Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יאסונרי קוובטה’

*

על  בּרוטאליוּת ואובססיה, ליריוּת ונאמנוּת לעצמי, ביצירתו של הסופר היפני, יוּקיוֹ מִישִׁימַה (קִימִיטַקַה הֵירַאוּקַה, 1970-1925). 

*

1

*

נדמה שפועל מעין צופן בכל נסיון החיים שלי. בבואה אחת נשקפת עד אין סוף כמו במסדרון של מראות. בדברים חדשים שראיתי לראשונה, השתקפו בבירור דברים שראיתי בעבר, והייתה לי תחושה שבלי ידיעתי, מנחים אותו קווי דמיון אלו, ואני מובל הלאה הלאה, אל עמקי המסדרון, עומק שסופו אינו ידוע.

הגורל איננו דבר שבו אנו מתנגשים פתאום. אדם שנידון להריגה רואה בעיני רוחו ללא הרף את אתר ההוצאה להורג בכל עמוד חשמל, בכל מסילת רכבת שנקרים בדרכו בכל יום, והוא מתרגל לחיזיון הזה.

[יוקיו מישימה, מקדש הזהב, מיפנית: עינת קופר, ספריית פועלים: תל אביב 2007, עמוד 134].

*

     זו רשימה על הסופר היפני, יוקיו מישימה (קִימִיטַקַה הִירַאוּקַה, 1970-1925), ועל הפער, שטורד את מנוחתי ומצטייר  כבלתי-פתיר, בין היותו אמן כתיבה מעולה (במיוחד עד 1960) ובין העובדה שהקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות ובמיוחד את העשור האחרון: לפיתוח גוף (שרירנוּת), ולקנדו (אמנות החרב היפנית), וממנה ואילך פיתח תפיסה פוליטית ימנית ריאקציונרית; נסיון להקים באמצעות סטודנטים משמר קיסרי חדש (שלא על דעת הקיסר) שיילחם, בין היתר, בשמאל-הליברלי ולא יניח לו להשתלט על יפן. כל אלו הסתיימו בניסיון כושל וטרוף-דעת להשתלט על צבא יפן עם כמה תלמידים-קנאים ועם מאהבו, במהלכו – נאם ממרפסת נאום מלא עזוז  על הצורך לחדש את ימי הסמוראים ואת ימי תפארתה של יפן; אזי התכנס בחדר פנימי וביצע טקס סאפוקו – ביתק את בטנו וראשו נערף על ידי תלמידו-מאהבו [סמוראים נהגו כי העורף הוא חברו הטוב ביותר של המתאבד, המכונה בטקס: קַאיְשָׁקוּ(נִין), "מִשְׁנֶה"]; ככל הנראה כדי להסיר מעצמו את החשד לפיו ביקש במעשה ההתקוממות לפגוע בקיסר או ביפן. כך באו לידי גמר – חייו ותולדותיו.

    את מישימה קראתי לראשונה לפני כמעט שלושים שנה. היה זה המלח שחטא לים (1963; תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כינרת: תל אביב 1986). באותה עת עוד הבנתיו כסיפורו הטראגי של מלח, בחור מחוספס ורב תושיה, ביסקסואל האוהב את חיי הים, הפורס חסותו על חבורת צעירים הבזים לנורמות המוסריות ולקונוונציות החברתיות  המקובלות. תחילה הם נושאים אליו עיניים, כדמות מנטור נערץ; לבסוף, הם מתכננים בקור רוח את רציחתו (ומבצעים), זמן קצר טרם נישואיו, כדרך היחידה להותיר אותו "גיבור" בעיניהם, רק בדיעבד, מקץ שנים, הבנתי, כי מישימה לא ניסה לספר את סיפורו של דור חדש ומקולקל שיצא משליטה או את סיפורו של מלח לשעבר שמתחבר עם חבורת צעירים, אלא ניסה להציע אלגוריה ספרותית לתפיסתו הפוליטית הריאקציונרית. לדידו, יפן הלכה והתרככה בעקבות התבוסה במלחמת העולם השניה והפצצת הירושימה ונגסקי; ניסיונה לפייס את העולם – כאילו מעודה היתה התרבות היפנית נסובה על פואטיקה, אסתטיקה, קדושה של מנזרים (זן בודהיזם) ומקדשים (שינטו), וחינוך לטעם טוב, מוקפד ומעודן – היה לדידו ביזיון לדורות הקודמים. בעצם, טען מישימה כי "הנפש היפנית" ביסודה יש בה משהוּ ברוטאלי, אלים ואפל; אין טעם להתחמק ממנו ולא ניתן להעלימו – משום שהוא תמיד יזקוף ראש; הייעוד על פי מישימה היה אפוא לאחוז בעט או במכחול, אבל בד-בבד לדעת לאחוז היטב בקטאנה (חרב סמוראים).  

     אם מישימה נניח, היה יהודי, והיה חי באותן שנים, יש להניח כי היה אי שם בקצה הימין הציוני, זה הדוגל בהוצאת הכוחות האלימים הבלומים ביהודים מן הכוח אל הפועל; משהו בין תלמיד "יהדות השרירים" של מקס נורדאו, שזכתה להערכתו הרבה של הראי"ה קוק, ובין טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אברהם "יאיר" שטרן, אורי צבי גרינברג (במיוחד ב"הגברות העולה" וב-"חזון אחד הלגיונות), גאולה כהן, אריאל שרון של יחידת ה-101, של צליחת תעלת-סואץ ושל טבח סברה ושתילה, רפאל איתן והכהניסטים. ודאי היה בז לשמאל המבקש את הליברלים האירופאים ואת הדמוקרטים האמריקנים כבני ברית, ומוכן לוויתורים טריטוריאליים ולוותר על שאיפות אימפריאליות, בלי קרב נחוש, מול ארצות ערב והפלסטינים. יתירה מזאת, אותו ארגון, שניסה מישימה להקים למאבק בכוחות השמאל בקמפוסים ביפן של שלהי הסיקסטיז, דומה מאוד ל"אם תרצוּ" של זמננוּ.

     קרוב להניח, כי לוּ רק מישימה היה יהודי מסוג זה לא הייתי מכביר עליו מלים, כל-שכן טורח לקרוא בספריו; הייתי שולל אותו לכתחילה כפשיסט-לאומן מן הסוג שאני מתעב (באמת מתעב; אני לא מסוגל לשמוע הרצאה על שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג, בלי שייצא ממני פרטיזן, לוחם- בפשיזם), אבל מישימה ידע לכתוב היטב על החריג, על החלש, על המתלבט, ועל מי שעומד נוכח החברה והחברה לעולם תפנה לו עורף (אף תגרום להריגתו). לא לחינם פרס עליו לזמן מה הסופר היפני, זוכה פרס הנובל, יאסונרי קוובטה (1972-1899) את חסותו, וראה בו כבן. יש בין השניים הרבה מאוד תמות משותפות. למשל, דמויות חריגות – המובלות מכוח האובססיה ליופי, לכוח ולשגב, אל אבדנן המוחלט; עתים בעיניים פקוחות. יש אומרים שקוובטה שם קץ לחייו כשנתיים אחרי מישימה אם מפני האכזבה מן הנתיב הצבאי והאלים בו בחר ואם מפני שבאמת ובתמים – ראה בו (לפחות עד שנותיו האחרונות) כתלמידו-ממשיכו הראוי ביותר; עם זאת, יש לציין כי בשעה שקוובטה נשא את נאום פרס הנובל שלו בשנת 1968 (תורגם לאחרונה: אני, בן יפן היפה, תרגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס: תל אביב 2020), כבר הפעיל מישימה את תא הסטודנטים המיליטריסטי והאלים שלו, והיה מצוי על סף ההתפוצצות האלימה שסימנה את קץ דרכו. קוובטה מעולם לא תמך בפעילותו הפוליטית של מישימה למיטב ידיעתי, אבל ראה בו סופר מעולה לפחות עד העשור האחרון לחייו.      

   מישימה עצמו, כמו שעולה למשל מספריו, האוטוביוגרפיה,  וידוייה של מסכה (1948; תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020) והרומן, מקדש הזהב (1956; תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים: תל אביב 2007); היה ילד רזה, חלוש וחולני על-פי טבעו; שהדמות המשמעותיות יותר בחייו היו סבתו ואחר-כך אמו. ילד שלא השתלב תחילה בחברת-הבנים אבל תמיד חש משיכה בלתי-נהירה לאלימות, לקרבות, לרעיון של מוות תוך לחימה על הגנת ערך נעלה והוקסם מהרעיון של גוויעה ממושכת בידיעה שמותו הוא מוות הירואי. בוידוייה של מסכה (Kamen No Kokuhaku) עולה כי עצם המשיכה המוקדמת שלו לגברים עלתה מתוך אותו דחף להשתייך לחברת הלוחמים; הוא למשל חש בחילה לדבריו, כשהתברר לו כי דמות האביר הנהדר שראה באיזה ספר, הוא בכלל איור של ז'אן ד'ארק, הלוחמת הצרפתית באנגלים בימי מלחמת מאה השנים; הוא גם כותב כי הזדהה עמוקות עם סנט סבסטיאן שהוצא להורג בחיצים, התאושש באופן פלאי, ואז הוכה בשנית או נסקל. יצוין, כי גם המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הזכיר במספר ריאיונות את  סנט סבסטיאן (בן גאליה שפעל להפצת הנצרות כקצין משמר ברומא, 288-256 לספ') כאחת הדמויות שהכי השפיעו על תודעתו מילדות, וכי ההזרה מהחברה, הכאב, הפצע, המוות למען השליחות ובסופו של דבר – שתי ההוצאות להורג (לורקה עצמו לימים הוצא להורג בידי פלנגה פשיסטית באוגוסט 1936) דיברו אל עומק ליבו. בעצם גם לורקה וגם מישימה מנו את את אותו קדוש נוצרי המוצא להורג בירי חיצים המפלחים את גופו העירום, כדימוי שהיווה להם מקור השראה ואף מקור משיכה הומו-אירוטי. בין כמקור משיכה ובין כקדוש – דומה כי דימוי גופו מפולח החיצים הילך עליהם קסם.   

   כך, גיבורו של מקדש הזהב (Kinkakaju) הוא נער צעיר חלש, חולני ומגמגם קשות, שמובא על ידי אביו (מת עליו בילדותו), שבקושי הכיר, לשרת במקדש הזהב. הוא מקיים אמנם קשרים עם אמו, אך בושתו בגמגומו גורמים למעצורים רבים בינו ובין העולם וכן לספיקות קשים האם איזושהי חברה, מחוץ לחברת המקדש, תהיה נכונה להתייחס אליו כשווה בין שווים.  ככל שהוא מתבגר, ניעורים בו ספיקות לגבי סביבת המקדש ומה שמניע את אנשיה הרגילים לצוות ולצפות שאנשים אחרים יצייתו, ללא שאלות יתירות ולקיים את הטקסים הנדרשים על דרך האינרציה. הוא מבקר בבית הזונות פעמיים ורוכש אולר ורעל למקרה שיצטרך למוּת. באחריתו, הוא מצית באש את המקדש שבו גדל והיה לאיש צעיר, ולאחר שהוא צופה במקדש הבוער וכלה. מול המעשה שעשה הוא משליך את האולר ואת הרעל ממנו והלאה, מצית סיגריה ומחליט לחיוֹת.

    בשעתו כשקראתי את הספר,  עניין הגמגום ועניין המקדש שהגיבור מחריב במו-ידיו משכו את לבי, אבל עם הזמן הבנתי כי גם כאן, בסיפור הציב מישימה איזה סימן (תמרור) דרך לעצמו. כאילו כבר מכוון לכך, שלעתיד לבוא, הילד החלוש והמעוכב-חברתית שהיה, יימצא דרך להיחלץ מהחיים שחי, וכי הדרך עוברת דרך העלאת כל מה שקדוש ועדין ומהנה אסתטית באש ותחת לו – הוא בוחר במרד, בהתקוממות, בהצתה האלימה – שרק היא וכיליון העולם שהותיר מאחור, יביאוהו לבחור בחיים. כמובן, סופו של מישימה שונה מסיפורו של גיבורו. קידוש הקרב והאלימות, לא הביאו את מישימה אל חיים חדשים כפי שסבר, הם רק הביאו אותו לבחור לעצמו מיתה כסנט סבסטיאן, כשהוא ואהובו מבצעים בו וידוא הריגה.

*

2

*

גם בעת ששוחחנו לא היה סוף לספקות שמילאו את ליבי. אני נשבע באלוהים שרצוני להיפגש עם סונוקו היה אמיתי. אבל היה ברור לגמרי שלא היתה שום תשוקה מינית. אם כך, איזה מין רצון היה הרצון לפגוש אותה? האם הלהט, שכבר ברור שלא היתה בו תשוקה, נועד להוליך אותי שולל? ואם היה להט אמיתי, האם הוא לא הצית אלא להבה קטנה שניתן להחניק בקלות? ומלכתחילה, האם יש אהבה שאינה נטועה ומושרשת בתאוות הבשרים? האין זה אבסורד גדול?

אבל אז חשבתי שוב. אם ללהט הרגשות האנושי יש כוח להתעלות מעל לכל אבסורד, איך אפשר לטעון שאין לו הכוח להתעלות מעל האבסורד שלו עצמו?

[יוקיו מישימה, וידויה של מסכה, תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020, עמוד 183]

*

    דבר-דומה עולה גם מן הסמי-אוטוביוגרפיה  המוקדמת, וידויה של מסכה, דפוסי המשיכה המינית אצל מישימה מבוססים שוב ושוב על כוח, אלימות והירואיזם; כשהוא מתאהב במהלך הסיפור בעלמה סונוקו, ביופיה, בעדינותה, ובשיחות המשותפות שלהם על ספרוּת. הוא בוחר שלא להינשא להּ ורק לימים כשהוא מלווה אותה, והיא כבר אישה נשואה, כידיד יקר, למועדון לילה – הוא לומד שהגברים הצעירים במקום מושכים אותו אירוטית ומינית הרבה יותר ממנה, זאת הואיל מזהה אצלם את כוח אלים ובלתי מרוסן, שהוא אינו מסוגל לזהות בסונוקו. מאחרית הדבר למהדורה העברית עולה כי הספר תורגם כעת לעברית בעיקר מפני שהוא אוטוביוגרפיה המתארת את בחירתו של אמן צעיר בחיים הומוסקסואלים וחושפת את הצעדים והלבטים שבהם הוא משתף את קוראיו. עם זאת, דווקא האהבה שמתאר מישימה ביחס לסונוקו היא הרבה יותר רוחנית ורצופה מתחושותיו הגופניות כלפי גברים, אלא שמבחינת משיכתו לגברים הוא חש שאינו יכול לעצור את תאוותו הגופנית; ואילו סונוקו –היא מעוררת אותו בעיקר מבחינה רוחנית.  אף שהספר מסתיים בבחירתו של מישימה בהומוסקסואליות – עולה השאלה, אם ועד כמה הוא מתאר בחירה הומוסקסואליות רווחת, או שבחירתו מתאימה לטיפוס מסוים של גברים אוהבי-גברים, משום שהם נמשכים למה שאלים, וכוחני ואסור – כמיני ומעורר משיכה, אלא שייתכנו גם טיפוסי משיכה אחרים.

    וכך נדמה לי, כי את סיפורו של מישימה ניתן להבין כסיפור של ילד שנשים השפיעו עמוקות על חייו ונבהל כל כך מנוכחותן והשפעתן, ואולי חסרו לי דמויות גבריות משמעותיות ומאוזנות, עד שניסה לבלות את חייו הבוגרים באיזו אובססיה גברית של צבירת כוח, והימשכות (גם מינית גם פוליטית) אחרי כל מה שנתפס כ"גברי", כלומר: אלים, ברוטלי, פולמוסי.  גם את מקומו בחיים תפס כנראה מישימה על פי הסדר הפטריארכאלי-הסמוראי. הוא ראה בעצמו כמשרתהּ הנחוש של יפן. אם בוידויה של מסיכה, הוא מתאר כיצד הסמוראים היו נושאים נשים, אך מנהלים פרשות-מיניות עם תלמידיהם, כחלק מחניכתם; הרי שבשעת מותו, היה מישימה נשוי לאישה כבר כשתים עשרה שנה, והוא הבין את עצמו כ"סמוראי" הרשאי לחנוך מינית את חניכיו, הרבה יותר מאשר הומוסקסואל מוצהר, כפי שהיה בצעירותו.  למשל, הכרתי זוגות חד-מיניים שניכרה בהם אהבה שאינה מבוססת על יצריות אלימה ויחסים הסובבים סביב כוח וכוחנות-גברית. הכרתי גייז שאהבתם הצטיירה לי כיחסים שיוויוניים בין בני זוג, באופן שלא ניכר בעיניי כשונה מזוגות סטרייטים (סיסג'נדרים). לפיכך, נשאלת השאלה עד כמה דפוסי המשיכה ההומו-אירוטית שעליהם כותב מישימה, מאפיינים את קהילת הגייז.  כצופה מרחוק, לי נדמה כי הטיפוס שמצייר מישימה של משיכה המבוססת יחסי כוח ושליטה, ודאי אינו מאפיין את דפוסי הזוגיות המקובלים בקהילה. עם זאת, מישימה לא חי בזוגיות רשמית ארוכה עם גבר. הוא היה נשוי לאשה מאז 1958 ועד פטירתו והמשיך לקיים מערכות מיניות עם מאהבים, שפעמים רבות היו תלמידיו. הוא ראה בכך כאמור, כחלק מזכויות החניכה של הסמוראי.     

    אני מנסה לחשוב מה מרתק אותי בדמותו של מישימה ואני מבין שאני מעריך אותו כאמן כתיבה, שבחר שוב ושוב (בדומה לקוובטה) לכתוב על דמויות של חריגים, שאינם מוצאים את מקומם ביפן המודרנית ונתונים בדרך כלל באיזו אובססיה שהולכת ומתגברת, עד להיקרות אירוע המחיש עליהם אסון.  יש במישימה, במיוחד כפי שהוא מתגלה בוידויה של מסכה, משהו חסר-מורא בחשיפתו העצמית, אבל יותר מזה, בניגוד להנאתו מברוטליות מתפרצת, הספרות שלו מאוד-מאופקת; יחסו לנשים עדין ומתחשב (כאמור, נשים גידלו אותו והיו מרכזיות בחייו). האלימות – בארבעת ספריו שקראתי, אמנם מתפרצת לבסוף, אבל היא רחוקה מלהיות מרכז העלילה או לב-העניין, והייתי אומר כי המוטיב העולה בהם שוב ושוב היא דווקא נאמנות לעצמי, מבלי להרשות לחברה ולדפוסיה לשעבד את רוחו וגופו של היחיד. הפער בין הסופר המאופק (כך בספריו בשנות הארבעים והחמישים וגם במחצית הראשונה של שנות השישים), המתאר סיטואציות אנושיות בעדינות ודקות אבחנה, ובין איש החרב, השרירים, המקדם אלימוּת וסופו באלימוּת – הוא חידה בלתי-פתירה. למשל, כשנתיים לפני מותו פירסם מישימה מחזה בכתב לארבעה גברים שנקרא חברי היטלר. ובו הקליימקס הוא שארנסט רוהם, מפקד ה-SA, הומוסקסואל וידידו הותיק של היטלר, מלמד את חברו, ביום שבו היטלר מפנה זמן על מנת להתראות עם ידידו הותיק, את כל הדרוש על מנת להיעשות מנהיג צבאי גדול – זאת, זמן קצר לפני שרוהם יירצח על ידי אנשי היטלר בליל הסכינים הארוכות (1934).  על היטלר, כתב מישימה, שהיה היה גאון פוליטי, אך היה רחוק מלהיות גיבור הירואי, ולכן הפך חשוך, כמו-כל המאה העשרים.  מה שאפשר שעולה מזה, הוא שמישימה הזדהה עם דמותו של רוהם, שהוצא להורג– וכי אפשר כי רוהם, הפך במחשבתו לעוד דמות לוחם-קורבן, כמו סנט-סבסטיאן. שלא כמו לואי פרדינן סלין, מישימה לא הותיר אחריו כתביו אנטישמיים או המשחרים לג'נוסייד ושלא כמו ז'ן ז'אנה – אין בו כל כל רצון לצייר עצמו כמשורר מקולל שנדון לחיים מקוללים, אבל אין ספק שבמחזה הזה ובתגובותיו כלפיו – עם ששלל את דמותו של היטלר, בכל זאת עמד על זכותה של גרמניה של ימיו להיהפך לאימפריה עולמית, שמשעבדת תחתיה עמים, כפי שעד אחרון ימיו שאף לחזור לימים שבהם יפן היתה אימפריה, שהטילה מורא על קוריאה, סין וחלקים נוספים במזרח אסיה. אגב, המחזה של מישימה הטיל בלבול גם בקרב הביקורת הספרותית ביפן בעת פרסומו. היו שראו בו גילוי אנטי-פשיסטי והיו שראו בו מחזה פשיסטי. רוהם אמנם היה בריון פשיסט,  שכנראה קיים מערכות מיניות עם פקודיו ב-SA . קשה להסביר אפוא כיצד סופר ומשורר כמישימה, יכול היה להזדהות בכזאת עוצמה-פנימית עם דמות כזאת ועוד להוביל עצמו לסוף הדומה לזה של רוהם או של היטלר, לאחר שתוכניותיו הצבאיות והפוליטיות נחלו כישלון חרוץ.    

    מישימה, לדידי, מגלם אדם שהלך עם תשוקותיו, תאוותיו וכוחותיו באופן אובססיבי – וניסה שלא להיות שום דבר שאינו הוא-עצמו – עד אבדנו המוחלט; הפער בין הפנים הללו באישיותו ובין אמן הכתיבה המאופק, ורב-הרבדים שהיה רוב חייו (ספרים רבים שלו תורגמו לאנגלית והופצו בארה"ב ובאירופה עוד בשנות החמישים וזכו לשבחים ולעניין) הוא בלתי גשיר. אני לא בטוח, אם הייתי יכול בכלל לכתוב עליו  אלמלא הותיר אחריו כמה כתבים מורכבים ורב-רבדיים, שקריאתם (שניים מהם) הייתה עבורי בכל-זאת חוויה משמעותית. מה שאני מנסה ללמוד מהם, הוא שניתן, בניגוד גמור לדרכו של מישימה, שאדם יהיה מאוד נאמן לעצמו ועם זאת – שנאמנות זו לא תיהפך ברבות-הימים לדבר משחית או ממית.

*

*  

*

בתמונה למעלה: חתימתו של מישימה, כדמות אדם.

Read Full Post »

ault

*

קל להיכנס לגן עדן, קשה להיכנס לגיהנם [איקְיוּ, נזיר זן 1481-1391, צוטט בתוך הנאום לקבלת פרס נובל לספרוּת של הסופר היפני יאסונרי קוובטה (1968)]  

   אולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים, ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? אולי אין כלל יצירות מופת אלא רק ספרים מעולים, אשר מה-זה-בעצם-משנה מה אנשי הדורות קודמים חשבו עליהם, והיכן למדו אותם. העיקר הוא הרישום שהם מותירים על הנפש, קולם הדובב את ההכרה, שהריי מה זה משנה אם שירה נהדרה נכתבה במאה העשרים האחת, בשלהי המאה השלשה עשרה, או במאה הראשונה לספירה? עולם התמונות והמיצלולים שלה, המוסיקה, הפיוט, התנועה— כל אלו הם סממניה של אמנות, ואף אם קשה מאוד לפדות יצירה מעם הזמן והתרבות בה נוצרה. בכל זאת, מה שהופך יצירת אמנות למעולה בעיניי היא היותה מכילה תכנים שאינם מתיישנים, שתמיד אהיה נכון לקרוא בהם עוד ועוד.

   עם סיעת מחשבות ספקניות, כמו עורבים הפרושׂים בשורה מדוקדקת על התווך בין שני עמודי חשמל, אני מנסה להשיב לעצמי מה בכל זאת ודאי. הישנם באמת ספרים מעולים בכל תנאי בכל מקום?  מזדמן לי, לאחרונה יותר ויותר, לבקר ביצירות מחדש, חלקן יצירות קנוניות, חלקן יצירות שהיו אהובות עליי שנים, חלקן יצירות שפעם אהבתי מכל הלב בכל הלב, וכעת אני יכול להבין מה אהבתי בהן לפנים, אבל רק מעט מדיי מזה אני מוצא בתוכי עכשיו. משהו בי השתנה, ואולי היתה לי באותם ימים נטייה להתלהב יותר, להתאהב יותר ביצירות. אם לפנים הייתי אינטלקטואל אשר כל זיק מצית בו אש, כעת אני מקיים איזה מרחק ביני ובין הדברים; הפכתי יותר מפוכח, יותר ספקן, יותר בוחן. יותר צונן.

   בכלל, ספרים— מירב הספרים האהובים עליי, אינם מופתיים מכריכה לכריכה. רק זעיר פה וזעיר שם. שיר או שניים מתוך ספר שירה. פרק אחד מתוך חיבור ארוך בפרוזה. כמה עמודים מיצירות שלימות. אני אוהב את הספר כולו, אבל בכל זאת, נותרו רק מספר עמודים קטן, אחרי שהעברתי במסננת מדוקדקת, את כל היצירה. למשל לאחרונה, שורה, אפילו לא שורה, מתוך התופת לדנטה, "הלילה רואה". השורות הללו, חלקי השורות, פה-ושם, פנינים המשוקעות בחיבור כולו, יפות בעיניי— ממכלול היצירה.

  ובכל זאת, אני חוזר אליהם, אל הספרים האהובים, לעיונים חוזרים או לקריאות חוזרות, כמו מקווה שבמפגשים הבאים, יתחדש לי דבר, שאגלה אותם שוב, שאמצא פתאום יופי במה שמיהרתי מדיי לבטל, ואנזוף בעצמי בחיוך, על אודות הנפש הנמהרת, ועל נטייתה להותיר (בקלות רבה מדיי) דברים מאחור.

   אני רק שואל את עצמי האם זה לא פשוט קודר ועצוב להותיר רק עמודים יחידים מיצירתו של אדם אחר. לומר, זה היה עבורי כל הסיפור. יותר מזה לא היה מעולם. זה דבר כמעט מקומם, נניח כמו לגלות פתאום, שמישהי שאהבת בנערותך (גיל-העשרה הצעיר) כבר אינה יוצרת בלב שום כיווץ, ושום זיכרון של קירבה או ערגה. ואתה שואל את עצמך: היה שם משהו בכלל? היה שם משהו מעולם? ופתאום, אפילו הפיכחון המאוחר הזה נדמה לך כה קר וחסר-לב, שאתה מנסה להתבונן בזה שנית, למצוא בכל זאת, איזה דבר, איזה שריד, אוד עומם. שהרי, לפנים זה היה עולם מלא בשבילי, איך יכול להיות שעכשיו לא נותר מזה דבר?

*

*

בתמונה למעלה: George Ault, Silver Moonlight, Oil on Canvas 1918

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »

*

על הספר, רומן וינאי, מאת דוד פוגל. 

*

1

*

האביב במלואו כבר היה בארץ. העיר ואוכלוסיה היו כמגוהצים בכוונה מיוחדת. הנשים נמצאו נאות ביותר. חמודות בשמלותיהן מצבעי הלילך והסגול. מרפסות בתי הקפה היו מלאות הולכי בטל מגוהצים, אדונים על זמנם ומעשיהם, שהבוקר היה שלהם והצהריים והערב, באין לזרים חלק בם. רובם השתייכו לאותה שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם. הכָּל נעשה בשבילם בידי אחרים והם עצמם לא עושים כלום. לרוב היו אכולי שיעמום נוקב שאין מנוס מפניו המותר כבר היה ידוע להם למדי, ומקצתו של האסור גם כן. והנה היו מיושבים אחר צהריים של אביב על מרפסות בתי הקפה, הלהקה מנגנת לתוך שיעמומם וָלְסִים מתוקים-מלנכוליים, והם מחפשים למלא ערב ריקני איזה תוכן מגרה מחמת חידושו.

[דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, עמ' 40]

 *

   השתהיתי זמן ארוך מלקרוא את ספרו החדש של דוד פוגל (1944-1891), שנמצא כרוך בעזבונו בארכיון "גנזים". פוגל היה אחד המשוררים והסופרים שהשפיעו עליי עמוקות בשנים המעצבות של שלהי לימודיי התיכוניים. אז קראתי כבר מספר פעמים את בבית המרפא ואת חיי נישואים וגם את לעבר הדממה שהשיאני גם אל ספר שיריו הראשון של פוגל לפני השער האפל, דרכם התוודעתי גם למבואות המקיפים היפים שייחדו דן פגיס ואהרן קומם לפוגל וליצירותיו. בראשית השירות הצבאי שלי נתוודעתי אף לקובץ תחנות כָּבוֹת, אליו אסף העורך, מנחם פרי, את הנובלות העיקריות ואת יומניו הגנוזים של פוגל; כמו גם רומן קטוע אשר תורגם מן היידיש, ולא נודע לציבור עד אז, שהוא כעין ממואר של פוגל מימי שיבתו במחנות מעצר צרפתיים (כנתין גרמני), עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הואיל וכך הוא, קצת חששתי לקרוא ברומן הביכורים הגנוז, שמא אתאכזב מרה. יותר מכך, פוגל ואהבותיו הטראגיות-אפלות, לעולם מזכירות לי נשכחות אודות בן הנעורים, שהייתי פעם— זיכרונות הכרוכים בכאב. לשמחתי, הקריאה ברומן וינאי מוצדקת ומהנה ומדובר לדידי בחיבור האופטימי ביותר של פוגל, שלעולם מקדירה מעל כתביו, עננה שחורה.

   את עלילתו המז'ורית של רומן וינאי ניתן לתאר כמעט כבנאלית: פרשת אהבים מינית ההולך ונטווית בין צעיר, מהגר ממוצא יהודי, רודף נשים, המבקש להיעשות סופר, המתפרנס ממלגה שמעניק לו מנצנט עשיר כקורח, ובין בעלת ביתו האוסטרית,המבוגרת ממנו כדי עשור ויותר, גרטרוד; ופרשת אהבים שניה, זכה ותמימה, בין אותו צעיר, אשר תום הנעורים עוד לא פג ממנו לגמריי, ובין בתהּ בת העשרה של בעלת הבית, ארנה (תחילה נוטרת לו ואחר כך מתאהבת בו); עד שחמת האם בוערת בה מקינאה. פרשת אהבה וינאית דמיונית זו היא בת-קול של פרשיית אהבים אמתית שניהל פוגל הצעיר בוילנה שבליטא עם בעלת ביתו היהודיה (צ', מערכת שהושתתה ברובה על סקס) ועם בתהּ בת העשרה, חניה (חנה, היתה תלמידה של פוגל; ואהבתם היתה אפלטונית בלבד), פרשה המתוארת ביומניו מן השנים 1916-1913. פוגל אף הוסיף לקיים עם הבת התכתבות ארוכה גם לאחר שעקר מוילנה לקומרנא ואז לוינה, ולא פעם השתעשע במחשבות על חיים משותפים עימה בעתיד. ברם, ככל שהתבגרה והפכה בעיניו דומה לאמהּ (היא שיגרה לו תמונות), כך דעכה אש אהבתו, עד ששככה. זמן קצר אחר כך הכיר את אילקה, צעירה יהודיה מוינה, חולת שחפת, נמוכת קומה, בעלת חזות נערית, עיניים שחורות חודרות, ובעלת מעוף יצירתי ניכר. לימים הפכה אילקה לגב' פוגל, וסבלה עימו רעב ומחסור שליווהו כל ימיו. אילקה אושפזה בסניטריומים שונים לחולי שחפת חמורים החל בשנת 1920, וכאשר מצבה הוטב בשנת 1925, הובילו הדברים לגירושין בפריז בשנת 1926, או מעט אחר כך. פוגל נטר לאילקה על שראתה בעצמה חכמה ויצירתית יותר ממנו—אף על פי שממקומות מעטים ביומנו משתמע כי הוא הכיר בכך, והתענה בשל כך, משום שהדבר היקשה עליו לנתק את יחסיהם. לימים נישא פוגל בשנית לעדנה נדלר, ונולדה להם ביתם-יחידתם, תמר.

   צדוֹ המרתק של רומן וינאי לדידי מתבטא דווקא בעלילה המינורית-שולית של הרומן: בסדרת מפגשים שמקיים מיכאל רוסט, גיבורו יפה התואר של פוגל, עם שורה של טיפוסי שוליים וינאיים, רובם: יהודים כמוהו, קצתם יהודים דתיים, קצתם ספסרים ואנשי פשע, חלקם יהודים מומרים עשירים — זהו מסע דילוגים בין מקומות ופרצופים בין שולחנות מסעדות היוקרה ועד בתי הזונות; בין מסעדת "אחדוּת" הכּשרה ובין שולחנות בתי קפה וינאיים מהודרים, שהכל בהם זר ומנוכר להוויה היהודית, ויושביהם היהודיים נאבקים בין חלקי זהותם, אלו היהודיים מבית ואלו המבקשים להיעשות אירופאיים, ולהיבדל-להתנתק מן הקהל היהודי כליל. מיכאל רוסט הגבּור, שמחשבות האהבים שלו אינן יוצאות מגדר הרגיל, מתגלה דווקא בקטעים הללו כאיש קשוב, המהווה בפני עצמו— דמות סִפִּית, נטולת זהות גדורה, המהלך בין עולמותיה של וינה של מעלה ווינה של מטה, ומאחדן בדמותו, כאחת. בעצם, אף היענותו לאם למרות החיבה הראשונית לבת (האם מפתה את רוסט לכתחילה), מבטאת אף היא את רוסט כדמות סִפִּית, ששהותה הממושכת בחברת השוליים הוינאית, הביאוהו כדי טשטוש-גבולין או הימלטות מכבלים של מעמד, חוק חברתי, ומשמעת הייררכית. רוסט מקשיב למגוון הקולות המקיפים אותו, שבעים כרעבים, עשירים כעניים, מכופתרים כמופקרים. הוא נכון להיות קשוב, להתנסות, ולחוות רעיונות חדשים, לשאת מורכבויות רגשיות. שיחותיו-התבוננותיו אל דמויות השוליים המקיפות אותו  הינן לדידי הצד המרתק ביותר ברומן.

*

2

*

"איני ירא את המוות, תאמין לי" אמר מישה. "אבל לא עכשיו ולא כאן. לימי שיבה שוב לא אגיע. כבר דאגו לכך. ולאיזה צורך, שמה יכול אתה להגיד לי? עשרים ושמונה, שלושים, ואם בגבורות: שלושים וחמש— כלום לא די? אולם לבדי לא אלך מכאן, אני מבטיחך" […]

[שם,שם, עמ' 200]

*

   אנקר חזר, ושלושתם עזבו את המקום. בחוץ נקרשה דומייה שלאחר חצות. לצדי הרינג היו הרכבים מצומצמים גולמיים על דוכניהם כחלק מן הדומייה. הסוסים עמדו רכוני ראש כמתוֹך צידוּק הדין. מעין עצבות שקטה, לא דואבת, נסוכה היתה בחלל. עתים נתגלה חרמש ירח מבין הבתים ונעלם וחזר והתגלה, תלוי על בלימה. החיים נדמו כלוטים צעיף דק, שקוף. בהביטך בעד צעיף לילה זה על יום המחרת הקרוב ועל שורת הימים שלאחריו, עד אין קץ, התפעם לבך לקראת התמורות וההפתעות שגנזו לך.

   לא כן פריץ אנקר, זה פחד להביט אל הימים, לוֹ נגלו כתהום שחורה, מאיימת. פחד מפני המכאובים שעלול היה לגרום לעצמו בעל כורחו, מפני כל התמורות שוודאי לא לטובתו תהיינה, חזה הכל במהופך, כאילו נגוע היה באיזה מום נפשי. כיפח צעד ברחובות הנבובים, מלא ייאוש. דימה להבחין הדי צעדיו לחוד, בדולים לעצמם, בלתי מתלכדים עם צעדי בני לוויתו.

[שם, שם, עמ' 192]  

*  

בין מסעיו של רוסט בין השדרות הוינאיות, מתבלטות שתי דמויות גבריות, אשר לדעתי מאירות פנים שונות באישיותו רבת הזהויות של רוסט, אבל יותר מכך: של פוגל עצמו, שבאיזה מקום מסוים בליבו חש כלפיהן זיקה עמוקה, קוים אחדים מכל אחד מהם אמנם מוזכרים ביומנו האישי של פוגל מימי שיבתו בוינה, אשר מנחם פרי זיכהו בכותר קצות הימים [תחנות כבות, עמ' 326-371]. האחת, דמותו של מישה האנרכיסט, המחזר אחר המוות בלא מורא, חש סלידה עמוקה כלפי חוסר הצדק השורר בחברות האנושיות, חווה שותפות גורל עם העניים, הרעבים והמדוכאים— ואת מלחמתו בממסד הוא רואה כמלחמתם; האחרת, דמותו של פריץ אנקר, יורש מיליונים, בן למשפחה יהודית מתבוללת, תלמיד פילוסופיה, שניחן במראה לא-מושך ובאישיות מסוגרת-מופנמת-מרוחקת; לעולם חסר ביטחון בכך שסובביו מחבבים אותו בשל אישיותו, ולעולם חש כאילו הם נפגשים עימו רק בשל כספו. אפשר כי מאחורי דמות זאת עומדת דמותו של לודוויג ויטגינשטיין הצעיר (1951-1889), בן וינה, שהיה בנו-יורשו של תעשיין הפלדה הגדול ביותר באוסטריה בתחילת המאה העשרים, יהודי שהמיר לנצרות. יש להניח כי פוגל מעולם לא הכיר את ויטגינשטיין הצעיר (שעתיד היה להיהפך לקצין מעוטר בצבא האוסטרי במלחמה הגדולה וליפול בשבי), אך יש להניח כי שמועות על יורש המיליונים המבריק, שאמנים צעירים סובבים אותו, ונהנים מתמיכתו הכספית עשתה לה כמדומה כנפיים. כך גם דומה כי עלילת רומן וינאי מתרחשת כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תקופה המתאימה לזיהוי האפשרי בין היורשים.

   פוגל הירבה לכתוב ביומנו הוינאי על חוסר המורא שלו מפני המוות, ועל קשיי הפרנסה הקשים, החולי והרעב התוכפים עליו, ועל ייאושו העמוק מכך שהדברים יישתנו אי-פעם. על ריחוקו-ניכורו-הסתגרותו של פוגל מלמדת עדות לפיה לאחר שעלה ארצה (1929, הוא עתיד היה לעזוב את הארץ בתום מספר חודשים) השתדלו עבורו לגבי משרה להוראת ספרות בגימנסיה בתל אביב, ופוגל ענה על כך בחיוך ובשתיקה— כאילו כל מלאכה שאינה יצירה ואמנות, איננה לפי-רוחו, וכמובן לא נטל את המשרה, מה שכנראה החריב את סיכוייו להשתקע בפלסטינה כליל. גם ברומן היידי הקטוע שלו מימי מחנות המעצר בצרפת, כותב גיבורו, בן דמותו, וייכרט, כי הדבר הקשה עליו ביותר הוא שכל ימיו טרח על בידול ורחק מחברת בני-אדם, ואילו עתה נגזר עליו לחיות בתוך בלילה אנושית, אשר בה כבר קשה להפריד בין "אני" ובין "אתה"

   פוגל הפתיעני בכך שאף דמות בספרו לא נרצחת, נפטרת בחטף או מקפדת את פתיל חייה ברגע של ייאוש, דיכאון, או בהירות אפיפינית שבה נגלים החיים במלוא ריקנותם. מבחינה זאת, זהו ודאי חיבורו האופטימי ביותר של פוגל. עם זאת בכמה וכמה תימות הדהד לי רומן השחרות הזה של פוגל את רומן השחרות (יותר נכון, נובלה) של ולדימיר נאבוקוב (1977-1899), מרי (1926, רוסית, יצא תחת שם העט של נבוקוב, ו' סירין), שם מנהלת הדמות הראשית, הקצין הרוסי לשעבר, המהגר בברלין בהווה (לאחר מהפכת 1917), גאנין, פרשיית אהבים עם לודמילה רבת החשקים, אך עורג בזכרונותיו אל דמותה של אהבתו הראשונה הנערה מרי ואל תמימותם-ההיא. הוא מגלה כי שותפו לפנסיון, דייר חדש, גולה רוסי בשם אלפיורוב, נשוי לאותה מרי מזה כמה שנים, והיא עתידה להגיע בתוך כמה ימים לדור עימם בפנסיון. תום שתי העלילות (פוגל, נאבוקוב) גם הוא דומה מאוד ברוחו, כאשר גם רוסט וגם גאנין מקבלים את ההחלטה שלא להתמכר לעבר אלא להמשיך בנדודיהם עבר העתיד.

   פוגל דומה לנאבוקוב גם בחיבתו הגלויה לנערות צעירות המראות ניצני-נשיות, אך טרם יצאו מידי תומתן-ילדותן. בכך שניהם דומים דומני לאמן כתיבה נוסף, היפני יאסונארי קוובטה (1972-1899).שלשת אמנים הכתיבה האלה פעלו בחברות פטריאכליות שמרניות, מבכרים לעתים באופן גלוי לגמריי את הדומיננטיות הגברית, ובכל זאת הנשים דווקא (אצל קוובטה במודגש: היופי הנשי, המתגלה במיוחד אצל נערות) הם המוליכים/מסחררים את גיבוריהם הגברים, שוב ושוב. עתים הם מצליחים להיחלץ מהן; רק האיבוד העצמי לדעת או הרצח מצליחים לפדות אותם כביכול מן המלכודת אליהם נכנסו פקוחי עיניים, לבלי הועיל.

   כמו אצל נאבוקוב וקוובטה, גם על יצירתו הפרוזאית של פוגל שורה חומרה קודרנית, וכולם דומה מהלכים באיזה איזור גבול/דמדומים שבין שירה ובין פרוזה. ובכל זאת גם פוגל וגם נאבוקוב הצליחו להפיח ברומן נעוריהם איזה רוח של אופטימיות-מה , החסירה בחיבוריהם המאוחרים.  הופתעתי מן הפגישה המחודשת עם פוגל. עוד יותר, מכך שלא סיימתי את רומן וינאי אבוד ומדוכדך, כפי שדימיתי בתחילה, שקוע עד צוארי ולמעלה ממנו, בזכרונות נעורים – רמצי אש השבים פתע לבעור.

*

דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, אחרית דבר מאת לילך נתנאל, הערה על הנוסח מאת יובל שמעוני ולילך נתנאל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, 300 עמודים.

למבקשות/ים להרחיב עוד, ראה אור: לילך נתנאל, כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה, סדרת אופקי מחקר בעריכת אבידב ליפסקר-אלבק, הוצאת אונ' בר אילן, רמת-גן 2012. הספר עוסק רובו ככולו במחקר כתביו של פוגל, בגילוי רומן וינאי בעזבון, ובתהליך העבודה על הספר— ההדרתו ועריכתו.

*

*

*

הערה: בוידאו, המבצעים הם האנסמבל של דוראדו שמידט, מחשובי ממשיכיו של דז'נגו ריינהרט, בסוגת הג'ז הצועני, ולא כפי שמעלי-הסרטון כתבו.

  בתמונה למעלה:  Gustav Klimt, Philosophy, Ceiling Painting, The University OF Vienna 1900, Destroyed by Fire 1945.

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

אפריל הוא האכזרי שבחודשים, כך סבר ט"ס אליוט.לעומתו גרס קארל צ'אפק כי אפריל הוא המבורך בחודשים עבור הגננים (שנת הגנן, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, הוצאת בבל: תל אביב 2010,  עמ' 41). הניגוד בין השניים הדהד לגבי זכרוני את גיבוריו של יאסונארי קוואבאטה, אשר בספרו יופי ועצבות (1964), מוליך את גיבוריו בין גנים יפניים יפהפיים לעת פריחתם, ואף על פי כן, ברקע הדברים, נרקמת עלילת נקם אכזרית של מוות בטביעה. מה שהביאני אל התאבדותו של פאול צלאן אשר שם קץ לחייו במימי הסיין בעשרים באפריל שנת אלף תשע מאות ושבעים. שנתיים אחר-כך, ללא קשר ישיר, בשש-עשרה באפריל אלף תשע מאות שבעים ושתיים שם קוואבאטה קץ לחייו, בביתו בטוקיו, בהזרמת גז. לא יודע איך זה אצל הגננים, אבל אפריל נראה די אכזרי לפתע.

   אל הגנים אצא בעקבותיו של צ'אפק לראות ההנצוּ פרחי אביב. שהריי אף האדם יש בו תערובת של יופי וברכה השזורה יחדיו כמלקדמין באכזריות נוראה. פריחות, לבלוב, קיצוץ, ונבילה משמשים בערבוביה בכל מקום. עד שלעתים ממבט ראשון קשה להבחין מיהו מה מהו מי. מהומה של התנהגויות, מחשבות, חוויות, תאוות, תשוקות,  רגשות וזכרונות—פירות אנושיים רוחשים,מלבלבים ונובלים בכל עת, ובכל מקום. יש הרואים בזה תכלית, ויש שאינם רואים בזה תכלית.

   יהודה אלחריזי (1225-1165), המשורר הנווד, יליד טולדו, סוג של משכיל סף- חילוני יותר מאשר יהודי אדוק ורבני, אשר נדד במערב ובמזרח רוב ימיו, והושפע עמוקות ממשוררים ערביים, כגון: אלחרירי ואבו נואס, אף היה אחד היהודים היחידים, לצד שלמה אבן גבירול והרמב"ם, שצוין על ידי אנשי הגות וספרות ערביים בני הזמן כמשורר ואינטלקטואל, בעל שאר רוח.  מעט לפני חתימה, בשער הארבעים ותשע מספרו תחכמוני, תיאר אלחריזי יציאה אל הגן, באופן שלא ברי האם הוא כוון אל הנופים מעוררי-היופי בלבד, או אל הספרות ואל החכמה האנושית במיטבה, הנדמית לו כגן פורח, מוטיב קבוע ביצירתם של אבות-אבותיו המשוררים-הפילוסופים של אלאנדלוס (ספרד המוסלמית):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/בימי תענוגִי ונפשִי/ובהיותי כפרא חָפשִי

להתעלס בצללי הגנים/ ולראות בשושנים

ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ועוררתי שחרים/ויצאתי בכפרים

להתעלס באהבים/תחת צללי הערבים/

והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תגלה לי אהבה מסֻתרת/ובלי לשון מדברת

קראה לי לשלום/ואמרה לי: גש הלֹם

אביע סודות אליךָ/ואצלתי רוח-אהבתי עליךָ/

והנה הבאתי לךָ מפרי אדמתי/ ומראשית תבואתי/ריח ערוגתי/וריח אבקתי/וקח את ברכתי

ואם תסוּר אלי להתעדן באשנבֵּי-צללַי/ובמשאבֵּי-נחלַי/ תִּרוֶה בנוזלי-טללַי/ והייתָ קרוב אלַי

[יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

 *

   יש בתיאורו של אלחריזי איזו חמדת התייחדוּת של אדם המשוטט בטבע, בין גנים, המעוררים בו אהבה גם מחשבה. עד אשר הוא חש ממש חלק מן הגן, הכרה אנושית הפוסעת בגן של הכרות סודיות, שכמו נלחשות אל אזני-ליבו. רוח הגן מדומה לעין פנוֹימה סטואית, רוח גדולה המעניקה לכל אחד מן הברואים כפי הגדרים שנתנו בכל מין, וכפי כשריו הייחודיים. אלחריזי אליבא דדבריו, הופך למשתתף קרוב במחשבה הצפונה בטבע, הסובבת בגן ומגלה לו את צפונותיה.

   חשוב להדגיש, מסע נפשו של אלחריזי כאן אינו עובר דרך בית הכנסת, בית המדרש, או דרך הוראתו של רב או מנהיג רוחני כזה או אחר. אלחריזי מתעורר השכם, לא על מנת למהר לקיים את מצוות התפלה, אלא על מנת לצאת ולהתנסות בטבע, בשחר הבוקע, ברוח הבוקר השולחת אל האדם את ברכת- הטבע, ומעוררת בו לראות עצמו כאזרח היקום.

   שעת בקיעת החמה, אותו מצב גבול של קץ החשיכה ועלות האור, שימש כמה מחברים סוּפיים-ערביים כאליגוריה להשגה/חוויה יוצאת דופן, הנרשמת בנפש. כמאה שנה אחרי אלחריזי, יעשה בה גם הפילוסוף משה נרבוני שימוש ער.  אלחריזי מציב את נפש האדם במישרין מול הטבע. כצייר במלים, הוא מבקש להמשיך ולהנביע/לדובב את מצב הנפש, בצאתה מן הכבלים הפוליטיים- חברתיים אל הסדר הטבעי המטפיסי. להיות עולם, לא עוד נתין או אזרח בממלכה או בעיר.

   פרא נוסף כזה שיצא השכם אל הטבע וזה הביאו לידי סוג של אקסטזיס של אדם ההופך לאחד עם הכל,עד שדומה כאילו השמש נפקחת מתוכו היה ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926):

*

להאזין אט אל מַשְּבֵי הכוכבים המושכים לבֹּקר רכּוֹת

להתבונן בהִלַּת ערפלי האשדות השרים אל קריאות

אביב הלימונים להריח האזוביון היערה מלחי אדוות הגלים

לטעֹם השוּניוֹת המִפרשִים בַּיַּמוֹת פּרוּצוֹת האִישוֹנִים שֶלַחרציוֹת

לפסֹע בעשב הגבוה ירכתי אדמה חרושה במרומי שדה תירס ברוח

קדים הלוהטת לעמֹד

שכוּר עתרוֹת שפעת החסד הנח צונח אין קול

ולפקֹח העין האחת הכמוּסה בתוככי הֲוָיָתְךָ עַצוּמה  

כְּעֵין השֶמֶש

וּלְהַלֵּלְיָהּ!

[ע' הלל, 'חסד', מתוך: הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1980, עמ' 105]

*  

על אף החתימה ולהלליהּ לא ברי עד תום האם המשורר מהלל את האלהוּת המוכרת מכתבי הקודש (אילו-שהם כתבי קודש) או שמא את האלהוּת המתגלה מתוך הטבע, כעין: Deus Sive Natura (האל או הטבע) הספינוזי, או אולי בבחינת, דֶה, פניו הנגלות של הדאו.  אבל מדוע להשית סייגים וגדרים. שכן, לפני הכל ואחרי הכל, יש גם אצל אלחריזי וגם אצל הלל, הלך-נפש החוגג את העולם, החש שמחה אין קץ על שהותו בעולם ועל ההשתתפות בהויה. רגע שבו מסתלקת מעם האדם כל רמז לאכזריותו של הטבע,  והכל נראה לו מבורך, הומה חיוך.

 

מכמה בחינות, מתקשרת הרשימה הנוכחית לרשימה קודמת, הרוחות של מארס

 

בתמונה למעלה: Vincent Van Gogh, Garden of the Asylum at Arles, Oil on Canvas 1889 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
*
כיצד מודדים פצע ישן? למשל, בהיותך מהלך לפנות ערב אמש ברחובה של עיר משוחח עם חבר בטלפון, נושא שקית ספרים (אבות אבותינו לאיטאלו קלוינו, הזמנה לגרדום לולדימיר נאבוקוב וחית הפניםלאסי פרבר) ולפתע נקרית לפניך אשה כבת גילך, אהבת נעורים ישנה שאף פעם לא הוגשמה, ושרק מראה פניה עוד מאיץ נשימתך, מזכרת רחוקה שאינך מצליח להירפא ממנה. והחבר בטלפון שואל בדיוק במה אני עסוק ואני משיב לו ממוכן: 'בשתי עבודות וחצי' (זה מה שהיא תשמע) והלב מאיץ פעימותיו וכבר איני מצליח להבהיר לו במה המדובר, וכבר חלפתי על פניה. היא הביטה בי וזיהתה, נראתה מתנדנדת קמעא, כאילו סובלת מאותו החולי. קרוב לודאי שזה נדמה לי, לגמריי נדמה לי. החבר בטלפון ודאי חושב, זה הגמגום שמעכב. אבל אין מספיק חמצן המטפס אצלי למח בשעה שהלב נוקש כממטרה של דם, במקום שבו היתה אהבה גם יראה גדולה היתה, ודומה כי דווקא היראה גברה משום שהאהבה לא הוגדה אף פעם די צרכה, ומבטים שגדלו והעמיקו, ואני נשוי מאוד ובעל משפחה, וכבר חלפו עשרים שנה. מה טעם.

   פעם כבר נתקלנו זה בזו אחרי הרבה מאוד שנים. נסיתי להגיד משהו והיא לא השיבה,זעופה, ואולי רק דימיתי שכך הוא, אולי איני מבין דבר, רוצה הייתי להגיד את זה פשוט. המשכתי בדרכי אז עם הרגשה שזה מעט מדי מאוחר מדיי. זה בסדר.כי הרי מה יועילו הבהרות והסברים. ומה תועיל שפת התהום חסרת גדרות הזמן, ומה יועילו סיפורים לא-גמורים שנעצרו באיבם ללב שאשם מזמן, וכבר בלבל את האש עם האשם,ומאז הוסיף ואהב הוסיף ואהב עד שמצא אשה אחת אחרת לחלוק עימהּ ימיו.ובכל זאת תקתוק עתיק חסר מנוחה,יופי ועצבוּת חסרת תוחלת, חסרת נחמה, כפצעי סיפוריו של יסונארי קוואבאטה. כך באמצע הרחוב, בדיוק של אבחת חרב סמוראים. איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס. אני פונה להסביר לחבר הטלפוני, אחר הפאוזה,  את כל עומסי העבודה המושתים על שכמי כעת, ובטעות כמעט ממשיך את המשפט עם המלים, מי יודע מהיכן הן מגיעות ולמה:מני אותי עם השקדים, מני את המר ואת מה שלא נתן לך לישון, מני גם אותי עימהם.

 הציטט: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס' הובא מתוך הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם. הוא הוזכר כבר באחת מרשימותיי מן הזמן האחרון.

 

  בשורה האחרונה של הרשימה מובא ציטט משום שירו של פאול צלאן 'מני את השקדים' הלקוח מספרו פרג וזכרון (1952) ומובא כאן בתרגום שמעון זנדבנק, בתוך: פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי-פרוזה, ליקט תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 14.

*

*

  

**

 
 *
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Sitzende Frau mit hochgezogenem Knie
*
© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »