Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יאן מטולקה’

 

*

1

*

איני יודע היאך הפכו הג'ז והבלוז לבני בית בעולמי. לא גדלתי בבית שבו היו לג'ז ולבלוז נדבך שהוא בפסקול הקיום. אולי אלו השנים שפרטתי על פסנתר שגרמו, עת כל יצירה קלאסית שנתבקשתי לנגן, זכתה לאיזו אינטרפרטציה/אימפרוביזציה,שהיה בה מטעמו המודגש של הבלוּז,מן ההתפתלויות הפרועות של הג'ז.איני יודע, כאמור עמדה שאני חוזר עליה כאן הרבה היא כי בעולמי המוסיקה מניעה את הכל, אבל יותר מכך, ככל הנראה בנקודה פנימית מאוד הנוגעת בחווית הקיום שלי, התלושה, הנוודית, הפך שירו של ג'קסון ק' פרנק TheBluesrunthegame ליסוד מכוֹנן, המשיג אותי בכל מקום. 

  המשוררת היהודיה הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (1972-1936) כתבה ביומניה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. דומני כי כך אף אני, ככל שאני מתבונן ומבין את  עצמי,רואה את עצמי כסוג של מוסיקאי שהודח לכתיבה,אולי נמלט מיעודו האמיתי לשיר בלוז באיזה חור קטן,ואשר כתיבתו/דיבורו התחליפיים נדמים בעיניו כצל-צילו של בּלוּז קיומי,המבקש להרחיב מעט את גבולות השפה וההכרה העצמיים, אבל תמיד נותר שרוּי בשפה המדוּבּרת, מבלי יכולת להתנתק ממנה, לבצע את קפיצת המשוכה אל הייעוד האמיתי. אותה שפה מוכֶּרֶת-פרוזאית, אשר רוב סובבי דוברים בה, הנותנת את כף ידהּ הקרה בכּפּי, כבת ברית שנכפתה עליי ואשר אין בי את העוז להיחלץ משליטתה, 'אולי רק לגמגם'  בכדי להשתחרר לפרקים מאחיזתהּ המגלמת את 'מה שיש' ולא את 'מה שעשוי היה להיות'. דברים דומים כתבה פיסארניק בשירהּ Cold in hand blues:

 

וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לוֹמַר

אֲנִי עוֹמֶדֶת לוֹמַר רַק מַשֶּהוּ

וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לַעֲשוֹת

אֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּתֵּר בַּשָּפָה

וְלָמָּה

אֲנִי מְפַחֶדֶת  

 

2

ומדוע מסתתרים בשפה,ומניין הפחד? מתוך הרצון להיות מובן לשומעים,מתוך הרצון להיות נשמע, לאהוב ולהיות נאהב דרך השפה המדוברת. אותה השפה ממש היא היוצרת את הכאב, את חווית השעבוד לחיים ועל כן את הרצון לשורר בּלוּז:שפה של עבדי שפה,עבדי תרבות,המבקשים חירות מן השיעבוד למודוסים התרבותיים,להניח רעיונות חדשים,מלים חדשות,שהשפה הנוכחית אינה מסוגל להכילם. למשל את השורות באחד הבלוזיים העבריים היפים יותר בעיניי: 'אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה/אחרי שכבר אשכח אותה כליל' [מאיר אריאל, 'פלוגה בקו (לגמרי במקרה)', מתוך אלבומו ירוקות] ניתן להבין כסיפור קונקרטי המגלם את מקריוּת/ארעיוּת המפגש המחודשת בין האוהב ובין אהובתו; ברם, ניתן להבינו באופן פנימי ודק יותר, כך שבמוקד הדברים עומדת השכחה המוחלטת, המוחקת את זכרון הקשר בעבר ואת תחושת ההחמצה. פתאומיות המפגש המחודש היא זו שמעוררת מחדש את הגעגוע העמוק, את ההחמצה של מה שלא התרחש או נפסק,ואת הסיכוי האפשרי להתחדשוּת,העלולה להסתיים בעוד החמצה.כי מהו הבלוּז אם לא תחוּשת ההחמצה,הטעם המריר שבשעבוּד אל העולם החולף עובר והערגה המתמדת, שוברת הלב,לעולם טוב יותר.ההתבוננות בהחמצות הקטנות והגדולות של הקיוּם,הדברים שנלקחו ושהתרחקו מאיתנו,הגעגוע הכן,הנוהה אליהם וגם:הידיעה המרעידה לעתים,החולפת את ההכרה, לפיה הרגנו כבר יותר מדיי חלומות בכדי להשאיר חלום חי אחד פועם.       

 

3

סימון וייל, הפילוסופית- מיסטיקונית היהודיה צרפתיה (1943-1909), כתבה בשלהי ספרה האפוריזמי הכובד והחסד: 'שום שירה שתעסוק בפשוטי העם אינה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה, והרעב והצמא הבאים מן העייפות' (סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 209). דומני כי זוהי הגדרה, גם אם המחברת לא התכוונה לכך מיידית, להלך הרוח של הנוודי-המוטרד של הבלוּז. של הליכה לצד הדרך, שיחת פליטים מאיזו מציאות אוטופית החיה בלבבות, דיבור, כמו אתות סודי, המוחלף בין מי שאינם מוצאים את מקומם תחת השמש לאשורו, שחשים כי המציאות העומדת בפתח עיניים מכבידה עליהם ועל לבם, ההחמצה של אי-השתנוּת הדברים; בני השיח המעטים, ההולכים ונעשים נדירים יותר ויותר, והעולם הסובב והאהוב נראה לעתים יותר ויותר קודר, יותר ויותר זר. בד-בבד הופכת הנהייה הפנימית למציאות מנוכרת פחות, מקרבת יותר בין אוכלוסֵיה, קודחת כעין רעב וצמא, כצורך בסיסי העולה מן האדם, ההופך מוּעקה-טרדה לבת-שיר, לשיח, לפוסט בבלוג, המבכר אחריוּת וקִרבה, על פני אלימוּת כוחנית ותפישות היררכיות חברתיות, המדכאות את כלל האדם.   

 

 *

 

 *

בתמונה למעלה: Jan Matulka, Spanish Woman Plays Guitar 1923-1924  

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »