Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהודה החסיד’

heinrich.1340

*

ספרו של יוסף יצחק ליפשיץ נוקט מתווה פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

*

ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ בחר בספרו, אחד בכל דמיונות: הגותם הדיאלקטית של חסידי אשכנז (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, 236 עמודים), לבחון את הגותם התאולוגית-קיומית של בני קלונימוס, היהודים-גרמנים, בני המאות השתים-עשרה והשלש-עשרה, אשר זכו בתולדות הספרות הרבנית וכתולדה מכך בספרות המחקר לשם: חסידי אשכנז. צעד זה של ליפשיץ אינו מובן מאליו. אין ספק, כי ספרו היה עשוי להתקבל ביתר קלות, לו ביכר לעסוק בספרות זאת מתוך מגמות רווחות  במחקר: התמקדות בבני המשפחה הזאת ובתלמידיהם כחוג מיסטי (פרוטו-קבלי) ומאגי (כדרכם של גרשם שלום, יוסף דן, משה אידל, אליוט וולפסון, דניאל אברמס); לחליפין להתרכז בכתביהם כנושאי תעודה הלכתית, וכאחד ממבשריה של ספרות ההנהגות בקהל הרבני (א"א אורבך, שמחה עמנואל, חיים סולובייצ'יק, אפרים קנרפוגל); כמו גם, יכול היה לבחור לדון בהיבטים היסטוריים-קהילתיים-חברתיים (יצחק בער, ישראל איוון מרקוס, שמחה גולדין) או בהיבטים ספרותיים גריידא (תמר אלכסנדר, עלי יסיף). המתווה שבחר ליפשיץ הוא פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

הנתיב הנהיר הזה כלל אינו מובן מאליו אם מביאים בחשבון איזו ברית בלתי-כתובה הנקוטה מזה כמאה שנים ויותר, בין חוקרים אוניברסיטאיים (או משכילים, לפני כן) ובין המנהיגות הדתית אורתודוכסית (רבנים). הראשונים, רואים במודרניות-החילונית תופעה ששחררה את יהודי אירופה מכבלי המסורת הדתית, וכמוה  כיציאה מבור אפל לאור גדול. רק אז לדידם, הופיע בעולם לראשונה (לכאורה) טיפוס יהודי אשכנזי פתוח, אינטלקטואל רחב-דעת. האחרונים, רואים דמויות רבניות מן העבר, כמו היו בבואות של רבנים גדולים בהווה, כלומר: משמרים עקשים ודביקים של דת-אבות, הלכותיה ומנהגותיה. אנשים שיותר מאשר משתדלים להעניק מובן לחייהם היומיומיים, עוסקים בנוקשות ובדביקות בקיום פרקטי דייקני של מצוות, בתלמוד תורה ובהוצאת פסקי הלכה מחייבים, המתבססים על פרשנות של פסקי הלכה קדומים. כללו של דבר, מבחינת החוקרים לא היו יהודים אשכנזים-אירופאים יצירתיים (מבחינה הגותית) לפני המאות השמונה עשרה והתשע עשרה; מבחינת הרבנים— חל קלקול בעולם הדתי הטהור מאז התעורר המרי החילוני ויש לעמוד כל העת על משמר ההלכה והקהילה (או הציבור). אלו ואלו כלל לא מעלים על סף דעתם כי תתכן הגות יהודית אשכנזית קיומית מעמיקה, בת כשמונה מאות שנה.

כי בעצם  חסידי-אשכנז נצבו מול אותן מצוקות קיום שבני אדם מתמודדים איתן מאז ומעולם, וכאנשים מקיימי מצוות נאלצו להעניק פשר למקומם בעולם ולאורח חייהם אותו נחלו מאבותיהם ומאמותיהם; יתר על כן, חסידי אשכנז חיו בדורות של רדיפות דתיות, המרות דת, פוגרומים, מגיפות— השאלות שעמדו כנגד עיניהן לא הוסבו למקום של עמידה על הקיום היהודי בלבד אלא גם על המקום של הקיום האנושי. מכאן הונעה חקירה אחר הגורמים המניעים את העולם. החסידים לא היו מדענים ולא אינטלקטואלים פילוסופיים, ואת מירב ידיעותיהם על החלד, השתיתו על אדני התבוננותם בו, כמו-גם על הספרות הרבנית (תלמוד, הלכה ומדרש) ועל היצירה הפיוטית והרוחנית שנוצרה בצלה (פיוט, ליטורגיקה, ספר יצירה, ספרות ההיכלות והמרכבה, פירוש ס' יצירה לר' שבתי דונולו); יתר על כן, נודעה על תפיסותיהם השפעה מוגבלת של ההגות היהודית בבבל ובספרד (ר' סעדיה גאון, ר' בחיי אבן פקודה, ר' יהודה הברצלוני, ר' אברהם אבן עזרא, רמב"ם), וכן שמועות משמועות שונות שנפוצו באותן דורות בשדרות רחבות של הציבור (למשל: קיומם של מכשפות ומכשפים, שדים ושדות, אנשי-זאב, רוחות-רפאים), יהודים ולא-יהודים כאחד.

ליפשיץ מזמין את קוראיו למסע בעקבות תימות דומיננטיות בהגותם של חסידי אשכנז, ושוב את התבוננותו בטקסטים העתיקים הללו מאפיין הרצון להבינם מתוך עצמם. כאילו במוקדם עומדת נפש חוקרת, המבקשת לשאול שאלות,  להעניק תשובות אפשריות ולהעמיק חקר, ולא על-מנת לאפיין תופעה היסטורית או להגדיר את דרכו של חוג. הספר כולו עומד בסימן כתביו של ר' אלעזר מוורמס (ליפשיץ מעריך את תקופת חייו בין השנים 1140 ועד 1234 לכל המאוחר; אני נוטה לקבעהּ בין השנים 1225-1165 לערך), סופרהּ היותר-גדול והיותר-מובהק של חסידי אשכנז. ר' אלעזר עצמו הציג עצמו לא-אחת רק כמאסף ומסכם של יצירת הדורות שפעלו לפניו, וכמי שחושף יצירה גדולה שהוסתרה ממי שלא זכו להיכלל בין תלמידי רבותיו. ליפשיץ אינו מערער על מוסכמה זאת, אבל הוא בצדק-רב רואה ביצירתו הענפה של ר' אלעזר, בבואה שלימה של נפש מחברהּ. ליפשיץ לא מחפש לבסס את טענתו המסורתית של ר' אלעזר או להפריך אותה, אבל הוא מבקש אחר אינטגרציה בין חלקיה השונים של הגותו על מסכת הנושאים המגוונת המאפיינת אותם.

עובדה שלא זוכה להדגשה יתירה בחיבור היא אבדניו הרבים של ר' אלעזר. אשתו ושתי בנותיו נרצחו לעיניו (הוזכר בעמוד  9), בנו נפצע קשה ונפטר בעודו צעיר; לספרד הגיעה בלב המאה השלוש עשרה אגדה בה תואר ר' אלעזר כמדדה על ירכו כל חייו. יתירה מכך, מחיבוריו עצמם עולה תחושתו כי לא נשתייר לו למי למסור את המסורות הרבות שקיבל מרבותיו ואת מערכי ליבו והגיונותיו. בעצם, חיבוריו נועדו להימסר לדורות הבאים למי שיימצאו בתורותיו חפץ. כבר עמדוּ על החזרתיוּת המאפיינת את חיבורי ר' אלעזר; במיוחד על נטייתו לחזור על דיונים שונים בווריאנטים (ככלות כשלוש מאות וחמשים שנה אפיינה שיטה זאת גם את המהר"ל מפראג). בעצם קורפוס החיבורים שיצאו תחת ידי ר' אלעזר (סודי רזיא, חכמת הנפש, פירוש ס' יצירה, ס' רֹקֵחֲ ופיוטים) ולצידם מסורות שונות של הלכה, מנהג, פרשנות פיוט ופרשנות תורה שהובאו מפי תלמידי-תלמידיו, כולם מבטאים את היותו של המחבר, אדם למוד-יסוּרים, שמכלול יצירתו ביקש ליתן טעם לקיומו בעולם, כאדם  המגלה בעצמו יעוּד ושליחות, שלא ליתן לידע של בני הדורות הקודמים להישכח. ר' אלעזר היה אפוא משמר זיכרון-תרבותי הממשיך ליצור ולחדש על אף כל מדוויו ואינו נכנע לקולות שבוודאי ניעורו בו, מדי פעם, לחבור אל המתים. העובדה לפיה בחר ליפשיץ להתרכז במכלול כתבי ר' אלעזר לצד כתבים נוספים כגון כתבי רבו, ר' יהודה החסיד; כתבי תלמידו, ר' אברהם בן עזריאל; וכתבי בר-הפלוגתא ר' משה תָּקוּ (דַּכַאוּ), ולדון בשורת נושאים העולים בהם, היא לפיכך משמחת במיוחד. זוהי אינה מונוגרפיה המוקדשת לדמותו של ר' אלעזר. עם זאת, יש בחיבור שלפנינו משום מגמה השואפת לאחד בין פניה המגוונות של יצירתו בהתמקד על משנתו ההגותית-והקיומית. קוראי הספר, הבקיאים בתולדות המחשבה היהודית בימי הביניים, יימצאו אחר הקריאה בחיבור, כי בכל אשר אמור בקיום תודעה פעילה לנוכח אלוהים, היתה אלטרנטיבה הגותית לדרכם של הפילוסופים, רמב"ם ותלמידי-תלמידיו, שכן הספר בהחלט מבסס אופציה הגותית, קיומית-תורנית (לא אנטי-פילוסופית אך גם לא פילוסופית במובהק), לדרכם של בני זמנו של ר' אלעזר הפילוסופים וראשוני המקובלים בספרד, פרובנס והמזרח.

וכך דן החיבור בנוכחות האלוהית לדרגיה, בהתגלות הסובייקטיבית של האלוהות בלבב יראיו, בתפיסת הטבע והקוסמוס, בעולם המלאכים, בתפקידהּ של המוסיקה כמתווכת בין ארץ-מטה ובין העולמות העליונים. בשעתו, במאמר קצר, השווה חוקר הסוּפיות היהודי-צרפתי, פול ברנרד (יוסף ינון) פנטון בין החוג הסוּפִי-יהודי במצריים אצל ר' אברהם בן הרמב"ם ובין חסידי אשכנז, שניהם חוגים חסידיים בני אותו זמן. להערכתי יש גם טעם רב להשוות באופן בלתי-תלוי בהכרח, בין התהוות הסוּפיוּת באסלאם בעראק, אראן ובמרכז אסיה במאה התשיעית ואילך, ובין יצירתם של בני קלונימוס בארץ-הריין בין המאות העשירית ועד השלוש עשרה. כאן וגם שם, דובר בתרבות-שוליים של מבקשי-אלוהים, שהחלה מתוך תחושת אי-נחת של יחידים מן הדת הנורמטיבית ומוסדותיה, ושאיפה לפתח תרבות-נגד שיש בה הדגשה יתירה על אתיקה (מוסר, יושרה) ועל הנסיון לקרב בין הנפש ובין יוצרהּ, בלא תת משקל-יתר לממסדים החברתיים והסמכותניים המתווכים. למשל אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058), היה מראשי אנשי ההלכה האסלאמית בדורו, עזב משרה נוחה כאיש דת בכיר, ויצא לנדוד כשנתיים במדבריות מתוך מוטיבציה סוּפית; בשובו, ניסה להנחיל את הדרך הסוּפית  לרבים על ידי חיבורים שנועדו להדגיש את תהליך ההתקדמות שיכול לעשות היחיד בדרכו עבר קִרבת-אלוהים. תהליך דומה מובע בכתביו ההגותיים של ר' אלעזר. זוהי אינה מיסטיקה בהכרח, אלא הגות קיומית-דתית, אשר תעודתה הינה ניסיון להכוין את הנפש הייחודית שבאדם להכיר את עצמהּ ולקנות דעת ומתוך כך להכיר את אשר יצרהּ.

בתמונה שהובאה לעיל מתוארת מסירת כתב הזכויות ליהודי רומא בשנת 1340 על ידי הקיסר היינריך השביעי (Vii) בעיטור המובא בכתב יד נוצרי המצוי בספריית קובלנץ. היהודים ברומא לבושים כאן באופן דומה מאוד לאופן שבו צוירו יהודי אשכנז במאות השלוש-עשרה והארבע עשרה: אותם חלוקים וכובעים חדודים. מובעת כאן סמכותניות-פעילה של נותני החוק (הקיסר והכנסיה) אל מול כניעותם-הסבילה של היהודים (המוצגים כאן כקבוצה דתית אחידה). לדאבון לב, אותה דיכוטומיה שננקטה בין אקלזיה (הכנסיה, הגבירה הנעלה) ובין סינגוגה (היהדות, השבורה והמטה), ולימים בפוגת המוות של פאול צלאן, בין זהב שערך מרגריטה ובין אפר שערך שולמית, ננקטת זה שנים ארוכות באופן מודע או בלתי-מודע כאשר באים לדון בחייהם של יהודי אשכנז בתקופה הקדם-מודרנית. טעם זה מוצאים בכל מחקר המבקש לעסוק באמונותיהם הטפילות, בנטיה אל המאגיה ואל הדמונולוגיה (למשל, חיבתו של המחקר להמשיך לדון בדמות 'הגולם' במקורות יהודי אשכנז או כל אמונה מאגית אחרת) וכך הלאה. תודה גדולה אני מכיר לליפשיץ על הצעד הברור-הדייקני שהוא עושה כאן, בהימנעוֹ לכתחילה, מן ההקטנה המצוּיה- מאוד במחקר (נתקלתי בה גם בכתב וגם בעל-פה), של חיי הרוח האשכנזיים, ועוד יותר על כך שהוא בוחר להפגין את הויטאליות ואת המגוון שבחיי ההגות באשכנז של המאה השלוש-עשרה, תמונה המבטאת פעילות יצירתית ומחשבתית עירה, ומבטלת את הדעה-הקדומה, הנוכחת הרבה יותר מכפי שנרצה להאמין, כי ליהודי גרמניה, אוסטריה ופולין, לא היתה בעצם יצירה-עצמית פעילה עד ערש-המודרנה (שכביכול, הצילה אותם מידי בורותם-האדוקה). זוהי תפיסה כה שגויה ומשוללת יסוד עד שהגיע עת להפריכה ולבטלה, כהמון סברות שווא שאנשים נושאים בקרבם בלי-דעת.

*

*

בתמונה: היינריך VII מעניק כתב-זכויות ליהודי רומא, עיטור כתב יד 1340, ספריית קובלנץ.

 

Read Full Post »

ohtake.1993

*

 על פי מסורת חז"ל נברא העולם בכ"ה אלול. ראש השנה אפוא אינו יום בריאת העולם, כי אם יום בריאת האדם (היום השישי).  התפילות המסורתיות והתקיעה בשופר בר"ה (=ראש השנה) מעלות על נס את מלכותו של הקב"ה בעולמוֹ. עם זאת, לפנים-מזה, הן חותרות, ככל שאני מבין אותן, להביא את האדם אל המודעות לפיה מבלעדי קבלתו על עצמו את מלכותו של הקב"ה בחיי תוֹדעתו (האופן שבו חווה האדם את העולם), אין הקב"ה נוכח בעולם כלל מבחינתו. כך או אחרת, בשורש-הדברים עומדת בחירתו של האדם לכונן את הכרתו באופן מסוים, בצורה מסוימת, לכיוון מסוים. יותר מאשר תקיעת השופר מעלה את התפילות כדי שיתקבלו ברצון (כפי שגרסו אחדים) או מבלבלת את השטן (כפי שגרסו אחרים), היא פשוט ביטוי לכינון חייו הפנימיים של האדם, באופן שבו יחוש כאילו הקול העולה מתוֹכוֹ, קול קיוּמוֹ, נשמע אי-בּזה. קול השופר מבטא את תקוות האדם, כי משהוּ בהֱיּוֹתוֹ, בדכיוֹ, בשברוֹן לבבוֹ, אכן נִשמָע היכן-שהוא, והטבע או העולם אינם רק אדישים, עיוורים, ומתנהלים (נוֹהג כמנהגם) בחוסר-רחמים, אלא סוף-דבר דבר הכּל נשמע;  צליל השופר מהדהד בפנימוֹ ובחוצותיו של אדם. כל הרעיון הזה של צפירות-זיכרון המושמעות בימים אחרים של השנה אינו אלא צל חיוור ופלסטי, של הכוונה שעמדה מאחורי תקיעת השופר (עוררות חיי ההכרה). זה כמעט מעורר חיוך, כי ר"ה נקרא במקורות חז"ל (וכך בתפילות החג) יום הזיכרון— ביטוי להנכחת אלוהים בהכרתו של אדם.

תימוכין למה שכתבתי כאן, אני מוצא בדברי ר' יהודה בן שמואל מרגנסבורג, הוא ר' יהודה החסיד (נפטר 1217 לספ'), דמות רבנית-היסטורית, ומכוננהּ האגדי של תנועה יהודית קטנה בגרמניה, שבשיאה מנתה אולי כמה עשרות או מאות בודדות של בני-תורה; תנועה שברבות הימים הכּתה גלים והשפעת כתביה הגיעוּ עד איטליה, צרפת, רוסיה, ספרד וצפון- אפריקה, ואחר-כך נודעה השפעתהּ גם בצפת (האר"י), פראג (ר' ישעיהו הלוי הורביץ, ר' יהודה ליוואי בן בצלאל), ברדיצ'ב (ר' לוי יצחק מברדיצ'ב), וילנה (ר' חיים מוולוז'ין)  ובע'דאד (ר' יוסף חיים).

וכך כתב ר' יהודה החסיד (או אחד מתלמידיו) בחיבור הנמצא בכתב יד יחיד אשר פורסם לראשונה על ידי פרופ' ישראל מ' תא-שמע (ז"ל) בשם קונטרס זכר עשה לנפלאותיו [בכתב העת קובץ על יד, י"ב (תשנ"ד)]; והודפס מחדש במהדורה עם בּאוּר בשם אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות על ידי יעקב ישראל סטל:

*

ודע, כי לא בשביל צורינו ברא העולם, ואם תאמר "השמים מכון שבתך" (מלכים א' ח' 39) ויש לומר, והלוא קודם בריאתם לא נצרך להם. ומה שנאמר "השמים כסאִי" (ישעיה ס"ו 1), לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד; לפי שברא בני אדם אמר "הארץ הדום רגלי" (שם,שם). ולפי שברא אדם, ודעת האדם בחייהם, קראוּ את כּבוֹדוֹ 'שְׁכִינָה'.  אבל קודם שברא העולם – לא יתכן לקרֹא לכבודו 'שכינה', דאין שוכן בלי מקום, וקודם מקום לא יתכן שוכן.

[יהודה החסיד (מיוחס לו), קונטרס זכר עשה לנפלאותיו, עמוד 128; אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות, אות ו, עמ' ט"ז-י"ז]

*

  על פי ר' יהודה החסיד, האל לא ברא עולמו למען עצמו, כי אם למען ברואיו (כלל ברואיו, לא למען ישראל באופן מיוחד). לכל אחד מן הברואים המתוארים כאן: מלאכים (אמונתו של יהודה החסיד בקיומם נתמכת בכתבי אמוראי ארץ ישראל ובבל, שהדגישו את קיומם של המלאכים) ובני אדם— הוא יעד מקום. השמים— מקום שבו המלאכים מתוועדים. כלומר, מקום פעילותם של המלאכים, שלוחי האל, הוא האוויר השמיימי (מציאות עדינה ומופשטת למעלה מן המציאות החומרית). ואילו מקום פעילותם של בני האדם הנתונים בּגוּף ובחומר, הוא הארץ. אם המלאכים נתונים לחלוטין לריבונות אלוהית; המקום שבו בני האדם פוגשים את אלוהיהם היא דעת האדם (תודעה, הכּרה). בבחינה זאת, דעת האדם המכּירה בכבוד (נוכחות-אלוהים) היא 'שְׁכִינָה', רוצה לומר: מקום בו שוכן כְּבוֹד-אלוהים (איזה רושם, מקצת ייחודו). מכאן, כדי להטעים דבריו, משמיע ר' יהודה החסיד כי אלמלא נברא העולם כלל לא היתה שְׁכִינָה. האל במקרה זה היה קיים רק לעצמו. הוא לא היה שוכן בשום מקום. ולפיכך, אף בּריה לא היתה זוכרת אותו או מעלה אותו בדעתהּ, משום שלא היתה קיימת ; בריאת המלאכים (מתוארים בספר מלאכים לר' יהודה החסיד, כעושי דברו של הקב"ה; הם המוציאים והמביאים, הסרים לרצוֹנוֹ בלא בחירה חופשית) הביאה להנכחת אלוהים בהם; בריאת האדם, עִם שלא נועדה לצורכו של הבורא, הביאה לידי הנכחת האלוהי (רעיון מופשט וחסר ממשוּת) במציאוּת הארצית. אלמלא האדם ודעת האדם, לא היתה נודעת בארץ הנוכחות האלוהית כלל, והיתה נוֹתרת בקרב דרי-מעלה בלבד. יותר מכך, אם המלאכים חסרים את הבחירה האם לדעת את האל אם לאו (הם משוללי בחירה); האדם יכול לבחור שלא להנכיח את האל, ולא להכיר בו, ולראות את העולם כנתון לגזירה עיוורת או למלכותם של אלים רבים או לא להכיר בּריבונות כלשהי. דברים דומים השמיע ככלות כמה מאות שנים המקובל, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707), בספרו דרך ה'.  גם הרמח"ל הדגיש את הבריאה כרצונו של הבורא להשפיע את טובו על הנבראים (לא למען עצמו); את קיומם של המלאכים הוא אפיין כסרים למשמעת הבורא בלא-ערעור. היצור היחידי בעל חירות הבחירה לדידו הוא האדם. כך בספרו, מסילת ישרים (שער הקדושה), האדם שהשלים את מידותיו ושכלו, ומנכיח את האלוהות בתודעתו הינו גם כן כעין בית-מקדש, או מקום בו השכינה שוכנת. מדבריו משתמע, כי דווקא הישג זה הוא הדרך שיש לילך בהּ, קודם-כל, ולא כיבוש ארצות ובניין-מקדשים.  

אין הכרח אפוא בשיטה זו (אצל ר' יהודה החסיד) להאמין בה' או להאמין בקיום המלאכים. יש להנכיח את הבורא בדעת (לפנות לו מקום); הדברים האחרים נובעים משם, שכן המלאכים לדידו אינם אלא מערכת ביצועית מסועפת של הולכת הרצון האלוהי באווירו של עולם (היקום). עם זאת, נדמה לי כי חלוקה דבריו של ר' יהודה חסיד בין מלאכים ובני אדם רומזת לדברי אגדה שהוא ודאי הכירם המובאים במסכת ראש השנה מן תלמוד ירושלמי:

*

 תני רבי שמעון בן-יוחיי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש […]

[מתוך: תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק שני הלכה ד']  

*

מסתמא כי לדעת התנא ר' שמעון בן-יוחאי העולם העליון בנוי יסודות מנוגדים ומקוטבים (אש ומים), אף על פי כן, הם אינם מזיקים אלו את אלו וחיים בשלום. על פי רבי אבון: בכל אחד מן המלאכים מתקיים הקיטוב הזה, ואף על פי כן המרומים שורים בשלום. אפשר כי לכך כיוון ר' יהודה החסיד בכותבו לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד. כלומר, העולם העליון שרוי בהרמוניה ובשלום, ולפיכך הוא כעין בית-ועד ואינו מקום של אלימות, היזק ומלחמות.  לפיכך, אפשר כי תפילת החובה היהודית בימות השנה וגם בראש השנה נחתמת בברכת שלום ובתומהּ אמירת "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", כלומר: דווקא העובדה שניתנה לאדם בחירה לבור את חייו (ברצונו מחריב וברצונו יוצר) היא סיבת האלימות, ההרס והמלחמות (האדם לפי תפיסה זו, אינו מאוזן והרמוני כמלאך, ולפיכך כלל בני האדם, יצורים דיסהרמוניים, מתדרדרים עד-מהירה להתנהגות אלימה והרסנית), ואף על פי כן הוא עשוי להנכיח בחייו גם את האיזון והשלום. וכך, במקום נוסף, אוסף פירושים לתורה שנאספו על ידי בנו ר' משה זלטמן, מובאים משם ר' יהודה החסיד הדברים הבאים, הממחישים אולי מה בכל זאת אפשר לעשות:

*

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

*

אליבא דר' יהודה החסיד, יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולרצוח (איסור הרצח הוא חד משמעי אצל ר' יהודה החסיד במקומות רבים), או לעשות רע אחר, ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו, אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר, בהגינות, ובמתינוּת עם הזולת (כל זולת), ויימנע מחברתם של מקבלי שוחד, גנבים ורוצחים.  הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כאן כתמצית המסר האלהי לאדם וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. אי אפשר אחרת. הדברים בזכות האתיקה שחייבת לשרור בין בני האדם דומה מאוד לדבריו המאוחרים-בזמן של הפילוסוף והאתיקן היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906): "הסדר האתי אינו הכנה לאלוהות אלא עצם הגישה אליה. כל השאר הזיוֹת" [עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמוד 166] . אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות, ורצון כן בחיים של איזון ושלום  בין בני האדם בכל-עת; וממילא, דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט ורצון להצילם מידי מבקשי נפשם. זהו, תנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל". לפיכך יש להניח כי גם ר' יהודה החסיד וגם עמנואל לוינס היו רואים ברוצחי משפחת דוואבשה וברוצחהּ של שירה בנקי, בסוחרי הנשק ובמאמני הגרילות, בספקולנטים בנקאיים ובמנשלים בני-אדם מאדמותיהם ומבתיהם בכח זרוע— יהודים שיצאו מידי יהדוּתם, שאין להם חלק ונחלה בשכינת-האל, אלא הפכוּ עצמם מכוח אמונות מוטעות לסותריה ולפורעיה, ומכח כך נמצאו מחריבים את האנוֹשוּת, ומרחיקים את האידיאל שהציב ר' שמואל אבוהב (1694-1610), רבהּ של ונציה: "יבֹא שלום אשר אין קץ למעלותיו ואין סוף לדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו אהבה ואחוה וריעות וחיבה יתירה, נכבדות מדובר בו בכל ספרי הקודש" [ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות (1650), הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשע"ד, זכרון י' פרק חמישי, עמוד ער"ה].  

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנתבשר בה על הטבת זכויותיהם ותנאי חייהם של פליטים ומהגרי עבודה ושל בני ובנות משפחותיהם; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנת יצירה. שנת יושרה. שנת שלום. كلّ عام وانتم بخير. כתיבה וחתימה טובה.

*


*

לקריאה נוספת: בּראשית ופלאפל

בתמונה למעלה: Tomie Ohtake, Creation of the World, 0il on Canvas 1993 ©

Read Full Post »

1

 

   בערב ראש השנה, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, עתידה מדינת ישראל לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם לארצות המוצא. רבים בסביבתי אינם מבינים על מה אני סובב נסער, נרגז ועצב, ומדוע אני חוזר ואומר, כי במידה שהגירוש יתקיים, משהו בתפישתי את מדינת ישראל ישתנה לעד. גדלתי והתחנכתי כציוני, שירתתי בצבא, אני משלם מיסים; אפילו נטלתי משכנתא על מנת לקבוע את ביתי במדינת ישראל ולגדל בהּ את ילדיי. ובכל זאת, על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנוּ, אני חש כי אם אתבשר עוד יומיים על הוצאת הגירוש לפועל, משהו בתחושותיי כלפי המקום הזה וצדקת דרכו ישתנו בתכלית.

   איני מבין איך יכולים יהיו האנשים אשר קידמו את תכנית הגירוש לעמוד בבית הכנסת בתפילת שחרית דראש השנה  ביום חמישי ולקרוא בתורה את סיפור גירושם של הגר ושל בנהּ ישמעאל מאהלו של אברהם המדברהּ, שם נושעים הם אמנם בידי המלאך המבטיח להגר גדולות ונצורות באשר לעתידו של ישמעאל. ברם, למיטב תלמודי, כוון הסיפור דווקא לעורר את צידם המוסרי של המתפללים; אברהם אמנם מגרש את אמנתו ואת בנו במצוות שרה אשתו, אך האל מרחם ופודה אותם מצרתם. אם יש לקח-מה בסיפור, הריהו להידמות לאל הרחום ולא למגרשים מתוך אוהלם (נמשל דומה ניתן למצוא אגב בקריאה בתורה ליום שני דראש השנה, היא עקידת יצחק, גם שם דומה, יש להידמות לאל המרחם, ולא לאב המדמה בלבו כי האל אמנם מבקש אותו להמית את בנו). לדאבון לב, לא כך כנראה מבינים את הסיפור שר הפנים אלי ישי וכך לא מבינו שולחו, הרב עובדיה יוסף, כך לא מבין את הסיפור שר המשפטים המכהן וכך לא מבינים אותו מנהיגי הציונות הדתית;  כך לא מבינים את הסיפור מנהיגי הליטאים והחסידים, אף לא שלוחיהם בכנסת ואצל שולחן הממשלה. ועדיין איני מבין כיצד כל אלו ימצאו עוז לעמוד בתפילה בראש השנה הקרוב ולרחוש בשפתיהם את מלות התפלה: "וְיִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כֹּל הַבּרוּאִים, וְיֵעָשוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָלֵם". אֲגֻדָּה אַחַת? הצחקתם אותם. במקרה הטוב עשויים לא-יהודים לשיטתם לשמש את היהודים כגבעונים בשעתו, כחוטבי עצים ושואבי מים, גויים של שבת ושל חול. אחר-כך ניתן להשליכם לכל הרוחות, ככלי אין-חפץ-בו. לפי שעה דומה, כי האומרים את מלות התפלה בראש השנה ותומכים בגירוש ילדים ומשפחות עושים אחד בפה ואחד בלב, והלוואי יתהפך ליבם, יבינו כי שגו, ויבטלו את גזרתם.

 

2

 

   במאמרו הנודע, דת של מבוגרים (1957), אשר ראה אור בספר חירות קשה (1963), כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי, ניצול-השואה, עמנואל לוינס (1995-1906), תחת כותרת המשנה 'אחריוּת':

 

   הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר. הזיקה לאדם שבהּ מתממש המגע עם האלוהי אינה סוג של ידידוּת רוחנית אלא היא מתבטאת, מורגשת ומתממשת בכלכלה צודקת אשר לה אחראי כל אדם ואדם. "אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם? שאל [טורנוס רופוס] הרומאי את רבי עקיבא. "אמר לו: כדי שניצול [=נינצל] אנו בהן מדינהּ של גיהנום" (תלמוד בבלי בבא בתרא דף י' ע"א). ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע שהאל ייטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם […] אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האדם יכול לבטלהּ.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדוּת, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 81]

 

   אליבא דלוינס, האלהי אינו נודע לאדם כאשר הוא מנסה לדבוק בו בדעתו, אלא תנאי-מקדים הוא השגת צדק חברתי.  אם האל אוהב את העניים מדוע אין האחריות לפרנסתם מוטלת עליו שואל למעשה טורנוס רופוס את ר' עקיבא, ור' עקיבא עונה לוֹ שנינצל בזכות עזרתנו להם מדינהּ של גיהנום. אם יותר לי לפרש, לוינס ודאי לא הבין מאמר זה כמוסב על משפטו של האדם בבוא יומו בבית דין של מעלה (אם יש כזה). דינהּ של גיהנם ודאי היא החברה שבה אין סולידריות חברתית, אלא רק אטימות, אדישות ורשע לסבלו של הזוֹלת. חברה שאינה מחנכת לסולידריות, אחווה ואחריות-חברתית, לא רק בין בני העם (אליבא דחז"ל מידתם של אנשי סדום המקראית היתה שבינם ובין עצמם היו סולידאריים אבל היו אכזריים לשאר בני האדם)  אלא בין בני האדם כולם.  יתירה מזאת, בהמשך דבריו הסביר לוינס  כי לפיכך הובא במסכת יומא, הדנה בהלכות יום הכיפורים, כי על עבירות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועל עבירות שבין אדם לאדם, אין יום הכיפורים מכפר (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ה ע"ב). כלומר גם עבור מי שנהג כדין הדת בימים הנוראים ורצה לעשות תשובה שלימה אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.  משום שמי שאינו קשוב לשוועת עניים וגרים, יוצר מציאות חברתית המשולה לגיהנם. האל אינו יכול להושיע את האדם מקלקוליו ומשחיתותיו ונגזר עליו לחיות באותה מציאות חברתית אשר עוללו ידיו. על מה סומכים אפוא כל אותם נציגי-ציבור האומרים לשלח מכאן 400 ילדים עניים ובני משפחותיהם. על תפילה? על תשובה? על תלמוד תורה? הרי אליבא דר' עקיבא לא זאת בלבד שהם נמנעים מלקיים 'ואהבת לריעךָ כמוךָ' אלא שהם גורמים להתממשותהּ ולהתחזקותה יתר שאת ויתר עוז של מציאות מנוכרת ואלימה, 'גיהנומית' בלשון חז"ל ובלשונו של לוינס. על כן, גירושם של הילדים ובני משפחותיהם יהיה בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון.      

   ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג (נפטר 1217), ממנהיגיה הרוחניים הנודעים של יהדות אשכנז בימי הביניים, הכתיב לבנו, ר' משה זלטמן, מעט בטרם פטירתו מן העולם, דברים העומדים אף הם בתווך דברי ר' עקיבא לטורנוס רופוס, וכשם שעמנואל לוינס הבינם:

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

   אליבא דר' יהודה החסיד יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולחמוס, או לעשות רע ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר ובהגינות עם הזולת; גם כאן, הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כתמצית המסר האלהי לאדם, וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. מבחינה זאת, חוט משולש אשר לא במהרה יינתק עובר בין התלמוד, בין ר' יהודה החסיד ובין עמנואל לוינס, ומכולם עולה כי אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות וקשב לכל אדם בכל עת ועת; דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט. על כך מדובר בראש ובראשונה, כתנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל".

   איי, כמה רחקה מדינת ישראל, נבחריה, ומוסדותיה מכך. הלוואי שינצלו את השהות הקצרה שעוד נותרה להציל מדינו של גיהנום חברתי, המתרגש ובא עלינו (ואולי הוא כבר מזמן נוכח בחיינו, ורק הולך ומתגבר, כחלודה אשר אינה נחה), כאשר כל סקטור חברתי ינהג בהגינות רק עם חבריו ואל האחרים יתנכר, או למצער יאטום אוזן לשוועת עניים, שאינם מקרב קהלו. והרי כל עבירה שבין אדם לאדם נושאת השפעה חברתית שלא בנקל ניתן לתקנהּ או להסירהּ בדיעבד.    

 עדכון: בתאריך 7.9.2010 התפרסמו במהדורות חדשות-הלילה ידיעות לפיהן הגירוש יידחה לעת-עתה עד אחרי החגים. כלומר, הוענקה, לפי-שעה, ארכה של כשלשה ומשהו שבועות בטרם יגורשו 400 המועמדים לגירוש (ילדים ובני משפחותיהם) מן הארץ.

 

לרשימה קודמת: נגד הגירוש

 

 

 

בתמונה למעלה: ראובן רובין, מוכר השבשבות, שמן על בד 1923.

 

© 2010 שועי רז

 

 

Read Full Post »

*

*

לא כצלו של דקל ולא כצלו של כתל אלא כצלו של עוף הפורח

(ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, חלק א', תפלה כ"ז)

1

 

   הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הרבה הצעות הושמעו באשר לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה זו. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי  ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון ר' אשר (הרא"ש) ור' דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

   אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, ככל הידוע לי. ברצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונהלר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), מבחינות רבות התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מריגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש הנפלא לפיוטי התפלה, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).    

   שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט נדפס גם לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד האוסטרלי בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כטרנסצדנטית (=בלתי מושגת להכרת הנבראים), נטולת גוף וחומר, הנמצאת בכל וסובבת בכל, ואשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה 'כבוד ה" כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמי שנועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של יהודת ברצלונה, ציטט מפורשות משום שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאיירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (=המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

   ועתה לעניינינו. הבא/ה להתבונן בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו/ה שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור.

    שערי הסוד היחוד והאמונה משיב לטעמי על שתי השאלות באופן המאפשר לקשור את הדברים לאופן האיור של מאיירי ההגדה. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה (חיבור הלכתי תנאי מאוחר, בן המאה השלישית לספירה), הטוען כי בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, להוציא פסלים שיש להם פני אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12). כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

   מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה. כלומר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, ואיך האל ממלא את הכל ומשגיח על הכל; בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. ברם, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים אצל אור הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים? ב- ספר חסידיםלמשל, מובא כי החסידים קרואים חסידים על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.ב- שמות י"ט, 4 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימנה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-ערבי אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אליגורית ובו נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, הוא כלא הגוף.

  עתה, אליבא דהיהודים, 1240 היתה שנת מפתח של כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם) בו לכמה וכמה מקורות עתידה לשוב רוח הנבואה (הרמב"ם באגרת תימן מביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש.שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.  

   דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. באותן שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסוּפי-מוסלמי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב מנטק א-טיר (לשון הציפורים), המתובל באגדות צופיות רבות, הוא מספר את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלברז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא מופיעה עוד מאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט.  קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי אלא רק ירחפו סחור-סחור סביבו בכח כנפיהם.  

 

 2

 

  מן המפורסמות הוא כי מקצת עדוֹת ישראל,אירופאיים כצפון אפריקאים,מפתחים בימות הפסח בָּעָת מסויים הנקרא בלשון עם:'חשש קטניות' (כלומר ההכשרים שלשונם היא: 'ללא חשש קטניות' מעידים מניה וביה על קיומו של אותה הפרעה נוירוטית אשר שמהּ:חשש קטניוֹת).בכדי לעודד את ליבם של אחינו,באשר הם שם,החלטתי להביא כאן פזמון (שיר זמר)מאת הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936), הכלול במחזה שלו מתחם התפודים. קראתי עם ילדיי את השיר בערב שבת האחרון, ומאחר שהם הפיקו ממנו שעשוע רב, החלטתי להביאו הנה, גם אמליץ להכניסו לסדר ההגדה של פסח לאלתר, בקרבם של המוכנים לכך:

 

             יש לי סיפור לספר

            סיפור פשוט ביותר

            שבכל מקום על פני האדמה

            אוכלים תפוחי אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואם תעבור ברחבי האזור

            שבו אני גר, כלום לא יעזור

            מלפנים ומאחור תראו רק מה?

            כמובן, תפוחי אדמה

כן,כן, והמבין יבין

 

            התושבים הכי מיוחסים

            שאת הכבוד לא מפספסים

            בדש הבגד ישימו מה?

            פרח תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            וכשהילדים צועקים: "אבא"!

            וכשהילדים צועקים: "אמא"!

            אז ההורים כדי לסתום להם ת'פה

            דוחפים להם תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ארוחה מחית מעוכה

            בצער או בשמחה

            מלוא הפה לך ניתן- נחש מה

            תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ערב, בכל מקום,

            בוקר, ערב, חג וחול

            למרק ולרפרפת- בלי גוזמה;

            רק תפוח אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואפילו זוגות האוהבים

            במקום לומר רק דברי עגבים

            משחקים במסירוֹת בדממה

            כמובן, בתפוחי אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין.

 

[ז'ורז' פרק, מחזות: העלאה במשכורת/ מתחם התפודים,  תרגום מצרפתית אירית עקרבי, עריכה מדעית דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמ' 100-99]

  

ולשומעים/ות ינעם, ונבונים/ות יפיקו לקח, או יוסיפו מלח, מה שמתאים. כן,כן, והמבין יבין.  

 חג שמח, פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

להתראות אחרי פסח באתר הוורדפרס החדש: https://shoeyraz.wordpress.com/ 

ניפגש ונדבר. אני שם בינתיים מים לקפה/תה.  

 

  
 

בתמונה למעלה: פרט מהגדת ראשי הציפורים המתאר אפיית מצות בטרם פסח.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »