Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טלי לטוביצקי’

*

תני בשם ר' מאיר שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם: מראה פנים ודעת וקול; מראה ודעת מפני הגזלנין וקול מפני הערוה. אמר ר' יצחק: אפילו תינתא וחיטא לא דמיא לחברתה (=אפילו תאנה וחיטה לא דומה לחברתהּ).  

[תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק רביעי הלכה ט]

*

הטבע כה מרנין וכה עשיר בגרסאותיו, עד כי לא יימצא בין העצים מאותו המין צמח אחד דומה לשכנו, ודברים אלו אמורים לא רק בצמח בכללותו, אלא גם בין הענפים, העלים והפרי, לא יימצא אחד שהוא זהה בדיוק למשנהו"
[לאונרדו דה וינצ'י, Libro di pittura, פירנצה 1495 לערך (הושלם 1498), פרק 501; מצוטט מתוך: פריטיוף קפרה, המדע של לאונרדו, תרגם: עמנואל לוטם, זמורה הוצאת דביר: אור יהודה 2010, עמוד 204]

*

איינשטיין התענג על פשטות החיים בווטש היל. הוא טייל להנאתו בשדרותיה, ואפילו הלך למכולת לקניות עם הגברת באקי, ויותר מכל אהב לצאת לשיט בסירת העץ שלו, שאורכה חמישה מטרים, שהוא קרא לה טִינֶף – המילה ביידיש לחתיכת אשפה ("טינופת"). בדרך כלל נהג לצאת לבדו, ללא מטרה, ולעתים קרובות בחוסר זהירות. "הרבה פעמים הוא היה נעדר לכל היום, פשוט נסחף לו", נזכר אחד מחברי מועדון היכטות המקומי, שהלך להחזיר אותו בכמה וכמה הזדמנויות, "ככל הנראה הוא פשוט ישב שם וחשב".

[וולטר אייזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2011, עמוד 558]

 

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

 *

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל.  

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת: ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

*

*

בתמונה: Wynn Bullock (1902-1975), Child on forest Road ,1958

Read Full Post »

*

זו רשימה לזכרה של ידידת רחוקים, קרובת לב, המשוררת, החוקרת, הפנסתרנית והבלוגרית, טלי לטוביצקי (2019-1976), שההודעה על מותהּ ביום שישי לפני שלושה שבועות גרמה לי לעזוב סלי קניות ולפרוץ בבכי ביציאה משוק לוינסקי; ואז כששבתי הביתה, התיישבתי עם ספרה וראיתי הקדשה שכתבה לי בכתב ידהּ תחת שער ספרהּ משנת 2010 וחשבתי – לא יהיה יותר; ואז שוב ביום ראשון – בבית הקברות. את פגישתנוּ האחרונה לפני כשנה, היא סיימה בחיוך ואמרה "עוד ניפגש".

טלי הייתה מטובות המשוררות. מאוד אהבתי אותה. ימים לפני פטירתה התבשרתי דרך הפייסבוק שהיא זכתה במהלך ימיה האחרונים להפוך לאם בפעם השניה (עם בת זוגהּ טל לוין). בהלווייתה למדתי כי גם ראתה עותק שמש, של ספרהּ השני, הזכות לשלמוּת הגוּף, בו עוד הספיקה לסמן כמה תיקונים בליל מותהּ.

בשבועות שחלפו, חיפשתי התכתבויות איתה. נזכרתי שהקדישה לי רשימה שלה לאחר ששוחחנו על שירת ויזלטיר, מה שהפך לפסטיבל ויזלטיר בין הבלוג שלה, הבלוג של המשוררת כרמית רוזן והבלוג שלי; באותה פעם שהזהירה אותי מפני מגיב המשתמש בשמי באתר של עיתון 'הארץ' (אני לא קורא עיתונים) ועודדה אותי להגיב כנגדו בשמי ובקולי, והוכיחה בכך שהיא חברת-אמת ששמו של הזולת חשוב לה ממש כשמהּ; בפעם שכתבה בתגובה באתר זה: "הבנתי לגמרי (לגבי השיר). אולי גם אתה לסבית" מה שהוביל, לשיחה (פרטית ומבודחת) על מה שהופך אותי לסבית בעיניה. מצאתי גם טיוטת שיר שפעם שלחה אליי ושכחתי מזה לגמרי (חלפו שבע שנים);  מצאתי התכתבות שבה כתבתי אליה מודאג ומעורבל, כשנודע לי שהיא מתמודדת עם מחלת הסרטן; מצאתי גם הודעה מודאגת ממנה לאחר שבתי עברה ניתוח ואושפזה. לא התראינו יותר מאשר בכמה הזדמנויות בודדות, בכל זאת קראתי את הבלוג שלה שנים, ומזמן לזמן, היינו שולחים זה לזו איזו דרישת שלום וירטואלית לבבית. היא הייתה בעיניי מופת להתנגדות בלתי אלימה ולדאגה לזולת. שום דבר העוסק בזכויות אדם לא היה זר להּ. אחת לזמן, ידידות או עמיתות היו מספרות לי שהכירו במחאה למען ילדים בסוריה או למען בדווים בדרום את המשוררת, טלי לטוביצקי, ותמיד הייתי מחייך מבפנים, על הידיעה ששוב טלי יוצאת לתקן את עוולות העולם; להתייצב כנגדן בשורה הראשונה.

אני רוצה לכתוב כאן מעט על שיר מתוך ספרהּ, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), שיר כבר לפני כעשור חשתי שהוא מהשירים היפים ביותר שקראתי באותן שנים, ואף כתבתי זאת. עתה משלשנים ההן נוסף עוד עשור – אני יכול לומר שזהו אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בעשור ומשהו האחרונים.

  *

הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ, נַעֲשֶׂה חֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת.

בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, קָפַצְת

מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד

מַחֲזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד, מְנַסָּה עֲדַיִן, בְּעֵינֶיהָ

עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל

כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים

וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן,

לְכַשֵּׁף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּשְׂעָרֵךְ

יֵשׁ כְּבָר חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

וּבֵיתֵךְ שׁוֹמֵם מִנּוֹכְחוּת אָדָם

וְכָל מִי שֶׁכִּישָׁפְת הָלְכָה אוֹ אַתְּ הָלַכְתְּ מִמֶּנָּה

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד רֵיקָן וּבַדַּאי.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, עורכת הספר: צביה ליטבסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 59] 

*

מאגיה ושירה פסעו בעולם העתיק פעמים רבות יד ביד. במקרא עצמו, שירות (שירת הים, השירה עלי באר, שירת דבורה) נישאו לא אחת לאחר התרחשויות, שהוצגו כפרי התערבות אלוהית בתיווך נביא העושה איזו פעולה או מתפלל באופן שמשפיע על התהוות נסית; ראש האקדמיה האפלטונית במאה החמישית, פרוקלוס (נפטר 485 לספ' לערך), עם שדגל בכך שההויה היא מערכת של נאצלים (מן האחד הטרנסצנדנטי) באורח סיבתי-לוגי-הכרחי; בכל זאת, האמין בכך שלצד המערכת המוסדרת, שורר סדר אחר, כאוטי במהותו, שדרכו יכול הפילוסוף שהוכשר בתורות אוקולטיות, לפעול באמצעות ריטואלים, תפילות ומזמורים; גם באמצעות פעילות מאגית ממש. השפעה זו על עולם האלוהות ועל פעולת הרצון האלוהי כונתה תאורגיה. במידה רבה, ניתן לראות בתפיסתו של פרוקלוס מקבילה למזמורים של יורדי מרכבה במיסטיקה היהודית הקדומה, גם הן נועדו לפתוח שערים, ולהביא ברכה על ראש נושא השבחות ועל המציאות כולה. בדומה לתפיסות אלו עמדה גם תפיסתו של בעל ספר המאגיה, ספר הרזים,  בן תקופת התלמוד –  שם הפעולה המאגית היא דבר-מה הקשור בהשפעה על  הרקיעים הנמוכים, המלאים מלאכים ושדים; לעומת זאת, ברקיע השביעי המופשט לחלוטין יפה רק התפילה, ואולי הדממה בלבד; ואין שם קמעות, ריטואלים פולחניים, או מתכוני כישוף, שעשויים להועיל.

ילדים, פעמים חשים עצמם כמאגיקונים סימפתטיים. מאגיה סימפתטית מתרחשת כאשר המאגיקון חש שהוא חלק אינטגרלי, גם אם חסר, מדבר-מה שלם (קוסמוס/יקום ו/או חברה/שבט). גם הזולת הוא חלק מהמארג הזה. לכן, כך סובר הילד, כשהוא שמח – הכל שמח לקראתו; כשהוא אוהב – הוא נאהב; כשהוא עצוב – כל העולם עוצר ממאוצו. כשהוא חש שהוא מעופף –  הוא אכן מפר את כוח הכבידה. יש בכך גם יסוד סביר. המבוגרים-המשמעותיים מגלים לילד סימפטיה רבה; גם חבריו. הם מונעים ממנו את ההיבטים המזעזעים של הקיום האנושי ככל-הניתן. אבל יותר, מכל הסבר רציונלי, ילד חש לעתים ששום דבר לא אדיש למגעו. אני נזכר שפעם כילד מתגעגע, ניסיתי להשיב לאחור את הזמן ופעם אחרת ניסיתי לעוצרו, כי ידעתי שהרגע הזה יחלוף ולא במהירה יזדמן לי רגע כזה בשנית. נסיתי שההווה לא יחלוף, שאיש מהנוכחים בו לא ימות. הזמן לא חזר וגם לא עצר. עם זאת, מאותו רגע נטבע בי איזה רצון שאינו מניח למצוא את הסדקים, שדרכם זורח הטבע (כל כמה שהוא זורח) באופן בלתי-אדיש בעליל.

בספרו, לקראת פילוסופיה של הצילום [תרגם מגרמנית: יונתן ו' סואן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 17-16], העיר התיאורטיקן של האמנות, וילֶם פלוּסר (1991-1920), הערה חשובה על היחס בין טקסט לדימוי. לשיטתו טקסט עיוני פילוסופי עוסק בהבניה מושגית של הדברים. לעומתו דימוי מצולם פתוח יותר להיבטים המאגיים ומעוררי הקסם שבנפש האדם. לכן, לשיטתו בלב המערכת המושגית עומדת הנהיה לבטל הקסם והמאגיה ולהסיר את ההשגה השגויה של המציאות שהם מבטאים. לעומת זאת, כאשר מעניקים לדימוי ולדימיון קיום שאינו משועבד לרציו; ולקסם ולמאגיה –  את הזכות לפגוש ברציונל האנליטי מושגי, מבלי שזה כופה עצמו לבער את הקסם שבעולם, קורים דברים המתקבלים על הלב ומעוררים אותו (טקסטים מושגיים הופכים יותר דמיוניים; ודימויים הופכים ליותר ויותר מושגיים, כך שניתן לדבר עליהם). מעט ייפיתי את פלוסר, שהוא הרבה יותר קר מכפי שתיארתי את דבריו. עם זאת, ברור  שניתן לדבר בעולם הזה על קסם, השפעה מאגית סימפתטית, ובכלל על אהבה –  לא כמושג, ולא כתולדת שדות כוח פוליטיים,  אלא כפלא. כן, אהבה היא מאגיה סימפתטית הרבה יותר מאשר חיבה עזה של אדם לזולתו האמורה להתבטא בפרמטרים מסוימים. כשלנפש האהובה כואב –  גם לך כואב; כשמישהי יקרה ללבך מתה – גם אתה מת, לפחות חלקית,  ושום רציונליזציה מושגית לא תציל אותך מזה.

אני מתקשה לכתוב את הרשימה הזאת, מתקשה לכתוב אותה כבר שלושה שבועות. בכל פעם יוצאות כמה מלים ונעצרות, חלקן משתתקות תוך כדי כתיבה,. כנראה משום שהכרתי את טלי וירטואלית בשנה שבה התחלתי לכתוב כאן, וקראנו זה את זו, איני יודע אם בזמן האחרון, אבל תמיד הרגשתי שהיה לה אכפת. כשאני מתבונן באתר שלי – פתאום נדמה לי כאילו שורר בו איזה ריק, שאני לא מסוגל למלא. אני לא יודע מה זה. נדמה לי שהמלים שאני כותב קדימה נוסעות לאחור ונבלעות בחור שחור. עוד לא הכרתי כזו כתיבה.

*

*  

בתמונה למעלה: נוף על יד בית קברות המסילה לחסרי-דת, עמק חפר, על יד קיבוץ בחן וכביש 6, 17.3.2019, צילם: שועי רז.

Read Full Post »

chess

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

  • לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
  • טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
  • דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
  • שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
  • ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
  • רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
  • בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
  • הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
  • פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

  • ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
  • דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
  • אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
  • דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
  • ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
  • הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
  • ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
  • סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

  • היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
  • עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
  • פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
  • מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
  • וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  • דודסורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
  • עזّ אלדّין אבו אלעישלא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
  • הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
  • איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכהאני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפְּפוֹ (פְּסַפְּפוֹ, בניב האיאולי הקדום שבו דיברה) מן האי לסבוס (630-אחרי 591 לפנה"ס) אשר ניגנה והקריאה את שירתהּ בלווית פריטה על כֶלִיס, נבל אשר תיבת התהודה שלו היה עשוי שיריון צב. במידה רבה היתה ספפו אמנית יוצרת, מוסיקאית ומשוררת, כעין: Singer-Songwriter קדומה. היא תוארה על ידי בן דורהּ המשורר אַלְקָיוֹס כך: הוֹ סַפּפוֹ סְגֻלַּת הַשֵׂעָר, שֶחִיוּכֵךְ עָנֹג. ספפו השאירה אחריה פרגמנטים רבים, חלקם הגדול בני שורה אחת או שתיים, המלמדים בכל זאת לשיעורין על מורכבות עולמהּ הפנימי. מאוסף שירי החתונה הגדול שהשאירה, דומה כי היא בשל הפופלריות שלה היא הוזמנה להופיע בשמחות, אולי אף התפרנסה מכך בכבוד. משירי אהבה ותאווה לנשים עולה כי ספפו אהבה נשים. הצלחתהּ שיחררה אותה מן התלות הכלכלית בעולם הגברים. היא היתה אמנם נשואה לגבר כנראה, כמקובל. באותם עתים,אך לא ברור האם חיה עימו. היא אף אספה סביבהּ תלמידות ומאהבות והקדישה להן שירת אהבה. לפיכך, כפי הנראה, הפיצו הגברים היוונים אחר פטירתהּ את המיתוס, לפיה באחריתהּ התאהבה בעלם צעיר ויפה ושמו פַאוֹן, ומרוב אהבתה שנכזבה השליכה את עצמה ממרומי צוק שבאי לֶאוּקַס. למיתוס זה כפי הנראה אין שורש במציאות, ודומה כאילו הגברים היווניים ביקשו לשלוט בגורלהּ, אם לא בחייה, אזיי אחר מותה.  אולי התוסף לכך היבט נקמני, מפני שמשירי ספפו, כפי שהעיר בחן המתרגם-מהדיר של שיריה בעברית, שמעון בוזגלו, מצטייר הגבר, כסוג של בעל חיים עימו נפגשים ומזדווגים בעיקר ביום הנישואין עצמו, מבלי תת דעת עליו כלל אחר-כך.

"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפּפוֹ, וכאשר הקדשתי לאחרונה שעה ארוכה לקריאת המהדורה העברית של הפרגמנטים שנשתמרו משירתהּ [סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010]  עלתה בלבי המשוררת טלי לטוביצקי, אשר על ספרהּ היפה נַסּי מִלִּים כְּלָלִיוֹת יוֹתֵר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), כתבתי כאן לפני כמה חודשים. ספרהּ רצוף אהבת נשים, במיוחד לאהובה ספציפית, אשר פרק יחסיה עם המשוררת הסתיים. כגבר אוהב נשים, וכמי שסוד תורת הגעגועים לאישה אינו זר לו, מצאתי בספרהּ שירי אהבה לא מעטים שנתחבבו עליי מאוד. הם—ובמיוחד עדינותם,  גרמו לי לחוש הזדהות וקרבה מיידית.

הנה למשל, שיר חסר שם של טלי לטוביצקי, אשר בראשו הונח מוטו משל חורחה לואיס בורחס, "אשה כואבת לי בכל הגוּף"   

 

לֹא נִזְהַרְתִּי וְחָלִיתִי בָּךְ כְּמוֹ בְּמַגֵּפָה

וְהִיא מְעַקֶּמֶת אֶת אֶצְבְּעֹותַי

מִתַּחַת לַכָּרִית, הַגוּף הַמְעֻנֶּה

רוֹצֶה לַחְפֹּר לוֹ בּוֹר וְהַמִזְרָן לֹא נֶעְתָּר אֲבָל

סֹופֶג בְּלִי קוֹל, בְּהַשְלָמָה אֶת הַמְּלִיחוּת הָרְטֻבָּה הָעֲקָרָה

שֶל הַדְּמָעוֹת כְּפִי שִקָּלַט אֵי אָז, לִפְנֵי יְמֵי-שְנוֹת-אוֹר

אֶת זֵעָתֵךְ וְאֶת רֵיחַ שְעַרֵךְ וְאֶת תַּאֲוָתֵךְ

כִי הִשְתוֹקַקְתְּ אֵלֵי כְּדֵי

כָּךְ שֶהַפְּרִידָה מִמֵּךְ אֵינָהּ

אֶלָּא טָעוּת

שֶיֶּש לְהִתְעוֹרֵר אֵלֶיהַ מֵחָדָש כָּל רֶגַע

וּלְהַמְשֶיךְ לִנְשֹם.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 56]

 

   זהו לדידי שיר של זמן-לב וגוף. הגוף החושק, המתגעגע ובד-בבד מבין כי הגעגועים והיסורים הנם חסרי מענה מצד; הלב, הזמן הרגשי שבלב, ממאן להניח, רוצה להמשיך עוד באהבה, להתנחם בזכרונהּ של האהבה והתשוקה. הגעגוע האצור בגוף האבל על הפרידה מביע את המרחק, אבל גם את הכניעה ואת חוסר האונים. הלב הממאן להכיר בזמן-השעונים, ועוד הומה ולא מניח, לזמן הרגשי של האהבה, יודע שהפרידה אינה אלא טעות. לאמיתו של דבר, הוא זה שאינו מניח לאוהבת לכרות לעצמה בור. הוא—מתוך זכרון האהבה, ומתוך ידיעה שברגש על ההכרה להמשיך לאהוב, מתיר את המשך הנשימה ואת התמד החיוּת.

שירהּ של טלי לטוביצקי דומה מאוד בעיניי לשיר התחינה-התפילה של ספפו בפני אפרודיטה, אלת האהבה:

*

אַפְרוֹדִיטָה, בַּת-אַלְמָוֶת

עַל כֶּס-סַסְגוֹנִי יוֹשֶבֶת

אֵשֶת מְזִמּוֹת, בַּת זֶאוּס

אֲנִי מָפְצִירָה בָּךְ:

אַל תְּשַעַבְּדִי אֶת לִבִּי, גְּבִרְתִּי,

לְמַכְאוֹבִים וְיִסּוּרִים,

לֹא, בּוֹאִי לְכָאן, אִם אֵי-פָּעַם שָמַעְתְ

אֶת קוֹלִי מֵרָחוֹק – וְהִקְשַבְתְּ,

וְעָזַבְתְּ אֶת בֵּיתוֹ הַמֻזְהָב שֶל אָבִיךְ

וּבָאת עִם מֶרְכָּבָה, רתוּמָה לְסוּסִים יָפִים וּזְרִיזִים

שֶחָבְטוּ בִּכְנָפַיִם חוֹפְזוֹת

וְנָשְׂאוּ אוֹתָךְ מִצְחוֹר הַשָּמַיִם

אֶל הָאָרֶץ הַשְחוֹרָה.

 

חיִש הֵם הִגִּיעוּ

וְאַתְּ – הוֹ, בּרוּכָה –

חִיַּכְתְ אֵלַי עִם פְּנֵי-הָאֵלָה שֶלָּךְ

וְשָאַלְתְּ אוֹתִי מַה שוּב קָרָה לִי

 וְלָמָּה אֲנִי שוּב קוֹרֵאת לָךְ

וּלְמָה אֲנִי מְיַחֶלֶת כָּל כָּךְ

בְּלִבִּי הַמְשֻגָּע:

"אֶת מִי שוּב עָלַי לְשַכְנֵעַ

לְהַחֲזִיר לָךְ אַהֲבָה?

מִי, פְּסַפְּפוֹ, פּוֹגַעַת בָּךְ?

 

כִי אִם הִיא בּוֹרַחָת מִפָּנַיִךְ

תֵכֵף תִּרְדֹף אַחֲרַיִךְ!

אִם הִיא דוֹחָה אֶת מַתְנוֹתַיִךְ

הָא! בְּעַצְמָהּ תָּעֲנִיק לָךְ.

אִם הִיא לֹא אֹוהֶבֶת,

תֵּכֵף הִיא תֹּאהַב אוֹתָךְ –

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה!

 

בּוֹאִי אֵלַי גָּם עַכְשָו,

גָּאֲלִי אוֹתִי מִן הָעִנוּיִּים הַקָשִים

וְאֶת כָּל מַה שֶלִּבִּי מִשְתּוֹקֵק לוֹ –

מַלְּאִי, הֲיִי לְבַעֲלַת בְּרִיתִי.

[סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 30-29]

*  

ספפו כמו נמלטת מעם מכאובי האהבה אל אידאת האהבה הגלומה בלבהּ, אלת האהבה, ומשם שואבת את הכח להמשיך ולקוות וליחל, כי הדברים עוד ישתנו וכי האהובה העוזבת או הממאנת עוד תשוב לזרועותיה ותחזיר לה אהבה. כמובן, שירהּ של לטוביצקי חסר את הפנייה אל היישות העלאית שמגלמת האלה, אלא אם כן, אותה יישות עלאית אותה קוראת ספפו בשם אפרודיטה אינה אלא האידיאה של האהבה, או האהבה עצמה, אותו יסוד בלתי משתנה של אהבה השוכן בלב המשוגע העיקש, הממאן להתנחם, המבקש להיאבק באכזבת הפרידה המתארכת, ומבקש בכל מאודו להמשיך לאהוב את האהובה, ולמצוא כח להוסיף לנשום ולאהוב.

*

מחר, יום שני, 11.4.2011, 20:00, תועלה בתיאטרון תמונע (רח' שונצינו  מס' שמונה) בתל אביב יצירתהּ הבימתית של עדיה גודלבסקי, בְּאָלֶ"ף סופה שתנוח, יצירה המקיימת דיאלוג עם המיתוס של אורידיקה המבקשת את אורפאוס ואת החיים מצד, ועם הסונטות לאורפאוס לריינר מריה רילקה, על המוסיקליות הקפדנית- ההרמונית שלהם, מצד. זוהי מונודרמה אקספרסיוניסטית, שהעלתה בדעתי, כאשר צפיתי בהּ בראשונה, טקסים מגיים ומיסטיים בני העולם ההליניסטי העתיק, וכן כמה ממחזותיו הקצרים של סמואל בקט, כגון: לא אני. את עדיה מלווה לאורך הערב המוסיקאי דניאל דוידוביץ'. אבל בקטעי היצירה, בהם מלווה עדיה את עצמה בלוויית נֶבֶל-טרובדור, היא נשמעה לי כמו מי שמקימה לתחייה את שירהּ של ספּפוֹ: בּוֹא נֵבֶל אֳלֹהִי/ לְבַש קוֹל וְהְיֵה (סַפּפוֹ,"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", עמ' 105). אני מקווה מאוד להגיע מחר ולצפות ביצירתהּ של עדיה גודלבסקי בשנית. באתר המייספייס של עדיה ניתן לצפות באמצעות לינק המצורף בצידו השמאלי של הדף (תחת הקטגוריה: מעניינים).    

 

 

בתמונה למעלה: סיגלית לנדאו, פני הים, תצריב, אקוויטנטה, חומצה חיה, 2006.

 

© 2011 שוֹעִי רז 

 

Read Full Post »

ָ

1

   בספרו האפוריזמי המאוחר רב פעלים כתב הפילוסוף והמטפיסיקן היהודי, בקסטיליה אשר בספרד, יצחק אִבְּן לָּטִיף, (1270-1210)  את הדברים הבאים:

האילנות עושין פרי ואין כונת החפץ התכליי באילן כי אם בפרי כי כן העניין בנפש המדברת עם השכל האנושי וידיעת המלאכות האומניות והמחשביות הן כדמיון העלים השומרים הפירות עד זמן בישולם  

[יצחק אבן לטיף, רב פעלים, פסקה כ"ד]

   לדעת אבן לטיף 'כי אדם עץ השדה' (דברים כ,19) באשר חיי הכרתוֹ עשויים להיניב פרי; הנבת הפרי – היצירתיות המחשבתית, היא תכלית האדם. כלומר, כשם שהחפץ התכליי (הרצון התכליתי) בטבע הכרוך באילן הוא הנבת פירות , כך באדם המבוקש לדידו של אבן לטיף הוא שהנפש המדברת (מונח ימי ביניימי המייצג את הפן האינטלקטואלי-אנליטי שבנפש האדם) תגיע לידי שלימותה; האמנויות והמדעים הינם רק כעין הגנה ומשמר על הפירות ההולכים ומבשילים. אף על פי כן ניכר כי לדידו של אבן לטיף אין הפרי הבשל מייצג את הידע השלם, אלא את הפעלתו-הכוונתו באופן יצירתי, כלומר, הפרי בניגוד לעלה הינו תובנה חדשה מסעירה שהושגה כתולדת עיון מרובה והתנסות באמנויות ובמדעים. מבחינה זאת דומה כי היא אינה יצירה הממשיכה ובמידה רבה מסכמת את השגיהם של הוגים ואמנים קודמים, אלא מביאה לידי ביטוי את פירות רוחו העצמיים-ייחודיים של האדם, שהעלה פרי; כלומר, הצליח להוציא תחת רוב עיוניו והתנסויותיו, תובנה חדשה, מפעימה, כעין התגלוּת (תיאופניה או אפיפניה).

   אבן לטיף עצמו, ידע חיים למודי נדודים; האקלים המחשבתי בו פעל בקסטיליה של עיבורי המאה השלוש עשרה לא היה נח עבור פילוסופים כמותו, שנמצאו ברדיפה פוליטית-דתית על ידי ראשי הקהל. אף על פי כן כאינטלקטואל-יוצר בן התקופה הוא לא חדל מנדודיו לבקש דעת, ואגב כך לנסות ולהיניב את פירות השגותיו-תובנותיו.

*

2

   המשורר האנדלוסי, בן סביליה, באנדלוסיה אשר בספרד, לואיס סרנוּדה (1902- 1963) כתב בשירו, אביב ישן נושן:

 

עַכְשָו, תַּחַת שְמֵי עַרְבִית סְגֻלָּה,

כְּשֶהַמַּגְנוֹלְיָה בִּפְרִיחָה וּמְסֻבֶּלֶת טַל,

לַעֲבֹר בְּאוֹתָן סִמְטָאוֹת, בְּעֲלוֹת הַסַּהַר

בָּאֲוִיר, כָּמוֹהוּ כַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ

 

הָרָקִיעַ וּתְלוּנָתוֹ יָמְרִיצוּ סְנוּנִיּוֹת לִדְאוֹת

בִּלְהָקוֹת, וּבְאַחַת הַמִּזְרָקוֹת הַמַּיִם,

בְּקוֹל אֲדָמָה עָמֹק, יַמְשִיכוּ לְתַנּוֹת סִפּוּרָם,

וְאַחַר-כָּך שָמַיִם וָאֶרֶץ יִשָּאֲרוּ שְקֵטִים

 

בּפִנַּת חֲצֵרוֹ שֶל מִנְזָר, עָזוֹב לְנַפְשְךָ

מֵצַח שָעוּן בְּכַף יָד, רוּחַ רְפָאִים הַשָּב

לְעִיר הֻלָדְתוֹ, תִּבְכֶּה בְּחָשְבְךָ כַּמָּה

יָפִים הָיוּ הַחַיִּים וְאֵיךְ נָקְפוּ לַשָּוְא. 

[לואיס סרנודה, תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם והוסיף אחרית דבר שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 13]

*

   סרנודה אשר ברח מספרד הפשיסטית והבלתי-טולרנטית בשל היותו הומוסקסואל-מוצהר, והיה חבר בברית האינטלקטואליים האנטי-פשיסטיים ולוחם במלחמת האזרחים בספרד, שב בשיר אל מראות השתיה שלו, אל עירו סיביליה, אל נופי ילדותו; יפהפיותו של הטבע העומד באביב, אִבּהּ של פריחה השבה ושונה עצמה, והנה דווקא בפנה של מנזר בתוך העיר, במרוחק מן הנוף הפודה, יושב סרנודה בדד ובוכה על יפי החיים שחלפו ועל הכאב האגור בתוכם. האדם לא השתנה; עמים עודם רוצחים עמים, לעתים על אותה כברת ארץ ממש; ממסדים פוליטים או דתיים עדיין גוזלים מן האדם את חירויותיו; אנשים נכונים לשעבד ולדכא את זולתם. ובכל זאת, המגנוליה בפריחה ומסבלת טל, מגנוליה חלומית, כמו מסמלת איזו הבטחה רחוקה, ועוד יותר את יצירתו הייחודית של המשורר, את שירתו עצמה. השירה, היצירה — כעין מגנוליה פורחת, עץ חיים, שלא ברור האם חלקו בעיר עצמה או בתרבות, או שהיא מגלמת איזו מציאות פנימית אוטופית אקס-טריטוריאלית, שממנה נובעת השירה, היצירה, ועמה הנפש פורחת ועולה. הערים– עם כל יפיין ותרבותן אוצרות הן מוות, בּזבּוּז ודווי.

   בשיר נוסף (בפרוזה) מעמיד סרנודה על היותו של עץ המגנוליה לדידו סמל או אידיאה, הסמוך אמנם על נופי ילדותו אך מהווה, כפי שמציג זאת סרנודה את "תדמית החיים עצמם":

 

בשבילי עץ מגנוליה זה היה תמיד יותר מאחת מתופעות יפיה של המציאות; בו התמצתה תדמית החיים עצמם. אף על פי שלעתים אני מתאוה לשנות תדמית זו למשהו חפשי יותר, שוטף בנֹעם עם בני אדם ועם הדברים, אדע אל נכון שדוקא חייו הנסתרים של אותו העץ, פריחתו שאינו נזקקת לעדים, הם שהאצילו את האיכות הנעלה, תעצומות נפשו הן שחזקוהו ללבלב כמו הבדידות פרחי טֹהר, כקרבן שנדחה מעל מזבחו של אחד האלים. 

[לואיס סרנודה, 'עץ מגנוליה', שם, עמ' 45]

 

   את מה אפוא מבכה סרנודה בישבו מצחו שעון על כף ידו בחצר המנזר ? את החיים היפים שנקפו לשווא בערים, ואשר ביקשו עצמם לשכון תמיד תחת המגנוליה בעת השקיעה הסגולה או לעבור בסמטאות בדד חרישית-חלומית, טופפים והולכים, בצעדם העצמי-היוצר, השונה מטפיפת כל-אדם; את גלותו הממושכת, את סבלו של האדם, את הרגעים המעטים בלבד בהם הצליח להתקרב כמעט אל לב היצירה. את המגנוליה, הסמטאות, הערב הסגול והסהר – מהם רחק כל-כך.

*

3

 

   גם אבן לטיף וגם סרנוּדה הנם גננים. לשניהם יש אידיאה של עץ חקוקה בלבם. הראשון, החקלאי, מבקש להעמיד בתהליך אינטלקטואלי ממושך של עיון והתבוננות — פירות יצירתיים, הם סיבתו התכלית של העץ, שלימותו שבפועל; האחר, הטייל-החוֹוֶה-מלנכולי, מבקש להתבונן באידיאה של העץ החקוקה בליבו, המתגלה לו ביפי הטבע, הוא רק מייחל לכך שבזמן הנותר לו, יימצא לו הפנאי הרגשי להתבונן בטבע, באידיאת היופי והחיוּת שהוא מגלם, מבלי שבני האדם, מאורעותיהם ויחסיהם הפוליטיים יסיחו את דעתו. מכוחה של התבוננות זו הוא מבקש ליצור את שירת עצמיותו. סרנוּדה המשורר כמו מקיים את שורתו של אברהם בן יצחק (סונה) (1950-1883): אשרי הזורעים ולא יִקְצֹרוּ/ כי ירחיקו נדוד; אבן לטִיף, הפילוסוף הימי ביניימי, אינו יכול להעלות בדעתו התבוננות או טיול שאינם בני-תכלית.

*

הלילה, יום רביעי, 19.1.2011, 19:30, יתקיים בחנות הספרים "ספור פשוט", רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב ערב לכבוד ספרהּ של המשוררת טלי לטוביצקי נסי מלים כלליות יותר. בין המשתתפים/ות: צביה ליטבסקי, אורית מיטל, רפי ויכרט, שמעון אדף, חגית סבג ושירה סתיו. מוסיקה: אוריין פדורוביץ'-עבודי: גיטרה קלאסית.  הכניסה חופשית.

על ספרהּ היפה של לטוביציקי כתבתי כאן

לרשימה מט"ו בשבט לפני שנתיים, שהופכת לאחרונה רלבנטית מתמיד: הרבה עצים, אבדן עצות וחצרות אחוריוֹת

 

בתמונה למעלה: Martin Johnson Heade, Magnolia, Oil on Canvas 1890

 

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 *

 

שָקֵט בְּאַהֲבָתִי. שוּבִי,

שוּבִי לְקִסְמֵךְ אַהֲבָתִי, שוּבִי

[יאיר הורביץ, מתוך: 'לאהבתי, כשתשכים', נדפס: יאיר הורביץ, מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 97]

1

 *

   חבר שאלני לפני כמה שבועות האם אני קורא שירי אהבה הומוסקסואליים ולסביים באופן שונה מזה שאני קורא שירי אהבה הטרוסקסואליים; ואם כן, כיצד אני מגדיר את ההבדל? זה הצריך אותי להרהור-מה; כלומר, עניתי מיידית כי איני עושה הבדל, וגם אם מעולם לא נמשכתי לגברים ואף מטעמי מגדריים קשה להניח כי ידעתי אהבה לסבית מהי (למרות שאני אוהב נשים אהבה שורשית), עדיין אני מכיר את האהבה, התשוקה, הערגה, הגעגוע – כל אלו הם כוחות פעילים בנפשי, המאפשרים לי להזדהות, להבין ולהתרגש – גם כל אימת שאני קורא שיר אהבה לסבי או הומוסקסואלי. ברם, כאשר פרטתי את הדברים לעמקם, גיליתי כי כמה וכמה משירי האהבה היפים יותר שקראתי בעברית (מקוריים או מתורגמים) בשנים האחרונות היו שירי אהבה שנכתבו על ידי הומוסקסואלים ולסביות (למשל, שירו של פדריקו גרסיה לורקה: "ליל האהבה ששנתהּ נודדת" מתוך סונטות של האהבה החשוכה בתרגומו של רמי סערי; או שיריה של רונה קינן: "Train", "עיניים זרות" ו-"במערכת הדם"), אולי משום שמחברים/ות מבקשים/ות שם עדיין את שפתוֹ הייחודית של האיחוד הגופני-נפשי בין בני אותו מין, ובעברית. ומתוך החיפוש ישנו משהו שגוּר פחוֹת, מבקש דרך, פורץ גדרוֹת, יותר מאשר בניסיון לחבר שירי אהבה הטרוסקסואליים בזמן הזה. שמא עדיין למרות הכל, יש בהן איזה תודעת מרי; הכרה באהבה החד מינית כדבר-מה שעדיין אינו מובן מאליו בחלקים נרחבים של החברה בהם פועלים/ות המשוררים/ות (הארץ שמחוץ לתל-אביב רבתי). אבל, כללו של דבר, אני מאמין כי אני נהנה עדיין באותה מידה משיר אהבה הטרוסקסואלי, כאשר עולם הדימויים, מטפורות, סמלים הארוגים בו, אינם שגוּרים ומעייפים, וגם האהבה המתוארת בו אינה מובנת מאליה; בין מפני שהיא מציירת מצב בלתי-שכיח, ובין מפני שנפשה/ו של הכותב/ת נוקטת לשון שיש בה מן המועט, המעולה והנדיר.

   ספרהּ החדש של המשוררת טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), הוא בעיניי, קודם לכל, מאסף של שירת אהבה לסבית יוצא דופן; תוכו רצוף אהבה, מוטב לומר, סואן אהבה וגעגוע; מעבר החציה על כריכתו (תצלום מאת יורם קופרמינץ) כמו מרמז את ההתנסות: תנועה מאן לאן, מעברים מהכא להתם, סיכויים וסיכונים של אהבה, שכדרכה – פשוטה היא כחציית כביש ומסוכנת כמוה ממש; יש להתבונן באהבה, לא להסיר עיין, כאילו מבקשת היא לחמוק תמיד, ולעתים לפצוע את לבו/לבבה של האוהב/ת פצעים של יום-יום.

    את מקצת השירים קראתי עוד לראשונה באתר של לטוביצקי והתרגשתי כבר אז. כעת, בגרסת הספר ישנה שהות לקרוא לאט. לעמוד על תימות מרכזיות בשירת האהבה שלה. למשל, תימה מרכזית, הרוחפת מעל הספר כולו: חיפוש האהבה, גם כאשר אין אהובה ואזיי היא כעין טופוס של העדר פיסי ומטפיסי, מעין חוסר ההופך את המציאות כולה לפגומה וחסרת משמעות, ובאשר יש אהובה עדיין יש חיפוש אחר האהבה בתוך האהבה: בתוך הזוגיות, מערכת היחסים, יחסי המין; העולם של לטוביצקי סואן אהבה וגעגועים. חיפוש תדיר אחר האהבה כמהוּת אפיפנית בחיי האדם; אהבה כמוליכה את האישה, את האדם, את האנושות כולה; נסיון להתקומם,גם אישית, גם פוליטית וחברתית, כלפי הדברים המרחיקים מאיתנו את האהבה, את המשמעות. זוהי שירה קיומית מאוד במובן שהאהבה כ"יש" והאהבה כ"העדר" הם סממני הקיוּם הנהירים ביותר, המתווים את דרכהּ של המשוררת ואת דרכנוּ כבני אדם.

*

2

 *

   כאן, אביא מתוך הספר צמד שירים, המאירים היטב את אותו חיפוש קיומי חסר-נחמה אחר האהבה הנשית-הלסבית, אשר נגעה בלבי כה, עד שלא יכולתי לקראם אלא כשירים על נהיית אהבה במשמעהּ האוניברסלי ביותר. קראתי אותן כאילו היו זכרונות-אהבה ישנים, שכבר כמעט שכחתי. אני חושש כי כל אחת/ד עשוי למצוא בהם מעצמו/ה וממארג זכרונותיה/יו:

בְּשָלׁש לְפְנוֹת בֹּקֶר חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ

בְּכָל הַמִטָּה

חִפַּשְתִּי אוֹתָךְ

בֵּין הַמִרְצָפוֹת, חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ

מִתַּחַת לַמַּחְצֶלֶת

 

עַד שֶהָאוֹר בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת כָּבָה

[שם, עמ' 22]

 * 

אֲנִי מְחַפֶּשֶת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת

לֹא מְמֹרַקוֹת עֲדַיִן שֶל הָזִּכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶנִשְמְטוּ,

בַּחֲלוֹמוֹת שֶלֹא בָּאוּ עוֹד חֶשְבּוֹן,

בְּאִישוֹנֵי אֲנָשִים שֶצְדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בהם.

בִּדְבֵקוּת,

בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,

מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶהוּא נִבָּט מִתּוֹך בָּבוּאָתִי

שֶבָּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְלֶמֶת:

הַחִפּוּשׂ שֶלַּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –

נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.

נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.

['אַיֵּךְ', עמ' 54]

 

   שני השירים גם יחד עומדים בסימן חיפוש אחר האהובה והאהבה; שניהם מורים על חוסר ואבדן, על הנסיון למצוא את האהובה מחדש, אפילו בפנות הזכרון, בין המרצפות, או באישוני אנשים שצדודיתה חלפה בהם. יש כאן נהיה קיוּמית, לאהובה ולאהבה, להיות שוב ביחד, אף על פי שהנוכחות הפיסית-הקונקרטית נלקחה ומה שהיה נותר בגדר אפשרות-עבר או זכרון, ובכל זאת דומה כי לכל אהובה שמור איזה מקום בלתי נשכח בתוך הזכרון, ובתוך חיי הנפש. מן הבחינה הזאת, החיפוש הוא אכן בלתי-נפסק, כי אם בכל מערכת יחסים היתה את הייחודיות הבלתי נשכחת, את מגוון אפשרויותיה ומציאויותיה המיוחדות בתכלית. הנה רשמיה של כל אהובה הולכים ושוקעים והופכים לחלק  ממושג 'האהבה' בנפשהּ של האוהבת. ואף על פי כן, לטוביצקי סודקת את המודל האימפריציסטי הזה (דיויד יום) של רשמים קונקרטיים (פרטיים) ההופכים מושגים-כלליים (מלים כלליות יותר), משום שבסיומה של מערכת היחסים, או של מה מה שהיה מערכת יחסים, ישנו אבדן פרטי בלתי נשכח, כמעט בלתי נתפש. היא מודעת לכך שהאהובה הפכה לחלק ממושג האהבה הפנימי שלה, אבל עדיין ממשיכה לתור אותה, את רשמיה, את היותה. "המלים הכלליות" (הכללתהּ של האהובה במושג "האהבה" הפנימי, הנולד מכלל רשמי האהבה הפרטיים המשוקעים בו) אינו אלא נחמה פורתא שאינה מבטאת את החוסר, ההעדר ואת הנהיה.

   יתרה מזאת, בעקבות השיר, הקשתי אל מול הצג שלי, באחד ממנועי החיפוש, את המלים "נסה מלים כלליות יותר" וקיבלתי את התוצאה הבאה: "חיפוש מלים לשירים: כמה חבל. לא נמצאו מלים התואמות לחיפוש. ודא שכל המלים מאויתות נכונה. נסה מלים אחרות. נסה מלים כלליות יותר".  חיפוש המלים של המשורר/ת, כפי שמלמדת אותנו לטוביצקי, הוא חיפוש פנימי מתמיד, מתוך נהיה וחוסר, מתוך נסיון להחיות, לברוא מתוך הזכרונות את האהבה ואת האהובה שהיתה, כאילו ישנה איזו גלאתיאה פנימית שהשירה יכולה לעורר משל היתה לחש מאגי.

עם זאת, השירה אינה אלא מזכרת מהוויית האהבה, ומן האהובה הפרטית-קונקרטית; החיפוש הפנימי אחריהן מעבר לכך שהוא יוצר מחדש גישה (אולי מעברי חציה) אל זכרונות שכוחים, לא מצליח למצוא את הקיוּם הקונקרטי, את הישנוֹ שעוד לא אבד. האור בחדר המדרגות כבה. תוצאות החיפוש אינם תואמות אף מסמך. וכל שנותר, הוא החיפוש המתמיד הנוהה, אחר נוכחות האהבה. השיר הוא פינה ממורקת של זכרון או חלום. מעבר ליופיו ולמשמעותו עבור היוצרת ועבור הקוראים/ות את שירתה: הוא בד בבד זכרוֹן, וגם עדוּת למה ששוב לא יהיה. מן הבחינה הזאת, השירה מנציחה רגעים מסויימים, יקרים ללב, אך גם ממחישה עד כמה אותו רגע, מפגש חולף בין פרטים, אהבה, מערכת יחסים; הוא כבר בחינת זכרוֹן, מה שהיה ואינו, ועל כן יש בו משהו שכבר אי-אפשר שיימצא כמוהו. משהו נותר אבוּד; על-כן, אי-אפשר להפסיק לחפש אחריו.

*

3

*

   הספר מכיל עוד שירים יפים ונוגעים ללב. "הַעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ" (ללא שם, עמ' 59) למשל, הוא בעיניי אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.  הספר כולל גם בעיקר במחזור "ארץ" שירת מחאה פוליטית-וחברתית. אך בעיניי זהו ספר על האלכימיה של האהבה, המאגיה כביכול של השירה, המבקשת לעורר את זכר האהבה (והאהובה הקונקרטית) מחדש ועם זאת יודעת כי השירה רק יכולה להביא את הדברים אל סף-המציאות, באמצעות השפה. העולם עומד ריקן ובדאי (שם, שם) ואף על פי כן, בכל זאת, הנהיה לשמוע מחדש את האהובה "אֵיךְ אַתְּ רוֹחֶשֶת תַּחַת/ שְאוֹן הַיוֹם" (עמ' 58), היא שיבה נצחית והיא חיפוש תדיר, המעניקות לחיים ולשפה עצמה מלים כלליות (ופרטיות כל-כך), כגון: קיום, תקווה ומשמעות.

*

*

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*  bathing

*

הרשימה הזאת נולדה כתוצאה משיח-תגובות  על שירת מאיר ויזלטיר, עם המשוררות, טלי לטוביצקי  וכרמית רוזן, בו גילמתי בכנות-רבה את תפקיד האנטגוניסט, שאמנם התלהב מויזלטיר בצעירותו, ומאז נואש משירתו (אחרי ספרו מוצא אל הים). כתוצאה מאותה שיחה, החלטתי לשוב ולקרוא בספרו של ויזלטיר, דבר אופטימי עשׂיַת שירים (עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1976,, הדפסה שניה 1984), לראות האם אני עדיין מתלהב, ובמיוחד לנסוע שוב בספר אהוב אחרי הרבה שנים. 

 דבר אופטימי עשית שירים הוא אחד משלושת ספרי השירה הראשונים שרכשתי לצד משירי ז'ק פרוור בתרגום (אהרן אמיר) ו- שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה (בעריכת מתי מגד) בטרם קיץ 1990, הייתי אז כמעט בן 17. מצב כלכלי ומשפחתי על-הפנים, שכנראה הקרין גם על הנפש. אבל היתה הודעה על סיבוב איחוד מבטיח של להקת כוורת, קיבלתי בדואר מדוד ניו-יורקי עוד כמה קלטות שביקשתי של-Velvet=Undergroundו- Lou=Reed, והיתה מכירת חיסול בבית ההוצאה מסדה בדרום גבעתיים. מחירים ברצפות, צפורים בעפר. התברר שהיו שם גם ספרי הוצאות אחרות. קניתי גם את הזר של קאמי, את הנובלה בבית המרפא לדוד פוגל (ספריית תרמיל) את המחזה, ירמה, לפדריקו גרסיה לורקה ואת מות מאלון לסמואל בקט. שבעה ספרים סך הכל, שעומדים עד היום בספרייתי, ומעוררים בי חיבה ישנה. קצת קודם-לכן, הרשיתי לעצמי לרכוש גם את המשפט ואת סיפורים של פרנץ קפקא וקצת-אחר כך את עלי עשב של וולט וויטמן. זה היה הבסיס של הספריה שלי אז. עד אז קראתי בספריוֹת, בעיקר.

*

1

 *

  ראשיתו של  דבר אופטימי עשית שירים בשיר קצרצר, 'תאורה מילולית', אשר מהווה, כפי שאראה בהמשך מעין מוטו לקובץ כולו:

 *

וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין

אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיוֹמְיוֹמִיִּים

עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדַּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת

כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט

[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמוד7]

  *

   על פניו, מדבר השיר על השירה עצמה המפתיעה את צרופי המלים השגורים, היומיומיים, המוכרים לעייפה, באיזו חריגות של דין על-פי אמות מדה בלתי צפויות, כאותה טכניקה מאוחרת בציורי השמן של רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606), אשר פיתח טכניקת ציור בצבעי שמן לפיה כשמונים אחוזים משטח התמונה מוצלים, כמעט נתונים בחשכה, ואילו עשרים האחוזים הנותרי מוארים באור צָהֹב, מה שהעניק להם, את איכותם יוצאת הדופן, שיש בה מן הרוחני ומן האפיפני, תופעה בה הרגיש כבר רמברנט עצמו בימי חייו, אשר על כן זכו ציוריו להערצה יוצאת דופן מצד אחד, ולבוז על העזתו לחרוג ממסורת הציור הרנסאנסית הקלאסית (מיכאלאנג'לו, טיציאן, רפאל, ליאונרדו), מצד אחר. עולם האמנות נתון היה כבר במאה השבע עשרה במחלוקת בין הרבים השמרנים, ובין מיעוט חדשנים, הנהנים מן החידוש ומן העזת הביטוי האישי באמנות.

   אפשר גם כי שירו של ויזלטיר רומז לאחד מציורי השמן המפורסמים יותר של רמברנדט, 'משתה בלשצאר' (1635), המנכיח את פניו המבוהלות-תמהות של בלשצאר מלך בבל, יורשו של נבוכדנצר, מחריב המקדש, המנהל משתה הוללות בו מוגש יין בכלי המקדש, לנוכח הכתובת האלהית המסתורית המתגלה על קיר ארמונו, 'מנא מנא תקל ופרסין' המפוענחת על ידי דניאל העברי, כמי שמסמלת את חורבנה הקרב של מלכות בלשצאר ואת הירצחו הקרב של המלך. בתמונה מפורסמת זו של רמברנדט נראים בלשצאר ומיודעיו מוארים אך מאורהּ של הכתובת, המעניקה להם, לארשות פניהם המופתעות/נדהמות ממשוּת, שמבלעדיה דומה כי היו שרויים באפלה כמעט מוחלטת.

   השירה אפוא, מחד גיסא, היא אותו אור צהֹב, פתאומי, הבהוב חולף של התגלוּת, הבא פתע אל שימושינו השפתיים היומיומיים החשוכים-מוצלים, ומחייה אותם בתקוות-פתאום. מאידך גיסא, יש בה בשירה מן ההכרה המוסרית-פוליטית-חברתית, הבלתי-מתפשרת. המשורר כמו הנביא 'אינו יכול לכבוש את נבואתו', קרי: את שירתו-בשורתו באשר לנגעי החברה בה הוא פועל ואודותיה הוא שר. מצד אחד יש כאן אמירה אופטימית מאוד באשר לאופייה המאיר-הקורן- החי של השירה, ולגבי חדשנותהּ היצירתית. מצד אחר, מובעת בהּּ הסכנה החברתית הכבושה האורבת לפתחו של משורר שאינו יכול לכבוש את ביקורתו, ואינו יכול שלא לתאר את נגעי-החברה בה הוא פועל, כפי שהם נגלים לעיניו.

*

2

*

  דומה כאילו רמברנדט ואוריו הצהוּבים הגרו גם אל צידו השני של הדף, אל השיר השני, במובנים רבים, השיר הפותח את הקובץ כולו ומבשר את בשורתו הפוליטית והאסתטית-פיגורטיבית. כוונתי לציור המקראי-אקטואלי, , המתגלה בשיר 'נוסעים':

*

בִּכְנִיסַת הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל-אָבִיב הִבְחַנְתִּי בִּשְנָתָם

שְנֵי גְבָרִים שְחוּמִים בִּשְנוֹת הַשְלֹשִים, מַלְבּוּשִים חֲדָשִים

מִכְנָסַיִם, חֻלְצוֹת, עֲנִיבוֹת, הַכֹּל מַבְהִיק

מִתַּחַת לִשְנֵי קְלַסְתֵּרִים חֲטוּבִים אֲטוּמִים, 

סְמוּכִים זֶה לָזֶה סְמִיכוּת פִּסּוּלִית

עִם קַוֵּי הַפָּנִים הָחִתִּיִים הַמֻבְהָקִים

 

וְאָז יָדַעְתִי כִּי כָּל אֵלֶּה הַמַּחֲלָצוֹת

צָמְחוּ עֲלֵיהֶם מֵאֲלֵיהֶן, וְהֵם לֹא יְדָעוּן

הֵם שֶשְנָתָם תִּשְעִים דוֹר, הַנִּשָּׂאִים הָעִירָה בִּדְהָרָה

וּבְפָקְחָם עֵינֵיהֶם יִהיוּ נִדְהָמִים, וּלְרֶגַע עִזוּזִים

וּבְאֲבַק חַיֵינוּ יִתָּקְלוּ בִּסְעָרָה;

וְיָדַעְתִּי כִּי הִנֵּה אָנוּ נִבְלָמִים בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

וְשָם יִקְרֶה אוֹתָם דָּבָר נוֹרָא.

[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמוד8]

*

  בנסיעה באוטובוס-ציבורי בואכה תל-אביב, מבחין המשורר בנוסעים אלמונים, הניכרים במראם בעת שנתם, כאילו הם אנשי המזרח-הקדום אשר יובאו אל המציאות הישראלית העכשווית הממהרת, כאילו היו הדמויות המקראיות אשר צוירו על ידי אל-גרקו איש טולדו ועל ידי רמברנדט האמסטרדמי, לבושות במחלצות בני תקופתם המאוחרת, לבושים של היידלגו ספרדי או של בן אצולה הולנדי, ואילו כאן מבחין ויזלטיר באותם דמויות מוזרות-למראה, דמוניות-מיתיות, כאשר הן לבושות בחליפות בנות זמנו, משל היו אנשי-עסקים ממהרים, אלא שהם שקועים בתרדמה, וחרף המציאות הרוגשת-ממהרת הם ישנים את שנתם הארוכה, שכביכול אורכת כבר כימי תשעים דור.

  מיהם הנוסעים המסתוריים אפוא ומה ביקש המשורר-הצייר לצייר בתמונתו?  לדידי, ויזלטיר רומז כאן לפואמה הנודעת של ח"נ ביאליק, 'מתי מדבר', אשר נכתבה באודסה בשנת 1902. באותה פואמה תיאר ביאליק, אליבא דאגדות האמורא רבא בר בר חנא ( במקור: אבא בר בר חנא. אגדה תלמודית; תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף  ע"ג-ע"ד; אגדה המבוססת על מה שמביא: תלמוד ירושלמי סוף מסכת תענית), לפיה דור יוצאי מצריים, שנגזר עליו דין מות במדבר (לאחר פרשת המרגלים), היו חופרים מדי שנה בשנה כ-15 אלף קברים ולמועד ט' באב היו נכנסים לקברים ומתים, עד שבתום 40 שנות נדודים נמצאו שם ששים ריבוא (600 אלף) מתים, קרי: כל יוצאי מצריים. אליבא דאגדת התלמוד הבבלי, 'מתי מדבר' לא מתו. אלו נרדמו וכך הם ממשיכים בשנתם דור אחר-דור, וסוד מקום-שנתם ידוע רק לבדווים (ערביאים/ישמעאלים), וכך אחוזים הם בתרדמתם-המיתית עד לעת הגאולה. רבא דבר בר חנא, סוג של גוזמאי (או מספר-חלומות), כעין ברון מינכהאוזן תלמודי-רבני, מתלווה כביכול אל סוחר ישמעאלי המראה לו את מתי-מדבר, ובר בר חנא אף נוטל עימו חתיכה מן הציצית של אחד מהם כמזכרת, להראות לרבני דורו.

   ביאליק מתאר את מתי-מדבר הישנים כך:

 *

עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח […]

 *

יָחִיל הַמִּדְבָּר וְדוּמָם מֵאֵימַת הֲדַר רוֹמְמוּתָם.

רֶגַע עוֹד יִזְעַף בְּחֵיקוֹ, נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע –

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יִשְׁתַּתָּק, וּדְמָמָה עוֹלָמִית כְּשֶהָיְתָה,

וְשָׁכְבוּ אַדִּירִים כְּשֶׁשָּׁכְבוּ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ.

(ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמ' ש"מ)

  *

   את תמונת מתי-מדבר הישנים,יש לטעמי להשוות לצמד הישנים בשירו של ויזלטיר,שכמו יצאו מתוך מדבר-הנצח של ביאליק והושמו פתע באוטובוס הנוהר תל-אביבהּ,קלסתריהם חטובים-אטומים,עם קוי פנים חיתיים מובהקים,הישנים כבר תשעים-דור, כמו מהדהדים את תווי פניהם הברזליים-סתותים של מתי-מדבר, הישינים יובלות על-יובלות. יתר על כן, ביאליק מתאר בפואמה את יקיצתם הפתאומית של מתי מדבר, הניעורים מכוחו של המדבר המבקש למרוד ביוצרו (זאת לאחר שהנחש, הנשר והארי מנסים להעירם מדממתם). כאשר ניעורים מתי-מדבר הם ששים אליי קרב ומעוניינים לצאת ולכבוש את הארץ ללא עזר-האל וללא ארון הברית, מתוך מרד גלוי מפורש, ולנוכח הסער המתעורר במדבר. והנה אצל ויזלטיר, כאשר שני מתי-המדבר פוקחים את עיניהם: 'וּבְפָקְחָם עֵינֵיהֶם יִהיוּ נִדְהָמִים, וּלְרֶגַע עִזוּזִים/ וּבְאֲבַק חַיֵינוּ יִתָּקְלוּ בִּסְעָרָה'.  הישינים מתעוררים אל המציאות הישראלית בואכה תל-אביב. תדהמה אוחזת אותם. אחר כך הם לרגע, כמו בשירו של ביאליק, הריהם כמבקשים להיות: וַאֲחוּזֵי פְרִיץ אוֹנִים יָקִיצוּ אַדִּירֵי אֲיֻמָּה/ פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה/ עֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים – וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! (ביאליק, שירים, עמ' שמ"ו); אלא שאז ההתקלות באבק החיים הישראליים כמו מעכבת אותם, הם נבלמים בעטיו בתחנה המרכזית ושם כפי הנראה, דווקא בפאתי תל-אביב, 'קורה אותם דבר נורא'—שוב כנראה בעקבות ביאליק,  החותם את סערת התעוררותם של מתי מדבר עם שוך סערת המדבר, אזיי שבים הם אל שנתם הנצחית:

*

וְהָיָה הַמִּדְבָּר בְּרֶגַע הַהוּא עָרִיץ אָיֹם מְאֹד –

וּמִי יִכְבְּשֶׁנוּ?

וְעָלָה בַסְּעָרָה קוֹל פְּחָדִים וְנַהֲקַת עֲנוֹת –

אֵין זֹאת

כִּי אִם-יִיצֶר הַמִּדְבָּר בְּקִרְבּוֹ הַוֹּת,

דָּבָר מָר, דָּבָר אַכְזָר וְנוֹרָא מְאֹד.

 *

וְעָבַר הַסַּעַר. נִשְׁתַּתֵּק הַמִּדְבָּר מִזַּעְפּוֹ וְטָהַר.

וּבְהִירִים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה.

וְאֹרְחוֹת, אֲשֶׁר הִדְבִּיקָתָן הַסּוּפָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת,

תָּקֹמְנָה מִכְּרֹעַ עַל-פְּנֵיהֶן וּבֵרְכוּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֵיהֶן –

וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים

וְעַל-פְּנֵיהֶם כְּעֵין אוֹר: הִשְׁלִים אוֹתָם הַמָּוֶת גַּם עִם-אֱלֹהֵיהֶם.

וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –

צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבָם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.

(ביאליק,שירים, עמ' שמ"ז)

  *

     ככל הנראה נתכוון ביאליק בפואמה שלו לבקר את הציונות המדינית על חתירתהּ להקים במהירה מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל; ביאליק של ראשית המאה העשרים קרב היה לעמדתו של "אחד העם" (אשר גינזברג) לפיה יש להכשיר את הלבבות בטרם יינקטו צעדים מעשיים של חתירה לריבונות. ביאליק ביקש להזהיר את בני העליה השניה המתרגשת (כאמור מדובר בשנת 1902) כי עלייה ארצה ללא הכשרה רוחנית מתאימה ומתוך שאיפה פוליטית-צבאית גריידא לא תעלה יפה. אך אל מה כיוון ויזלטיר בשירו, באותה אקטואליזציה/ציור מקראי בנוסח רמברנדט, של מתי מדבר הניעורים באוטובוס הדוהר אל תל-אביב?

*

3

 *

  לטעמי את המפתח להבנת דבריו העניק ויזלטיר בשיר אחר משירי דבר אופטימי עשית שירים:

 *

אֵין לִי מִלָּה לְהָגִּיד עַל הַקְּבָרִים

עַכְשָיו, מִשָּמֻּלְאוּ וְנִסְתְּמוּ

הָיוּ לִי מִלִּים כַּאֲּשֶר עָמְדוּ רֵיקִים,

כָּאֲשֶר רָק נִסְתַּמְנוּ, 

כְּמוֹ שָמְסָמְּנִים בַּאֲתָרֵי בִּנְיָן,

עִם יְתֵדוֹת וַחֲבָלִים דַּקִים.

לְהַקוֹת בִּלְתִּי מֻנְחוֹת שֶל מַלְבֵּנִים מַאֲפִילִים

רִחֲפוּ עַל-פְּנֵי הָאַרֶץ כִּדְאוֹנִים.

 *

מִישֶהוּ סַמָךְ עַל הָרוּחֲ,

עַל הָרוֲּח שֶיִשָּׂא אוֹתָם לַיָּם,

— אַל תִּסְמוּךְ עַל הָרוּחֲ, בֶּן-אֲדָם,

הוּא נוֹשֵׂא אֲבַק פְּרַחִים עִם רֵיחֲ דָּם.

— כְּבָר אֵינֶנִי סוֹמֵךְ עַל הָרוּחֲ,

אֲנַי מְנַסֶּה אֶת הַזְמַן.

–וְאַל תְּנַסֶּה אֶת הַזְמָן, בֶּן-אֲדָם,

הַזְמַן שֶהוּא קָבְּרָן בְּמִקְצוֹעוֹ

— אֲנִי מְנַסֶּה אֶת הַזְמַן הַמְרַפֵּא, 

זְמַן מִסּוּג אַחֵר.

הַזְמַן הַמְרַפֵּא הוּא רוֹפֵא מְאַלְתֵּר,

תְּרוּפָתֹו לְפוֹרֵר וּלְקַבֵּר;

מוּטָב שֶתָּטִיח רֹאשְךָ בָּקִיר

זֶה מַבְטִיחֲ יוֹתֵר.

(מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמ' 88)

 *

   בניגוד לקבריהם המיתיים של מתי-מדבר שנפתחו ונסתמו ואפשר שעוד ייפתחו, קבריהם של חללי מלחמות ישראל, ובמיוחד של חללי מלחמת יום הכיפורים, אשר חלק גדול מהם אמנם נפלו ברחבי חצי האי סיני, כבר נסתתמו לבלי שוב. אפשר שהמשורר ראה טעם למחות על המלחמות התוכפות, ועל תפישתהּ הבלתי מעורערת של הציונות-המדינית, כמי שנדרשת לחיות על חרבהּ בכדי לקיים את ביתו הלאומי של העם היהודי. ברם, לנוכח הנופלים הרבים, השכול הרווח, אבק הפרחים עם ריח הדם של בתי העלמין ואי-היכולת לשכוח את מי שהיו ואינם, או לנסות בכל זאת, לשכוח ולמחול, ולהתייסר בשל כך. ובשל ההכרה כי המלחמות עוד יבואו, והשכול עוד יפרח וישגה, הוא אינו רואה כבר טעם לומר ולוּ מלּה, וחותם:  'מוּטָב שֶתָּטִיח רֹאשְךָ בָּקִיר/ זֶה מַבְטִיחֲ יוֹתֵר' .

   המשורר אפוא רומז כי כולנו למעשה, מתי-מדבר, ומדי מועד-פקודה, במדינת היהודים, בתים בלתי-נודעים עוד יידרשו למלא את מכסת הקברים החדשה, לנוכח מלחמות-הגנה, או בשל מבצעים צבאיים כאלו או אחרים, באוטובוסים בחוצות ערים, אם בירי בכבישים. מעגל הדמים שאנו נתונים בו והמנהיגות הישראלית וצה"ל תורמים לה את סאתם, מעלה את השאלה האם יש טעם לכל ההרג הזה? את השאלה הזאת רואה המשורר טעם למסור בלשון-שירה בלבד, בלשון היום-יום, בין ישראלים כמותו, הוא נואש אפילו מלמצוא בן שיח, שיוכל להאזין לקריאתו.

   השירה אפוא, בת-קול, קול-פנימי הדומה כמעט לשתיקה, המדברת רק למעטים, היא האופן שבו בכל זאת ניתן להשמיע קול, להפיץ איכשהו-כלשהו אור צהֹב רברנדטי בתוך מציאות של אור חקי אפרורי הולך ומתחזק, שעיקרו השררת אתוס לאומי-לאומני, הרואה בכל המלחמות מלחמות הגנה, ובמלחמות כיבוש, גם כן, מלחמות שחרור של חבלי ארץ, שלא על סמך הדין הבין-לאומי והחלטות האו"ם אלא על-דרך הבטחות המקרא. עם זאת, המשורר מודע לכך כי אותה מציאות מעודדת-לחימה וכיבוש רק הולכת וצוברת כח ומהלכים. וכך אל מול האור הצהֹב ההומניסטי של רמברנדט, של הרוח של השירה הוא מציג את אורהּ של הציונות המדינית-הצבאית כ-'אור חקי אפרורי' ההולך ונמסר בכל.

*

שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי

בְּעָנַן דָחוּס וְלֹא טָהוֹר

מוּל הַמִרְפָּסוֹת הַפְּעוּרוֹת

שֶל בָּתֵּינוּ הַנְּטוּיִים בַּחוֹל

 *

מוּל עֲצַבֵּי פָּנִים מִתְגַּעְגְעִים

לִרְוָחָה בִּנְגִיעָה שֶל רוּחֲ סְתָו

חַלְחַלַה קַלָּה בְּלֶחִי חֲרוּכָה

שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי

 

[…]

 

שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי

עַל אֲהַבַתֵנוּ הַפְּגוּעָה

עַל הַזִכְרוֹנוֹת הַנְּמַסִים

שֶחָשַבְנוּ לְהַפְלוֹת אוֹתָם בַּזְּמַן

 *

עַל בְּשָׂרֵנּו הַזוֹמֵם לִקְרוּס פִּתְאֹם,

עַל כֹּחֵנוּ לְהַחֲזִיק צוּרַת אֲדָם

שֶיְהְיֶה מַהוּת גּוֹמַעַת וְרוֹאָה,

 *

שוּב יוֹרֶד אוֹר חָקִי אַפְרוּרִי.

 

(מאיר וילטיר, דבר אופטימי עשית שירים, עמ' 96-95) 

    המשורר מנסה להביא אל המציאות אור צה­ֹב של חיוניות מילולית, מהוּת גומעת ורואה,אל תוך מציאות בה שולט אור חקי אפרורי של נהי שכול וצהלת-המלחמות שבדרך. למשורר אין חלק בשררה המדינית-פוליטית-צבאית, שררתו- היא השירה, הדיבור הפנימי של הנפש האנושית, זה שמעטים בלבד עשויים להטות לו אזנם.  מבחינה זאת חוזרת תפישתו-העצמית של ויזלטיר אל רמברנדט, שהיה חדשן יצירתי שזכה לביקורת רבה, ובמיוחד בעירו אמסטרדם, הודר מאז שנות החמישים של המאה השבע-עשרה מכל המכרזים שהעמידו השליטים, ועל אף שנהנה מיוקרה בין לאומית, בחייו המאוחרים, בני עמו, התעלמו מיצירותיו. אפשר כי תרמה לכך חדשנותו הטכנית יוצאת הדופן, אבל קרוב לודאי כי תרמה לכך הכרזתו כפושט-רגל באמצע שנות החמישים, ועוד קודם לכן, הולדת ביתו קורנליה מן המאהבת שלו הנדריקיה, עימהּ חי ללא נישואין, מה שהביא לחרם כנסייתי שהוטל עליה ושהדיר אותה מחיי הקהילה. כך דווקא בבית המודרים, בו חי רמברנדט עם הנדריקיה, בת-זוגו, טיטוס, בנו מנישואיו הראשונים (שנקרא כך על שם תלמידו החביב של פאולוס; רמברנדט צייר את עצמו כאחד מן הדיוקנאות כפאולוס) וקורנליה- ביתו, נוצרה יצירה חדשה, בשורה חדשה, שכוחה העל-זמני עלה על סדרי השלטון המדיני-פוליטי-צבאי-דתי באמסטרדם בת הזמן. על הסקרליזציה הסקולרית (הקידוש החילוני) של השירה/היצירה האמנותית, בהיותהּ צורתו הפנימית של האדם, על-פני כל הסדרים המוזכרים לעיל, מצביע גם ויזלטיר בשיריו.

*

  ביום שני הקרוב, 28.6.2010, בשעה 20:00, במסגרת יונת רחוקים: חוג לקריאת שירה עברית, תתקיים הרצאתו של המשורר והמתרגם (מספרדית, קטלנית, תורכית ולדינו), שלמה אביוּ, בנושא: 'יצר, יוצר ויצירה'. לשמחתי, הוזמנתי על ידי המארגנים, לשמש כמגיב להרצאתו של אביוּ. ההרצאה תתקיים בבית פרטי בתל-אביב. למעוניינים/ות להשתתף, אנא פנו אליי דרך האתר ("כתבו אליי").

בתמונה למעלה:  רמברנדט הרמנסזון ואן רין, אשה רוחצת, שמן על בד 1654. לדעת מומחים, מצוירת כאן הנדריקיה זוגתו של רמברנדט, בעצם אותה שנה בהּ הוחרמה לנצח על ידי הכנסיה באמסטרדם. האהבה, העדינות, והארוטיות הממלאים את הקנבס. האור הצהוב הנוהר מהנדריקיה, כל אלוּ ממחישים את אהבתו של רמברנדט ואף את מעלת-זוגתוֹ בעיניו.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »