Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טנגו’

sea.2014

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

 

 *
*

1

  

   1995. הייתי בן עשרים ואחת. בשלהי השירות הצבאי.מעשן מקטרת כבד וגם שתיין רום די מבוסס (לימים אהיה גם בארמן). בבסיס צבאי מסויים מזרחית לירושלים,בו שהיתי לא מעט, היו מפנים אנשים למצוא אותי על פי הזקנקן המשונה המחודד, הזמר הטום ווייטסי ותמרותיה של המקטרת, 'לך בעקבות העשן'. הילכתי אימים על הרסר"ים. חייל חסר משמעת שעושה תפקיד מספיק חשוב (לבטחון המדינה) וייחודי מכדי שהם יוכלו לאיים עליו במשהו ('רוצה להכניס אותי לכלא? לך על זה, רק תתקשר קודם למפקדים, ותודיע להם שאני שם'). שהולך ובא ככל שתפקידו מחייב ואין משמעת ה- 'פאסים' חלה עליו. באותם ימים הדרכתי כמה מחליפים, והייתי סוג של מפקד שלהם, אז הרבה פחות יצאתי ובאתי. בדיוק נפרדתי אז מבת זוג משמעותית. בנסיבות קצת לא נוחות. הרגשתי כמו חוף. כלומר כמו שנתן יונתן חשב שמרגיש חוף: נטוש ובלי כוחות. באיזו נסיעה בין בסיסים במרכז נתקלו עיניי בנערה-חיילת שנראתה מספיק ייחודית,נוודת בעולם,עם שם של קדושה נוצריה,כפי שהתברר.על רקע החאקיוּת האחידה,וכל הדיבורים הצפויים כדבעי על האלבום של פורטיסהד ו/או ניק קייב ו/או אלבום של ליאונרד כהן בהופעה חיה עם התל-אביביים-ירושלמיים שבצוות (מזל שהיו לי גם כמה חברים שיכולים היו כבר בראשית 1995 להעריך את פי ג'י הרווי, אלביס קוסטלו, טינדרסטיקס ניק דרייק ואסטור פיאצולה) היא נראתה לי מספיק שונה ומעניינת בכדי שאאזור חיוך ואפצח בשיחה. היא היתה דתיה, עולה ותיקה מארץ דרום אמריקאית. אני לא הייתי לא זה ולא זה.

   זה הגיע לזה שדיברנו כמה פעמים והיא היתה מעוניינת גם להיפגש, למרות שלא עניתי על המינימום הדתי המתחייב מבחינת יציאה. נפגשנו, טיילנו בתל-אביב, דיברנו. ערב מחויך. עלינו אליה. היא גרה עם אִמהּ. לא חושב שעד אז ידעתי כי אצל דתיים נוהגים שלא להתיר לגבר להימצא בחדר ביחידות עם אשה פנויה. אמא שלה הקפידה שהדלת תישאר פתוחה, ואני קצת נעלבתי, כי לא התכוונתי לנצל את המומנטום אם לא אחוש שזה במקום גם מצִדהּ.  

   דיברנו. המוסיקה שהתלוותה לא היתה כוס התה שלי, אבל החברה היתה מאוד נעימה. היא הציעה שנלך לשתות שוקו במטבח. 'שוקו?' חשבתי בלבי, מנסה לחשב את מספר השנים לאחור מאז טעמתי את משקה הפולים החום-מתקתק הלזה. השעה היתה בסביבות 1:30 והייתי צריך עוד מעט לישון בלילה, כי למחרת חיכה לי יום צבאי עמוס למדיי. 'למה לא' אמרתי. ועברנו למטבח. אני חושב שזאת היתה שוקולית. אמא שלה עדיין הציצה מדי פעם מעבר לכתף ואחר כך הלכה לישון. טוב, הבנתי כבר שאין אבא בתמונה. מעולם לא הסתדרתי עם אבות. דווקא חשתי הקלה. אבל אז היא ספרה לי כי הזכרון האחרון שלה מאביה הוא מגיל שלוש בערך. הוא היה סופר וסוציאליסט ובימי מהפיכת הגנרלים באו לקחת אותו בלילה. היא זכרה אותו מתעטף במעיל, מחייך אליה (אִמהּ בכתה) ויוצא אל הלילה. בדיעבד התברר, כי הוא הושלך בגובה רב מבטן מטוס, בצוותא עם אינטלקטואלים אחרים, מעל הפמפאס (הערבוֹת). מקום קבורתו לא נודע. זוכר שחשבתי על שורותיה של דליה רביקוביץ מתוך הספר השלישי:'אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלהים מכיר את סוף הנפילה'.

   הסיפור הגביר את הקירבה שממילא חשתי כלפיה. ברם, לימים, לא רבים, החלטנו להיפרד, יותר נכון לא להמשיך, משום הפערים המהותיים מבחינת אורחות חיינו. המשכתי לדאוג מרחוק. ככלות שנתיים תל-אביביות מאוד-מאוד, בתקופה שאחליט לבקש מעט שקט וזוגיות יציבה, אפגוש אי-בזה את אשתי האהובה, דתיה אף היא מבית (לא יכול לומר שבאותה תקופה קיוויתי לזה או פיללתי לזה). אף אחד מחברותיי ומחבריי, גם לא אני, לא האמין שאתחתן אי פעם, 'אולי אחרי גיל 40 זה יקרה לך', אמרה לי ידידה, בת זוג לשעבר. דווקא כאן, בסופו של יום, לא עמדו הפערים לרועץ בינינו, אולי משום שבשלב הזה כבר הייתי מוכן מבחינה פנימית לעסוק באורח אינטנסיבי במקורות יהודיים, מה שבסופו של דבר הוביל אותי לקיום אורח חיים דתי.

 

 

2 

  

  ראשית 2008.  בתי הגדולה בכתה ג', היא שבה הביתה מבית הספר. פותחת את הדלת בוכיה כולה. 'מה קרה?' אני נזעק ממקומי על יד המחשב. 'אבא, נכון שיכולים לבוא לקחת אותך?' היא שואלת רועדת-נידפת. 'לאן יכולים לקחת אותי?' אני שואל ומחבק אותה. 'הצבא והמשטרה יכולים לקחת אותך ויותר לא תחזור' היא אומרת. 'מי אמר לך כזה דבר?' אני אומר ומחבק אותה.

   מסתבר שבמערכת החינוך הממלכתית-דתית בה  היא לומדת נערך, ללא עדכון ההורים, 'יום זיכרון לפינוי יישובי גוש קטיף'. לפני קהל של בנות שמונה הוצגו מחזות קשים למדיי, לקט מסרטים שהוסרטו דאז, של כוחות הביטחון גוררים אנשים. ללא כל הסבר של הקונטקסט. בדיעבד הסתבר לי שלא בתי בלבד לא הבינה נכון את אשר ראו עיניה, ואחת המורות אף דיברה על המאורע, ועל צילומי המתיישבים שענדו תלאי כתום, כמשהו שעשו ליהודים לפני כן, רק ב'שואה'.

   אז  אחרי שסיימנו אשתי ואני לנחם ולהרגיע את ביתנו המתייפחת. עשינו סבב שיחות להורים (ביניהם גם הורים בעלי תפיסת עולם ימנית למדיי, שהיו מזועזעים לא פחות מאיתנו, למרות שאידיאולוגית-פוליטית הם קרובים יותר לאותו קו הסברה), שיחה נוזפת למחנכת, לרכזת השכבה ולמנהל בית הספר. כתבתי גם מכתב תלונה למשרד החינוך על כך שלא ברי לי מדוע מערכת החינוך של מדינת ישראל מממנת אירועים מסוג זה, ואיך זה מרשים הקרנת תמונות קשות לחבורת ילדות בנות שמונה, שלחלקן אין מכשיר טלויזיה בביתן, ולאילו שיש- הוריהם מנסים שלא להושיב אותן מול חדשות הערב, מתוך כוונה מליאה, למנוע את חשיפתן למראות קשים. כל שכן, הסברתי, לא ברי איך משרד החינוך מאשר תכנית כזאת שמסריה ותכניה נוגדים באופן כה בוטה ומהותי את מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל שהחליטה על 'ההתנתקות' ועל פינוי מתנחלים. למותר לציין, כי לא זכיתי לתגובה כלשהי על המכתב ההוא עד עצם היום הזה. כאשר נערך בקייטנת הקיץ של ביתי בשנה שעברה 'יום גוש קטיף', כבר העדפנו שהיא תישאר איתנו כל אותו יום בבית.

   קצת לפני זה, הרבה לפני הטלפונים וכתיבת המכתב, שאלתי את בתי אם היא רוצה לשתות או לאכול משהו. אני זוכר שרעד חלף את גבי. היא בקשה שאכין לה שוקו. 

 

 

Sting and Peter Gabriel: Cueca Solo (Argentina 1988) 

 
 

 

 

הערה: שירו של סטינג נכתב במקור על קרבנות משטרו של פינושה בצ'ילה, אמהותיהם ואלמנותיהם. דומני, כי בהופעה ארגנטינאית זו, כללו הוא ופיטר גבריאל, את קרבנות מהפיכת הגנרלים הארגנטינאית, אמהותיהם ואלמנותיהם, בכלל האמורים בשיר. בכל אופן למי שאינו/ה מכיר כדאי לצפות בטנגו של סטינג ושל גבריאל עם האלמנות והאמהות החל בדקה השישית. גם, ככלות שנים, הוא מרגש מאוד.

  

בתמונה למעלה: מופע טנגו בבואנוס איירס.

  

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »