Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהודה אלחריזי’

*

מראות ליל, הנראים מחלוני (שבהסגר), בשעות שאין האנשים מתבוננים החוצה או רק חוזים בוירוסים בלתי-נראים מתרוצצים ברחוב בעין הלב.

למשל, לו היו הוירוסים גדולים ועזים כפילים אסייתיים ומתרוצצים ברחובות, היה קל יותר לזהותם; נקל היה לאדם המבקש לצאת לקניות במרכול, לחזות בשעטת פילים במעלה הרחוב, ולחוש אל צמרת העץ הקרוב, שם היה מוצא מחסה-לשעה, עד אשר היו הפילים הממהרים, ממשיכים לדהור במורד. לבלבו אגס וגם תפוח; עדרי פילים חצו את הנהר.

ואם כבר לבלוב, נהגו היוצאים בימי ניסן ורואים אילנות המוציאין פרח לברך: בּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶֹלֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וֹבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. מהרבה בחינות, זוהי בעיניי, הברכה היפה ביותר בסידור התפילה. ובכן, השנה בעודי שורה בצילם של כמה אילנות מוציאי פרחים, שנמצאו כמטחויי קשת מהבית, נזכרתי כי לפני כמה וכמה חודשים למדתי מספרו של חוקר הספרות הערבית יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל, על מנהג שהיה קיים בין עיראק לספרד המוסלמית בימי הביניים, אצל ערבים (איני כותב מוסלמים, שלפי דינם שתיית היין היא איסור, אף שבימי הביניים נמצאו לא-מעט מוסלמים לא אורתודוכסים במיוחד) ואצל יהודים – לשתות בימי ניסן יין טוב על יד אילנות מלבלבים.

כך למשל, כתב המשורר אבו נוואס (أبو نواس, 750-815 לספ') את טור השיר הבא:

*

اشرب على الورد في نيسان مصطبحا / من خمر قطربل حمراء كالكا ذي

שתה בחודש ניסן, לעת בוקר, על ורד / מיין קטרבל האדום כעץ הכאד'י

[מצוטט מתוך: יהודה  רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2006, עמוד 301]

*

רצהבי ציין שם כי יין קטרבל הוא יין מישוב הסמוך לבגדאד שנודע בבתי המרזח שלו באותה התקופה, וכי עץ הכאד'י היה עץ שפרחיו אדומים.  עם זאת, רצהבי לא הזכיר משום מה כי הריטואל המתואר כאן מתאים ובמידה רבה מקביל, במועדו ובשימושו, לנוסח הברכה הרבנית, שהובאה לעיל (להוציא כוס-היין). יתירה מזאת, הייתי מציע לתקן את תרגום השורה ל: שתה על הורד בניסן השכּם/ מיין קרטבל האדום כפרחי הכאד'י.

   בשירת היין האנדלוסית (ספרד המוסלמית) מצויות הזמנות רבות למשתאות יין בגנים הפורחים, אבל לאו דווקא במודגש בימי ניסן, אם מפני המקום המודגש שהועידה המסורת הרבנית לשתית ארבע כוסות בליל הסדר, ואם מפני שעל פי רוב השעות שמחצות הלילה ועל הנץ החמה נועדו ללימוד, פיוט, ולבסוף, עם אור יום, תפילה. אולם, ר' שמואל הנגיד (נפטר אחר 1056), איש גרנדה, כתב באחד משירי היין שלו כותב: "צאו וראו / במזרח את / מאור בֹּקֶר /כחוט שני // והאיצוּ / בטרם יעלה שחר / והשקוּני"  [דיואן, סימן קל"ז, בתים 4-3; לעיל: רצהבי, עמוד 305]. כלומר, אליבא דדעתו, השכם טרם יאיר אורו של יום היא שעה ראויה לשתיה ואולי אף שעה מובחרת.

שיר נוסף הקושר בין טיול בגנים ובין השעה הצלולה שטרם הזריחה, כהזדמנות מצוינת לצאת אל הטבע, מובאת בשיר מאת המשורר, המתרגם והנווד, יהודה אלחריזי (1225-1165):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/ בימי תענוגִי ונפשִי/  ובהיותי כפרא חָפשִי // להתעלס בצללי הגנים/  ולראות בשושנים / /ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ו עוררתי שחרים / ויצאתי בכפרים / להתעלס באהבים / תחת צללי הערבים // והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תּגלה לי אהבה מסֻתֶּרֶת [יהודה אלחריזימבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

*

שירו של אלחריזי זה חסר אמנם את  ציון חודש ניסן ואת שתיית היין אצל השושנים. עם זאת, דומה כי בכל זאת הוא מבקש לשמר את  הריטואל עתיק-היומין ממקורו  הערבי, שהוזכר כאמור על ידי אבו נואס, כארבע מאות שנים קודם. יותר מכך, אם שוזרים את שירו של הנגיד בשירו של אלחריזי מוצאים ממש את ריטואל השתיה אצל הורד בגן השכם אצל אבו נואס, וזו אפשרות מעניינת, לחשוב כאילו אכן נמצאו יהודים שקיימו בארצות ערב את הריטואל השתיינים משכימי הקום היוצאים לגנים, ואפם הולך ומאדים, מאדים והולך, עם כל כוס נלגמת, כעץ הכאד'י.

את עקבי חגיגת האביב האלכוהולית הזאת ניתן לגלות גם בשירה הקלאסית הסינית מתקופת שושלת טאנג (907-628 לספ'), כלומר: תקופת זמן מקבילה, פחות או יותר, לימי יצירת שירו של אבו נואס.

וכך למשל  שיר של ד'ו פו (770-712):

 *

מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם מוּצֶפֶת הַבִּקְתָּה שֶׁלִי גִּשְׁמֵי אָבִיב

וְכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם אֲנִּי רוֹאֶה רַק לַהֲקוֹת שְׁחָפִים

עֲדַיִן לֹא טִאטֵאתִי אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַפְּרָחִים לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹרְחִים

שַׁעַר הַנְּצָרִים שֶׁלִי הִתְחִיל רַק זֶה עַתָּה וְלִכְבוֹדְךָ  רַק קְצָת לְהִפָּתֵחַ

יֵשׁ לִי צַלָּחוֹת אֲבָל הַשּׁוּק רָחוֹק אָז אֵין מִגְוָן רָחָב שֶׁל טְעָמִים

יֵשׁ כָּדִים שֶׁל יַיִן אַךְ בֵּיתִי עָנִי לָכֵן הֵם יְשָׁנִים וְלֹא מְסֻנָּנִים

וְאִם תָּסְכִּים יֵשׁ לִי שָׁכֵן זקן נוּכָל לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ

אֶקְרָא לוֹ  מִמֵּעֵבֶר לַגָּדֵר נִשְׁתֶּה עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת כָּל הָיַּיִן

[ד'ו פו, 'בא אורח',  לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (151)]

*

אצל ד'ו פו ישנה הסמיכות בין בוא האביב (ואולי הוא האורח הבא), הפריחה ובין שתית היין, אבל אין  הדגשה על שעה או מועד. יש כאן גם חגיגה הנקבעת עם בוא פנים-חדשות (אורח) ותקופה חדשה (אביב). היינות ישנים, וגם השכן הזקן שיוזמן למשתה. הרעיון הוא לסיים לאכול את כל מה שנותר, כל-שכן לסיים לשתות את כל כדי היין הישנים, בטרם יחודש המלאי.

וכך גם אצל חברו של ד'ו פו, לי בּאי (762-701):

*

כַּד שֶׁל יַיִן בֵּין פְּרָחִים

אֲנִּי שׁוֹתֶה לְבַד וְאַף אֶחָד לֹא פֹּה לִשְׁתּוֹת אִתִּי

מֵרִים כּוֹסִית מַזְמִין אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֶא

עִם הַצֵּל שֶׁלִּי נִהְיֶה שְׁלֹשָה

 אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת

כָּל מַה שֶׁהַצֶּל שֶׁלִי יוֹדֵעַ הוּא רַק לְחַקּוֹת

אֲבָל כֵּן בֵּינְתַיִם הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם הַיָּרֵחַ וְהַצֵּל שֶׁלִי

הִתְעַנַּגְנוּ וְשָׂמַחְנוּ וְהָיָה אָבִיב

אֲנִי שָׁר וְהיָּרֵחַ מְרַחֵף

אֲנִי רוֹקֵד וְהַצֵּל שֶׁלִי קוֹפֵץ

כְּשֶׁעוֹד הָיִינוּ עֵרִים הִתְעַנַּגְנוּ וְנָגַעְנוּ

וְאַחַר כָּךְ שִׁכּוֹרִים נִפְרַדְנוּ

בִּנְדוּדַי תָּמִיד אֲנִי נִפְגָֹש כָּךְ עִם הַעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

יוֹם אֶחָד אוּלַי נָשׁוּב וּנִפָּגֵשׁ עַל גְּדוֹת שְׁבִיל הֶחָלָב

[לי באי, 'שותה לבד לאור הירח', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (103)]

*

כאן השיר שוזר יחד פריחת אביב, ליל ירח מלא (כלומר שעות טרם הזריחה) ושתיה לשוכרה; מעניינת גם השלישיה –  אני (המשורר), הצל והירח, כאילו כולם חבורים זה בזה, וכאילו גם הירח וגם הצל מסמלים כוחות בנפשו של המשורר, האחד מושכו לאדמה (ולחשכה); האחר – לשמים (ולאור). היין מבסם את המשורר. הוא חש עצמו חלק מהעולם על כל פניו וצדדיו. שוב אינו בודד, אלא הוא חלק בעולם או שום-דבר מהכל.

במצב האביבי הנוכחי, טרם מצאתי זמן (בעיקר בנפש) למשתה אביב. מה שכן, באחד הערבים האחרונים, טרם שקעה החמה, ישבתי עת קצרה על ספסל, בצילם של אותם אילנות מוציאי-פרחים שהזכרתי לעיל וקראתי קמעא בספר אל מול אור כתום ואז סגול של ערב ונוף שדירה ריקה לחלוטין; יצא מזה שיר.

 

ערב יורד על רחובות ריקים

חָתוּל רָחַץ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָיִיתִי לְבַדִּי בָּרְחוֹב.

 *

תָּנִין נִכְנֶס לַנָּהָר

כַּמְּדֻמָּה, לֹא רָחוֹק.

 *

קָמְתִּי מִמְּקוֹמִי

סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר.

 *

עָלִיתִי הַבָּיתָּה.

סָגַרְתִּי אֶת הָרְחוֹב.

*

שלוש המלים הפותחות (המוטות), מתוך: ברונו שולץ, 'ליל מכירת העונה', חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב ורחל קליימן,מחבר אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 82. שלוש המלים לעיל חותמות את הסיפור שהוזכר ואת הקובץ חנויות קינמון כולו.

*

*

חג אביב שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה: Nainsukh, Two Elephants fighting in the  courtyard of Muhammad Shah, The Mughal Empire between 1730-1740.

Read Full Post »

*

*

אפריל הוא האכזרי שבחודשים, כך סבר ט"ס אליוט.לעומתו גרס קארל צ'אפק כי אפריל הוא המבורך בחודשים עבור הגננים (שנת הגנן, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, הוצאת בבל: תל אביב 2010,  עמ' 41). הניגוד בין השניים הדהד לגבי זכרוני את גיבוריו של יאסונארי קוואבאטה, אשר בספרו יופי ועצבות (1964), מוליך את גיבוריו בין גנים יפניים יפהפיים לעת פריחתם, ואף על פי כן, ברקע הדברים, נרקמת עלילת נקם אכזרית של מוות בטביעה. מה שהביאני אל התאבדותו של פאול צלאן אשר שם קץ לחייו במימי הסיין בעשרים באפריל שנת אלף תשע מאות ושבעים. שנתיים אחר-כך, ללא קשר ישיר, בשש-עשרה באפריל אלף תשע מאות שבעים ושתיים שם קוואבאטה קץ לחייו, בביתו בטוקיו, בהזרמת גז. לא יודע איך זה אצל הגננים, אבל אפריל נראה די אכזרי לפתע.

   אל הגנים אצא בעקבותיו של צ'אפק לראות ההנצוּ פרחי אביב. שהריי אף האדם יש בו תערובת של יופי וברכה השזורה יחדיו כמלקדמין באכזריות נוראה. פריחות, לבלוב, קיצוץ, ונבילה משמשים בערבוביה בכל מקום. עד שלעתים ממבט ראשון קשה להבחין מיהו מה מהו מי. מהומה של התנהגויות, מחשבות, חוויות, תאוות, תשוקות,  רגשות וזכרונות—פירות אנושיים רוחשים,מלבלבים ונובלים בכל עת, ובכל מקום. יש הרואים בזה תכלית, ויש שאינם רואים בזה תכלית.

   יהודה אלחריזי (1225-1165), המשורר הנווד, יליד טולדו, סוג של משכיל סף- חילוני יותר מאשר יהודי אדוק ורבני, אשר נדד במערב ובמזרח רוב ימיו, והושפע עמוקות ממשוררים ערביים, כגון: אלחרירי ואבו נואס, אף היה אחד היהודים היחידים, לצד שלמה אבן גבירול והרמב"ם, שצוין על ידי אנשי הגות וספרות ערביים בני הזמן כמשורר ואינטלקטואל, בעל שאר רוח.  מעט לפני חתימה, בשער הארבעים ותשע מספרו תחכמוני, תיאר אלחריזי יציאה אל הגן, באופן שלא ברי האם הוא כוון אל הנופים מעוררי-היופי בלבד, או אל הספרות ואל החכמה האנושית במיטבה, הנדמית לו כגן פורח, מוטיב קבוע ביצירתם של אבות-אבותיו המשוררים-הפילוסופים של אלאנדלוס (ספרד המוסלמית):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/בימי תענוגִי ונפשִי/ובהיותי כפרא חָפשִי

להתעלס בצללי הגנים/ ולראות בשושנים

ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ועוררתי שחרים/ויצאתי בכפרים

להתעלס באהבים/תחת צללי הערבים/

והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תגלה לי אהבה מסֻתרת/ובלי לשון מדברת

קראה לי לשלום/ואמרה לי: גש הלֹם

אביע סודות אליךָ/ואצלתי רוח-אהבתי עליךָ/

והנה הבאתי לךָ מפרי אדמתי/ ומראשית תבואתי/ריח ערוגתי/וריח אבקתי/וקח את ברכתי

ואם תסוּר אלי להתעדן באשנבֵּי-צללַי/ובמשאבֵּי-נחלַי/ תִּרוֶה בנוזלי-טללַי/ והייתָ קרוב אלַי

[יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

 *

   יש בתיאורו של אלחריזי איזו חמדת התייחדוּת של אדם המשוטט בטבע, בין גנים, המעוררים בו אהבה גם מחשבה. עד אשר הוא חש ממש חלק מן הגן, הכרה אנושית הפוסעת בגן של הכרות סודיות, שכמו נלחשות אל אזני-ליבו. רוח הגן מדומה לעין פנוֹימה סטואית, רוח גדולה המעניקה לכל אחד מן הברואים כפי הגדרים שנתנו בכל מין, וכפי כשריו הייחודיים. אלחריזי אליבא דדבריו, הופך למשתתף קרוב במחשבה הצפונה בטבע, הסובבת בגן ומגלה לו את צפונותיה.

   חשוב להדגיש, מסע נפשו של אלחריזי כאן אינו עובר דרך בית הכנסת, בית המדרש, או דרך הוראתו של רב או מנהיג רוחני כזה או אחר. אלחריזי מתעורר השכם, לא על מנת למהר לקיים את מצוות התפלה, אלא על מנת לצאת ולהתנסות בטבע, בשחר הבוקע, ברוח הבוקר השולחת אל האדם את ברכת- הטבע, ומעוררת בו לראות עצמו כאזרח היקום.

   שעת בקיעת החמה, אותו מצב גבול של קץ החשיכה ועלות האור, שימש כמה מחברים סוּפיים-ערביים כאליגוריה להשגה/חוויה יוצאת דופן, הנרשמת בנפש. כמאה שנה אחרי אלחריזי, יעשה בה גם הפילוסוף משה נרבוני שימוש ער.  אלחריזי מציב את נפש האדם במישרין מול הטבע. כצייר במלים, הוא מבקש להמשיך ולהנביע/לדובב את מצב הנפש, בצאתה מן הכבלים הפוליטיים- חברתיים אל הסדר הטבעי המטפיסי. להיות עולם, לא עוד נתין או אזרח בממלכה או בעיר.

   פרא נוסף כזה שיצא השכם אל הטבע וזה הביאו לידי סוג של אקסטזיס של אדם ההופך לאחד עם הכל,עד שדומה כאילו השמש נפקחת מתוכו היה ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926):

*

להאזין אט אל מַשְּבֵי הכוכבים המושכים לבֹּקר רכּוֹת

להתבונן בהִלַּת ערפלי האשדות השרים אל קריאות

אביב הלימונים להריח האזוביון היערה מלחי אדוות הגלים

לטעֹם השוּניוֹת המִפרשִים בַּיַּמוֹת פּרוּצוֹת האִישוֹנִים שֶלַחרציוֹת

לפסֹע בעשב הגבוה ירכתי אדמה חרושה במרומי שדה תירס ברוח

קדים הלוהטת לעמֹד

שכוּר עתרוֹת שפעת החסד הנח צונח אין קול

ולפקֹח העין האחת הכמוּסה בתוככי הֲוָיָתְךָ עַצוּמה  

כְּעֵין השֶמֶש

וּלְהַלֵּלְיָהּ!

[ע' הלל, 'חסד', מתוך: הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1980, עמ' 105]

*  

על אף החתימה ולהלליהּ לא ברי עד תום האם המשורר מהלל את האלהוּת המוכרת מכתבי הקודש (אילו-שהם כתבי קודש) או שמא את האלהוּת המתגלה מתוך הטבע, כעין: Deus Sive Natura (האל או הטבע) הספינוזי, או אולי בבחינת, דֶה, פניו הנגלות של הדאו.  אבל מדוע להשית סייגים וגדרים. שכן, לפני הכל ואחרי הכל, יש גם אצל אלחריזי וגם אצל הלל, הלך-נפש החוגג את העולם, החש שמחה אין קץ על שהותו בעולם ועל ההשתתפות בהויה. רגע שבו מסתלקת מעם האדם כל רמז לאכזריותו של הטבע,  והכל נראה לו מבורך, הומה חיוך.

 

מכמה בחינות, מתקשרת הרשימה הנוכחית לרשימה קודמת, הרוחות של מארס

 

בתמונה למעלה: Vincent Van Gogh, Garden of the Asylum at Arles, Oil on Canvas 1889 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »