Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יאן קפלינסקי’

*

*

חָלְפָה כְּשָנָה, בִּקַּרְתִּי שֵנִית אֶת אֲתַר  הַקְּרָבוֹת כָּאן

אֵי לָמְדוּ צִפֳּרִים אֵיךְ לִפְרֹשׂ כַּנְפֵיהֶן מִסַּכִּין מְסֻכָּן

אוֹ, בַּטֹוב שֶבְּכָל הַמִקְִרים, מִגָּבִין מוּרָם

צִפֳּרִים שֶצִּבְעָן כְּחֶשְכַת דִּמְדּוּמִים אוֹ כְּאֶלַח-דָּם

[…]

בַּבְּקָרִים, כְּשֶאֵין אִיש תּוֹקֵעַ בְּךָ אֶת עֵינוֹ הַמְּצִיקָה,

אֲנִי מְטַיֵּל לִי בֶּרֶגֶל לָאַנְדַּרְטַה הַהִיא, הַיְצוּקָה,

מֵחֲלום כָּבֵד, שֶעָלֶיהַ חָקוּק בְָּגדוֹל: "לַמְנַצֵּחַ"

אַךְ נִקְרָא "לַמְרַצֵּחַ", וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם – "לַמִשְתַּכֵּחַ"

[יוסיף ברודסקי, "אלגיה" (1993), מתוך: שירים ראשונים ואחרונים, תרגם מרוסית: עמינדב דיקמן, הקדים פתח דבר: רומן טימנצ'יק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמ' 126]

*

   כבר הייתי במהלך כתיבת רשימה בה הבאתי כמה מקורות רבניים, מתוכם משתמע כי אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" בליל הסדר אינה נוחה וודאי אינה מציינת מידה טובה (אגב, כעס ומדנים בכלל, מתוארים בתלמוד בבלי מסכת פסחים, ובספר הזהר, כיסוד עבודה זרה). עם זאת, עודי כותב התחלתי מתהרהר על עצם האמירה וחושב מה נשתנה בין אמירתה כעת ובין אמירתה, נניח לפני כמאה שנים, ימים בהם לא היתה לעם היהודי מדינה ריבונית, לא צבא משלו וגם לא גבולות בני הגנה; ברוסיה (קישינב) ובמרוקו (פאס) התארעו פרעות דמים; ובאירופה בה זכו היהודים לאמנציפציה נחזו מראות כגון משפט דרייפוס ומשפט בייליס, שניהם מסוג הדברים שהורו על כך כי עלילות הדם כנגד יהודים, עוד לא פסו מן העולם. איני חושב כמובן כי בתאוות הנקם היה טעם טוב גם לפני כמאה שנים— אבל ודאי ניתן לאהוד את החלש-הנדכא, המקלל בסתר ליבו (או בחוג משפחתו) את אלו שהרעו לו, רצחו, אנסו ובזזו, מבלי שיש לו יכולת ממשית להוציא לפועל את קללותיו.

   דומני כי בימינו אנו, כאשר מדינת ישראל היא בעלת צבא חזק, מערכת ביטחון אימתנית,  ערוכה היטב לכל עימות קונוונציונלי ובלתי קונוונציונלי— וראש ממשלתה אף מודיע ברבים על נכונותו לתקוף ראשון, יש משהו בלתי הולם באורח שבו מצטווים יהודים מכוח הוראת ההלכה, לקום ולקרוא לנקם ולשפיכות דמים בכל אלו המהווים איום על ישראל או על אמונת ישראל. בודאי בימים שבהם פועלים בצללי חיינו אנשי "תג מחיר" בחסות אידיאולוגיות שונאות-גויים [שו"ת אנתפאצ'ה לרב שלמה אבינר (בו כתב אבינר כי ירי כלפי ילדים מיידי אבנים הוא מצווה מהתורה),  ספר תורת מלך לרב עידו אלבה, כתבי הרב יצחק גינזבורג, בכללן פסיקתו כי הפעולה בה נקט ברוך גולדשטיין היתה מסירות נפש של קדושה עליונה] מופצות בבתי מדרש ובישיבות, הזוכות לתמיכתה הכלכלית של מדינת ישראל.

   ההלכה ההיסטורית, ככלל (וישנם כמובן יוצאים מן הכלל) לא הרבתה לקרוא קריאות אלימוֹת, ודאי לא להטיף למעשים אלימים. ביקורת מה על קביעתי זו, יוכל ליסד הקורא על בסיס האמירה לפיה במציאות של חיי הגולה ממילא לא היה ליהודים די כח בכדי לנקוט פעולות אלימות ו/או התקפיות, מה שגם שעל פי רוב נתקבל הדין התלמודי לפיו "דינא דמלכותא דינא" ,כלומר: יש לקבל את חוק המלכות שבתוכה חיים. מבחינה זאת, דומה כי עד לתהליכי הסקולאריזציה הגדולים למן המחצית השניה של המאה התשע-עשרה, כל שכן, עד אשר לא הותר ליהודים לעסוק בפעילות פוליטית עירה במדינות בהן שכנו, אמנם לא פעלו היהודים, על פי רוב, כגורמים חתרניים ו/או מתסיסים (חוגי אופוזיציה) כנגד השלטון במדינות בהן גרו.

   אבל ישנו היבט מסויים של החיים שבו הקריאה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ" מיושמת כבר מאות בשנים—כמובן בהיבט האינטלקטואלי. מעטים מדיי הם היהודים המורים לבניהם לקרוא ברצינות ספרות שנכתבה על ידי לא-יהודים ובהּ אין התורה זוכה למעמד עילאי, ואלהי ישראל אינו להלל ושבח. מבחינה זאת, אצל רבים מבני הקהלים הדתיים, ודאי בחוגים החרדיים והדתיים-לאומיים-האדוקים, קשה מאוד למצוא ספריות פרטיות, שבהן מונה הספרוּת שאינה "ספרות קודש" (ספרות רבנית) חלק משמעותי מן הספריה. אם אספר אנקדוטה שתבהיר עד להיכן מגיעים הדברים: לאחרונה שאלוני פעמיים אנשים דתיים, משכילים וקוראים, האם קראתי אי פעם את הסיפור הזה של קפקא שבו יהודי מתעורר בבוקר והופך לחרק, ואם כן, האם יכול אני לפרש אותו. שאלת-תם שלי העלתה כי שני האנשים (שאינם קשורים אלו באלו), לא למדו מעולם את הגלגול לקפקא וגם לא נתקלו באזכורו עד שכבר חצו את שנתם החמישים ויותר. קפקא ודאי סופר יהודי הוא, אבל כמובן שיש להניח כי לא רק את קפקא, פרוסט, פרק לא ניתן למצוא בספרייתם, אלא גם את ג'ויס, בקט, בורחס, חכמת וקוובטה. לשעבר סיפר לי ידיד, רב-ומתנחל, כי גם את כתביו של פרופ' ישעיה ליבוביץ הוא מחזיק בספרייתו כאשר הם כרוכים בכריכה אטומה בכדי שהסוקרים את ספרייתו (מבקרים, תלמידים, בני הישוב) לא יוכלו לדעת כי הוא מחזיקם בין ספריו.

   אלברטו מנגל בספרו תולדות הקריאה (מאנגלית: דוד שחם, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב: 2001, עמ' 31) מאזכר משום הסופר הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (מנגל היה קורא לפני בורחס ספרות אנגלית בימי עוורונו של האחרון), הפגנה נגד-אינטלקטואלים שנערכה בימי הדיקטטור חואן דומינגו פרון ובחסותו (1950) שסיסמתה היתה "נעליים כן, ספרים לא". הדברים מביאים את מנגל למחשבה על אודות משטרים טוטליטריים המבקשים להפוך ספרים בכלל (או ספרים מסוימים) למותרות, ומתוך רצון לגרום לעם לחשוב, מאיימים ומטילים צנזורה, ומצד שני מעודדים קריאת "ספרות מטעם", שכמובן אינה מעיזה להביע ביקורת כנגד הלכי הרוח הקיימים, או להמליץ לאנשים לחשוב באופן ביקורתי על מצבם האישי והפוליטי.

   ההלכה היהודית רואה במצוות תלמוד תורה חיוב עקרוני ורב-חשיבות. דא עקא, ספרים חיצוניים (ספרים שאינם נתפסים כספרות תורנית גופא), אפילו נניח, כספרי הומרוס (איליאדה ואודיסיאה), נתפסו כספרים היפים לקריאה רק בעתים דחוקות, אם בכלל, או כפי שמגדירה זאת המשנה (מסכת ידיים): בשעה שאינה מן היום ואינה מן הליל. עתה, אם נבדוק היטב בהיסטוריה היהודית נגלה, שלמעט בתקופות קצרות ואצל אישיים מסויימים, מיעטו היהודים להעלות ספרים באש, גם כאשר הוטלו חרמות כנגדם, או גם כאשר ספרים עוררו תרעומת. עם זאת, יהודים ששו, לעתים בקלות רבה מדיי, להדיר ספרים, ביניהם יצירות מופת של השיח האינטלקטואלי במערב ובמזרח, מחוץ לקאנון הספרים הראויים לקריאה והמומלצים לקריאה.

   דבר מפליא הוא שגם בימינו אנו ניתן לראות את הלכי הרוח האלה עושים חייל בקרב ציבורים רחבים. זאת בעיקר משום שרוב השגיהם הממשיים של אנשי רוח ממוצא יהודי במאות השנים האחרונות, הושאו על ידי יהודים שקראו קריאה חוץ-רבנית רבה למדיי, אפשר אף לומר די בנקל, כי מיעטו מאוד, אם בכלל, לקרוא בכתבי הרבנים.  קל מאוד כמובן להזכיר שמות כגון: שפינוזה, מארקס, פרויד, איינשטיין, קפקא, פרוסט, אבל תופעה זו נרחבת גם כאשר נתייחס ליהודים רבניים גריידא כגון: יצחק אברבנאל, יהודה אברבנאל (ליאונה אבריאו), ר' יהודה מוסקטו, אברהם כהן דה היררה,  יש"ר מקנדיאה, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), משה מנדלסון, שמואל דוד לוצאטו, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, ראי"ה קוק, אברהם יהושע השל, עמנואל לוינס. יותר מדי יצירות מופת יהודיות, ובכללן גם רבניות, במאות השנים האחרונות נוצרו בידי אנשים שעל יסוד תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, ועל יסוד דברי הרמב"ם הסכימו 'לקבל האמת ממי שאמרהּ', ללא קשר למוצאו הדתי, הלאומי ו/או התרבותי.

   יותר מכך, כאשר בוחנים את ההיסטוריה, למשל את ימיה של הציויליזציה האסלאמית, אנו מגלים כי ימי תור הזהב של ימי הביניים, עת בו היתה האימפריה המוסלמית המקום המתקדם בעולם מבחינה ציוילטורית-מדעית-תרבותית, נגלה גם כי בעצם אותם שנים, היה האסלאם פתוח בדרך כלל למגוון השפעות רוחניות, תרבותיות, ומדעיות— ותהליך זה איפשר לעולם המוסלמי את השגשוג שבפתיחות. במידה רבה נגלה כי גם באשר לדברי ימיה של התפוצה היהודית, קהילות שבהם היתה ההשכלה הכללית מחייבת לא פחות מאשר ההשכלה התורנית, הולידה שגשוג של חיי הרוח, מהלכים חדשים, ומשנות חדשות; מקומות בהם שררה סגירות דוגמטית— הביאו אמנם לשמירת שורות "המחנה" אך גררו בכנפיהם, איבון ונסיגה.

   אם יש באמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" משום גזר דין תרבותי, כנגד תרבויות לא יהודיות, הלך רוחן וספרותן, הריי עצם האמירה כבר אוצרת בחובהּ את אותו איבון ונסיגה של יהדות מסתגרת, המפחדת מן העולם, ומן ההתמודדות כבדת-הראש עם האתגרים והקשיים שהלכי רוח חדשים מציבים בפניה. יהדות זו בימינו אינה אך ורק היהדות הדתית, אלא גם היהדות החילונית-הציונית, הממעטת מדיי לחנך את הדורות הבאים להיכרות עם התרבויות הערביות-אסלאמיות המקיפות אותנו, ומעדיפה לכתחילה לראות באסלאם ובמה שהוא מייצג תרבות שכנגדה בעיקר יש להתעורר בחימה (אצל הציבורים הדתיים דומני תופעה זו נפוצה עוד יותר); בנוסף, מסופקני האם במערכת החינוך דהיום יש מי שמאתגר את הדורות הבאים לחשיבה ביקורתית על אודות דוגמות חברתיות, כלכליות, אתניות, וכיו"ב. האם באמת, אני מעוניין ביושבנו אצל שולחן הסדר להידמות לה' ההולך (כך מובא בתורה) בעצם אותו חצי-הלילה להכות את כל בכורי מצריים? האם איני מבכר להידמות לאל שנאמר בו באגדה הרבנית כי בעת שבני ישראל ביקשו לשיר (את שירת הים) אחר חציית ים סוף הרעים עליהם הקב"ה לאמור: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".

   באנושות, כך כתב המשורר והאינטלקטואל האסטוני, יאן קפלינסקי, בשנת 1995, רצח-עם רודף רצח-עם, רעב רודף רעב, אתיופיה, סודן, ניגריה, סרייבו ועוד כהנה וכהנה (יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, עמ' 138, פרק 102). המוות המוקדם, הנורא, הבלתי-טבעי, הוא מדי יום ביומו נחלתם של המוני בני אדם ברחבי העולם כולו (עשרות אלפי בני אדם מתים עדיין מדי שנה בשנה ברעב). אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", כל שכן הדרת עולם דעותיהן של תרבויות שלימות, בהנחה לפיהן הן תרבויות בלתי ראויות לעיון, ובני האדם המרכיבים אותן אינם תורמים תרומה ממשית ל"אנושות", כפי שאנו מבינים אותה, היא הלך רוח המקפל בתוכו את פשעי השנאה הבאים על כולנו לרעה, או מאיימים תמיד לבוא (בישראל דהיום). אנא, הבה נימנע מכך.

*

לכל קוראותיי וקוראיי, ברכת פסח שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן

בתמונה למעלה: Albert Bloch, Conversation, Oil on Canvas 1950

©  2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']

*

  עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:

*

שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.

למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.

במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.

[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]

*  

קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.

    למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.

   זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.

   אבל דווקא פרשנות זו של  המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.

*

לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.

*

דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן 

לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »