Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהודה הלוי’

*

                   לזכר אִיַאד אַלְחַלﱠאק

*

וְאִם בָּעִיר הַזֹּאת נִתָּן

לִירוֹת לַמָּוֶת בְּאִישֹ פָלֶסְטִינִי לֹא חָמוּשׁ

עַל-שׁוּם קְשִי-לְשוֹנוֹ אוֹֹ עַל-שׁוּם הָרַעַד-בְּיָדָיו

מַה עוֹד עֹשֶׂה אֶת הָעִיר הַזֹּאת קְדוֹשָׁה?

וְאֵיךְ בִּכְלָל נִתַָּן עוֹד לְדַבֵּר בָֹהּ עַל קְדֻשָּׁה

אַחַר שֶׁנִטְּלָה מִמְּנָהּ קְדֻשַּׁת  חַיֵי-אָדָם?

*

וְאִם נִתְּנַה הָאַגָּדָה

עַל רִבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי שֶׁנִדְרַס  

עַל יְדי פַּרָשׁ יִשְׁמָעְאֵלִי חֲמוּשׁ בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָּׁלַיִם  

הַלֹּאוֹ עוֹד תִשָּׁמַע

הָעֵדוּת עֵל אִיַאד אַלְחַלﱠאק, שֶׁנִדְרַס בְּחוּצוֹת עִיר,

מֻפְרָד מִמִּי, שֶׁהִשְׁגִּיחָהּ עָלָיו, בַּדֶּרֶךְ לַמֶּרְכָּז הַטִּפּוּלִי,

מֻפְקָר לְבַדּוֹ, יָרוּי בַּחֲדַר אַשְׁפָּה;

כְּשֶׁבָּאוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ וִדּוּא הֲרִיגָה

וְלֹא נִמְצַא בְּיָדוֹ מְאוּם מִן הַנֶּשֶׁק.

*

רַק שִׁלְטוֹן עָרִיץ תְּמוּרַת שִׁלְטוֹן עָרִיץ

וּפָרַשִׁים-תַּלְיָנִים, הַמְּמַהֲרִים לִרְצֹחַ;

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא

וְהָאָרֶץ מִשּׁוּם-מָה עֹמָדֶת.

*

[שועי, 15.6.2020]

*

האגדה על נסיבות מיתתו של ר' יהודה הלוי (1141-1075 לספ') בידי פרש ישמעאלי בשערי ירושלים, הובאה כנראה לראשונה בספרו של ההיסטוריוגרף והפרשן, היהודי-איטלקי, ר' גדליה אבן יחיא (1587-1525 לספ'), שלשלת הקבלה, כארבע-מאות ויותר אחר פטירת הלוי. היא לא הוזכרה, בשום מקור ערבי או עברי מזרח-תיכוני, בשנים שתכפו למותו.

עדותה של ורדה אבו חדיד, אמנם נוספה סוף-סוף לפני ימים אחדים לערך הויקיפדיה העברי המוקדש ל"פרשת הריגתו של איאד אלחלאק" – שהיה עד לאחרונה חסר לחלוטין את הקולות הפלסטינים על מה שהתרחש שם. כך או אחרת, עורכי ויקיפדיה כבר החליטו, כי מדובר בעבירת הריגה בלבד.
*
"ליד יש חרב" – מלים: אלמוג בהר; לחן: שירה ז' כרמל.
*

*

*

בתמונה למעלה: .Aqa Mirak , Alexander the Great comforting dara while two murderers hanged, 1550-1560 circa

Read Full Post »

*

בתוך דבריו, בנאום  קבלת פרס העיר ברמן לספרות, אמר פאול צלאן (1970-1920):

*

כי השיר אינו חסר זמן. כן, הוא טוען לאינסופיות, מבקש לשלח ידו – דרך הזמן והלאה – אבל דרך הזמן, לא מתוך עקיפת הזמן.

[פאול צלאן, 'נאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות', סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 126]

*

צלאן השמיע כאן, טענה כי כי השיר מצוי הוא תחת גדרי הזמן ואף על פי כן הוא מבטא איזו שאיפה לאינסופיות, קרי: חריגה אל מעבר מגדרי הזמן דרך הזמן. אך איך ניתן לחרוג מיישות א' ליישות ב', כאשר א' היא יישות סופית ואילו ב' – אינסופית? היש תווך ממשי של מעבר כזה?

בימי הביניים אמנם האמינו כי הקוסמוס הפיסיקלי נתון תחת גדרי הזמן, משום שבעקבות אריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס סברו, כי הזמן נגזר מן הגלגל המקיף (כונה גם הגלגל היומי), הכולל בחובו את כל היישים המצויים בקוסמוס [כעין כדור מושלם שקוטרו הוא קוטר הקוסמוס וכל כוכבי הלכת וכדור הארץ מצויים בו]. עם זאת, המלומדים נטו להכיר גם בקיומם של יישים מטאפיסיים עילאיים (הנפש הכללית, גלגל השכל, השכל הפועל, השכלים הנבדלים, השכל הכללי, הסיבה הראשונה) המצויים מעבר לגדרי הזמן ונבדלים מן החומר, והאמינו כי הנפש עשויה לכל הפחות לקבל מאי-אילו גורמים מטפיסייים כאלה, שפע שכלי, הנאצל מעבר לזמן, אל הנפש הנמצאת בגוף חומרי מתכלה תחת גדר-הזמן. כמובן, באותה עת, גם ההוגים הדתיים, שניהלו יחסים מורכבים עם המדעים הפילוסופיים ולעתים דחו אותם על הסף, בכל זאת סברו כי האל הוא מעל ומעבר לקוסמוס ולכן מעבר לזמן, ולפיכך כל המקבל על עצמו את מרות האל וחוקיו, הולך ונפדה מן הזמן והחומר.

ברוח זאת, השמיע ר' יהודה הלוי (1141-1075) בשיר נודע-לשם את הטענה הבאה:

*

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִֹי

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹש חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי" אָמְרָה נַפְשִׁי

[יהודה הלוי, 'עבדי זמן', בתוך: ימי הביניים – שירים ומקאמות, ליקט והביא לדפוס יהודה רצהבי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 53]

*

גם אצל ריה"ל היציאה מהֱיות עבד הזמן להֱיות עבד ה'  אינה באמצעות ביטול שהותו של המשורר בזמן, אלא מתוך בקשת נפשו את ה' בתוך הזמן ושאיפתהּ אל מה שמעבר,שאין בו זמן; השאיפה הזאת, בין אם היא אמונה או ידיעה-פנימית, היא שמרוממת אותו (ככל שהוא חווה כן בתודעתו) מעל הזמן. החירות אליבא דריה"ל פירושה התמסרות נפשית מוחלטת למטאפיסי, ובחירה בו על פני כל מה שחומרי ונתון לכליון ולהפסד.

 גם אצל צלאן וגם אצל ריה"ל עצם מעשה השיר ויצירתו נתונה היא לזמן ולהפסד ככל דבר חומרי אחר, שכן הוא פרי מעשיו של אדם הדר על פני כדור הארץ בזמן מסוים, מה שמחייב אותו לכתוב בשפה, שהיא פרי תרבות, היסטוריה אינטלקטואלית, זהות והשתייכות לקולקטיב כלשהו (גם אם זוהי אך-ורק קהילת המשוררים). אם המשורר מעוניין להציב את אמנותו לפני קהל קוראים, הריהו פונה לחברה. הצבת השיר כשיר, בתבנית אותיות, שורות ובתים, גורמת להכרה ביוצרו כבן מאה מסוימת, תרבות מסוימת, זרם שירי מסוים; החברה בסופו של דבר, מעניקה קדימות לריבונות הזמן (והמקום) ולא לאינסופי. הלך רוח זה, אופייני בעיקר למאה העשרים, שבה באופן הולך וגובר, נקצץ הקוטב המטאפיסי, ובחוגים רבים התקבל שאין לו לאדם אלא מארג כוחות פוליטיים, המתנגשים אלו באלו. במציאות זו, היוצר, שבעבר ביקש בנפשו להיות בקירבת האינסופי והמטאפיסי, הידרדר (התדרדר) לכדי מי שסך-הכל עשוי לבטא את קולו של העם, הדור, הקבוצה החברתית או המיליה המצומצם. יותר מכך, בעולם הנוכחי, משורר שאינו מבקש השתייכות חברתית ואינו מסמל בשירתו מאבק חברתי מתוקשר, נדון לכתחילה כלא-רלבנטי, משום שהוא אינו משרת, בכל קנה מידה, את אחד הצדדים הניצים על כח פוליטי ועל מעמד חברתי. בעצם, בישראל הנוכחית, משורר הכותב "חֶלְקִי אֲדֹנָי" אָמְרָה נַפְשִׁי היה נאלץ, קרוב לודאי, לפרסם את שירו בכתבי עת כ-"משיב הרוח" או "עתר", ובצמוד לאוריינטציה הפוליטית של כתב העת, המבטאת שירה אמונית (ותאולוגית-פוליטית). לחליפין, יוכל  המשורר לקרוא את שירו זה בערב "ערס-פואטיקה", כמשורר מזרחי, המעז להשמיע את שם ה', כביטוי למעגלי חייו (קם , מניח תפילין וקורא שמע ישראל) ומסורתו – הערוכים כנגד "האשכנזיות" המחולנת, המבקשת-לכאורה,למחוק את זיכרונו המזרחי.

*

*

נשוב לצלאן, לפחות בשני שירים שכתב  יש מעבר מן הזמן אל העל-זמן: "כּוֹרְמִים חוֹפְרִים/ בַּשָּׁעוֹן חֲשׁוּךְ-הַשָׁעוֹת/עֹמֶק אַחַר עֹמֶק // אַתָּה קוֹרֵא, // הַבִּלְתִּי-נִרְאֶה/ מְזַמֵּן אֶת הַרוּחַ / לִגְבוּלָהּ // אַתָּה קוֹרֵא, // הַפְּתוּחִים נוֹשְׂאִים / אֶת הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן, / הִיא יוֹדַעַת אֹותְךָ, / בַּשָּׁבָּת." [סורג שפה, עמוד 124]  וכן בשיר גביש: "אַל תְּחַפְּשׂי אֶת פִּיךְ עַל שְׂפָתַי, / אֶת הַזָּר לִפְנֵי הַשַׁעַר, / אֶת הַדִּמְעָה בָּעַיִן. // שִׁבְעָה לֵילוֹת גָּבוֹהַּ מִזֶּה נוֹהֵה הָאָדֹם לָאָדֹם / שִׁבְעָה לְבָבוֹת עָמֹק מִזֶּה דוֹפֶקֶת הַיָּד עַל הַשָׁעָר, / שִׁבְעָה וְרָדִים מְאֻחָר מִזֶּה הוֹמֵה הַמַּעְיָן." [תפנית נשימה: מבחר שירים, ליקט, תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21].

השיר כורמים חופרים  מתחיל אמנם בשעון חשוך-שעות, כלומר בזמן עמום, זמן שאינו זמן השעונים ואפשר כי מדובר בזמן הקשור בחווייתו הקיומית של האדם, הזמן האוזל נוכח המוות והאֵינוּת, החלוף שלא ניתן למדוד ולהעריך, משום שאדם אינו יודע בבירור מתי יבוא קיצו; בד-בבד, זמן זה אינו זמן חידלון בלבד, אלא גם עשוי לעורר את הויטאליות שבאדם. הואיל והוא חווה את זמניותו, הרי הוא חש צורך להגשים בחייו דבר מה, לכל הפחות להביאו כדי מבע – בזמן שנותר לו. צלאן חורג כאן לכתחילה מזמן השעונים, ממניין השנים והדקות, אל הזמן הפנימי והשפה הפנימית שבעמק אחר עמק  — השבת של צלאן (היום השביעי) מסמלת את סופו-שלו אבל גם את גאולתו (המספר 7 מסמל באופן טיפולוגי שלימות, אבל כאן, הוא מבטא אולי גם את השביתה ואת שיבת הכל אל מקורו הראשון).

גם בשיר גביש ממשיכה אותה מגמה של אי-הסתפקות בריאליזם ההיסטורי, אלא חריגה אל ממשוּת המצויה גבוה מזה, עמוק מזה, ומאוחר מזה. המספר הטיפולוגי 7 חוזר כאן. וניתן להבינו כשבע שאחרי האחד, כלומר כשמונה, מספר שמסמל בתרבויות רבות את מה החריגה מהקוסמוס ומן השלימות הטבעית הסופית, ובקצתן – את המעבר בין סוף לאינסוף.  

וכך, אמנם נמצאים הוגים יהודיים רבים שהדגישו את היום השביעי או הספרה שבע (שבת, שמיטה) כעידן הגאולה (כך למשל, פילון האלכסנדרוני, ר' אברהם בר חייא ור' יצחק אברבנאל) ולעומתם הוגים שהדגישו את השמונה – החורג מן השבע, או את היובל (50) החורג משבע שביעיות (49= 7×7), כשבת המוחלטת וכחבירה או התעלות של הסופי (הנפש/הנשמה או הקוסמוס) אל עבר הסיבה הראשונה או עבר האינסוף (ר' אברהם אבן עזרא, ר' עזרא מגירונה, ר' יעקב בן ששת, רמב"ן, ספר התמונה, מהר"ל).

אבל האם ניתן לעלות לקומה שמעבר לזאת שבה פיר המעלית מסתיים? רואלד דארל עושה זאת עם מעופפלית הזכוכית בסוף צ'רלי והשוקולדה, ובספר ההמשך מטיילת אותה המעלית בין תקופות היסטוריות, ובמרחבי הקוסמוס. עם זאת, אין לדבר היתכנות ריאלית אלא בדמיון או בחלום. יותר מכך, ביודענו שאין האדם יכול להגיע אף עד קצה הקוסמוס הפיסיקלי, אין הוא יכול להציץ ולבחון האם יש משהו בכלל מעבר לממשוּת הפיסיקלית. לפיכך, המושג הממשי הקרוב ביותר לאינסוף הוא היקום עצמו. אם יש אינסוף החורג ממנו – ובכן, ניתן לקוות שכך הוא, אבל הדבר גובל באמונה ביכולתה של מעלית להנתק מהפיר בו היא נתונה ולשייט חופשית מעבר לגגות העיר והלאה לחלל ולקצה הקוסמוס שאין ניתן לשערו. המקום אפוא השומר לשירה מקום המאפשר דילוג דרך הזמן אל הנצחי (על-זמני) ואל האין-סופי, דומה מצידו לטענת המאמין ו/או המיסטיקון, שיש שם איזו ממשוּת מוחלטת שאליה הנשמה עשויה להתחבר, ובשל כך לחרוג מגבולות העולם הזה, ולרכוש אילו יכולות השוברות ומכלות, מניה וביה, את מימדי הזמן, המקום ומשמרות היכשהו את הגרעין המהותי של האישיות.

כמו בחלום שבו הוא מעופף באמצעות ידיו מחלונו, אדם יכול לשמור את החוויה הזאת, שבה הוא סופי ואינסופי, זמני ונצחי, ובד-בבד שומר על אחדות-עצמו – בעיקר בפנימו (זו ללא ספק תקווה שמלווה את רוב בני האדם לאורך חייהם, אחרת מושגים כמו "נשמה" או "נצח" לא היו נפוצים כל-כך); לפיכך, השיר יכול לטעון לאינסוף או לנצח, כי שירה אינה חותרת במיוחד לתיאור דייקני של ממשוּת, אלא יותר לתיעוד החלומות, המחשבות ורחשי-הלב אודותיה. "חֶלְקִי אֲדֹנָי" או "שִׁבְעָה לְבָבוֹת עָמֹק מִזֶּה דוֹפֶקֶת הַיָּד עַל הַשָׁעָר" הם ביטוי נשגב של המגמה הזאת. כי בעולם שבו אדם נולד, חי ומת; בעולם שבו שורר כח הכבידה ואנו נדונים להרבה עמל וצער, החיים הפנימיים הם היחידים המגשרים אולי בין סופיותנו ובין תקוות קיום החורגת מן הקיום הארצי החולף-המוגבל. בממשות גופא, ספק אם אי פעם עמד גשר בין טענת האדם לאינסופיות (לרבות: "חֶלְקִי אֲדֹנָי" ) ובין האינסופיות שהיא-לעצמה. סביר יותר להניח כי בינותיהן רוחשת – תהום עמוקה מִיָּם (ואפילו מים סוּף).

*

*

ראה אור אלבומן החדש של האחיות לוז, The Birth of Hope / פתח תקוה

  וכאן ניתן להאזין לו (המלצה חמה).

  

בתמונות: Egon Schiele, Art Cannot be Modern, It is Eternal, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

*

"אבל אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק," אמר שְׁפִּינוֹ, "זה כמו למות פעמיים."[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, מאיטלקית: מירון רפופורט,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996, עמוד 40]

*

1.

 אני כותב מאז 2009 כנגד גזירות הגירוש המתחדשות. אני חושב שב-2009 הייתי יותר ישראלי לבטח יותר ציוני; הרגשתי חלק ; התרעמתי על גזענותם של ישראלים-יהודים כמוני, שמאחורי הכל עומדת תפיסתם שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. כיום אני נוטה לפקפק האם דברים שהשמיע בחדות השופט העליון אדמונד לוי (2014-1941) כבר בשנת 2006 כנגד סחר באדם, גירוש פליטים ומהגרי עבודה מישראל וכנגד פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, יועילו או יספיקו. הממשלה הנוכחית נלחמת עד חורמה בשופטי בג"ץ ובמעמדם הציבורי, גם כאשר השופטים מסתמכים על מקורות יהודיים אוטורטיביים גרידא. כמו כאן:
*

אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו, חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף ולפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות היסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של הגלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים (שמות כ"ג, 9).

[אדמונד לוי, בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346 (2006) ; מצוטט מתוך: ספר אדמונד לוי: קובץ מאמרים לזכרו של השופט אדמונד לוי ע"ה, עורך: אוהד גורדון, חברי מערכת: אסתר חיות, יצחק עמית, אליקים רובינשטיין, הוצאת נבו: צפרירים 2017, עמוד 9].

*

בג"ץ כבר פעל בנדון בעבר, ודחה תוכניות גירוש, ובכל זאת ממשלות נתניהו ממשיכות להפיק תכנית גירוש אחר תכנית גירוש; שמא בג"ץ יירדם בשמירה. עלינו כחברת-אדם מוטלת האחריות לדאוג לכך שמערכת המשפט לא תירדם בשמירה. זוהי התועלת האמתית היחידה שיש בעצומות שמפרסמים אינטלקטואלים ואנשי רוח בזמן הזה. השמעת הקול המוסרי אמורה להזכיר לשופטים בדין, מה תפקידם. ושעדיין ישנם מי שנושאים אליהם עיניהם בבקשת צדק, גם בזמנים מוכי שחיתות, שספק נשתיירה עוד חלקה נקיה אחת (עוד מעט יאשימו את האקדמאים שהם מנהלים קשרים עם אוניברסיטאות זרות, שנתמכות בכספי ממשלות זרות).

ובכל זאת, הואיל ונטלתי חלק  בעבר בהבאת מאמרים מעולמה של היהדות הרבנית האוסרים על עינוי וגירוש וכליאת שווא, כאילו שמישהו בעמדת כח ציבוריות (גם באקדמיה) קשוב לקולות אלו, שעה שהייתי צריך לקחת בחשבון כבר אז, שההנהגה היהודית כבר המירה דתהּ ואת אלוהיה, ומעתה אין לה אלא כסף, כח ושחיתות, לארגן באמצעותם את תפיסת האלוהים הנמצא בכיס החליפה הפנימי על יד כיפת הבר-מצווה שהפוליטיקאי מקפיד ליטול עימו לאירועים שבהם משתתפים דתיים. מיהם דרעי, בנט, גפני וליצמן אם לא בני-אדם הסוברים כי לא משנה מה יעשו ואיך יעוללו, אלוהים איתם כי הם הניחו תפילין בבוקר והתפללו שחרית? ממש כאותו מחסל יהודי שפעל בשנות השלושים בשורות המאפיה בניו-יורק, ונמנע מעבודה בשבת.

הדת החדשה הזאת אפילו אינה ניאו-יהדות או רפורמה. אם מתרדמת התבונה נולדות מפלצות – הנה החברה הדתית-מסורתית (כיפת-בר-מצוותית) החדשה שהתפרנסה שנים על שנים על זכויות יתר שהעניקו לה קברניטי מדינת ישראל, שהזינו ביודעין או באין-יודעין את התפיסה המסורתית, שנוצרה כדי לשמור על יהודים ביהדותם, בימי גלות ומצוקה – לפיה היהודים נבדלים-הם משאר האומות, ויש להם נגיעה חריגה לעניין האלוהי  ולתורה (החל בריה"ל, המשך במהר"ל וברמ"ע מפאנו) ולכן זכויות וחובות חריגות, הגיעה לידי כך שמכוח זכויות היתר ותפיסת הנבדלוּת, קובעת כי ניתן לגרש ולרמוס בני אדם. כל-אימת שבית המשפט העליון מבטל את רוע הגזירה, וכורת את ראש ההידרה הזאת, צומחים ועולים תחת הראש החסר – שני ראשי נחש.

*

2.

הרהרתי במאמרה של חנה ארנדט (1975-1907)על הפליטים היהודים, 'אנו הפליטים' ב-1940-1939, ובכך שציינה, בזמן אמת, שרבים מהם (בהם אנשי רוח ובני המעמד הבינוני) בחרו לסיים את חייהם משום שלא היו מעוניינים להיהפך לשנוררים, שחייהם עוברים עליהם בהתדפקות על דלתות ושערים.

המאמר הביא אותי לחשוב על כך שממשלת ישראל לא זאת בלבד שמתאכזרת לפליטים לא-יהודים אלא גם הופכת את היהודים החיים כאן טפין-טפין לשנוררים: קיום מבוסס מענקים, פרסים מזדמנים (כל אלו במקרה הטוב), מקומות עבודה מזדמנים, רובם לא יציבים, עובדים יוצאים-ובאים במערכת שתמיד תשמח להראות לך את הדלת אם לא תאריך את שעות עבודתך (על חשבונך, כי יגבילו את מספר השעות הנוספות); אם אתה עצמאי, תזכה לחיים שבהם בתחומים רבים תשולם משכורתך בשוטף+ (לעתים חודשים רבים); אין פנסיות וגם אם יש — מי ערב שישולמו בעוד 40-10 שנה, כשהרפואה הציבורית ושירותי הרווחה כבר כעת מצויים בקריסה, ויש כ-1.8 מיליון עניים?

לפיכך, אם אינך בעל הון או בן למשפחה עשירה, בישראל הנוכחית, אין תקווה לאחריתך. אנו פליטים בעצמנו. הסיבה לא לגרש מכאן פליטים ומהגרי עבודה אינה מוכרחה להישען על המצב היהודי בגלות ובימי השואה, אלא על כך שאנחנו סך-הכל מעט-פחות פליטים מן המועמדים לגירוש; וכי מעמדנו במדינת עשיריה, מתנחליה, ואברכיה, איתן הוא? כלומר, יותר משיש לבסס את ההתנגדות לגירוש  על האתוס היהודי, יש לבסס אותו על סולידריות פשוטה.

*

3.

הלכתי לחוף הים בלילה. ישבתי והקשבתי. התמקדתי על קו האופק ככל שהירשו לי עיניי. לא יודע מה ביקשתי. אולי ספינת פירטים.

*

*

בתמונה: Edward Ruscha, Untitled (Galleon Ship Silhouette), 1986

Read Full Post »

 

tiepollo-1755

 

*

פרק החתימה בממואר של הפילוסוף הברלינאי (במקורו: ליטאי), שלמה מיימון (1800-1753), מתחיל כך:

*

"בשביל אותם מקוראי, שהרצאתי החמורה על הספר "מורה נבוכים"  הפילה עליהם שעמום, הריני נותן בזה לשם פיצוי ולשם סיום את הסיפור האלגורי הקטן הבא …"

[חיי שלמה מיימון: כתוב בידי עצמו, מגרמנית: י"ל ברוך, עם פתח דבר למהדורה החדשה מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2009, עמוד 283] 

*

לפני שנעבור לסיפור ולאלגוריה ולכל אשר בהּ, ראוי להתעכב על התנצלותו של מיימון.הפילוסוף מקדיש בחלק השני של ספרו (פרקים א- י) כמעט 70 עמודי דפוס לסקירת ספרו הגדול של המיימון שקדמוֹ (הרמב"ם, 1204-1138).  אם רוב ספרו של מיימון המאוחר (שלמה בן יהושע, שנטל לעצמו את השם "מיימון" ע"ש הרמב"ם) הוא ממואר העוסק בהתהוותו כפילוסוף וביציאתו ממעגל היהודים מקיימי המצוות אל מעגלי ההשכלה היהודית והאירופאית, הרי בהרצאה הספציפית הזאת –  דן מיימון בכובד ראש בפרקי ספרו של הרמב"ם וההשפעה שנודעה להם עליו. הוא חש צורך להתנצל במפגיע על כובד הראש שתקפו ולהפיגו באמצעות סיפור קליל בהרבה, לכאורה כדי לתקן את הרושם הכבד שהפיל על חלק מקוראיו (סקירה ארוכה של חיבור רבני יהודי, שנכתב 600 שנה קודם, לקהל גרמני משכיל בן שלהי המאה השמונה–עשרה), בתקווה שלאחר קריאת הסיפור הקטן, – הם ייזכרוּ במיימון השנוּן והחד כתער  שהכירו מיתר חלקי הממואר שלו. זוהי התנצלות של פילוסוף היודע כי הפילוסופיה כל שכן לאפיקיה היהודיים היא מכשלה בדרכו של מי שמעוניין להצטייר ככותב עכשווי,  שנון, מבריק וקליל. קשה מאוד להציג את הרמב"ם ותפיסותיו בקלילות והומור. הרמב"ם היה אמן כתיבה אבל לאו דווקא טריקסטר, וכזכור היה רופא ואיש הלכה יותר מאשר ליצן על חד אופן בקרקס או סאטיריקן בן המאה השתים-עשרה.  משהו בתערובת שבנתה את עולמו: הלכה, חוק, תיאולוגיה, פילוסופיה מן האסכולה האלפאראביאנית (אבו נצר אלפאראבי, 950-880 לספ'), שאין עימן בידור ולא שחוק –  מקשה מאוד להציגו, כדמות שצחוק בצדהּ. עולם החובות המיימוני (הדברים שיש ללמוד להקים ולקיים בשם הדת והשכל) עוד יותר מעולם החובות הקנטיאני, נתפס על-ידי שלמה מיימון עצמו כדבר הרחוק ביותר מהומור וקלילות. אם היה שלמה בן יהושע, בן תקופתנו, ודאי היה נתקל בקוראים המדלגים על  הרצאתו אודות מורה הנבוכים מפני אמ;לק (=ארוך מדי; לא קראתי) ומחפשים בידור אלגנטי ומהיר יותר. לכל אלו מציע מיימון את הסיפור הקטן שלו.

הסיפור הקטן, נקרא: הנשף העליז: סיפור מתוך ספר-הזכרונות של ידידי והוא הצגה קצרה וסאטירית של תולדות הפילוסופיה כנשף מסכות שנערך לכבודה של גברת מהוללה, בלווי יין שמפני (=שמפניה), משחקי קלפים, מקטרות מעשנות טבק מן המובחר, וניסיון לנצח בתחרות ריקודים כדי לזכות בכבוד לרקוד מחול אחד עם אותה גברת שאין רואים את פניה, ולפיכך נאלצים הקרואים לחולל ולרקד בסגנונות שונים. אחד אחרי האחר נכנסים גדולי הפילוסופיה של הזמן העתיק וכל אחד מהם מציע את ריקודו שלו, אחדים מהם רוקדים בלי לנוע כלל ממקומם; אלו יוצרים חוקים חדשים, המבהירים כיצד מותר לחשוב וכיצד אין לחשוב (רמיזה לאורגנון של אריסטו); אחדים ספקנים בקשר למציאותהּ של הגברת המסתורית (הסקפטיקנים: פירון וטימון ואחרים), ואחרים מואסים בפולמוסי-הרקדנים, שרק הולכים ומתרבים ללא פשר, ושבים לביתם לעסוק בענייניהם. כל הסיפור  הזה הוא קריצה הומוריסטית של מיימון כלפי כובד הראש ו-"החתירה אל האמת" המגולמות במסורת הפילוסופית החל בקדמוניה וכלה במאספיה. מיימון לדידי, באמת מוטרד מכך, שאפשר כי איבד חלק מקוראיו במהלך החלק הארוך שייחד לסקירת מורה הנבוכים, בין אם אלו קוראים שנרתעו מן העיסוק 'היהודי' שיש בו הדרת-כבוד כלפי פילוסוף יהודי קדמון, ובין אם היו אלו קוראים שנזדמנו אל בין דפי ספרו של מיימון, כדי להתוודע אל סיפור חייו הצבעוני, מלא התלאובות ומעורר ההשראה –  מתלמיד ישיבה צעיר, שהתחתן כבר בגיל  13 לערך, דרך עזיבת משפחתו ונדודיו למערב, התקבלותו אצל משה מנדלסון בתחילה והרחקתו מחוגו אחר-כך, ועד הפיכתו לאחד מפרשניו החשובים של עמנואל קאנט (1802-1724 לספ'), כוכבהּ וחביבהּ של הבורגנוּת הפרוסית, אשר שלוש ביקורותיו נתפרסמו במהדורות חדשות ומחודשות בגרמניה, דבר שנה בשנה (איני יודע עד כמה קראו הגרמנים את קאנט, אבל ספריו הפכו למשהו ששום ספריה ביתית אינה שלימה בלעדיו –  כוכבהּ של פרוסיה החדשה).  יותר מכך, נראה כי מיימון מבקש להבהיר לקוראיו כי הוא לא שב אל אולם הישיבה אלא בקלילות יוצא לחלץ איבריו באולם הריקודים.

חשבתי על השניוֹת אצל מיימון ועל הדילוג הגדול שלו בחזרה מהרמב"ם אל החברה הגרמנית ואל נשף הריקודים, כאשר נחתה בתיבת המייל שלי הודעה על כנס החוגים למחשבת ישראל 2017 באוניברסיטת בר אילן, כאשר יום קודם נחתה הודעה על כך שהתקבלתי והרצאתי תיכלל בכנס; באותו שלב, לא זכרתי שבכלל ניגשתי לקול הקורא (את ההצעה שלחתי לפני כמעט שבעה חודשים ובינתיים שכחתי לגמרי מכל העניין). בחנתי את התכנית. אין רמב"ם ולא שלמה מיימון. לא יכולתי שלא להתרשם מכובד הראש, ועוד יותר –  מהגירתם ההולכת-ונמשכת של מוקדי-הדיון בכנס החוגים הזה מפילוסופיה ומדעים אצל היהודים ומ-"מחשבת ישראל" (שיסודהּ בתנועת ההשכלה היהודית-אירופאית) –  לתיאולוגיה, הלכה, מחשבה רבנית אצל היהודים – באופן ההולם את תהליכי ההדתה הפוליטיים הנוהגים במקומותינו. אין דעתי כמובן לבקר את מארגני הכנס ואת הועדה שבחרה את ההרצאות. יש להניח כי התכנית היא רק בבואה של מכלול ההצעות שנשלחו מקרב אנשי סגל ותלמידי מחקר בחוגים למחשבת ישראל; ובכל זאת— כ-20% מהרצאות הכנס עוסקות בראי"ה קוק, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ועוד כ-10%-20% נוספים עוסקים ברבנים ציונים דתיים אחרים, כלומר יש כאן, בראש ובראשונה, פניה לקהל ציוני-דתי (וימין-מתנחלי), ולקהל הצמא לעוד מהדוקטרינציה התיאולוגית-פוליטית המאפיינת את דרכהּ של הציונות הדתית ועיתוניה. כמו כן, מיוצגים הנדבכים התיאולוגיים-מיסטיים של היצירה הרבנית במאות השנים האחרונות במושבים המיוחדים לקבלה ולחסידות. מה שמפתיע, ואולי כבר לא כל כך מפתיע, היא הסתלקותהּ של הפילוסופיה. כלומר: יש עדיין הרצאה אחת על פילון האלכסנדרוני, אחת על ר' יהודה הלוי בפרספקטיבה של הלוגיקה הפילוסופית של ימי הביניים (ולאו מתוך הפרספקטיבה המיסטית-תיאולוגית-פוליטית המוכרת לעייפה), אחת נוספת על ברוך שׂפינוזה (תוגד על ידי חתול צ'שייר אנושי), אחת על עמנואל לוינס, ושני מושבים (הראשון והאחרון) שבהם ינסו חוקרים ותיקים לעסוק בפנים הפילוסופיים או ההיסטוריים-פילוסופיים בהגות היהודית המודרנית (Modern Judaism). מה שמסווה במעט את העיקר –  הידלדלות העוסקים/ות בקרב חוקרים שגדלו בישראל בפילוסופיה או במיסטיקה מתוך פרספקטיבות רחבות, ומתוך עיון משווה בין מקורות יהודיים ובין מקורות בלתי יהודיים, והצטמצמות הולכת ומתרחבת בשיח הרבני הפנים-יהודי לבדו (למשל, בכנס לא יינשאו הרצאות על ר' סעדיה גאון, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, ר' לוי בן גרשם, ר' חסדאי קרשקש, יהודה אברבנאל, יש"ר מקנדיאה, מנשה בן ישראל, משה מנדלסון, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, א"ד גורדון, לב שסטוב,  פרנץ רוזנצוייג, מרטין בובר, סימון וייל, לודוויג ויטגנשטיין, אלברט איינשטיין, ולטר בנימין, גרשם שלום, חנה ארנדט, אברהם יהושע השל ועוד ועוד) . ובכן,  בשביל אותם מקוראיי, שהרצאתי החמורה על המתרחש בחוגים למחשבת ישראל  הפילה עליהם שעמום, הריני מפנה לשם פיצוי  לעובדה לפיה הכנס כולל גם מופע של שני מוסיקאים מצוינים בתכלית: מרק אליהו (קמנצ'ה) ואלדד ציטרין (פסנתר ואקורדיון). ושפֹּה ושם הוא אמנם כולל תכנים המגלמים את רוחהּ המקורית של מחשבת ישראל, זאת-אומרת בטרם הפכה האוריינטציה ציונית-דתית-ישיבתית לכח-הדומיננטי בתחום.  אני כנראה אגיע לכנס (חוץ מלפטפט קימעא) על מנת לעודד את ידידי ד"ר אבי אלקיים, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, שאני סומך ובוטח, שמושב חיוני ומעניין כגון: מחשבה והגות בצפון אפריקה, שהדיון בה נעדר מכנסים קודמים, נקבע ביוזמתו, ונדמה לי שגם המקום שבכל זאת הוענק בכנס הנוכחי לפילוסופיה ולקבלה – קשור בו. נדמה כי בעתיד הלאו רחוק נאמר עשור קדימה (לאו דווקא באוניברסיטת בר אילן) כבר יעדיפו עוד כמה הרצאות  נוספות על הרב סולובייצ'יק על חסידות חב"ד או על התיקון הכללי של ר' נחמן מברסלב , על הרב שג"ר ועל התיאולוגיה של נאמני הר הבית (נושאים הקורצים בהרבה לשלומי אמוני ישראל).  גם הישיבה עדיין מעורבת, ויש גם נשים שמרצות, כך שגם אתן/ם מוזמנות/ים לבוא.

*

heb

*

*

בתמונה: Giandomenico Tiepolo (1727-1804), Scena di Carnavale, Oil on Canvas 1755 Ca

Read Full Post »

tagger.1940

*\

1. אתמול על יד הבית בפינת הרחובות דוד אלעזר וגוש עציון— עבודות בכביש. אני שב עם בני הקטן מהגן והוא שואל אותי: מה עושים האנשים לכביש? זה גורם לי להתמקד. התמונה היא כזו: שלשה פועלים פלסטינים בבגדי עבודה, חוצבים במרץ; מתאימים אבני שפה חדשות; גורפים אבני חצץ. לצידם, על שפת הרחוב, מן העבר השני של גדר-ביטחון המסמנת את תוואי העבודות, עומדים שני יהודים ישראלים, לבושים למשרד. משתעשעים באייפונים חדישים שהם מקישים עליהם בחדוה; עיניים שקועות בצגים; לוגמים בהנאה אייס-קפה שרכשו כנראה דקות קודם בבית קפה סמוך (אחת הרשתות). ככל הנראה, מנהלי-עבודה.

אני מסביר לבני על העבודות שמתבצעות שם. הם מתקנים את הכביש, הם בונים מחדש את אבני השֹפה. נחה עליו דעתו.  כמובן, שישנם דברים שאני משאיר לעצמי. דברים שאני לא חושב שהוא יבין בגילו. זה מעציב שלולא שאלתו כלל לא הייתי מבחין במה שעובר מולי ברחוב. כל כך תדיר, כל כך שגור, שכבר לא בנקל מתעוררים לזה.

*

2.הצייר  יוסל ברגנר כותב בממואר שלו, עיקר שכחתי:

*

לאה גולדברג ואני היינו חברים טובים, היינו נפגשים אצל אריה נבון או בבית שלה, עם האמא שלה. פעם ביום חמסין כבד, פגשתי את לאה בקצה רחוב דיזינגוף, הולכת, ספר בידהּ וכרית קטנה מתחת לבית השחי. שאלתי אותה ביידיש. "לאן זה?" והיא ענתה לי ביידיש: "צוּם טייך, ליענען", כלומר "לנהר, לקרוא". אמרתי לה: "אבל הירקון מסריח וחם נורא". והיא הביטה בי בעיניים מופתעות: "באמת?" כל-כך היתה שקועה בעולמהּ

[יוסל ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 175]

יש להניח כי לאה גולדברג לא באמת סברה כי היא הולכת לקרוא אצל מיטב נהרות ליטא ואגמיה; בספר טוב ניתן לשקוע בכל מקום, ועוד יותר על דשא, על יד מים ואִבֵּי-נחל, המפיקים רחשיהם, בצל צמרות וציוץ צפורים. מלבד זאת, אפשר כי גולדברג עוד נהגה ללכת אצל הנהר לקרוא בילדותהּ ובנערותהּ, ועל כן, אף שהירקון אינו נהר, בכל זאת ההליכה לקרוא על גדתו— משמרת זיכרון או חווייה רבת שנים, ויש בזה יופי כשלעצמו. אבל, דווקא ברגנר לא רואה את זה כלל. הוא ענייני-פונקציונלי. הוא כלל לא פתוח לאפשרות לפיה לאה גולדברג המבוגרת הולכת לקרוא על גדות הירקון, יד ביד, עם לאה הילדה, ומדובר כאן במשהו שהוא הרבה יותר מאשר היכן כדאי למקם את הקריאה, ואם ישנם מקומות טובים או קרירים יותר או מריחים טוב יותר לשם כך. ברגנר טוען כי גולדברג כל-כך שקועה בעולמה שאינה רואה נכוחה את המציאות המונחת לנגד עיניה. אבל יש גם מימד מסויים שנעלם לחלוטין מעיניו של ברגנר. את עולמהּ הפנימי של גולדברג, על כל פנים, הוא איננו רואה. אני איני רואה זאת לגנאי. כמו שכתבתי מעלה, יש בנו (בכולנו) רגילוּת להביט רק אל מה שאנוּ רגילים להביט בו, וכל התמקדוּת באה כנראה על חשבון אפשרויות התמקדוּת אחרות שהיו ואינן.

*

3. לפני מספר שבועות בערב לכבוד צאת ספר מאת המשוררת האראנית פרוע' פרח'זאד בו נטלתי חלק להזמנתה של המתרגמת סיון בלסלב, נקשרה שיחה ביני ובין משתתפת אחרת , ד"ר קציעה עלון, חוקרת השירה המזרחית (ספריה אפשרות שלישית לשירה ושושנת המרי השחורה – מבואות לחקר השירה המזרחית ואפיוניה ראו אור בשנים האחרונות). בין היתר אמרה לי קציעה שהיא מתפלאת, דווקא לנוכח עיסוקי בספרות יהודית וערבית וערבית-יהודית ורשימותיי המוקדשות לשירה, על שאיני מקדיש רשימות לשירה המזרחית הנכתבת כעת. עניתי לה שמעט קשה לי להכיר בקיומהּ של שירה מזרחית, שכן שירה היא שירה, ואיני מכפיף אותה לחיברות, קבוצתיות, עדתיות (מבחינתי, שירה היא עניין של אינדיבידואלים המביעים את עולמם בשפתם הפנימית האידיוסינקרטית). להכרתי, איני יכול לשלול כתיבתו של אדם המעיד על סבל או עוול שהוא עצמו ספג או שספגו קרוביו; והואיל ואין בי כל סממן של שיוך קבוצתי, קשה לי להזדהות עם מאבק פוליטי שכזה, שבו השירה היא המשכה של הפוליטיקה. גם לא זכור לי שכילד מגמגם מאוד עם קשיים מוטוריים ממשפחה לא-אמידה הייתי בשלב כלשהו זכר אירופי בעל פריבילגיות או שמישהו הזדרז באופן מיוחד לפתוח בפניי שערים. הבקשה הזאת להזדהות טוטלית עם הנראטיב הקבוצתי-המזרחי או דחייתו הטוטלית אינה הסיפור שלי. יש כל כך הרבה סבל ועוול בעולם, כדי שמראש אוכל להכיר כי איני יכול להרגיש הכל, להבין הכל, להיות חלק מכל דבר, להיאבק על כל מטרה. את המאבקים המינוריים בהם השתתפתי או שאני עדיין משתתף אני נוטה לבחור בהתאם לכשריי, יכולותיי ורגישויותיי. ממילא יש הרבה-לרוב המייצגים את המאבק המזרחי. ובכל זאת, מאז אותה שיחה, אני שואל את עצמי מדוע אני בוחר להתמקד דווקא בנושאים אחרים ולא בנושא זה. אין לי ספק שהעוול ההיסטורי הסוציו-אקונומי שנעשה לתושבי עיירות הפיתוח הוא מקומם; אבל לא ברי לי האם הוא הוא מאבק עדתי לכתחילה. אני רק יודע כי כל הדיבור העדתי הנמשך גורם לי אי-נחת רבה (בחיי היומיום, קשה לי אפילו להגות מלּים כמו מזרחי ואשכנזי). זה זר לי. אני בכל זאת שואל את עצמי אם יש משהו שאינני רואה; בו אינני מבחין.

*

4. בספר שיריו המאוחר של המשורר ישראל אפרת (1981-1891,היה גם רב, פרופ' לפילוסופיה, ובאחריתו גם נשיא של כבוד של אוניברסיטת תל-אביב) מובא השיר הבא:

*

הטָּוָסָה הַגְּדֹולָה פָּרְשָׂה מְנִיפָתָהּ.

בְּרַחֲבֵי הַשָּׁמַיִם,

ראשָּׁה מֵעֶבָר לַגַּגוֹת עַל פּנֵי הַיָּם

בּוֹעֵר כָּפָּז עַד צַוַּאר

וְעינֵיהַ הּרַבּוֹת בִּקְצוֹת כְּנָפֶיהָ

חובְקוֹת אֶת הַכָּל תּוֹך הָגוּת

צִדְפִית כּפוֹרִית

 *

וְאֲנִי וְהַרחוֹב וּלְבָנָה צְעִירָה

עוֹמְדִים לְבַדֵּנוּ בָרְחוֹב

 *

[ישראל אפרת,  קיצַי השׂרופים רוננים על גני: שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1980, עמ' 154]

*

אותי תפס השיר מצד הדימוי של טווסת הפז הגדולה המצוי בו; כזכור, היה סימלה הגדול של שירת היידיש (שירה שנכתבה ביידיש) טווס הזהב (די גולדענע פאווע). איציק מאנגער שאף בכל מאודו להחיות של טווס הזהב של ימי האתמול; אצל היזידים בעראק, שלאחרונה סבלו מאלימותהּ הרצחנית של דאעש, השר העליון לכל מכונה מלאכ אלטווס (מלאך הטווס). אבל אצל אפרת זוהי טווסה גדולה יקוּמית, כמו צפור הפלאים הסימוּרג, מִזּוג בין הפניקס ובין טווסה המופיע בשאה נאמה (ספר המלכים) מאת אבו אלקאסם אלפירדוסי (נפטר 1025 לספ') ובשירו של המיסטיקון הסוּפי, פריד א-דין עטאר (נהרג 1221 לספ'), מנטק א-טיר (לשון הצפורים). בשניהם שוכנת הטווסה הפלאית על הר בסין ואוצרת בחובה את רזי היקום והקיום. אצל אפרת, היא אינה נמצאת על הר בסין. היא כמעט ניכרת כעצם השׂפינוזי בעל אין סוף התארים והמבָּעים. הרחק מתחתיה, אבודים במצולת רחוב: המשורר, הרחוב, ולבנה צעירה, מתבוננים אל הרז הזה, הגלוי לכל והנסתר מדעת, ויודעים שאינם נוגעים בו, רק חשים שולי-שוליו. ובזמן שהם חשים עצמם חלק משלם, נוטלים חלק ביקום אחד, הומה שוני, תנועה ומגוון. עולה שאלת ההתמקדות. כלומר, מעבר לחוויתם זוֹ,  ובאותה עת ממש, הם מתעלמים, מדעת ושלא מדעת, מהרבה מאוד התרחשויות שבודאי הֹווֹת ברחוב, ואינן עולות בדעתם גם לא בקצות-דעתם.

*

*

*

*בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, הירקון, אקוורל 1940.

Read Full Post »

*

1

   מעברו השני של החלון. ארבע יונים מתרוצצות. השמש צולל אל כולנו כעיט. חמה סתוית מפיזה אחדוּת סגול. כאילו פתע נפתח איזה חרך בהויה, שמא נפרץ, ואנו פנויים להציץ אל מה שהיה נעלם מדעת, ובכל זאת מוכר ללב פתאום. אני מהרהר בכך שהכנסיה המזרחית הקדומה ראתה ביונה את סמלהּ של הנשמה; וכי במדרש שיר השירים רבה מובאות היונים, כבנות כנף, המסמלות את ישראל מבחינת מסירותם לקיום התורה ונכונותם להיהרג על קיומהּ (מדרש מחריד למדיי). ועוד, מעלה לפניי, את טורי המשורר והתיאולוג היהודי-אנדלוסי, יהודה הלוי, אשר ייצג בדמות יונת רחוקים, גם כן, את ישראל, שרחקו מאוד מן הארץ אליה נכספו עת רבה. הנה, כל אימת שאני קורא בשירו עולים באזני משק כנפי יונה, הומים מרחקים. מה כל זה משנה? אני עדיין בחדר. בפגישה אחרונה עם מי שלא אראה יותר. שתי נשים על ידי, אחת ישראלית אחרת נפאלית, מדברות על החיים שלאחר החיים (אם יש כאלה); הישראלית מבינה פתאום שחברתה הנפאלית אינה מסכימה עם השגותיה על אחרית הנפש, משום שהיא מחזיקה בתורת הגלגול. אין זה הזמן לויכוח תיאולוגי. את הזמן מכתיב כאן מוניטור מצפצף-חורקני, כאילו היה איזה מין של ציפור-פרא בעצמו. אילו רק יכול ודאי היה מנופף בכנפיו, משיר כמה נוצות ברזל על הרצפות, ומצטרף לארבע היונים, השוהות עדיין בעבר האחר של החלון.

*

2

   בשעה שאיש אינו מביט אני מלכסן מבטי אל ספר שהבאתי איתי על רוח הקודש למיסטיקון הסוּפי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), וקורא על אודות מורתו הסוּפית נדיבת-הלב, אחת משתי מורות שהשפיעו על דרכו הרוחנית, יסמינה, אשר זכתה לכינוי, שמס (מערבית:שמש) אם-העניים, אני קורא את הפסקה שייחד לה אבן ערבי בחיבורו:

היא חיתה במרשאנה (مَرْشَانَة, עיר באל-אנדלוס, ספרד המוסלמית, גם כיום נמצאת בנפת סביליה, הסמוכה לגרנדה, ש.ר) של הזיתים שם ביקרתיה תכופות. בקרב אנשים מסוגינוּ, לא פגשתי מעולם במישהו דומה להּ מבחינת היכולת לכוון בכל עת את חיי הנשמה. בפעילויותיה הרוחניות ותפילותיה, התקשרויותיה עם האל, היא היתה מן הגדולים ביותר. היה לב לב טהור וטוב, כוחו רוחני ואציל והיתה בעלת הבחנה טובה. היא נהגה בדרך כלל להסתיר את הפנים הרוחניים באישיותהּ, אף על פי שטרחה לגלותם בפניי טפין-טפין בכל פעם, משום שהכירה כי אני קרוב אליה בעולמינו הפנימי, מה שהסב לנפשי שמחה מרובה. אף זכיתי לחזות באותן אינטואיציות יוצאות דופן, שבהן היתה מפליאה גם את המומחים בכך. את מזגהּ הרוחני ניתן לתאר כמזיגה בין יראתהּאת אללّה ובין שמחתו-התבסמותו (=של אללّה) מהישגיה המופלאים, מיזוּגן של שתי הבחינות הללו באישיות אחת היא נדירה מאוד בקרב אנשינו (=הסוּפִים).    

 

אני מרים עיניי מן הספר והולך לשבת למראשות המיטה; נוטל ידהּ של השוכבת שם, מונשמת, ויושב שם שעה ארוכה: תחילה במדיטציה, אחר-כך סחוּף מחשבות. כעבור שעה, אני נפרד והולך. צל הולך ומתקדר על מסגרת החלון. היונים כבר התעופפו אי-אן. השכנה לחדר, מביטה בנו, מדברת-מקוננת, בערבית-עראקית שוצפת, כאילו חושבת כי אין סיכוי שנבין: היא סחה על-דבר קוצרם, מכאובם ואי-תוחלתם של החיים.

*

3

   לאו צ'ה, מי שיוחסה לו האמרה, כי לאחר שהשיג אדם את התהילה, הפרישה לצל היא דרך השמיים, פנה, , יש אומרים, באחריתו אל תחנת הגבול המערבית של הממלכה הסינית, רכוב על גבי שור שחור; שומר הגבול הבחין בו רוכב הלאה, ונעלם בתוך אובך סגול, אשר עמד, באותה שעה, בין ההרים, ולא נודע עוד.

   לאחר שחזרתי לביתי מותש, גרוני כואב- חומי עולה, יצאתי עם בני התנוק, לרכוש לחם שיפון בחנות הטבע הסמוכה. בעוברי את סף החנות בדרך חזור, מצאתני אשתי והיתה שותקת.  'סבתךָ נפטרה לפני כמה דקות' אמרה לי.

   ד"ה לורנס כתב: עכשיו זה סתיו/ עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/ עֶבֶר הנְשִיָּה. המשפט כמו חלף בראשי, כאיתוּת שנקבע שם מזמן. ורק כאשר סיים לעבור, הופיע משפט חדש, לא שיערתיו בלבי, ביטא את שהבנתי מתוך דבריה של אשתי:

 'סבתא הלכה אל תוך האובך הסגול'– תרגמתי.

*

*

התרגומים לעברית מתוך روح القدس לאבן ערבי ומתוך The Ship of Deathלד"ה לורנס הם שלי [=ש.ר]

*

*

בתמונה למעלה:Egon Schiele, Houses near the townhall in Klosterneuburgs, Oil on  Canvas,  Date Unknown

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

   ממשלת ישראל עומדת לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה. שמועות על התכנית החלו עוד במאי 2009. מאז, כבר דומה היה כאילו, החרב שהונחה על צוואר המשפחות הוסרה, והנה שוב, הונפה במלוא עוז.

   הייתי שולח את שר הפנים ואת  ראש הממשלה, שרוממות המדינה היהודית בגרונם, אל הפסוק מספר קהלת האומר בפשטות: 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג', 15) ובמיוחד אל הפרשנות שהוענקה לו במדרשים: ויקרא רבא (פרשה כ"ז), תנחומא (סדר אמור סימן ט') ו-קהלת רבא (פרשה ג'), אשר משמעהּ הוא כי אלהים מלווה את הנרדפים, כל נרדפים, באשר הם הולכים, ללא סוגיית שייכותם לעם היהודי אם לאו.  יותר מכך, הייתי שולחם לעיין בגמרא,  תלמוד בבלי, שם מופיעות כמה אמירות רלבנטיות לסוגיית הגירוש, כגון: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים' (מסכת ברכות דף י' ע"א) או: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

   את המימון לתרגומם של כמה מכתביו של ברוך שׂפינוזה העניק ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. מכמה סיבות אני מתקשה להבין מה היחס בין בן גוריון ובין הפילוסוף האמסטרדמי [בן גוריון נקט לפחות בכמה פעולות שהיו קרובות יותר לנסיך של מקיאוולי יותר מאשר למשנתו הדמוקרטית-סובלנית של שׂפינוזה, אך אפשר כי כמו פרופ' ירמיהו יובל אחריו, ראה הוא בשׂפינוזה טיפוס יהודי-חילוני-תבוני ועל סמך אמירה בודדת של שׂפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני, בדבר יתכנות שיבת העם היהודי לארצו, אפשר לראה בו גם סוג של פרוטו-ציוני], ועוד פחות מה-לֶקח ימצא בו ראש הממשלה המכהן [אביו פרופ' נתניהו הן הקדיש את ימיו לחקר ר' יצחק אברבנאל (אחד מן האישיים היהודיים הבולטים ביותר בדור גירוש ספרד) ותרבותם-ההיסטורית של אנוסי ספרד, אך לא בשׂפינוזה באופן מיוחד]. ואף על פי כן, מן הראוי להביא את דברי שׂפינוזה, אשר כוחם נאה באשר לתולדותיו של הגירוש המתהווה: 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיבם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355)

   קשה להאמין כי חברי הממשלה המכהנת גם לוּ היו קוראים בכתבי וו.ג. זבאלד (המהגרים, אוסטרליץ) או ז'ורז' פרק (W, סיפורים מאליס איילנד) היו מצליחים ליצור אנלוגיה בין הילדים היהודיים שנלקחו מארצם ומהוריהם באחת (בזמן השואה, במשלוחים הומניטריים של הצלב האדום, שאם לא כן היו הילדים נעצרים ונשלחים למחנות ההשמדה, כהוריהם אחר כך) ובין ילדי המהגרים המצפים לגירוש, ולהבין מזה את סאת השבר, שתלווה אותם עד אחרית ימיהם, ובמיוחד: חוסר היכולת למצוא מקום ולראות בעולם שוב את ביתם.

   אבל, ממשלה זו, כפי הנראה, שמה לנגד עיניה את משנתו של המשורר היהודי-האנדלוסי הנפלא, שהיה בד-בבד תיאולוג מפוקפק, ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), שבספרו, כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (=ספר המענה והראיה על אודות הדת המושפלת), הנודע גם בשם כתאב אלכזארי (=ספר הכוזרי), שם בפי מלך הכוזרים, בן שיחו של החבר היהודי,  את הטענה הבאה, שאמנם החבר היהודי מקבלהּ בשמחה:

קאל אלכזריّ: ד'לך כד'לך לו כאן תואצ'עכם אכ'תיאראً לכנّה אצ'טרא[ראً] ואד'א אצבתם אלט'פרה' קתّלתם (כתאב אלרדّ, מאמר א, סימן קי"ד]

אמר הכוזרי: כך היה אמנם אם ענוותנותכם (=שפלות-הנפש מתוך מצב הגלוּת, ש.ר) היתה מתוך בחירה, אבל היא כורח שהוטל עליכם, וכאשר תשיג ידכם את הממשלה, תהרגו אף אתם את מתנגדיכם [תרגום=ש.ר].

   ממשלה המזהה את הציונות, בראש ובראשונה, כמנגנון שררה כוחני שנועד לארגן ולתעל את דיכויים של לא-יהודים היא בעייתית מאוד, ודומני כי אינה עומדת בקנה אחד עם ערכיהם של מקימי המדינה. צריך כמובן לשאול באיזה מובן בדיוק מדינת ישראל עודנה 'אור לגויים', ולא מאפליה מדכאת. עוד יותר, שומא לשאול, מדוע לא נוסדה חקיקה מסודרת באשר למהגרי ההגירה במהלך עשור וחצי החולפים, לולא היו כל מיני קבלנים פרטיים סוחרי-אדם, המקורבים אצל כל מיני פוליטיקאים, ואנשי שררה, שהרוויחו מכך ממון רב (לא פעם ניצלו את התוהו-ובוהו החקיקתי בכדי לגבות מן העובדים סכומי עתק בבואם ארצה; חזיתי בעיניי פעם בחבורת עובדים שנכלאה באתר בניה לאורך שבת שלימה ללא מקור מיים. הם ביקשו ממני מיים, בחולפי בדרך, באנגלית, ועוד ביקשו שלא אתלונן בכדי שלא יגרשו אותם). ומה חטאו 400 הילדים האלה בדיוק, שהרי הם פרי אהבה של הוריהם, שבאו לעבוד בישראל, כאנשים חופשיים הזקוקים כדי פרנסתם, ולא כעבדים חסרי-זכויות שניתן לגזור עליהם (אולי רק בשלטון אפל במיוחד) את שלילת זכות ההולדה.  גם באשר לסוגיית המוני הפליטים הסודנים המתדפקים על שערי הארץ וממלאים את אילת, אין כל רלבנטיות לגזר הדין שהוטל על אותם 400 ילדים. ישנם עוד דברים המצפים להסדרתם כחוק, אך אי אפשר להרוס חיי אדם בכדי ליצור הרתעה ופחד. זה נפסד בתכלית. קצת דומה, למלאכתם של ארגוני הטרור בתכלית פעולתם.  ולמה שממשלת ישראל עומדת לעשות ב-400 הילדים האלה ניתן לראות פעולת טרור ממש.

   זוהי שעה חמורה.הייתי מבקש בכל לב מכל הקורא/ת כאן, להפיץ את הדברים, או לכתוב בעצמה/ו רשימה משלה/ו (בבלוגו/ה, בדף פייסבוק, או: אי-מייל לרשימת התפוצה) כנגד הרשעה הניצבת בפתח עיניים. מוכרח להיווצר איזה שיח ציבורי, איזו אי-נחת, שתגרום ליושבים על יד שולחן הממשלה לחזור בהם. ישנה גם עצומה הקוראת לביטול הגירוש. אנא חיתמו עליה. ישנו גם אתר מצוין, IsraeliChildren, העוסק במניעת הגירוש, ובהסברה שיטתית (שאלות ותשובות) הנוגעת ישירות ללב-הענין. המדינה הזאת לא קמה בכדי להשתמש באותם כלים בהם פעלו מלכיות/ממשלות זרות בעבר כנגד העם היהודי. הבא להתגייר מציג לו  בית הדין הרבני את ישראל כ- 'דחוּפים, סחופים ומטוֹרפים" מכל העמים, מפאת תלאותיהם ומאורעותיהם (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן רס"ח הלכה ב'), האם ממשלת ישראל אינה הופכת כעת משפחות שהוקמו כאן בארץ, לדחופות, סחופות ומטורפות?.  מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים, ואנו כאזרחי המדינה לא ניתן יד לכך. את המנגינה הרעה הזאת בהחלט אפשר להפסיק. אנחנו יכולים להפסיק אותה.

עדכון 5.9.2010 : הלינק לעצומה בגוף הרשימה שוּנה לעצומה הרלבאנטית יותר העתידה להגיע לידי ראש הממשלה המכהן. בשעת פרסום הרשימה לפני למעלה מחודש ימים (שלהי יולי 2010), היתה עצומה אחרת נגד הגירוש שמוענה לידי אשת ראש-הממשלה ועליה נסב הדיון בתגובות בתאריכים העוקבים לימי פרסומה של הרשימה.

בתמונה למעלה: שמואל הירשנברג, גלות, שמן על בד 1904.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

   קיבלתי הזמנה למשתה של אנארכיסטים רוחניים, שהחליטו לחגוג את מצוות יום ט' באב, כדרכם של השבתאים, בני המאה השבע עשרה ואילך. שבתי צבי (1676-1626) כנודע, הורה לקהלו, לקראת ראש חודש אב שפ"ו (1666) לבטל את צום תשעה באב, מועד בו חל יום הולדתו הארבעים, ולהפכו לחג גאולה שייקרא בשם: "חג הנחמות", וכך כתב:

 

[…] תעשו אותו יום משתה גדול ויום שמחה גדולה במאכלים חשובים ומשקים ערבים ובריבוי נרות ובניגונים רבים ושירים מפני שהוא יום לדתו של שבתי צבי מלככם העליון למלכי ארץ, ולעניין מלאכה תעשו אותו יום טוב גמור ומלבושים מעולים ובסדר תפלת יום טוב […] ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג הנחמות הזה, את יום טוב מקרא הקודש הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי צבי עבדך ובנך בכורך, זכר ליציאת מצרים

[נדפס בתוך: גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך שני, עמ' 526]

 

  מזמיניי, אנשים מלומדים, חברים-יקרים לשיח וצחוק; כאשר שאלתי לשם מה זכיתי בעונג שבהזמנה. נאמר לי שהרי אני אחד מן החבורה, וגם אנארכיסט-דתי. האומֶר, ידע למה הוא מכוון. ברם, השבתיו לאו גם אם בצער, וזאת מכמה טעמים:

[א]. אשתי, ילדיי, בני משפחתי דתיים אורתודוכסים המה, ונאלצים לא פעם להתמודד עם משוגותיי ודעותיי, שאינן מייצגות שום זרם מרכזי אף לא זרם שולי, ביהדות הדתית. את מרביתם הם מקבלים בחיבה. ברם, איני מעוניין למתוח את החבל יותר מדיי, ואף לא לגרום צער ומחלוקת.

[ב]. אני מקיים רוב מצוות ומייחד זמן גם לתלמוד תורה. אני בוחר בכך באופן מתחדש בכל יום, ולא מתוך קשר כלשהו לממסדים דתיים מהם נקעה נפשי מזמן. על כן, התכוונתי לצום וגם לנהוג בקריאת מגילת איכה ובאמירת קינות כפי המקובל ביום התענית הזה. כרגיל, בחדר-העבודה.  

[ג]. אינני חושב שהגאולה כבר באה. איני בטוח אם אי פעם תבוא גאולה. העיקר השנים-עשר של הרמב"ם (1204-1138), המדבר בביאת המשיח לעתיד לבוא, אינו מדבר אליי, גם לא במשמע הפילוסופי שהוענק לו במורה הנבוכים (חלק ג', פרק י"א) או להבדיל, בכתבי קצת המקובלים [(למשל עידן רוח הקודש אצל הרמח"ל (1707- 1745 אשר הנה הדהוד רחוק ומאוחר, מבחינה מסויימת, של התפישה הטלאולוגית-המשולשת של יואכים מפיורה (1202-1135)]. המין האנושי לא בהכרח עתיד לעבור מפנה רוחני (הלוואי, ובכל זאת, זהו מיתוס לא מוכח)]. האדם לא בהכרח עתיד להגיע לידי מציאות של שלום עולמי מקווה, ואף אם הגיע לידי ההכרה כי עליו לבנות את ערי הקודש ואת מקדשיהן בליבו, הריי העולם רחוק מן הגאולה. גם ההארה, גם האיוּן-העצמי, וגם שיוויון הנפש כמצבי הכרה מצויים, אינם גאולה, אלא מצבים מזדמנים, עתים מכוונים,,עתים ארעיים. גם חברות-צדק סופן שיתבלו ויתקלקלו. יותר מדי סבל יש בעולם בכדי להצהיר כי סרו השאת והשבר ובלע המוות לנצח והעולם כבד בחסד ובצדק עומד, באין מחריד.

   ואף על פי כן, ביושבי על מזרון יוגה בחדרי האפלולי לשעת בוקר של ט' באב, בעת שאמרתי בכוונה את הקינות לתשעה באב כסדרן [איי, כמה עצב ומרירה וכמה ידע אגור בהן, רובן מורכבות מעיבודים ושיבוצים ממדרשי חז"ל, כגון: איכה רבתי, מסכת תענית ומסכת גיטין], החל בקינותיו של ר' אלעזר הקליר (מאה שביעית,ארץ ישראל) וכלה בקינותיהם של ר' יהודה הלוי (מאה שתים עשרה, אלאנדלוס ומצריים), ר' אלעזר מוורמס, ר' אלעזר הדרשן והמהר"ם מרוטנבורג (המאה השלוש עשרה, גרמניה). חלפני לרגע קט חיוך קט של שמחה על כך שאי-שם מתרחש משתה-גאולה של אנשים המאמינים כי האדם נגאל דבר יום ביומו, וכי הגאולה אינה אלא פנים אחרות משמחות של השבר והחורבן, וכבר באה עת הנחמה; טעמו של אותו החיוך– לא לשם התרסה, לא לשם ביטולהּ של הלכה. אלא משום שלשתי הפנים יש מקום בעולם, וטוב הוא בעיניי שידורו להבא בשכנוּת טובה.  

 

2

 

   עוד אני מחייך על מזרון היוגה, חיוך ירחי חולף, אשר נגהּ את אפילת עצבונו של היום (תמיד אני נרדם על הארץ בערב תשעה באב מעט אחר הסעודה המפסקת. מרוב עיצבון וכאב-לב), נזכרתי בשירו של המשורר הגרמני כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהיה גם תלמיד ישיר של מייסד התנועה האנתרופוסופית רודולף שטיינר (1925-1861); שיר זה, התפלה, הלקוח מן הקובץ, שירי גרדום,  אין דבר הפכי מן הקינה ומן הנהי הימנו:  

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

הַשָּעָה שְמוֹנֶה!

תֵּשַע!

עֶשֶר!

אַחַת עֶשְרֵה!

חֲצוֹת!

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

 

עַל בְּהוֹנוֹת הוּא טוֹפֵף, וְכֻלֵּהּּ

הַצְּבִי הַזֶּה.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'התפלה', שירי גרדום, מגרמנית: רוני רייך, הוצאת כרמל: ירושלים 2004, עמ' 29]

 

   העיין מתבוננת-מתממגנטת אל הצבי, אשר אינו מודע להּ. הצבי דווקא פונה אל הלילה, ואין התבוננותו של הצופה מעניינת אותו כלל. הצופה מתבונן בצבי אך למעשה מרוכז הוא בלילה האופף את הכל; הצבי כמו מביע את תנועת הלילה, שאינה מוגבלת בזמן השעונים או בתנועתו הפיסיקלית; אלא באותו חלל שבין העין הצופה והצבי הצופה מצידו אל חלל הלילה. הדהודם של שני חללים. המכפילים זה את זה. הצבי הוא מושא תנועת- האישון, פנייתו- תנועותיו מגלמות את הליל עצמו, מתוך שהוא הנגלה העולה לפני העין מתוך האפלה, ובכל זאת לא אל האדם הוא פונה אלא אל הלילה, ועל כן, בלילה חלקו. 

   דומה כי לב השיר הוא: 'הצבי אל הלילה פונה/ הדבר מְשֻנֶּה!' החוויה הנרשמת בהכרה; הזמן הנוקף, צליל בהונותיו הטופף, הם סוג של מוסיקת ליל חרישית, אבל המוסיקה הפנימית הינה דווקא מוסיקת-ההד  המדנדנת בין שני החללים.

   צריך גם לחשוב כמובן מה יקרה כאשר העין תסור מעל הצבי המביט מצידו אל הליל. מה יקרה לצבי. מה יקרה לליל. נאמר, עם עצימת העין הישינה, החולם מניח כי הצבי יהא קיים היכן-שהוא וכי ליל ימשיך לשרור עד לאור הבוקר.  ומה אם סדר הדברים שונה לחלוטין, כלומר הרבה מעבר להנחותיו ההגיוניות של הצופה. מה עם הליל מתבונן אל המשורר בעד הצבי. אם עינו תיעצם, יירדם ויחלום. אפשר כי הצבי יפנה אליו. והוא והלילה יביטו בישן על האדמה בחיק הטבע בעיניים כלות.

   אפשר בעצם כי מה ששירו של מורגנשטרן מבקש להביע הוא את אי חשיבותו של זמן-השעונים, שבתנועה, שבתפיסה תכליתית של ההיסטוריה. עלינו להתבונן בטבע בחושינו, לראות מראות, לשמוע קולות במו הנפש. להתחדש בעד התבוננות-אישית-ייחודית, לא דרך התגייסות לאג'נדות/אידיאולוגיות/תיאולוגיות קיימות.  

 

3

 

   עוד אני יושב ואומר קינות, הנה בא לנגד עיניי שבר פסוק ממגילת איכה: 'טבעו בארץ שעריה' (איכה ב',9). (נדפס תמיד כך ש האות ט' קטנה יותר מיתר האותיות), ומסמל, כך אליבא דהקדמת ספר הזֹהר את החורבן השלם, ואת גלות השכינה; מן הפסוק הזה הובלתי במחשבה אליי  שיר האהבה/טביעה המצמרר של המשוררת היידית הניו-יורקית, ציליה דראפקין [1956-1888, היתה עוד מראשונות המשוררות היהודית ברוסיה שזכו להכרה, תחת שם נעוריה: ציליה לוין, התאהבה בצעירותה נואשות בסופר אורי ניסן גנסין (1913-1879), נישאה והיגרה בעקבות בעלהּ לארה"ב בשנת 1912], הנה הוא כאן:

 

טָבַעְתִּי

בִּבְאֵר עֲמֻקָּה.

עֵינִי עוֹד רוֹאָה לְמַעְלָה אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה,

הַמְחַפֶּשֶת אוֹתִי וְרוֹצָה לְהַצִּיל

וְאוּלַּי זֶה

קֶטַע שָמַיִם כְּחֻלִים,

הַמַבִּיטִים, כְּעַיִן כְּחֻלָה שֶלָּךְ

לְתוּךְ הַבְּאֵר?

 

קִירוֹת הַבְּאֵר הָעֲבֵשִים חֲלָקִים

וְיָדַי- כֹּחָן תַּש

מִמָּגָּע בָּהֶם.

אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹאֶה אוֹתִי,

אַתָּה מֵסִיר אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה מִן הַבְּאֵר.

 

(ציליה דראפקין, ללא שם, מתוך: שירת היחיד בני יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם והקדים מבואות: בנימין הרשב, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 216)

 

   אף כאן יש עין מתבוננת. עין המדמה להביט אל עינו של אהובהּ המשקיפה עליה מפי הבאר, בו היא נתונה, הולכת-ושוקעת; או שמא אין זה האהוב כי אם קטע שמים כחולים בלבד? הזמן נוקף, הכח להחזיק מעמד הולך ואוזל, והאוהבת מתחילה לטבוע. ועדיין, גם כאשר היא הולכת ונמסרת אל תוגת-הקרקעית, עינה עדיין מתבוננת לראות, ולהבין כי בפי הבאר, אי שם ברוֹם, כבר לא נשקפת עינו של האהוב.

   השיר דומה בעיניי למיתוס על אורפיאוס ואורידיקה, ומסעם אל מחוץ לשאול, הנקטע כאשר אורידיקה מסבה עיניה אחור, מאבדת לרגע את קשר העין והלב עם אורפיאוס שלה, ועל כן הולכת ונמסכת בחזרה באפלה, במסעה היורד מטה אל העלטה והתהום.

   על כל פנים, ניתן לראות בשיר הזה ביטוי לחורבן, לטביעת הארץ, הממשיכה להשקיף ולחפש את עין השמים; או משל לשכינה אשר אהובהּ השמיימי שוב מסתיר פניו ממנה, והיא שבורת לב ומרה, ואהבתהּ מורידתהּ שאוֹלהּ. ואף על פי כן, הטובעת אינה מסירה מבט, היא ממשיכה להתבונן, לא להסיר עיין. כמי שהולכת וטובעת וחיוך נסוך על פניהּ.

   עוד אני קורא קינה אחר קינה, אני נאלץ להרהר באפשרותה של הנפש להיות מאנית ודפרסיבית בעת ובעונה אחת. 

 

4

 

   אם הייתי נולד דתי, אפשר כי אהבתי הראשונה היתה ביתו של התוקע בשופר. כאשר כל בני הקהילה היו מבקשים להתחקות אחר כל קול וקול בתוך מאה התקיעות של ראש השנה, אני ודאי הייתי עומד בקהל ומבקש את עיניה של הבת. ואם היתה רק מבחינה בהן הייתי מאושר.

   אבל לא נולדתי דתי, וט"ו באב עדיין מתקשר אצלי לסדרת מסיבות בטבע שהיתה נהוגה ברחצה במעיין, בשתיה אלכוהולית לא מועטה, בשירה על גיטרה וכיו"ב. אבל גם אז אני חושב, תמיד היתה איזו מישהי שחיפשתי את עיניה במיוחד.

   לפעמים אני מתגעגע לתקופה ההיא, יש למה להתגעגע. אבל יש לי מזל ממוזל, גם אחרי שלוש עשרה שנים, אני עדיין מחפש את עיניה של אשתי במיוחד. 

 

 ממשלת ישראל עומדת לגרש בקרוב 400 ילדות וילדים של מהגרי עבודה, המוצאים כאן את פרנסתם, בתוכם ילדים דוברי עברית, המתגוררים ולומדים, זה שנים, במדינת ישראל.

לחתימה על עצומה הקוראת לביטול הגירוש

 

בתמונה למעלה: Maurice Utrilo, La Butte Pinson, Oil on Canvas 1906

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

  בספרו המרשים של הסופר האיסלנדי, הלדור לקסנס, פעמון איסלנד (הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2009), מובאים שוב ושוב גילויים של זלזול וההדרה בהם נהגו בני אירופה, ובמיוחד הדנים, כלפי השכנים האיסלנדים ותרבותם. לקסנס מתאר את שיעבודה של איסלנד ומשאבי הטבע והחי שבהּ לטובתו של הכתר הדני, בשלהי המאה השבע עשרה, והותרם של בני איסלנד עניים ונבערים.

   אחד הדברים שנזכרתי בהם לנוכח הענן הגעשי המסתיר את שמי אירופה מזה כשבוע ויותר הוא שלקסנס מביא כמה פעמים את המיתוס הימי ביניימי על היותה של איסלנד שער/פתח הגיהנם, כתפישה אירופית שגורה למדיי, שהורתה בהתפרצויות הוולקניות התדירות שם, ובאדמת האי הקשה לעיבוד וכיו"ב. אם גם בימי הביניים אירעו התפרצויות הרי געש, כגון מה שחזו עינינו, והציפו את אירופה בעננים קודרים  (למשל: בין השנים 1783-1784, הביאה התפרצות געשית עצומה בלאקי שבאיסלנד,לשינויי אקלים במרחב האירופי כולו, כך שאפשר כי התפרצויות כאלו הטרידו את מנוחתם של האירופאים עוד שנים לפני כן), אין תמיהה על כך, שבתודעתם המיתית-דתית של בני אירופה, ובפרט אצל עמי סקנדינביה השכנים, נפוצה אמונת-השווא, כי איסלנד הינה פתחו של הגיהנם.

 

2

  רבים בימי הביניים חשבו למשל, כי גן העדן, הוא מקום ארצי, שבו אכן שהו אדם וחווה. שגריר יהודי מפורסם מאוד של תפישה זו היה ר' משה בן נחמן, הרמב"ן (1270-1198). תפישה נפוצה מאוד היתה תפישה מדעית-לכאורה אשר חילקה את העולם לשבע איזורי אקלים. האקלים הטוב ביותר, שאפשר את ההתפתחות האנושית והתרבותית הטובה והנאותה ביותר נקבע כאיזור מזרח אגן הים התיכון ובתפישות אחדות כלל את אזור הסהר- הפורה כולו ואת עראק בפרט. בחיבור האנצקלופדי יוצא הדופן, בן שלהי המאה העשירית, רסאא'ל אח'ואן א-צפאא' (אגרות אחי הטהרה) הוגדרה עראק כטובה שבארצות, אנשיה- כמשכילים ביותר ולכן הקרובים ביותר למדרגת הנבואה; ר' יהודה הלוי (נפטר או נהרג בשנת 1141), המשורר והתיאולוג היהודי אנדלוסי, שהכיר היטב את ספרם של אחי הטהרה, העתיק בספרו כתאב אלרד ّ וא-דّליל פי א-דّין א-ד'ّליל (ספר התשובה וההנחיה על אודות הדת המושפלת) אשר זכה גם לשם: אלכתאב אלכזארי (ספר הכוזרי) את תפישתם וקבע את מרכזם של האקלימים ואת האזור הנוח ביותר להתפתחות הרוחנית של האדם, בארץ ישראל. לפיכך נהה אחר שיבת עם ישראל לארץ ישראל בכדי לחדש בה את רוח הנבואה שאבדה מעם ישראל עם הגלות. ככלות מאה וחמישים שנים, ערך האינטלקטואל היהודי העראקי הגדול, בן ארצם של אח'ואן א-צפאא', סעד בן מנצור אבן כמונה (נפטר בשנת 1280) בספרו של יהודה הלוי שימוש אינטנסיבי בשניים מחיבוריו הערביים בהם דן בתולדות שלוש הדתות ובהבדלים בין היהודים-הרבניים ובין היהודים הקראיים.

 

3

   שתי התפישות שהוצגו כאחת ראו לכתחילה את האיזורים המרוחקים ביותר מן המרכז בצפון הרחוק ובדרום כאנשים רפי שכל, פראים, קשי-חינוך,שספק הוא האם ניתו לראות בהם בני אדם ממש. הואיל ותפישות כאלו עדיין רווחו בתקופת הרנסאנס והרוקוקו האירופי, ועוד יותר העניקו ביסוס מדעי מפוקפק לכל מיני תפישות לאומיות-לאומניות שעלו באירופה לאחר מלחמת שלושים השנה (1648-1618), אין להתפלא כיצד סחר עבדים בבני אפריקה, אמריקה, וגם באיסלנדים (כפי שמתאר זאת לקסנס) היו חיזיונות נפוצים.  משעה שהיה בנמצא אישוש פסיאודו-מדעי לתפישות היררכיות-מפלות בין בני האדם לכתחילה, לא ייפלא שנמצאו סוחרי-אדם רבים, שביקשו להרוויח את הונם במסחר באילו שהם ספק בני אדם אצל בני התרבויות הנאורות.

 

4

   פאול צלאן (1970-1920) כתב את השיר הבא בו הזכיר את סיפור הברחתם של יהודי דנמק בספינות דייגים אל הצפון באופן שהציל את מרבית היהודים שם מציפורני הנאצים:

עמד

רסיס התאנה על שפתיךְ

 

 עמדה

 ירושלים סביב לנוּ

 

עמד

ניחוח האֹרן הבהיר

של הספינה הדנית שהכרנו לה טובה

 

עמדתי

בּךְ.

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמ' 116)

   חשוב לציין, כי אותו עם דני, שעשה את המעשה אציל-הנפש הזה, הוא אותו עם דני המתואר על ידי לקסנס, כעם הרודף, מפלה וסוחר באנשי איסלנד, כמאתיים וחמישים שנים לפני כן. לקסנס עצמו, יש להדגיש, חי בעצם אותן שנים שבהן אירע מעשה ההברחה של יהודי דנמרק.

 

5

   השמת תיאוריו של לקסנס על יד שירו של צלאן מעוררת מחשבה. למשל על התנהגות אנושית מצויה. המסוגלות להתייחס לקבוצה אנושית אחת במלוא ההומניות ולעומתהּ לקבוצה אנושית אחרת כאילו ספק הוא אם הם בני אדם כלל. יתר על כן, אני חושב שיש בהם בכדי לערער תפישות של מוסר-לאומי-ממשי. אין מוסר דני, כפי שאין מוסר יהודי. ישנם בני אדם, ובני אדם ככל שהם מקבלים הכרעות מוסריות באופן אוטונומי, וככל שהם ממעטים להבדיל בין בני אדם מתוקף כל מיני הבחנות היררכיות מסוגלים הם לחולל טוב בכל מקום, כל אימת שבאמת יהיו משוחררים מתפישות שיש בהן משום העדפה של קבוצה אנושית אחת על רעותהּ. קצת מפתיע לגלות כי באותם ימים של שלהי המאה השבע-עשרה שתיאר לקסנס, ימים שהיו מלאים בתפישות של היררכיה אנושית, כתב אחד, פילוסוף הולנדי ממוצא יהודי, את הדברים הבאים: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה' (אתיקה, ד': 36, תרגם: ירמיהו יובל).  אפשר, כפי שהציע ירמיהו יובל בכמה ממאמריו, כי שורשיו של שׂפינוזה אצל הקונברסוס (היהודים הפורטוגזים האנוסים ששבו ליהדותם) הם שהיוו מצע לתפישת עולמו הדמוקרטית, המנסה להוליך את האנושית כולה אל התבונה, מתוך מוכנות לשינוי איטי ללא-כפייה; אך אפשר, כי אידיאה הומניסטית-שיוויונית שכזו היא פרי נחלתו של כל אדם תבוני, הבוחר להתעלם ממוסכמות-חברתיות ואמונות-תפלות, ולהתבונן על כל אדם כבן אדם. 

בתמונה למעלה: הר געש, לאקי (Lakagigar), דרום איסלנד, התפרצותו העזה בשנת 1783 הביאה לשינויים אקלימיים בכל רחבי אירופה, פגיעה בחקלאות, הגברת העוני; יש הקושרים את ראשיתה של המהפכה הצרפתית להחרפת העוני באירופה בשנים שלאחר התפרצות הר הגעש באיסלנד.   

© 2010 שועי רז

 

Read Full Post »

 

*

*

1

 

דוגן זנג'י (1253-1200) מיסד הסוטו-זן נודע במסע ארוך שעשה לסין בלווית מורו, מיוזן בין השנים 1227-1223, ממנו שב ליפן מולדתו יחד עם צנצנת אפרו של מורו. מסע זה נודע בעיקר ממקורות חיצוניים,לא מכתבי דוגן עצמם, ואף על פי כן אין המטילים בו ספק. עם שיבתו ליפן פרש דוגן להתבודדות בת שלוש שנים, אשר במהלכה ככל הנראה החל ביסוד שיטתו העצמאית במדיטציית הזאזן (=מדיטציית ישיבה) ובסיומה,בשנת 1230 ייסד מנזר עצמאי משלו. שנה אחר כך פרסם את חיבורו הפרשני הראשון, וכך עולה כי בשובו ליפן בגפו לאחר ששכל את מורו החל דוגן בדרכו העצמאית, שאינו מבקש לדרוך בדרך הסלולה שבה הילכו קודמיו,אלא להציע פרשנות חדשה משלו למקורות קדומים. לאחר שמנזרו של דוגן צמח וגדל והתמלא תלמידים ובמממנים, בשנת 1243 לערך, טרח דוגן, בצעד תמוה, להעביר את מנזרו ואת מרכז עשייתו לפריפריה מרוחקת, כמו מבקש שלא ליתן לכוחות הפוליטייים להתערב במנזרו, צעד לא ממש מובן מבחינה תועלתנית,ועם זאת—ניתן לפרשו כך שדוגן לא בקש לעצמו כבוד ומקום, ולאו בכר להיהפך לאושית זן ומדיטציה "מדוברת", אלא להמשיך כל העת את התפתחותו הרוחנית ואת התפתחותם הרוחנית של תלמידיו במנזר. ואכן, אחד מחיבוריו החשובים של דוגן שובוגנזו זוימונקי (=תיעוד הדברים שנשמעו מפי עין הדרהמה האמתית) נרשמו כאוסף של קואנים (=תורות) משום דוגן על ידי תלמידו-ממשיכו המובהק, אג'ו, ומורים על נטיית הלב של תורת רבו אחר ההתפתחות המתמדת של המורה ושל תלמידיו גם כן:  

דוגן הורה:

   בלב הים, ישנו מקום שמתנשאים בו גלים אדירים והוא קרוי שער הדרקון. אם דג מצליח לחצות את המקום הזה הוא הופך לדרקון. לכן קרוי המקום שער הדרקון. אולם לי נראה כי הגלים שם אינם אינם גבוהים יותר מאשר במקומות אחרים והמים מלוחים כבכל מקום אחר.ובכל זאת, באורח פלא, כל דג החוצה מקום זה הופך, ללא יוצא מן הכלל, לדרקון, קשקשיו אינם משתנים, גופו נשאר כשהיה, אך לפתע הוא נעשה דרקון.

   אפשר לומר כי נזיר המתאמן הוא כמו הדג הזה. כאשר הוא נכנס לחיי המנזר, אף על פי שמקום זה אינו שונה ממקום אחר, ללא יוצא מן הכלל הוא הופך לבודהא או לאב זן. הוא אוכל באופן שאחרים אוכלים, הוא מתלבש באופן שאחרים מתלבשים, הוא משביע את רעבונו ומגונן על עצמו מפני הקור כשם שעושים זאת האחרים. עליו רק לגלח את ראשו ללבוש גלימת נזיר, ולאכול את הארוחות במועדים הקבועים לפי הכללים. ואז לפתע הוא הופך לנזיר זן. אל תרחיקו בחיפושים כדי להיות לבודהא או לאב זן, כניסה לחיי המנזר או אי-כניסה אליו אינם שונים מחצייה או אי-חצייה של דג בשער הדרקון.

(דוגן, שובוגנזו זוימונקי, תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ויעקב רז, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, ספר שישי פרגמנט 9, עמ' 124)

 

  [כשמדברים איתי על שערים בלב הים, דגים מעופפים, אני מיד חושב על ראשית לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה לנחום גוטמן—אותו ציור מפורסם שבו ישנם דגים האוחזים בפיהם את קו המשווה המדומה, משל היו שריד נידח של איזו מפת עולם ימי ביניימית].   

   המקום המיתי הזה שבו הדג הופך פתע לדרקון. כלומר נותר דג במימדיו ובהתנהלותו—כך שכל הצופה בו קובע כי לפניו דג, ואף על פי כן, אינו דג עוד כי אם דרקון, כמו המעבר בשער שינהו לבלי הכר. הדג כעת הנו דרקון לכל דבר ועניין, אלא מה—רק המעטים, עלית של דרקונים דגיים יכולה להבין ולהבחין בטרנספורמציה שעברה על הדג לשעבר.

   בשער הדרקון ישנו גם מימד מסויים של איניטיאציה (חניכה,הקדשה). דבר לכאורה אינו משתנה. האדם הוא אותו אדם. יתירה מזאת, מנהגו עם סובביו אף הוא נראה כמה שלא חל בו כל שינוי, ואף על פי כן כבר אין מדובר באותו הדג, כי אם בדרקון ממש. ישנן תיאורים שונים בתרבויות שונות של ההקדשה. אור גדול זורח על הכרתו של האדם, הוא חש כאילו מושחים את כל גופו בשמן המור, ואילו כאן הדג נשאר דג, אלא שחל בו שינוי  פנימי בלתי ניכר לעין, ובאחת הפך לדרקון ממש.

 

 

2

 

בימים עתיקים היו שראו את הקוסמוס הפיסיקלי כולו בתבנית נחש קשקשים שזנבו אחוז בפיו (אורבורוס). בכתבים רבניים זוהה הנחש הזה עם התנין הגדול, הלוויתן, נחש בריח, תלי (שבו תלוי העולם כולו). במדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, המיוחס אמנם לר' אליעזר בן הורקנוס, אך נכתב קרוב לראשית המאה השמינית (עוד לפני כן במסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי מופיעה האגדה על שחיטתה של נקבת הלוויתן ומליחתה לצדיקים לעתיד לבוא) כפי הנראה, מתוארת בליעתו של יונה במעי הדג. והנה בבטן הלוויתן נכנס יונה אל תוך אור המאיר מקצה העולם ועד קצהוּ, והוא עובר סוג של מסע בו מתגלה לו העולם כמו שהוא. יונה במעי הדג, הופך אליבא דהמדרש, למי שמסוגל להביט בעד עיניי הלוויתן על תבל ומלואה, תהומותיה ונפלאותיה. הנביא יונה אשר לפנים נס מפני הצווי האלהי כדג הנס מטורפו,דווקא ראיית הלוויתן,של כללוּת הנפלאות שנבראו על ידי האלהות,משיבה אותו לתפקידו כנביא (גם אם כזה שאינו מצליח להבין מדוע מששבו אנשי נינוה מדרכיהם הרעות נמחל להם).אם נחבר בין דוגן ובין מחברו האנונימי של המדרש נגלה כי אפשר כי ההפיכה לדרקון, פירושה גילוי הכרתי, ראייה פנימית של מהויות הדברים, כאילו הורם המסך שעמד תמיד בין הכרתו של הרואה ובין הקוסמוס

   לנחש-לוויתן-דרקון הזה, בהיותו כללות העולם הפיסיקלי היו שמורות תכונות דמוניות ממש.ואמנם ראשוני המקובלים בספרד של המאה השלוש עשרה, בני זמנו של דוגן ממש או בקירוב אליו, שנויים היו במחלוקת סביב מיהותו של הלוויתן. ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוריאה שבקסטיליה תיאר במאמר על האצילות השמאלית את הלוויתן, כתנין, וכסיטרא אחרא (= הצד האחר, כוחות הרע), ואילו הרשב"א (ר' שלמה בן אדר"ת), תלמידו-ממשיכו של הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) בברצלונה שבקטלוניה-אראגון ראה בו בפירושו על אגדות התלמוד הבבלי דווקא התגלות של כללוּת הרצון האלהי כלפי העולם. 

   זאת ועוד, בספרו מנטק א-טיר (=לשון/הגיון הציפורים) תיאר המשורר הסופי,פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221, בפלישה המונגולית), איש נישאפור שבפרס, את  מסען של שלשים ציפורים בראשות ההדהד (=דוכיפת)אל הסימוּרג,ציפור אגדית השוכנת על הר אלברז,המתואר במקצת מקורות קלאסיים פרסיים,כגון:שאה נאמה (=ספר המלכים) למשורר קאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר בשנת 1025 לערך). הסימורג כמתואר אצל פירדוסי היא מקבילה לעוף החול הסיני,פֶ'נג הוּאנג,שחציו ציפור וחציו דרקון;נוצותיו של הסימורג בעלות כח ריפוי וידיעותיו מבטאות את החכמה הפנימית. שלשים בנות הכנף המתאחדות לבסוף באורו האין סופי של הסימורג, ואינן אלא אלגוריה למאוויים הסופיים להגיע לידי התכלוּת העצמי (פנאא') והתאחדוּת (אתחאד) באור האלהי (נור אללה).

   מה שמפתיע, אם אשוב לדוגן, היא הפרשנות שהעניק למעבר בשער הדרקון.פרשנות נוֹמית ונורמטיבית למדיי.הדג שהפך לדרקון, אלגוריה להשתלמות האדם במעלות הזאזן, אינו צריך אלא לקבל את ההכרעה לעזוב את עיסוקיו ולקבל על עצמו את חיי המנזר ודרישותיו.ההשתלמות במנזר היא שהופכתו לבודהא ולאב זן, איש ואיש כפי יכלתו. מבחינה זו, אין התלמיד המתחיל נדרש להרבה, כי אם אך ורק להכרעה כי הוא מעוניין לדבוק בחיי זן.

   מבחינות רבות, דומה המהלך הפרשני של דוגן לפרשנות המצויה בשפע גם במקורות יהודיים וערביים. השער לידע הפנימי טמון לפני הכל ואחרי הכל לדידם בקבלת חיי ההלכה ועבודת האל וההשתלמות ההדרגתית בהן. מייצג מובהק של גשה זו באסלאם הוא אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) שאם שהבחין בין דרגות שונות של אוהבי אללה ומקורבים אליו, עדיין ראה בקבלת האסלאם והוראותיו תנאי בל יעבור בדרך לזכות בהתגלוּת.מייצגים מובהקים של תפישה זו בתולדות היהדות,לפיה הידע האנושי המושלם ביותר הוא נחלתם של הדבקים בתלמוד תורה ובקיום המצוות הם למשל: ר' יהודה הלוי (1141-1075, ראש המאמר השלישי בספר הכוזריר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) והחסיד אליהו בן שלמה זלמן (הגאון מוילנה, 1798-1722). כמובן, שלגישה הנומית- הלכית הזאת במסורות דתיות ורוחניות קמו גם מתנגדים עזים.את הישגיה הנמשכים של התנועה השבתאית במאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה, ניתן לראות כהמשכן של תנועות אבאח'יה בסוּפיות האסלאמית,שראו את אפשרות האיחוד עם האלהות או עם האור האלהי ואת השגת רוח הנבואה,לא כפועל יוצא מן הדביקות ההלכתית-דתית אלא אדרבה, דווקא כתוצאה של דביקות בפרקטיקות ובדרכי התבוננות שרוח ההלכה אינה נוחה הימנה. אחד מן הדרושים המייסדים והחשובים ביותר בתולדות התנועה השבתאית היה חיבורו של הנביא-המייסד,אברהם נתן בנימין בן אלישע  (1680-1638),שנקרא, שלא במפתיע,דרוש התנינים.בכל מקרה בתוך פרק זמן קצר בעיבוריה של המאה השבע עשרה הפך עצמו נתן העזתי למחוקק ולתיאולוג של שמיטת ההלכה היהודית ושל תורת המשיח החדש, שבתי צבי (1676-1626) שלדידו נתגלה בעולם. תיאולוגיים משיחיים מילניאריסטיים מקבילים בעולם האסלאם והנצרות, נמצאו בשפע מאז שלהי הזמן העתיק, ונרצחו לרוב בהמוניהם על ידי השלטונות המרכזיים ובתווך חכמי הדת המשפיעים. 'הכפירה' השבתאית יוצאת דופן היא בשל כך, שלתקופה מסויימת סביב שנת 1666, סחפו אחריה את רוב-רובו של העולם הרבני בכל קהילות ישראל, ולא זו בלבד אלא שהתיאולוג המרכזי של התנועה (אברהם נתן היה אז כבן 26 בלבד). ולא בכדי נקרא אחד מן הספרים האנטי-שבתאיים המרכזיים של ראשית המאה השמונה עשרה, אשר חובר על ידי המקובל ואיש ההלכה האיטלקי ר' יוסף אירגאס (1730-1685), כנגד תורתו של התועמלן השבתאי נחמיה חיוּן (1730-1665),הצד נחש.השבתאים,אולי בתווכם של סמלי נחשים ותנינים, שליוו לכתחילה את המיתוס השבתאי, הפכו לכעין התגלמות של הנחש הקדמוני בתודעה הרבנית. אפשר הוא כי שם ספרו של אירגאס היה מענה לשון בלבד כלפי ספר הפולמוס של ר' נחמיה חיון הצד צבי שיצא בלשון חריפה כנגד התנגדותו הגורפת של איש ההלכה, ר' צבי הירש אשכנזי, 'החכם צבי'; אפשר גם כי כיוון כנגד דמיון השם חיוּן לחיויא,נחש בארמית.ברם,אפשר כי גרמה לכך גם האגדה המפורסמת שנכללה בספר שבחי האר"י ובמקומות נוספים אודות מיתתו של  האר"י על שום שגילה לתלמידיו את פשר סוד האיילה שננשכה על ידי נחש בספר הזהר,סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים, אגדה שנתפרשה אגב לא מעט בקרב תלמידי חוגו הפנימי של שבתיי צבי (למשל אצל ר' ישראל חזן) לאחר המרת- הדת שלו לאסלאם והיותו למחמד צבי. 

 

 
 

3

*

 

   באגדת עם איטלקית-צרפתית קדומה האיש עטור האצות שליקט הסופר איטאלו קלווינו, מובא סיפורו של מלך אשר ביתו הנסיכה נעלמה. רב חובל יוצא לחפשה בים בלווית צוות אליהם מצטרף ברגע האחרון, יורד ים, נווד ושתיין ידוע בשם בצ'אצ'ין חרטומספינה (שמו הינו המצאה של קאלווינו). בצ'אצ'ין מוצא את הנסיכה באי בודד שם היא שוכבת כבולה במערה. 'איך מצאת אותי?' שואלת הנערה. 'יצאתי לציד תמנונים' עונה בצ'אצ'ין. אז מתוודה הנערה כי תמנון ענק חטף אותה (קאלווינו שינה זאת לתמנון ענק, אך בהערות באחרית הדבר מודגש הדבר כי בנוסחי הסיפור המקורי דובר בדרקון מטיל אימה) אלא שישנה דרך אחת להכניעו. התמנון (במקור: דרקון) הופך מדי יום לשלוש שעות לדג קטן (!) ו' אז קל לדוג אותו, אבל צריך להרוג אותו מייד, שאם לא כן הוא הופך לשחף ומתעופף הרחק.'  בצ'אצ'ין לא מצליח להרוג את הדג וסופו שהוא נלחם בתמנון-דרקון הפצוע, הורגו ומציל את הנסיכה. אלא שאז משהנסיכה מתאווה לקחת את בצ'אצ'ין לאישהּ, מעניקה לו טבעת אירוסין ואף קובעת אימו תאריך לטקס, מתרגז רב החובל, ובעת שבצ'אצ'ין שתוי כלוט, הוא משליך אותו בעזרת מלחיו לים.

   שלא כמו יונה הנביא, שום דג לא עולה ובולע את בצ'אצ'ין, גם לא דרקון, הלא הוא כבר רצח את הדרקון המקומי. ודומה אפוא כאילו נגזר דינו למצולה. והנה, בתאריך שנקבע לחתונת בת המלך עולה מתוך הים איש עטוף כולו אצות ירוקות, נוטף מים, ודגים וסרטנים קטנים יוצאים מכיסיו ומקרעי-בגדיו. לשאלה מיהו ומאין בא מראה הזר המסתורי את טבעתהּ של הנסיכה, וכך עומד בצ'אצ'ין, עטור כולו אצות ירוקות לצד הכלה, בשמלתה הצחורה לחגוג את כלולותיהם (איטאלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום: גאיו שילוני, ספריית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 19-17, 325)

   מה שיפה ומעניין בסיפור לפנינו הוא שבמקורו כמו אצל דוגן, ישנה שניות מסויימת של הדג הנעשה דרקון.כמו כן ישנו הדהוד מיתי אפשרי מעניין לדמותו של שבתי צבי:על אחת משלושת טבעותיו של שבתיי צבי היה כעין נחש-דרקוני, ועוד דבר—בעדויות שנשמרו על עלייתו עם נתן העזתי לירושלים בשנת 1665 תואר שבתיי צבי כלובש בגדי ירוק מכף רגל ועד ראש. 

   אבל אם נתמקד בסיפור עצמו הרי דומה כאילו בצ'אצ'ין מציל את הנסיכה מידי הדרקון אך הופך בעצמו למעין איש הנע בין היות דג ובין היות דרקון.הוא מייצג את אומץ הלב והמסירות החורגת מעבר לנומוסים הממסדיים החברתיים והדתיים. מי שמערער את הסדרים הקיימים.דומה כאילו יותר מאשר על הסיפור הזה להסתיים בחתונה.על בצ'אצ'ין לחטוף את הנסיכה בפעם השנייה אל ספינת שודדי הים שלו, ושם אכן יחיו באושר ואושר.דומה כי גם הנסיכה הנכונה להינשא מתוך אהבה לנווד,שתיין, חצי-דרקון,שאינו מקפיד על הבדים מהן תפורות חליפותיו,מקומה אינו בסדרי בית המלוכה, אלא בפונדק יחד עם יורדי הים.

 

4

 

   כשנפגשתי שוב כעבור שניים וחצי עשורים עם חברת-ילדות יקרה ללבי מאוד. נזכרנו בכך שהיינו נוהגים לשחק יחדיו בילדות במשחק שבו היא היתה נסיכה ואני הייתי הדרקון שלה. לא דרקון מפחיד, דרקון טוב-לב של אור. שנים לא התראינו ובכל זאת הזיכרון נותר. מדוע זה חשוב? כי במהלך מסע החיים התלבטתי, לא פעם, ברוח אגדת 'שער הדרקון' של דוגן, מה עשוי להפוך אותי מבחינה פנימית מדג לדרקון. כמו בצ'אצ'ין, לא פעם, נדדתי ונדתי (בדיוק כמוהו, מצאתי עצמי פעם מושלך למצולות ממש, בימי שירותי הצבאי). באותו יום, בו דיברנו אני והיא ככלות שנים רבות, על זכרונות ראשונים, הבנתי בחדוּת, כי לא לימודיי וגם לא התמסרותי לכמה שיטות מחשבה ותרגול יום יומי, הם שקירבוני אצל שער הדרקון. אלא שכאמור עברתי בו כבר כילד, לא מפני דבר, כי אם מפני האהבה, ומפני דווקא שהשתניתי מעט מאוד. ליבי נותר כפי שתמיד היה לי– לב של דרקון. היתה לשיחה זו עם אותה חברה ותיקה אפקט מהותי. כגון רפואתו של המלך- הדייג (Fisher-King) באגדת הגביע הקדוש. ולמי שיחדד וישאל: מה למיתוסים כאלה ולאדם מבוגר? אענה בפשטות עמוקה ירקרקת— אם זו השאלה הנשאלת, סימן הוא כי טרם ביקר השואל במקום ההוא בלב הים או בלב הבשר, במקום הפנימי המתכנה, כגרסת קדמונים: שער הדרקון.

 
בתמונה למעלה: Ma Yuan (1160-1225) , On the Mountain Path in Spring
 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »