייהּ.

   עד כאן נשמע סיפור ילדים, שבסימנו עומד המעשה-הטוב, כבהרבה-מאוד סיפורים אחרים ואגדות אחרות. עם זאת, מה שמייחד את ספרן של כוכבי, היא מלאכת הסיפור המחורזת שהיא מעודנת ועשירה בו-זמנית; המוסיקליות והריתמוס המדוייקים שלה, העברית מתנגנת, גורמת לרצות לחזור ולקרוא את הספר. אם המבחן הוא בני הקט, חובב גיבורי-העל והנינג'ות, הרי הוא כבר ביקש שאחזור ואקריא לו אותו מספר פעמים, על-אף שמדובר בסיפור על ילדה וחתול, שאין בו לוחמי אור הנלחמים ביצורי אופל. יותר מכך, יש בסיפור עצמו כמה וכמה פרטים מעוררי מחשבה, שטוב להתעכב עליהם.

   על ההומאז'-ההפוך לסיפור ויהי ערב לפניה ברגשטיין הגלום בספרה של כוכבי, כבר עמדו לפניי (עדנה אברמסון ברשימה יפה). כמובן, המוקד הוא גערת האב אצל ברגשטיין לעומת מילותיה המחזקות והמנחמות של האם בסיפור של כוכבי. אבל יותר מכך, לדידי יש בספרהּ של כוכבי עמידה אמיצה ומודעת על תפישֹת העולם וראיית העולם הכּוּלית-אורגנית של הילד, הרואה את התבל כולה כמערכת אחת אחודה, שבהּ גרמי השמים, הורים, ילדים, אנשים הפוסעים כך סתם ברחוב, חתולים וכלבים, צמחים ודוממים אמורים לשרות יחדיו באחווה. בעולמו של הילד, אין מקום להפרדות אנליטיות של המרחב, של שיקולי תועלת ותועלתנות (למשל: ערך המכונית, ערך הנדל"ן, זמינות השימוש בהם), של מדידת האחר כפי תפקידוֹ המדוּד (ארץ/עיר/חי/צומח/דומם/משלח יד/שם וכיו"ב). זו יכולה להיות כל שמש, כל ארץ, כל ילדה, כל אם וכל חתול. ומבחינה זו, כוכבי כמו קוראת לקוראיה שלא לאבד את זוית הראיה הילדית, הרואה בכל מערכת אחת, שכל חבריה סימפתטים זה לזה, כי גם נהג המשאית והמשאית עצמה, אינם זוממים לדרוס את החתול, הם רק הושארו לחנות שם, והחתול חמק להסתתר שם. הילדה אינה מצילה את החתול מן הרע, אלא מרחיקה אותו מסכנה קונקרטית ובכך ממלאת את תפקידה כסוכנת של אותה מערכת קוסמית המגולמת בשמש, בארץ, בבני האדם, בבעלי החיים— כחבורה אחת מאוחדת.

למשל, הילדה נחלצת כדי לסייע לגור החתולים, אך מי שמצליחה להוציא אותו ממקום הסכנה היא דווקא קרן שמש בלתי-מקרית אחת, הנחלצת לעזרה, ומהבהבת על-גבי שבר מראה:

*

אַךְ הַגּוּר מְהַסֵּס— מְבֹהָל מִן הַחוּץ

מֵהָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הַרוֹעֵשׁ

הַקְּטַנְטָן מְיַלֵּל, מְפֻחָד, וְלָחוּץ

נֶאֱחָז בָֹאַסְפַלְט, מִתְעַקֵּשׁ.

*

פְּסְסְ פְּסְסְ פְּסְסְ תִּזְדָּרֵז! הַיַּלְדָּה מַמְשִׁיכָה,

מְמָלְמֶלֶת אֵלָיו בִתְחִנָּה.

וּמִלְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שוֹמַעַת הַכֹּל

וְשוֹלָחָת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה.

*

קֶרֶן שָׁמֶש חַמָּה – שוֹבֵבָה חַיְכָנִית –

מִשְׁתַּקֶפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה

וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֵרֶת מִשָּׁם,

הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה.

*

וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס !

מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֵה הִשְׁתָּקְּפוּת מְשֻנָּה…

הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר – פְּסִיעָה פְּסִיעוֹתַיִים –

מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה   

  *

[טלי כוכבי, ביום שמש בהיר,איורים: ליאורה גרוסמן, כנרת בית הוצאה לאור ואיגואנה הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמ' 19, 22-21]

 *

  אבל ודאי יש כאן יותר מנס; הגור, יש להניח, לומד על קרן השמש המרצדת, כאשר הוא מתבונן ומבחין בפליאה הנסוכה על פני הילדה; אולי זה קסם סימפתטי; כשם שחיוך מעורר חיוך וצחוק— צחוק; כך ההתפעמוּת הילדית מהבהוב האור על גבי שבר המראה, מעוררת בגור החתולים, כך יש לשער, מידה של סקרנות ושל התפעמוּת, הגורמת לו לנוע ממקום הסכנה אל מקום מבטחים.

   אפשר כי בעיניי הילדה (גם בעיניי המספרת), השמש אמנם משתתפת בדאגה לגור החתולים, ברצון להביאו למקום מבטחים. עם זאת, דומה כי לאמיתו של דבר, מה שמביא את החתול לזוז ממקומו תחת המשאית הוא דווקא מבטהּ אחוּז הפליאה של הילדה, המהופנטת לנֹגהּ האור. החתול משנה את מבטו, ובעקבות כך, את מיקומו, רק הואיל ופניה של הילדה הפונות אליו אחוזות פתאום לא-דאגה ולא-מצוקה כי אם התפעמוּת אל מול נֹגהּ פּתאום.

   למעשה הפלא הגדול המרומז כאן הוא היכולת שלנוּ של כל החיים לקבל אלו מן אלו, ללמוד אלו מאלו, לחוות אלוּ מאלוּ— כאשר היחס לזולת אינו מגלם בחובו ניכור ושיפוט-הייררכי, אלא החיים מתייחסים אלו אל אלו מתוך חמלה ופליאה, דומה כי לדברים יש את הנטייה שלא להתקלקל, וכך דווקא ההתבוננות בשבר (המראה) מעלה מתוכה (איזה פלא) מעשה אוהב, אחראי ומתוקן.

   כלומר, במידה רבה, מלמדת אותנו הילדה ומלמדת המחברת, כי יש איזו אתיקה של מבט סימפטי, ועל אף כי רוב נסיבות חייהם של אנשים מבוגרים דורשים מהם להפעיל שוב ושוב שיפוטים הייררכיים, הדורשים מהם להתייחס לזולת באופן המותאם למקומו ולמעמדו, על פי האופן שבו הן חווים אותו; כוכבי מבקשת לזמן אותנו חזרה, הורים כילדים, אל המקום הפנוי משיפוט אנליטי הייררכי של הזולת, ואל אותו מקום בו כל בן אנוש עשוי לגלם במעשיו אחריות, אמפתיה, וסימפתיה לגורלו של בעל-חיים אחר, מתוך החוויה הפנימית (שלא בהכרח מתבגרים ממנה) לפיה כולנו אחודים במערכת אחת, וכי כל אתיקה ראשיתה לא רק במבט הסימפטי והבלתי-שופט שאנו נותנים בזולת, אלא גם באחווה שאנו חשים אלו אל אלו.

*

beyom shemesh bahir

* *

    יש להעיר גם על דמויותיהן של האמהות. האם החתולה (של הגור) והאם האנושית. שתיהן מבינות ללב הילדה; מבינות אל-נכון מדוע היה נחלצה לעזרת גור החתולים שהעמיד עצמו בבלי דעת בסכנה. איני יודע מדוע, פתאום התעורר בי שיר שהלחינה מירב שחם לטקסט מאת רוברט ואלזר, סוף העולם [מתוך אלבומהּ היפה והמפתיע איש שלא הבחין בשום דבר], שבו ילדה שאין לה אב ואם, אין לה גם בית ומקום, הולכת לחפש נואשת את סוף העולם. דומה אפוא כי מי שנהנה לכתחילה מתחושות של אמון, ועידוד, וביטחה מבני הדור שמעליו, לא ממהר לחוש לחפש את סוף העולם, אלא חש כי העולם הזה הוא ביתו ומקומו, ויישאף להעביר את אותם התחושות לכל קרוביו.

   הערה אחרונה, על איוריה היפים ומלאי האור של ליאורה גרוסמן המלווים את הספר. גרוסמן ממלאת את הרחובות בחתולים. עד כדי כך שלרחובות העיר בה מתרחש הסיפור ישנם שמות כגון: סמטת חתול, מיאו 12, ועל חלק משילטי הפרסומת מתנוססים דיוקנאותיהם של חתולים. בעיר עירונית כזאת, כמעט ניכר כי האדם הוא האחֵר, ואם כך הוא, הרי דאגתה של הילדה לגור החתולים, אינה כביכול, דאגת הרוב המושל למיעוט; אלא נהפוך הוא, אחריותו-דאגתו של המיעוט האנושי (המיוצג על ידי הילדה) לגור החתולים, אחד ויחיד, מתוך קהל החתולים הרב הממלא את העיר. גם בהתבוננות הזו יש משהו מקורי, מעלה חיוך, משובב נפש.

*לדף הספר בבית ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: Chen Chi (1912-2005), The Rising Sun, Watercolors 1999 ©

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

"בכיוון ההוא" אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר כובען, מסוּבב על כל הראש, ובכיוון ההוא," מנופף בכפו השניה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים." "אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים," העירה אליס.

"אין לך ברירה," אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת."

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.

"זה ברור," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות: הספר המוער,  תרגמה מאנגלית: רִנה ליטווין, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 72]

*

אני מאזין בלב הלילה ל- My Middle Name is Misery של רות דולורס וייס וחושב על כך שהחודשים האחרונים בחיי גורמים לי להיראות כמו ניצול מסירה טרופה (אבא שלי חטף זיהום ויראלי חריף שסיכן את חייו; אחר-כך חטפתי בעצמי סוג של בעיית עיניים מבהילה; אחרי כמה וכמה בדיקות היא הפסיקה להבהיל; זה בטיפול ויהיה בסדר). אני מקשיב לרות דולורס וייס על יד המחשב, ומדמה לשמוע את תחתית הסירה משתקשקת תחת הרגליים ואת הים הגדול המשתרע כמדומה שם; הים שש לאחד את הכל, לבלוע את הכל, לטשטש את הכל, למשוך הכל לתהום-נשיה; מלא דגי חורף,זורמים קפואי מבט,תקועים כעצם בגרון. איי,אני מתגעגע לפסנתר אבל לא מסוגל לשוב אליו.אני לא יכול לשוב גם לפסנתר אחרי על השנים האלה. אבל להתגעגע אני יכול ועוד איך.

ברכב בדרך לירושלים, בערב חורפי, אני מתווכח עם חברי אבי אלקיים, על יופיו של העולם ונצחיות הנשמה; אני אומר לו ששום דבר לא ודאי, וכי קרוב לודאי שאנחנו רק מקרה של מפגש בין אטומים לזמן קצוב עד מועד התפרדם,הולכים ומשתנים,נסחפים ונטרפים,כל העת. גם המפגש בינינו הוא קרוב לודאי מקרה בלבד. אמנם, יכולים למצוא בזה חיוך ויופי, אבל תמיד יהא זה חיוכם של נדונים למוות, שגזר הדין תלוי ועומד מעל לראשם, מושהה עדיין. הוא אומר לי: "תפסיק להיות מדען. אין לך שום אינטואיציה של נשמה?". אני מודה שיש לי,כמו פְּרד שנגזר ממקום אחר ונזרק אל העולם הזה ותמיד אחוז בגעגוע אל מה שאינו מכיר ואל מקום ממנו נלקח, וגם זה דומה בעיניו לחלום או הזוּת, יותר מאשר לממשוּת כלשהי.

אולי אני חלק משיירת-בּלוּז,מקהל מסיעים ארונו של מת בניו-אורלינס של הלב,השרים שירי אבל ועצבות על ימינו-כולנו,ומחכים עד אחר קבורת המת כדי לשנות נימתם,להגביר את הקצב ,לעבר הג'ז, לחגוג את שנותר מהחיים האלה. מתי באה שעה נכונה בהירה להיטיב את מצב הרוח? לפתוח חלונות, לעגל את הפה השמוט לכדי חיוך מאושר? איך ניתן לידע כי זמן כזה הגיע?

אמרתי לידידתי,אפרת רמתי (קואצ'רית מעוּלה,שאני בר מזל על שהציעה לי לבוא להתאמן אצלה),כי לפעמים אני מרגיש כמו מתאגרף הרגיל לחטוף ולחטוף (אולי זוהי מורשת של הילדוּת),אבל תמיד לקום לספירת תשע להמשיך להילחם.זה קרב שנמשך כבר קרוב לארבעים שנים,וקשה היה לי כל הזמן הזה להושיט יד כדי לקבל עזרה ממישהו (ממש כאילו בכך אני מאבד משהו מן האינדיבידואליות שלי). רק בשנים האחרונות הבנתי כמדומה, שלא צריך להישאר בזירה אחת עם מי שמתעקש להמשיך להחטיף לך, גם אם יש קהל מריע, והשופט מזכיר לך שיש קודים וישנם גם חוקים (שצריך לשמור על שלמות המשפחה, המנגנון, המערכת, המדינה, העם וכיו"ב). ובכל זאת, אני חושש כי טעותו של היושב לפני שער החוק של קפקא, היתה שהוסיף לצפות ולשבת לפני השער בציפיה שייפתח. היה עליו לקום, לנופף שלום-אחרון ולמהר להתרחק לצד השני,כל עוד רוחו בו; אפשרות אחרת כמובן (קצת פחות חביבה, קצת פחות אני) היא לעקור את השער מן היסוד.

 ובכן, סיימתי לאחרונה לערוך ספר שירה קצר מהרבה מאוד שירים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות (לא ברור לי מה אעשה איתו אחר-כך, בכנות קשה לי לחשוב על הוצאת ספר שירים), וסיימתי גם לערוך בשבוע שעבר גיליון של כתב עת ספרותי שעתיד לראות אור במהלך השבועות הקרובים ומשתתפים בו הרבה חברים וחברות שיצירותיהם שימחו וריגשו אותי באמת ובתמים. גם הדוקטורט שלי הולך ומתקדם מדודות למקום שבו אוכל להגיש אותו סוף-סוף, לאחר משבר של שלוש שנים לפחות, שבהן ממש אבד לי החשק להוסיף ולכתוב משהו משלי עבור ממסד אקדמי כלשהוּ (לא ייאמן איזו שחיתות יש שם בחוץ,וכמה אנשים מוכנים להגן עליה בתירוצים לפיה "המערכת לעולם אינה טועה;גם אם יחידים גורמים ליחידים אחרים עוול,עדיין בפרספקטיבה מערכתית הצדק איתם"… טיעונים כאלה, שמתאימים לרוסיה של סטאלין, ונשמעים אוויליים ביותר כאשר הם יוצאים מפיהם של אנשים המזהים את עצמם כמשכילים וביקורתיים ומציירים את עצמם כבעלי יושרה ואינטגריטי).גם דומני שאני נמצא בתקופה,שביני ובין עצמי אני מכנה אותה:מוֹצָאֵי הדת,שבה כבר איני מוצא את מקומי תחת כנפי הרוחניוּת הדתית,אלא כל מה שנותר לי ממנה הם פרטים בודדים-חלקיים מן המערכת הזאת,שלמדתי לאהוב בכל לבי, ועל כן אמשיך לקיים אותם גם להבא (או לפחות בעתיד הנראה לעין). אבל אם, מזה שנים, הייתי נטוע באיזה אזור דמדומים שבין העולם הדתי לעולם החילוני (פעם אמרה לי מרית בן ישראל שמצאתי בדיוק את המקום שלי באזור הדמדומים הזה, אבל שכל תנועה שלא אעשה תפיל אותי לשם או לשם),אני חושב כי אני קרוב כעת להיות סוג של מסורתי,עולם של מסורות שברר בקפידה מתוך לִמּוּדָי וחוויותיי.אני מעוניין להוסיף ולקיימן במידת-מה ולשיעורין,ויותר מתמיד,הרחק מעולם ההלכה והקהלים הדתיים.

אני מקווה לטוב, מנסה לקוות לטוב, לאהוב את אהוביי ואת בני האדם בכלל. אולי זוהי ראשיתה של שעת התבהרות. אני גם מקווה שביום מן הימים אוכל להשיב לעצמי את חיוך הצ'שייר שלי,לא זה ששגור-רגיל-ומיומן,אלא זה שהיה לְפָנִים,חיוך פנימי ההולך וקורן אל החוץ למישרין (לאחרונה נעשה מכאיב גם לחייך);כל מה שיוותר בשוֹך הגוף הוא החיוך הזה.

*

*

ידידי הותיק דרור ניר קסטל, האיש שאחראי על כך שהתחלתי לכתוב באינטרנט, ובמידה רבה- לולא היה מציק לי בהצלחה לפתוח אתר-אישי, ספק אם פרא אדם חושב היה בוקע, פתח אתר חדש: ילדי הקומדיה, המוגדר: 'אתר לקומדיה ולקומיקאים, כי כל בני האדם נולדו דבילים'. כדאי מאוד לטייל לשם, להתרשם, ולענות לקול הקורא של האתר, שנכתב ונערך על ידי איש אוהב תרבות, ובפרט: הומור וקומדיה. 

*

וגם מאמר מומלץ להפליא בנושא תפישׂת הילדוּת וייצוגיה בספרות ילדים ישראלית עכשווית מאת חברתי היקרה טלי כוכבי.  

*

בתמונה למעלה: Jankel Adler, No Man's Land, Oil on Canvas 1943

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

   

איני מכיר את התוכן,

אין לי מפתח,

איני מאמין בשמועות,

כל זה מובן,

כי בי עצמי המדובר

 [פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת  עם עובד: תל אביב 1998,  עמ' 46]

   הזמן המת. איננו מרבים לכתוב על הזמן המת. תמיד מתייחסים אל הזמן כאל בעל חיוּת, ויטאליוּת, זרם. גם אל מה שאנחנו שוכחים, גם אל מה שאנחנו רושמים בין הדברים אשר עלינו לשכוח, אנחנו מתייחסים כאל בעל חיוּת, ויטאליות, שנשמט, כמו צפור– מרקיע, מאיזה להק שבקש לנדוד עם הרוחות; או כמו דג שאבד במעי-דג גדול יותר, חבריו המשיכו לנדוד בזרם הגדול. כמו ים, כמו נהר, כמו רוח, כמו חשמל, זרם-חי. אבל יש גם זמן מת.

   זמן מת אי אפשר להנשים, אין בו אחיזה. הוא לא אחוז בדיבור וגם לא אחוז בשתיקה. הוא אינו הליכה בעיר נטושה, אחר חצות, וגם לא דומה למחשבות של משוטט שביתו אבד, של נער שנזרק מבית הוריו על דבר של מה בכך, שצריך למצוא לעצמו מקום לישון ללילה. לא לילדה שאמרו לה הוריה שהיה זה משגה, אסון, שהביאוה לעולם. לא לחייל שכמעט איבד את חייו במלחמה לא-לו ועכשיו צריך להתחיל לאסוף את שברי גופו ונפשו באיזה חלל של בית חולים, אין לו מושג היכן.

   זה זמן מת. זה לא דומה לכלום. ההכרה שעוד תעבור אליו. לצד של הזמן המת, שאין בו כל תנועה שהיא. שלפעמים אתה מנסה לנחם את עצמך בחיבורים כמו אשטאוקרה גיטא או אתיקה, אפילו מחברות האוקטבו שיש איזו אפשרות עמומה שמתקיימת שם תודעה כלשהי, גם אם העצמיות אובדת לעד. משהו בלתי ניתן להריסה. אתה מתאמן בזה בלי שאף אחד רואה. אחרי הגוף. אחרי שהשפה עוזבת לתמיד, ורק משהו, מלמול של אור, נותר עזוב על השפתיים. ערי-חצות וזכרוני. כבר אינך זוכר או שוכח דבר. ובכל זאת– יש שם דבר או אין שם דבר. לא צריך לחפש דבר, רק להמתין בקשב. כמו מי שממתין לאוטובוס בתחנה לפנות ערב, והעולם נדמה לו פתע מקום מצחיק עד כאב בטן (הממשי נמצא בעומק הדברים וזה מצחיק עד כאב בטן). המחשבה עד כמה זה מגוחך שמגדלים פרחים לְזֵרִים: לחתונות, להלוויות; וכמה מגוחכת היא הכריזנטמה, שיש בה גם קריזה אך יש בה גם תימה.

 

*
יום רביעי הקרוב, 23.6.2010, 21:30, הופעה של עדיה גודלבסקי (נבל, שירה) ודניאל דוידוביץ' (אלקטרוניקה), ב-"צימר", רח' הגדוד העברי 5, תל-אביב, כניסה: 10 ש"ח.  כדאי ביותר. הופעה משותפת שלהם בהּ חזיתי השנה היתה בלתי נשכחת. למי שמחפש/ת להתקרב אל לב-היצירה יותר מכרגיל.

שיחה שלי עם טלי כוכבי על הנושא: 'שערים ומפתחות' בכתב העת האינטרנטי לספרות ותרבות לילדים, "הפנקס", ניתן לקרוא כאן.

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, תמוז, שמן על בד 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
 
התקשרתי לחברת נפש, מה חברה, אחות ממש, בכדי לשאול אם היא תהיה מחר באוניברסיטת חיפה. התכוננתי לנסוע לשם לכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית שם עמדתי להרצות בנושא: 'האם עוד ניתן לדבר על הטוב שבעולמות (ההכרתיים) האפשריים'. היא ענתה בתמהון שמח ואמרה שבדיוק חשבה עליי, אבל שהיא לא יכולה להגיע. זה אינו יום הלימודים שלה, אלא יום עבודה. שנינו צחקנו ואני ראיתי דולפינים. זה קורה לי לפעמים שאני משוחח, אפילו טלפונית, עם אנשים אהובים ופתאום דברים שנאמרים לי מרגשים אותי ממש. ההרצאה עצמה נעה בין אידיאת הטוב האפלטונית (פוליטיאה ספר ו') ותפישות פילוסופיות של ראיית העולם הזה כתכלית של טוב קורן, של תבונה מטפיסית השופעת אליו והטוב שבעולמות האפשריים (למשל היא מצויה בכתבי אבו חאמד אלע'זאלי, רמב"ם, תומס אקוינס וגוטפריד וילהלם לייבניץ) , ובין תפישות הרואות בעולמינו זה עולם פגום ושבור מן היסוד, ואת מלאכתו של הפילוסוף הקיומי דווקא בפעילות מתוך מצבי קיצון נפשיים ותיאורם ולא מתוך מדיטציה פילוסופית שקולה ומהורהרת. הרחקתי בזה, עד שהצגתי כמה טורי שיר של משוררים ומסאים עבריים, בני תקופתנו (תמיר גרינברג, שמעון אדף, מיכל בן נפתלי)  המדמים כאילו איזו אידיאה של אסון שופעת אל תוך המציאות, מקיפה וסובבת אותה מכל עבריה, וכל שנותר לאדם הם רגעי אושר חולפים, לא יותר, הבטחה ואיזו תקווה, המגיחה לבסוף מן התחתית שבתחתית משל היתה תיבת פנדורה. עולם ללא גאולה, שבר ללא תיקון. עולם שניתן לחייך בו חיוכים חולפים של אהבה ולהמשיך ללכת מתוך הכרה שלימה בסוֹפיות, בשברירותו של הרגע, בחוסר המיצוי ובחוסר התכלית של הפעילות האנושית.

    פגשתי את טלי כוכבי, שכנתי היקרה ל"רשימות", חיפאית ותיקה, וטיילנו קצת באוניברסיטה מדברים על דברים שקורים ועל דברים שאירעו די מזמן. הראיתי לה מתוך ספר את השיר הזה של נאזים חכמת (1963-1902) שלא יכולתי להירגע ממנו כל היום וגם כל ההרצאה בעת שדיברתי, תקתק בתוכי כמו שעון בּלוּע:  

 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

(נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 123) 

 

דיברתי עם טלי על השיר, ועל ההתכתבות שלו עם השיר 'תמורות' לתמיר גרינברג שקראתי כמה דקות קודם לכן בהרצאה. וטלי אמרה שזה כמו 'היו שלום ותודה על הדגים, רק להפך' וזה הביא אותי לידי חיוך ואז חשבתי בתוך עצמי כי 'היו שלום ותודה על הדגים', על פי דגלאס אדאמס, זה פתק שהדולפינים משאירים אחריהם כאשר הם עוזבים את העולם ונודע שהם תמיד היו יישויות אינטיליגנטיות לאין ערוך יותר מן האדם. חשבתי כי ביממה האחרונה דולפינים מלווים אותי בכל מקום.

*

*  
לפנות ערב, מעט בטרם שקעה החמה, הגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל לעשות את דרכי לתל אביב. הרכבת הבאה עמדה לצאת בעוד חצי שעה. נזכרתי כי לא התפללתי מנחה. נעמדתי על יד ספסל בתחנה שהיתה די שוממת, הורדתי את כובעי ועמדתי בכיפה בכדי שאנשי הביטחון לא יגיעו לתהות לגבי התמהוני הממלמל אל עצמו. עמדתי עם הגב לים. מרחוק דימיתי להריח את הים ואת ירקותו. התחנה החצי הריקה נדמתה כמו דף שהטקסט שעמד בו נטשו. אחר כך התיישבתי על הספסל לרגע וקראתי שוב את 'תמוּרות':

 

הִגַּעְתִּי אֶל הַיָּם רַגְלִי,

דֶרֶךְ הַשּוּק הַמְרֻקָּן 

אֶת הַגַּלִים אֵינִי מַכִּיר

אֶתְמוֹל הָיוּ פֹּה אֲחֵרִים וְהִסְתַּלְּקוּ

וְאֵלּוּ שֶעַכְשָו מְלַחֲכִים אֶת כּפּוֹתַי

יֵלְכוּ גָם הֵם

הַיָּם אָפֵל, הַחוֹל אָפֵל.

נַאֲקָתָם שֶל הַגַּלִּים

גָם הִיא בָּאֲפֵלָה.

עָלַי לֵילֵךְ עִמָּם

אַךְ קֹדֶם כֹּל

אֵשֵב עוֹד רֶגַע קָט

עַל מְלַאכְתִי.

לֹא לִי לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה

לֹא אֲנִי הוּא זֶה שֶיַּשְלִימָהּ

(תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 49)

 

התנועה הזו הבלתי פוסקת של הדברים, של מצבי הנפש. סופיותם. התחנה כבר היתה כסוית אפלה. מקרוב שמעתי את תנועת הרכבות הולכות ושבות על המסילות, כמו נסיון לחקות את תנועתם המתמדת של הגלים הרחק.

*

 

*

השיר Dolphins נכתב והושר לראשונה על ידי אמן הפולק האמריקאי פרד ניל (2001-1936). השיר בוצע פעמים רבות מאז, בין היתר על ידי טים באקלי, בילי בראג ו- TheThe (מאט ג'ונסון). הבאתי אותו בביצוע המקורי משנת 1969.

השיר, ReasontoBelieve ,נכתב ובוצע במקור על ידי אמן הפולק האמריקאי טים הארדין (1980-1941) . כאן בביצוע כיסוי יפהפה של בילי בראג וליסה מילר שהוקלט לטלויזיה האוסטרלית בשנת 2003.

 

 

בתמונה למעלה: נחום גוטמן, אניות ביום חג בנמל חיפה, שמן על בד 1959

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »