כִּי אֲמִילַם

*

…וְאִשָׁה מִן הַמֻּשְׂלְמִין עָבְרָה הַכִּכָּר,

בְּמֶבָּט שֶׁל צִפּוֹר מְפֻחֶדֶת,

וְלֹא יָדְעָה הָאִשָּׁה הַצִּפּוֹר לֹא יָדְעָה

מִמָּתַי הַצִּפּוֹר מְפֻחֶדֶת.

[אבות ישורון, השבר הסורי-אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1974, עמוד 18]

  *

   היה לי שבוע קשה מהרגיל. מעבר לכל מה שמערימה המציאות הישראלית (הרי זה כבר הר אשפה לא מעוט), השארתי כמדומה חצי ריאה על הרצפה לעוצם-שיעולים. היו לי כל מני תכניות על מה לכתוב לערב פסח. לא רק שלא הגעתי לזה, אלא שתמונות הראשים הנחבטים במסגד אלאקצא בידי שוטרים ישראלים נושאי-אלות, הביאו אותי להתקוממות, במקביל לתחושת אי-אונים, ולבסוף לתחושת בושה עמוקה בהיותי ישראלי ויהודי. כאמור, היו לי תכניות אחרות לכתיבה, אבל בחג עצמו מעט לפני הסדר, כנראה בצל אמירת ההלל השלם, הנהוגה בליל פסח, עלה בזכרוני פתאום – שיר, שכבר שכחתי, מאת המשוררת החוקרת והעורכת, ד"ר טלי לטוביצקי ז"ל, שנפטרה במארס לפני ארבע שנים (2019-1976).

*

קָמָה מְאֻחָר. הַגֶּשֶׁם לֹא נָתַן לַבֹּקֶר לַחְדֹר,

שׁוֹטֶפֶת בַּמִקְלַחַת כְּמוֹ בְּבֹקֶר אֶתְמוֹל

אֶת הַצָּגַת הַחֲצוֹת מֵהַצַּד הָאֲחוֹרִי

שֶׁל עִגּוּל הָעַיִן.

וּמִשׁוּם מַה מִזְדַּמְזֵּם

מֵעֵין פִּזְמוֹן נְיָּר-

עִתּוֹן-לְעֲטִיפַת-דָּגִים:

יָקָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו 

יָקָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו 

*

כָּל גּוֹיִים סְבָבוּני

בְּשֵׁם אֲדֹנָי כִּי אֲמִילַם.

סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים,

דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים

בְּשֵׁם אֲדֹנָי כִּי אֲמִילַם.

*

אֲמִילַם אֲמִילַם כְּמוֹ

אֶקוֹנוֹמִיקָה מַשְׁקָה אֶת הַלִּכְלוּךְ

תּוֹסֶסֶת בְּגִחוּךְ רַע

מְמַלְאַה אֶת הָאֲוִיר.

מֵאֵת אֲדֹנָי הָיְתָה זֹאת. 

[טלי לטוביצקי, "אֲמִילַם", נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 36]

*

    כל השיר של לטוביצקי גדוש בשיבוצים מפרקי תהלים המרכיבים את ההלל הנאמר בימים טובים ובראשי חודשים; עם זאת, הפעם היחידה בשנה שבו אומרים אותו שלוש פעמים ביממה הוא חג הפסח. אז גומרים את ההלל בתפילת מעריב, במהלך קריאת ההגדה בליל הסדר, ובבוקר – בתפילת שחרית. לטוביצקי ביכרה להתמקד בפסוקים היוצרים דיכוטומיה מוחלטת בין החסידים – שחייהם ומותם יקרים לפני ה', ובין הגויים שכל תכליתם היא להפריע את מנוחת החסידים ולהסית את מחשבתם מן האלוהות ומיקר-התגלותהּ, לעסקיו הקשים של העולם הזה. את פסוקי ההלל על אודות הגויים הסובבים את ישראל אם כדבורים ואם כאש הנאחזת ומתפשטת בקוצים: "כָּל גּוֹיִים סְבָבוּנִי בְּשֵׁם אֲדֹנָי כִּי אֲמִילַם; סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם; סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשֹ קוֹצִים בְּשֵׁם אֲדֹנָי כִּי אֲמִילַם" (תהלים קי"ח,  פס' 12-10)— פירש רש"י כנסובים על הכרתת-הגויים (אמילם לשון אלמן או ארמל); ר' אברהם אבן עזרא דיבר על אמלול הגויים (אמילם לשון אמלל); לשון התרגום לארמית מדברת על התשתם (תשש) ואילו ר' אלעזר מוורמס מאחד בין השלושה. כך או אחרת, לכאורה מצטווים כאן ישראל לא לשבת בחיבוק ידיים מול המתנכלים, אלא להביא לידי כך שיושב להם גמולם בראשם. בימים ההם ממש כמו בזמן הזה, ישנם אנשים היושבים בחצר המלכות או בישיבות ממשלה, שלא מוכנים לקבל את האפשרות הפשוטה לפיה, אותם גויים הם בני אדם לכל דבר, למורכבויותיהם האנושיות, ועוד פחות – שייתכן, שלפחות במקצת המאורעות, דווקא ישראל הם המתנכלים ראשונה וברוב עוז, שכן יש מי שחווים, ובצדק חווים, עליה להר הבית כדי שיהודים יהיו מקריבים שם את קורבן הפסח, כפגיעה-מכוונת באסלאם בחודש הרמדאן. שוו לעיניכם סיטואציה, שבה בזמן תקיעות שופר בראש השנה בבית כנסת גדול, מתפרצים מוסלמים לחצר קרובה, ומחליטים לערוך חתונה עם מוסיקה, זיקוקים ויריות. היש מישהו שלא יבין התנהגות זאת כהתגרות משולחת?

     לטוביצקי נקטה כאן, בין אם על סמך-עיון בפרשני הפסוק ובין אם על סמך הדמיון של המילה אֲמִילַם לכמה תכשירי-ניקיון והגיינה, כמו אקונומיקה ההורגת את החיידקים וגורמת לחיטויו של המשטח בו פגשה, מה שמהדהד אסוציאטיבית את הנקיונות לקראת הפסח וההערכוּת המאומצת לביעור החמץ. כך,  תסיסת האֲמִילַם מביאה בעצם לטיהור-אתני או לרצח-עם (ג'נוסייד) מה שמוצג כמניפסטציה של הרצון האלוהי והתגלותו בעולם, וזה באמת מעורר גיחוך-רע, אם ישנו בנמצא אל המעוניין באיזכור רצח המונים מנבראיו, בשיר שבח מיוחד שאנשים מתפללים אותו בימים מיוחדים. אפשר, כי בימים אחרים נראתה לי האסוציאציה הטהרנית (אקונומיקה) של לטוביצקי  מוגזמת  (איני מבין שום דבר בעולם התפילה כמוסב על המתרחש קונקרטית בעולם הזה, ועל-כן הפרשנות שלי של ההלל – שונה מלטוביצקי וגם מגדולי הפרשנים). אבל ברביעי בבוקר, כשהמרחב הוירטואלי הלא-ישראלי, הלך והתמלא בתכנים מצולמים באל-אקצא, לא יכולתי שלא להרהר בכך, שמיליוני האנשים ברחבי העולם שנחשפו מאז לתמונות הללו, חווים אותן כאכזריות מטורפת, וכיישום מדיניות ממשלתית ישראלית של טיהור אתני, שכן יושבים בממשלת ישראל הנוכחית כמה שרים וראשי ועדות, האוחזים בתפקידי מפתח, שכבר הביעו עמדות גזעניות ותומכות ג'נוסייד בעבר; אדרבה – אפילו לא ניתן לומר שהן נאמרות בעידנא דרתחא, אלא הם רגילים בהן, לא משנה מה מצב-רוחם.  כתבת France 24, רשת טלוויזיה, שקשה לומר שהיא מוטה כנגד ישראל, הציגה את שהתחולל באל-אקצא כמאורע שנגרם שתוצאה מקריאתו של בן גביר ליהודים לעלות אל הר הבית ולהקריב קורבן פסח, שנענתה בקריאתו של שיח' ראא'ד סלאח – לציבור המוסלמי – להגן על אלאקצא בכל מחיר. שום דבר לא מצדיק את התמונות הקשות של שוטרים המכים אנשים מתפללים, ועוד פחות של שוטרים שנשלחו להכות מתפללים על שום פרובוקציה פולחנית שיהודים איימו לקיים,  שנענתה בהתבצרות במסגד מצד המוסלמים. כך, האחריות לפיגוע בבקעת הירדן ולגורל הנרצחות בערב שבת –  רובצת לפתחה של ממשלת ישראל הנוכחית – שיזמה את ההסלמה, לא פחות מאשר – הוא רובץ לפתחהּ של חוליית הטרור שיצאה לפגוע בהן. כך גם לגבי התייר שנרצח בפיגוע הדריסה כמה שעות לאחר כניסת השבת בטיילת בתל-אביב.  

    אני מצטער בצערם של מתפללי אלאקצאא האזוקים והמוכים (הכתבה בלינק, המראה את הכבילה באזיקונים ואת המכות, היא מרשת Firstpost ההודית – שאינה נחשבת כאנטי-ישראלית). עליהם, ככל-הנראה, כיוון ר' יהודה הלוי (1141-1075), כשכתב: "צִיּiן הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". איני נוהג לומר בליל הסדר "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בּשִׁמְךָ לֹא קָרַאוּ : כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נֵָוהוּ הֵשַׁמּוּ" (תהלים ע"ט 7-6) ואת התוספות שתיקנו שם, כי איני שופך חמתי לא על גויים ועל יהודים, ובכל זאת, למרות שלא פתחנו את הדלת לאליהו (פסחנו על זה), כוונת ליבי לאורך כל החג כולו היתה: "שפוך חמתך על ממשלת ישראל הנוכחית, על שריה ויועציה". הפלת העבריינים, המסכנים את חיי כולנו, ערבים ויהודים, בארץ ובתפוצות, ומזימתם לכונן בין הירדן לים התיכון מדינת אפרטהייד ציונית, קודמת לכל הזיות של מעלה-עצמית יתירה או נבחרוּת.  שנזכה לבניין מסגד בכל עיר ישראלית ולערים מעורבות!   

*

*

*

לכל הקוראות והקוראים רמדאן כרים ופסח בלתי-אלים

كل عام وانتم بخير

כל שנה ושנה תחזוּ בטוב!

 

בתמונה: Shoey Raz, Alone Near the Sea, 7.7.2022

Read Full Post »

על השמינית

*

על אלוהים כקומפוזיטור-עליון ועל ההזדמנות לגמול לו במוסיקה ובשלימות המידות בשמיני עצרת אצל הרב-הפילוסוף, יהודה מוסקטו במנטובה של שלהי המאה השש עשרה; וגם מעט על המהפכה המוסיקלית בונציה (מדריגלים, הרמוניות מורכבות, עיבודים רב-כליים, מוסיקה פוליפונית מקהלתית) באותה התקופה (אדריאן וילארט, ג'וזפו צארלינו), שאפשר שדבריו של מוסקטו מייצגים אותה.  

*

ברשימה מלפני כמה שנים עיינתי במדרש רבני שבו תוארהּ השלמת הבריאה ביום השישי בן השמשות, כסוג של ביג בנד שבשוך הביג בנג, כאשר כל באי עולם עוברים, ושרים ונוגנים לפני הקב"ה, ומביעים בשיר ובמוסיקה, את השלימות שבבריאה. מדרש זה, בסדר רבא דבראשית, ממדרשי הגניזה, לא זכה לתפוצה רבתי ואינו שכיח אצל לומדים התורה כמדרשי רבא או כמדרשי אגדה רבים אחרים, ועם זאת – את המסורת המובאת בו לפיה השלימות בבריאה מובעת באופן מוסיקלי, שימר הרב והפילוסוף האיטלקי, שנולד בסמוך לאנקונה, אך חי כמחצית מחייו במנטובה –  ר' יהודה ליאון מוסקטו (נפטר 1590/ שנת ה'ש"ן), שכפי הנראה הכיר היטב את האופן שבו הפליאה הספרות הזהרית לספר על נבלו של דוד המלך (בעקבות מסכת ברכות מן התלמוד הבבלי), שרוח צפונית היתה מרטטת במיתריו ומעירה את המלך לשיר את מזמוריו המחברים שמים וארץ. בדמיונם של המיסטיקנים הזהריים, התעלה דוד בכוח נגינתו ושיריו למן ספירת מלכות (המכונה לעתים על שמו: סוכת דוד ולעתים תפילה) ועד ספירת בינה (המכונה גם תשובה) – כלומר, ייצגה התעלות בין הספירה העשירית (הראשונה מלמטה) ובין הספירה השלישית (השמינית מלמטה למעלה). לפיכך, מוסקטו מייצג את יום שמיני עצרת, היום השמיני לחג הסוכות, כקשור למזמור תהלים הנפתח ב"לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים י"ב, 1), אך גם לאותו קשר אמיץ בין העולם המגיע במחזור הזמן השנתי שוב לנקודת השלימות, ובין אותו זמן בראשיתי, כשרק החל העולם להיבראות, ובו עמד עדיין בראשית-ראשית גילויו בספירת בינה (הזוהר מתאר את נביעת היישוּת מספירת כתר (שהוא כעין אי"ן), דרך ספירת חכמה  אל הבינה, הסמוכה לה,  רק ממנה ולמטה הולך ומתגלה העולם דרך שבע הספירות התחתונות.   

    אם בדרך כלל תיארו המקובלים את היציאה מהאחד (או האין-סוף) כבקיעת אור או כנביעת מים, בדרוש הפותח את ספר דרשותיו, נפוצות יהודה,  הקרוי "הגיון בכינור" תיאר מוסקטו, עולם ומלואו, כמוסיקה המנוגנת באופן תמידי על ידי הקומפוזיטור העליון, הוא האל,  כאשר כל אחד מהנבראים באשר הינם, הינו חלק מהמוסיקה הזאת. לא רק דוד המלך היה לדידו של מוסקטו מוסיקאי, אלא גם משה רבנו – שניגן בכינור (המבטא את שלימות הנפש), ולפיכך לדידו שמו "משה" קרוב ללשון "מוסה" (בערבית) – שעניינו (=פירושו), על-פי מוסקטו, שיר מעולה וחשוב. יתירה מזאת, כשם שהמוסיקה ההרמונית מצטיינת בנעימות, כך גם הנפש היפה והעדינה; לפיכך, הרבה מוסקטו בשימוש "כינור נפשיי", כלומר: כינור הנפש, וכך לדידו עונה הנפש האנושית במוסיקה על אותה מוסיקה אלוהית היוצרת אותה ומקיימת אותו בכל שעה ושעה.    

הנה דברי מוסקטו על יום שמיני עצרת:

וזו היא דרך אמונה, הנרמזת ביום שמיני עצרת, להורות על היותה שמינית לשבע החכמות, כי הוצב גולתהּ, הועלתה על כולנהּ, והיא לבדה המיוחדת לנו, מאשר בשם ישראל נכונה, ומהיותו שמינית, הוראה יוצאת על עניינה, שהיא השיר והמוסיקה המעולה, אשר לה יאתה להזדווג אל ניגון הכינור אשר זכרנו. ילכו שרים אחר הנוגנים בכיוון נפלא, כמו השמינית הוא הניגון היותר שלם מכל ניגוני המוסיקה … ושמחה זו היא ראויה מאוד, כי אמנם באמונה הנרמזת בו יראו אור כל העדה, ונכבשה המסילה לפני כל אחד ואחד לעלות על מדרגת שלימותו בנקלה … וזה היום נגילה ונשמחה, הורגלנו להזכיר בו שלימות משה ופטירתו, להשיב אל לבבנו עניין השירה המושפעת באמצעות השכל, וידוע כי הוא בעל המוסיקה השלימה ואחריו כל ישרי לב בלכתם ילכו להידמות אליו כפי כוחם, יכירו וידעו כי טוב זמרה אלינו בשיר קודש קודשים אשר שם לפניהם, והחפץ ימלא את ידו, ונגינותיו ינגן בכינור נעים עם נבל, ישמיעו קול תהילתו ויזמרו שֵׁם ה' עליון.

[ר' יהודה בן יוסף מוסקטו, נפוצות יהודה, ניו יארק תש"ס, דרוש היגיון בכינור, עמ' ט'-י' בדילוגין ובתיקונים קלים של שיבושי-פיסוק בנוסח הדפוס]  

*

 יש להעיר כי דברי מוסקטו כאן, עוקבים אחר פסוקי תהלים י"ב, שיר-של-יום (פרק תהלים מיוחד) הנאמר ביום שמיני עצרת. לפיכך, "דרך אמונה" שמזכיר מוסקטו חוזרת לפסוק השני במזמור: "הוֹשִׁיעָה ה', כִּי-גָמַר חָסִיד: כִּי-פַסּוּ אֱמוּנִים, מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים י"ב, 2). רוצה לומר, היא דרכו של החסיד (דוד המלך עצמו וההולכים בדרכו), כלומר באמצעות הליכה בדרך זאת  גומל החסיד לאלוהים על כל החסד שהשפיע עליו [המלה גָמַר בפסוק מבטאת חלופי עיצורים שוטפים: ל' ב-ר', כמו נניח במלה שרשרת/שלשלת]. לעומת זאת, רוב בני האדם זנחו את דרך האמונה והחסידות הזאת. במה מתבטאת דרך זאת? על פי מוסקטו – להיותהּ שמינית לשבע החכמות, והמשובחת שבכולן. שבע החכמות הם שבעת המדעים:  אריתמטיקה, גאומטריה, מוסיקה, אסטרונומיה/אסטרולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה. כאשר על שש אלוּ נמנתה לעתים הלוגיקה, שכונתה אורגנון (כלי לכל המדעים), כמדע השביעי; ולעתים נוספה דווקא הפוליטיקה [כדרכו של הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (951-871 לספ')] בספרו  כמדע השביעי שלימודו תוכף אחר המטאפיסיקה, ואז הפכה הלוגיקה למדע השמיני שאינו מן המניין בהיותו כלי לכל המדעים. כל אלו נלמדו כקוריקולום תימטי על ידי מלומדי ימי הביניים והרנסנס, והיו ובמיוחד בקרב הפילוסופים הדתיים, בני התקופות שהוזכרו, שראו בלימוד שבעת המדעים על-בוריים כסדרם, תנאי בל-יעבור, בדרך להבנה הרמוניסטית נכוחה של כתבי הקודש וכשער הכרחי להשגת השראה תת-נבואית. חשוב להזכיר, כי מעבר לאנצקלופדיות מדעיות עבריות ימי ביניימיות, שסקרו את המדעים לסדרם, כגון: מדרש החכמה ליהודה בן שלמה מטולדו (שנות העשרים של המאה השלוש-עשרה) ו-דעות הפילוסופים לשם טוב אבן פלקירא (1291-1225); נוצרו באותו דור בסביבה היהודית-איטלקית, אנצקלופדיות רנסנסיות שסקרו את שבעת המדעים הפילוסופיים, כגון: בית יער הלבנון ו-באר שבע מאת ר' אברהם בן חנניה יגל (1624-1553), שיוחדו ברובם לענייני המדעים ולסקירתם הפרטנית.

    מוסקטו אינו מפרט כאן בעקבות איזו שיטה של מניין המדעים הוא צועד (להערכתי, בעקבות אלפאראבי והרמב"ם ובהתחשב בכך כי אלפאראבי חיבר את אחד הכרכים החשובים יותר על המוסיקה בימי הביניים, על אף עיסוקו הנרחב במחשבה פוליטית). אבל ניכר כי לדעתו (בקונטקסט הרחב של דבריו) דרך האמונה  מתקשרת עם השלימות קשורה גם לאוקטבה המוסיקלית (סדר הרמוני מתומן) וגם עם היום השמיני שבו נכנס העולל היהודי בבריתו של אברהם אבינו, וכך גם יום שמיני עצרת קוראים בתורה בתורה בפרשת מותו של משה, גדול הנביאים, וכזכור על-פי מוסקטו, גם מגדולי המוסיקאים – ולמחרת (שמחת תורה בחו"ל הוא היום השני של החג והם אינם נחגגים יחדיו ביום אחד) מתחילים לקרוא את הפרשה הראשונה בבראשית העוסקת בבריאת העולם, שכזכור אליבא דמוסקטו, אף היא נביעה מוסיקלית המתחדשת מן האל בכל רגע ממש. פילוסופים יהודיים מימי הביניים, כגון: אברהם אבן עזרא (1161-1090) ויצחק אבן לטיף (1269-1210) למשל, השוו בין שבעת ימי הבריאה ובין שבע החכמות (המדעים), ומצאו לכך סימן בפסוק מספר משלי: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט, 1). לפיכך, נראה כי לשיטתו, שמיני עצרת, הוא יום שמכוון לבעלי-השלימות האינטלקטואלית, הבקיאים במדעים, שהשלימו שכלם והוציאוהו מן הכוח אל הפועל (כלומר נהנים מנביעת השכל הפועל השופע על נפשם המדברת או קרוב לכך), שנוספה להם גם החכמה השמינית: דרך האמונה,  דרכם של אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, שידעו לחשוב על אודות האלוהות ולהביע את מחשבות לבבם, אם בשירה ועם בנגינת מוסיקה הרמונית; כשירי הלוויים בבית המקדש, שבהם גמלוּ ליוצרם. שמיני עצרת אפוא, לדעת מוסקטו, הוא יום המיוחד לשלימות הנפש ולמבע האינטלקטואלי והמוסיקלי שבו הנפש גומלת ליוצרהּ. 

    זאת ועוד, להערכתי יש לקרוא את דבריו אל של מוסקטו בסימן המהפכנות המוסיקלית שאפיינה את צפון איטליה בדורו, ובמיוחד בונציה – לאורהּ כתב כנראה את דרוש "הגיון בכנור". באיטליה של המחצית השניה של המאה השש-עשרה התפתחה מאוד שירת המקהלה כשירה פוליפונית, בעוד שעד אז, המוסיקה הימי ביניימית עמדה בדרך כלל בסימן שירת סולו או שימוש במקהלה השרה כאיש אחד. כוונתי בעיקר למי שכונו האסכולה הונציאנית, ובכללם: המוסיקאי והמלחין, אדריאן וילארט הפלמי ( Adrian Vilaert, 1490-1562 ) ותלמידו התיאורטיקן וההיסטוריון, ג'וזפו צארלינו (1517-1590 ,Gioseffo Zarlino ). שני אלו יצרו שורה של מדריגלים, לקולות רבים, שכללו עיבודים מורכבים ורב וכמה כלי נגינה, הנחשבים כיום למבשרי מוסיקת הבארוק.

    צארלינו הגדיל מאוד, כנראה בעקבות הסטואיקן  והרטוריקן הרומאי, מרקוס טוליוס קיקרו (43-106 לפנה"ס), בערך ההרמוניה המוסיקלית כתורמת לסדר פוליטי נאות במדינה. גם השלום מבחינתו הוא תולדה של הרמוניה השוררת בנפש האדם, וכאשר אנשים רבים יאחזו במידה זו, גם ישרור שלום פוליטי. עוד לדעת צארלינו, תלמידו של וילארט, האיזון והתואם ההרמוני הינם פרק של מפגש בין שפע ובין מתינות. לפיכך, הרשה לעצמו צארלינו לשלם מוטיבים דיסהרמוניים מוגבלים בהרמוניות שלו, על מנת ליצור מודוסים הרמוניים חדשים. מי שעסקה במהפכנות המוסיקלית של האסכולה הונציאנית היא המוסיקולוגית האמריקנית, Martha Feldman, בספרה: City Culture and the Madrigal of Venice (אוניברסיטת קליפורניה 1995). יש להניח כי מוסקטו הכיר את כתבי צארלינו הוונציאני או לפחות את רוח רעיונותיו. גם מוסקטו, ממש כצארלינו, קשר בין ההרמוניה המוסיקלית ובין ההרמוניה של כוחות הנפש, והיכולת להשכיל ולגמול לקומפוזיטור-המתאם הגדול, הלאו הוא האל, במעשה מוסיקלי המשלב בין שפע ומתינות עדי אדמות. גם אצל מוסקטו, מוביל הַתֹּאַם הזה לשלום מקווה עלי אדמות ובין חברות או עתיד להביא לידי כך. ההבדל המהותי בינו ובין צארלינו הוא שמוסקטו ראה בדרך האמונה, החכמה/המדע/האמנות השמינית, דבר-מה הייחודי בכל זאת לדרכם ולדתם של היהודים דווקא. הואיל ומוסקטו האמין בכך שמוצא כל החכמות,המדעים והאמנות הנן בעם ישראל ובנביאיו [מוסקטו חיבר גם פירוש גדול על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי (1041-1075) – שם מסכימה דעתו בעניין זה עם דעת הלוי; הגם שדרך האמונה לשיטתו דומה, מכמה פָּנים, לעניין האלוהי שבו מצטיינים ישראל בספר הכוזרי]. יש להניח כי מוסקטו ראה גם בחידושים המוסיקלים האיטלקיים של דורו, ככל-הנראה, בת-קול מאוחרת לשירת הלוויים בבית-המקדש. בהתחשב בכך, שבשנת 1556 התקיימה שריפה גדולה של ספרות רבנית ברומא, ובעקבותיה הורחב הגטו שבו בילו יהודי ונציה את לילותיהם, ומיסיון של מומרים-יהודים לשעבר עבד בלא-ליאות על מנת לגרום להמרתם הדתית של יהודי איטליה באותה תקופה – אין תמיהה בעיניי על בחירתו של מוסקטו כרב וכפילוסוף יהודי, להציג את דרך האמונה הייחודית המתבטאת בשמיני עצרת, כיום ייחודי והזדמנות ייחודית בפני האל, שהוענקה אך-ורק לחברי הקבוצה היהודית.        

*

*

*

*

בתמונה למעלה: Franco Angeli, Without Title, Mixed Media on Two Sheets of Paper 1982 ©

Read Full Post »

אני בטקסס וליבי בטוניסיה, אני במרוקו וליבי בירושלים

*

1

המשוררת והמסאית, ז'קלין כהנוב (1979-1917, קהיר, ניו יורק, באר שבע, בת ים) כתבה:

*

אבות אבותינו עברו במדבר ובערי המזרח, הלוך ושוב. השׁרות והיעקֹבים, הרגינות והמישיקים, הויקטוריות והאלברטים שלנו נחים בחולות אלה, המכסים את אותיות שמותיהם בבתי העלמין היהודיים הזנוחים בקצווי המדבר. החולות מסתירים ומשמרים את שמותינו, כי בחולות נכתבו סיפורינו מקדמת דנא. החולות שאינם יודעים שובעה בולעים אותנו עוד ועוד, כי סיפורינו שייכים להם, למדבר העוטף גם את נאות המדבר הירוקות של התקווה. האם הם זוכרים אותנו החולות?

[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'תרבות בהתהוות', בין שני העולמות: מסות ופרקי התבוננות, עורך: דוד אוחנה הוצאת כתר: ירושלים 2005, עמוד 127]

* 

   השאלה שהציבה כהנוב בסיום, מעוררת בי כמה שאלות: האם אנחנו זוכרים את החולות ואת מה שטמון באותם חולות? האם אנו זוכרים מסעותיהם של אמהותינוּ ושל אבותינוּ? האם לא הזנחנוּ את המורשות ואת המסורות והנחנוּ לחולות להעלים אותם מסיפור חיינו; לבלוע את כל אותם סיפורים, שירים ורחשים האצורים בהם? האם דרישות החיים בהווה, והמרחק שנפער בינינו ובין העבר, אינם גוזלים מעמנו את התקווה שעדיין ניתן לכונן באמצעות הזיכרון – הווה עתיר-משמעות?

   הזמן נוקף ואנו מתרחקים, הולכים ומתרחקים, מהאחריוּת לתרבויות ולסיפורים שלאורם היינו עשויים לחיות. משהו ברצף הדורות נגדע, שינויי הארצות והמקומות גרמו, ושבירת מבני הקהילות הסב. חולות המדבר לא זוכרים אף אחד; רק בולעים את החיים בתוכם באופן שאינו יודע שובע. אבל אנחנו עשויים לזכור ולהיזכר (גם להזכיר) בטרם ניבָּלע בחולות-הזמן האלה בעצמנוּ. ניתן ליסד מחדש מורשת, השוזרת בחובהּ סיפורי חיים שונים, מנהגים שונים, תפוצות שונות ותרבויות שונות, שייהפכו לנדבכים בסיפור החיים של כל אחת ואחד, מהבוחרים ליטול חלק בזיכרון המשותף. כך הזיכרון יגבר על השכחה, והשמות – על החולות.

*

 *

2

     היו מוסיקאים אפרו-אמריקנים שראו במושג "ג'ז" — מושג שטבעו האמריקנים הלבנים למוסיקה קלה לריקודים (צ'רלסטון, בוגי, ג'ז) המנוגנת על ידי אפרו-אמריקנים — למשל, רנדי ווסטון (2018-1926) טען שכבר בשנות החמישים רוב המוסיקאים האפרו-אמריקנים שפעלו בסביבתו התייחסו למוסיקה העצמאית שהם כותבים כ-African Rhythms  ולא כ"ג'ז" וקיוו ליום שבו העולם כולו יכיר במקוריותה וביופיה של התרבות האפריקנית. הפסנתרנית, מרי לו ויליאמס (1981-1910), שהיתה מנטורית של דיזי גילספי (1993-1917) ושל ת'לוניוס מונק (1982-1917), ראתה גם היא במוסיקה הזאת שנוצרה במקור מבלוז וממקצבים אפריקניים – יצירה מקורית ייחודית לקהילת האפרו-אמריקנים. גיל סקוט הרון (2011-1949, לא ממש מוסיקאי ג'ז; אבל הוגה ויוצר מעניין, שהשפיע מאוד על מוסיקת ה-Soul ויש הרואים בו את אבי ההיפ-הופ, לפי שיצר Spoken Word על רקע מקצבים ומוסיקה עוד בשלהי הסיקסטיז) אמר באחרית ימיו (2011) ש"ג'ז"  תמיד היה מוסיקה לריקודים" – ולכן מבחינתו אלביס, צ'ק ברי, ליטל ריצ'רד, הביטלס וכיו"ב פשוט עשו רית'ם אנד בלוז ובוגי-ווגי, כלומר: "ג'ז", לקהל שמרביתו היה לבן ופתאום כינו את זה רוק אנד רול. הוא אפילו המשיך וקבע שבמובן זה גם ג'יימס בראון, סטיבי וונדר ופרינס היו אמני ג'ז גדולים (בעיקר במובן שעשו מוסיקה איכותית לריקודים), ואילו למה שרוב האנשים מכנים "ג'ז" – את הסוגה הזו, הוא כינה: Classical African Music  מה שמעניין בהבחנה מקורית זאת של הרון היא הישענותה על הדיכוטומיה המתקיימת אצל חובבי מוסיקה רבים בין מוסיקה קלה ובין מוסיקה קלאסית/אוונגרדית. כלומר, בין מוסיקה שמפזמים או מתנועעים לצליליה ובין מוסיקה שממש צריך להתיישב ולהקשיב להּ במלוא ההתכוונות.

    עם זאת, קשה לומר שאפריקה היתה ממש נוכחת בליבה של מוסיקת הג'ז לפני 1957. נכון, היה דיוק אלינגטון (1974-1899) עם יצירות כגון: Black and Tan Fantasy ו- Rhythm Pum Te Dum, שבעיניי דייצג דווקא איזה מסע סף-אוריינטליסטי, יותר מאשר הישענות על כלים ומוסיקה אפריקנית; והיה גם דיזי גילספי עם יצירות כמו: Night In Tunisia , או האלבום Afro שממנו נתפרסם מאוד הסטנדרט, Con Alma, והיה אלבום של מוסיקה אפרו-קובנית הרבה יותר מאשר אפריקנית ממש.

   על-פי המתופף, ארט בלייקי (1990-1911), ב-  A night at birdland vol.1  משנת 1954. הוא נכח בשעה שדיזי גילספי כתב את A night in Tunisia,  אחד הסטנדרטים הגדולים בתולדות הג'ז: "On the bottom of a big garbage can in Texas" . תחילה ניסיתי לדמות לנגד עיניי את גילספי יושב בראש צפרדע-זבל עצום מימדים הזרוע מעל לשדות טקסניים, התלויים להם מנגד, ומלחין את הקטע הזה, אבל אחר כך נזכרתי שבלייקי אומר: בתוך מיכל אשפה גדול. התהרהרתי באילו נסיבות שכנו בלייקי וגילספי בתוך אותו מיכל אשפה, או שמא גילספי הלך להתבודד, ומשלא מצא מערה סמוכה, יער או באר, הלך ונכנס לתוך מיכל האשפה הזה (בודאי עמד ריק); אולי, מדובר רק במיכל אשפה מטאפורי, ואין זאת אלא ששניהם נמצאו בטקסס, מקום שלא נודע באותם ימים בחיבתו לאפרו-אמריקנים. ואז חשבתי לעצמי: כך האמנות עובדת. הרעיונות הטובים באמת באים על האדם בשעת-דחק או געגוע (אני בטקסס וליבי בטוניסיה). כלומר, גילספי לא נמצא עד כותבו את הסטנדרט האמור— בטוניסיה; ממש-כמו שקרל מאי (1912-1842) לא ביקר בנופי דרום ומערב ארה"ב, שעליהם הרהיב לכתוב, עד ארבע שנים טרם פטירתו. דוגמא נוספת של כתיבה בנוסח זה היה Swahili, קטע שחיבר קווינסי ג'ונס (נולד 1933) לאלבום של החצוצרן קלארק טרי (2015-1920) משנת 1955, שזכה לפרסום גדול יחסית, מבלי שמחברו נחשף-כלשהו או ביקר עד-אז בארצות במזרח אפריקה. הסווהילית על ניביה השונים היא השפה האפריקנית המקורית המדוברת ביותר ביבשת (מלבד ערבית ושפות אירופאיות).   

*

*

    כניסתה הממשית של אפריקה למוסיקה האפרו-אמריקנית,החלה בסביבות שנת 1957. נדמה לי שהיו לכך שלוש סיבות מרכזיות: [1]. הצטרפות מוגברת לכיתות אסלאמיות שונות בקרב מוסיקאי ג'ז צעירים בשנת 1950 ואילך (יוסף לטיף, ג'יג'י גרייס, אחמד ג'מאל, ארט בלייקי, אידריס מחמד, אידריס סולימאן, גרנט גרין, מק'קוי טינר, עבדוללה אבראהים סהיב שהאב, אחמד עבדאלמליכ ועוד)  שנתקשרה אצל רבים גם כשיבה לצפון אפריקה ולמזרח התיכון; בהקשר זה יש לציין את המו"ל מרקוס גארבי (1940-1887) ואת מנהיג הרנסנס של הארלם המשורר, לנגסטון יוז (1967-1902), שהחלו עוד בשנות העשרים והשלושים בכתיבה ובהוצאת ספרים שעסקו בתודעה אפריקנית ובשיבה למקורות האפריקניים בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית בניו יורק.  [2]. יציאה ללימודים בניו יורק ובאוניברסיאות אמריקניות החל במחצית שנות החמישים של  אינטלקטואלים אפריקנים, ובהם משוררים, מחזאים, אמנים ומוסיקאים (במיוחד ממדינות שנשלטו עדיין על ידי מדינות אירופאיות מערביות). הסטודנטים הללו הביאו הרבה ידע מהיבשת הישנה ועוררו עניין רב [לאופולד סדר-סנגור,וולה סויינקה, איזיקאל מפאללה, ג'ון פפר-קלרק בקדרמו, מולאטו אסטטקה ועוד]. [3].  גולים ובהם מוסיקאי ג'ז, סופרים, משוררים ומחזאים אפריקנים שנמלטו משלטון האפרטהייד בדרום אפריקה והביאו לארה"ב את סיפור הדיכוי והסגרגציה שם. כל אלו הגבירו את הסולידריות ואת תחושת האחווה של האפרו-אמריקנים עם אחיהם, ומאחר שהג'ז נחשב על ידי "השלטון הלבן" ביוהנסבורג ובקייפטאון כמוסיקה חתרנית, החותרת לשיוויון – ראו גם אמני הג'ז האפרו-אמריקנים עניין רב בביצוע מוסיקת ג'ז תוך הדגשת האוריינטציה האפריקנית והשחורה שלה, כאמצעי ביטוי חירותני, מול מה שנתפס בעיניהם (ואכן שרר עדיין, כפי ששורר עד היום, בחלקים נרחבים של ארה"ב) כדיכוי האפרו-אמריקנים בידי האדם הלבן. בסיכומו של דבר, העלייה הגדולה בהתעניינות הדתית, הרוחנית והאינטלקטואלית של יוצרים אפרו-אמריקנים באפריקה נשמעה תחילה דרך אלבומיהם של יוסף לטיף (Before Dawn, Jazz Mood); ג'ון קולטריין (Africa Brass); רנדי ווסטון  (Uhruru Africa) מקס רואץ' (We Insist Freedom Now, Percussion Bitter Sweet) וארט בלייקי (The African Beat). רובם ככולם, אמנים שהוציאו אלבומים באותן שנים בחברות גדולות (יוסף לטיף גם השתתף באלבומים המצויינים של רנדי ווסטון ושל ארט בלייקי כסייד-מן וידועה גם ידידותו עם קולטריין, שבוודאי הביאה את האחרון לידי עניין באפריקה ובהודו). כמו גם מאלבומי ג'ז דרום אפריקנים או מתופפים אפריקנים, שנוצר סביבם דיבור, כגון: בבטונדה אולטונג'י,The Jazz Epistles ועוד. כללו של דבר, יותר יותר, לאחר 1957, ובמידה גוברת והולכת עד שלהי שנות השישים, ניכרה התעניינות גוברת והולכת בקרב קהילת הג'ז האפרו-אמריקנית ביבשת ממנה היגרו אבות-אבותיהם של המוסיקאים. גם היכולת לצאת ולבקר במדינות אפריקאיות ואף לדור שם, אם מספר חודשים (החצוצרן דון צ'רי) או מספר שנים (רנדי ווסטון) או אפילו לערוך סיבוב הופעות (הסקסופוניסט ארצ'י שפּ) למען מטרות הומניטריות.

*

*

   איני משוכנע עד תום כי ההפרדה שגזרו ווסטון (שהיה פרופסור למוסיקה וגם חבר בועדה המייעצת של ה-National Endowment for the Arts הפועלת מטעמו של נשיא ארה"ב), ויליאמס (שהיתה קתולית מאמינה), וסקוט-הרון (שכאמור, היה אהוד מאוד בקהילה האפרו-אמריקנית, ולזמן קצר נחשב כאלטרנטיבה חתרנית יותר לסטיבי וונדר) על המוסיקה האפריקנית כמבטאת זרם שונה לגמרי מן המוסיקה הלבנה או מהמוסיקה לריקודים שנועדה קודם כל על מנת להרקיד – מבטאת צדק. זה בולט בעיקר אם משווים את דברי הדמויות הללו לדמות כמו אנתוני ברקסטון (אמן כלי הנשיפה, המלחין הגאוני והמעבד, נולד 1945) שמעולם לא הפריד בין מוסיקה לבנה ובין מוסיקה שחורה. אדרבה, הוא מנה בין מקורותיו את ארנולד שנברג, קרל היינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', דייב ברובק, פול דזמונד, הביטלס – לא פחות משהוא טען כי צ'רלי פארקר, ת'לוניוס מונק, מקס רואץ', ססיל טיילור, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין ואורנט קולמן – השפיעו עליו באופן אינטנסיבי. אמנם מראיון ארוך איתו עולה כי הדמויות המשמעותיות יותר בדרכו, אלה שפתחו לו דלתות, היו אפרו-אמריקנים, אך טענתו היא שגם הוא אינו רואה במוסיקה של עצמו ג'ז ממש, אלא מוסיקה אמנותית, הניזונה גם ממסורות הבלוז והג'ז והן ממקורות המוסיקה הקלאסית האירופית, ובמיוחד בהשפעת קומפוזיטורים מודרניים ואוונגרדיים בני המאה העשרים. ברקסטון גם מגדיר את המוסיקה שלו אוניברסליסטית, במובן שהוא במובהק שואב ממקורות תרבותיים רבים, מדיסיפלינות מוסיקליות שונות, מתרבויות שונות באיזורי עולם שונים. אין טעם לעמת בין ברקסטון ובין ווסטון, וויליאמס וסקוט-הרון – שכן אף הם לא טענו אף פעם שהמוסיקה שלהם נועדה אך ורק לבעלי צבע עור מסוים או לאנשים ממוצא אתני ספציפי; כלומר, אף אם ביסוד דבריהם עומדת התפיסה לפיה ישנה מוסיקה שמוצאה המובחן הוא אפריקני והיא נוגנה מדור לדור והתפתחה על ידי בני הקהילה האפרו-אמריקנית עד שהיתה לנחלת הכלל – בכל זאת, אפילו אצל מרי-לו ויליאמס לא מופיעה התפיסה לפיה אנשים שאינם בני הקהילה האפרו-אמריקנית אינם מסוגלים להאזין למוסיקה, שהיא מבינה, כגאון-רוחהּ של הקהילה.

*

*

3

    השבוע או בשבוע הבא תתקיים במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) הצבעה חשובה, בהובלת ראש הועדה לרפורמה בתחום מדעי הרוח, חביבה פדיה, על סוגיית תקצובם הנפרד של מוסדות מחקריים אקדמיים העוסקים בתחום יהדות ספרד והמזרח. במשך שנים, מוסדות אלו (מרכזים ומכונים) התנהלו מכספי תרומות פרטיים, וזאת ככל הנראה בשונה ממכונים מקבילים שעסקו ביהדות גרמניה או בתרבות היידיש, שנהנו מתקצוב שוטף. יתירה מזאת, ואני מכיר זאת היטב משנותיי בתחום מחשבת ישראל –  במחלקות עצמן יש התרכזות רבתי במחשבת ישראל באירופה. אפילו את הרמב"ם לומדים בדרך כלל כדמות "ספרדית" או "ים תיכונית" (יותר מאשר ערבית-יהודית) ופרשני מורה הנבוכים הנלמדים הם לעולם – ספרדים, צרפתים (פרובנסלים) ואיטלקים ולא – מרוקאים, תימניים, איראניים ויווניים (היו גם כאלה לא מעטים). יצוין, כי חוקרי הקבלה, המזוהים ביותר עם התחום,  גרשם שלום ומשה אידל יצרו הטיה דומה לגבי הספרות הקבלית. שלום ותלמידיו אמנם ההדירו מדי פעם איזה חיבור קבלי לא-אירופאי אך כללו של דבר – קבלת הזהר נלמדה בדרך כלל מפרספקטיבה של חיבורים פרשניים שנתחברו באירופה וכך גם הקבלה הלוריאנית. אפילו ככל שזה נוגע לחקר השבתאות, אלמלא נכתבו חיבורים מיוחדים על התנועה השבתאית ביוון (מאיר בניהו) או על התנועה השבתאית במרוקו (אליהו מויאל). דומה כי העיסוק המחקרי בתופעה המשיחית הזאת, היתה נותרת בהטייה אירופאית (גרשם שלום אמנם פרסם גם על אודות חיבורים מחוגו של ש"ץ באדריאונופול, מכתבי נתן העזתי בימי שבתו בעזה, מכתבי הדונמה בסלוניקי, האפוקליפסה השבתאית התימנית גיא חיזיון וכמה מכתבי הנביאים השבתאיים, אברהם מיכאל קרדוזו ונחמיה חיא חיון – אבל רוב-מכריע שלל עיסוקו בתנועה השבתאית נסוב על אישיים בני אירופה רבתי ובנימה זאת המשיך גם תלמידו, יהודה ליבס). יתירה מזאת, שלום הציב את הקבלה, כאילו ראשיתה ההיסטורית הגלויה הינה בפרובנס ובספרד במאה השתים-עשרה ואילו החסידות – אותה כינה: השלב האחרון, התפתחה בעיקר במזרח אירופה. כך למעשה, חתם את מסגרת התפתחותה של הקבלה בתווך האירופאי, כאשר בין לבין, עסקו הוא ותלמידיו במה שכנראה נתפס כפריפריאלי או שולי – ארצות הסהר הפורה או המגרב. גם מחקרי משה אידל, שלא פעם הציב עצמו, כאנטגוניסט לתפיסותיו הקבליות של שלום –  – החל בראשונים שבהם שעסקו בקבלה באירופה בתקופת הרנסנס והבארוק, המשך במחקריו האבולעפיאניים (שהחלו כבר בדוקטורט שלו) וכלה במחקריו בקבלת בספרד ובר' מנחם רקאנטי (האשכנזי-איטלקי) או בצדדים שלא נחקרו די-הצורך בספרות הסוד של חסידות אשכנז (ר' נחמיה בן שלמה הנביא) או בחסידות מבית מדרשו של הבעש"ט – מראים גם הם באופן מובהק על כך שככל שהעניינים נוגעים לחקר המחשבה היהודית גם בנודע לפילוסופיה ולמחשבה המדעית וגם בנוגע למיסטיקה ולקבלה הפכה אירופה,  במודע או שלא במודע, לציר ולמרכז – ואילו התפוצות היהודיות הלא-אירופאיות היו לחצר האחורית, ולעתים אף הוגלו (ככל שהדברים נוגעים לחקר המאגיה למשל) למדורים כמו פולקלור וספרות עממית, להבדיל ממאגיקונים אירופאיים (כולל מאגיה אסטרלית ותיאורגיה) שהמשיכו להילמד לדידו, כאילו הם אינם מבטאיה של "תרבות עממית". אין להשתומם אפוא שכל הפעילות המדירה והמוטה הזאת התבטאה גם בתקציבים, בתכני הוראה, במיעוט תקנים – וכמו שטענתי, בשימורהּ של היצירה ההגותית והרוחנית היהודית באסיה ובצפון אפריקה – במשך שנים, כמשנית ושולית. משל למה הדבר דומה? לכך שבאירופה עדיין מזכירים עדיין את המלומד דיזיריוס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466), כגדול ההומניסטים (יש מפעל מלגות של האיחוד האירופאי הקרוי על שמו), שעה שיחסו למוסלמים וליהודים בכתביו – היה מחפיר [ראו על כך: נתן רון, ארסמוס, הטורקים והאסלאם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2022]; בדומה, במקומותינו, נחשב הראי"ה קוק (1935-1865) לרב מתון הקורא לשלום עולמי, אף שהוא  טען כי חובתם של היהודים, כמצווה מהתורה, לשלוט בפלסטינים ובשחורי עור ("בני חם" לדברי קוק), שכן היהודים מבטאים אנושות בכירה יותר, מוסרית יותר, קדושה יותר ולפיכך ראויה יותר בעיניי האל (אגרות הראי"ה כרך א' אגרת פ"ט) להנהיג – את מי שלא זכו לחן ולחסד דומה (להכרתו). אני טוען שבעצם, מודל מאוד דומה היה נהוג שנים בכל מדעי הרוח והיהדות הנלמדים באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארה"ב – היהדות המערבית קיבלה בכורה, חשיבות וקדימות על פני יהדות אסיה ואפריקה, וממש כמו שהלבנים בארה"ב התייחסו במרבם למוסיקת הג'ז כמוסיקה עממית לריקודים בשל מוצאה האפרו-אמריקני (או כשם שהנאצים ואנשי האפרטהייד בדרום אפריקה התייחסו לג'ז כמוסיקה דקדנטית, שיש להכרית). זהו המצב הקיים באשר להגות ולכתבי היהדות הלא-אירופאית ברוב מוסדות המחקר היהודיים בארץ, באירופה ובארה"ב. חוקרים יכולים להמשיך להתקדם ולהנות מן המצב הבלתי-שיוויוני הזה, כי ממש כמו ארסמוס או הראי"ה קוק, או גרשם שלום או משה אידל, מי שלא מעוניין לראות שזה המצב לאשורו – לא יראה אותו ולא יצטרך לסבול שום סנקציה על עמדתו. לומר את האמת, כבר התרגלתי גם אני לכך שרבים מהאנשים שהכרתי בסביבות אקדמיות –  הסיכויים שייקראו מראש עד תום חיבור פילוסופי או קבלי שכתב מחבר יהודי מטוניסיה או מרוקו או תורכיה קטן בהרבה מזה שהם יעסקו בכתבים אירופאיים ש"גדולי המחקר" עוסקים בהם, ובכך הם יורשים את אותה היירכיית ידע בעייתית ועתידים להעביר אותה הלאה לתלמידיהם. כלומר, לאמץ הבחנות הייררכיות-תודעתיות שגויות, המבחינות לכאורה בין "עיקר" ל"טפל" ובין "חשוב" ל"לא-חשוב".

*

* 

    אין לי מושג מה תהיה תוצאת ההצבעה במל"ג, אבל גם אם הרפורמה המוצעת תיבלם, אני חושב שבמקביל לאותה תופעה, שהצבעתי עליה למעלה, של התקרבות מוסיקאים אפרו-אמריקנים החל במחצית השנייה של שנות החמישים למוסיקה ויצירה אפריקנית ולרוחניות בלתי-מערבית, הביאה בסופו של דבר, לא רק לגל של מוסיקה אפריקנית-אמריקנית (בדגש על האפריקנית) אלא גם להיווצרות נתיבים מוסיקליים עמקניים ועצמאיים חדשים, שבהם לא חברות התקליטים הגדולות ולא המוסדות האמריקנים הלבנים הצליחו לקבוע לגל-החדש של המוסיקאים והמלחינים – מה לנגן, ואיך לבצע. החיבור המחודש של האמנים האפרו-אמריקנים לאפריקה ולתרבויותיה (ממש כשם האמריקנים הלבנים הם אירופאים-אמריקנים בחלקם הגדול), יצרו מציאות חדשה, שהממסד למד לחבק או להכיל באיחור גדול (ראוי להזכיר כי ברק חסין אובאמה, הנשיא האמריקני האפרו-אמריקני הראשון, הוא נכד למשפחה אפריקנית נוצרית-מוסלמית מקניה מצד אביו ונכד למשפחה אמריקנית לבנה ממוצא אנגלי מצד אמו). אני מניח כי ההתקרבות ההולכת וגדילה בקרב יהודי ספרד והמזרח אל מורשת אבותיהם בבלקן, במזרח התיכון ובצפון אפריקה –  לא תיפסק, וגם שאלת התקצוּב הממסדי של התחום – לא תעצור; התהליך נמצא כבר שנים אחדות באִבּוֹ. למל"ג נותר רק להחליט האם הוא מעוניין להצטרף כבר עכשיו, כמי שאוכף נורמות שיוויוניות יותר, או יצטרף לכל זה, רק כשלא תיוותר לו ברירה, כמו אצל האמריקנים, כשהמפלגה הדמוקרטית הבינה שעליה להעמיד בראשה מועמד אפרו-אמריקני, גם על שום כישוריו הרבים, אבל גם על-מנת להבטיח השתתפות-רבתי של מצביעים אפרו-אמריקנים בבחירות. אגב, לפחות בחברה האמריקנית, ככל שאפריקה ותרבויותיה מקבלות נוכחות בממסדים האמריקנים, כך גם הגזענות הלבנה זוקפת את ראשה הכעוּר מחדש.           

    בישראל פועלים כבר מזה כשני עשורים לפחות ובאופן ההולך ומתרחב אמנים הפועלים מתוך תפיסת עולם של שיבה לאוצרות התרבות והרוח שהיו יסודן של קהילות היהודים באסיה ובאפריקה, ויצירה חדשה מכוחם של ההתוודעות לאותם אוצרות תרבות, שבעבר לא נלמדו כלל במערכות החינוך הישראליות, וגם היום עוסקים בהם מעט מדי. את היצירה הזאת לא ניתן לצמצם עוד, היא כבר מזמן נוכחת במעגלים הולכים ומתרחבים [שמות אחדים של אמנים, יוצרים ומתרגמים פעילים: מוריס אלמדיוני, משה חבושה, חיים לוק, מרדכי מורה, לאה אברהם, מוטי מזרחי, יגאל עוזרי, ז'ק ז'אנו, אתי אנקרי, ויקטוריה חנה, אסתי קינן-עופרי, אבטה בריהון, יאיר דלאל, חביבה פדיה, אהוד בנאי, אבי אלקיים, אלמוג בהר, בת שבע דורי, עידו אנג'ל, עמנואל פינטו, יונית נעמן, נוית בראל, ליטל בר, מרים כבסה, אלהם רוקני, טיגיסט יוסף רון, שמעון בוזגלו, סיון בלסלב, נטע אלקיים, עמית חי כהן,  דויד פרץ, תום כהן, פיני עזרא, יגל הרוש, מורין נהדר, תום פוגל, שי צברי, ליאור גריידי, דליה ביטאולין-שרמן, תהילה חכימי, נטלי מסיקה, אייל שגיא-ביזאוי, רביד כחלני, שמעון פינטו, אסתר כהן, אפרת ירדאי, רפרם חדד, אורלי כהן, רון דהן, עומר אביטל, דודו טסה, מיכל ממיט וורקה, יעקב ביטון, שרון כהן, עדי קיסר, יהונתן נחשוני, אסתר ראדה, נעמי חשמונאי, אשר זנו, ורד נבון; ומוסדות כגון: "כולנא" בירוחם, "ישיבה מזרחית" בירושלים, "פתיחתא" בבאר שבע, "התכנית ללימודי תרבות ערבית יהודית" באונ' תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון ועוד ועוד (למשל, לא הזכרתי עשרות רבות של מלומדים/ות אקדמיים/ות, מו"לים/ות ואוצרי/ות-אמנות)]. ובניגוד לניסיונם התדיר של פוליטיקאים לנכס לעצמם את היצירה המזרחית ואת עידודהּ; היצירה הזאת כבר אינה זקוקה לעידוד. היא חיה ובועטת וחושבת ומבטאת כמה וכמה מן ההשגים התרבותיים, יוצאי הדופן, שנוצרו במקום הזה במאה הנוכחית. כל הנזכרים אינם מהווים חלק של יצירה אנטגוניסטית או כזו כמטרתהּ להוות תרבות-נגד. מדובר באנשים יוצרים, המביאים את יצירותיהם לעולם, מתוך לימוד ועיון ומתוך כבוד רב למסורת ולתרבויות הטקסט, המוסיקה והיצירה של אבותיהם ואימהותיהם; מסורות שגם לאזרחיות ולאזרחים נוספים יש זכות להגיע אליהן, ללמוד אותן וליצור ברוחן.  אי אפשר להתעלם מן העובדה לפיה, האנשים שצוינו ורבים אחרים (אני מונה את עצמי בתוכם), נאלצים פעמים לחוות אנשי-תרבות שמדלגים מעליהם, משום שלדידם על התרבות האירופאית לשמור על ההגמוניה. או שלחלופין יפורסמו במוספי הספרות שירים של משוררים מזרחיים, המתריסים בכל לשון, כנגד האשכנזים/האירופאים, ובאופן המחזק יוצאי-אירופה מסוימים בדעתם, כאילו אין כזה דבר תרבות אצל מזרחים או שאלו רק יוצאים לקדש מלחמת-חורמה כנגד האשכנזים.

*

*

    יתר על כן, ממש כמו שעמדתי קודם על הפער שבין אנתוני ברקסטון ובין רנדי ווסטון, מרי לו וויליאמס וגיל סקוט הרון, כך ממש גם בישראל עצמה ישנם יוצרים ממוצא צפון אפריקני או תורכי-ספרדי, היוצאים לכתחילה בדבריהם נגד הבחנות פרטיקולריות, ולפיכך דוחים את יצירתם כיצירה מזרחית אלא טוענים ממש כמו ברקסטון, שמקורותיה אוניברסלייים והיא מיועדת לקהל אוניברסלי. כאמור, את ברקסטון אני מחשיב כעילוי מוסיקלי (הוא גם פרופסור למוסיקה). כך אני מוקיר גם משוררים, סופרים, מתרגמים ומוסיקאים מקומיים, מהם קראתי או שמעתי דברים, הדומים לאלו של ברקסטון, כגון: שלמה אֲבַיּוּ, שמעון אדף, יהונתן דיין ושלום גד. אין אני רואה סיבה לבקר אותם, בין היתר, מפני שאני איני רואה ביצירתי – יצירה אשכנזית או יצירה מזרחית, אבל אני רואה בה יצירה הנובעת, בחלקהּ הגדול, ממקורות אסייתיים ואפריקניים. לב העניין אינו עצם ההגדרה האתנית או הזהותנית או להעלות את התרבות הפרטיקולרית דווקא על ראש שמחתו של יוצרהּ או יוצרתהּ. יחד עם זאת, לא ייתכן להמשיך ולמנוע מציבורים להכיר לעומק את המסורות התרבותיות מתוכן הגיעו ומתוכן כולנו מגיעים. יצירה – אדם לא תמיד יודע מה תעודתהּ ומה תהא תהודתהּ, אבל ישראל וממסדיה יצרו לכתחילה מצב שבו קשה יותר להגיע למקורות תרבותיים לא-אירופאיים, שהרי הם לא נכחו ,באופן בולט, במשך שנים רבות במרכזי האמנות במוזיאונים, ובמוסדות המחקר. מי שביקש להגיע אליהם היה צריך להיות מאוד נחוש לעשות כן (גם לשמוע כל הזמן באוזניו את לחשם, המכביד נשיה, של החולות). אני חושב שלדור הנוכחי יש לסלול דרך מזמינה הרבה יותר אל אוצרות העבר, ההווה והעתיד.    

*

4

המוסיקאי והמשורר, בן דימונה, יגל הרוש, כתב שיר על על חווייה טרנספורמטיבית שחווה בעת שביקר לראשונה במרוקו בשנת תשע"ו (2016).

*

יֵשׁ אֲשֶׁר גָּלּוּת הוֹפֶכֶת לְבַיִת

וּבַיִת לְזִכָּרוֹן רָחוֹק

וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּיִת הוֹפֵךְ לְגָלוּת

וְגָלוּת – לְזִכָּרוֹן מָתוֹק

*

הִנְנִי בּוֹשׁ לוֹמַר

מָתוֹק עַל כּוֹס תַּרְעֵלָה מַר

אֲבָל אָהַבְתִּי אוֹתָךְ גָּלוּתִי

כִּי בֵּין חוֹמוֹת שְׁעָרַיִךְ – הִתְגַּלוּתִי

*

וְהַנִגּוּן הַמִּסְתַּלְסֵל

וְהַמַּאֲכָל הַמִּתְפָּלְפֵּל

וְהַדִּבּוּר הַמִּצְטַלְצֵל – כְּלֵי גּוֹלָה

עוֹדָם מַרְטִיטִים לִבִּי בְּגִילָה

*

לָכֵן, בּוֹאִי עִמִּי, גָּלוּתִי, לְבֵיתִי עַד הֲלוֹם

בּוֹאִי וְנוּחִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ

בְּשָׁלוֹם.

*

 [(יגל הרוש), "משירי ארץ מבוא שמש (ב)", דיוואן יגל בן יעקב: שירים לחצות הליל, ירושלים תשע"ח/2018, עמוד 50]   

    איני נצר ליהודי מרוקו, ובכל זאת שירו של הרוש לא רק נגע בלבי, אלא גם, כבר בקריאה ראשונה, נסך בי תחושה של מולדת הנמצאת בתוכי ומעוררת בי געגוע. הרוש לא מעוניין להפוך את מרוקו לירושלים, אבל הוא מעוניין להצליח להביא סוף סוף את מסורת אבותיו לביתו אשר בישראל ובירושלים, ולא להידחק כמו הדורות הקודמים – להשיל מקטעים מזהותם ומעצמיותם בשל רצונם של אחרים להכתיב מה נחוץ לחברה הישראלית ומה לאו. הרוש לא מעוניין להשתלט על תרבותו של האחֵר, אבל מעוניין לעסוק בתרבותם של אבות-אבותיו ולחיות בחברה שתאפשר לו לעשות כן, מבלי לדחוק אותו כל הזמן מחוץ למעגלי-השיח או תעודד אותו לעסוק במוסיקה מרקידה או לחלופין במוסיקה מערבית. הוא לא מתנגד לעוסקים בשירת זך, ויזלטיר, הורביץ, וולך, רביקוביץ ואבידן או רואה בהם אויבים, אבל שירתם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה, מארי סאלם שבזי, ר' דוד חסין, ר' דוד בוזגלו ואחרים מעוררת את ליבו יותר. כנראה גם מאות ואלפי חיבורים הגותיים, פילוסופיים ומיסטיים שחוברו באפריקה ובאסיה באלף ומאתיים השנים האחרונות, חלקם עדיין ספונים בכתבי יד – וחלקם שנתפרסמו, וכמעט לא זכו לדיון אקדמי או לדיון אחֵר, כי כאמור עד עתה, שלטה כאן תפיסת-עולם לפיה רק מה שאירופאי או קשור-לאירופה (ז'ק דרידה או נאזים חכמת הם דוגמא מצויינת) הוא עיקרי, מהותי וחשוב, וכל היתר, הם בבחינת סרח-עודף. ובכן, זמן בא לשים לתודעה ההייררכית קץ, ולהנכיח את התרבות החוץ-אירופאית (האסייתית והאפריקנית), כמה-שאפשר בשיח של כולנו; להעלותהּ באמת-ובתמים בדרך-המלך לירושלים ולפרושׂ סוכת-שלום למענה גם בחיפה, באר שבע ותל-אביב.

*

*  

ענת פורט ואבטה בריהון יופיעו  יחדיו ברביעי הקרוב 16.2.2022, 20:00, ב- הגדה השמאלית (רחוב אחד העם 70 תל-אביב-יפו).

דואו ובואו. 

בתמונה למעלה: אבטה בריהון ויגל הרוש במופע במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 20.6.2018 , צילם: שׁוֹעִי רז.

Read Full Post »

עַל-שׁוּם קְשִי-לְשוֹנוֹ אוֹֹ עַל-שׁוּם הָרַעַד-בְּיָדָיו

*

                   לזכר אִיַאד אַלְחַלﱠאק

*

וְאִם בָּעִיר הַזֹּאת נִתָּן

לִירוֹת לַמָּוֶת בְּאִישֹ פָלֶסְטִינִי לֹא חָמוּשׁ

עַל-שׁוּם קְשִי-לְשוֹנוֹ אוֹֹ עַל-שׁוּם הָרַעַד-בְּיָדָיו

מַה עוֹד עֹשֶׂה אֶת הָעִיר הַזֹּאת קְדוֹשָׁה?

וְאֵיךְ בִּכְלָל נִתַָּן עוֹד לְדַבֵּר בָֹהּ עַל קְדֻשָּׁה

אַחַר שֶׁנִטְּלָה מִמְּנָהּ קְדֻשַּׁת  חַיֵי-אָדָם?

*

וְאִם נִתְּנַה הָאַגָּדָה

עַל רִבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי שֶׁנִדְרַס  

עַל יְדי פַּרָשׁ יִשְׁמָעְאֵלִי חֲמוּשׁ בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָּׁלַיִם  

הַלֹּאוֹ עוֹד תִשָּׁמַע

הָעֵדוּת עֵל אִיַאד אַלְחַלﱠאק, שֶׁנִדְרַס בְּחוּצוֹת עִיר,

מֻפְרָד מִמִּי, שֶׁהִשְׁגִּיחָהּ עָלָיו, בַּדֶּרֶךְ לַמֶּרְכָּז הַטִּפּוּלִי,

מֻפְקָר לְבַדּוֹ, יָרוּי בַּחֲדַר אַשְׁפָּה;

כְּשֶׁבָּאוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ וִדּוּא הֲרִיגָה

וְלֹא נִמְצַא בְּיָדוֹ מְאוּם מִן הַנֶּשֶׁק.

*

רַק שִׁלְטוֹן עָרִיץ תְּמוּרַת שִׁלְטוֹן עָרִיץ

וּפָרַשִׁים-תַּלְיָנִים, הַמְּמַהֲרִים לִרְצֹחַ;

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא

וְהָאָרֶץ מִשּׁוּם-מָה עֹמָדֶת.

*

[שועי, 15.6.2020]

*

האגדה על נסיבות מיתתו של ר' יהודה הלוי (1141-1075 לספ') בידי פרש ישמעאלי בשערי ירושלים, הובאה כנראה לראשונה בספרו של ההיסטוריוגרף והפרשן, היהודי-איטלקי, ר' גדליה אבן יחיא (1587-1525 לספ'), שלשלת הקבלה, כארבע-מאות ויותר אחר פטירת הלוי. היא לא הוזכרה, בשום מקור ערבי או עברי מזרח-תיכוני, בשנים שתכפו למותו.

עדותה של ורדה אבו חדיד, אמנם נוספה סוף-סוף לפני ימים אחדים לערך הויקיפדיה העברי המוקדש ל"פרשת הריגתו של איאד אלחלאק" – שהיה עד לאחרונה חסר לחלוטין את הקולות הפלסטינים על מה שהתרחש שם. כך או אחרת, עורכי ויקיפדיה כבר החליטו, כי מדובר בעבירת הריגה בלבד.
*
"ליד יש חרב" – מלים: אלמוג בהר; לחן: שירה ז' כרמל.
*

*

*

בתמונה למעלה: .Aqa Mirak , Alexander the Great comforting dara while two murderers hanged, 1550-1560 circa

Read Full Post »

עַבְדֵי זְמָן

*

בתוך דבריו, בנאום  קבלת פרס העיר ברמן לספרות, אמר פאול צלאן (1970-1920):

*

כי השיר אינו חסר זמן. כן, הוא טוען לאינסופיות, מבקש לשלח ידו – דרך הזמן והלאה – אבל דרך הזמן, לא מתוך עקיפת הזמן.

[פאול צלאן, 'נאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות', סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 126]

*

צלאן השמיע כאן, טענה כי כי השיר מצוי הוא תחת גדרי הזמן ואף על פי כן הוא מבטא איזו שאיפה לאינסופיות, קרי: חריגה אל מעבר מגדרי הזמן דרך הזמן. אך איך ניתן לחרוג מיישות א' ליישות ב', כאשר א' היא יישות סופית ואילו ב' – אינסופית? היש תווך ממשי של מעבר כזה?

בימי הביניים אמנם האמינו כי הקוסמוס הפיסיקלי נתון תחת גדרי הזמן, משום שבעקבות אריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס סברו, כי הזמן נגזר מן הגלגל המקיף (כונה גם הגלגל היומי), הכולל בחובו את כל היישים המצויים בקוסמוס [כעין כדור מושלם שקוטרו הוא קוטר הקוסמוס וכל כוכבי הלכת וכדור הארץ מצויים בו]. עם זאת, המלומדים נטו להכיר גם בקיומם של יישים מטאפיסיים עילאיים (הנפש הכללית, גלגל השכל, השכל הפועל, השכלים הנבדלים, השכל הכללי, הסיבה הראשונה) המצויים מעבר לגדרי הזמן ונבדלים מן החומר, והאמינו כי הנפש עשויה לכל הפחות לקבל מאי-אילו גורמים מטפיסייים כאלה, שפע שכלי, הנאצל מעבר לזמן, אל הנפש הנמצאת בגוף חומרי מתכלה תחת גדר-הזמן. כמובן, באותה עת, גם ההוגים הדתיים, שניהלו יחסים מורכבים עם המדעים הפילוסופיים ולעתים דחו אותם על הסף, בכל זאת סברו כי האל הוא מעל ומעבר לקוסמוס ולכן מעבר לזמן, ולפיכך כל המקבל על עצמו את מרות האל וחוקיו, הולך ונפדה מן הזמן והחומר.

ברוח זאת, השמיע ר' יהודה הלוי (1141-1075) בשיר נודע-לשם את הטענה הבאה:

*

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִֹי

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹש חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי" אָמְרָה נַפְשִׁי

[יהודה הלוי, 'עבדי זמן', בתוך: ימי הביניים – שירים ומקאמות, ליקט והביא לדפוס יהודה רצהבי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 53]

*

גם אצל ריה"ל היציאה מהֱיות עבד הזמן להֱיות עבד ה'  אינה באמצעות ביטול שהותו של המשורר בזמן, אלא מתוך בקשת נפשו את ה' בתוך הזמן ושאיפתהּ אל מה שמעבר,שאין בו זמן; השאיפה הזאת, בין אם היא אמונה או ידיעה-פנימית, היא שמרוממת אותו (ככל שהוא חווה כן בתודעתו) מעל הזמן. החירות אליבא דריה"ל פירושה התמסרות נפשית מוחלטת למטאפיסי, ובחירה בו על פני כל מה שחומרי ונתון לכליון ולהפסד.

 גם אצל צלאן וגם אצל ריה"ל עצם מעשה השיר ויצירתו נתונה היא לזמן ולהפסד ככל דבר חומרי אחר, שכן הוא פרי מעשיו של אדם הדר על פני כדור הארץ בזמן מסוים, מה שמחייב אותו לכתוב בשפה, שהיא פרי תרבות, היסטוריה אינטלקטואלית, זהות והשתייכות לקולקטיב כלשהו (גם אם זוהי אך-ורק קהילת המשוררים). אם המשורר מעוניין להציב את אמנותו לפני קהל קוראים, הריהו פונה לחברה. הצבת השיר כשיר, בתבנית אותיות, שורות ובתים, גורמת להכרה ביוצרו כבן מאה מסוימת, תרבות מסוימת, זרם שירי מסוים; החברה בסופו של דבר, מעניקה קדימות לריבונות הזמן (והמקום) ולא לאינסופי. הלך רוח זה, אופייני בעיקר למאה העשרים, שבה באופן הולך וגובר, נקצץ הקוטב המטאפיסי, ובחוגים רבים התקבל שאין לו לאדם אלא מארג כוחות פוליטיים, המתנגשים אלו באלו. במציאות זו, היוצר, שבעבר ביקש בנפשו להיות בקירבת האינסופי והמטאפיסי, הידרדר (התדרדר) לכדי מי שסך-הכל עשוי לבטא את קולו של העם, הדור, הקבוצה החברתית או המיליה המצומצם. יותר מכך, בעולם הנוכחי, משורר שאינו מבקש השתייכות חברתית ואינו מסמל בשירתו מאבק חברתי מתוקשר, נדון לכתחילה כלא-רלבנטי, משום שהוא אינו משרת, בכל קנה מידה, את אחד הצדדים הניצים על כח פוליטי ועל מעמד חברתי. בעצם, בישראל הנוכחית, משורר הכותב "חֶלְקִי אֲדֹנָי" אָמְרָה נַפְשִׁי היה נאלץ, קרוב לודאי, לפרסם את שירו בכתבי עת כ-"משיב הרוח" או "עתר", ובצמוד לאוריינטציה הפוליטית של כתב העת, המבטאת שירה אמונית (ותאולוגית-פוליטית). לחליפין, יוכל  המשורר לקרוא את שירו זה בערב "ערס-פואטיקה", כמשורר מזרחי, המעז להשמיע את שם ה', כביטוי למעגלי חייו (קם , מניח תפילין וקורא שמע ישראל) ומסורתו – הערוכים כנגד "האשכנזיות" המחולנת, המבקשת-לכאורה,למחוק את זיכרונו המזרחי.

*

*

נשוב לצלאן, לפחות בשני שירים שכתב  יש מעבר מן הזמן אל העל-זמן: "כּוֹרְמִים חוֹפְרִים/ בַּשָּׁעוֹן חֲשׁוּךְ-הַשָׁעוֹת/עֹמֶק אַחַר עֹמֶק // אַתָּה קוֹרֵא, // הַבִּלְתִּי-נִרְאֶה/ מְזַמֵּן אֶת הַרוּחַ / לִגְבוּלָהּ // אַתָּה קוֹרֵא, // הַפְּתוּחִים נוֹשְׂאִים / אֶת הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן, / הִיא יוֹדַעַת אֹותְךָ, / בַּשָּׁבָּת." [סורג שפה, עמוד 124]  וכן בשיר גביש: "אַל תְּחַפְּשׂי אֶת פִּיךְ עַל שְׂפָתַי, / אֶת הַזָּר לִפְנֵי הַשַׁעַר, / אֶת הַדִּמְעָה בָּעַיִן. // שִׁבְעָה לֵילוֹת גָּבוֹהַּ מִזֶּה נוֹהֵה הָאָדֹם לָאָדֹם / שִׁבְעָה לְבָבוֹת עָמֹק מִזֶּה דוֹפֶקֶת הַיָּד עַל הַשָׁעָר, / שִׁבְעָה וְרָדִים מְאֻחָר מִזֶּה הוֹמֵה הַמַּעְיָן." [תפנית נשימה: מבחר שירים, ליקט, תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21].

השיר כורמים חופרים  מתחיל אמנם בשעון חשוך-שעות, כלומר בזמן עמום, זמן שאינו זמן השעונים ואפשר כי מדובר בזמן הקשור בחווייתו הקיומית של האדם, הזמן האוזל נוכח המוות והאֵינוּת, החלוף שלא ניתן למדוד ולהעריך, משום שאדם אינו יודע בבירור מתי יבוא קיצו; בד-בבד, זמן זה אינו זמן חידלון בלבד, אלא גם עשוי לעורר את הויטאליות שבאדם. הואיל והוא חווה את זמניותו, הרי הוא חש צורך להגשים בחייו דבר מה, לכל הפחות להביאו כדי מבע – בזמן שנותר לו. צלאן חורג כאן לכתחילה מזמן השעונים, ממניין השנים והדקות, אל הזמן הפנימי והשפה הפנימית שבעמק אחר עמק  — השבת של צלאן (היום השביעי) מסמלת את סופו-שלו אבל גם את גאולתו (המספר 7 מסמל באופן טיפולוגי שלימות, אבל כאן, הוא מבטא אולי גם את השביתה ואת שיבת הכל אל מקורו הראשון).

גם בשיר גביש ממשיכה אותה מגמה של אי-הסתפקות בריאליזם ההיסטורי, אלא חריגה אל ממשוּת המצויה גבוה מזה, עמוק מזה, ומאוחר מזה. המספר הטיפולוגי 7 חוזר כאן. וניתן להבינו כשבע שאחרי האחד, כלומר כשמונה, מספר שמסמל בתרבויות רבות את מה החריגה מהקוסמוס ומן השלימות הטבעית הסופית, ובקצתן – את המעבר בין סוף לאינסוף.  

וכך, אמנם נמצאים הוגים יהודיים רבים שהדגישו את היום השביעי או הספרה שבע (שבת, שמיטה) כעידן הגאולה (כך למשל, פילון האלכסנדרוני, ר' אברהם בר חייא ור' יצחק אברבנאל) ולעומתם הוגים שהדגישו את השמונה – החורג מן השבע, או את היובל (50) החורג משבע שביעיות (49= 7×7), כשבת המוחלטת וכחבירה או התעלות של הסופי (הנפש/הנשמה או הקוסמוס) אל עבר הסיבה הראשונה או עבר האינסוף (ר' אברהם אבן עזרא, ר' עזרא מגירונה, ר' יעקב בן ששת, רמב"ן, ספר התמונה, מהר"ל).

אבל האם ניתן לעלות לקומה שמעבר לזאת שבה פיר המעלית מסתיים? רואלד דארל עושה זאת עם מעופפלית הזכוכית בסוף צ'רלי והשוקולדה, ובספר ההמשך מטיילת אותה המעלית בין תקופות היסטוריות, ובמרחבי הקוסמוס. עם זאת, אין לדבר היתכנות ריאלית אלא בדמיון או בחלום. יותר מכך, ביודענו שאין האדם יכול להגיע אף עד קצה הקוסמוס הפיסיקלי, אין הוא יכול להציץ ולבחון האם יש משהו בכלל מעבר לממשוּת הפיסיקלית. לפיכך, המושג הממשי הקרוב ביותר לאינסוף הוא היקום עצמו. אם יש אינסוף החורג ממנו – ובכן, ניתן לקוות שכך הוא, אבל הדבר גובל באמונה ביכולתה של מעלית להנתק מהפיר בו היא נתונה ולשייט חופשית מעבר לגגות העיר והלאה לחלל ולקצה הקוסמוס שאין ניתן לשערו. המקום אפוא השומר לשירה מקום המאפשר דילוג דרך הזמן אל הנצחי (על-זמני) ואל האין-סופי, דומה מצידו לטענת המאמין ו/או המיסטיקון, שיש שם איזו ממשוּת מוחלטת שאליה הנשמה עשויה להתחבר, ובשל כך לחרוג מגבולות העולם הזה, ולרכוש אילו יכולות השוברות ומכלות, מניה וביה, את מימדי הזמן, המקום ומשמרות היכשהו את הגרעין המהותי של האישיות.

כמו בחלום שבו הוא מעופף באמצעות ידיו מחלונו, אדם יכול לשמור את החוויה הזאת, שבה הוא סופי ואינסופי, זמני ונצחי, ובד-בבד שומר על אחדות-עצמו – בעיקר בפנימו (זו ללא ספק תקווה שמלווה את רוב בני האדם לאורך חייהם, אחרת מושגים כמו "נשמה" או "נצח" לא היו נפוצים כל-כך); לפיכך, השיר יכול לטעון לאינסוף או לנצח, כי שירה אינה חותרת במיוחד לתיאור דייקני של ממשוּת, אלא יותר לתיעוד החלומות, המחשבות ורחשי-הלב אודותיה. "חֶלְקִי אֲדֹנָי" או "שִׁבְעָה לְבָבוֹת עָמֹק מִזֶּה דוֹפֶקֶת הַיָּד עַל הַשָׁעָר" הם ביטוי נשגב של המגמה הזאת. כי בעולם שבו אדם נולד, חי ומת; בעולם שבו שורר כח הכבידה ואנו נדונים להרבה עמל וצער, החיים הפנימיים הם היחידים המגשרים אולי בין סופיותנו ובין תקוות קיום החורגת מן הקיום הארצי החולף-המוגבל. בממשות גופא, ספק אם אי פעם עמד גשר בין טענת האדם לאינסופיות (לרבות: "חֶלְקִי אֲדֹנָי" ) ובין האינסופיות שהיא-לעצמה. סביר יותר להניח כי בינותיהן רוחשת – תהום עמוקה מִיָּם (ואפילו מים סוּף).

*

*

ראה אור אלבומן החדש של האחיות לוז, The Birth of Hope / פתח תקוה

  וכאן ניתן להאזין לו (המלצה חמה).

  

בתמונות: Egon Schiele, Art Cannot be Modern, It is Eternal, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

עצומות ופקוחות

*

"אבל אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק," אמר שְׁפִּינוֹ, "זה כמו למות פעמיים."[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, מאיטלקית: מירון רפופורט,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996, עמוד 40]

*

1.

 אני כותב מאז 2009 כנגד גזירות הגירוש המתחדשות. אני חושב שב-2009 הייתי יותר ישראלי לבטח יותר ציוני; הרגשתי חלק ; התרעמתי על גזענותם של ישראלים-יהודים כמוני, שמאחורי הכל עומדת תפיסתם שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. כיום אני נוטה לפקפק האם דברים שהשמיע בחדות השופט העליון אדמונד לוי (2014-1941) כבר בשנת 2006 כנגד סחר באדם, גירוש פליטים ומהגרי עבודה מישראל וכנגד פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, יועילו או יספיקו. הממשלה הנוכחית נלחמת עד חורמה בשופטי בג"ץ ובמעמדם הציבורי, גם כאשר השופטים מסתמכים על מקורות יהודיים אוטורטיביים גרידא. כמו כאן:
*

אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו, חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף ולפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות היסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של הגלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים (שמות כ"ג, 9).

[אדמונד לוי, בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346 (2006) ; מצוטט מתוך: ספר אדמונד לוי: קובץ מאמרים לזכרו של השופט אדמונד לוי ע"ה, עורך: אוהד גורדון, חברי מערכת: אסתר חיות, יצחק עמית, אליקים רובינשטיין, הוצאת נבו: צפרירים 2017, עמוד 9].

*

בג"ץ כבר פעל בנדון בעבר, ודחה תוכניות גירוש, ובכל זאת ממשלות נתניהו ממשיכות להפיק תכנית גירוש אחר תכנית גירוש; שמא בג"ץ יירדם בשמירה. עלינו כחברת-אדם מוטלת האחריות לדאוג לכך שמערכת המשפט לא תירדם בשמירה. זוהי התועלת האמתית היחידה שיש בעצומות שמפרסמים אינטלקטואלים ואנשי רוח בזמן הזה. השמעת הקול המוסרי אמורה להזכיר לשופטים בדין, מה תפקידם. ושעדיין ישנם מי שנושאים אליהם עיניהם בבקשת צדק, גם בזמנים מוכי שחיתות, שספק נשתיירה עוד חלקה נקיה אחת (עוד מעט יאשימו את האקדמאים שהם מנהלים קשרים עם אוניברסיטאות זרות, שנתמכות בכספי ממשלות זרות).

ובכל זאת, הואיל ונטלתי חלק  בעבר בהבאת מאמרים מעולמה של היהדות הרבנית האוסרים על עינוי וגירוש וכליאת שווא, כאילו שמישהו בעמדת כח ציבוריות (גם באקדמיה) קשוב לקולות אלו, שעה שהייתי צריך לקחת בחשבון כבר אז, שההנהגה היהודית כבר המירה דתהּ ואת אלוהיה, ומעתה אין לה אלא כסף, כח ושחיתות, לארגן באמצעותם את תפיסת האלוהים הנמצא בכיס החליפה הפנימי על יד כיפת הבר-מצווה שהפוליטיקאי מקפיד ליטול עימו לאירועים שבהם משתתפים דתיים. מיהם דרעי, בנט, גפני וליצמן אם לא בני-אדם הסוברים כי לא משנה מה יעשו ואיך יעוללו, אלוהים איתם כי הם הניחו תפילין בבוקר והתפללו שחרית? ממש כאותו מחסל יהודי שפעל בשנות השלושים בשורות המאפיה בניו-יורק, ונמנע מעבודה בשבת.

הדת החדשה הזאת אפילו אינה ניאו-יהדות או רפורמה. אם מתרדמת התבונה נולדות מפלצות – הנה החברה הדתית-מסורתית (כיפת-בר-מצוותית) החדשה שהתפרנסה שנים על שנים על זכויות יתר שהעניקו לה קברניטי מדינת ישראל, שהזינו ביודעין או באין-יודעין את התפיסה המסורתית, שנוצרה כדי לשמור על יהודים ביהדותם, בימי גלות ומצוקה – לפיה היהודים נבדלים-הם משאר האומות, ויש להם נגיעה חריגה לעניין האלוהי  ולתורה (החל בריה"ל, המשך במהר"ל וברמ"ע מפאנו) ולכן זכויות וחובות חריגות, הגיעה לידי כך שמכוח זכויות היתר ותפיסת הנבדלוּת, קובעת כי ניתן לגרש ולרמוס בני אדם. כל-אימת שבית המשפט העליון מבטל את רוע הגזירה, וכורת את ראש ההידרה הזאת, צומחים ועולים תחת הראש החסר – שני ראשי נחש.

*

2.

הרהרתי במאמרה של חנה ארנדט (1975-1907)על הפליטים היהודים, 'אנו הפליטים' ב-1940-1939, ובכך שציינה, בזמן אמת, שרבים מהם (בהם אנשי רוח ובני המעמד הבינוני) בחרו לסיים את חייהם משום שלא היו מעוניינים להיהפך לשנוררים, שחייהם עוברים עליהם בהתדפקות על דלתות ושערים.

המאמר הביא אותי לחשוב על כך שממשלת ישראל לא זאת בלבד שמתאכזרת לפליטים לא-יהודים אלא גם הופכת את היהודים החיים כאן טפין-טפין לשנוררים: קיום מבוסס מענקים, פרסים מזדמנים (כל אלו במקרה הטוב), מקומות עבודה מזדמנים, רובם לא יציבים, עובדים יוצאים-ובאים במערכת שתמיד תשמח להראות לך את הדלת אם לא תאריך את שעות עבודתך (על חשבונך, כי יגבילו את מספר השעות הנוספות); אם אתה עצמאי, תזכה לחיים שבהם בתחומים רבים תשולם משכורתך בשוטף+ (לעתים חודשים רבים); אין פנסיות וגם אם יש — מי ערב שישולמו בעוד 40-10 שנה, כשהרפואה הציבורית ושירותי הרווחה כבר כעת מצויים בקריסה, ויש כ-1.8 מיליון עניים?

לפיכך, אם אינך בעל הון או בן למשפחה עשירה, בישראל הנוכחית, אין תקווה לאחריתך. אנו פליטים בעצמנו. הסיבה לא לגרש מכאן פליטים ומהגרי עבודה אינה מוכרחה להישען על המצב היהודי בגלות ובימי השואה, אלא על כך שאנחנו סך-הכל מעט-פחות פליטים מן המועמדים לגירוש; וכי מעמדנו במדינת עשיריה, מתנחליה, ואברכיה, איתן הוא? כלומר, יותר משיש לבסס את ההתנגדות לגירוש  על האתוס היהודי, יש לבסס אותו על סולידריות פשוטה.

*

3.

הלכתי לחוף הים בלילה. ישבתי והקשבתי. התמקדתי על קו האופק ככל שהירשו לי עיניי. לא יודע מה ביקשתי. אולי ספינת פירטים.

*

*

בתמונה: Edward Ruscha, Untitled (Galleon Ship Silhouette), 1986

Read Full Post »

סִפּוּר קטן

 

 

*

פרק החתימה בממואר של הפילוסוף הברלינאי (במקורו: ליטאי), שלמה מיימון (1800-1753), מתחיל כך:

*

"בשביל אותם מקוראי, שהרצאתי החמורה על הספר "מורה נבוכים"  הפילה עליהם שעמום, הריני נותן בזה לשם פיצוי ולשם סיום את הסיפור האלגורי הקטן הבא …"

[חיי שלמה מיימון: כתוב בידי עצמו, מגרמנית: י"ל ברוך, עם פתח דבר למהדורה החדשה מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2009, עמוד 283] 

*

לפני שנעבור לסיפור ולאלגוריה ולכל אשר בהּ, ראוי להתעכב על התנצלותו של מיימון.הפילוסוף מקדיש בחלק השני של ספרו (פרקים א- י) כמעט 70 עמודי דפוס לסקירת ספרו הגדול של המיימון שקדמוֹ (הרמב"ם, 1204-1138).  אם רוב ספרו של מיימון המאוחר (שלמה בן יהושע, שנטל לעצמו את השם "מיימון" ע"ש הרמב"ם) הוא ממואר העוסק בהתהוותו כפילוסוף וביציאתו ממעגל היהודים מקיימי המצוות אל מעגלי ההשכלה היהודית והאירופאית, הרי בהרצאה הספציפית הזאת –  דן מיימון בכובד ראש בפרקי ספרו של הרמב"ם וההשפעה שנודעה להם עליו. הוא חש צורך להתנצל במפגיע על כובד הראש שתקפו ולהפיגו באמצעות סיפור קליל בהרבה, לכאורה כדי לתקן את הרושם הכבד שהפיל על חלק מקוראיו (סקירה ארוכה של חיבור רבני יהודי, שנכתב 600 שנה קודם, לקהל גרמני משכיל בן שלהי המאה השמונה–עשרה), בתקווה שלאחר קריאת הסיפור הקטן, – הם ייזכרוּ במיימון השנוּן והחד כתער  שהכירו מיתר חלקי הממואר שלו. זוהי התנצלות של פילוסוף היודע כי הפילוסופיה כל שכן לאפיקיה היהודיים היא מכשלה בדרכו של מי שמעוניין להצטייר ככותב עכשווי,  שנון, מבריק וקליל. קשה מאוד להציג את הרמב"ם ותפיסותיו בקלילות והומור. הרמב"ם היה אמן כתיבה אבל לאו דווקא טריקסטר, וכזכור היה רופא ואיש הלכה יותר מאשר ליצן על חד אופן בקרקס או סאטיריקן בן המאה השתים-עשרה.  משהו בתערובת שבנתה את עולמו: הלכה, חוק, תיאולוגיה, פילוסופיה מן האסכולה האלפאראביאנית (אבו נצר אלפאראבי, 950-880 לספ'), שאין עימן בידור ולא שחוק –  מקשה מאוד להציגו, כדמות שצחוק בצדהּ. עולם החובות המיימוני (הדברים שיש ללמוד להקים ולקיים בשם הדת והשכל) עוד יותר מעולם החובות הקנטיאני, נתפס על-ידי שלמה מיימון עצמו כדבר הרחוק ביותר מהומור וקלילות. אם היה שלמה בן יהושע, בן תקופתנו, ודאי היה נתקל בקוראים המדלגים על  הרצאתו אודות מורה הנבוכים מפני אמ;לק (=ארוך מדי; לא קראתי) ומחפשים בידור אלגנטי ומהיר יותר. לכל אלו מציע מיימון את הסיפור הקטן שלו.

הסיפור הקטן, נקרא: הנשף העליז: סיפור מתוך ספר-הזכרונות של ידידי והוא הצגה קצרה וסאטירית של תולדות הפילוסופיה כנשף מסכות שנערך לכבודה של גברת מהוללה, בלווי יין שמפני (=שמפניה), משחקי קלפים, מקטרות מעשנות טבק מן המובחר, וניסיון לנצח בתחרות ריקודים כדי לזכות בכבוד לרקוד מחול אחד עם אותה גברת שאין רואים את פניה, ולפיכך נאלצים הקרואים לחולל ולרקד בסגנונות שונים. אחד אחרי האחר נכנסים גדולי הפילוסופיה של הזמן העתיק וכל אחד מהם מציע את ריקודו שלו, אחדים מהם רוקדים בלי לנוע כלל ממקומם; אלו יוצרים חוקים חדשים, המבהירים כיצד מותר לחשוב וכיצד אין לחשוב (רמיזה לאורגנון של אריסטו); אחדים ספקנים בקשר למציאותהּ של הגברת המסתורית (הסקפטיקנים: פירון וטימון ואחרים), ואחרים מואסים בפולמוסי-הרקדנים, שרק הולכים ומתרבים ללא פשר, ושבים לביתם לעסוק בענייניהם. כל הסיפור  הזה הוא קריצה הומוריסטית של מיימון כלפי כובד הראש ו-"החתירה אל האמת" המגולמות במסורת הפילוסופית החל בקדמוניה וכלה במאספיה. מיימון לדידי, באמת מוטרד מכך, שאפשר כי איבד חלק מקוראיו במהלך החלק הארוך שייחד לסקירת מורה הנבוכים, בין אם אלו קוראים שנרתעו מן העיסוק 'היהודי' שיש בו הדרת-כבוד כלפי פילוסוף יהודי קדמון, ובין אם היו אלו קוראים שנזדמנו אל בין דפי ספרו של מיימון, כדי להתוודע אל סיפור חייו הצבעוני, מלא התלאובות ומעורר ההשראה –  מתלמיד ישיבה צעיר, שהתחתן כבר בגיל  13 לערך, דרך עזיבת משפחתו ונדודיו למערב, התקבלותו אצל משה מנדלסון בתחילה והרחקתו מחוגו אחר-כך, ועד הפיכתו לאחד מפרשניו החשובים של עמנואל קאנט (1802-1724 לספ'), כוכבהּ וחביבהּ של הבורגנוּת הפרוסית, אשר שלוש ביקורותיו נתפרסמו במהדורות חדשות ומחודשות בגרמניה, דבר שנה בשנה (איני יודע עד כמה קראו הגרמנים את קאנט, אבל ספריו הפכו למשהו ששום ספריה ביתית אינה שלימה בלעדיו –  כוכבהּ של פרוסיה החדשה).  יותר מכך, נראה כי מיימון מבקש להבהיר לקוראיו כי הוא לא שב אל אולם הישיבה אלא בקלילות יוצא לחלץ איבריו באולם הריקודים.

חשבתי על השניוֹת אצל מיימון ועל הדילוג הגדול שלו בחזרה מהרמב"ם אל החברה הגרמנית ואל נשף הריקודים, כאשר נחתה בתיבת המייל שלי הודעה על כנס החוגים למחשבת ישראל 2017 באוניברסיטת בר אילן, כאשר יום קודם נחתה הודעה על כך שהתקבלתי והרצאתי תיכלל בכנס; באותו שלב, לא זכרתי שבכלל ניגשתי לקול הקורא (את ההצעה שלחתי לפני כמעט שבעה חודשים ובינתיים שכחתי לגמרי מכל העניין). בחנתי את התכנית. אין רמב"ם ולא שלמה מיימון. לא יכולתי שלא להתרשם מכובד הראש, ועוד יותר –  מהגירתם ההולכת-ונמשכת של מוקדי-הדיון בכנס החוגים הזה מפילוסופיה ומדעים אצל היהודים ומ-"מחשבת ישראל" (שיסודהּ בתנועת ההשכלה היהודית-אירופאית) –  לתיאולוגיה, הלכה, מחשבה רבנית אצל היהודים – באופן ההולם את תהליכי ההדתה הפוליטיים הנוהגים במקומותינו. אין דעתי כמובן לבקר את מארגני הכנס ואת הועדה שבחרה את ההרצאות. יש להניח כי התכנית היא רק בבואה של מכלול ההצעות שנשלחו מקרב אנשי סגל ותלמידי מחקר בחוגים למחשבת ישראל; ובכל זאת— כ-20% מהרצאות הכנס עוסקות בראי"ה קוק, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ועוד כ-10%-20% נוספים עוסקים ברבנים ציונים דתיים אחרים, כלומר יש כאן, בראש ובראשונה, פניה לקהל ציוני-דתי (וימין-מתנחלי), ולקהל הצמא לעוד מהדוקטרינציה התיאולוגית-פוליטית המאפיינת את דרכהּ של הציונות הדתית ועיתוניה. כמו כן, מיוצגים הנדבכים התיאולוגיים-מיסטיים של היצירה הרבנית במאות השנים האחרונות במושבים המיוחדים לקבלה ולחסידות. מה שמפתיע, ואולי כבר לא כל כך מפתיע, היא הסתלקותהּ של הפילוסופיה. כלומר: יש עדיין הרצאה אחת על פילון האלכסנדרוני, אחת על ר' יהודה הלוי בפרספקטיבה של הלוגיקה הפילוסופית של ימי הביניים (ולאו מתוך הפרספקטיבה המיסטית-תיאולוגית-פוליטית המוכרת לעייפה), אחת נוספת על ברוך שׂפינוזה (תוגד על ידי חתול צ'שייר אנושי), אחת על עמנואל לוינס, ושני מושבים (הראשון והאחרון) שבהם ינסו חוקרים ותיקים לעסוק בפנים הפילוסופיים או ההיסטוריים-פילוסופיים בהגות היהודית המודרנית (Modern Judaism). מה שמסווה במעט את העיקר –  הידלדלות העוסקים/ות בקרב חוקרים שגדלו בישראל בפילוסופיה או במיסטיקה מתוך פרספקטיבות רחבות, ומתוך עיון משווה בין מקורות יהודיים ובין מקורות בלתי יהודיים, והצטמצמות הולכת ומתרחבת בשיח הרבני הפנים-יהודי לבדו (למשל, בכנס לא יינשאו הרצאות על ר' סעדיה גאון, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, ר' לוי בן גרשם, ר' חסדאי קרשקש, יהודה אברבנאל, יש"ר מקנדיאה, מנשה בן ישראל, משה מנדלסון, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, א"ד גורדון, לב שסטוב,  פרנץ רוזנצוייג, מרטין בובר, סימון וייל, לודוויג ויטגנשטיין, אלברט איינשטיין, ולטר בנימין, גרשם שלום, חנה ארנדט, אברהם יהושע השל ועוד ועוד) . ובכן,  בשביל אותם מקוראיי, שהרצאתי החמורה על המתרחש בחוגים למחשבת ישראל  הפילה עליהם שעמום, הריני מפנה לשם פיצוי  לעובדה לפיה הכנס כולל גם מופע של שני מוסיקאים מצוינים בתכלית: מרק אליהו (קמנצ'ה) ואלדד ציטרין (פסנתר ואקורדיון). ושפֹּה ושם הוא אמנם כולל תכנים המגלמים את רוחהּ המקורית של מחשבת ישראל, זאת-אומרת בטרם הפכה האוריינטציה ציונית-דתית-ישיבתית לכח-הדומיננטי בתחום.  אני כנראה אגיע לכנס (חוץ מלפטפט קימעא) על מנת לעודד את ידידי ד"ר אבי אלקיים, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, שאני סומך ובוטח, שמושב חיוני ומעניין כגון: מחשבה והגות בצפון אפריקה, שהדיון בה נעדר מכנסים קודמים, נקבע ביוזמתו, ונדמה לי שגם המקום שבכל זאת הוענק בכנס הנוכחי לפילוסופיה ולקבלה – קשור בו. נדמה כי בעתיד הלאו רחוק נאמר עשור קדימה (לאו דווקא באוניברסיטת בר אילן) כבר יעדיפו עוד כמה הרצאות  נוספות על הרב סולובייצ'יק על חסידות חב"ד או על התיקון הכללי של ר' נחמן מברסלב , על הרב שג"ר ועל התיאולוגיה של נאמני הר הבית (נושאים הקורצים בהרבה לשלומי אמוני ישראל).  גם הישיבה עדיין מעורבת, ויש גם נשים שמרצות, כך שגם אתן/ם מוזמנות/ים לבוא.

*

*

*

בתמונה: Giandomenico Tiepolo (1727-1804), Scena di Carnavale, Oil on Canvas 1755 Ca

Read Full Post »

דברים שבשִׁכחה

*\

1.— אתמול על יד הבית בפינת הרחובות דוד אלעזר וגוש עציון— עבודות בכביש. אני שב עם בני הקטן מהגן והוא שואל אותי: מה עושים האנשים לכביש? זה גורם לי להתמקד. התמונה היא כזו: שלשה פועלים פלסטינים בבגדי עבודה, חוצבים במרץ; מתאימים אבני שפה חדשות; גורפים אבני חצץ. לצידם, על שפת הרחוב, מן העבר השני של גדר-ביטחון המסמנת את תוואי העבודות, עומדים שני יהודים ישראלים, לבושים למשרד. משתעשעים באייפונים חדישים שהם מקישים עליהם בחדוה; עיניים שקועות בצגים; לוגמים בהנאה אייס-קפה שרכשו כנראה דקות קודם בבית קפה סמוך (אחת הרשתות). ככל הנראה, מנהלי-עבודה.

אני מסביר לבני על העבודות שמתבצעות שם. הם מתקנים את הכביש, הם בונים מחדש את אבני השֹפה. נחה עליו דעתו.  כמובן, שישנם דברים שאני משאיר לעצמי. דברים שאני לא חושב שהוא יבין בגילו. זה מעציב שלולא שאלתו כלל לא הייתי מבחין במה שעובר מולי ברחוב. כל כך תדיר, כל כך שגור, שכבר לא בנקל מתעוררים לזה.

*

2.—הצייר  יוסל ברגנר כותב בממואר שלו, עיקר שכחתי:

*

לאה גולדברג ואני היינו חברים טובים, היינו נפגשים אצל אריה נבון או בבית שלה, עם האמא שלה. פעם ביום חמסין כבד, פגשתי את לאה בקצה רחוב דיזינגוף, הולכת, ספר בידהּ וכרית קטנה מתחת לבית השחי. שאלתי אותה ביידיש. "לאן זה?" והיא ענתה לי ביידיש: "צוּם טייך, ליענען", כלומר "לנהר, לקרוא". אמרתי לה: "אבל הירקון מסריח וחם נורא". והיא הביטה בי בעיניים מופתעות: "באמת?" כל-כך היתה שקועה בעולמהּ

[יוסל ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 175]

יש להניח כי לאה גולדברג לא באמת סברה כי היא הולכת לקרוא אצל מיטב נהרות ליטא ואגמיה; בספר טוב ניתן לשקוע בכל מקום, ועוד יותר על דשא, על יד מים ואִבֵּי-נחל, המפיקים רחשיהם, בצל צמרות וציוץ צפורים. מלבד זאת, אפשר כי גולדברג עוד נהגה ללכת אצל הנהר לקרוא בילדותהּ ובנערותהּ, ועל כן, אף שהירקון אינו נהר, בכל זאת ההליכה לקרוא על גדתו— משמרת זיכרון או חווייה רבת שנים, ויש בזה יופי כשלעצמו. אבל, דווקא ברגנר לא רואה את זה כלל. הוא ענייני-פונקציונלי. הוא כלל לא פתוח לאפשרות לפיה לאה גולדברג המבוגרת הולכת לקרוא על גדות הירקון, יד ביד, עם לאה הילדה, ומדובר כאן במשהו שהוא הרבה יותר מאשר היכן כדאי למקם את הקריאה, ואם ישנם מקומות טובים או קרירים יותר או מריחים טוב יותר לשם כך. ברגנר טוען כי גולדברג כל-כך שקועה בעולמה שאינה רואה נכוחה את המציאות המונחת לנגד עיניה. אבל יש גם מימד מסויים שנעלם לחלוטין מעיניו של ברגנר. את עולמהּ הפנימי של גולדברג, על כל פנים, הוא איננו רואה. אני איני רואה זאת לגנאי. כמו שכתבתי מעלה, יש בנו (בכולנו) רגילוּת להביט רק אל מה שאנוּ רגילים להביט בו, וכל התמקדוּת באה כנראה על חשבון אפשרויות התמקדוּת אחרות שהיו ואינן.

*

3. – לפני מספר שבועות בערב לכבוד צאת ספר מאת המשוררת האראנית פרוע' פרח'זאד בו נטלתי חלק להזמנתה של המתרגמת סיון בלסלב, נקשרה שיחה ביני ובין משתתפת אחרת , ד"ר קציעה עלון, חוקרת השירה המזרחית (ספריה אפשרות שלישית לשירה ושושנת המרי השחורה – מבואות לחקר השירה המזרחית ואפיוניה ראו אור בשנים האחרונות). בין היתר אמרה לי קציעה שהיא מתפלאת, דווקא לנוכח עיסוקי בספרות יהודית וערבית וערבית-יהודית ורשימותיי המוקדשות לשירה, על שאיני מקדיש רשימות לשירה המזרחית הנכתבת כעת. עניתי לה שמעט קשה לי להכיר בקיומהּ של שירה מזרחית, שכן שירה היא שירה, ואיני מכפיף אותה לחיברות, קבוצתיות, עדתיות (מבחינתי, שירה היא עניין של אינדיבידואלים המביעים את עולמם בשפתם הפנימית האידיוסינקרטית). להכרתי, איני יכול לשלול כתיבתו של אדם המעיד על סבל או עוול שהוא עצמו ספג או שספגו קרוביו; והואיל ואין בי כל סממן של שיוך קבוצתי, קשה לי להזדהות עם מאבק פוליטי שכזה, שבו השירה היא המשכה של הפוליטיקה. גם לא זכור לי שכילד מגמגם מאוד עם קשיים מוטוריים ממשפחה לא-אמידה הייתי בשלב כלשהו זכר אירופי בעל פריבילגיות או שמישהו הזדרז באופן מיוחד לפתוח בפניי שערים. הבקשה הזאת להזדהות טוטלית עם הנראטיב הקבוצתי-המזרחי או דחייתו הטוטלית אינה הסיפור שלי. יש כל כך הרבה סבל ועוול בעולם, כדי שמראש אוכל להכיר כי איני יכול להרגיש הכל, להבין הכל, להיות חלק מכל דבר, להיאבק על כל מטרה. את המאבקים המינוריים בהם השתתפתי או שאני עדיין משתתף אני נוטה לבחור בהתאם לכשריי, יכולותיי ורגישויותיי. ממילא יש הרבה-לרוב המייצגים את המאבק המזרחי. ובכל זאת, מאז אותה שיחה, אני שואל את עצמי מדוע אני בוחר להתמקד דווקא בנושאים אחרים ולא בנושא זה. אין לי ספק שהעוול ההיסטורי הסוציו-אקונומי שנעשה לתושבי עיירות הפיתוח הוא מקומם; אבל לא ברי לי האם הוא הוא מאבק עדתי לכתחילה. אני רק יודע כי כל הדיבור העדתי הנמשך גורם לי אי-נחת רבה (בחיי היומיום, קשה לי אפילו להגות מלּים כמו מזרחי ואשכנזי). זה זר לי. אני בכל זאת שואל את עצמי אם יש משהו שאינני רואה; בו אינני מבחין.

*

4. – בספר שיריו המאוחר של המשורר ישראל אפרת (1981-1891,היה גם רב, פרופ' לפילוסופיה, ובאחריתו גם נשיא של כבוד של אוניברסיטת תל-אביב) מובא השיר הבא:

*

הטָּוָסָה הַגְּדֹולָה פָּרְשָׂה מְנִיפָתָהּ.

בְּרַחֲבֵי הַשָּׁמַיִם,

ראשָּׁה מֵעֶבָר לַגַּגוֹת עַל פּנֵי הַיָּם

בּוֹעֵר כָּפָּז עַד צַוַּאר

וְעינֵיהַ הּרַבּוֹת בִּקְצוֹת כְּנָפֶיהָ

חובְקוֹת אֶת הַכָּל תּוֹך הָגוּת

צִדְפִית כּפוֹרִית

 *

וְאֲנִי וְהַרחוֹב וּלְבָנָה צְעִירָה

עוֹמְדִים לְבַדֵּנוּ בָרְחוֹב

 *

[ישראל אפרת,  קיצַי השׂרופים רוננים על גני: שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1980, עמ' 154]

*

אותי תפס השיר מצד הדימוי של טווסת הפז הגדולה המצוי בו; כזכור, היה סימלה הגדול של שירת היידיש (שירה שנכתבה ביידיש) טווס הזהב (די גולדענע פאווע). איציק מאנגער שאף בכל מאודו להחיות של טווס הזהב של ימי האתמול; אצל היזידים בעראק, שלאחרונה סבלו מאלימותהּ הרצחנית של דאעש, השר העליון לכל מכונה מלאכ אלטווס (מלאך הטווס). אבל אצל אפרת זוהי טווסה גדולה יקוּמית, כמו צפור הפלאים הסימוּרג, מִזּוג בין הפניקס ובין טווסה המופיע בשאה נאמה (ספר המלכים) מאת אבו אלקאסם אלפירדוסי (נפטר 1025 לספ') ובשירו של המיסטיקון הסוּפי, פריד א-דין עטאר (נהרג 1221 לספ'), מנטק א-טיר (לשון הצפורים). בשניהם שוכנת הטווסה הפלאית על הר בסין ואוצרת בחובה את רזי היקום והקיום. אצל אפרת, היא אינה נמצאת על הר בסין. היא כמעט ניכרת כעצם השׂפינוזי בעל אין סוף התארים והמבָּעים. הרחק מתחתיה, אבודים במצולת רחוב: המשורר, הרחוב, ולבנה צעירה, מתבוננים אל הרז הזה, הגלוי לכל והנסתר מדעת, ויודעים שאינם נוגעים בו, רק חשים שולי-שוליו. ובזמן שהם חשים עצמם חלק משלם, נוטלים חלק ביקום אחד, הומה שוני, תנועה ומגוון. עולה שאלת ההתמקדות. כלומר, מעבר לחוויתם זוֹ,  ובאותה עת ממש, הם מתעלמים, מדעת ושלא מדעת, מהרבה מאוד התרחשויות שבודאי הֹווֹת ברחוב, ואינן עולות בדעתם גם לא בקצות-דעתם.

*

*

*

*בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, הירקון, אקוורל 1940.

Read Full Post »

האובֶךְ הסגול

*

1

   מעברו השני של החלון. ארבע יונים מתרוצצות. השמש צולל אל כולנו כעיט. חמה סתוית מפיזה אחדוּת סגול. כאילו פתע נפתח איזה חרך בהויה, שמא נפרץ, ואנו פנויים להציץ אל מה שהיה נעלם מדעת, ובכל זאת מוכר ללב פתאום. אני מהרהר בכך שהכנסיה המזרחית הקדומה ראתה ביונה את סמלהּ של הנשמה; וכי במדרש שיר השירים רבה מובאות היונים, כבנות כנף, המסמלות את ישראל מבחינת מסירותם לקיום התורה ונכונותם להיהרג על קיומהּ (מדרש מחריד למדיי). ועוד, מעלה לפניי, את טורי המשורר והתיאולוג היהודי-אנדלוסי, יהודה הלוי, אשר ייצג בדמות יונת רחוקים, גם כן, את ישראל, שרחקו מאוד מן הארץ אליה נכספו עת רבה. הנה, כל אימת שאני קורא בשירו עולים באזני משק כנפי יונה, הומים מרחקים. מה כל זה משנה? אני עדיין בחדר. בפגישה אחרונה עם מי שלא אראה יותר. שתי נשים על ידי, אחת ישראלית אחרת נפאלית, מדברות על החיים שלאחר החיים (אם יש כאלה); הישראלית מבינה פתאום שחברתה הנפאלית אינה מסכימה עם השגותיה על אחרית הנפש, משום שהיא מחזיקה בתורת הגלגול. אין זה הזמן לויכוח תיאולוגי. את הזמן מכתיב כאן מוניטור מצפצף-חורקני, כאילו היה איזה מין של ציפור-פרא בעצמו. אילו רק יכול ודאי היה מנופף בכנפיו, משיר כמה נוצות ברזל על הרצפות, ומצטרף לארבע היונים, השוהות עדיין בעבר האחר של החלון.

*

2

   בשעה שאיש אינו מביט אני מלכסן מבטי אל ספר שהבאתי איתי על רוח הקודש למיסטיקון הסוּפי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), וקורא על אודות מורתו הסוּפית נדיבת-הלב, אחת משתי מורות שהשפיעו על דרכו הרוחנית, יסמינה, אשר זכתה לכינוי, שמס (מערבית:שמש) אם-העניים, אני קורא את הפסקה שייחד לה אבן ערבי בחיבורו:

היא חיתה במרשאנה (مَرْشَانَة, עיר באל-אנדלוס, ספרד המוסלמית, גם כיום נמצאת בנפת סביליה, הסמוכה לגרנדה, ש.ר) של הזיתים שם ביקרתיה תכופות. בקרב אנשים מסוגינוּ, לא פגשתי מעולם במישהו דומה להּ מבחינת היכולת לכוון בכל עת את חיי הנשמה. בפעילויותיה הרוחניות ותפילותיה, התקשרויותיה עם האל, היא היתה מן הגדולים ביותר. היה לב לב טהור וטוב, כוחו רוחני ואציל והיתה בעלת הבחנה טובה. היא נהגה בדרך כלל להסתיר את הפנים הרוחניים באישיותהּ, אף על פי שטרחה לגלותם בפניי טפין-טפין בכל פעם, משום שהכירה כי אני קרוב אליה בעולמינו הפנימי, מה שהסב לנפשי שמחה מרובה. אף זכיתי לחזות באותן אינטואיציות יוצאות דופן, שבהן היתה מפליאה גם את המומחים בכך. את מזגהּ הרוחני ניתן לתאר כמזיגה בין יראתהּאת אללّה ובין שמחתו-התבסמותו (=של אללّה) מהישגיה המופלאים, מיזוּגן של שתי הבחינות הללו באישיות אחת היא נדירה מאוד בקרב אנשינו (=הסוּפִים).    

 

אני מרים עיניי מן הספר והולך לשבת למראשות המיטה; נוטל ידהּ של השוכבת שם, מונשמת, ויושב שם שעה ארוכה: תחילה במדיטציה, אחר-כך סחוּף מחשבות. כעבור שעה, אני נפרד והולך. צל הולך ומתקדר על מסגרת החלון. היונים כבר התעופפו אי-אן. השכנה לחדר, מביטה בנו, מדברת-מקוננת, בערבית-עראקית שוצפת, כאילו חושבת כי אין סיכוי שנבין: היא סחה על-דבר קוצרם, מכאובם ואי-תוחלתם של החיים.

*

3

   לאו צ'ה, מי שיוחסה לו האמרה, כי לאחר שהשיג אדם את התהילה, הפרישה לצל היא דרך השמיים, פנה, , יש אומרים, באחריתו אל תחנת הגבול המערבית של הממלכה הסינית, רכוב על גבי שור שחור; שומר הגבול הבחין בו רוכב הלאה, ונעלם בתוך אובך סגול, אשר עמד, באותה שעה, בין ההרים, ולא נודע עוד.

   לאחר שחזרתי לביתי מותש, גרוני כואב- חומי עולה, יצאתי עם בני התנוק, לרכוש לחם שיפון בחנות הטבע הסמוכה. בעוברי את סף החנות בדרך חזור, מצאתני אשתי והיתה שותקת.  'סבתךָ נפטרה לפני כמה דקות' אמרה לי.

   ד"ה לורנס כתב: עכשיו זה סתיו/ עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/ עֶבֶר הנְשִיָּה. המשפט כמו חלף בראשי, כאיתוּת שנקבע שם מזמן. ורק כאשר סיים לעבור, הופיע משפט חדש, לא שיערתיו בלבי, ביטא את שהבנתי מתוך דבריה של אשתי:

 'סבתא הלכה אל תוך האובך הסגול'– תרגמתי.

*

*

התרגומים לעברית מתוך روح القدس לאבן ערבי ומתוך The Ship of Deathלד"ה לורנס הם שלי [=ש.ר]

*

*

בתמונה למעלה:Egon Schiele, Houses near the townhall in Klosterneuburgs, Oil on  Canvas,  Date Unknown

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

נגד הגירוּש

*

   ממשלת ישראל עומדת לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה. שמועות על התכנית החלו עוד במאי 2009. מאז, כבר דומה היה כאילו, החרב שהונחה על צוואר המשפחות הוסרה, והנה שוב, הונפה במלוא עוז.

   הייתי שולח את שר הפנים ואת  ראש הממשלה, שרוממות המדינה היהודית בגרונם, אל הפסוק מספר קהלת האומר בפשטות: 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג', 15) ובמיוחד אל הפרשנות שהוענקה לו במדרשים: ויקרא רבא (פרשה כ"ז), תנחומא (סדר אמור סימן ט') ו-קהלת רבא (פרשה ג'), אשר משמעהּ הוא כי אלהים מלווה את הנרדפים, כל נרדפים, באשר הם הולכים, ללא סוגיית שייכותם לעם היהודי אם לאו.  יותר מכך, הייתי שולחם לעיין בגמרא,  תלמוד בבלי, שם מופיעות כמה אמירות רלבנטיות לסוגיית הגירוש, כגון: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים' (מסכת ברכות דף י' ע"א) או: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

   את המימון לתרגומם של כמה מכתביו של ברוך שׂפינוזה העניק ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. מכמה סיבות אני מתקשה להבין מה היחס בין בן גוריון ובין הפילוסוף האמסטרדמי [בן גוריון נקט לפחות בכמה פעולות שהיו קרובות יותר לנסיך של מקיאוולי יותר מאשר למשנתו הדמוקרטית-סובלנית של שׂפינוזה, אך אפשר כי כמו פרופ' ירמיהו יובל אחריו, ראה הוא בשׂפינוזה טיפוס יהודי-חילוני-תבוני ועל סמך אמירה בודדת של שׂפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני, בדבר יתכנות שיבת העם היהודי לארצו, אפשר לראה בו גם סוג של פרוטו-ציוני], ועוד פחות מה-לֶקח ימצא בו ראש הממשלה המכהן [אביו פרופ' נתניהו הן הקדיש את ימיו לחקר ר' יצחק אברבנאל (אחד מן האישיים היהודיים הבולטים ביותר בדור גירוש ספרד) ותרבותם-ההיסטורית של אנוסי ספרד, אך לא בשׂפינוזה באופן מיוחד]. ואף על פי כן, מן הראוי להביא את דברי שׂפינוזה, אשר כוחם נאה באשר לתולדותיו של הגירוש המתהווה: 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיבם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355)

   קשה להאמין כי חברי הממשלה המכהנת גם לוּ היו קוראים בכתבי וו.ג. זבאלד (המהגרים, אוסטרליץ) או ז'ורז' פרק (W, סיפורים מאליס איילנד) היו מצליחים ליצור אנלוגיה בין הילדים היהודיים שנלקחו מארצם ומהוריהם באחת (בזמן השואה, במשלוחים הומניטריים של הצלב האדום, שאם לא כן היו הילדים נעצרים ונשלחים למחנות ההשמדה, כהוריהם אחר כך) ובין ילדי המהגרים המצפים לגירוש, ולהבין מזה את סאת השבר, שתלווה אותם עד אחרית ימיהם, ובמיוחד: חוסר היכולת למצוא מקום ולראות בעולם שוב את ביתם.

   אבל, ממשלה זו, כפי הנראה, שמה לנגד עיניה את משנתו של המשורר היהודי-האנדלוסי הנפלא, שהיה בד-בבד תיאולוג מפוקפק, ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), שבספרו, כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (=ספר המענה והראיה על אודות הדת המושפלת), הנודע גם בשם כתאב אלכזארי (=ספר הכוזרי), שם בפי מלך הכוזרים, בן שיחו של החבר היהודי,  את הטענה הבאה, שאמנם החבר היהודי מקבלהּ בשמחה:

קאל אלכזריّ: ד'לך כד'לך לו כאן תואצ'עכם אכ'תיאראً לכנّה אצ'טרא[ראً] ואד'א אצבתם אלט'פרה' קתّלתם (כתאב אלרדّ, מאמר א, סימן קי"ד]

אמר הכוזרי: כך היה אמנם אם ענוותנותכם (=שפלות-הנפש מתוך מצב הגלוּת, ש.ר) היתה מתוך בחירה, אבל היא כורח שהוטל עליכם, וכאשר תשיג ידכם את הממשלה, תהרגו אף אתם את מתנגדיכם [תרגום=ש.ר].

   ממשלה המזהה את הציונות, בראש ובראשונה, כמנגנון שררה כוחני שנועד לארגן ולתעל את דיכויים של לא-יהודים היא בעייתית מאוד, ודומני כי אינה עומדת בקנה אחד עם ערכיהם של מקימי המדינה. צריך כמובן לשאול באיזה מובן בדיוק מדינת ישראל עודנה 'אור לגויים', ולא מאפליה מדכאת. עוד יותר, שומא לשאול, מדוע לא נוסדה חקיקה מסודרת באשר למהגרי ההגירה במהלך עשור וחצי החולפים, לולא היו כל מיני קבלנים פרטיים סוחרי-אדם, המקורבים אצל כל מיני פוליטיקאים, ואנשי שררה, שהרוויחו מכך ממון רב (לא פעם ניצלו את התוהו-ובוהו החקיקתי בכדי לגבות מן העובדים סכומי עתק בבואם ארצה; חזיתי בעיניי פעם בחבורת עובדים שנכלאה באתר בניה לאורך שבת שלימה ללא מקור מיים. הם ביקשו ממני מיים, בחולפי בדרך, באנגלית, ועוד ביקשו שלא אתלונן בכדי שלא יגרשו אותם). ומה חטאו 400 הילדים האלה בדיוק, שהרי הם פרי אהבה של הוריהם, שבאו לעבוד בישראל, כאנשים חופשיים הזקוקים כדי פרנסתם, ולא כעבדים חסרי-זכויות שניתן לגזור עליהם (אולי רק בשלטון אפל במיוחד) את שלילת זכות ההולדה.  גם באשר לסוגיית המוני הפליטים הסודנים המתדפקים על שערי הארץ וממלאים את אילת, אין כל רלבנטיות לגזר הדין שהוטל על אותם 400 ילדים. ישנם עוד דברים המצפים להסדרתם כחוק, אך אי אפשר להרוס חיי אדם בכדי ליצור הרתעה ופחד. זה נפסד בתכלית. קצת דומה, למלאכתם של ארגוני הטרור בתכלית פעולתם.  ולמה שממשלת ישראל עומדת לעשות ב-400 הילדים האלה ניתן לראות פעולת טרור ממש.

   זוהי שעה חמורה.הייתי מבקש בכל לב מכל הקורא/ת כאן, להפיץ את הדברים, או לכתוב בעצמה/ו רשימה משלה/ו (בבלוגו/ה, בדף פייסבוק, או: אי-מייל לרשימת התפוצה) כנגד הרשעה הניצבת בפתח עיניים. מוכרח להיווצר איזה שיח ציבורי, איזו אי-נחת, שתגרום ליושבים על יד שולחן הממשלה לחזור בהם. ישנה גם עצומה הקוראת לביטול הגירוש. אנא חיתמו עליה. ישנו גם אתר מצוין, Israeli–Children, העוסק במניעת הגירוש, ובהסברה שיטתית (שאלות ותשובות) הנוגעת ישירות ללב-הענין. המדינה הזאת לא קמה בכדי להשתמש באותם כלים בהם פעלו מלכיות/ממשלות זרות בעבר כנגד העם היהודי. הבא להתגייר מציג לו  בית הדין הרבני את ישראל כ- 'דחוּפים, סחופים ומטוֹרפים" מכל העמים, מפאת תלאותיהם ומאורעותיהם (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן רס"ח הלכה ב'), האם ממשלת ישראל אינה הופכת כעת משפחות שהוקמו כאן בארץ, לדחופות, סחופות ומטורפות?.  מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים, ואנו כאזרחי המדינה לא ניתן יד לכך. את המנגינה הרעה הזאת בהחלט אפשר להפסיק. אנחנו יכולים להפסיק אותה.

עדכון 5.9.2010 : הלינק לעצומה בגוף הרשימה שוּנה לעצומה הרלבאנטית יותר העתידה להגיע לידי ראש הממשלה המכהן. בשעת פרסום הרשימה לפני למעלה מחודש ימים (שלהי יולי 2010), היתה עצומה אחרת נגד הגירוש שמוענה לידי אשת ראש-הממשלה ועליה נסב הדיון בתגובות בתאריכים העוקבים לימי פרסומה של הרשימה.

בתמונה למעלה: שמואל הירשנברג, גלות, שמן על בד 1904.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »