Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יגאל עוזרי’

אני בטקסס וליבי בטוניסיה, אני במרוקו וליבי בירושלים

*

1

המשוררת והמסאית, ז'קלין כהנוב (1979-1917, קהיר, ניו יורק, באר שבע, בת ים) כתבה:

*

אבות אבותינו עברו במדבר ובערי המזרח, הלוך ושוב. השׁרות והיעקֹבים, הרגינות והמישיקים, הויקטוריות והאלברטים שלנו נחים בחולות אלה, המכסים את אותיות שמותיהם בבתי העלמין היהודיים הזנוחים בקצווי המדבר. החולות מסתירים ומשמרים את שמותינו, כי בחולות נכתבו סיפורינו מקדמת דנא. החולות שאינם יודעים שובעה בולעים אותנו עוד ועוד, כי סיפורינו שייכים להם, למדבר העוטף גם את נאות המדבר הירוקות של התקווה. האם הם זוכרים אותנו החולות?

[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'תרבות בהתהוות', בין שני העולמות: מסות ופרקי התבוננות, עורך: דוד אוחנה הוצאת כתר: ירושלים 2005, עמוד 127]

   השאלה שהציבה כהנוב בסיום, מעוררת בי כמה שאלות: האם אנחנו זוכרים את החולות ואת מה שטמון באותם חולות? האם אנו זוכרים מסעותיהם של אמהותינוּ ושל אבותינוּ? האם לא הזנחנוּ את המורשות ואת המסורות והנחנוּ לחולות להעלים אותם מסיפור חיינו; לבלוע את כל אותם סיפורים, שירים ורחשים האצורים בהם? האם דרישות החיים בהווה, והמרחק שנפער בינינו ובין העבר, אינם גוזלים מעמנו את התקווה שעדיין ניתן לכונן באמצעות הזיכרון – הווה עתיר-משמעות?

   הזמן נוקף ואנו מתרחקים, הולכים ומתרחקים, מהאחריוּת לתרבויות ולסיפורים שלאורם היינו עשויים לחיות. משהו ברצף הדורות נגדע, שינויי הארצות והמקומות גרמו, ושבירת מבני הקהילות הסב. חולות המדבר לא זוכרים אף אחד; רק בולעים את החיים בתוכם באופן שאינו יודע שובע. אבל אנחנו עשויים לזכור ולהיזכר (גם להזכיר) בטרם ניבָּלע בחולות-הזמן האלה בעצמנוּ. ניתן ליסד מחדש מורשת, השוזרת בחובהּ סיפורי חיים שונים, מנהגים שונים, תפוצות שונות ותרבויות שונות, שייהפכו לנדבכים בסיפור החיים של כל אחת ואחד, מהבוחרים ליטול חלק בזיכרון המשותף. כך הזיכרון יגבר על השכחה, והשמות – על החולות.

*

 

 *

2

     היו מוסיקאים אפרו-אמריקנים שראו במושג "ג'ז" — מושג שטבעו האמריקנים הלבנים למוסיקה קלה לריקודים (צ'רלסטון, בוגי, ג'ז) המנוגנת על ידי אפרו-אמריקנים — למשל, רנדי ווסטון (2018-1926) טען שכבר בשנות החמישים רוב המוסיקאים האפרו-אמריקנים שפעלו בסביבתו התייחסו למוסיקה העצמאית שהם כותבים כ-African Rhythms  ולא כ"ג'ז" וקיוו ליום שבו העולם כולו יכיר במקוריותה וביופיה של התרבות האפריקנית. הפסנתרנית, מרי לו ויליאמס (1981-1910), שהיתה מנטורית של דיזי גילספי (1993-1917) ושל ת'לוניוס מונק (1982-1917), ראתה גם היא במוסיקה הזאת שנוצרה במקור מבלוז וממקצבים אפריקניים – יצירה מקורית ייחודית לקהילת האפרו-אמריקנים. גיל סקוט הרון (2011-1949, לא ממש מוסיקאי ג'ז; אבל הוגה ויוצר מעניין, שהשפיע מאוד על מוסיקת ה-Soul ויש הרואים בו את אבי ההיפ-הופ, לפי שיצר Spoken Word על רקע מקצבים ומוסיקה עוד בשלהי הסיקסטיז) אמר באחרית ימיו (2011) ש"ג'ז"  תמיד היה מוסיקה לריקודים" – ולכן מבחינתו אלביס, צ'ק ברי, ליטל ריצ'רד, הביטלס וכיו"ב פשוט עשו רית'ם אנד בלוז ובוגי-ווגי, כלומר: "ג'ז", לקהל שמרביתו היה לבן ופתאום כינו את זה רוק אנד רול. הוא אפילו המשיך וקבע שבמובן זה גם ג'יימס בראון, סטיבי וונדר ופרינס היו אמני ג'ז גדולים (בעיקר במובן שעשו מוסיקה איכותית לריקודים), ואילו למה שרוב האנשים מכנים "ג'ז" – את הסוגה הזו, הוא כינה: Classical African Music  מה שמעניין בהבחנה מקורית זאת של הרון היא הישענותה על הדיכוטומיה המתקיימת אצל חובבי מוסיקה רבים בין מוסיקה קלה ובין מוסיקה קלאסית/אוונגרדית. כלומר, בין מוסיקה שמפזמים או מתנועעים לצליליה ובין מוסיקה שממש צריך להתיישב ולהקשיב להּ במלוא ההתכוונות.

    עם זאת, קשה לומר שאפריקה היתה ממש נוכחת בליבה של מוסיקת הג'ז לפני 1957. נכון, היה דיוק אלינגטון (1974-1899) עם יצירות כגון: Black and Tan Fantasy ו- Rhythm Pum Te Dum, שבעיניי דייצג דווקא איזה מסע סף-אוריינטליסטי, יותר מאשר הישענות על כלים ומוסיקה אפריקנית; והיה גם דיזי גילספי עם יצירות כמו: Night In Tunisia , או האלבום Afro שממנו נתפרסם מאוד הסטנדרט, Con Alma, והיה אלבום של מוסיקה אפרו-קובנית הרבה יותר מאשר אפריקנית ממש.

   על-פי המתופף, ארט בלייקי (1990-1911), ב-  A night at birdland vol.1  משנת 1954. הוא נכח בשעה שדיזי גילספי כתב את A night in Tunisia,  אחד הסטנדרטים הגדולים בתולדות הג'ז: "On the bottom of a big garbage can in Texas" . תחילה ניסיתי לדמות לנגד עיניי את גילספי יושב בראש צפרדע-זבל עצום מימדים הזרוע מעל לשדות טקסניים, התלויים להם מנגד, ומלחין את הקטע הזה, אבל אחר כך נזכרתי שבלייקי אומר: בתוך מיכל אשפה גדול. התהרהרתי באילו נסיבות שכנו בלייקי וגילספי בתוך אותו מיכל אשפה, או שמא גילספי הלך להתבודד, ומשלא מצא מערה סמוכה, יער או באר, הלך ונכנס לתוך מיכל האשפה הזה (בודאי עמד ריק); אולי, מדובר רק במיכל אשפה מטאפורי, ואין זאת אלא ששניהם נמצאו בטקסס, מקום שלא נודע באותם ימים בחיבתו לאפרו-אמריקנים. ואז חשבתי לעצמי: כך האמנות עובדת. הרעיונות הטובים באמת באים על האדם בשעת-דחק או געגוע (אני בטקסס וליבי בטוניסיה). כלומר, גילספי לא נמצא עד כותבו את הסטנדרט האמור— בטוניסיה; ממש-כמו שקרל מאי (1912-1842) לא ביקר בנופי דרום ומערב ארה"ב, שעליהם הרהיב לכתוב, עד ארבע שנים טרם פטירתו. דוגמא נוספת של כתיבה בנוסח זה היה Swahili, קטע שחיבר קווינסי ג'ונס (נולד 1933) לאלבום של החצוצרן קלארק טרי (2015-1920) משנת 1955, שזכה לפרסום גדול יחסית, מבלי שמחברו נחשף-כלשהו או ביקר עד-אז בארצות במזרח אפריקה. הסווהילית על ניביה השונים היא השפה האפריקנית המקורית המדוברת ביותר ביבשת (מלבד ערבית ושפות אירופאיות).   

*

*

    כניסתה הממשית של אפריקה למוסיקה האפרו-אמריקנית,החלה בסביבות שנת 1957. נדמה לי שהיו לכך שלוש סיבות מרכזיות: [1]. הצטרפות מוגברת לכיתות אסלאמיות שונות בקרב מוסיקאי ג'ז צעירים בשנת 1950 ואילך (יוסף לטיף, ג'יג'י גרייס, אחמד ג'מאל, ארט בלייקי, אידריס מחמד, אידריס סולימאן, גרנט גרין, מק'קוי טינר, עבדוללה אבראהים סהיב שהאב, אחמד עבדאלמליכ ועוד)  שנתקשרה אצל רבים גם כשיבה לצפון אפריקה ולמזרח התיכון; בהקשר זה יש לציין את המו"ל מרקוס גארבי (1940-1887) ואת מנהיג הרנסנס של הארלם המשורר, לנגסטון יוז (1967-1902), שהחלו עוד בשנות העשרים והשלושים בכתיבה ובהוצאת ספרים שעסקו בתודעה אפריקנית ובשיבה למקורות האפריקניים בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית בניו יורק.  [2]. יציאה ללימודים בניו יורק ובאוניברסיאות אמריקניות החל במחצית שנות החמישים של  אינטלקטואלים אפריקנים, ובהם משוררים, מחזאים, אמנים ומוסיקאים (במיוחד ממדינות שנשלטו עדיין על ידי מדינות אירופאיות מערביות). הסטודנטים הללו הביאו הרבה ידע מהיבשת הישנה ועוררו עניין רב [לאופולד סדר-סנגור,וולה סויינקה, איזיקאל מפאללה, ג'ון פפר-קלרק בקדרמו, מולאטו אסטטקה ועוד]. [3].  גולים ובהם מוסיקאי ג'ז, סופרים, משוררים ומחזאים אפריקנים שנמלטו משלטון האפרטהייד בדרום אפריקה והביאו לארה"ב את סיפור הדיכוי והסגרגציה שם. כל אלו הגבירו את הסולידריות ואת תחושת האחווה של האפרו-אמריקנים עם אחיהם, ומאחר שהג'ז נחשב על ידי "השלטון הלבן" ביוהנסבורג ובקייפטאון כמוסיקה חתרנית, החותרת לשיוויון – ראו גם אמני הג'ז האפרו-אמריקנים עניין רב בביצוע מוסיקת ג'ז תוך הדגשת האוריינטציה האפריקנית והשחורה שלה, כאמצעי ביטוי חירותני, מול מה שנתפס בעיניהם (ואכן שרר עדיין, כפי ששורר עד היום, בחלקים נרחבים של ארה"ב) כדיכוי האפרו-אמריקנים בידי האדם הלבן. בסיכומו של דבר, העלייה הגדולה בהתעניינות הדתית, הרוחנית והאינטלקטואלית של יוצרים אפרו-אמריקנים באפריקה נשמעה תחילה דרך אלבומיהם של יוסף לטיף (Before Dawn, Jazz Mood); ג'ון קולטריין (Africa Brass); רנדי ווסטון  (Uhruru Africa) מקס רואץ' (We Insist Freedom Now, Percussion Bitter Sweet) וארט בלייקי (The African Beat). רובם ככולם, אמנים שהוציאו אלבומים באותן שנים בחברות גדולות (יוסף לטיף גם השתתף באלבומים המצויינים של רנדי ווסטון ושל ארט בלייקי כסייד-מן וידועה גם ידידותו עם קולטריין, שבוודאי הביאה את האחרון לידי עניין באפריקה ובהודו). כמו גם מאלבומי ג'ז דרום אפריקנים או מתופפים אפריקנים, שנוצר סביבם דיבור, כגון: בבטונדה אולטונג'י,The Jazz Epistles ועוד. כללו של דבר, יותר יותר, לאחר 1957, ובמידה גוברת והולכת עד שלהי שנות השישים, ניכרה התעניינות גוברת והולכת בקרב קהילת הג'ז האפרו-אמריקנית ביבשת ממנה היגרו אבות-אבותיהם של המוסיקאים. גם היכולת לצאת ולבקר במדינות אפריקאיות ואף לדור שם, אם מספר חודשים (החצוצרן דון צ'רי) או מספר שנים (רנדי ווסטון) או אפילו לערוך סיבוב הופעות (הסקסופוניסט ארצ'י שפּ) למען מטרות הומניטריות.

*

*

   איני משוכנע עד תום כי ההפרדה שגזרו ווסטון (שהיה פרופסור למוסיקה וגם חבר בועדה המייעצת של ה-National Endowment for the Arts הפועלת מטעמו של נשיא ארה"ב), ויליאמס (שהיתה קתולית מאמינה), וסקוט-הרון (שכאמור, היה אהוד מאוד בקהילה האפרו-אמריקנית, ולזמן קצר נחשב כאלטרנטיבה חתרנית יותר לסטיבי וונדר) על המוסיקה האפריקנית כמבטאת זרם שונה לגמרי מן המוסיקה הלבנה או מהמוסיקה לריקודים שנועדה קודם כל על מנת להרקיד – מבטאת צדק. זה בולט בעיקר אם משווים את דברי הדמויות הללו לדמות כמו אנתוני ברקסטון (אמן כלי הנשיפה, המלחין הגאוני והמעבד, נולד 1945) שמעולם לא הפריד בין מוסיקה לבנה ובין מוסיקה שחורה. אדרבה, הוא מנה בין מקורותיו את ארנולד שנברג, קרל היינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', דייב ברובק, פול דזמונד, הביטלס – לא פחות משהוא טען כי צ'רלי פארקר, ת'לוניוס מונק, מקס רואץ', ססיל טיילור, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין ואורנט קולמן – השפיעו עליו באופן אינטנסיבי. אמנם מראיון ארוך איתו עולה כי הדמויות המשמעותיות יותר בדרכו, אלה שפתחו לו דלתות, היו אפרו-אמריקנים, אך טענתו היא שגם הוא אינו רואה במוסיקה של עצמו ג'ז ממש, אלא מוסיקה אמנותית, הניזונה גם ממסורות הבלוז והג'ז והן ממקורות המוסיקה הקלאסית האירופית, ובמיוחד בהשפעת קומפוזיטורים מודרניים ואוונגרדיים בני המאה העשרים. ברקסטון גם מגדיר את המוסיקה שלו אוניברסליסטית, במובן שהוא במובהק שואב ממקורות תרבותיים רבים, מדיסיפלינות מוסיקליות שונות, מתרבויות שונות באיזורי עולם שונים. אין טעם לעמת בין ברקסטון ובין ווסטון, וויליאמס וסקוט-הרון – שכן אף הם לא טענו אף פעם שהמוסיקה שלהם נועדה אך ורק לבעלי צבע עור מסוים או לאנשים ממוצא אתני ספציפי; כלומר, אף אם ביסוד דבריהם עומדת התפיסה לפיה ישנה מוסיקה שמוצאה המובחן הוא אפריקני והיא נוגנה מדור לדור והתפתחה על ידי בני הקהילה האפרו-אמריקנית עד שהיתה לנחלת הכלל – בכל זאת, אפילו אצל מרי-לו ויליאמס לא מופיעה התפיסה לפיה אנשים שאינם בני הקהילה האפרו-אמריקנית אינם מסוגלים להאזין למוסיקה, שהיא מבינה, כגאון-רוחהּ של הקהילה.

*

*

3

    השבוע או בשבוע הבא תתקיים במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) הצבעה חשובה, בהובלת ראש הועדה לרפורמה בתחום מדעי הרוח, חביבה פדיה, על סוגיית תקצובם הנפרד של מוסדות מחקריים אקדמיים העוסקים בתחום יהדות ספרד והמזרח. במשך שנים, מוסדות אלו (מרכזים ומכונים) התנהלו מכספי תרומות פרטיים, וזאת ככל הנראה בשונה ממכונים מקבילים שעסקו ביהדות גרמניה או בתרבות היידיש, שנהנו מתקצוב שוטף. יתירה מזאת, ואני מכיר זאת היטב משנותיי בתחום מחשבת ישראל –  במחלקות עצמן יש התרכזות רבתי במחשבת ישראל באירופה. אפילו את הרמב"ם לומדים בדרך כלל כדמות "ספרדית" או "ים תיכונית" (יותר מאשר ערבית-יהודית) ופרשני מורה הנבוכים הנלמדים הם לעולם – ספרדים, צרפתים (פרובנסלים) ואיטלקים ולא – מרוקאים, תימניים, איראניים ויווניים (היו גם כאלה לא מעטים). יצוין, כי חוקרי הקבלה, המזוהים ביותר עם התחום,  גרשם שלום ומשה אידל יצרו הטיה דומה לגבי הספרות הקבלית. שלום ותלמידיו אמנם ההדירו מדי פעם איזה חיבור קבלי לא-אירופאי אך כללו של דבר – קבלת הזהר נלמדה בדרך כלל מפרספקטיבה של חיבורים פרשניים שנתחברו באירופה וכך גם הקבלה הלוריאנית. אפילו ככל שזה נוגע לחקר השבתאות, אלמלא נכתבו חיבורים מיוחדים על התנועה השבתאית ביוון (מאיר בניהו) או על התנועה השבתאית במרוקו (אליהו מויאל). דומה כי העיסוק המחקרי בתופעה המשיחית הזאת, היתה נותרת בהטייה אירופאית (גרשם שלום אמנם פרסם גם על אודות חיבורים מחוגו של ש"ץ באדריאונופול, מכתבי נתן העזתי בימי שבתו בעזה, מכתבי הדונמה בסלוניקי, האפוקליפסה השבתאית התימנית גיא חיזיון וכמה מכתבי הנביאים השבתאיים, אברהם מיכאל קרדוזו ונחמיה חיא חיון – אבל רוב-מכריע שלל עיסוקו בתנועה השבתאית נסוב על אישיים בני אירופה רבתי ובנימה זאת המשיך גם תלמידו, יהודה ליבס). יתירה מזאת, שלום הציב את הקבלה, כאילו ראשיתה ההיסטורית הגלויה הינה בפרובנס ובספרד במאה השתים-עשרה ואילו החסידות – אותה כינה: השלב האחרון, התפתחה בעיקר במזרח אירופה. כך למעשה, חתם את מסגרת התפתחותה של הקבלה בתווך האירופאי, כאשר בין לבין, עסקו הוא ותלמידיו במה שכנראה נתפס כפריפריאלי או שולי – ארצות הסהר הפורה או המגרב. גם מחקרי משה אידל, שלא פעם הציב עצמו, כאנטגוניסט לתפיסותיו הקבליות של שלום –  – החל בראשונים שבהם שעסקו בקבלה באירופה בתקופת הרנסנס והבארוק, המשך במחקריו האבולעפיאניים (שהחלו כבר בדוקטורט שלו) וכלה במחקריו בקבלת בספרד ובר' מנחם רקאנטי (האשכנזי-איטלקי) או בצדדים שלא נחקרו די-הצורך בספרות הסוד של חסידות אשכנז (ר' נחמיה בן שלמה הנביא) או בחסידות מבית מדרשו של הבעש"ט – מראים גם הם באופן מובהק על כך שככל שהעניינים נוגעים לחקר המחשבה היהודית גם בנודע לפילוסופיה ולמחשבה המדעית וגם בנוגע למיסטיקה ולקבלה הפכה אירופה,  במודע או שלא במודע, לציר ולמרכז – ואילו התפוצות היהודיות הלא-אירופאיות היו לחצר האחורית, ולעתים אף הוגלו (ככל שהדברים נוגעים לחקר המאגיה למשל) למדורים כמו פולקלור וספרות עממית, להבדיל ממאגיקונים אירופאיים (כולל מאגיה אסטרלית ותיאורגיה) שהמשיכו להילמד לדידו, כאילו הם אינם מבטאיה של "תרבות עממית". אין להשתומם אפוא שכל הפעילות המדירה והמוטה הזאת התבטאה גם בתקציבים, בתכני הוראה, במיעוט תקנים – וכמו שטענתי, בשימורהּ של היצירה ההגותית והרוחנית היהודית באסיה ובצפון אפריקה – במשך שנים, כמשנית ושולית. משל למה הדבר דומה? לכך שבאירופה עדיין מזכירים עדיין את המלומד דיזיריוס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466), כגדול ההומניסטים (יש מפעל מלגות של האיחוד האירופאי הקרוי על שמו), שעה שיחסו למוסלמים וליהודים בכתביו – היה מחפיר [ראו על כך: נתן רון, ארסמוס, הטורקים והאסלאם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2022]; בדומה, במקומותינו, נחשב הראי"ה קוק (1935-1865) לרב מתון הקורא לשלום עולמי, אף שהוא  טען כי חובתם של היהודים, כמצווה מהתורה, לשלוט בפלסטינים ובשחורי עור ("בני חם" לדברי קוק), שכן היהודים מבטאים אנושות בכירה יותר, מוסרית יותר, קדושה יותר ולפיכך ראויה יותר בעיניי האל (אגרות הראי"ה כרך א' אגרת פ"ט) להנהיג – את מי שלא זכו לחן ולחסד דומה (להכרתו). אני טוען שבעצם, מודל מאוד דומה היה נהוג שנים בכל מדעי הרוח והיהדות הנלמדים באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארה"ב – היהדות המערבית קיבלה בכורה, חשיבות וקדימות על פני יהדות אסיה ואפריקה, וממש כמו שהלבנים בארה"ב התייחסו במרבם למוסיקת הג'ז כמוסיקה עממית לריקודים בשל מוצאה האפרו-אמריקני (או כשם שהנאצים ואנשי האפרטהייד בדרום אפריקה התייחסו לג'ז כמוסיקה דקדנטית, שיש להכרית). זהו המצב הקיים באשר להגות ולכתבי היהדות הלא-אירופאית ברוב מוסדות המחקר היהודיים בארץ, באירופה ובארה"ב. חוקרים יכולים להמשיך להתקדם ולהנות מן המצב הבלתי-שיוויוני הזה, כי ממש כמו ארסמוס או הראי"ה קוק, או גרשם שלום או משה אידל, מי שלא מעוניין לראות שזה המצב לאשורו – לא יראה אותו ולא יצטרך לסבול שום סנקציה על עמדתו. לומר את האמת, כבר התרגלתי גם אני לכך שרבים מהאנשים שהכרתי בסביבות אקדמיות –  הסיכויים שייקראו מראש עד תום חיבור פילוסופי או קבלי שכתב מחבר יהודי מטוניסיה או מרוקו או תורכיה קטן בהרבה מזה שהם יעסקו בכתבים אירופאיים ש"גדולי המחקר" עוסקים בהם, ובכך הם יורשים את אותה היירכיית ידע בעייתית ועתידים להעביר אותה הלאה לתלמידיהם. כלומר, לאמץ הבחנות הייררכיות-תודעתיות שגויות, המבחינות לכאורה בין "עיקר" ל"טפל" ובין "חשוב" ל"לא-חשוב".

*

    אין לי מושג מה תהיה תוצאת ההצבעה במל"ג, אבל גם אם הרפורמה המוצעת תיבלם, אני חושב שבמקביל לאותה תופעה, שהצבעתי עליה למעלה, של התקרבות מוסיקאים אפרו-אמריקנים החל במחצית השנייה של שנות החמישים למוסיקה ויצירה אפריקנית ולרוחניות בלתי-מערבית, הביאה בסופו של דבר, לא רק לגל של מוסיקה אפריקנית-אמריקנית (בדגש על האפריקנית) אלא גם להיווצרות נתיבים מוסיקליים עמקניים ועצמאיים חדשים, שבהם לא חברות התקליטים הגדולות ולא המוסדות האמריקנים הלבנים הצליחו לקבוע לגל-החדש של המוסיקאים והמלחינים – מה לנגן, ואיך לבצע. החיבור המחודש של האמנים האפרו-אמריקנים לאפריקה ולתרבויותיה (ממש כשם האמריקנים הלבנים הם אירופאים-אמריקנים בחלקם הגדול), יצרו מציאות חדשה, שהממסד למד לחבק או להכיל באיחור גדול (ראוי להזכיר כי ברק חסין אובאמה, הנשיא האמריקני האפרו-אמריקני הראשון, הוא נכד למשפחה אפריקנית נוצרית-מוסלמית מקניה מצד אביו ונכד למשפחה אמריקנית לבנה ממוצא אנגלי מצד אמו). אני מניח כי ההתקרבות ההולכת וגדילה בקרב יהודי ספרד והמזרח אל מורשת אבותיהם בבלקן, במזרח התיכון ובצפון אפריקה –  לא תיפסק, וגם שאלת התקצוּב הממסדי של התחום – לא תעצור; התהליך נמצא כבר שנים אחדות באִבּוֹ. למל"ג נותר רק להחליט האם הוא מעוניין להצטרף כבר עכשיו, כמי שאוכף נורמות שיוויוניות יותר, או יצטרף לכל זה, רק כשלא תיוותר לו ברירה, כמו אצל האמריקנים, כשהמפלגה הדמוקרטית הבינה שעליה להעמיד בראשה מועמד אפרו-אמריקני, גם על שום כישוריו הרבים, אבל גם על-מנת להבטיח השתתפות-רבתי של מצביעים אפרו-אמריקנים בבחירות. אגב, לפחות בחברה האמריקנית, ככל שאפריקה ותרבויותיה מקבלות נוכחות בממסדים האמריקנים, כך גם הגזענות הלבנה זוקפת את ראשה הכעוּר מחדש.           

    בישראל פועלים כבר מזה כשני עשורים לפחות ובאופן ההולך ומתרחב אמנים הפועלים מתוך תפיסת עולם של שיבה לאוצרות התרבות והרוח שהיו יסודן של קהילות היהודים באסיה ובאפריקה, ויצירה חדשה מכוחם של ההתוודעות לאותם אוצרות תרבות, שבעבר לא נלמדו כלל במערכות החינוך הישראליות, וגם היום עוסקים בהם מעט מדי. את היצירה הזאת לא ניתן לצמצם עוד, היא כבר מזמן נוכחת במעגלים הולכים ומתרחבים [שמות אחדים של אמנים, יוצרים ומתרגמים פעילים: מוריס אלמדיוני, משה חבושה, חיים לוק, מרדכי מורה, לאה אברהם, מוטי מזרחי, יגאל עוזרי, ז'ק ז'אנו, אתי אנקרי, ויקטוריה חנה, אסתי קינן-עופרי, אבטה בריהון, יאיר דלאל, חביבה פדיה, אהוד בנאי, אבי אלקיים, אלמוג בהר, בת שבע דורי, עידו אנג'ל, עמנואל פינטו, יונית נעמן, נוית בראל, ליטל בר, מרים כבסה, אלהם רוקני, טיגיסט יוסף רון, שמעון בוזגלו, סיון בלסלב, נטע אלקיים, עמית חי כהן,  דויד פרץ, תום כהן, פיני עזרא, יגל הרוש, מורין נהדר, תום פוגל, שי צברי, ליאור גריידי, דליה ביטאולין-שרמן, תהילה חכימי, נטלי מסיקה, אייל שגיא-ביזאוי, רביד כחלני, שמעון פינטו, אסתר כהן, אפרת ירדאי, רפרם חדד, אורלי כהן, רון דהן, עומר אביטל, דודו טסה, מיכל ממיט וורקה, יעקב ביטון, שרון כהן, עדי קיסר, יהונתן נחשוני, אסתר ראדה, נעמי חשמונאי, אשר זנו, ורד נבון; ומוסדות כגון: "כולנא" בירוחם, "ישיבה מזרחית" בירושלים, "פתיחתא" בבאר שבע, "התכנית ללימודי תרבות ערבית יהודית" באונ' תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון ועוד ועוד (למשל, לא הזכרתי עשרות רבות של מלומדים/ות אקדמיים/ות, מו"לים/ות ואוצרי/ות-אמנות)]. ובניגוד לניסיונם התדיר של פוליטיקאים לנכס לעצמם את היצירה המזרחית ואת עידודהּ; היצירה הזאת כבר אינה זקוקה לעידוד. היא חיה ובועטת וחושבת ומבטאת כמה וכמה מן ההשגים התרבותיים, יוצאי הדופן, שנוצרו במקום הזה במאה הנוכחית. כל הנזכרים אינם מהווים חלק של יצירה אנטגוניסטית או כזו כמטרתהּ להוות תרבות-נגד. מדובר באנשים יוצרים, המביאים את יצירותיהם לעולם, מתוך לימוד ועיון ומתוך כבוד רב למסורת ולתרבויות הטקסט, המוסיקה והיצירה של אבותיהם ואימהותיהם; מסורות שגם לאזרחיות ולאזרחים נוספים יש זכות להגיע אליהן, ללמוד אותן וליצור ברוחן.  אי אפשר להתעלם מן העובדה לפיה, האנשים שצוינו ורבים אחרים (אני מונה את עצמי בתוכם), נאלצים פעמים לחוות אנשי-תרבות שמדלגים מעליהם, משום שלדידם על התרבות האירופאית לשמור על ההגמוניה. או שלחלופין יפורסמו במוספי הספרות שירים של משוררים מזרחיים, המתריסים בכל לשון, כנגד האשכנזים/האירופאים, ובאופן המחזק יוצאי-אירופה מסוימים בדעתם, כאילו אין כזה דבר תרבות אצל מזרחים או שאלו רק יוצאים לקדש מלחמת-חורמה כנגד האשכנזים.

*

 

*

    יתר על כן, ממש כמו שעמדתי קודם על הפער שבין אנתוני ברקסטון ובין רנדי ווסטון, מרי לו וויליאמס וגיל סקוט הרון, כך ממש גם בישראל עצמה ישנם יוצרים ממוצא צפון אפריקני או תורכי-ספרדי, היוצאים לכתחילה בדבריהם נגד הבחנות פרטיקולריות, ולפיכך דוחים את יצירתם כיצירה מזרחית אלא טוענים ממש כמו ברקסטון, שמקורותיה אוניברסלייים והיא מיועדת לקהל אוניברסלי. כאמור, את ברקסטון אני מחשיב כעילוי מוסיקלי (הוא גם פרופסור למוסיקה). כך אני מוקיר גם משוררים, סופרים, מתרגמים ומוסיקאים מקומיים, מהם קראתי או שמעתי דברים, הדומים לאלו של ברקסטון, כגון: שלמה אֲבַיּוּ, שמעון אדף, יהונתן דיין ושלום גד. אין אני רואה סיבה לבקר אותם, בין היתר, מפני שאני איני רואה ביצירתי – יצירה אשכנזית או יצירה מזרחית, אבל אני רואה בה יצירה הנובעת, בחלקהּ הגדול, ממקורות אסייתיים ואפריקניים. לב העניין אינו עצם ההגדרה האתנית או הזהותנית או להעלות את התרבות הפרטיקולרית דווקא על ראש שמחתו של יוצרהּ או יוצרתהּ. יחד עם זאת, לא ייתכן להמשיך ולמנוע מציבורים להכיר לעומק את המסורות התרבותיות מתוכן הגיעו ומתוכן כולנו מגיעים. יצירה – אדם לא תמיד יודע מה תעודתהּ ומה תהא תהודתהּ, אבל ישראל וממסדיה יצרו לכתחילה מצב שבו קשה יותר להגיע למקורות תרבותיים לא-אירופאיים, שהרי הם לא נכחו ,באופן בולט, במשך שנים רבות במרכזי האמנות במוזיאונים, ובמוסדות המחקר. מי שביקש להגיע אליהם היה צריך להיות מאוד נחוש לעשות כן (גם לשמוע כל הזמן באוזניו את לחשם, המכביד נשיה, של החולות). אני חושב שלדור הנוכחי יש לסלול דרך מזמינה הרבה יותר אל אוצרות העבר, ההווה והעתיד.    

*

4

המוסיקאי והמשורר, בן דימונה, יגל הרוש, כתב שיר על על חווייה טרנספורמטיבית שחווה בעת שביקר לראשונה במרוקו בשנת תשע"ו (2016).

*

יֵשׁ אֲשֶׁר גָּלּוּת הוֹפֶכֶת לְבַיִת

וּבַיִת לְזִכָּרוֹן רָחוֹק

וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּיִת הוֹפֵךְ לְגָלוּת

וְגָלוּת – לְזִכָּרוֹן מָתוֹק

*

הִנְנִי בּוֹשׁ לוֹמַר

מָתוֹק עַל כּוֹס תַּרְעֵלָה מַר

אֲבָל אָהַבְתִּי אוֹתָךְ גָּלוּתִי

כִּי בֵּין חוֹמוֹת שְׁעָרַיִךְ – הִתְגַּלוּתִי

*

וְהַנִגּוּן הַמִּסְתַּלְסֵל

וְהַמַּאֲכָל הַמִּתְפָּלְפֵּל

וְהַדִּבּוּר הַמִּצְטַלְצֵל – כְּלֵי גּוֹלָה

עוֹדָם מַרְטִיטִים לִבִּי בְּגִילָה

*

לָכֵן, בּוֹאִי עִמִּי, גָּלוּתִי, לְבֵיתִי עַד הֲלוֹם

בּוֹאִי וְנוּחִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ

בְּשָׁלוֹם.

*

 [(יגל הרוש), "משירי ארץ מבוא שמש (ב)", דיוואן יגל בן יעקב: שירים לחצות הליל, ירושלים תשע"ח/2018, עמוד 50]   

 

    איני נצר ליהודי מרוקו, ובכל זאת שירו של הרוש לא רק נגע בלבי, אלא גם, כבר בקריאה ראשונה, נסך בי תחושה של מולדת הנמצאת בתוכי ומעוררת בי געגוע. הרוש לא מעוניין להפוך את מרוקו לירושלים, אבל הוא מעוניין להצליח להביא סוף סוף את מסורת אבותיו לביתו אשר בישראל ובירושלים, ולא להידחק כמו הדורות הקודמים – להשיל מקטעים מזהותם ומעצמיותם בשל רצונם של אחרים להכתיב מה נחוץ לחברה הישראלית ומה לאו. הרוש לא מעוניין להשתלט על תרבותו של האחֵר, אבל מעוניין לעסוק בתרבותם של אבות-אבותיו ולחיות בחברה שתאפשר לו לעשות כן, מבלי לדחוק אותו כל הזמן מחוץ למעגלי-השיח או תעודד אותו לעסוק במוסיקה מרקידה או לחלופין במוסיקה מערבית. הוא לא מתנגד לעוסקים בשירת זך, ויזלטיר, הורביץ, וולך, רביקוביץ ואבידן או רואה בהם אויבים, אבל שירתם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה, מארי סאלם שבזי, ר' דוד חסין, ר' דוד בוזגלו ואחרים מעוררת את ליבו יותר. כנראה גם מאות ואלפי חיבורים הגותיים, פילוסופיים ומיסטיים שחוברו באפריקה ובאסיה באלף ומאתיים השנים האחרונות, חלקם עדיין ספונים בכתבי יד – וחלקם שנתפרסמו, וכמעט לא זכו לדיון אקדמי או לדיון אחֵר, כי כאמור עד עתה, שלטה כאן תפיסת-עולם לפיה רק מה שאירופאי או קשור-לאירופה (ז'ק דרידה או נאזים חכמת הם דוגמא מצויינת) הוא עיקרי, מהותי וחשוב, וכל היתר, הם בבחינת סרח-עודף. ובכן, זמן בא לשים לתודעה ההייררכית קץ, ולהנכיח את התרבות החוץ-אירופאית (האסייתית והאפריקנית), כמה-שאפשר בשיח של כולנו; להעלותהּ באמת-ובתמים בדרך-המלך לירושלים ולפרושׂ סוכת-שלום למענה גם בחיפה, באר שבע ותל-אביב.

*

 

ענת פורט ואבטה בריהון יופיעו  יחדיו ברביעי הקרוב 16.2.2022, 20:00, ב- הגדה השמאלית (רחוב אחד העם 70 תל-אביב-יפו).

דואו ובואו. 

 

בתמונה למעלה: אבטה בריהון ויגל הרוש במופע במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 20.6.2018 , צילם: שׁוֹעִי רז.

Read Full Post »

uzeri.2007

*

   לעדי קיסר יש שיר יפה ונוגע ללב בספרהּ החדש, שחור על גבי שחור (הוצאת גרילה תרבות: תל אביב 2014); שיר שבו היא פונה ומתארת את אביה המגמגם. יכול להיות שהשיר הזה נגע ללבי במיוחד מחמת היותי גם אב וגם מגמגם. ופתע עורר אותי שירהּ לחשוב מה בתי הגדולה חושבת בלבהּ על גמגומיי. עם זאת, יש בשיר הזה איזה מבע רגיש ומיוחד המורה על הזיקה שבין המוראות אותם ידע אביה ובין גמגומו. ונכון, שזה שיר אוהב של בת לאביה, ובכל זאת שימח אותי שהמשוררת, התופסת את עצמה כמשוררת פוליטית מזרחית, הצליחה להקשיב פה ליותר מאשר נס המזרחיוּת ועוולות הממסד, והצליחה ללכוד משהוּ פּאן-אנושי דק, שדרכו אוכל לחוש שאני נוטל חלק עמהּ, וכי אייכשהו היא נוטלת חלק עִמי.

 

לִפְעָמִים

אַבָּא שֶׁלִי מְגַ

מְגֵּם.

כְּשֶׁהוּא מִתְרַגֵּשׁ

אוֹ מִתְרַגֵּז

שַׂקֵי חוֹל נוֹפְלִים

עלַ לְשוֹנוֹ

וְהִיא נִתְ נִתְ

נִתְקַעַת

 

וַאֲנִי לֹא מְנַסַּה לְהַשְׁלִים אֶת מִלּוֹתָיו

כְּשֶׁשָׂקֵּי הַחוֹל נוֹפְלִים

מִתְפּוֹרְרִים בְּפִיו

וְעֵינָיו מְחַפְּשֹות

אֶת הֶמְשֶׁךְ הַמִלָּה

בָּאֲוִ

בַּאֲוִ

בַּאֲוִיר

 

וַאֲנִי מְסִיטָה מַבָּטִי

יוֹדַעַת שֶׁעַכְשָו

זִקּוּקִים בְּאִשׁוֹנָיו

לְשׁוֹנוֹ נִתְקָעָת בְּשׁוֹבֵר גָּלִים.

 

מָתַי נִמְלָא פִּיו חוֹל?

פַּעַם סִ סִ

 סִפֵּר לִי

שֶׁכְּשֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן

אִמוֹ בִּקְּשָׁה מִמֵנוּ

לִקְרֹא לַשְׁכֵנַה הַזְּקֵנָה

וּכְשֶׁפָּתַח אֶת דֶּלֶת בֵּיתָהּ

מָצָא אוֹתָה שוֹ

שוֹ

שוֹכֶבֶת

מֵתָה בַּמִטְבָּח

לְיַד סִיר גָּדוֹל.

 

פָּעםַ סִפֵּר לִי

עַל יָפָה, הַבַּחוּרָה הֲכִי יָפָה בַּשְׁכוּ

שְׁכוּ שְׁכוּנָה

שֶׁבַּעֲלָהּ עָזַב אוֹתָהּ

כִּי הָיְתָה עֲקָרָה

וְיוֹם אֶחָד

שָׁפְכָה נֵפְט עַל שְׁעָרָהּ

וְהִדְלִיקָה אֶת עַצְמָהּ

כְּשֶֹאַבָּא בָּא לְחֻפְשָׁה

מֵהַצָּ צָּ צָבָא

וְאַחֲרֵי שֶׁפָּרְצוּ אֶת הַדֶּלֶת

לֹא עָזְרוּ כָּל דְּלָיֵי הַמַּיִם

שֶׁשָׁפַךְ עַל שְׁעָרָהּ הַאָרֹךְ.

 

אַבָּא שָׁלִי לִפְעָמִים

מְגַ מְגַ מְ גֵּם

אֲבָל הַלֵּב שֶׁלוֹ

כְּמוֹ יָם

בְּלִי חוֹל

בְּלִי חוֹף.   

[עדי קיסר, 'חול', שחור על גבי שחור: שירים, הוצאת גרילה תרבות: תל אביב 2014, עמ' 65-63]

 

   השיהוי של הגמגום, ההיתקעות בשטף הדיבור, החזרה על ההברות הממאנת להמשיך, נתפסת על ידי קיסר כהיפעלות; כחוק-כובד, מסה, שק-חול המונח על לשונו של האב ומונעת אותו מדבֵּר. כדי להמשיך את המלהּ עיניו תרות אחר יסוד חומרי קל מן החול, האויר. זוהי כעין מיתיזציה של הגמגום כאילו באמת השטף תלוּי באיזו פיסיקת-כימיית סתרים שבו על מנת להקל את הכובד מול הלשון, יש להיזכר ביסוד קל יותר, זורם יותר, שיחדש בה את יכולת התנועה ויאפשר להּ לשטוף. אבל לא פעם, המאבק הפנימי על המלה והמשפט רק מחמיר ודומה הדבר למי שביקש לצאת אל הים הפתוח אל האויר החופשי ומצא עצמו משתבר על שובר הגלים. כל הקטע הזה יפה בעיניי, משום שיש בו מיסוד המיתוס של הילדוּת; מנסיונהּ של הילדה והנערה להבין את המוזרות הזאת. את המשׂא המתחדש שנאלץ אביה לשאת מדי יום, עם לא על גבו, אזיי על גבי לשונו. כאשר נסיונותיו לצאת אל שטף הים החופשי, שלכאורה עומד שם ומצפה לו, עולים, לא-אחת, בתוהו.

מתי נמלא פיו חול?  כאן פונה קיסר לכרונולוגיה ולאטיולוגיה של הגמגום. אבל הדבר קודם לכן הישהה אותי דווקא על שובר הגלים מן הבית הקודם. שובר הגלים המגלם מציאות חולית בלב ים. המפריע את שטפו של המבקש לצאת לים; המעכב ומשהה את הרוחצים מלצאת אל לב ים, ומן הים להציף את החוף.  אביה אפוא הוא בבחינת המבקש לצאת למרחב, ותמיד עולה לנגד עיניו הפחד להיקלע שוב אל גבעת החול של שובר הגלים.  יתירה מזאת, דומה כי הים הוא פיו של האב המבקש לגלגל גליו למלל מלּיו והנה עומד בדרכו אי של חול.

שני סיפורי המוות המובָאים כדי להמחיש את הקירבה שבין החוויה הטראומטית של היות עד למוות, ושל נוכחות המוות, ובין התעוררות הגמגום כמעצור של שטף הדיבור; הופך את שק החול, ואי החול (שובר הגלים), לשעון חול.  הגמגום מבטא את חוסר היכולת להינחם על הפורענות ועל המוות הזה, ואת אי היכולת להמשיך למרות שצריך להמשיך. דומה כי לא במקרה מוצא הילד את השכנה הזקנה בקרבת הסיר הריק שהיא בודאי היתה לו רק חיה עוד קצת ממלאת אותו מיים כדי להרתיח דבר מה; וכי לא באקראי דליי המים לא מצליחה לכבות את שערהּ של יפה העקרה שהציתה את עצמהּ. אזלת המים, המתגלה פעם-אחר-פעם כמוה כאזלת-החיים נוכח המוות. כשאין מים או כאשר המים מתגלים כחלשים מכדי לכבות את הבעירה, כל שנותר בפה אינו רק טעם חול, אלא איים שבים ומתגלים של חול.

אביה המגמגם, אפוא, הוא אדם החווה בכל רגע ורגע את נוכחות המוות; את היותנו חשופים ומאוימים בהוויה. הפה והלשון תמיד ינשאו עליהם את משא הרגישות-היתירה הזאת; אבל לבו, כך אומרת קיסר, הוא ים שאין בו מצרים. אם בראשית השיר המוקד מושם על שקי החול, הריי עתה הם התמוססו ואינם ליבו של האב הוא אחד עם הים הגדול, האוקיאנוס שאין בו גבולות וגדירות, תקיעוּת ושהוּת. היא רואה אותו כפי שהוא, ללא שיפוט, ללא תיוג של מגבלה. הפה איטי, הלב נובע ומנביע. ולמרות קירבת המוות (פעם כשהייתי צעיר יותר תיארתי את הגמגום שלי בשיר: כמבטא של ארץ המוות), ועל אף הזכרונות הקשים עימם הוא מתמודד יום-יום, הלב הזה נובע ומנביע למישרין.

*

 

לדף הספר ולרכישה

*

בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007

כ*

Read Full Post »

*

1

בשבוע האחרון נעתי ונדתי. הייתי בפתח תקווה, בבאר שבע, ביפו, בדרום תל אביב, במרכז תל אביב, בחיפה. פגשתי א/נשים מעניינים/ות. שתיתי כמה משקאות משובחים. ניהלתי שיח מעמיק עם תוּכִּי מדבֵּר, ושוב חשתי עד כמה פערי הכשרים הקיימים לכאורה בין בעלי החיים אינם אמורים למנוע מהם תקשורת. שמעתי על ציירת ומייצגנית ששמה קץ לחייה בניו יורק מראש אחד הבניינים, עוטה לגופה שמלת כלה ובידיה זר פרחים (הוראות המייצג הסופני הזה נמצאו אחר כך); ישבתי על חלקת דשא גדולה בלילה לבדי מהופנט מן הלבנה, כמו חתול—שעה שהתארכה יותר מדיי. לא חשבתי על דבר. אומרים כי בהמרה הגדולה בסלוניקי 1683, קיבלו על עצמם יהודים רבים את דת האסלאם, אחר שראו כביכול על פני הירח את קלסתר פניו של שבתי צבי וכמה מרעיו שהתאסלמו עימו (בשנת 1666). לא תרתי אחר פנים בירח. לא ביקשתי דבר. שקט ומחריש כאגם דומם, שפני הלבנה נִבָּטים בו, והוא עצמו אינו רוצה להיראות בשום מקום; ברכבת מחיפה נסעו עימי המוני נערות תל-אביבהּ לבושות בחולצות-בטן עם דיוקנו המתנוסס של ג'סטין ביבר. כאשר הן מביטות נניח אל הלבנה הנשקפת לעומתן מעבר לענן, האם הן מזהות שם את קלסתר פניו של ג'סטין ביבר?  בטיול של אחר צהריים מאוחרים הצביע בני הפעוט השמיימה ושאלני: 'מה זה?'. תחילה חשבתי שהוא מכוון את אצבעו המורה אל ציפור חולפת. אחר כך הבנתי כי התכוון אל הלבנה, שכבר זרחה בשמי היום. 'זאת הלבנה' עניתי לו. 'לבנה?' שאל. 'כן,כן, לבנה' עניתי לו. הוא עקב זמן-מה אחר מסע הלבנה בשמיים. התרשם מכך שהיא מלווה אותו בטיול. לבסוף בפתח הכניסה לבית הוא הצביע אליה שוב ואמר 'ביי, ביי, לבנה'. אחר כך התהרהרתי לחשוב מדוע הצגתי לו את המאור הגדול הזה, כלבנה ולא נניח, כירח או כסהר.  ירח גזור הוא מן הזמן (ירח), סהר גזור מן הצורה (בארמית הסהר נקרא: סִהַרַא). רק הלבנה נושאת עימה את האור הלבן, שיש משהו עדין בהּ המושך את העין, שלא כאור השמש המכלה את העין. חום דואב שאין להביט. רק בערב, לעת דמדומים, הופך השמש לחמה. אני מוכרח לזכור לצאת להשתזף בקיץ לאור הלבנה, למצער: לצאת להתהפנט יותר לבדי. חלקת דשא, הלבנה ואני.

*

2

קראתי את ספרו של ד"ר עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011). ספר חשוב מאין כמוהו להבנת מצבם הקשה של תושבי עזה מאז החלת הממשל הצבאי הישראלי בשלהי שנות הששים, ובמיוחד בעשור האחרון, לאחר ההתנתקות הצבאית הישראלית כביכול, מעזה ומרפיח, עליית החמאס,  ופרשת הפעולה הצבאית הישראלית, שנתכנתה במקומותינו 'עופרת יצוקה'. מעבר לטרגדיה האישית של אבו אלעיש, העושה כיום עם שרידי משפחתו בקנדה, המחבר מטעים את קוראיו במצבם האזרחי הקשה של תושבי עזה, הנתונים לחסדי שומרי המעברים בצד הישראלי ובצד המצרי, מעוכבים שעות, לעתים ימים (בצד המצרי), נסיעתם/כניסתם עומדת תמיד בסכנת ביטול, גם אם השיגו את כל האישורים. אבו אלעיש גם מספר על כל הישראלים, היהודים והמצרים שהיטיבו עימו במהלך לימודי הרפואה שלו והשתלמותו כרופא. הוא בחר לא לשנוא ולחנך את ילדיו לשלום ולדו-קיום בין העמים, אף על פי שמקורו בכפר שאדמותיו נגזלו, לטובת הקמת חוותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. אף על פי שכילד נעקרה משפחת אביו, שוב ושוב, בלחצו של המושל הצבאי דאז אריאל שרון. ואף על פי, ששנים אחר כך, בעת שאשתו נאדיה שכבה על ערש דוויי בבית חולים ישראלי, נאלץ להיות מעוכב במשך שעות במעבר הגבול, וכאשר סוף-סוף הגיע לבית החולים היא כבר נאספה לבית עולמהּ. ולבסוף, הרג בנותיו ואחייניתו (בסאן, מיאר, איה ונור)  בפגזי טנק במהלך אותו מבצע צבאי נואל. אבו אלעיש גם מדגיש את מקומהּ המיוחד של משפחת חקלאים ישראליים, שהעסיקה אותו בנעוריו, אשר לימדה אותו שיעור חשוב בכיבוד הדדי, אמון, ואפשרות של דו-קיום בשלום.  אני רוצה להביא כאן דברים שמשמיע אבו אלעיש קרוב לסוף ספרו, אשר לדעתי ראוי הוא שייחרטו על לוח-לבם, של כל החיים על כברת ארץ זו:

לדעתי הדרך היחידה של הפלשתינאים והישראלים לנוע קדימה היא דרך של דו-קיום ושיתוף פעולה, דרך של שותפות ושל שיתוף במישור הבסיסי ביותר. במקום לדבר על שלום וסלחנות, עלינו לדבר על אמון, על כבוד, על האנושיות המשותפת לנו ועל מאה אלף צעדים נוספים שעלינו לצעוד כדי להגיע בסופו של דבר לשלום ולסלחנות. הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר לעולם כל עוד יש שנאה כה רבה בשני הצדדים, כל עוד סובלנות ופשרה, אינן חלק מהמשוואה. ידוע לנו שדרכים צבאיות הן חסרות תועלת משני הצדדים. אנו אומרים שמילים חזקות מקליעים. אך הקליעים ממשיכים למצוא את דרכם למטרות. הפילוסופיה שלי פשוטה מאוד, כמו העצה שנותנין הורים לילדיהם: תפסיק לריב עם אחיך ותהיו חברים, כך יהיה טוב יותר לשניכם.

מדוע שלא יהיו לנו חופש וצדק במקום שתיקה או אלימות? אלה דברים בסיסיים, חיוניים לרווחתו ולהישרדותו של כל אדם. אם ברצוננו להיות מאושרים, בטוחים ומוגנים, חובתנו כמשפחה אנושית אחת לתת חופש וצדק לכל אחד ואחת מבני אותה משפחה. אם אתם מודדים את האושר על פי מידתכם, זה טוב—אבל רק בשביל עצמכם; תארו לעצמכם עד כמה יתעצם אושרכם אם תחלקו אותו, ולא תשמרו אותו לעצמכם. אנו הרבה יותר טובים כאשר אחרים מעשירים אותנו, והרבה יותר שמחים כאשר השמחה משותפת. 

[עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011, עמ' 237-236,234]

ספרו של אבו אלעיש מקפיד לבקר את הממסדים הפוליטיים-צבאיים של העמים, אך מהיר להזכיר את פניהם המאירות של א/נשים טובי לב ומטיבים בני עמים שונים, אשר נרתמו לעזרתו בשעות קשות. ספק אם היה יכול לכתבו בעזה או בישראל מבלי להיפגע מידי קנאים מכאן או מכאן. אף על פי כן, דמותו ותלאותיו, הזכירו לי את יוסף ק' של קפקא (המשפט), אולי אף את היושב לפני שער החוק. אני שמח בשביל אבו אלעיש על חייו החדשים בקנדה, מאחל לו הצלחה רבתי בשיקום משפחתו ובהצלת חיי אדם ברחבי העולם. נעצב אל לבי בשביל אזרחים עזתיים הנאלצים דבר יום ביומו לחיות בטרור המושת עליהם, אם על ידי הנהגת החמאס, אם על ידי מערכת הביטחון הישראלית, אם על ידי השוטרים המצריים. זהו ספר אמיץ. גם אם אינו ממש יצירה ספרותית, אלא בבחינת וידוי אישי נוקב.  טוב הוא בעיניי לאין שיעור יותר מטורי עיתון על אודות העוולות בעזה, שתמיד נדמים כאילו מבקשים להציג את צה"ל כקלגסים ותו לאו. זהו ספר חשוב בעיניי. אני שמח מאוד כי התוודעתי אליו. כמה מרשמיו ומתובנותיו של אבו אלעיש—דווקא משום הגיונם הפשוט ואנושיותם הקורנת, ייהמו בי עוד ימים ארוכים.

*

3

 

אני מנצל את חירותי היחסית לקרוא לכל מי שעומד לשבת מחר על יד שולחן ליל הסדר להימנע מאמירת'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'  אל מול הדלת הפתוחה לאליהו הנביא. ההגדה ככלל, הינה טקסט שנערך בימי גאוני בבל (מאה שמינית ותשיעית) וקשה לומר כי הוא בבחינת מיטבם של חז"ל. הקטע של "שפוך חמתךָ' הוסף לראשונה לסדר ההגדה רק במאה השתים עשרה, בעקבות הפרעות הקשות ביהודי אשכנז בשנת 1096 ואחר-כך. כמובן, היהודים אז היו חסרי מדינה, חסרי צבא, ובמקרים רבים נטולים כמעט את היכולת להתקומם ממש כנגד המוני הפורעים. במידה זאת, הם היו מסוגלים בעיקר לשפוך חמתם מילולית, ואמנם בקשות נקם שכאלו שגורות ומצויות אף בין הקינות האשכנזיות לט' באב, וכן בפיוטי הסליחות של ערב ראש השנה, עת אמור היהודי האשכנזי להיכנס ולהתפלל לא רק על ישראל אלא על כל אומות העולם [עמדה כזאת, של קריאות נקם פומביות בגויים, מבעיתות בפירוטן מצויות גם למשל בין פיוטיו של ר' יוסף קרא, תלמיד-חבר של ר' שלמה בן יצחק (רש"י), וכן בפיוטיו של ר' אפריים מבון (ספר הזכרון)]. על כל פנים, ברבות הדורות, וכאזרחים המכבדים תפישות ליברליות של חירויות הפרט וזכויות האדם, היושבים במעצמה צבאית, שמטוסיה וחילותיה מצטיינים בפעולות, עתים כנגד מחבלים, גייסות ואנשי טרור, עתים כנגד אוכלוסיות אזרחיות. כמעצמה כלכלית המביאה פועלים זרים, מבקשת להגביל את תנועתם, ולגרשם—אותם ואת ילדיהם, דוברי העברית, שנולדו והתחנכו כאן, כבר לא ייתכן אפילו בהיסח דעת לומר: 'שפוך חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוךָ'. זה קצת דומה בעיניי לקריאת 'אטבח אליהוד!' אצל הפונדמנטליסטים האסלאמיים . אבל גם אצלם, למיטב ידיעתי, אין טקס דתי קבוע, בו הם משננים בחיק משפחתם' אטבח אליהוד!'.

   לא רוצה לטבוח. לא רוצה לבקש את האל בתפילתי לשפוך חמתו על גויים, לא משנה אם פגאניים או מונותיאיסטיים, אדם הוא אדם, לא משנה יהודי או בלתי יהודי, הוא אינו אמצעי של עמים, ממשלות, או ממסדים דתיים. לכל אדם יש את קיומו הייחודי, את התרומה המיוחדת אותה הוא עשוי להשיא לעולם.  לא הייתי רוצה לבלום זאת. לא לדכא. לא להמית, לא להמיט אסון. אני כבר שנים נמנע מאמירת 'שפוךְ חמתךָ על הגויים אשר לא ידעוּךָ' ובליל הסדר, וכאשר סובביי קמים ממקומם לומר את הטקסט הזה אל מול הדלת הפתוחה, אני נשאר יושב ושקט. ילדיי מודעים לכך היטב. אני רואה בזה כלל חשוב, חלק אינטגרלי בקיום מצוות 'והגדת לבנךָ'.

*

4

 

   ובכלל ההגדה הינה הצהרה, אשר יותר משהיא מנסה לברר שאלות מטפיסיות, הריהי מבקשת לכונן זהות פוליטית יהודית לאומית-דתית-בדלנית. ניתן להסבירהּ על רקע תקופתם של גאוני בבל, שנלחמו על האוטורטיביות שלהם בעיניי רוב הקהילות היהודיות בעולם, ולגבור על נסיונותיהם של המוסלמים (שיעים וסונים), הנוצרים והקראים, להביא להמרתם של היהודים ברחבי פזורתם. למשל, בתקופתם של הגאונים פעלו ברחבי המזרח התיכון תועמלנים-דתיים (דעוא) שניסו ואף הצליחו לעשות נפשות רבות לאסמאעיליה', פלג שיעי, שהלך וצמח מבחינה פוליטית וטריטוריאלית, ונודע בסובלנותו לבעלי הדתות כולן. על כל פנים, ישראל מוצגים בהגדה כיסוד העולם, ויציאת מצרים—אינה מוצגת כיציאה מעבדוּת לחירוּת בלבד, וכמבוא למתן תורה בסיניי, אלא כאירוע קוסמי, הבא לבשר לאומות כולם, אבל בראש ובראשונה ליהודים המסובים אצל שולחן הסדר, את מרכזיותם של ישראל, ואת מקומם המיוחד בעיניי אלהי עולם מקדם.

   איני אף אחד מארבעת הבנים שבהם דיברה תורה: איני חכם, איני רשע, איני תם ואיני שאינו יודע לשאול; אני שאשב-מוזר אצל שולחן הסדר, אהגה בשורותיו של ג'ון דאן (JohnDonne) : 'דבר אינו שלם עוד/דבר אינו מובן' (תרגם מאנגלית: אסף שוּר), אוֹ בחזיונו של אוקטביו פאס:' רָאִיתִי אֶת עַצְמִי עוֹצֵם עֵינַיִּים:/ חָלָל,חָלָל/ שֶאֲנִי בּוֹ, וּבוֹ אֵינֶנִּי' (תרגמה מספרדית: טל ניצן),ואחוש כי הן הולמות את זהותי, את יהדותי, גם את תפישתי את החירות שבי, לאין-ערוך יותר.

*

לקריאה נוספת: ראשי צפורים ותפוחי אדמה

*

חג שמח לכל קוראותיי וקוראיי

פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »