Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טל ניצן’

דורית

*

כשנטלתי לידיי את ספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך (הוצאת פרדס: חיפה 2015), מיד פגשו עיניי בעבודה המרשימה המתנוססת על-גבי הכריכה: צורת ראש, שעונה על לחי; כעין פסל רומי, פיניקי או אטרוסקי, מעשה ידיה של האמנית דורית פיגוביץ-גודארד, אשר ארבעה-עשר רישומים מעשה-ידיה מלווים את הספר; כאשר ביקשתי להרחיב מעט על אודות המשוררת, והפכתי את הספר על פיו, מצאתי על גבי הכריכה האחורית את דבריה המהדהדים של עורכת הספר, המשוררת והמתרגמת, טל ניצן: "נדיר שספר ביכורים מחולל טלטלה שכזאת בשירה ובלשון. סוזי רזניק כותבת בלי התחשבות במסורת ובתהליכים שקדמו לה. כותבת כאילו צנחה מעולם מקביל ונחתה על המקלדת […] פניו האחרונים של המלך הוא רגע מפנה בשירה העברית.'  דבריה של טל ניצן, משוררת ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה, מהווים קבלת פנים מז'ורית מאין-כמוה (גם נדיבה מאין-כמוה) לספר ביכורים. עם זאת, זוהי הכרזה אוטורטיבית שקשה לקורא להתנער ממנהּ. שונה תעודתו של קורא המבקש להתוודע אל ספר שירים חדש, ובא אל ענן אי-הודאוּת שהספר מגלם, מתעודתו של המתבשר לכתחילה כי עומד הוא נוכח Magnum Opus. מול "רגע מפנה בשירה העברית" נחוצה התגברות; בעיקר, נחוצה איזו שהות כדי לשוב ולפגוש בשירים, כעבור-זמן, בלי פרחים ובלי כתרים.

וכך, אציע קריאה בשיריה של רזניק, כשהם חופשיים ומשוחררים מעבודותיה היפות ומעוררות המחשבה של האמנית-המלווה את הכרך, אף מעבותות הערכתה הגדולה של עורכת-הספר, שוודאי כיוונה רק לעורר את הקורא לידע כי לפניו ניצב ספר שירים בלתי-שגרתי וחשוב מאין כמוהוּ. אני רק אציין כמה רישומים זריזים, כפי יכולותיי המעטות, כעובר-אורח חולף בשדה השירה. אבקש להעלות קווים אחדים לדמותו החשופה והמאוימת של האדם בשיריה של רזניק. לדידי יותר מאשר מדובר בפריצת-דרך בתולדות השירה העברית, מדובר בשירה המהדהדת כמה וכמה יצירות ספרוּת חשובות בנות המאה העשרים.

על מפתן ספר השאלות כתב אדמון ז'אבּס (1991-1912): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין" [אדמון ז'אבס, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990]. ז'אבס רומז כאן לחשיבותו של המוטו אותו בוחר המחבר להצמיד לקידמת-ספרו. זהו יותר ממכתם שנטבע, אלא מעין בת-קול או לחש-אוב של פיתום, דרכו מבקש המחבר להציג את פרי רוחו לקורא, לחשוף מעט מהעולם הפנימי, ומן הדהודים התרבותיים המייחדים אותו.

בחירתה של רזניק בציטוט מתוך אלה תולדות מאת אלזה מורנטה (1985-1912) היוותה עבורי צוהר להתבונן דרכו בספר ביכוריה. רזניק מצטטת: "הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, עד שנדמה שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ שעל השולחן" [תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995].  אלה תולדות הוא סיפורם של  אידה ובנה ג'וזפה (אוזפה) האיטלקים-יהודים; ושל איש צעיר נוסף, קארלו ויולדי, אנארכיסט בלתי-אלים, שברח, ככל הנראה, מקרון חתום שהובל למזרח אירופה. בהמשך, הוא עומד על כך שיכנוהו בשם דַאוִידֶה סֶגְרֶה ומעמיד את סובביו על מוצאו היהודי. קארלו/דאוידה, הדמות עליה מוסב הציטוט שבחרה רזיניק, הולך ומתגלה כמשורר מחונן, שלא נהיר מהיכן הוא יונק את מקור שירתו. דאוידה הוא גם בעל ייסורים (מתואר כאילו עצב תהומי ניבט מעיניו), משתמש בסמים, ומתברר כי כל בני משפחתו נרצחו בידי הנאצים. הוא עתיד לאכזב את אוזפה הקטן, הרואה בו דמות-מופת, ואז למות בטרם עת. ככלל, כל דמויותיה הראשיות של מורנטה תלויות על בלימה; אוזפּה האפילפטי נולד כתוצאה מאונס של אידה על ידי חייל גרמני שיכור, הנהרג ימים אחר כך; אידה נחלצת אייכשהו, למרות שהיא מתאמצת מאוד להיכנס לטרנספורט בו מגורשים יהודים. כולם חוצים את סף אפריל 1945 (סוף הנוכחות הגרמנית באיטליה, הוצאתו להורג של מוסוליני) בשלום, רק כדי לצאת מן העולם, במועד לא מאוחר אחר-כך. חיי כולם שוזרים מאבק, פיוט, ייסורים ואבדן. גיבוריה הן דמויות-שוליים. איש לא יאמר עליהם קדיש. ובעצם כל אותם אירועים היסטוריים המזוגים בתוך אלה תולדות, כתקציר כותרות העיתונים של התקופה, מדגימים עד כמה ההיסטוריה היא דווקא שולית, ואילו החיים המינוריים החולפים של יחידים— עדיפים ממנה מכל היבט. בעצם, דמויותיה המיניאטוריות של מורנטה חומקות אל העולם וחומקות מן העולם. שפתן אינה שפה הסכמית, אלא שפה אידיוסינקרטית, מהוסה. כמו דאוידה, דומה כי אף ביסוד שירתה של רזניק, עומדת הבקשה לדלדל קולה עד לחש, להתכנס, להיחזות כאילו שירתהּ היא רק פטפטת חסרת-טעם; אף על פי כן, מי שייטה אליה אזניו עשוי לגלות דבר-מה מסעיר, שלא שיער מלבו קודם לכך.

שירתהּ של רזניק נסה מן המקום, מן התקופה, מן הפוליטיקה ומן הנומוס של ישראל העכשוית; היא מתמקדת בפנים האנושיות השבירות והחולפות. גם כאשר היא מתארת בכמה משיריה את הטרגדיה של החרבת בתי עזה בימי "עופרת יצוקה", זוהי אינה הצהרה פוליטית, המזדהה עם צד אחד ומגנה את האחר, אלא זוהי קינה הומניסטית על התמד-ספרות החורבות, כל אימת שהאומות פונות אל הרצידיבזם של ההרס הגלום במלחמות. כך או אחרת, בשירתהּ של רזניק יש משום כפל-הפנים האתי, היהודי (הייחודי) והאוניברסלי, הגלום למשל במאמר התלמוד הבבלי: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

על דמות האדם בספרהּ של רזניק, ואפשר גם, על המימד האתי במפגש עם האחר (כל אדם), ניתן ללמוד מתוך השיר עָבִיר:

 

לְיַד הַגָּדֵר

יוֹתֵר כְּמוֹ

בֶּן אָדָם מְקֻפָּל

מֵאֲשֶר בֶּגֶד שֶׁנָפַל

מִמִּרְפֶּסֶת

[עמוד 60]

 

על פניו, מתאר השיר טבע דומם; עין אנושית הנעצרת על בגד שנפל ממרפסת, ותְהִיה על דמיונו הצורני לאדם מקופל. המיקום כאן, ליד הגדר, מצביע על מרחב סִפִּי (לימינלי); דבר-מה הממוקם בדיוק בתווך שבין היכולת להבחין במה שעליו העין נופלת, ובין אי היכולת לזהות דבר. השהות הזאת, רגע הספק מעורר-החרדה שמא בכל זאת מדובר בגופה מקופלת, ואולי באדם מחוסר הכרה— על דקות הזיהוי הזאת, מתנודדת התודעה רגע, בין הכושר להוסיף ללכת ולעבור על המראה לסדר היום מצד; ובין הצורך לעצור את ההליכה, להזעיק כוח חילוץ או להיחלץ בעצמהּ לעזרת הפצוע, מצד. אם זהו בגד בלבד (כפי שמתברר), התודעה המתבוננת פנויה להכיר במה שחזתה כחוויה אסתטית או כדימוי חזותי; אם זהו אדם המקופל שם, התודעה נזעקת; קרוב לוודאי כי הצעד הבא שלה יהיה להפעיל את הגוף לשנות את מקומו, להדריך אותו לצאת ממקום התצפית הבטוח והסלול, אל אותה מובלעת מוצללת-עמומה, שבה ככל-הנראה שוכב דומם אדם הנזקק לעזרה.

הדואליות הזאת של בין היות אדם חי ובין היות טבע דומם מודגשת בשיר ללא שם:

*

אָדָם חָדֵל לִרְקוֹד

וְכָךְ נִמְצָא הוֹלֵךְ בַּשָׂדֶה וְהוּא עָקוּד לְפֶתַע כְּשִׁבֹּלֶת

פּוֹרֵשׂ יָדַיִם אֶל הָרוּחַ

מֵנִיעַ כַּרְבֹּלְתּוֹ כְּאִישׁ קַשׁ

עִם זֶה אֲשֶׁר בּוֹ יָפוּחַ

וְאֵינוֹ מוּבָן עוֹד

לְזוּלָתוֹ וּלְעַצְמוֹ

[עמוד 100]

*

ואולי שירה היא התנתקות ממקצבי החוץ והליכה אחר המקצבים הפנימיים הבלתי גלויים. בטרנספורמציה הזאת של היעשוּת משורר (אם בכך מדבר השיר), אין לדעת רזניק, לא שׂגב ולא הדר, לא גדוּלה ולא התגלוּת, רק הגירה מתוך מקצבֵי- החוץ אל מקצבֵי-הפְּנים, ועזיבת-המובָן, כל המוּבָנים; מכאן ואילך הכל כבר יתארע מעצמו, מכאן ואילך תבֹאנה המלים.

עם זאת, יש משהו כמעט מחויך בשיר הזה. לא מובן מדוע האדם חדל לרקוד (היכן רקד?). מדוע נמצא פתע בשדה (עוד מרחב סִפִּי-לימינאלי, המגלם יציאה מן החברה ומן הציביליזציה). מדוע הוא נעצר פתע, ומניח לרוח לפרוע בו ולעשות בו כבתוך שלהּ. אם אמנם השיר מדבר בחוויה הקיומית של כתיבת שירה או אמירתהּ, יש כאן תהליך מקביל למדי לזה שהובא במוטו הפתיחה לספר: הידלדלוּת עד לחש; עד שהדברים שאותם משמיע האדם, מובָנים כמעט אך ורק לו-עצמוֹ. נטישת המאמץ להיות מובָן, ויותר מכך, נטישת השֹפה ההסכמית (השימושית והתועלתית) בין בני האדם, לטובת ההגירה אל האידיוסינקרטי-המכונס, אותו עולם פנימי ייחודי וסינגולארי, שיש להביעו ולהנביעו. המהלך הזה נדמה כשיבה אל המצב הטבעי ואל המקום הטבעי. ניתן כמעט לשמוע מתוך השיר הזה את בת-קולהּ של המשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), אשר שירתה עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים/ מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי/ כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ/אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,/ מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ [..] [סירקה טורקה, עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006. הופיע לראשונה בקובץ שיריה של טורקה ,חדר בחלל (1973)]. אם את שירהּ של טורקה מלווה הדרמה של מכת הברק ושל החברה הדוחקת מקירבהּ באופן אלים את הבלתי מסתגל לדרכיה; סוזי רזניק מצעידה תהלוכת יחיד וולונטרית, שבו האדם מנתק ידיו מן המעגל המרקד, והולך אל תוך עצמו (מקום טבעי) כדי להנביע מעצמו מה שטרם שמע או טרם הבין.

 

דיון נוסף שהקדשתי, לפני מספר חודשים, לאחד משירי ספרהּ של סוזי רזניק בזיקה למרסיה וקאמיה מאת סמואל בקט, ניתן לקרוא כאן

שתי הרשימות נדפסו כרשימה אחת: "המבט והמבע: עיון בספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך" , גַּג: ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 36 (אוקטובר 2015), עמודים 133-130. 

*


*

בתמונה: דורית פיגוביץ גודארד, הנה,שמן תעשייתי, אקריליק ודיו על נייר, 2012. [כל הזכויות שמורות לאמנית]

Read Full Post »

kovalio.2015

*

תמיד תהיי חלק ממפת כאביי. מה שלא אעשה. היכן שלא אהיה. על איזו רכבת או אוטובוס שלא אעלה. בכל רחוב בו אלך. באיזה יער חשוך בו אתהלך באיבו של ליל. לא אתגבר עלייך אף פעם. אסתובב  כדמות רפאים. כמי שננטש ושוב לא מצא את ביתו. אגלגל את זיכרך כסלע במורד ובמעלה. כגלגל רפאים מוטל בשדה ללא חפץ. את לא תניחי לי. אני לא אניח לך. איך אוכל להניח.

משהו יסודי מאוד פרום לגמריי, פרוע מהווייתו, חסר תקנה. שמי הערב על סף שקיעה. תמיד הכל נדמה לי נתון בשקיעה. אני מהרהר בכל מיני דמויות שליוו את נערותי; את חלקן לא ראיתי מאז. האם הם עדיין נמצאים באיזור זה של העולם? האם הם עודם בחיים? האם הם נזכרים בי לעתים כפי שאני נזכר בהם, אם לחיוך אם לעוגמה. דרך החלון הומה מרחוק— הים. אולי כל החיים היא המולת הגלים הזאת; שאון ותנועה מכסים על דומיית המצולה. כך הזיכרון מכסה על הנשיה; היש על האין. האחרונים— נוכחים יותר מן הראשונים, אלא שאיננו מרגישים בהם תמיד. תנועתו הדקה של האישון הנדמית כעת לתנועתם של כעשרת אלפים שכירי חרב יווניים הנותנים קולם ברוח, הסותרת את צעקתם, תקותם לשוב לביתם שהיתה לממשות: !Thalatta! Thalatta כמה פעמים רצתי כך אל חוף הים וגיליתי שאין ים, רק תעתועי אור וחול; ובכל זאת, תמיד לרוץ עד אליו, כילד תמים ומוקסם, המוותר על פחדיו.

*'

kovalo.2015b

*

כלב זאב עומד לבדו על דיונות חול המובילות לים ומיילל. על מה הוא מיילל—על היום שחלף עבר? אולי זה המנון לחשכה המבעבעת מתוך הים? אולי הוא חש אותה בעצמותיו? אולי אדונו הנתון בשלשלאות נלקח שבוי והורד לים וכבר הפליג אחר האופק? אני כבר איני יכול לשבת על סיפון האוטובוס הזה. אני קם נחוש ומצלצל בפעמון הירידה. תהא התחנה אשר תהא. אני נתון בשלשלאות. כאילו נשביתי בעולם הזה. אני מוכרח להיחלץ מכאן.

אין כל סימן חיצוני לרגישויות הללו. אני נותר אדיב ומחויך. כאשר האוטובוס עוצר בתחנה לאורך כביש החוף. אני לא משתהה. אני מוכרח לראות את הים. זה כוח חזק ממני ומן החשבון שאאחר לשוב אל ביתי. זה לא הזמן לחשבונות קרים. יכול להיות שאתאחר, אתפוס אחר-כך מונית שירות דוהרת למרכז. אבל אני ממאן להמשיך לנהות אל המרכז. אני יוצא ממקומי.  בלי אומר ודברים אני מוקא אל תחנת ההורדה, כיונה ממעי הדג.

בדרך אל החוף, רוח קרה מטלטלת יבבה בשדות הקמה האפורים, אני חושב על כך שיש מי שחושב עצמו כאילו נפדה ויצא לחופשי, ובכל זאת מהלך הוא עדיין בבטנו של לוייתן. אפשר אמָצא פוסע יחידי בדרך העפר; ארד בדרך התלולה בין סלעי הכורכר ואגלה שהים היה ואינו. פעם נח שם. כעת לא. בלי מורא, מחיש צעדיי, מהירים ודמומים, אל המקום בו מסתמנת מרחוק צורת צוק ושביל יורד; אחריו אולי גם הים יבוא.

[שני פרגמנטים מתוך: שוֹעִי רז, 'השעה הסגולה', גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובין לאומית, גיליון 02: שׁטּוּט: בעריכת מירה רשתי ושירה לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 175-174, 176]  

*  *

*

 היום, יום חמישי, 19.3. 19:00, מוזיאון תל-אביב לאמנות; שעתיים של אתנחתא מכל שיטוטינוּ הארציים, הנפשיים, והאינטרנטיים בערב השקת גרנטה — כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02: שיטוט

ננה אריאל תשוחח עִם המשוררות נורית זרחי, טל ניצן, ואיתי על שיטוטים ספרותיים (אני כנראה אכלול בדברי משורר זן יפני, משוררת מתימן וסופר צרפתי או שניים). בפאנל נוסף ידבּרוּ פרופ' גלילי שחר, יונתן לוי ודורית פלג על "שפות של שיטוט".  כמו כן, יוקראו קטעי יצירות המופיעות בגיליון. ניתן להגיע קודם הערב ולשוטט קימעא במוזיאון. דמי כניסה: 25 ש"ח.

*

ביום שלישי הבא, 24.3, 19:00, חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 תל אביב, ערב השקה לכבוד ספרהּ של האמנית, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליוֹ,  מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, בהשתתפוּת המשוררות אגי משעול וטל ניצן, המוציא-לאור עוזי אגסי, המחברת, ואני. הכניסה חופשית.  

ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.

*

בתמונות: איריס איריסיה קובליו, טווסי הים, אקריליק על נייר 2015.

איריס איריס קובליו, ים, אקריליק על עץ 2015.

Read Full Post »

uri.sun

*

רק כאשר אדם רואה את עצמו כסנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו – ואינו משקר לעצמו – הוא קרוב לגאולה [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 207]

 *

1.אתה מגלגל משהו. אולי זו אבן . אולי זו סיגריה שתעזור לך להשכיח את האבן  אותה פקדו עליך לגלגל, עד נשימתך האחרונה, בעליות; והיא תמיד במורדות.

2.תמיד זה בורח לך, אתה כבר חושב שהגעת, שזהו זה, תם ונשלם; ופתאום זה לא מרגיש מספיק שלם. אתה עוזב הכל,  שומע קול (טריבונאל פנימי) פוקד אותך לרדת  עד למטה, כמו פרספונה שגורלהּ נחרץ, אחרי שטעמה מגרעיני הרימון. דוּמה-דוּמה. אינך יכול להימלט מזה. אינך יכול לחצות את קו הגמר; אתה חוזר כמה קילומטרים לאחור, ומתחיל שוב לטפס במעלה, איטי-מדוד, משם.

3.עם הזמן, והאבן, אתה כבר לא זוכר האם אתה יורד או עולה. גרוע יותר כבר אינך זוכר מאימתי התחלת לגלגל ועד מתי תגלגל וכל מה שאתה יודע הוא שאתה מגלגל ומגלגל ללא קו אופק, ואז פתאום נגלה לך מרחוק, ,אינך יודע אם בממשוּת או רק בעיניי רוחך, רוכב בודד על חד אופן. דבר כזה עוד לא ראית מעודך. פתאום אתה יודע מה עליך לעשות וּלְמה עליך להיעשות עכשיו.

4.אתה עוזב את האבן, אחרי שנים, סוף-סוף, שומט את האבן; סומך שמישהו כבר יקים ממנה מזבח לאלוהיו. סומך עליהם שהם כבר יימצאו מישהו אחר שיגלגל בשבילם אבנים. נדמה לך שאתה שומע אחריך את ריצת האפסנאי עם הטפסים ואת דרישתו להיכנס למשרד (או לטירה) ולחתום על טפסי ההזדכות על האבן שניפקו לך לפני שנים. פעם היית נדרך ומִצטעק מפקודתוֹ. זה מכבר, זה חדל להיות משמעוּתי.

5.בערב שואל אותי חבר: "נו, היית מגלגל ונשארת מגלגל. מה זה משנה?" לך תסביר לו מדוע המשפט היחיד שעולה בי כתגובה הוא ציטוט מאדמוֹן ז'אבס: "מי שזכה להיות הוא עצמו. מָשׁוּל אושרו לאושרו של סוּס שהפיל את רוכבו." פאוזה. שורר איזה שקט. ואז הוא מטעים חרישית: "זה סוס, אי אפשר לגלגל".

 

הציטוט מתוך: אדמון ז'אבס, ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86.

גרעיני הרימון שאכלה פרספונה בבלי דעת, חרצו את גורלהּ לרדת לשאול (האדס) מדי שנה (יש אומרים לפרק זמן של שלשה חודשים ויש אומרים חצי שנה).

 

שנה ללא לוּ ריד, חבל על דאבדין.

*

    הערב, 20:00,  בחנות הספרים והגלריה בסטסלרס במרכז המסחרי כפר שמריהו יתקיים ערב השקה לספרהּ של איריס איריסיה קובליו  מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה: שירים ואקוורלים (הוצאת אבן חושן: רעננה 2014).

הספר, מיטיב את ימיי כבר שבועיים ימים. איריסיה, במידה רבה, אחראית לכך שלפני כשלוש-ארבע שנים התחלתי לשים לבי לאקוורלים ולתוּר ציורים בצבעי מים (עד אז התמקדתי בעיקר בציורי שמן וברישום). פתע, בעד יצירתהּ, מצאתי בהם משהו המדבּר אל לבִּי. את הכתיבה שלה הכרתי גם-כן דרך האתר האישי שלה, אלא שבספר החדש קורא דבר-פלאי. אפשר כי בסיוע עריכתהּ חדת העין של טל ניצן, הצטמצמו השירים וקטעי הכתיבה וסודרו כדי שירת האיקו או טאנקה יפנית. ובאשר מדובר בספר הגדוש ממילא המיה של טבע ומלווה אקוורלים של אורות וגנים, קשה מאוד שלא ללכת שבי, וכבר לא נודע המרחק בין גן יפני ובין גן ישראלי, ובין משוררת זן יפנית ובין עמיתה ישראלית. זהו ספר קטן ומינורי, ההולך וגדל בעיניי מקריאה לקריאה, וכמתכונתם של ספרים טובים, כבר מצאתי את עצמה חוזר ומעיין בו כמה וכמה פעמים, ושואל את עצמי מה בין יפן ובין כאן.

ניתן להשיג את הספר בהוצאת אבן חושן, בחנויות הספרים העצמאיות והערב בהשקה.

*

בתמונה למעלה: אביבה אוּרי, שמש שחורה, טכניקה מעורבת על דף, ללא ציון שנה.

Read Full Post »

 

 

'ייתכן שזה מקרה ראשון כזה בארצות הברית, אבל אני לא באתי להתחיל כאן חיים חדשים', אמר קוֹרִין מיד בהתחלה, ומכיוון שהתקשה להחליט אם בן-שיחו שסיים ללגום את הבירה שלו והתמרח על השולחן קשוב אליו בכלל, או שהוא כבר ישֵן, הניח את כוסו, והתמתח והניח את ידו על כתפו של האיש, אחר כך הסתכל מסביב בזהירות והוסיף בקול חרישי: 'אני הייתי רוצה לסיים את חיי הקודמים'.

[לאסלו קרסנהורקאי, מלחמה ומלחמה, תרגם מהונגרית והוסיף הערות ואחרית דבר: רמי סערי, הוצאת בבל: תל אביב 2011, עמ' 120]    

 

בפרק העשרים ושבע של ספרהּ כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי (סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010) דנה מרית בן ישראל בתופעת הפציעה העצמית, והאכזוּר של ויטו אקונצ'י במיצגי הגוף שלו (בעולם המעשים); ועוד יותר של אהרן קליינפלד גיבור ספרו של גרוסמן (בעולם המלים); היא מבחינה בין תופעה של פגיעה עצמית הנתפסת כנורמטיבית (קעקוע, פירסינג, טקסי ריפוי שבטיים או סיגופים דתיים) ובין זאת הנתפסת לכתחילה כהפרעה נפשית. היא חושפת שם נתון מעניין לפיו כאחוז מן האמריקנים נוהג לפצוע את עצמם באורח שיטתי. בין המניעים של פציעה עצמית (כגון: חתכים, חיטוט בפצעים, מריטת שיער, הטחות ראש) מדגישה מרית כי אנשים נוהגים לפצוע את עצמם כדי להקל על כאב נפשי או פיסי אחר.

   סיבה אחרת שאפשר למצוא להכאבה עצמית המתכתבת הן עם כאב פיסי והן עם כאב נפשי היא תחושת חרדה צפה (תמידית-מציפה), תחושת חוסר-נחת, דיכאון או דיסטמיה; התבוננותו של האדם על החברה המקיפה אותו כמאיימת או כעויינת לוֹ, עשויה אף היא להניעו לפעולה של הכאבה עצמית, כאילו-רוצה לחוש פיסית את אותו כאב עצור שהוא נושא בנפשו.

   בדידות עשויה גם כן להיות מצב מכאיב, ומעורר חרדה; עוני וחוסר ביטחון כלכלי וחברתי, גם כן— באשר יש להניח כי הסובל מהן חש כאילו החברה המקיפה אותו מבקשת לדכאו, ונוהגת בו זילוּת, בהתאם להסתכלותהּ ההיררכית מעוותת.

  בנוסף מונה מרית גם כעס, שנאה עצמית, ושליטה עצמית, כסיבות לפציעה עצמית; אבל אלו נראות לי כסיבות הראויות להיכלל בין הנכללים תחת הנסיונות להקל על כאב פיסי או אחר. באשר כעס, ושנאה עצמית הן רגשות מעוררי-כאב.

   מרית מתארת את ויטו אקונצ'י בפרק הרביעי של ספרהּ, כ-'משורר שירד מן הדף', קרי כמי שהחל בנסיונות בשירה (בעיקרם נסיונות צורניים, לשוניים או הכרתיים), והחליט להגר לנסיונות בגוף ובאדם—באמצעות המיצג.

   תפישתה של שירה ושל מיצגי גוף כמבטאים הגירה בלבד בין תחומים המצויים על סקאלה אחת (כלומר, לא מבטאים מגמה של הקצנה או החרפה של נטיות אישיות או אמנותיות— השירה ומיצגי הגוף הם תחומים אמנותיים שקולים הנמצאים זה בצד זה, ולא זה תחת זה) במקרה של אקונצ'י, העלתה אצלי את השאלה האם כתיבת שירה או עיסוק בשירה אינו עבורי סוג של המרה ועידון (סובלימציה) של נטייה לפצוע את עצמי (הרסים עצמיים קטנים) על מנת להקל על כאב נפשי גדול אחר. יותר מכך, עולה השאלה, האם בעצם כתיבת שירה אין משום סוג של פציעה עצמית, באשר יש לי נטייה לשוב אל הזכרונות הכאובים, מעוררי כאבי-פנטום, שדים נרדמים או יפהפיות נרדפות (שקשה להן להירדם) בתוכי. שאלה זו נובעת אצלי, בין היתר, מתוך הידיעה כי מעולם לא כתבתי שירה במצב של שמחה; אלא להפך, כתבתי הרבה ביושבי עצוב, מדוכדך; חובש על ראשי כובע, כדי שלא ייראו סוף חבוש לראשי. אני מאוד אוהב שירה המצליחה לעורר בי שמחה מדבקת, אבל על-פי-רוב אפשר כי אני מחפש בשירה את אותו הלך-רוח של נהי על הקיוּם (על הדברים שאבדו, על הדברים האובדים) או שמחה בתוֹהוּ (ספק רב באפשרות שהעולם ייתוקן אי-פעם; להחזיק חיוך בכל זאת) –  אבל אני אוהב קומדיה, אני מזכיר לעצמי, רבּאכּ, אני אוהב קומדיה, משתדל לזהות את הקיום כסוג של קומדיה (לפעמים קומדיית-מצבים לעתים קומדיית-טעויות); אבל זה לא משנה כי איני מצליח לזהות קומדיה עם שירה, ודאי לא שירה שלי, שתמיד קרובה אצלי יותר אל קוטב המצוקה.

  אני מוכרח לחשוב כי הימנעותי מלהקדיש עצמי לשירה נובעת מן העובדה לפיה שירה ניעורה בלבי מתוך בלוז, מתוך כאב, מתוך נסיון התמודדות עם זכרונות ודווי. מעשה אמיץ אך הסוחף אותי פנימה תוך המערבולת. לפנים כנראה חיבבתי יותר את תחושת הצלילה אל תוך המערבולת, את דחיקת גבולות הנשימה התת-מימית, הידיעה שצריך לצלול עד הסוף כדי ליצור שיר; שאפשר לעלות אחר-כך אל פני המים, על סף אבדן נשימה אבל בשמחת מנצחים, לדעת כי בד-בבד הצלתי את עצמי אבל גם שקעתי עוד קמעא.

   ובכל זאת כתבתי הרבה שירה; פרסמתי מעט מן המעט. וזה בסדר מבחינתי, כי בשעתו מגעיי עם עורכים, משך ההמתנה עד התגובה, דרישות לשינויים בטקסט, דחיות פרסומים (ממועד שסוכם עליו למועד אחר או לגיליון אחר או פעמים שבהם נתבשרתי שלא יתפרסם שיר או מחזה, אחרי שכבר הודיעו לי על מועד פרסום) הוו עבורי סוג של כאב נוסף. למעשה בראשית שנות העשרים שלי, כל פרסום רק החריף כאב נפשי שנשאתי ממילא משנים קודמות (שאולי הוביל אותי לכתחילה לשירה), גם תגובות ותשבחות שקיבלתי אז לא ממש עודדו את רוחי. וכך אני חושב, בחרתי להמשיך לכתוב בצד המוצל-המכוסה, שאינו מבקש פרסוּם. שירה כמשהו שאני מאוד אוהב, אבל משתדל לשמור על איזה מרחק – לבטח מן הפעילות העסקנית הסובבת את השירה.

    כי בכל זאת כבר כמה שנים בכל פעם שמתרוצץ בי שיר אני נזכר בדברים שכתבה אלחנדרה פיסארניק (1971-1936) ביומנהּ-האישי 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. אבל פיסארניק המשיכה לכתוב ולכאוב והמוות המקווה בקצה דכאונה הפך יותר ויותר הכרחי לה עם כל שורה ושורה שכתבה; לו רק היתה הולכת לשיר בלוז באיזה חור מלא עשן אפשר שהייתה מוסיפה עוד כמה שנים על שנותיה, אפשר גם שהיתה מצליחה להנביע מתוכה כתיבה מחויכת איכשהו-כלשהו באותו עתיד נעלם, כי חיוך נעדר לחלוטין משיריה.

   ובכל עת שבה אני שוב מרגיש את העקצוץ השירי הנושן, כגון אותה מרה שחורה המבריחה את ישמעאל של הרמן מלוויל אל הים, אני נזכר במה שהשמיע מרסל דישאן (1968-1887) באחד מן הראיונות האחרונים שנערכו עימו. לפיו, מעולם לא ראה עצמו צייר-מקצועי אלא סוג של צייר-חובב. הוא מעולם לא הקיץ משנתו השכם ואץ אל הנופים או אל האטלייה שלו, כדי שלא לבטל שעת אור לחינם. מעולם לא היתה בו האובססיה המכלה לציור שהתקיימה בוינסנט ון גוך. הוא צייר רק לעתים. לעתים בהפסקות ארוכות בין עת ובין עת. ואת רוב זמנו הוציא במשחק שחמט ובהתבוננות. הציור היה לו לסוג של תחביב, ושפר מזלו בעיניו, שעבודותיו הפכו לשם-דבר. ככל העולה מדברי דישאן, הוא לא התאמץ/השתדל לשם כך באופן מיוחד, וראה בציור פעילות-אמנותית בצד יתר פעילויותיו.

    רולאן בארת (1980-1915) כתב בספר האפוריזמים האוטוביוגרפי-הגותי שלו, רולאן בארת על-פי רולאן בארת (תרגם מצרפתית: אבנר להב, עריכה מדעית: דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2011), כי החובב, מלטינית: Amator משמעו המילולי הוא מי שאוהב ואוהב עוד (עמ' 60). על כן אני מבכר להיות אוהב זהיר של השירה, מוטב לומר חובב, איכשהו מעט מרחוק (רוב רשימותיי נוגעות בשירה ובכל זאת אינה מתייג אותן תחת התג "שירה", גם מעדיף שלא לראות כמי שכותב אתר המוקדש רובו-ככולו לשירה), כמוֹ-השירה היא אהבת-נעורים ששברה את ליבי כליל, ומאז אני עורג ומתגעגע מזמן לזמן, מעבר לחילופי זמן ומקום.

   אם ויטו אקונצי, כדברי מרית בן ישראל, הוא 'המשורר שירד מהדף', אני הוא 'המשורר שנתפס לו הגב', כל אימת שאני נעשה מעורב מחדש יותר מדיי בפעילות שירית (הגב הוא צומת עצבים; כשחוט השדרה וסביבותיו דואבים—הכל דואב). אני מעדיף להישמר בתנועותיי כפי יכולתי. להיות חובב שירה בלבד; לאהוב בכל ליבי ולהוסיף לאהוב (מעט מרחוק, כאחר ערפל).

 

 

 

את הדחיפה לכתיבת רשימה זאת העניקה לי רשימה כנה ורגישה  מאת המשוֹררת ענת לוין,

ושיח התגובות שלי איתה שם; תודתי נתונה לה על כך.  

 

בתמונה למעלה: נדב בלוך, ערפל, אקריליק על בד 2000.

© 2011 שוֹעִי רז



Read Full Post »