Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהודים’

*

יוסף אגסי  וישעיהו ליבוביץ בשיחה משנת 1993, על היתכנות מלחמת אזרחים.  

*

1

    בראשית השבוע שעבר הלך מעם החיים הפילוסוף של המדע [הוא ודאי היה אומר: המטאפיסיקאי, לפי שטען כי עד אמצע המאה העשרים לערך כל הפילוסופים של המדע ראו בעצמם מטאפיסיקאים], ותלמידו הביקורתי של קרל פופר (1994-1902), פרופ' יוסף אגסי (2023-1927). ביוני 2018 היתה לי הזכות להשתתף עמו בשיחה פומבית ברמת-אפעל בפני ותיקי טייסות חיל-האוויר (יזמו וארגנו: זאב רז וד"ר רליק שפיר), על כתבי הפילוסוף, ברוך שפינוזה (1677-1632). זכרו של הערב שמור איתי עד היום, משום ששוטטנו מעל לשעתיים בין פילוסופים, אנשי מדע, מוסיקאים ואינטלקטואלים של ימי הביניים, הרנסאנס, הרוקוקו וראשית תקופת הנאורות – והרבינו להקשות זה על זה ולהפריך זה את זה. היו בינינו כמה וכמה הסכמות (שני אגנוסטיקנים, ספקנים, אוהבי שפינוזה – ושניהם קוראים לו "בָּרוּךְ") אבל גם מחלוקת מרתקת גדולה— אגסי טען שהקוסמוס בבחינת העצם בעל אין-סוף התארים, האל או הטבע, גורם לאדם התבוני (בהיותו חלק מהטבע) להכיר בקדושת הכוליות אני סברתי – כי אין אצל שפינוזה קדושה  מסוג זה (אין קדושה שוררת ביקום), וגם כאשר אגסי היקשה עליי מתוך אגרת של שפינוזה למכותב קתולי בו הוא מזכיר את המושג קדושה טענתי שיש להבין את שפינוזה שם בסימן המכותב שלו, שהיה מסוגל להבין את נוכחות האלוהים ואת התבונה, בעיקר דרך מושג הקדושה הסקרלי של אלוה מקדֵּש; מושג, הנעדר כליל, מכתבי שפינוזה הגדולים, כגון אתיקה ומאמר תיאולוגי-מדיני. נתתי לכך דוגמאות נוספות, כגון: השימוש שעושה שפינוזה בדמותו של ישוע כאדם שהשיג של מלוא מעלת-התבונה, אך לא טורח להזכירו – כקדוש או כמי שחזה בקדושה (אלא כמי שהבין בתבונה) וכן לכך ששפינוזה באגרת 56 להוגו בוקסל יוצא מפורשות כנגד תפיסה של אל מצוֵּה, ומכאן גם עולה שאין שחר לתפיסה לפיה אלוהיו – מקדש דבר-מה; או אפילו נוטע בלב האדם תודעה של קדושה. השיב לי אגסי: כי ייתכן שבאדם מתגלית חוויה של קדושה דרך התבוננותו בסדר הסיבתי של היקום (הטבע) על דרך מעלת-התבונה. השבתיו שזו אכן שיטת הרמב"ם במשנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' אך לא בהכרח (אין מה שיעיד על כך) שיטת שפינוזה. אגסי ענה: "דומה הדבר, למי שמבכר להאזין למיסה של רמירז על פני המיסה של פלסטרינה". מובן, שכאשר שבתי הביתה מהאירוע, התיישבתי להקשיב למיסות מאת ג'ובאני פלסטרינה – כדי לרדת לסוף-דעתו.   

      זאת ועוד, הואיל וטור – המוקדש לאגסי הפילוסוף ולמגמותיו הפילוסופיות והחינוכיות – עתיד לראות אור בסוף השבוע הבא במוסף התרבות בגלובס, החלטתי לא לחזור על דברים שכתבתי שם, ולהביא כאן דווקא את דעתו בנושא אקטואלי: היתכנותהּ של מלחמת אזרחים בישראל. דברים שהובאו בתוך שיחה פומבית שקיים עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1994-1903),במהלך 1993 כנראה ; מעט לאחר שהאחרון ויתר על קבלת פרס ישראל.  אלו היו ימים שבהם שרר פולמוס ציבורי על הסכמי אוסלו, הקמת מדינה פלסטינית, הסגת התנחלויות, מסירת שטחים וסיום הכיבוש – וממש כמו שאנו חווים כעת – הוא קרע את הציבור הישראלי לשניים. כמובן, איני בוחר להביא את הדיון הזה כהיזכרות-לאחור (ב-1993 הייתי חייל צעיר), אלא קודם-כל מפני שהוא רלבנטי לשעה זו, שבהּ הציבור הישראלי קרוע שוב בין ימין ושמאל ובין דתיים וחילונים. אף-נדמה, כי הקרע התרחב וגדל – גם משום שרצח רבין נותר עד היום הזה בבחינת פצע פתוח בדברי ימיה של החברה הישראלית, וגם משום שהממשלה החדשה מנסה להלך אימים על הציבור שלא בחר בהּ – במגוון הצהרות פרובוקטיביות, המתחדשות יום ליום.

*

*

2

    בשיחה בין אגסי וליבוביץ, הקדים ליבוביץ דברים על כך שהואשם בספרו של משה גרנות (אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1993), כאילו הוא מטיף בתוקף דבריו החריפים כלפי גוש אמונים ותומכיו, "למלחמת אזרחים עקובה מדם". ליבוביץ מזכיר בדבריו את מלחמת האזרחים האמריקנית, ומוסיף כי המלחמה היחידה בתולדות הדת היהודית שזכתה לחג משלה, היא מלחמת החשמונאים בסלווקים (מה שמוכר יותר כמלחמת המכבים ביוונים) – אך זו היתה, הלכה למעשה, מלחמת אזרחים בין נאמני-הדת על קיום התורה ובין יהודים מתיוונים שנטשו את קיום המצוות והתנגדו לקיומן. ליבוביץ הוסיף, כי כל עניין "המלחמה ביוונים" התרחש רק על-שום שתלונות הציבור המתייוון, ידיד השלטון הסלווקי, הגיעו עד לעיר בירתם, אנטיוכיה.  לפיכך, היתה זו לדידו, מלחמה של יהודים ביהודים אחרים, ולדבריו: "מלחמת אזרחים היא אולי המלחמה היחידה שיש בה בכלל טעם…"

     יוסף אגסי הגיב:

*

פרופ' אגסי: יורשה לי להעיר על מלחמות האזרחים. זו בוודאי נקודה קשה ביותר לדיונים בפילוסופיה מדינית ובפילוסופיה חברתית ובפילוסופיה חינוכים וכן הלאה, ואין זה מקרה שמרבית הכותבים מתעלמים מעצם העובדה שיש או שהיו מלחמות אזרחים.     

פרופ' ליבוביץ: כיצד אפשר להתעלם מזה? הרי אלו המלחמות החשובות ביותר.

פרופ' אגסי: ללא ספק. הרי תמיד מצליחים להתעלם מהעיקר כאשר עוסקים בטפל … חשיבות הדיון במלחמת אזרחים מתחילה מתוך מודעות לכך שאין טרגדיה גדולה יותר ממלחמת אזרחים. מה יכול להיות איום יותר מאשר אח הלוחם באחיו? עניין זה מתואר לא רק בעולם המודרני אלא גם בעולם העתיק: הן בתנ"ך והן בכתבי אייסכילוס. אלו הם דברים נוראים. כאשר מדובר על כך שאח אוהב את אחיו ובכל זאת הורג אותו מתוך מחויבות לעניין נעלה יותר, זה מחריד. אגב, למצבים כאלה באמת אין מוצא: אצל אייסכילוס, המוצא היחיד הוא ששני האחים מתחלקים ביניהם במוות, מכיוון שלהרוג את אחיך ולהישאר בחיים זה דבר בלתי-נסבל, מעבר לדמיון.

חשיבות הדיון במלחמת אזרחים היא מהותית. דיון כזה הוא קודם כל ציון לרצינות החשיבה. אדם החושב ברצינות צריך לשאול: מתי אני אטיף למלחמת אזרחים, חס וחלילה. צריך לשאול מתי כן, ויחד עם זאת לומר חס וחלילה, שניהם כאחד. כי אם אתה לא אומר "חס וחלילה" אתה פושע וקל דעת, ואם אתה מוכן להתעלם מהשאלה, אינך רציני. כל אדם צריך לשאול: כמה אני מוכן להרחיק לכת?

אלה האומרים "אצלנו זה לא יקרה" טומנים ראשם בחול. נקווה שאכן זה לא יקרה, אבל הדרך לוודא שאצלנו זה לא יקרה, היא לשאול מתי זה יקרה. הטכניקה הזו היא רעיון חשוב בפילוסופיה, והוא קיבל ביטוי בסיסמה מוצלחת מאוד של העיתונאי האמריקני, הרמן קאן (Herman Kahn), מחבר הספר, Thinking the Unthinkable,  וזה מוצא חן בעיני מאוד. הוא כתב על מלחמה גרעינית שכן זה היה תחום העיסוק שלו, והוא כמובן חשב שאין דבר איום ממלחמה גרעינית. הוא עסק בשאלה 'ומה אם תהיה מלחמה גרעינית?' תוך כדי-כך הגיע למסקנות פרקטיות מאוד: שכל המאמץ העצום המושקע בהגנה אזרחית בארצות-הברית שווה כקליפת השום אם תהיה מלחמה גרעינית. ומאחר שההגנה האזרחית נעשית על מנת להתכונן למלחמה גרעינית, צריך להפסיק אותה, שכן זו תהיה השקעה חסרת תועלת של משאבים. זאת אומרת, שהחשיבה הבלתי ניתנת לחשיבה הביאה את קאן למסקנה רציונלית מיידית שיש להפסיק לבנות מקלטים בארצות הברית. כלומר, כשעוסקים במקרה גבולי אפשר שנמצא מסקנות למקרה הממשי.  מסקנה זו אינה צריכה להפתיע אותנו. כל מי שעוסק בפיזיקה אלמנטרית ברמה של בית ספר תיכון יודע שחוק ההתמדה הוא מקרה גבולי – שלפי תורת ניוטון (על תורת איינשטיין איני רוצה לדבר) שום גוף לא מצוי ממש בהתמדה אלא אם כן הוא כה רחוק מגוף אחר עד שאין עליו שום השפעות. אבל מתוך חוק ההתמדה, שהוא מקרה גבולי, עוברים למקרים ממשיים. למשל, אחרי שיודעים שגוף בלי-חיכוך נוסע במהירות קבועה, אפשר לומר שכאשר יש חיכוך המהירות פוחתת והולכת בכל רגע ורגע, ואפשר לחשב כמה זמן וכיצד ינוע הגוף עד שינוח. זאת אומרת, מהמקרה הגבולי ניתן לעבור למקרה הממשי.

אשר למלחמת האזרחים, אני רוצה להדגיש כי יש אנשים האומרים: "מי שמדבר על מלחמת אזרחים למעשה מטיף למלחמת אזרחים, לשפיכות דמים". יש בתפיסה זו היגיון רב, שהרי מי שמדבר על טרנספר ואומר: "אני לא מתכוון לזה", אולי כן מתכוון לזה, לכן צריך לבדוק אם פרופ' ליבוביץ מתכוון לזה או לא מתכוון לזה, ולהגיע למסקנה שהוא לא מתכוון לזה. אבל לשאול את השאלה תמיד מותר. אני רוצה להדגיש שיש שאלות נבזיות, למשל השאלה אם פרופ' ליבוביץ מטיף למלחמת אזרחים, ואני אומר שכל הוגה רציני צריך לשאול את כל השאלות הנבזיות ולענות עליהן תשובות אמתיות, כמובן. אבל לשאול תמיד מותר. אני רוצה להדגיש את זה, כי פה בישראל יש טאבו על שאלות גורליות שהן שאלות נבזיות, ולכן אסור לשאול אותן. ואני אומר, כי עלינו לשאול ולבקר את עצמנו בכל הרצינות. כל אחד צריך לשאול באילו תנאים הוא מוכן ללכת למלחמת אזרחים כאן ועכשיו, ובאילו תנאים הוא יעדיף להגר מישראל ולא להישאר בה? ובאילו תנאים הוא יישאר כאן ויילחם מלמה פרלמנטרית על מנת למנוע הגירה המונית (כבר מאוחר מדי), ועל מנת למנוע מלחמת אזרחים, מה שאני מקווה שלא מאוחר מדי.   

[חמי בן-נון, מגבלות השכל – על מחשבה, מדע ואמונה, ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, הוצאת כתר: ירושלים 1997, עמודים 78-76].

*

     אגסי,  משמש כאן כסניגור על זכותו המוסרית של ליבוביץ לחשוב ולדבר על היתכנותה של מלחמת אזרחים וגם על הטעם הרב שיש במלחמה מסוג זה, כנגד מי שלמעשה טוען – כי אסור לחשוב על כך, שכן הדבר עלול לעודד לכך – ומלחמת אזרחים היא כביכול, דבר שלא יעלה-על-הדעת. אגסי, בעקבות פופר, טוען כי המציאות בהווה מחדשת  בעיות באופן מתמיד. על הפילוסוף ואיש הרוח לבחון את הבעיות ברצינות ובבהירות מבלי להדחיק, לטמון ראש בחול או לעסוק בשאלות פופולריות יותר, שייתקבלוּ על ידי שומעיהם בשביעות רצון ובאישור, משום שאינן מערערות את אושיות-עולמם.

       יותר מכך, כאשר מעלימים בעיות או לא נותנים להן להטריד את המחשבה, המחשבה הופכת מטושטשת ובלתי מבוארת. כלומר, במקרה זה, יוכל פוליטיקאי או עיתונאי או איש תעמולה ברשתות-חברתיות, כזה או אחר, לטעון כי הפגנה נגד הממשלה היא-היא מלחמת-אזרחים. אדם, בין אם הוא ימני או שמאלי, אם לא שהה על כך ושקל בדעתו מהי מלחמת אזרחים, מה ההבדל בינה ובין הפגנה חוקית, ובינה ובין התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ועד כמה אם בכלל הוא יהיה מוכן להרחיק לכת בצעדים שהוא נוקט להגנת הממשלה או להפלתה – עלול להשתלהב מדברי תעמולה שונים ולצאת להשתתף בהפגנה או לצאת לעצור את ההפגנה בנחישות שם לוחם קרבי, כצו-השעה.    

    בדיוק מהסיבה הזאת, ככל שאני קורא באגסי, חשוב ועקרוני כי האדם יעורר את מחשבתו לשאול שאלות, לענות תשובות, ואז – לשאול שאלות מחדש – מתוך התפיסה שככל שהחשיבה מסתעפת כך הולכות ומתרבות הבעיות. לפיכך, יש חשיבות רבה בלחשוב דווקא על-מה שיש בנו התנגדות-פנימית לחשוב. על התודעה להתגבר על המעצורים הרגשיים, על הפסיכולוגיה של התנגדות לשינוי, ואפילו על דוגמות פוליטיות, שהציבור רגיל לציית בהנהון ובעיניים נוצצות,  כגון:  עם ישראל חי  או: הדמוקרטיה היא נשמת אפה של מדינת ישראל או: התקוה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים. רק משהתודעה אינה נעצרת בפני התמרורים הסמליים האלו, שהוצבו שם בעיקר על מנת להדיר מן הפרק מחשבות אחרות, שאינן נאות לאזרח הצייתן – מסוגלת המחשבה להתחיל לפרט את הבעיה (היתכנות מלחמת אזרחים) ולהתחיל בתהליך שבו היא מעלה על דעתה כל מיני אפשרויות – שבצדן יש גם חשיבה מעמיקה המבקשת לתור את מרחב הגבולות והמגבלות שמתוכן ייבחר האדם-הפרטי (האינדיבידואל) לפעול או להימנע מפעילות, באופן שבו יוכל להעמיד לנגד עיניו באופן בהיר את תהליך החשיבה שלו-עצמו על הנושא, מבלי להיסחף אחר קולות הקוראים אותו לצאת מהבית או להישאר ספון בתוכו, כי זה "מה שהכרחי לעשות עכשיו". ומבלי, שבעצם הצליח לעבור מהתגובה הרגשית-חווייתית שמעורר בו השסע הפוליטי, ובין התהליך האינטלקטואלי-אנליטי שעליו להידרש אליו בתוך עצמו. בכלל זה, הזכיר אגסי, גם את בעיית ההגירה מישראל, כלומר מהם התנאים שבהם יעדיף אדם להגר מישראל מאשר להישאר בהּ כאזרח שזכויותיו הוחלשו או בוטלו. אגסי סבר חד משמעית כי על האדם לשאול את עצמו שאלות קשות, גם אם הן נבזיות, ולהשיב עליהן תשובות אמיתיות (ובתוך כך, להפריך תשובות בלתי-אמיתיות שאינן יכולות להתאים לדרכו).  

     כמובן, יהיו מי שיידחו על הסף הלך מחשבה כזה, משום שהוא קורא לאדם, בראש ובראשונה, להיכנס לדיון מחשבתי עם עצמו, במקום לחוש ולהצטרף למאבק הפוליטי המתעצם, מכאן ומכאן. הם ודאי ייראו בכל האינטלקטואליזם הרציונל-אנליטי הזה "בזבוז זמן" או "חשיבה לשווא" – בשעה שהיה על האדם להתייצב עם חבורתו ועם בני-קבוצתו תחת איזה דגל. אנשים אלו הם בדיוק האנשים שייראו בפילוסופיה "פטפוט-שווא" או "דברנות יתירה" או כפי שרק לפני כמה חודשים הטיחה בפניי ידידה ותיקה, שלא ראיתי שנים רבות,  כשניסיתי לתהות באופן רציונלי על נסיבותיה של טרגדיה אישית: "אבל שועי, פילוסופיה זה לא החיים!"  כאן דומני, שאגסי היה אומר, כי הפילוסופיה היא אורח חיים. היא לא יכולה לפתור כל דבר ולא להתיר כל בעיה. אבל היא מבטאת איזו פעילות שבאמצעותהּ (ולא באמצעות פרה-פוזיציות) מבקש האדם להעלות בדעתו תוך הפעלת שיקול דעת הגיוני ואחריות מוסרית –  בעיות המטרידות אותו בהווה – דן בהן, מפריך פתרונות בלתי-אפשריים, מקבל פתרונות ישימים, ומתוך כך מתקדם בהבנת העצמי ובהבנת המגעים שבין התודעה ובין המציאות (הממשות).

*

*

*  

 בתמונה למעלה: שועי רז,  נוף שאינו קיים , גבעת רם – בין קריית הממשלה לקמפוס האוניברסיטה דצמבר 2017. הגבעה הוחרבה לחלוטין (שוטחה) ימים אחדים לאחר שצילמתי שם – על ידי דחפורים, כבר איני זוכר אם הוקם שם בניין חדש או שהוצב שם מגרש חניה. 

 

Read Full Post »

*

    לפני כמה שבועות צפיתי באופרטה בר כוכבא מאת המשורר, המחזאי וההוגה ההיסטורי-חינוכי, אברהם גולדפאדן (1908-1840), בתרגומהּ העברי הקולח מיידיש של ויקי אס שיפריס ובבימויהּ המחכים של אסתי נסים. מופע שהפך מיד לאחד משני המופעים התיאטרליים הטובים ביותר בהם נכחתי בשנה החולפת. בדרך לשם, התמודדתי עם שיבושי תחבורה שיצרה הפגנה גדולה של הקהילה הלה"טבית כנגד שילובם של מפלגת נועם ושל מפלגת הציונות הדתית בממשלה החדשה. המפגינים חסמו את דרך מנחם בגין בתל-אביב ואילצו אותי לרדת מהאוטובוס בסביבת רכבת סבידור ולדהור ברגל כמו תייש צעיר (הטובים לתייש) לכיוון תיאטרון מלנקי, הממוקם באחת מההסתעפויות הדרומיות של רח' המסגר. לא ידעתי בדיוק למה אני מגיע (זהו תרגום ראשון של המחזה לעברית) ולא היכן בדיוק ממוקם התיאטרון. אמנם, כעבור שעה ומשהו אחר-כך, יצאתי את התיאטרון הקטן הזה (בין חמישים למאה מקומות), בתחושה שצפיתי בטרגדיה מחוּכָּמה, הד למציאות הפוליטית שבחוץ. דרמה שיש בה זעקה על מה-שקורה כאשר היהדות והלאומיות היהודית הופכות חזוּת הכול, וכבר אין כל התחשבות בעוצמת הכוחות עימם מתנגשים בשל הצורך הדחוף לשחרר את ירושלים מכל נוכחות זרה, ומכל מתנגדי הרוח הדתית-לאומית הזאת, גם אם הם ביטאו לְפָנים את קולה של התרבות היהודית המשותפת – של טרם הפילוג בין קנאים (מורדים ומהפכנים) ומתונים (אלו שאינם מאמינים במהפכות).

    איני חובב גדול של זימרה מהסוג שנוכח באופרות, אופרטות ומחזות זמר – המבוסס על הגדלה והכברה. ובכל זאת נהניתי והתרגשתי מהמשחק ומהשירה המשותפת של ארבעת השחקנים (שלושה שחקנים ושחקנית-זמרת) בלוויית המוסיקאי אלקסנדר פיש, המלווה בפסנתר חשמלי, ובשל החריזה המבריקה של המתרגמת, הרגשתי לא-פעם כמו חוזר לעוץ לי גוץ לי של שלונסקי או לאסתר המלכה של אלתרמן או לשלמה המלך ושלמי הסנדלר של סמי גרונמן (בתרגום מגרמנית של נתן אלתרמן). זוהי אמנם הפקה קטנה ומינורית בהרבה מהקודמות. ברם, יש בהּ כמה החלטות בימוי מבריקות. למשל, אסתי ניסים הבמאית, משמשת גם כמספרת-הסיפור – ובדבריה חורגת מתקופת מרד בן כוכבא, ומגניבה תוך כדי המחזה בדוק-של-הומור כמה אנקדוטות אודות גולדפאדן ולהקת השחקנים שלו, וגם על ההפקה הזאת של המחזה, שהספיקה להציג חמישה מופעים באודסה, בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, בטרם הורדה ונאסרה להצגה (1883) בצו משטרת הצאר. אפשר לנחש כי גולדפאדן היה ערוך הרבה יותר לקראת מתקפתם של גורמים יהודיים רבניים, בני תקופתו, שהיו ממתנגדי ההשכלה והתיאטרון, אשר סלדו ממנו, ולפיכך למשל חיסר מהמחזה דמות מכרעת בתולדות מרד בר כוכבא – ר' עקיבא בן יוסף, יסוד ההלכה (סתם משנה – ר' עקיבא). ולא רק עקיבא, אלא גם תשעת הרוגי מלכות האחרים, בני דורו, המוזכרים עימו, כמי שמתו על קידוש השם, בתפילת אלה אזכרה. הנאמרת מעט לאחר סדר העבודה של יום הכיפורים – אינם נוכחים באופרטה.  עם זאת , ספק אם היה ערוך למתקפת משטרת הצאר או בכלל כיוון למרי כלפי הרוסים. נדמה, כי דווקא ניסה לאפיין היטב את הרומאים, ומהמחזה כלל לא נושבת רוח של מרי ושל המרדה, אלא ניסיון לומר משהו לצעירי הדור – אודות האלימות הגלומה במהפכות, ומשהו על נזקי-האש שמשעה שמציתים אותה, אין יודע לאן היא תבחר לפנות לבסוף.

   גולדפאדן היה יוצר נווד. הוא הספיק לפעול ברומניה, בפולין, ברוסיה, באוקראינה, לפעמים תוך שהוא שב למקום שכבר עזב (למשל, בוקרשט). הוא נחשב למי שהקים את להקת השחקנים התיאטרלית היהודית המקצועית הראשונה, עוד באמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הלהקה מנתה בשיאה 42 שחקנים  מוסיקאים ומומחי במה (התדלדלה עד שפורקה סופית ב-1883). תחילה לא נמצאו שחקניות, אחר כך נאסר על שחקניות לשיר ולשחק מטעמי מסורת, ולבסוף הצטרפה שחקנית ראשונה (גולפאדן כתב עבורה מחזה שנקרא האילמתעל מנת להצליח להעלות שחקנית על הבמה). לאחר כמה הצגות שנהנו מהצלחה רבתי כגון: שני קונילמל והמכשפה, המועלים עד היום בתיאטראות ליידיש מזמן לזמן, אולי מפני שהתמקדו בביקורת בהווי השטייטל – ובחסידות, במאגיה ובאמונות טפילות ודרך כך ניסה להצדיק את דרך ההשכלה הרחבה – ביקש גולדפאדן לפנות לנושאים שבערו בו: מצב היהודים, הצורך ללמוד עברית ועתיד-היהדות. כמובן שמאורעות הסופות בנגב ברוסיה הביאוהו, במקביל לראשוני הציונים, לתפיסה לפיה אין עתיד לקיום היהודי במזרח אירופה. עם זאת, בניגוד לפליטי החרב שעלו ארצה במסגרת העליה הראשונה (1882) והקימו מושבות ראשונות בחסות הבארון רוטשילד – דומה כי גולדפאדן בכל זאת לא ראה את הזמן, כנכון לשיבת ציון. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19, הוא פרסם שלושה מחזות: שולמית (על פי מעשה בחולדה ובבור הנרמז בתלמוד והובא לראשונה בפירוט בספר הערוך לר' נתן מרומא במאה ה-11, ובעקבותיו – אצל רש"י והתוספות, ולימים זכה לפחות לשלושה עיבודים ספרותיים במאה ה-19, אחד מהם חובר על יד חותנו של גולדפאדן, אליהו מרדכי ורבל); ד"ר אלמסאדו (שעסק במוראות שעברו על יהודי סיציליה ובהם פליטים יהודים מטולדו שבספרד, הנאלצים להסוות את דתם ואת אמונתם) ובר כוכבא. דומה כי בכולם ניסה גולדפאדן, לדון בסבל היהודי, גורמיו, ובכך שניתן לשלב יהדות מסורתית ומחויבת לתורה, בהשכלה ובעמל כפיים. יש מי שראו לטעון כי גולדפאדן של אותן שנים היה קרוב לדרכם של חובבי ציון (פינסקר, מוהליבר, לילנבלום). נדמה לי שהוא אמנם האמין בהמשכיות התורה ובצורך של יהודים לעבוד לפרנסתם במקצועות מגוונים – אבל הרוח הלאומית היתה רחוקה ממנו, כעולה בבירור מבר כוכבא.  היהדות לדידו, כך ניכר, היתה בעיקר מבוססת על דת ותרבות.    

     לאחר הצו שאסר הצגות תיאטרון יהודי ברוסיה (שקדם ב-20 שנה לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון על ידי המשטרה החשאית ברוסיה הצארית בעיתון אוכרנה, כלומר: הדגל; ובאופן שהדגיש כי היהדות מנוגדת ללאומיות הרוסית) – ביקש גולדפאדן לשוב על עקבותיו לרומניה, ניסה את ניו יורק (ונתקל שם בכל מיני התנגדויות), עבר לפריז ואז היגר לארה"ב שם נפטר בשנת 1908. שנתיים לאחר פטירתו ראה אור  ספרו ההיסטורי הגותי ביידיש געגענווערטיג און צוקונפטיגע גענאראציאנען   (דור הולך ודור בא), שנכתב בין פריז וניו-יורק בשנים 1904-1902; חיבור בן שני חלקים. הראשון: אונזער מכה (המכה שלנו); השני, הנחלק לשניים: די רפואה (הרפואה) ו"אונזער רפואה בפרט פאר יידן" (הרפואה שלנו בפרט ליהודים); החיבור מסתייג מאוד מהניכור והדקדנטיות של הערים המערביות הגדולות ותקוותו לחינוך הנוער בסביבה שיש בה נוכחות של טבע, אוויר נקי ויכולת לחנך את הצעירים למוסר, לקיום מצוות, ולקיומה של תרבות יהודית רחבת-דעת שבניה לומדים גם עברית ואינם חוששת מחכמת-האומות. מהרבה בחינות, דומה הדבר, מהרבה בחינות, למתכונת הציונות הרוחנית של "אחד העם" (עוד בן אודסה — כחובבי ציון לפניו), כשהדגש מושם על הכשרת-הלבבות לקיום מוסרי-תרבותי ודתי-מסורתי יהודי ואין בו התלהבות לענייני מהפכות לאומיות-פוליטיות.   

    נחזור לבמה – עליה עושים דמויותיהם של התנא ר' אלעזר המודעי, המוצג כראש וראשון לחכמי ירושלים (דמות היסטורית מתלמידי ר' יוחנן בן זכאי); ביתו – דינה , שהיא גם אהובתו של שמעון בר-כוכבא; ישנו גם פאפוס, שהוא יהודי-הלניסטי עשיר וגיבן, המחזר אחרי דינה בלא-הצלחה ונפגע ממנה שוב ושוב; וישנו גם טורנוס רופוס, הנציב הרומאי, הכולא את דינה שבאה לארמון יחד עם אביה להתחנן על ביטול גזירות, בידיעה שהדבר יביא את בר כוכבא אליו. גולדפאדן עושה שימוש באגדות ובבתרי-אגדות על פאפוס כשמו של מלשן, ועל טורנוסרופוס שחיק עצמות, וכן על ר' אלעזר המודעי המתואר במסכת תענית מן התלמוד הירושלמי (פרק רביעי הלכה ה'),כאילו נהג לשבת בביתר (הסמוכה לירושלים ולבית לחם) על שק ואפר, ולהתפלל על נצוריה "אל תשב בדין היום", עד שבא כותי (שומרוני או נוצרי) בשליחות אדריאנוס ולחש על אזנו. תפסוהו היהודים, ומשביקש בר כוכבא לגלות מה לחש על אוזנו (של ר' אלעזר), ענה לו: אם אגיד יהרוג אותי אדריאנוס ואם לא אגיד אתה תהרגני. הביאו את רבי אלעזר המודעי לפניו. שאלו: מה לחש לך באוזן. ענה: לא כלום. שאלו שוב. השיב: לא כלום. בעט בו בר כוכבא והרגו. מייד נלכדה ביתר ונהרג גם בר כוכבא.

*

*

     גולדפאדן, שיחק בציר הזמן והשלים פערים. הוא משים את פאפוס כאותו כותי,  אבל את לחישותיו אצל טורנוסרופוס ואצל ר' אלעזר ובתו – הוא ממקם עוד טרם חורבן ירושלים והמצור על ביתר. את הבעיטה – הוא מחליף במכת חרב.  את המתח שהולך ונבנה בין ר' אלעזר ובין בר כוכבא הוא ממקם סביב דינה, ביתו של ר' אלעזר וכלתו לעתיד של בר כוכבא. עם זאת, יותר משמדובר על דרמה בעקבות התלמוד, גולדפאדן שוב ושוב, בוחר בשייקספיר, וכך פאפוס בחלקו הראשון של המחזה נואם נאום המהדהד במודע את נאומו של שיילוק בהסוחר מונציהבר כוכבא ודינה נשמעים בכמה מהסצנות ממש כמו רומיאו וג'ולייט, ההולכים בעיניים פקוחות למות בשם אהבתם; ואילו בשלהי המחזה מתהלכת דמותו של ר' אלעזר המודעי (מנדי כהאן) על חומת ביתר, ומבעיתה את בר כוכבא, משל היה אבי המלט,, המהלך על חומות אלסינור. ניתן גם לציין את משחקו של דני שפירא בתפקיד פאפוס, באופן המעלה על  הדעת דווקא כמה מגיבורי מחזותיו של חנוך לוין; כלומר, בדמות האיש המכוער או החולה-הנצחי העורג אל האהובה, אשר ליבה כלל לא חש בקיומו; וכמה משירי המחזה (בעיקר אלו שבין בר כוכבא ודינה – זוהר בדש ושני אושרי) המזכירים מיוזיקלס (סיפור הפרברים או הישראליים שהזכרתי למעלה) או אופרות (אאידה או יוליוס קיסר במצרים או חליל הקסם) ואפילו סרטי דיסני. התמהיל של כל זה יחד הוא מרתק ופלואידי. סיפור חורבן בן אלפיים שנה, מעובד מחדש על ידי מחזאי יידי שנפטר לפני כמאה וחמש עשרה שנים שליבו למחזותיו של וויליאם שייקספיר, ואילו השחקנים (קאסט מצוין) – כבר מגלמים משלבים שונים של אופרה, מיוזיקלס, קולנוע וחנוך לוין, וכל זה מתרחש כאשר בחוץ המציאות כולה נדמית לפירומן, הסבור כי חפיסת-הגפרורים שבכיסו תצית מחדש את אש התמיד בהר הבית.  למרות זאת, אברהם גולדפאדן, ויקי אס שיפריס, אסתי נסים והמשתתפים במחזה, מעניקים לנו איזו אופציה של קיום תרבות-יהודית רבת-אנפין ורחבת-לב.

אני אסיים כדרכי באיפוק אופייני: יאללה ביתר!

 בקיצור, לכו לצפות ב"בר כוכבא" (ההצגות הקרובות הלילה ומחר). 

*

*

*בתמונות: מתוך החזרה הגנרלית של ההפקה הנוכחית; צילם: דורון ישינסקי.

Read Full Post »

*

"איוולת גמורה היא להתגרות מלחמה כשאתה שרוי בשלווה והברירה בידך אם להילחם או לחדול …" [תוקידידס, תולדות המלחמה הפולופונסית, ספר שני, פרק 61].

*

"במקום שבו התנאים והנסיבות לא השתנו, חוקים שהתקבלו, אבל במבחן התוצאה לא נמצאו תואמים את המושג הכללי של הצדק, חוקים אלה – כך מתברר למפרע –  אינם ואף מעולם לא היו צודקים. אולם במקום שבו התנאים והנסיבות עברו שינויים, וחוקים שהוכחו במבחן התוצאה שהם צודקים שוב אינם מועילים, כל זמן שהם הועילו לשותפות ההדדית של האזרחים הם היו צודקים; מרגע שהפסיקו להועיל, הפסיקו להיות צודקים".

[אפיקורוס, אמרות היסוד: על האושר ועל ההנאות האמתיות,  תרגם מן המקור היווני, הוסיף פתח דבר, מבואות, הערות וביאורים יוסף צ' ליברזון, נהר ספרים: בנימינה 2011, עמוד 114-113].

*

    אחד הדברים המטרידים ביותר בתרבות הישראלית והיהודית-הישראלית בזמן הזה, היא הקלות הבלתי-נסבלת שבהּ אנשים מודדים ושופטים בחומרה את תרבותו של האחר, אמונותיו, תפיסות עולמו ומאווייו. רעה מזאת, היכולת להפיץ פוסטים מתלהמים בכל רחבי האינטרנט, המשוללים בדרך כלל, ידע מספק בתרבות שמייצג האחֵר, ובכל תעודתם להעמיד מגזר-חברתי ספציפי ככלי-ריק או כמאמין בהבל ובריק, כפנאט דתי או כנהנתן מטריאליסטי, שאינו מסוגל לרסן את עצמו, ואין כל ערך לחייו. חשוב לומר, אני לא רואה מזה זמן (בתפיסתי הפוליטית אני עוגן בקצה השמאל, מעבר לגבולות הציונות) הבדלים מהותיים בכך בין חוגי השמאל ובין חוגי הימין. הסתתו של צד אחד נענית עד מהירה בהסתתו של צד אחר, ולאורך זמן שני-המחנות כבר נראה שעל סף התפרצות, יותר מאשר על סף בלימה. אני יודע שזה ייראה משונה לקוראים חילונים (להערכתי, רוב הקוראים כאן), אבל מספר הפעמים שסומנתי כדתי ובקול — בסיטואציות שונות על ידי חילונים בשנה האחרונה, כאילו על-מנת שכל הנוכחים האחרים, יכירו ויידעו שאיני חילוני כמוהם ומבלי שבאותו זמן נסובה השיחה על משהו שהיה אמור להזכיר למישהו שאני מקיים מצוות, מזכירה לי באופן מוזר סימונים אחרים, למשל – של  יהודים בחברת-רוב של לא-יהודים, או של  לא-יהודים בחברת-רוב של יהודים, "הוא דומה לנו, אבל דעו, הוא לא כמונו". לכן, לא התפלאתי כשהגיעה אליי בתחילת השבוע הנוכחי, מודעת אינטרנט, המודיעה על שובו של מלשינון ההדתה. הימין אמנם סיגל חדוות-סימון משלו (ערבים, שמאלנים, להט"בים), אבל ישנה חדוות סימוּן דומה, מזה זמן, ברחבי הציבור החילוני-שמאלי, ככל הנראה כתוצאה מהתעצמות כוחם הפוליטי של הציונים דתיים ושל החרדים והפחד שהם מעוררים. אני נתקל בזה מספיק בכדי להעיר.

    ניכרת בעיניי מגמת קיטוב ההולכת ומחריפה בין המגזרים. כך, בספרות חרדית מהדור האחרון לא נדיר למצוא איזו פסקה בהקדמה המתייחסת לשואה הרוחנית שהמיטה מדינת ישראל החילונית על היהדות; אצל הציונות-הדתית, ספרים רבים של רבנים בעלי-שם עוסקים באסון התפוררות גדרי-הצניעוּת, ובכך שהחומות בין המינים ובין הזהות הגברית והזהות הנשית אינם מחודדים די הצורך, מה שגורם לבלבול ולכך שצעירים רבים מגיעים לידי טעות וחטא עקר מתירנות מינית ובין-אישית. מתוך כך, הזהות הלהט"בית, והקמת משפחות חד-מיניות,  מוצגות, בדפי פרשות השבוע ובדרשות, כאסון המאיים על עתידו של עם ישראל. כך, לא נדיר למצוא בעיתונים חילונים מאמרי-דעה שבהם מוצגת היהדות החרדית כאסון וכחברה טפילה, הדתיים-ציונים כהמון מוסת וזומם-להרע, וכי דווקא החילונוּת המשכילה היא נושאת הלפיד, הגורם החברתי היחיד שאולי עוד מסוגל לעמוד בפרץ ולשאת את ישראל אל עבר עתיד שפוי וקידמה מקוּוה, שעה שהזרמים האחרים מוצגים כהתדרדרות אטביסטית-נסגנית במורדות האבולוציה וההיסטוריה, לכדי קיום נבוב שאינו מסוגל לקיים עצמו כלכלית, ומועיד את בניו ובנותיו לחיי בּוֹרוּת וסטגנציה.

    עצם השיח בין המגזרים הופך לאפשרי פחות ופחות משום שכל צד וצד משקיף כביכול מעל פסגת הר הצופים ומתבונן על המגזרים האחרים, כאילו שהכול גלוי וידוע לפניו (ההתפתחות ההיסטורית הרצויה, השוללת, מניה-וביה, את הדרכים האחרות), למרות שכל צד יודע על האחֵר פחות מכפי שהיה ראוי. יתירה מזאת, כל צד פוסל מראש את הנחות העולם ואת עולם הידע של זולתו באמצעות פרה-פוזיציות (דעות קדומות) ובשימוש בהבניות-מקדמיות מבלי להעמיק בתרבות האחרת. מסופקני למשל, האם רוב רובם של מנהיגי הציבור החרדי קראו מימיהם ולו-אלף ספרים חילוניים (אם כן, ספק אם היו משמשים בתפקידם); אני חושש כי רוב השמות החילונים המשמשים כקולות דוברים נגד התרבות הדתית והחרדית, ספק אם קראו ולוּ-אלף ספרים רבניים (אם כן, ספק אם היו משמשים בתפקידם). לפני כעשור ויותר, בזמן שהייתי עמית בפורום חוקרים במוסד ירושלמי בעל אוריינטציה דתית-לאומית, שמתי לב שחלק מעמיתיי, שהיו משפטני-ימין חובשי כיפה-סרוגה, שולטים בתיאוריות במדע המדינה ובפילוסופיה של המשפט, אבל פוסלים לכתחילה ספרים ומאמרים, שגילמו שיח ליברלי-פלורליסטי או מרקסיסטי כ"מוּטִים" ולכן ככאלה שפחות כדאי לאבד עליהם זמן. אגב, לא באופן מאוד שונה מכפי שאני עצמי התייחסתי להוגים ניאו-ליברלים-כלכליים-שמרנים-רפובליקאים שהם נטו להלל ולקשור להם כתרים  למשל, הם גם לא כל-כך הבינו איך אני כה נחרד מכתבי הראי"ה קוק ותלמידיו-ממשיכיו ומדוע אני תופס מושגים כמו קדוּשה, גאולת-ישראל, מלחמת קודש, אמוּנה ואמוּנת-חכמים, כמנוגדים מכל-וכל לכל שיח של שוויון וזכויות אדם – משום שלשיטתם, התורה היא הבסיס האלוהי לכל השיח הזה. אני מניח, שהם ושכמותם גם לא יהיו מסוגלים להבין כיום את חרדתי מפני האי-שוויון וההטיה שמגלמת הממשלה הנכנסת.

     כפי שהבהרתי, איני נקי מההטיות בעצמי (לכל אדם יש טעם והעדפה), אבל איני מנסה לכפות את הטיותיי על הזולת. בנוסף, כמובן העובדה לפיה אני מסוגל להתהלך גם בציבור החילוני, גם בציבור הציוני דתי, גם בציבור החרדי וגם בציבור הערבי, כמי שבקיא די הצורך בתרבויות, במסורות ובהלכי הדעת, אינה צריכה לשנות כהוא-זה למי שנפשו סולדת מחלק מהמגזרים. עם זאת, בעובדה שישנם אנשים שהאחֵרים, שאינם בני הציבור שלהם נתפסים בעיניהם כאויב, נראים לי כל הציבורים שציינתי מנותקים אלו מאלו, על בסיס הזדהות עם קבוצת ההשתייכות של כל אחד ואחת, ומבלי שיגלו עניין גדול בתרבותו של האחֵר או ישאפו לנהל איתו שיח שיוויוני ומבלי שתהיה נכונות ללמוד זה מזה. מה שנחזה ברשתות החברתיות הוא ברובו תוכחה והסתה בין מחנות שונים. שיח עם האחֵר אפשרי רק בתנאי שהוא מוכן להסכים לכל הנחות המוצא של קבוצת ההשתייכות עמה מנוי בן השיח. זוהי בחינה אחרת של פרוגרמת "נאמנות שווה אזרחות" שלפנים ניסו להנהיג גורמי ימין (יצאה בשעתו מחוגי משפטנים ימנים וממפלגתו של אביגדור ליברמן). טענתי היא שזו גם השיטה שבהּ הולכים כרגע גם מתנגדי הכיבוש או מתנגדי נתניהו וחלקים נרחבים מהציבור החילוני, ובמיוחד אלו שאין להם עניין רב בזהות היהודית או במסורת היהודית. כל הקבוצות הדתיות והחילוניות, רואים במי שאינו שייך לקבוצתם— איום או סיכון, שאין לתת לו תחושה נוחה או להתייחס אליו באמון. שוב אדם אינו יכול להביע את מחשבותיו ואת עולמו, ואם יביע, ייצטרך לשלם על זה מידית, כמי שאינו נאמן מספיק לתפיסה האדוקה (האידיאולוגית-פוליטית או התיאולוגית פוליטית).   

    אני מעוניין לחתום את דבריי, בהצגת תקדים משפטי אמריקני משנות השמונים בו דנה הפילוסופית האמריקנית-היהודיה, מרתה נוסבאום (נולדה 1947; לימדה באוניברסיאות הרוורד, בראון ושיקגו), וזאת על מנת להראות עד כמה הציבורים השונים הגיעו מבחינת תפיסות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, זהותיות – למקומות שמתוכם לא יכול לצמוח דיאלוג או פשרה.

   בספרהּ צדק פואטי: הדמיון המשפטי והחיים הציבוריים (תרגם מאנגלית: מיכאל שקודניקוב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וספריית מעריב: תל אביב 2003) דנה נוסבאום בקצרה בתיק בית המשפט העליון האמריקני התובע הכללי של מדינת ג'ורג'יה, מייקל באוורס נגד מייקל הארדוויק משנת 1986. ראשיתה של הפרשה הוא במעצרו של מייקל הארדוויק על שקיים מגע מיני אוראלי עם גבר אחר (עבירה על פי חוקי מדינת ג'ורג'יה), בשעה ששוטר נכנס על מנת להגיש לו באיחור של כמה שבועות, צו מעצר על השתכרות בפומבי (למעשה, הוא השליך בקבוק בירה לפח אשפה ב-Gay Bar וגם בדיעבד לא התחוור מי הגיש נגדו את התלונה). הארדוויק ושותפו לפעילות המינית, נעצרו ובילו תקופת מעצר ארוכה מבלי שהוגש כנגדם כתב אישום – אחריה שוחררו לביתם. הארדוויק הגיש בעקבות כך בקשה לפסילת החוק במדינת ג'ורג'יה הרואה ביחסים מיניים אוראליים או אנאליים הנעשים בהסכמה בין שני גברים – מעשה סדום ועילה למעצר ולענישה פלילית. הצטרפו אליו גם זוג הטרוסקסואלי שטענו כי החוק כלשונו עלול להכיר גם ביחסים מיניים דומים בין הטרוסקסואליים, כמעשה סדום ולכן הם מבקשים לבטלו. בית המשפט מנע מהזוג המצטרף להמשיך להשתתף בתביעה בטענה כי שלא כמו הארדוויק – פעילותם המינית מעולם לא הופסקה או אוימה בידי החוק, ובכך למעשה יצר מצג לפיו אין בכוונת בתי המשפט האמריקנים לאכוף את החוק כנגד מגעים מיניים דומים בין הטרוסקסואלים. כמובן, מטבע הדברים, הועלתה בבית המשפט וגם בנוסח פסקי הדין, תהיות בדבר הלגיטימיות של התערבות החוק במה שמתרחש בחדרי המיטות הפרטיים של האזרחים (בשם הזכות לפרטיות). השופט וייט מבית המשפט בגורג'יה,  מחה בפסק דינו כנגד עצם התביעה לפסול את החוק, משום לדידו, אין הצדקה לבודד את התנהגותם המינית של הומוסקסואליים מזו של שאר האזרחים, אלא שווייט לא טען שמעתה ואילך לא ייאכף האיסור גם על הומוסקסואלים, אלא דווקא ייצג עמדה לפיה זכותה של המדינה להמשיך ולראות במין הומוסקסואלי – מעשה סדום, הואיל ו"האיסורים נגד התנהגות כזו הם בעלי שורשים עתיקים" וכן ההתנגדות "נטועה בעומק עברהּ של האומה ובמסורתהּ". פסיקתו המצטרפת של שופט בין המשפט העליון ברגר רק החמירה את המצב כאשר גרס כי מין הומוסקסואלי הוא פשע נגד הטבע שיש בו רשעות עמוקה ולהגן עליו באמצעות זכויות היסוד כמוהו כהשלכה של אלפי שנות משנה מוסרית (שם, עמודים 133-129). רק השופט העליון הארי בלאקמן הציג דעת מיעוט לפיה "אינטימיות מינית היא הבסיס ליחסים אנושיים" ואין למדינה זכות להתערב בהּ. פסק הדין שביטל את תביעתו של הארדוויק יצר סטטוס משפטי לפיו אם חוקי מדינה פדרלית בארה"ב קובעים כי יחסי מין הומוסקסואליים הנם עבירה על החוק, אין בכך סתירה לתיקון ה-14 לחוקת ארה"ב, ואין רשות לבית המשפט העליון להתערב בענישה הנוהגת. מצב זה השתנה רק 17 שנה אחר-כך בתוקף פסק דין שהושג בטקסס (הגיע לבית המשפט העליון האמריקני והפך את המציאות על פיה), שראה אור לאחר שספרהּ של נוסבאום התפרסם.    

    אותי פסק הדין באוורס נגד הארדוויק  מקומֵם. זאת משום שהוא אסר על שני בני אדם בגירים להביע את אהבתם זה לזה או תשוקתם ההדדית המוסכמת בשם כך שבמסורת המשפט האמריקנית והמערבית, הוכרה ההומוסקסואליות לְפָנִים כמעשה סדום וכמעשה לא-מוסרי. כלומר, היתה כאן בעיה עמוקה של הכפפת האתיקה לקונוונציות חברתיות ופוליטיות נוהגות, וטענה איומה (לא פחות) לפיה אהבה מינית בין גברים נושאת בחובהּ את שני כללי היסוד של העבירה הפלילית: מעשה רע (Actus Reus) ומחשבה/כוונה רעה (Mens Rea).  בקלות רבה, אני יכול לראות מציאות שבהּ מועתק פסק הדין הזה הנה (כפי שאכן היה בישראל בעבר), וכי טיעוני השופטים עלולים להיות – כי לפנינו עבירה על חוקי התורה, על ההלכה ועל מנהג ישראל סבא כאחד – מבלי לתת התייחסות לכך שבעבר, למשל במאה השש עשרה בסביבה היהודית-עות'מאנית, התייחסו פוסקים ומקובלים למשכב זכר כחטא המחייב בתשובה ובתעניות, אבל לא ראו בו דבר שעונשים עליו בפועל (לא השיתו עונשים גופניים או עונשי מעצר מטעם החוק). יתירה מזאת, כמו שבארה"ב בתר-עידן טראמפ, מתיחסת המפלגה הרפובליקאית לכל תיקון חוק בדבר זכויות האדם וחירויות הפרט, כ"טִרְלוּל פרוגרסיבי", נשמעים בהווה בישראל קולות דומים, חלקם יועצים משפטיים לפוליטיקאים בכירים.

    הבאתי דווקא את הדוגמא הזאת. משום שנדמה לי שעצם התגובה על פסק דין באוורס נגד הארדוויק תלויה בישראל הנוכחית – לא באתיקה, המבקשת להתחקות אחר מה שאנושי, מועיל וצודק (בהנחה שצדק הוא שהמדינה חולקת לכל אחד מאזרחיה חלק שווה, פחות או יותר, כפי צרכיו; כשהיא לוקחת בחשבון כי לדאוג לצורכיהם של נכים, חוסים, חריגים, עניים, פליטים ומבקשי מקלט היא מידה טובה) אלא בהשתייכות מגזרית ופוליטית. הוא פחות או יותר יזכה לתשואות מצדן של אוכלוסיות ידועות (רובו של גוש הימין ובמיוחד אלו ההופכים את גבם ליו"ר הכנסת הנכנס בשל נטייתו המינית) ולעומת זאת יקומֵם ואף (אם יינקט בישראל צעד דומה) יוציא להפגנות אוכלוסיות ידועות לא פחות (רובו של השמאל-החילוני). אבל מעבר לתגובה פוליטית אוטומטית, איזו הצדקה שבעולם יש למדינה לדרוש כי שני גברים יאהבו את החוק ויוקירו מוסדות משפטיים ופוליטיים, המונעים מהם לממש את אהבתם?  באותה מידה הרי תוכל אותה מדינה לטעון, כי נניח, עלינו להניח את אהבתנו לכתיבה ולקריאה חופשית, בשם מה שהיא תזהה כטובת המדינה, טובת הציבור, או משום שתגדיר נהלים של מה מותר ומה אסור להביע בכתב ולפרסם בפומבי, ותגדיר את כל מה שלא מעוגן באיזושהי מסורת-אבות, כחריגה שיש להעניש עליה.

    שלא כמו רבים, איני חושש מהדתה או ממדינת הלכה (לא-מציאותי), אבל אני חושש ממערכת משפטית שמהווה חותם גומי של פוליטיקאים נכלוליים, שמשתמשים ביהדות ובמסורותיה בצורה מגמתית ומעוותת (ממש כמו שהמפלגה הרפובליקאית האמריקנית משתמשת כרגע במסורת הנוצרית כעילה להצדקה מוסרית של שמרנוּת), על-מנת לפגוע ברקמת החיים המשותפים (אם עוד נשתיירה כזאת), וכל מגמתם לדפוק את כל מי שלא בחר בהם, ולהודיע על כך השכם-וערב מעל במות, לתשואותיו של קהל-מכוּר, שמבחינתו אויב הוא כל מי שמנהיג המחנה מסמן כאויב. אולם,  הצייתנוּת הפוליטית הזאת המתגברת על כל שיקול אתי אוטונומי (סימון אויבים על ידי ראשי המחנה – בהם נלחמים עד-חורמה), כבר מזמן אינה נחלת הימין לבדו.  

*

לקריאה נוספת: "על האדם ללמוד לא רק על קבוצת ההשתייכות שלו אלא על מכלול התרבויות" -מרתה נוסבאום על חינוך לאזרחות עולמית [לקריאה מיטבית, להוריד את ה-PDFׁׂׂׂ למחשב).  

*

*

*

בתמונה: Terracotta figurine of a theatrical mask representing Dionysos, ca. 2nd or 1st century BC, Musée du LouvreE, Photographed by Marie-Lan Nguyen 2005.    

 

Read Full Post »

*

על אלוהים כקומפוזיטור-עליון ועל ההזדמנות לגמול לו במוסיקה ובשלימות המידות בשמיני עצרת אצל הרב-הפילוסוף, יהודה מוסקטו במנטובה של שלהי המאה השש עשרה; וגם מעט על המהפכה המוסיקלית בונציה (מדריגלים, הרמוניות מורכבות, עיבודים רב-כליים, מוסיקה פוליפונית מקהלתית) באותה התקופה (אדריאן וילארט, ג'וזפו צארלינו), שאפשר שדבריו של מוסקטו מייצגים אותה.  

*

ברשימה מלפני כמה שנים עיינתי במדרש רבני שבו תוארהּ השלמת הבריאה ביום השישי בן השמשות, כסוג של ביג בנד שבשוך הביג בנג, כאשר כל באי עולם עוברים, ושרים ונוגנים לפני הקב"ה, ומביעים בשיר ובמוסיקה, את השלימות שבבריאה. מדרש זה, בסדר רבא דבראשית, ממדרשי הגניזה, לא זכה לתפוצה רבתי ואינו שכיח אצל לומדים התורה כמדרשי רבא או כמדרשי אגדה רבים אחרים, ועם זאת – את המסורת המובאת בו לפיה השלימות בבריאה מובעת באופן מוסיקלי, שימר הרב והפילוסוף האיטלקי, שנולד בסמוך לאנקונה, אך חי כמחצית מחייו במנטובה –  ר' יהודה ליאון מוסקטו (נפטר 1590/ שנת ה'ש"ן), שכפי הנראה הכיר היטב את האופן שבו הפליאה הספרות הזהרית לספר על נבלו של דוד המלך (בעקבות מסכת ברכות מן התלמוד הבבלי), שרוח צפונית היתה מרטטת במיתריו ומעירה את המלך לשיר את מזמוריו המחברים שמים וארץ. בדמיונם של המיסטיקנים הזהריים, התעלה דוד בכוח נגינתו ושיריו למן ספירת מלכות (המכונה לעתים על שמו: סוכת דוד ולעתים תפילה) ועד ספירת בינה (המכונה גם תשובה) – כלומר, ייצגה התעלות בין הספירה העשירית (הראשונה מלמטה) ובין הספירה השלישית (השמינית מלמטה למעלה). לפיכך, מוסקטו מייצג את יום שמיני עצרת, היום השמיני לחג הסוכות, כקשור למזמור תהלים הנפתח ב"לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים י"ב, 1), אך גם לאותו קשר אמיץ בין העולם המגיע במחזור הזמן השנתי שוב לנקודת השלימות, ובין אותו זמן בראשיתי, כשרק החל העולם להיבראות, ובו עמד עדיין בראשית-ראשית גילויו בספירת בינה (הזוהר מתאר את נביעת היישוּת מספירת כתר (שהוא כעין אי"ן), דרך ספירת חכמה  אל הבינה, הסמוכה לה,  רק ממנה ולמטה הולך ומתגלה העולם דרך שבע הספירות התחתונות.   

    אם בדרך כלל תיארו המקובלים את היציאה מהאחד (או האין-סוף) כבקיעת אור או כנביעת מים, בדרוש הפותח את ספר דרשותיו, נפוצות יהודה,  הקרוי "הגיון בכינור" תיאר מוסקטו, עולם ומלואו, כמוסיקה המנוגנת באופן תמידי על ידי הקומפוזיטור העליון, הוא האל,  כאשר כל אחד מהנבראים באשר הינם, הינו חלק מהמוסיקה הזאת. לא רק דוד המלך היה לדידו של מוסקטו מוסיקאי, אלא גם משה רבנו – שניגן בכינור (המבטא את שלימות הנפש), ולפיכך לדידו שמו "משה" קרוב ללשון "מוסה" (בערבית) – שעניינו (=פירושו), על-פי מוסקטו, שיר מעולה וחשוב. יתירה מזאת, כשם שהמוסיקה ההרמונית מצטיינת בנעימות, כך גם הנפש היפה והעדינה; לפיכך, הרבה מוסקטו בשימוש "כינור נפשיי", כלומר: כינור הנפש, וכך לדידו עונה הנפש האנושית במוסיקה על אותה מוסיקה אלוהית היוצרת אותה ומקיימת אותו בכל שעה ושעה.    

הנה דברי מוסקטו על יום שמיני עצרת:

וזו היא דרך אמונה, הנרמזת ביום שמיני עצרת, להורות על היותה שמינית לשבע החכמות, כי הוצב גולתהּ, הועלתה על כולנהּ, והיא לבדה המיוחדת לנו, מאשר בשם ישראל נכונה, ומהיותו שמינית, הוראה יוצאת על עניינה, שהיא השיר והמוסיקה המעולה, אשר לה יאתה להזדווג אל ניגון הכינור אשר זכרנו. ילכו שרים אחר הנוגנים בכיוון נפלא, כמו השמינית הוא הניגון היותר שלם מכל ניגוני המוסיקה … ושמחה זו היא ראויה מאוד, כי אמנם באמונה הנרמזת בו יראו אור כל העדה, ונכבשה המסילה לפני כל אחד ואחד לעלות על מדרגת שלימותו בנקלה … וזה היום נגילה ונשמחה, הורגלנו להזכיר בו שלימות משה ופטירתו, להשיב אל לבבנו עניין השירה המושפעת באמצעות השכל, וידוע כי הוא בעל המוסיקה השלימה ואחריו כל ישרי לב בלכתם ילכו להידמות אליו כפי כוחם, יכירו וידעו כי טוב זמרה אלינו בשיר קודש קודשים אשר שם לפניהם, והחפץ ימלא את ידו, ונגינותיו ינגן בכינור נעים עם נבל, ישמיעו קול תהילתו ויזמרו שֵׁם ה' עליון.

[ר' יהודה בן יוסף מוסקטו, נפוצות יהודה, ניו יארק תש"ס, דרוש היגיון בכינור, עמ' ט'-י' בדילוגין ובתיקונים קלים של שיבושי-פיסוק בנוסח הדפוס]  

*

 יש להעיר כי דברי מוסקטו כאן, עוקבים אחר פסוקי תהלים י"ב, שיר-של-יום (פרק תהלים מיוחד) הנאמר ביום שמיני עצרת. לפיכך, "דרך אמונה" שמזכיר מוסקטו חוזרת לפסוק השני במזמור: "הוֹשִׁיעָה ה', כִּי-גָמַר חָסִיד: כִּי-פַסּוּ אֱמוּנִים, מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים י"ב, 2). רוצה לומר, היא דרכו של החסיד (דוד המלך עצמו וההולכים בדרכו), כלומר באמצעות הליכה בדרך זאת  גומל החסיד לאלוהים על כל החסד שהשפיע עליו [המלה גָמַר בפסוק מבטאת חלופי עיצורים שוטפים: ל' ב-ר', כמו נניח במלה שרשרת/שלשלת]. לעומת זאת, רוב בני האדם זנחו את דרך האמונה והחסידות הזאת. במה מתבטאת דרך זאת? על פי מוסקטו – להיותהּ שמינית לשבע החכמות, והמשובחת שבכולן. שבע החכמות הם שבעת המדעים:  אריתמטיקה, גאומטריה, מוסיקה, אסטרונומיה/אסטרולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה. כאשר על שש אלוּ נמנתה לעתים הלוגיקה, שכונתה אורגנון (כלי לכל המדעים), כמדע השביעי; ולעתים נוספה דווקא הפוליטיקה [כדרכו של הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (951-871 לספ')] בספרו  כמדע השביעי שלימודו תוכף אחר המטאפיסיקה, ואז הפכה הלוגיקה למדע השמיני שאינו מן המניין בהיותו כלי לכל המדעים. כל אלו נלמדו כקוריקולום תימטי על ידי מלומדי ימי הביניים והרנסנס, והיו ובמיוחד בקרב הפילוסופים הדתיים, בני התקופות שהוזכרו, שראו בלימוד שבעת המדעים על-בוריים כסדרם, תנאי בל-יעבור, בדרך להבנה הרמוניסטית נכוחה של כתבי הקודש וכשער הכרחי להשגת השראה תת-נבואית. חשוב להזכיר, כי מעבר לאנצקלופדיות מדעיות עבריות ימי ביניימיות, שסקרו את המדעים לסדרם, כגון: מדרש החכמה ליהודה בן שלמה מטולדו (שנות העשרים של המאה השלוש-עשרה) ו-דעות הפילוסופים לשם טוב אבן פלקירא (1291-1225); נוצרו באותו דור בסביבה היהודית-איטלקית, אנצקלופדיות רנסנסיות שסקרו את שבעת המדעים הפילוסופיים, כגון: בית יער הלבנון ו-באר שבע מאת ר' אברהם בן חנניה יגל (1624-1553), שיוחדו ברובם לענייני המדעים ולסקירתם הפרטנית.

    מוסקטו אינו מפרט כאן בעקבות איזו שיטה של מניין המדעים הוא צועד (להערכתי, בעקבות אלפאראבי והרמב"ם ובהתחשב בכך כי אלפאראבי חיבר את אחד הכרכים החשובים יותר על המוסיקה בימי הביניים, על אף עיסוקו הנרחב במחשבה פוליטית). אבל ניכר כי לדעתו (בקונטקסט הרחב של דבריו) דרך האמונה  מתקשרת עם השלימות קשורה גם לאוקטבה המוסיקלית (סדר הרמוני מתומן) וגם עם היום השמיני שבו נכנס העולל היהודי בבריתו של אברהם אבינו, וכך גם יום שמיני עצרת קוראים בתורה בתורה בפרשת מותו של משה, גדול הנביאים, וכזכור על-פי מוסקטו, גם מגדולי המוסיקאים – ולמחרת (שמחת תורה בחו"ל הוא היום השני של החג והם אינם נחגגים יחדיו ביום אחד) מתחילים לקרוא את הפרשה הראשונה בבראשית העוסקת בבריאת העולם, שכזכור אליבא דמוסקטו, אף היא נביעה מוסיקלית המתחדשת מן האל בכל רגע ממש. פילוסופים יהודיים מימי הביניים, כגון: אברהם אבן עזרא (1161-1090) ויצחק אבן לטיף (1269-1210) למשל, השוו בין שבעת ימי הבריאה ובין שבע החכמות (המדעים), ומצאו לכך סימן בפסוק מספר משלי: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט, 1). לפיכך, נראה כי לשיטתו, שמיני עצרת, הוא יום שמכוון לבעלי-השלימות האינטלקטואלית, הבקיאים במדעים, שהשלימו שכלם והוציאוהו מן הכוח אל הפועל (כלומר נהנים מנביעת השכל הפועל השופע על נפשם המדברת או קרוב לכך), שנוספה להם גם החכמה השמינית: דרך האמונה,  דרכם של אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, שידעו לחשוב על אודות האלוהות ולהביע את מחשבות לבבם, אם בשירה ועם בנגינת מוסיקה הרמונית; כשירי הלוויים בבית המקדש, שבהם גמלוּ ליוצרם. שמיני עצרת אפוא, לדעת מוסקטו, הוא יום המיוחד לשלימות הנפש ולמבע האינטלקטואלי והמוסיקלי שבו הנפש גומלת ליוצרהּ. 

    זאת ועוד, להערכתי יש לקרוא את דבריו אל של מוסקטו בסימן המהפכנות המוסיקלית שאפיינה את צפון איטליה בדורו, ובמיוחד בונציה – לאורהּ כתב כנראה את דרוש "הגיון בכנור". באיטליה של המחצית השניה של המאה השש-עשרה התפתחה מאוד שירת המקהלה כשירה פוליפונית, בעוד שעד אז, המוסיקה הימי ביניימית עמדה בדרך כלל בסימן שירת סולו או שימוש במקהלה השרה כאיש אחד. כוונתי בעיקר למי שכונו האסכולה הונציאנית, ובכללם: המוסיקאי והמלחין, אדריאן וילארט הפלמי ( Adrian Vilaert, 1490-1562 ) ותלמידו התיאורטיקן וההיסטוריון, ג'וזפו צארלינו (1517-1590 ,Gioseffo Zarlino ). שני אלו יצרו שורה של מדריגלים, לקולות רבים, שכללו עיבודים מורכבים ורב וכמה כלי נגינה, הנחשבים כיום למבשרי מוסיקת הבארוק.

    צארלינו הגדיל מאוד, כנראה בעקבות הסטואיקן  והרטוריקן הרומאי, מרקוס טוליוס קיקרו (43-106 לפנה"ס), בערך ההרמוניה המוסיקלית כתורמת לסדר פוליטי נאות במדינה. גם השלום מבחינתו הוא תולדה של הרמוניה השוררת בנפש האדם, וכאשר אנשים רבים יאחזו במידה זו, גם ישרור שלום פוליטי. עוד לדעת צארלינו, תלמידו של וילארט, האיזון והתואם ההרמוני הינם פרק של מפגש בין שפע ובין מתינות. לפיכך, הרשה לעצמו צארלינו לשלם מוטיבים דיסהרמוניים מוגבלים בהרמוניות שלו, על מנת ליצור מודוסים הרמוניים חדשים. מי שעסקה במהפכנות המוסיקלית של האסכולה הונציאנית היא המוסיקולוגית האמריקנית, Martha Feldman, בספרה: City Culture and the Madrigal of Venice (אוניברסיטת קליפורניה 1995). יש להניח כי מוסקטו הכיר את כתבי צארלינו הוונציאני או לפחות את רוח רעיונותיו. גם מוסקטו, ממש כצארלינו, קשר בין ההרמוניה המוסיקלית ובין ההרמוניה של כוחות הנפש, והיכולת להשכיל ולגמול לקומפוזיטור-המתאם הגדול, הלאו הוא האל, במעשה מוסיקלי המשלב בין שפע ומתינות עדי אדמות. גם אצל מוסקטו, מוביל הַתֹּאַם הזה לשלום מקווה עלי אדמות ובין חברות או עתיד להביא לידי כך. ההבדל המהותי בינו ובין צארלינו הוא שמוסקטו ראה בדרך האמונה, החכמה/המדע/האמנות השמינית, דבר-מה הייחודי בכל זאת לדרכם ולדתם של היהודים דווקא. הואיל ומוסקטו האמין בכך שמוצא כל החכמות,המדעים והאמנות הנן בעם ישראל ובנביאיו [מוסקטו חיבר גם פירוש גדול על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי (1041-1075) – שם מסכימה דעתו בעניין זה עם דעת הלוי; הגם שדרך האמונה לשיטתו דומה, מכמה פָּנים, לעניין האלוהי שבו מצטיינים ישראל בספר הכוזרי]. יש להניח כי מוסקטו ראה גם בחידושים המוסיקלים האיטלקיים של דורו, ככל-הנראה, בת-קול מאוחרת לשירת הלוויים בבית-המקדש. בהתחשב בכך, שבשנת 1556 התקיימה שריפה גדולה של ספרות רבנית ברומא, ובעקבותיה הורחב הגטו שבו בילו יהודי ונציה את לילותיהם, ומיסיון של מומרים-יהודים לשעבר עבד בלא-ליאות על מנת לגרום להמרתם הדתית של יהודי איטליה באותה תקופה – אין תמיהה בעיניי על בחירתו של מוסקטו כרב וכפילוסוף יהודי, להציג את דרך האמונה הייחודית המתבטאת בשמיני עצרת, כיום ייחודי והזדמנות ייחודית בפני האל, שהוענקה אך-ורק לחברי הקבוצה היהודית.        

*

*

*

*

בתמונה למעלה: Franco Angeli, Without Title, Mixed Media on Two Sheets of Paper 1982 ©

Read Full Post »

*  

1

"אֵין מִי יִקְרָא בְצֶדֶק / אִישׁ טוֹב נִמְשָׁל כְּחֵדֶק

בַקֵשׁ רַחֲמִים בְּעַד שְׁחוּקֵי הָדֵק / בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּדֶק"

[מתוך פיוטי סליחות של האשכנזים (מנהג ליטא) למוצאי שבת; הפיוט בסגנונו של ר' אלעזר הקליר המאה השביעית-שמינית, קריית ספר, ארץ ישראל ואם זהו הקליר או פייטן אנונימי אחר, הוא יכונה בהמשך: הפייטן הארץ ישראלי].

*

    בקריאה ראשונה עולה מבית השיר תמונת איש-פיל או גאנֵשׁ ההודי.

   הפייטן הארץ ישראלי מתווה בפנינו תמונה עזה,  לפיה האנושות היא כשממה חסרת צדק והנה בכל זאת יש בה איש טוב, בבחינת שֹיח או אילן הגדלים ועולים בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, גם בתנאי השממה המדברית. אחת המשמעויות הקדומות של חדק ואולי גם זו שהעניקה את שמה לחדק-הפיל בהיות החדק משתלשל מפניו, כענף או כשרך של שיח. כך לכאורה, בלב מקום שדומה כי אין בו חיים; נראה אות לחיים.

     האיש הטוב שבכל זאת "קורא בצדק" מבקש בעד על אותם השחוקים מלחצים וממדוחי-החיים; כל-מי שהתעייפו לגמרי מן המציאות האנושית מחוסר-הצדק ומכל העוולות שבני האדם מעוללים זה לזה. תפילתו של האיש הטוב או האנשים הטובים היא למען האל לא יקפיד על כל עבירה ועבירה, אלא יסבול את עוונות העם, בכלל עוונות האנושות כולהּ. איש כזה ודאי יודע שהאל אינו חפץ בהשחתת העולם, ולפיכך יעניק לאנושות שהות נוספת לשוב מדרכיה הרעות.

     הפייטן לא מציין מיהו אותו "איש טוב", אך נדמה כי נאמן הוא לאבחנתה של הסופרת האמריקנית הדרומית, פלאנרי אוקונור (1964-1925)   Good Man is Hard to Find, כלומר לא נמצא כמוהו בנקל. עם זאת, האדם המתפלל כאן, הוא טיפוס אנושי שונה לחלוטין מטיפוס המטיף האדוק בעל-החזיונות המשיחיים, המאיים לשרוף את עיניהם של אלו שאינם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים של הקדושה, הטהרה והאדיקות הדתית, שהוא לכאורה מצוין בהם על פני כל שאר המין האנושי שלאורם הוא מחנך את שאר-בשרו –  בנובלה של אוקונור The Violent Bear It Away  (1960; בעברית: והאלימים יישאוה). נוראות עלילתהּ של אוקונור, מעמידהּ מול קוראיו את השאלה, האם מי שגדל לאורה של תפיסה אמונית-חזיונית, הדוגלת באמת אחת ויחידה, המתגלה בנבחריה, עשוי לחדול אי-פעם מלהיות חלק במעגל האלימות הסחרחר, שעצם תפיסה כזאת יוצרת ומפיצה; והאם הרצון לזכות שוב בחוויות של שטף אור ובתחושות הקדושה אינו דבר ששב ומוליך את המאוחז, אל מעגלי האלימות והרצח. תשובתהּ של אוקונור פסימית. למעשה, אין מוצא. לדידה שורר מתאם פנימי בין תפישׂה עצמית של אדם כנביא או כשליח האל עלי אדמות ובין נכונותו לשרוף את כל מתנגדיו או להפעיל כנגדם אלימות קשה, לכאורה בשם שולחו; בפועל – האלימות מזינה את תחושת-הקדושה והנבחרות שלו. כך ניתן להסביר למשל, מציאויות של אנשים הקמים יומיום להקריב קורבנות לאלוהים על גבי המזבח, וגם את שליחותם חסרת הפשרות של אלו היוצאים להילחם בשם דתם ואמונתם.

    ר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) כתב בפרק השישי מהלכות דעות בחיבורו ספר המדע הפותח את הקודקס ההלכתי הגדול שלו, משנה תורה (נכתב כולו בעברית; נחתם ב-1177 בפוסטאט, הסמוכה לקהיר) כך:

וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי … ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגן הרע, יצא למערות וְלַחֲוָחִים ולמדברות ואל ינהיג עצמו כמנהג החוטאים …   

   לדברי הרמב"ם, אם האדם חי בחברה שאנשיה משמימים כל מנהג ישר ומחריבים כל מידה טובה, מוטב שיהגר למקום שבו יש חברה שאמות המידה שלה שונות ומטיבות יותר, ואם אין חברה מתוקנת יותר בנמצא או שאינו יכול לצאת את מקומו מסיבת מלחמה בגבולות או מסיבת מחלה – מוטב יישב יחידי במקומו, אבל אם חמת המציקים אינה נותנת לו מנוח, ואינו יכול לשבת אפילו במקומו אלא אם כן יתדרדר וינהג במנהג קלוקל – מוטב גם שבמצבו זה יתרחק מהם וידור בספר, בפריפריה המדבּרית, במקומות שאין בהם  יושבים רבים, כדי שיוכל לשמור על אמות המידה האתיות המייחדות אותו.

    עם כך,  "האיש הטוב" של הפייטן הארץ-ישראלי אינו טיפוס הפנאט הדתי המתבודד, והמבקש לטהר עצמו מטומאת האחרים ולהעמידם על דרכיהם הרעות–  כבספרהּ של אוקונור, האיש הטוב של הפייטן לעיל מייצג אנושות אחרת. הוא מבקש להתפלל בעד כל אותם אנשים ופונה לרחמי אלוהים שיקיים את החברה ואת הציוויליזציה, למרות שהיא מקיימת נורמות של עוול, שחיתות ואלימות. אם ננסה למקם את "האיש הטוב" בסימן דברי הרמב"ם, נראה כי מדובר באדם היושב במדבר-אנושי אבל לאו דווקא בּסְפַר-מִדבּר-קונקרטי, כלומר: במצב שבו האדם מתבודד בעירו ובמקומו, נוקט כעין "הגירה פנימית" ביחס לבני מקומו וזמנו, המניחים לו בחריגותו, משום שאין לו כל השפעה ממשית על חייהם או אורחותיהם. עם זאת, "האיש הטוב" אינו מבזה או נושא נבואות-זעם על החברה, שבתוכה הוא חי, ומשתדל שלא להלך אימים על שכניו. גם בעולם חסר-צדק על היחידים להשתדל לנהוג בצדק ובהגינות עם סובביהם ואף להתפלל על מעוללי-עוולה, שישובו מדרכיהם הרעות; גם אם העולם הפך בשל רעותיהם הרבות לשממה.

*11

*

2

     ובכל זאת חדק הוא חדק, וכך יצא שדווקא שיר על פיל שקראתי לראשונה לפני מספר ימים, קידם אותי קומה נוספת בהבנת מילותיו של הפייטן הארץ-ישראלי. 

    בספר שיריה החדש של המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, הודו: שירי מסע והשתוות (עורכת: נוית בראל, הוצאת פרדס: חיפה 2022, עמוד 54), מצאתי את השיר הבא:

*

*1

    פדיה ביקרה במקדש הינדואיסטי שקירותיו זכוכית שקופה, והנה נכנס אליו פיל הודי (פיל במקדש זכוכית כאלטרנטיבה לפיל בחנות חרסינה) לאחר ששמע את כהני המקדש תוקעים ומריעים ותוקעים בקונכיות (ממש כמו שהלוויים בבית המקדש בירושלים נהגו לתקוע להריע ולתקוע בחצוצרות), נעצר אל מול הבימה ותקע והריע באמצעות חדקו ואז יצא כפלא ונעלם עם מלוויו. אז ניתן האות לפרוץ חגיגה ריטואלית של שירה וריקודים. פדיה המליאה אסוציאציות לתמונת המקדש היהודית, כפי שמצטיירת במשנה ובמקורות תנאיים ואמוראיים, כותבת: "הַחְזָקַת הַפֶּלֶא בָּעוֹלָם / הַחַיָה הַמָּמַשִׁית הַמַּחְזִיקָה אֶת הָאֱלֹהוּת".  

      הסמיכות המצלולית בין פיל ובין פלא נדרשה למשל בפרק הרואה ממסכת ברכות בתלמוד בבלי, ושם נאמר: "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו; פילים – פלאי פלאות נעשו לו". [בבלי ברכות דף נ"ו ע"ב].  אף על פי שהאירוע שתיארה בשיר פדיה הוא אירוע קונקרטי, בכל זאת הן נחזות, בעיניהם שאינן מורגלות בו, כהתרחשות סוריאליסטית וחזיונית-חלומית, שכן אין אדם הרגיל להתבונן במבנה מקדש שקוף, והנה בא אל בין דפנות הזכוכית פיל, ממקם עצמו נוכח המזבח, ומריע. אך תחושת הפליאה אינה אך-ורק פרי התרחשות בלתי שכיחה ומשונה (לעיניים מערביות), אלא גם מתעוררת מצד שפע הממשוּת שמייצג הפיל בגופו הפילי ובבשרו העב, כאילו כולו הכרזה של פתיחת הסליחות:  "שֹמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךּ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ; יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתָּחווֹת לְפָנֶיךּ ה'" (החלק הנועל את הפתיחה הזאת הוא שיבוץ הלקוח מישעיהו ס"ו 23). חלק מהפלא ומתחושת הפליאה – מתגלמים בנוכחותו הבשרית-גופנית של הפיל, המבטא בד-בבד את הנוכחות האלוהות או את קרבת האלוה. זאת ועוד, גאנש, אל-הפיל (פדיה מקדישה לו שיר אחר בספרהּ), מתואר בספרות ההודית, כמי שמבטא בחזותו וברוחניותו את היקום על כל היבטיו, ראשו את המכלול הרוחני וגופו את המכלול הגשמי. בני הלוויה של גאנש הם עכברים, אולי כעין מקבילה הינדית לדבר האמורא הארץ-ישראלי, ר' יוחנן: "בכל מקום בו אתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א ע"א). עם כל זאת, קשה להשתחרר, כשקוראים את התיאור בשיר של פדיה, מן האסוציאציות והאנאלוגיות, לדמותו של הכהן הגדול הנכנס לבית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים. לפני כן, מזכיר את השם הקדוש באזני באי-המקדש והם משתחווים ונופלים וכורעים על פניהם, ואילו בצאתו בשלום ובלי-פגע מבית קודש הקודשים, עורכים לכבודו חגיגה גדולה – גם משום שנכנס בשלום ויצא בשלום, וגם משום שבכך לכאורה הובטח כי הקב"ה מוחל לעוונותיהם של ישראל.  אבל שלא כמו הכהן הגדול בבית המקדש אין הפיל כאן מזכיר שם קדוש – אלא רק תוקע ומריע, מה שמעלה על הדעת את דמותו של התוקע בשופר בבית הכנסת ואולי גם את המיתוס על אודות תקיעת השופר הגדולה שתקדים את תחיית המתים ["כָּל יֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְשׂכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו י"ח 3)]. למשל, המשורר היידי-ליטאי, אברהם סוצקובר, כתב בשנת 1945 במוסקבה, זמן קצר אחר הניצחון על גרמניה ובירור ממדי הרצח, את המלים: "חַפֵּשׂ חִפַּשְׂתִּי אֶת שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ / בְּחַדְרֵי-עֵשֶׂב, בְּעָרֵי-שְׁאִיָּה / לְהָקִים אֶת אַחַי לִתְחִיָּה.// אָמְרָה נִשְׁמָתִי הַגַּרְמִית: / הַבֵּט, פֹּה הִנֵּנִי, / בְּךָ אֲנִי דוֹלֶקֶת, / וְלָמָּה זֶּה בַּחוּץ תְּחַפְּשֵׂנִי?"  [אברהם סוצקובר, "תחיית המתים", תרגם מיידיש: אביגדור המאירי, כינוס דומיות: מבחר שירים, ערכה: ניצה דרורי-פרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 151].  כלומר, אם אנו יכולים לתאר את תמונת בעל-התוקע בבית הכנסת המצמיד את השופר כחדק אל פניו (כדמות פיל מריע, או כדמות שרך המשתלשל מפיו)אנו יכולים להבין שלמעש התעוררות הצד האתי והחושב באדם — כמוהו כאותו איש טוב הנמשל כחדק במדבר או בשממה, משום שאותו ציץ-תודעה ראשוני, עלול להפריח את המרחב בו הוא פועל, מתוך כך שיהיו חברים מקשיבים לקול תפילתו, ומתעוררים בעצמם להפריח את סביבתם ולהועידה לחיים טובים, שיש בהם מידה של צדק. כך, אני מבין את תקיעות השופר בבית הכנסת בראש השנה, לא כפותחות שערי שמים, ולא כמבלבלות את השטן או מעוררות מתים ונרדמים, כמו שמצאתי שמפרשים, אלא שהן ביטוי עמוק – דרך, התקיעה, שברים-תרועה ותקיעה גדולה, לכך שהמצב עוד לא לחלוטין אבוד, וכל זמן שנמצאים אנשים טובים הנמשלים כחדק, המבקשים רחמים בשם שחוקי-הדק, הרי שבשום אופן אין בדקומתעוררים רחמים בעולם ויושביו נזכרים לאור ולחיים (אור התמיד של החיים).

עוד בענייני פילים 

*

מדור חדש פרי עטי בגלובס – מבט פילוסופי – שמו, העתיד לראות אור בקביעות אחת לשבועיים

הנה לינק לטור הראשון (לצפיה מיטבית יש להוריד את הקובץ).  

שנה חדשה וטובה לכל הקוראות והקוראים, כמידת פיל המריע או כמידת "איש טוב נמשל כחדק"; ויהי רצון שכל אחת ואחת יפליאו לעשות השנה ובכל שנה; גם יחושו כי הפליאו עמם פלאי-פלאות.   

* 

*

בתמונה למעלה: Ganesh (Ganesha) , Anonymous Basohli Miniature, 1730 Circa 

Read Full Post »

*

על יהודי חַבַּאן, מחוז חצ͘רמות, ומנהגיהם; על ריטואלים רב-דוריים; על הבחנה בין הבנה לידיעה; על שפה חיצונית ועל שפה פנימית; על הצל המשותף ועל זיכרון גדול מאיתנו —  קריאה בשיר מאת המשורר, יהונתן נחשוני, לאורם של טקסטים נוספים מאת אדמון ז'אבס, יוליוס לסטר ור' שמואל בן יוסף ישועה העדני.   

*

בתמונה: סדר פסח שנערך בתל אביב בשנת 1946 בביתם של עולים חדשים מֵחַבַּאן (בדרום מזרח תימן) ככל הנראה: בשכונת ידידיה (שכונת החבאנים), שאכלסה באותם ימים (פלסטינה המנדטורית; הבריטים שלטו גם בחצ͘רמות באותה תקופה) כ-250 משפחות עולים, שמשום-מה בתיהם לא חוברו לרשת המים העירונית. אני כבר שנים אחדות קורא וחוקר, בין היתר, הגות יהודית מתימן. די הציק לי שאני מכיר כתבים שנכתבו בצנעא, צעדה̈, ג'בלה̈, דמﱠאר, עדן ותעז, אבל למרות ששמעתי על יהודי חבאן, מעולם לא קראתי חיבור הגותי-רבני משם או מסביבתם של יהודי חצ͘רמות. הסיבה התגלתה לי  רק מאוחר יותר. העיר חבאן מצויה היתה כ-300 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר הנמל עדן וכ-100 ק"מ מצפון לחוף האוקיאנוס ההודי. מצבם המבודד של היהודים שם בנאות-מדבר הביא לידי כך שהיהודים החבאניים נחשבו כשונים במסורותיהם ובחזותם מבני תימן האחרים (מלבושים אחרים, הגברים בעלי שיער ארוך וזקן נטול שפם).  על-פי החבאנים, מייסדי הקהילה הגיעו לדרום-מזרח תימן  לאחר חורבן הבית הראשון (שנת 586 לפנה"ס). המסורת הקדומה הזאת, והשפה המדוברת והנכתבת הייחודית לאיזור, הביאו לידי כך שכתבי היסוד של היהדות הרבנית: המשנה, התלמודים, ואולי גם תשובות ההלכה של גאוני בבל, מעולם לא הגיעו לחבאן או כן הגיעו ולא התקבלו על ידי ההנהגה היהודית שם. דפוסים שבאו מתורכיה לתימן משלהי המאה השש עשרה והביאו לתימן שפע רב של ספרות הלכה, תפילה וקבלה  גרמו לכך שעוד במאות התשע עשרה והעשרים למדו בחבאן קיצורים שונים של חיבורי הלכה ואגדה רבניים, אבל לא הוקמו שם ישיבות, שבהן הפך התלמוד או חיבורי-הלכה קאנוניים, כגון: הלכות רב אלפס (הרי"ף, ר' יצחק אלפאסי), משנה תורה (לרמב"ם), ארבעה טורים (לר' יעקב בן אשר) או שולחן ערוך (לר' יוסף קארו), לטקסטים הנלמדים על הסדר . אגב, מהתמונה לעיל ניתן להבין כי בכל זאת, היהודים המסבים לשולחן הסדר, מכירים ללא-ספק את מנהג החזקת הכוס בחמש אצבעות העוטפות את הכוס; מנהג המובא למשל בראש הקדמת ספר הזֹהר; הם מכירים את מנהגי סדר-הפסח, שכנראה הוצעו לראשונה כריטואל מחייב בימי גאוני בבל (מאה שמינית עד עשירית) – שלוש מצות, ביצים (זכר לקורבן חגיגה כהִלֵל הזקן), ירק (ככל הנראה לשם מצוות אכילת מרור) ועוד [למשל, בקהילת ביתא ישראל האתיופית לא נהגו לקרוא בהגדה או להסב לליל הסדר, מה שמראה כי המנהג הזה לא הגיע לאתיופיה אך כן הגיע לחבאן]. קשה לידע מתי בדיוק מסורות אלוּ הגיעו לחבאן, האם לפני מאה שנים עד שלש מאות שנה, או אם הרבה קודם לכן? אבל האם מסורות משפחתיות שיהודים לא-חבאניים מקיימים שונות במהותן? האם מישהו מאיתנו יודע בדיוק מתי ובאילו נסיבות אחד מאבות המשפחה או אמהותיה החלו לקיים ריטואלים מסוימים? אנחנו יודעים לקיים ריטואליים; לשיר את השירים הריטואליים, לנקוט במנהגים העוברים מדור לדור (למרות, שלא פעם, דומה שאין זאת העברה רציפה אלא כעין טלפון-שבור), אבל אנחנו כבר לא יכולים להעלות בדעתנוּ, פעמים הרבה, מה בני הדורות הקודמים חשבו בליבם כשקיימו את אותם הריטואלים או ריטואליים דומים לאילו שלנו, ואף על פי כן, דרך הביצוע (הפרפורמנס) – אנחנו חשים כי קולנוּ קשור בקולם, חבורים באיזה זיכרון רב-דורי.    

    התמונה הזאת וכל הדיון בהּ,  באו אל דעתי, בעקבות קריאה בספר שיריו של ידידי, המשורר, המוסיקאי והחוקר, יהונתן נחשוני, מִדְבַּר  לב , בו מובא השיר "סבי יודע":

*

סָבִי

קוֹרֵא מִלִּים

כּתוֹבוֹת כְּתוּבוֹת  נִקְרָאוֹת

סָבִי לֹא מֵבִין

*

סָבִי

הוֹפֵךְ בַּמִּלִּים

 שָׂפָה בְּרוּרָה

*

אֵינְנוּ מֵבִין

יוֹדֵעַ

*

אֲנִי

יוֹדֵעַ

לָשִׁיר

אֶת מָה

שֶׁסָּבִי יוֹדֵעַ 

[יהונתן נחשוני, "סבי יודע", מִדְבַּר לֵב: ל"ב שירים, שיירה: שירה נודדת – הוצאה לאור וקהילת משוררות ומשוררים, עורך: יונתן קונדה, איורים: יהונתן ושרה נחשוני, פרדס חנה תש"פ / 2020, עמודים לא ממוספרים]      

*

 שירו של נחשוני, הרשים אותי מאז קריאתי הראשונה בו, בשל איזה רגש מסתורין שעורר בי והתחושה הפנימית כי מה שמספר כאן יהונתן נחשוני על סבו אינו שונה במהותו מדברים שיכולתי לומר על טיב הזיקה שביני ובין סבי [הסב היחיד שהכרתי, 1983-1917, יליד ליטא; נפטר כשהייתי כבן 10]. לימים סיפר לי נחשוני, אחרי ערב ביד בן צבי בירושלים, בו שוחחנו יחדיו מול קהל על שירתו והגותו של שלמה אבן גבירול (1058-1020), כי מוצאו המשפחתי הוא ממשפחה שעברה מצנעא (המרכז האינטלקטואלי של יהודי תימן)  לחצ͘רמות (הפריפריה המדברית המצויה בתווך שבין עריה הגדולות של תימן וחבאן). וכך, שכאשר החלטתי לכתוב על השיר שהובא לעיל,  תרתי תמונות של יהודים מעולי חבאן, ומיד נלכדה עיני בתמונת ליל הסדר משנת 1946, שהובאה בשער הרשימה.  נחשוני מציב בראשית שירו הבחנה חדה השוררת בין מה שסביו קורא בבהירות ובין מה שהוא מבין ממה שהוא קורא. הסב הופך במלים "שפה ברורה" צירוף מלים (אולי נכון יותר, שיבוץ) הרומז די בבירור למלות קדושת-יוצר בתפילת שחרית: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשוּת זֶּה לָזֶּה לְהַקְדִישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה". בדרך כלל, נהגו פרשנים (רש"י, ר' אלעזר מוורמס) להבין "שפה ברורה" כלשון הקודש, כלומר: השפה העברית, שבהּ לכאורה נברא העולם ודרי מעלה לכאורה דוברים בה גם-כן, ומקדישים בה את יוצרם כולם יחדיו. אולם העברית של הסב (ודאי קרובה יותר ללשון מקרא) בוודאי שונה הייתה מהאופן שבו בני היישוב העברי ולימים הישראלים דיברו, הגו וכתבו עברית (עברית מודרנית). העברית המודרנית לא כוונה במיוחד על מנת שכל דובריה יקדישו בה את יוצרם, יקבלו עול מלכות שמיים זה מזה, וייתנו רשות זה לזה, במשותף ובאופן שווה ונעים, וכדי לברך באמצעותהּ את יוצר העולם. הסב אפוא היה לכתחילה שונה לא רק בדיבורו, בהגייתו ובכתיבתו, אלא גם באופן שבו הוא ידע את השימוש באותה שפה ברורה. לאו דווקא הבין אותה כפי שהחברה שמסביבו ציפתה. על כן, המשורר, הופך את שפתו של הסב, שבוודאי נחשבה "בלתי-ברורה" באזני בני- הישוב העברי מעולי אירופה, שהקפידו על הגיה שונה לחלוטין ועל אוצר מילים אחר, שהם דגלו בכך שרק בו נאה לדבר ורק הוא נחשב למתוקן ובן תרבות – לשפה הברורה מכולן – שבה פונים אל האל ובה ראוי לעמוד בפניו כמקבל עול מלכות שמים, הבא להקדיש ליוצרו.

     גם הסב, יודע הנכד, לא הבין כיצד השפה (המלים והכתב), פועלים את הזיקה בין ארץ ושמים, אבל הוא ידע זאת ברמה הקיומית ובנימה פנימית; חייו היו קודש לאינטואיציה-הפנימית לפיה כל זמן שהוא עומד נוכח האלוהות כל המלים שבפיו נהפכות שפה ברורה; מה שמוסיף המחבר על זה הוא שכאשר הוא נוהג לשיר כיום כמנהג אבותיו ואמהותיו, הוא חש כי על אף השינוי התרבותי והדתי, שהביאה מדינת ישראל על עוליה, מטבע הקמתהּ כמדינה חילונית-מערבית, הוא אוחז ואחוז באותה ידיעה שהיתה נחלת בני הדורות הקודמים.  

    תוך הנסיון לקרוא ולהבין את שירו של נחשוני ניעורו בי שלוש אסוציאציות נוספות. האחת, דברים שהביא הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בספרו, ספר השאלות, על אודות הצל המשותף לכל היהודים ואפשר לכל האדם [ספר השאלות, מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 77]; כעין לא-מודע קולקטיבי המקיים את האדם. מבחינתו של ז'אבס, הצל המשותף הזה, הוא "גם מוקד אור וגם לשון-מתה" (עמוד 78) ואינו אלא "כתם-זכרון גלוי לעין. זכרו של אלוהים – הגדל והולך עִם שאנו מקיימים את מצוותיו" (עמ' 79-78). כמובן, שהזיקה שיוצר ז'אבס בין זיכרון, צל וידיעת אלוהים חוזרת אל המושג צלא דמהמנותא (צל של אמונה) בספר הזהר, המובא בהקשר לחג הסוכות ולשהות בסוכה כמצביעה על חֲלוּת ההשגחה האלוהית. שוררת ודאי הסכמה בין נחשוני ובין ז'אבס על כך שאותה שפה קדומה, שהיא לכאורה "שפה מתה" היא-היא אותה שפה ברורה, מקור אור, המקיימת את זכרו של אלוהים בעולם; שפה, שיותר משהיא דקדוק, פעלים ושמות, מהווה איזו מהות של ידיעה פנימית, הנושאת את האדם מאת דין בני החלוף אל עבר רעיון הגדול ממנוּ ומן העולם. בעצם, אם אצל אפלטון (אליבא דסוקרטס), Episteme Arete Esti (= הידיעה היא המידה הטובה) במובן של ידיעת עולם האידיאות (המטאפיזי והבלתי חומרי); כאן הידיעה היא ידיעת "שפה ברורה", השפה הפנימי והזיכרון הפנימי, המהווים כעין שער אל המטאפיסי והאלוהי. ואכן, למשל גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) וגם ר' אברהם אבולעפיה (1291-1240) הדגישו בכמה מקומות את השיוויון הגימטרי בין המלה שפ"ה ובין המילה שכינ"ה (385), כנוכחות האלוהות והשגחתו בעולם, אלא שאצל שניהם ממש כמו אצל ז'אבס ונחשוני, אין המדובר בשפה שימושית, אלא דווקא בשפה הפנימית ההולכת ומתפתחת, ככל שהאדם עוסק בידיעה ובפיתוח תודעתו וחייו הפנימיים.

      אסוציאציה נוספת למקרא שירו של נחשוני הוא קטע מספרו של הסופר, המוסיקאי, פעיל זכויות האדם  והמאבק לשיויון הזכויות האפרו-אמריקני בשנות השישים, יוליוס לסטר. (2018-1939), שהפך פרופסור לספרות במחלקה ללימודים אפרו-אמריקנים באוניברסיטת מסצ'וסטס. בשנת 1982, התגייר, בעקבות התעוררות זיקתו לסבא רבא שלו שהיה יהודי גרמני, שהיגר לארה"ב ונשא שפחה משוחררת (אחרי 1865) ועבר לגור בקהילה אפרו-אמריקנית. לסטר הועבר מאוחר יותר למחלקה ללימודי יהדות והמזרח הקרוב באוניברסיטה לאחר סכסוך ממושך עם דמות אחרת במחלקתו הקודמת, שאותה תיאר במאמר כחוקר אנטישמי.  לסטר הפך לרב קהילה יהודית אורתודוכסית, שרוב חבריה היו יהודים ממוצא אירופאי, ופרסם ספרים על יהדות, שנקראו בעיקר על ידי אפרו-אמריקנים יהודיים (מוזר שעוד לא נתקלתי ולו במאמר אחד העוסק בו כהוגה יהודי). בשנת התגיירותו הוא פרסם את הרומן, Do Lord Remember Me,  המתארת את היום האחרון בחייו של המטיף הנוצרי ג'ושוע סמית', ואת מסע חייו במדינות הדרום; מתוך הספר הנהדר הזה (פעם מצא אותי בני ממרר בבכי תוך קריאתו החוזרת) הנה קטע המתכתב עם שירו של יהונתן נחשוני למישרין:

*

זה לא היה התואר שהעניק לעצמו, ולמען האמת, מעולם לא נחשב בעיני עצמו לזמר מוצלח במיוחד, אבל לעתים קרובות, באמצע דרשה, משהו היה גואה בתוכו, עד כי הדרך היחידה להביע את זה היתה לשיר. זה היה הדבר שסחף את דמיונם ואת רוחם של האנשים, הצורה שבה היה מעורר אותם לשיר את השירים הישנים, השירים שנשטפו בדם העבדות.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

    וכשאמות,

זכור אותי

    וכשאמות,

זכור אותי,

    וכשאמות,

זכור אותי,

זכור אותי.

הוא לא ידע מאין באו השירים; מוכן היה להישבע שמימיו לא שמע אותם עד שבקעו מגרונו. ובכל זאת, באופן קבוע, אחרי התפילה היה בא אליו אחד הזקנים ואומר: "כומר, לא שמעתי את השיר מאז שעזבתי את הבית. הסבתא שלי הייתה שרה את זה. הייתי שוכב לי בלילה במיטה, ושומע אותה בחלק השני של הבית שרה את זה, מאושרת כאילו היא בכנסיה, ביום ראשון בבוקר. לא האמנתי שאשמע את השיר הזה עוד פעם לפני הפגישה שלי איתה בגן עדן.  

[יוליוס לסטר, זכור אותי אלוהים, תרגמה מאנגלית: נורית לוינסון, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, תל אביב 1989, עמ' 150-149] 

*

הקו המשותף בין לסטר לנחשוני עובר בכך שגם הדרשן-המזמר של לסטר וגם נחשוני בשירו, כשהם שרים, הם יודעים משהו שגם אבות אבותיהם ידעו בכל מאודם. זוהי אינה אינטרפרטציה הנובעת ממילות השיר או מהמוסיקה שלו, אלא אולי מתוך מה שכינה ז'אבס – הצל המשותף, הכולל בחובו, גם זיכרון רב-דורי וגם את זיכרו של אלוהים בקרב בני האדם.  גם את האיש בכנסיה – שירו של הדרשן מעורר בו זיכרון. הזמר כלל אינו יודע בשעה שהוא שר שאלו שירים עתיקי-יומין השייכים לתקופת העבדוּת. אולם בא אליו אותו איש ומעורר אותו על כך שסבתו נהגה לשיר ממש את אותו השיר מהחלק השני של הבית, ועד שסמית' החל לשיר, האיש לא חשב שיישמע את השיר הזה שוב בחייו. זה מוזר, ומעורר מסתורין, משום שגם לי קרה, כשילדיי היו קטנים, שבלי משים שרתי להם שיר ערש פשוט ברוסית, במלים שלא הבנתי עד תום (משהו על חתול קטן);  שיר ששמעתי כמה פעמים מסבתי ומאמי, שסבי נהג להרדים אותי איתו בין ידיו, אבל ממש לא חשבתי עד אז שאני יודע את המלים או זוכרן.     

    האסוציאציה השלישית שלי היא בית שיר מתוך פיוט סליחה ליום הכיפורים שחיבר המשורר ומקובל, ר' שמואל בן יוסף ישועה עדני (1862- המחצית הראשונה של המאה העשרים), בעל החיבור נחלת יוסף, חיבור בן דרום תימן, הותקף קשות על ידי החכם ר' יחיא קאפח, בן העיר צנעא, על שום התכנים הקבליים שבתוכו, שבהם ראה שיבוש של מנהגי אבות וכפירה באמונה ובדעת הנקייה. כאמור, העיר עדן, היתה עיר הנמל הסמוכה ביותר לחבאן. וכך כתב שמואל בן יוסף ישועה בפיוט תקיף בעל-היכולת בעקבות י"ג העיקרים המובאים בהקדמת פרק חלק בפירוש המשנה למסכת סנהדרין לרמב"ם (כתאב אלסﱢראג', ספר המאור) ובעקבות נוסח תשליך לראש השנה:  

*

וְתו­רָה תְּמִימָה הִנְחַלְתָּנוּ / מֵאוֹצָרָךְ מְשַׁכְתָּם

הוֹד קוֹלְךָ שָׁמְעוּ / סְגֻלָּתְךָ לְזַכֵּךְ נִשְׁמָתָם

סְלַח וּמְחֹל לְאַשְׁמָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם

[חנה כשר ואורי מלמד, "פיוטי י"ג העיקרים לרמב"ם בלבוש קבלי", חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, עורכים: אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת כרמל: ירושלים תשע"ו/2016, עמוד 283]

*

    שמים והד וים יוצרים כאן מן רחש, שניתן אולי לדעת כשניצבים בין שמים לים ומאזינים להמיית הגלים ושאונם ולהתפשטות הקול במרחב. עם זאת, בית השיר הזה כולו – הוראתו לכך כי כל המרחב השמיימי והארצי, למין רום השמים ועד עומק התהום, הם פרי השתלשלות (אמנציה, אצילות/האצלות) אחת, שכולהּ עומדת על הוד הקול האלוהי המסוגל לזכך את נשמותיהם של הקשובים לו. זה דבר שקשה מאוד לתפוס; כל-שכן להבין, אך מי שיודע במה דברים אמורים לא  בהכרח מבין אותם (קשה מאוד להבין אותם) ומי שמבין אותם (או מדמה בנפשו להבין אותם) – קרוב לוודאי, שאינו יודע אותם. ישנן אולי הזדמנויות יחידות שבהן הידיעה (המתבססת על חוויה פנימית) וההבנה (המתבססת על ניתוח אנליטי ןהפשטה) אינן נעות בקווים מקבילים, אלא אולי מצויות כאסימפטוטות האחת אצל השניה, ואולי הן נפגשות באיזו נקודה, או שאנו שואפים לגילוי הנקודה הזאת בתוכנוּ ומתוך כך מאמינים שהיא קיימת. נקודת מפגש בין כוחות נפש/תודעה שונים, שלאו דווקא מתלכדים או מתאחדים, אבל פתאום אנחנו מרגישים הרבה מעבר לעצמנוּ, גם זוכרים הרבה יותר משחשבנוּ או שהעלנוּ על הדעת שניתן לזכור. בסופו של דבר, האזנה ליופיו של פיוט או שיר לעומקיו חשובה לא פחות מהבנתו האנליטית-מילולית-פרשנית. מי כפיוטיהם של ר' שמואל בן יוסף ישועה ושל יהונתן נחשוני כדי להעיד כי לעתים הקשב למלים, גם אם הן אינן רבות, משמעותי הרבה יותר מהבנתן השיטתית והמדויקת.    

*

*

*

בתמונה למעלה: Zoltan Kluger (1896-1977), A Yemenite Habani Family celebrating Passover in their new home in Tel Aviv, 1.4.1946.

Read Full Post »

*

זוהי רשימת זיכרון. יש בה הכרח, וחובה ורצון. גם קצת בלבול ותהום. בשבת נפטר המשורר יחיאל חזק (2022-1936). חיליק היה המורה לספרות שלי בכתות י"א-י"ב. עשיתי חמש יחידות בספרות אף שלא למדתי במגמה הספרותית. חיליק וידידתו המורה לספרות, ציפי גיא, שלימדה אותי בכתות ט'-י', הרחיבו מאוד את דעת בן-העשרה שהייתי. ציפי שלחה אותי לראשונה לקרוא את צ'כוב, קפקא ולורקה ומדי פעם הדליפה לי שמות נוספים. והיא מאוד אהבה את ביאליק; חיליק הקים ידידות ביני ובין ציבור משוררים ישראליים: אסתר ראב, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל (שירתו למבוגרים), אנדד אלדן, נתן יונתן, אבות ישורון, יאיר הורביץ ובפרוזה עם: ברנר, גנסין, ס' יזהר ודוסטוייבסקי – רק לימים שמתי לב שכולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד או בספרית פועלים, גם בחיליק עצמו היתה איזו מגמה ציונית-סוציאליסטית (הוא היה בן קיבוץ אפיקים), שחלקה נכזבה בעטיין של מלחמות, התנחלות וחמדת-ההון, אבל בכל זאת הוא העביר תוכנית בחמש יחידות ספרות שחלק מתוכהּ היה קרוי "הטעם והמחיר של החיים בארץ ישראל" – כאח שכול [אחיו המשורר בארי חזק נהרג בקרב סרפיאום במלחמת יום כיפור; את שירו הנודע "ריבונו של עולם" שלימים זכה ללחן ולביצוע של ברי סחרוף (2003); שיר שהכרתי מחיליק, כשהייתי כבן 17] וכלוחם במבצע קדש, שם גם נפצע – הוא הרבה להדגיש את המחיר  על פני הטעם, וניכר בו לא מעט זעף, כקיבוצניק לשעבר, על המקום הקפיטליסטי, הכיבושי (בימים ההם גם לבנון היתה על הפרק) וההתנחלותי, שאליו הלכה והתמסרה החברה הישראלית בשלהי שנות השמונים ובוז שלא הצליח להסוות לאידיוטיזם של המסתובבים במרכזי הקניות הגדולים ורואים ברכישת מותגים תכלית כשלעצמהּ. הייתי אומר, שהיתה טבועה בו בשנים שבהן היה מורי לספרות (1991-1989),איזו תכונה אֶלֶגִית, סופדת יותר מאשר מכוננת. לא אומר שהוא ספד לישראל החילונית, כי אם ספד לישראל החילונית הסוציאליסטית-שיוויונית-פועלית, שבהּ גדל וחונך (בתנועה הקיבוצית) בידיעה שבניגוד לחלומם של מייסדי הקבוצות להקים תרבות עובדת רב-דורית, כל הפרוייקט הזה הוא כבר בבחינת עולם עובר. לפעמים, הכין לי מבחנים ייחודיים שבהן שאלות על יצירות ואמנים שלא נכללו בתוכנית הלימודים ולא קראנו בכיתה; לעתים, נתן לי לכתוב חיבור, נגד הכללים של משרד החינוך, פשוט להשתולל על הדף, וכך העליתי על הכתב איזה סיפור על טביעתה של תל-אביב כאניית מעפילים גדולה, כשהתורן של הקרייה נותר לשקוע אחרון, כמו הפיקווד של קפיטן אחאב. הוא מאוד שמח כשהחלטתי ללכת לגרעין נחל דרך תנועת הנוער העובד והלומד [אבל הגרעין התפרק עוד הרבה לפני תאריך הגיוס שלי ואותרתי לחיל המודיעין]. וכך, מאז 1991 דיברנו בינינו פעם אחת יחידה. בשנת 2013 השתתפתי על גג בית ביפו באירוע באירוע ל"ג בעומר, שם אמרתי דברים על הקשרים וזיקות בין דמותו של רשב"י בספר הזוהר ובין סיפורי הנביאים של המחבר הערבי, בן המאה האחת עשרה, מחמד בן עבדאללה אבן כִּסַאאִ'י. לא הבחנתי בו בתחילה, כי היה זה ערב בנוכחות קהל רב. הוא הגיע על מנת להודות לי על העיון המשווה שמצא חן בעיניו, ושאל אותי מהיכן אני. עניתי בחיוך: "מגבעתיים, תיכון קלעי". הוא חייך את החיוך-שלו שזכרתי. דיברנו קצת על העבר. הוא לא זכר אותי כלל. הודיתי לו על שהיה מקור השראה ואחד היחידים שראה לנכון לעודד אותי ככותב.  בתווך חלפו 22 שנה והוא היה אז כבן 77. 

   חשוב לומר, מפני שלא אמרתי  – היה בו גם הומור סרקסטי דק; כזה מן דודן רחוק של מאיר אריאל (שגם הוא היה קיבוצניק ממשמרות שעבר לדור בעיר), לא רק מצד השתייכותו הקיבוצית ואהבת הנוף והטבע, אלא מין שפע שיבוצים ממקורות שונים, בעיקר מקרא ושירה עברית מימי הביניים ואילך, שהיו מתלווים לדיבורו. ומי שהיה עומד על יסודם היה מתחייך בשובבות או צוחק בקול גדול. זה בא בדרך כלל על חשבונם של אנשים, אבל הם לא היו מבינים ממילא את עומק דבריו, ולמה רמז הרומז; וכך גם לא היו נעלבים מדבריו. 

    אני רוצה לכתוב כמה שורות על שלושה קטעי שירים שכתב (פרסומו הראשון היה בשנת 1959); שבעיני קולעים במדויק ובדקות לאדם שהכרתי, כמו שהכרתי. אלו הם בכוונת-מכוון קטעי שירים ולא שירים שלימים, מפני שלדעתי הם מבהירים את החדוּת שהיתה באיש, ששיריו נטו להיות ארוכים מאוד, לעתים פואמות בנות כמה עמודים, ואילו לשיטתי, הוא תמיד היה אמן הניסוח הקצר (היה בו גם משהו מאוד עמיחאי וגם מרוחו של פגיס, למרות שאני לא זוכר שהוא אי-פעם לימד אותנו פגיס). כל פעם ששבתי לקרוא איזה קובץ, תהיתי אם הוא היה מתפתח אחרת כמשורר – לוּלא היה מתחיל את כתיבתו היצירתית בהשפעת הפרוזה של ס' יזהר, הפואמות של ביאליק והאלגיות של טשרניחובסקי ואלתרמן על המלך שאול (את כל אלו גם היטיב מאוד ללמד), אלא דווקא בנוכחות משוררים סיניים או יפניים קדומים (בדורי כבר נכחו תרגומים משל דן דאור, יואל הופמן, חנוך קלעי ויורי גראוזה; בדורו–  קצת לאה גולדברג. דאו דה צ'ינג תורגם ליידיש הרבה קודם שתורגם לעברית):

*

"כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר

שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם" 

[יחיאל חזק, "ראיתי את השער", בגידה: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב: 1983, עמוד 43].

*

    ראוי להתעכב על אמנות השיבוץ של חיליק. הוא כמובן לא רמז כאן להשתנה קולקטיבית ישראלית אצל איזה קיר סימבולי של זרם החלומות אלא רמז כאן ל דברי הנביא אחיה (השילוני) לאשת המלך ירבעם: "לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א' י"ד, 10) הנשנים בדברי הנביא אליהו לאחאב עצמו לאחר פרשת כרם נבות ורציחתו: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' / הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל  / וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' כ"א 22-20) ושבים ובאים בדברי אלישע (תלמידו ממשיכו של אליהו), השולח את אחד מבני-הנביאים למשוח בשמן המשחה, את יהוא בן נמשי למלך ישראל במלים: "וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ט', 8). כלומר, מדובר בקללה רב דורית החלה על מלכי ישראל, מצד שלא יהיה לאלו המכעיסים את האל משתין בקיר, כלומר: שהאל  יימנע מהם יורש וממשיך לשושלתם. נחזור לשיר – הואיל וכולנו יורשים וממשיכים של הדורות שקדמו לנו, על-פניו מצופה היה שנמשיך את דרכם אבל חיליק כבר הבין שכמו שהוריו יצאו משרשרת הדורות היהודית בשל החלום לייסד חברה חילונית עובדת ושוויונית בפלסטינה (לימים מדינת ישראל); כך גם הוא הלך אחרי חלומו – הספרותי והפואטי; וכך גם ממשיכי דרכו, יטילו כל אחת ואחד בתורהּ או בתורו את חלומותיהם על העולם וינסו להביאם לכדי ממשות. השושלת תתקיים אך תהפוך לטלפון-שבור (כל דור לא מבין עד תום את הכוחות המניעים את קודמו או את זה שאחריו). המציאות לא תיענה לחלומות גדולים מדי על תיקון עולם, חברת-צדק, יצירה חופשית. המציאות עצמה אינה ניתנת לריפוי: הפרנסה קשה; החלודה אינה נחה, ובכל זאת – אנשים אינם מניחים לחלומות וטוב שאינם מניחים. הם אפילו מניחים צאצאים בעולם, לא בהכרח על מנת שיהיו ממשיכי הדרך, אלא על מנת שיוסיפו לחלום על עולם טוב יותר, ואפילו במציאות שבהּ הבערוּת, הבריונות והשחיתות נגסו כבר בכל חלקה טובה. עדיין אפשר לנסות לחלום.

   קטע שיר נוסף לקוח מתוך תיאור קרב:

*

"גַבַּת עֵינִי הָיְתָה קְרוּעָה מִן הַשְּׁבָבִים אֲשֶׁר

נִתְזוּ בָּהּ, וְהַלָּיְלָה כְּמוֹ מַכְבֵּשׁ נָסַע

… אָרְכָה הַמִּלְחָמָה אָרְכָה. לֹא מַתִּי, עַל

עוֹר הַתּוֹף הִבְהִיקָה תְּמוּנָתֵךְ נִשְׁכַּחַת.

הַחַיָּלִים צָלְחוּ אֶת הַנָּהָר כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי".

[יחיאל חזק, "מלחמה היתה בארץ", אתה על פניי:  שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967; נדפס גם בתוך:  שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה, בעריכת מתי מגד, הוצאת מסדה: רמת גן 1970, עמוד 248].

*

המלחמה כאן מתוארת ככח עז, פטאלי. כזה העוקר אדם מחייו, ממעגלי-זהותו, מכל מה שחשב שהם החיים עצמם. הוא נמצא, אפילו בשדה הקרב, תוהה ובוהה על הפער הבלתי נתפש בין חיי הצבא ובין החיים הרחוקים שבהם היתה לו אהובה, שעתה היא רק זיכרון רחוק, עד כדי שצריך הוא לחוויה סינסתטית (לשמוע את תמונתה) על-מנת ליתן לה נוכחות. הייתי אומר, שחיליק כאן היטיב להעביר את התהום הרובץ בין חייו הפנימיים של החייל, שאינו אלא פרט בתוך המוני פרטים נעים ומתנועעים להמית אלו את אלו, ובין עולמו הפנימי – שבו הוא ממשיך לתור ולהיזכר, לעתים בקושי רב, במה שהאמין לפנים שהם החיים עצמם. המוות בשיר אינו המוות הביולוגי דווקא, אלא המוות הוא הרגע שבו עשוי החייל לשכוח את האהבה שבתוכו ואת העולם שבו התהלך טרם התגייס או גוייס. אני זוכר את עצמי, בכמה סיטואציות צבאיות, שבהן חשתי דברים מאוד דומים, מתהרהר בשורות האלה של חיליק חזק לבל אשכח את מיהותי, השוכנת מעבר לתפקיד הצבאי או לפקודה שקיבלתי. אני חושב שלפחות פעמיים האינטואיציה הזאת הצילה חיי אדם, גם כאשר המערכת הצה"לית היתה די אדישה להם.

   לבסוף השורות הבאות מתוך השיר "אות קיץ והבל" מתוך ספרו, להשיב אש לאש (הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003):

*

"הַנְּחָלִים יָבְשׁוּ וְעַכְשָׁו אַכְזָב,

אֵין נְהָרוֹת סָבִיב וְכָל

הַלִּוְיָתָנִים כְּבָר מֵתוּ, אֵין עֲנָקִים וְאֵין

נְפִילִים".

*

    האם יכולתי להבין שורה כזאת בשנים 1991-1990, כשהייתי בן עשרה, או בשנת 2003, מעט יותר מאוחר? כמובן, יש להניח כי הייתי בוחר להבין את הדברים כמוסבים על חיי התרבות והיצירה, ועל התרבות הממהרת תמיד להכתיר מלכים חדשים ומבקרים הרואים בעצמם ממליכי מלכים או מפילי מלכים. אבל עכשיו, מבוגר קצת יותר. קרוב לגיל שבו חיליק היה המורה שלי לספרות בתיכון, אני רואה הרבה יותר – את המורה, אוהב הטבע הזה, נושא קינה על אבדן-הסימנים, על כליון הזיקות וההקשרים הפנימיים, שחיברו את האדם לטבע, וגרמו לו להרגיש עצמו כחלק מן העולם ומן  היקום. עונשו של האדם לא בא עליו משום שעשה את הרע בעיני ה' כירבעם או אחאב, אלא משום שהוא החריב כל דבר, שיכול היה לשמור על קיומו, הפנימי והחיצוני; הכחיד יצורים, תרבויות וסביבות, לטובת איזו דוקטרינה חילונית ברובה של רדיפת נכסים והעדפת הפוליטיקה והפעילות בקבוצות-כוח מדירות ורומסות על פני כל פעילות אחרת. קפטין אחאב (שוב אחאב) לא יימצא יותר את מובי דיק. הוא ימשיך לשוטט במים ריקים תחת שמים שהתרוקנו מציפורים, ויספר לעצמו סיפורים שאין בהם כל נפח או גובה-רום או איזה מעמק. כנגד ההתאבדות הקולקטיבית הזאת וכנגד תהליכי ההשמדה של הכוכב הזה, שרובם המכריע מבוצעים כבר עשרות בשנים על ידי בני אדם, ההצעה לנסות בכל-זאת לחלום ולהמשיך לנסות להציע קול אחר – נדמית בעצמה להיות תמה ונאיבית. אבל אם אמשיך קו בין יצירתו של חיליק ובין כלל היוצרות והיוצרים שאהב, אני חושב שבכולם היה תום שאין בו בלבול; תום התנגדותי שכזה לנוכח חברה שאיבדה את תומתה ואת בושתה. את חיליק קראתי רק מדי פעם, במרווחי זמן גדולים, בשלושים השנים האחרונות.  אבל הקו הדומה-מאוד התבטא באיזה צו-פנימי-אלגי – לפיו, בעולם שבו הנחלים יבשו, אין נהרות, הלוויתנים כבר מתו – על האדם לזכור את יכולתו ליצור, להמשיך ליצור, שלוליות חלום.  

*

*

*

בתמונה: נֵדָּאל ג'בארין (נולד 1975, אום אלפחם), [בריכת חורף], שמן על בד [לא מצאתי את התאריך] ©

Read Full Post »

*

אבל המוסיקה, שהזוג, הגבר הנרדף והאישה היפה, רוקדים לצליליה, היא מוזיקה נוסטלגית ובידורית, מוזיקה של שחרור – מה שמצביע במידה מספקת על הצד המסוכן של כל הבדיחות ההומוריסטיות ההן ועל כך שהרוח הפואטית, כאשר היא באה לידי ביטוי, נוטה תמיד למעין אנרכיה תוססת, להתפרקות כוללת של הממשי באמצעות השירה.

[אנטונן ארטו, "שתי הערות: האחים מארקס", התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמוד 157]  

*

חומוס Full טריילר — קומדיית פשע ישראלית קצבית ומצחיקה, עם קרן מור, מנשה נוי, מוני מושונוב, יניב ביטון, מיכאל מושונוב, תאמר אלנפאר, צחי גראד, רונן דוידוב, דיאנה גולבי, ג'לאל מסראווה, אלכסה לרנר, ע'סאן עבאס, יובל סגל ("החפרנים") ועוד עלתה לאקרנים לפני כשבועיים. זהו סרט על השבטים השונים בחברה הישראלית על נטייתם לירות זה בזה, וגם על נטייתם להתחבר כשמדובר באויב גדול משותף (ארכי-נבל בינלאומי רוסי). קרן מור גונבת את ההצגה בתפקיד שמרית, אם לעשרה ו"קייזר סוזה" שכזאת, העומדת בראש ארגון סוחרי נשק חרדיים, וגם תאמר אלנפאר, דיאנה גולבי, יניב ביטון, מנשה נוי, רונן דוידוב וצחי גראד במיטבם. בכלל, האנסמבל כולו מבצע בחן גדול את התסריט המהודק שנדמה קצת כאילו קומדיה דל'ארטה והאחים-מארקס פוגשים את "ספרות זולה" ואת "מת לחיות". את התסריט כתבו אסף קוברובסקי, איתי ברקן ויונתן ברק; הפיק וביים: אסף קוברובסקי, שהוא גם בן דוד שלי. הסרט מלא התייחסויות משפחתיות [אחת מהן שהתייחסה דווקא לאגף הסלוניקאי מילאה את עיניי דמעות) וגם הופעות אורח של כמה אנשים שאני מכיר פחות או יותר רוב חיי, אבל מעבר לזה –Pure Fun –מצחיק ומותח, המאפשר להימלט ל-92 דקות מהחום שבחוץ ומשאר מועקות. המלצה חמה על סרט קליל, מהודק עשוי היטב-היטב וצונן ככוס אוזו. ראיתי כי לא כל המבקרים, ובעיקר אורי קליין מ"הארץ" נוטים לסרט חסד – ולפיכך אני מעוניין להרחיב כמה מלים על מקורות איטלקיים ויווניים ספרותיים ואמנותיים העומדים בתשתית היצירה הקולנועית הזאת, העושים אותה בעיניי ליצירה שהיא נורא קלילה כלפי-חוץ, האוצרת תיבת תהודה, מליאת הדהוד.

    מבקר הקולנוע אורי קליין ב"הארץ". רואה בסרט (כנראה לא צפינו באותו סרט) המשך לקומדיות בורקס ישראליות מהעבר; לדבריו זהו: "שילוב ישראלי מצוי בין וולגריות, מיזוגניה והומופוביה". לגבי ההומופוביה, שתיים מהדמויות הנוכחות בסרט הם זוג גאים;  משחקים אותן יניב ביטון וצחי גראד; הראשון, הוא שחקן שיצא מהארון בגיל 20  והורה החי בזוגיות חד מינית מזה שנים; האחר, אינו ידוע בעמדתו כנגד קהילת הלהט"ב (וכך גם כותבי הסרט ושאר העוסקים במלאכה); כך גם לעניין העדתי: תאמר אלנפאר וג'לאל מסראווה המגלמים צמד מבריחים פלסטינים – כמו קודמיהם, מדובר בשחקנים פלסטינים (אלנפאר הוא גם ראפר ומוזיקאי-פוליטי), שמעולם לא הסתירו את זהותם, גאים בה וקוראים בפה מלא לסיום הכיבוש ואפליית הפלסטינים. אפשר לסמוך לגמרי על שיקול דעתם, שלא היו נוטלים חלק בסרט ישראלי שמגמתו לשים את הערבים ללעג ולקלס. כנ"ל קרן מור ומנשה נוי המגלמים סוחרי נשק חרדיים ומוני מושונוב, מיכאל מושונוב ורונן דוידוב, המגלמים משפחת פשע סלוניקאית – כל השחקנים האלה הם שחקני תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוקים, שקשה לומר שעיקר ההפקות שהם נוטלים בהם חלק הם בידור עממי זול. נכון, אין בסרט רצון להציג בפני הקהל את תהומות סכסוך הדמים שהתרקם כאן בכובד ראש, שאפיין ומאפיין סרטי דרמה ישראליים רבים – אבל מכאן ועד וולגריות, מיזוגניה והומופוביה הדרך ארוכה. גם היחס לנשים בסרט אינו חורג מזה המאפיין סרטי אקשן-קומיים רבים או סדרות טלויזיה בארץ ובעולם. מה מציק למבקר "הארץ"? אולי העובדה לפיה הסרט אינו עוסק בכיבוש ומעז להציג פלסטינים שלא זקוקים ללטיפת-ידו ולאישורו של השמאל-הישראלי. כמו-גם, זוג גאים שאינם אנשים מיוסרי-זהות או כבדי-נשימה. ולבסוף, חרדים קשוחים, שמחזיקים את עצמם כלכלית, ולא נראה שחיים בהדרכה צמודה מדיי של איזושהי דמות סמכותנית, הפוסקת להם בכל דבר ועניין וניתן לנוד בראש בעצב לנוכח דמויותיהם ועצבון ימיהם. כלומר, דווקא היציאה מקלישאתיות בייצוג הקולנועי של הומוסקסואלים, פלסטינים וחרדים היא כנראה זו שמילאה את קליין חרון. אפנה כעת, למהלך שלי, שבין היתר, יעמיד את כמה אפשרויות פרשניות שקליין לא התאמץ למצוא, מפני הפרה-קונספציות, שאיתם הגיע לכתיבת ביקורתו.   

    בספרה, מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס 2021), דנה אהובה בלקין, בהתהוות הלהקות והמופעים של סוגה תיאטרלית איטלקית זאת, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש-עשרה, שהתפתחה כקומדיה מקצועית (Commedia dell'Arte), כלומר: מופע הפונה לקהל הרחב ולא למיעוט אליטיסטי של משכילים (משמעות קומדיה: יצירה הפונה לקהל רחב), העוסק, בד-בד, באפיון דמויות דרך מקצוען ומעמדן החברתי (משרתים, אדונים, משכילים, סוחרים, אנשי כנסיה). הז'אנר הזה זכה לייצוג מחזאי-מאוחר, במחזהו של קרלו גולדוני (1793-1707) משרתם של שני האדונים (לאחרונה, גילם יניב ביטון את הדמות הראשית בעיבוד עכשווי למחזה בתיאטרון הקאמרי); ואולם, רוחן של להקות הקומדיה של המאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה  פראית יותר מזו העולה ממחזהו של גולדוני. כך, להקות השחקנים זכו לשפע גינויים מהממסד הכנסייתי. למשל, בועידת טרנטו, שנסתיימה בשנת 1563, הוכרז כי צפייה במופעים כאלו הם חטא כבד. הממסד הכנסייתי הקתולי הודיע כי ההצגות הללו מליאות ניאוף וזנות וקוראות למרי של ילדים בהוריהם ולנשים להיענות לפיתויי הגברים ולפיתויי-השטן. גורם ביקורתי אחר היה איש הדת והאינטלקטואל האקלקטי חמור הסבר, טומסו גרזוני (1589-1549). לדידו, "הקומדיאנטים מעוותים את אמנותם העתיקה בכך שהם מציגים נושאים שערורייתיים; ניבולי פה שנוטפים משפתיהם, מזהמים אותם בקלון נתעב. פעולותיהם מתורבתות פחות משל חמורים, אינן טובות ותר משל סרסורים ופרחחים במחוות שלהם … נוכלות וזימה ורשעות הן השראה לפעולתם."  (מקרנבל לתיאטרון, עמוד 5). חשוב לומר בהקשר זה, שספרים לא-מעטים עדיין רואים אור בשפות שונות על הקומדיה דל'ארטה אבל לטומסו גרזוני וספרו החלו לחזור בעיקר לאור ספרו של מישל פוקו (1984-1926), תולדות השיגעון בעידן התבונה וספרו של מיכאל בכטין (1975-1895), צורות הזמן והכרונוטופ ברומן – וגם שם, לא משום שגרזוני היה כותב מעולה וחד-אבחנה, אלא משום שדבריו הנוקבים כנגד קרנבל, בכחנליה או תיאטרון בלתי-גדור, המבוסס על אילתור – מהווים צוהר לעולמהּ של אירופה של שלהי הרנסנס וראשית הרוקוקו, ולפחד שאחז אז רבים, מפני מסורות חדשות וצורות מבע חדשות וחופשיות, בעטיין של מלחמות דת ששטפו באותן שנים את אירופה כולהּ. יותר מכך, רבים מודים היום שדווקא הקומדיות האיטלקיות הללו היו בשורה גדולה בתחום זכויות הנשים, שכן בשעה שברחבי אירופה של המאה השש-עשרה, נשרפו כ-100,000 נשים על המוקד כמכשפות, קמה אז לראשונה תרבות אמנותית פופולרית באיטליה, שבהּ הופיעו נשים בתפקידים ראשיים; שמען יצא בכל קצות הארץ, ואנשים נהרו מרחוק למופעים על מנת לזכות לחזות בהן או לשמוע את קול זמרתן. כלומר, דווקא מז'אנר תיאטרלי עממי זה יצאה בשורה גדולה, שהלכה והתבססה – של נשים העומדות בקדמת-הבמה ונחשבות כמושאות-הערצה מכוח פעילותן היצירתית או זריזות לשונן (רבים מהמופעים התבססו על אלתור), ומשום אהבת-הקהל, אף הממסד הכנסייתי על כל שמרניו וקנאיו, נמנע מלהתערב במעשיהן או לעצור מי-מהן לחקירה.          

   אם נחזור לחומוס full טריילר, הרי שהנחות המוצא שלו דומות מאוד לאלו של הקומדיה דל'ארטה. ראשית, קומדיה מעמדית-מקצועית, בה מוגדרות הנפשות הפועלות, כ"מבריחים", "סוחרי נשק", "מוכרי פרחים", "עבריינים", "אנשי הייטק", "חרדים", "גייז", "פלסטינים", "ציונים", המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית ואת המתחים השוררים ביניהם, ההולכים ונפתרים במהלך המופע באמצעים קומיים פעלתניים, ותוך תנועה (לעתים כאוטית) בין העולמות, באופן שמיידד אותנו במידת-מה, עם כולם. כמו בקומדיה דל'ארטה, דווקא נכונותן של הדמויות לחרוג מהגבולות התחומים היטב שבין הקבוצות והחבורות ולהבין את הקבוצות האחרות, מניע את הדמויות לשתף פעולה או למצער, להפסיק להרע האחת לשניה. יתירה מזאת, השורה המצחיקה מאוד בהקשר בו היא נאמרת בסרט, המושמת בפי צחי גראד: "אני לא יכול להיתקע בין שתי משפחות פשע בגלל Fucking סחלב" הנה מחווה של ממש כלפי משרתם של שני אדונים של גולדוני. יתירה מזאת, יש בסרט הזה שלוש-נשים בתפקידים, הממלאים דקות-מסך ארוכות, והן גם נוטלות חלק מהותי בקטעי הפעולה ובהתרת הסבך כולו. לפיכך, יש כאן לא מעט תמות בסיסיות השאובות מעולם הקומדיה דל'ארטה שכותבי הסרט עשו בהן שימוש, אם במודע אם לא במודע.  

    יתירה מזאת, סדרת סרטים שחוללה כמה מהפכים בקולנוע האמריקני, אשר צמחה דווקא מעולם מופעי הוודוויל בארה"ב בעשור השני של המאה העשרים, והגיעה לאקרנים בתחילת העשור הרביעי של המאה היתה סדרת  סרטי האחים מארקס. רוב סרטי האחים, נשענו לכתחילה על התימות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה. יש בעלי מעמדות, יש אנשים המיוצגים על פי מעמדם ומקצועם. יש חסרי כל וישנם עשירים כקורח. יש קמצנים ויש נדיבי לב. יש זוג שבא מעולמות שונים שהאחים בדרך-כלל עוזרים להם להישאר יחד, כנגד אלו רעי-הלב וצרי-העיין, המבקשים להפרידם. ויש בדרך כלל איזו תנועה בין מעמדות, משרתים של כמה אדונים, ובעיקר שלל קונוונציות חברתיות שנשברו ועורערו על המסך. למשל, בסרטי האחים מארקס הוצג לראשונה קטע מוסיקלי בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקנים והאחים ("סוונגלי"), מה שהיה פשוט לא מקובל בארה"ב של אותם הימים (סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים), ובכל זאת משכו קהל מכל המגזרים. לימים, גראוצ'ו מארקס היה איש הטלוויזיה האמריקני הראשון, שבהנחותו תוכנית-אירוח לילית (1949), העמיד בראש התזמורת את הסקסופוניסט האפרו-אמריקני, באדי קולט. הוא פשוט הציג זאת למפיקים כמציאות-מוגמרת שמבלעדיה הוא לא יסכים להנחות את התוכנית. גם כאן יש דוגמא לכך שקומדיה עממית מעמדית-מקצועית וטובת לב, לא רק שמסוגלת לגשר על קונוונציות הייררכיות, אלא גם משמשת סוכנת של שינוי חברתי, וזאת דווקא משום שלא נכתבה מתוך כובד הראש המהותי, המאפיין  טרגדיות ומחזות של  שייקספיר, רסין, צ'כוב ואיבסן.

    מאחר שהזכרתי את הממד האלתורי, הבוטה ושלוח הרסן בקומדיה דל'ארטה, ואת העובדה לפיה הממסדים הדתיים והאקדמיים האיטלקיים, בני הזמן, רעשו מהשלכותיה על חיי החברה והדת המתוקנים, ראוי לציין כי באיטליה בתקופת להקות השחקנים הללו ועוד קודם לכן בימי הבינים, רווחו אגדות עם, וסיפורים שעברו מפה לאוזן, שאף הם לא חשׂכו שבטם מהכנסיה ומבעלי ההון. למשל, הסופר האיטלקי, איטאלו קאלווינו (1985-1923) כלל בספרו סיפורי עם איטלקיים (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1988), אגדה פוחזת למדי, שכותרתה "אגדה שמספרים גנבים" ובו הובא סיפורם של ישוע והשליחים, שברוב דלותם ועייפות-הדרכים שלהם, דימו כי רועים יכבדו אותם בסעודה בדרך. הרועים אמנם מברכים אותם ברוב נימוס וכבוד, אבל לא מזמינים אותם לאכול, אלא רק  מפנים אותם לישון בביטחה במתבן בבטן מקרקרת; בעוד הם סועדים את ליבם בפסטה. עוד הרועים יושבים לאכול והנה פורצים לחגיגתם חבורת שודדים, מניסה את מנהיגם ו גוזלת כל-מה שניתן לגזול.  לאחר שהשודדים מגלים את הנוודים המורעבים נמים במתבן, הם קוראים אותם לבוא לסעוד את ליבם באיטריות שהותירו אחריהם הרועים הנמלטים. הסיפור נחתם במלים: "ברוכים יהיו הגנבים!" אמרו השליחים; ואותו ערב אכלו ארוחת מלכים" (סיפורי עם איטלקיים, עמוד 283).

*

       

    יצירה נלבבת אחרת שצפה ועלתה במחשבתי לאחר הצפיה בחומוס Full טריילר הוא ספרו יוצא-הדופן של הסופר היווני-הבריטי, פּאנוֹס קַרְנֶזִיס, Little Infamies, שתורגם לעברית בשם בושות קטנות (מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 2003). הספר מתאר כפר יווני שקוע בשחיתות, ההולך ונמחה מהמפה (באופן פיזי-קונקרטי לגמרי), בשל תושבים העוזבים אותו (הגירה שלילית) וכן בשל ריבוי מקרי הפשיעה החמורה בו – של תושביו אלו באלו, עד שהם הולכים ומתמעטים. יופיים של סיפורי קרנזיס ניכר בכך שהוא קושר ביניהם כך שדמויות ראשית בסיפור אחד הופכת לדמות משנית בסיפור אחר, ולעתים חידות שנותרו בלתי פתורות בתום אחד הסיפורים –  מידע ארעי באחד הסיפור האחרים מטיל עליהם אור (באופן המזכיר מעט את אמנות הסיפור הקולנועית של קוונטין טרנטינו). עם זאת, בד בבד, קשה שלא לחוש בזיקה האמיצה בין סיפוריו הכפריים של קרנזיס ובין כמה מהסיפורים הסיציליאניים הכלולים בסיפורי מסיכה  מאת לואיג'י פירנדלו ועיבודם בסרטי האחים טביאני. וכן לסירטו של הבמאי האיטלקי, אטורה סקולה, משפחת המלוכלכים (1975). סקולה עצמו היה חובב גדול של הקומדיה דל'ארטה, כפי שעלה מסרטו שהוקדש ללהקת שחקנים איטלקית כזאת, בת המאה השבע עשרה, בסרטו – קפטן פראקסה (1990). נקודה אחרת ראויה לציון אצל קרנזיס, היא שחלק מדמויותיו גונבות ורוצחות, אבל יש להם, כפי שמתברר, כל מני פנים; כלומר, גם אצלו, העובדה שאדם נאלץ לעבור על החוק היא גרועה פחות מאותם אנשים בכירים או עשירים שתמיד יימצאו מי שיבצעו עבורם את השליחויות הנקלות והנתעבות ביותר, בידיעה שמערכת החוק אף פעם לא תבוא איתם חשבון.

   מתוך כל אלו, דומני כי ניתן להציע להתבונן בסרטו של אסף קוברובסקי, באור שונה לחלוטין מכפי שהציעה הביקורת ב"הארץ" או מכפי הצגתו במקומות נוספים, כסוג של סרט אקשן קומי ישראלי. גם המשטרה ומסדרונות השלטון הישראליים, בסרטו של קוברובסקי, מושחתים לגמרי (כמו בכפר אצל קרנזיס, כמו במשפחת המלוכלכים של סקולה) וחלק ניכר מהדמויות בסרט, פשוט מנסות להתקיים בתוך מציאות שמקשה מאוד על מודולריות חברתית-מעמדית, בתוככי חברה שהכוחות הגדולים בה מבקשים להותיר את הכל בקיבעון, שבסופו של דבר משרת רק את בכירי השלטון ואילי ההון. ממש כמו הגנבים אצל קאלווינו או חלק מגיבוריו החיוביים יותר של קרנזיס, גיבוריו של קוברובסקי מנסים להתקיים ולהתקדם, במציאות שמאוד מקשה עליהם לנוע, שכן היא גדורה בקיבעונות החברתיים-מעמדיים המקובלים. שלא כמו בהאוצר מסיירה מאדרה (במקור נובלה מאת ב' טראוון; עובדה לקולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1948, בכיכובו של המפרי בוגרט) תאוות הבצע שלהם לא גורמת להם להרוג זה את זה, אלא דווקא לשתף פעולה אלו עם אלו על מנת שכל אחד יזכה לבסוף בנתח מהשלל, וכולם יוכלו להמשיך ברצף חייהם.  מה שניסיתי להגיד כאן הוא שניתן לקרוא את חומוס full טריילר כיצירה ים תיכונית, המתכתבת עם היצירות האיטלקיות והיווניות שהזכרתי, לא פחות משניתן להבינה ברוח סרטי קולנוע הוליוודיים בני-הזמן או  ברוח קומדיות קולנועיות עדתיות פופולריות שנעשו לפני דור או שניים בארץ. אני חושב שלסרט המהנה והקליל, המקצועי הערוך-נהדר והכתוב-היטב הזה, המתנהל על הציר הימי שבין חיפה ויפו, בהחלט מגיעה הזדמנות.

  לבסוף, את הרעיון להשוות בין סרטו של קוברובסקי ובין הקומדיה דל'ארטה קיבלתי בזמן השתחוויית-השחקנים בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, רמת השרון, בשלהי מאי 2022. שחקני הסרט נצבו זה לצד זה בשורה, אוחזים בעציצי סחלב, מחייכים (ראו שהם נהנים מהתשואות וממחיאות הכפיים); פתאום ראיתי לנגד עיני להקה של קומדיה דל'ארטה בסוף מופע מוצלח. דבר לא מעוט הוא להצליח במלאכת הקומדיה.            

*

*

 

מחר 27.6.2022 באונברסיטת בן גוריון בנגב, כנס שנתי של הסמינר הים תיכוני — קבוצת מחקר בראשותה של פרופ' חביבה פדיה, וגם הזדמנות לא-מצויה (באמת לא מצויה) לשמוע אותי מדבר על קבלה בכלל ועל קבלת ר' ישראל סרוק — תולדותיה ומקורותיה במזרח (מצאתי איזה משהו מעניין ביותר שפשוט לא שמו לב אליו עד עתה); עם הרבה חברות וחברים שאת חלקם לא ראיתי מן זמאן שידברו על מאפיינים שונים של הגות יהודית ולא יהודית סביב אגן הים התיכון מאז תקופת המזרח הקדום ועד ימי ההווה, עמוסי-המסרים ומשוללי-הסימנים (עד כמה שהבנתי — נוכחות מתונה של קהל תהיה אפשרית וחופשית. כל הפרטים בהזמנה).

*

בתמונות: Hummus Full Trailer (Directed by: Asaf Kobrovsky), Movie Premiere,  Cinema City, Ramat ha-Sharon, 30.5.2022.

Read Full Post »

*

הוֹי עֵמֶק עָכוֹר חֹשֶׁךְ עֲרָפֶל

עַד אָנָה תַּאַסְרֵנִי בּנְחֻשְֹתָּיִם

טוֹב לִי מוּתִי טוֹב הִתְלוֹנֵן בְּצֵל

מִשֶּׁבֶת בָּדָד בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם!

[רחל מורפורגו, מתוך: 'הוי עמק עכור', קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, בעריכת טובה כהן ושמואל פיינר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006, עמוד 267].

*

ר' אלעזר מוורמס (1230-1165, מכונה גם רֹקֵחַ על שם חיבורו ההלכתי הגדול, שהוא בגימטריה אלעזר) היה ללא ספק מתלמידי החכמים הבולטים באשכנז בימי הביניים, ואולם תהלתו לא היתה על פרשנות התלמוד, כפי שאפיינה רבים מבני-דורו בצרפת ובגרמניה (בעלי-התוספות), אלא על קובץ חיבורים תיאולוגיים וחיבורים בתחום הסוד ובהם גם חיבורי הלכה הנוטים לתחום הסוד, שלשיטתו סיכמו, במידה רבה, את מסורת הסוד של בני משפחת קָלוֹנִימוּס אליה השתייך; בפירוש על התפילות, טען ר' אלעזר מוורמס, כי מסורות הסוד הללו הובאו לראשונה לאיטליה ולאשכנז מבבל, על ידי דמות של נווד חידתי בשם אבּוּ אהרן, ככל הנראה, בשלהי המאה העשירית או בראשית המאה האחת-עשרה.  טענה דומה השמיע במאה העשירית הרופא היהודי-ביזנטיני ופרשן ספר יצירה, ר' שבתי דונולו, שטען כי למד פילוסופיה ואסטרונומיה מפי מלומד ערבי שהגיע מבבל (עיראק) לדרום איטליה, ותלה בידיעות ששאב ממנו את פירושו לספר יצירה; דמותו של אבּוּ אהרן הופיע גם בחיבור מגילת אחימעץ, המיוחסת לפייטן איטלקי, בן מחצית המאה האחת עשרה, אחימעץ בן פלטיאל, בן אוריה שבדרום איטליה, ובו הוא מגולל את סיפורם של בני משפחתו כמאה שנים ויותר לפניו, כולם תלמידי חכמים ובעלי-סוד, המצויים תחת שלטונה של הביזנטים, כשבקרבתם התפתחה ח'ליפות אסלאמית  בדרום איטליה (בראשה עמד, הח'ליף אבו תמים מעד אלמעזﱢ אלדﱢין אללﱠה: أبو تميم معد المعز لدين الله, ששלט באותם ימים גם במצרים ובחלקים מהמגרב). אל הח'ליפות האירופאית הגיע, אבו אהרן היהודי, מאגיקון, מחולל נסים, ובקיא גדול בתורה ובחכמות. האם ניתן להתייחס לאבו אהרן הבבלי באיטליה בהכרח כאותו אבו אהרן שלימים הפיץ את תורת הסוד באשכנז? ובכן, הנוטים למיתיזציה ודאי יישמחו לקבל את התשובה שכן. עם זאת, כתב יד יחידי של מגילת אחימעץ נמצא דווקא במנזר בטולדו שבקסטיליה, ולא ניתן להקדימו טרם שלהי המאה השלוש-עשרה, תקופה בה התקיימה הגירה גדולה של תלמידי חכמים אשכנזים לעיר הבירה הקסטיליאנית, עד שראש הישיבה הגדולה בעיר (העיר הגדולה ביותר דאז בתפוצות היהודיות) היה "רבנו דן אשר מאשכנז", מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג. כמובן, אפשר שאחד מהמהגרים האשכנזים הביא את מגילת אחימעץ עמו למקומו החדש בספרד. ברם, אפשר להסביר את הופעת המגילה בטולדו דווקא כניסיון ליצור נראטיב לפיו מקורותיה של תורת הסוד היהודית הקדומה הינן בבל, איטליה ואשכנז. ואכן, בחיבור הפילוסופי, שנכתב בטולדו, עזר הדת, מאת ר' יצחק פולקר, נשמעת ביקורת קשה על כל מיני מסורות סוד קבליות שהובאו לספרד על ידי אשכנזי, המבלבלות את המוחות; זאת ועוד, בין שאלות ותשובות ר' שלמה בן אדר"ת (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח), מופיעה האגדה על תלמיד של ר' אלעזר מוורמס, ר' אברהם מקולוניה (קלן), שהגיע לברצלונה וכשהיה מדבר אל ארון הקודש; הנוכחים היו שומעים קול המשיב לעומתו. כך שבאותם ימים שבהם התפשטה הקבלה בקרב חוגי המלומדים היהודים בספרד,  נמצאו גם מי שהדגישו את חלקם של האשכנזים בשימור מסורות הסוד הקדומות ובהעברתן (כמופיע גם בכתבי ר' אלעזר מוורמס), וכך ייתכן שגם מגילת אחימעץ אינה אלא יצירה מאוחרת, שהוצגה כעתיקת יומין, השייכת לאותה מגמה. אם לסכם, מה שניתן לומר, במידה-רבה של  וודאות, הוא שישנן עדויות יהודיות להתרחשות נדידות ידע בתחום הפילוסופי, התיאולוגי, האסטרונומי והמאגי, מעיראק לדרום איטליה, במחצית השניה של המאה העשירית ומשם לאשכנז; וכן נדידת ידע דומה במחצית השניה של המאה השלוש עשרה בין אשכנז וצרפת לממלכות קטלוניה-אראגון וקסטיליה ליאון בספרד.    

    בספרו, סודי רזי סמוכים, הביא ר' אלעזר מוורמס, מ"ט שערי בינה בתורת הסוד ובפרשנות התורה, כפי שקיבל מבני הדורות שלפניו. לדבריו: "והיה לי לכתוב ספר על כל בינה ובינה כמו שקיבלנו השערים, אך אין לי השגת יד לכתוב מפני לימוד התלמוד ולא זכיתי לבני היחיד אשר קבלם והלך בחצי ימיו … ולא זכיתי ללמד השערים לאחרים, כי פסקו אנשי המעשה ונתמעטו הלבבות" [ר' אלעזר בן יהודה מגרמייזא, סודי רזי סמוכים, מהדורת דוד מתיתיהו הלוי סגל, ירושלים תשס"א, עמ' ט'-י'; והשוו: הנ"ל, "סודי רזי סמוכים ערוך מחדש עפ"י כתב יד", ספרי ר' אלעזר מגרמייזא, מהדורת מכון "סודי רזיא": ירושלים תשס"ו,  כרך ב' עמ' א']. ראשית, חשוב לעמוד על כך, שר' אלעזר אינו רואה במסורות שהעלה על כתב מסורות שהן פרי-יצירתו העצמית אלא פרי קבלת הסוד ממוריו, בני הדור הקודם. הוא מקונן על מות בנו בעודו צעיר לימים ובטרם יכול היה להעביר לו את מסורות הסוד שבעל-פה (אשתו ושתי בנותיו של ר' אלעזר נרצחו על ידי פורעים ובנו נפצע קשה; ממקורות נוספים עולה כי ר' אלעזר צלע על ירכו כל חייו, אולי בגין פציעה באותו מאורע). הוא מצר על כך שהיה ראוי שיכתוב חיבור על כל שער/בינה בפני עצמו, אך "מפני לימוד התלמוד" ומפני שאין בפניו תלמידים אליהם הוא יכול להעביר את תורתו או בגין מיעוטם הבטל, הוא ביכר להעלות על כתב ראשי פרקים בלבד. את המלים "מפני לימוד התלמוד" נדמה כאילו הכרחי להבין על דרך המסורת הרבנית-הישיבתית. כך שר' אלעזר שם יהבו בלימוד מרובה בתלמוד הבבלי ובפרשניו (תורה שבעל פה בנגלה), ולפיכך לא מצא פנאי לכתוב חיבורי-סוד. אולם מפני, שמרבית החיבורים המצויים בידינו ממנו, הם במידה זו או אחרת, חיבורי סוד, נראה כי המלה "תלמוד" משמשת אצלו בשימוש שונה לחלוטין מהוראתה המקובלת היום בקהל-הלומדים, ועל כך נעמוד מיד.

    בפתח שער הנולד, ׁׁׁהשער הראשון, מתוך מ"ט שערי בינה הכלולים בחיבור (סודי רזי סמוכים, עמוד י"א), הציג ר' אלעזר סוג של טבלה בת שלוש עמודות בה הוא ביקש להציע ספקולציה לפיה מתוך המלה "אמת" נולדת בהכרח המלה "תלמוד". אנו מכירים את האגדה לפיו חותמו של הקב"ה הוא אמת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נ"ה), ולפיכך מה שניסה ר' אלעזר להנחיל לקוראיו, הוא שנוכחותו של הקב"ה בעולמו ניכרת ב"תלמוד", תלמוד תורה בכלל, או לימוד התלמוד, ואולי כפי שאציע להלן לימוד ספציפי של תורה, שממנה עולה אמיתת ייחודו של הקב"ה. הנה הטבלה בפניכן/ם:

א

מ

ת

לף

מ

יו

מדה

מ

ודו

מלתי

מ

ולתו

ממדיווד

מ

ומדיוו

ממלתודוולת

מ

ומלתודוו

   ננסה לעקוב אחרי הלך מחשבתו של ר' אלעזר. בשלוש העמודות הוא כותב אות אחת משלוש אותיות אמ"ת ואז משלים בשורה הבאה את יתרת איות שם-האות בכתיבה מליאה. כך, בשורה הראשונה של העמודה הראשונה הוא כותב: א', ומשלים בשורה השניה: לף (האותיות הנותרות של אלף) בשורה השלישית הוא משלים את ה-לף ל-ללמ"ד פ"ה ולכן כתוב בה: מדה. בשורה הבאה הוא משלים את מד"ה (מם דלת הי) ולפיכך כתוב בה מלתי, וכך הלאה: עד שבשורה החותמת נחתם המסע מ-א' באותיות ממלתודוולת הכוללות בתוכן את המלה תלמוד.  העמודה האמצעית כוללת את מ' שתשלומה הוא מ' (מ"ם) ולכן לכל אורך שורותיה מופיעה האות מ' המשלימה את קודמתהּ. בעמודה השמאלית נשנה אותה מהלך שאפיין את שתי העמודות הקודמות. ברם, באמצעות החלתו על האות ת' (תיו) ואילך, עד ששוב מופיעות לעינינו רצף אותיות: ומלתודוו האוצר בתוכו את המלה: תלמוד" .  

   כללו של הניסוי הלטריסטי הזה הוא די פשוט; מן האמת נולד תלמוד; ומן האותיות – ראשן (א') וסופן (ת'). לפיכך, חותמו של הקב"ה בעולם (אמת) הוא התלמוד. זהו מסר שכל ראש ישיבה בן ימינו (הטקסטבוק העיקרי בעולם הישיבות הוא התלמוד הבבלי) וגם מחזיר בתשובה (האמת היא התלמוד שממנו יצאה הוראת ההלכה), היו שמחים לסמוך עליו ידיים. עם זאת, עולים בפנינו כמה קשיים המקשים על הקריאה הפשוטה הזאת: [א]. זהו חיבור סוד שמחברו הועיד אותו לקוראים יחידים המעוניינים לרשת את תורת הסוד ולהמשיך לעסוק בה במחשבותיהם [ב]. המחבר (ר' אלעזר מוורמס), אמנם נודע גם כבעל הלכה וכפרשן מקרא, אגדה ופיוט, אבל לא נודע כלל כפרשן תלמוד. שני הקשיים הללו אכן מרמזים שאפשר כי בדברו על "תלמוד" כיוון ר' אלעזר את תחום ידע תורני, השונה לגמרי מלימוד סוגיות התלמוד, הפרקים, המסכתות והסדרים, הנוהג בישיבות (גם נהג בימיו).    

    למשל, ראוי לציין כי הרמב"ם (1204-1138) בהלכות תלמוד תורה שלו מתוך ספר המדע הפותח את חיבורו ההלכתי הגדול משנה תורה (1178) חילק בין מקרא (תורה שבכתב), משנה (תורה שבעל פה) ובין תלמוד, שהוא מבחינתו: הבנת דבר מתוך דבר והרחבת דעתו; תחום שבו כלל גם את הרחבת הידע הפילוסופי-מדעי באופן תימטי, כחלק ממצוות תלמוד תורה [הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכות י"א-י"ב]. כמובן, אין הרמב"ם כר' אלעזר מוורמס, שלא היה תלמיד פילוסופים, ונהנה ממסורות אינטלקטואליות אחרות. אולם, הבאתי כאן את דברי הרמב"ם, כדי להראות שגם בדור הקודם לר' אלעזר מוורמס (שכנראה הכיר את משנה תורה בערוב-ימיו, שכן תלמידו, ר' אברהם בן עזריאל מביהם, כבר ציטט בהרחבה מחיבורו של הרמב"ם, בספרו ערוגת הבשם, באופן, המעלה על הדעת, שבשורת חיבורו של הרמב"ם כבר פשטה גם בגרמניה וגם באוסטריה וצ'כיה של אותן שנים) – היה מי שהבין את המילה תלמוד לא כמוסבת על החיבורים הנקראים תלמוד, אלא על עצם התלמוד ועל סדר-הלימוד ומהות-הלימוד שעל לומד התורה להשלים, על מנת לקיים את מצוות תלמוד-תורה.

*

    באופן אינטואיטיבי, דומני כי כוונתו של ר' אלעזר במילה "תלמוד" חוזרת להוראת המילה תלמוד במדרש האגדה, מדרש מְשׁלֵי, מדרש מאוחר על ספר החכמה המקראי, שנתחבר או נערך, כנראה באיטליה, במאה התשיעית או העשירית, כימי דור קודם, אך בקירוב זמנים, לאותם מסעות אפשריים של אבו אהרן (אם אכן היתה דמות כזאת) ובקרוב-זמנים לתקופת פעילותו של ר' שבתי דונולו (ראו לעיל), עת פעלו ישיבות בדרום איטליה, שבאותה העת עדיין הסתמכו הרבה על מקורות הלכה ואגדה ארץ ישראליים, כגון: משנה, מדרשי הלכה, מדרשי אגדה ותלמוד ירושלמי וכן על קובץ חיבורי הסוד שיוחסו לגדולי התנאים, אך הוא כנראה מאוחר יותר, הקרוי: ספרות ההיכלות והמרכבה. על כל פנים, במדרש משלי הובא כך:    

  

ואיזה זה תלמוד? בא מי שיש בידו תלמוד; הקב"ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפיתָ במרכבה, צפיתָ בגאווה שאין הגיה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקין בדברי תורה ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון-התלמוד-הזה: כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל ראשון במה הוא משתמש, רגל שני במה הוא משתמש, רגל שלישי במה הוא משתמש, רגל רביעי במה הוא משתמש ; חשמל – היאך הוא עומד וכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת; לאיזו רוח הוא משמש; כרוב – היאך הוא עומד לאיזה רוח הוא משמש; גדולה מכולן: עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד; עגולה הוא כמין מלבן; מתוקן הוא כמין גשרים. כמה יש בו. כמה הפסק בין גשר לגשר. וכשאני עובר, באיזה גשר אני עובר. באיזה גשר האופנין עוברין. באיזה גשר גלגלי מרכבה עוברין. גדולה מכולן – מצפורני ועד קודקודי היאך אני עומד; כמה שיעור בפיסת ידי; כמה שיעור אצבעות רגלי; גדולה מכולן כסא כבודי, היאך הוא עומד ולאיזה רוח הוא משמש. וכי לא זהו הדרי זהו גדולתי זהו הדר יופיי (שבני אדם) מכירין את כבודי במידה הזאת, עליו אמר דוד: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' " (תהלים ק"ד, 24) מכאן היה ר' ישמעאל אומר: אשרי תלמיד חכם שמשומר למודו בידו כדי שיהא לו פתחון פה להשיב להקב"ה ליום הדין, לכך נאמר "אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר" (משלי י' 17) שלא יאמר אדם, הואיל ונתחכמתי בתורה בתחלה, אלך מעכשיו ואתעסק בממון ובנכסים והוא אינו יודע שאינן מועילים לו כלום, שנאמר: "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע" (משלי י', 2), ומה שיועיל לו דברי תורה שנמשלו בחיים, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (שם,שם).   

[מדרש שוחר טוב על משלי עם פירוש ר' יצחק ב"ר שמשון כ"ץ חתן מהר"ל מפראג, הוצאת מדרש: ירושלים תשכ"ח, פרשה י', דף ח' (עמודים 16-15)]

*

הדרשן כאן, שדבריו חוזרים עד לתנא ר' ישמעאל בן אלישע, שהוא כביכול מראשי המדברים בספרות ההיכלות והמרכבה, מבקש להעמיד את שומעיו על טיבו של "תלמוד" שיש להולך לבית עולמו ליטול עימו לעולם הבא, על מנת להיכנס בתחומן של ישיבות של מעלה (ישיבות של מעלה נזכרו עוד בהיכלות רבתי, מדרש כונן, וזכו לימים לפיתוח בספר מלאכים לר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג, מורו של ר' אלעזר מוורמס וכן בספרות הזֹהרית). אליבא דהדרשן כאן, לא המשא ומתן ההלכתי ולא הידיעות שבנגלה הן עיקר, אלא אדרבה – הידע שהוא-הוא התלמוד הוא הידע הבא ומופיע בספרות ההיכלות והמרכבה ולימים גם בספרות חסידות אשכנז: צפיית-מרכבה, כסא הכבוד ורגליו, הכרוב, האופנים, אופני המעבר בין ההיכלות ובין הגשרים ושיעור קומתו של האל ותיאור שמותיו המרובים ואבריו, נושא שהוציא מדעתם כמה הוגים מחוגי הקראים, כמה פולמוסנים אסלאמיים, ולימים גם את הרמב"ם, שראה בכל דיון בשיעור קומת האל, תוארו ומידותיו, הגשמה ואנתרומורפיזם (ראיית האלוהות כדמות אדם), ואולם כאן מתוארים עיסוקים אלו כעין מקבילה יהודית סודית ומופנמת, לעיסוקם של הפילוסופים במטאפיסיקה, כלומר: במה שאחר הטבע. זאת ועוד, צפיית מרכבה מתוארת כאן לא רק כתחום דעת הכרחי על מנת שהאדם יידע מקצת ייחודו של האל ואת דרכי הנהגתו את העולם, אלא כתחום דעת הכרחי על מנת לזכות בהישארות הנפש ובקניין מהותי של התורה, בריחוק מהבלי העולם הזה, ומצבירת הנכסים ותאוות הבצע המאפיינת את יושביו. כל הדבק בתחומי העיון הללו, כך על פי הדרשן, זוכה להיכנס לישיבות של מעלה ולחסות האל, גם מעבר לחייו, והם גם מבטיחים שבעולם הזה לא יידבק בדרכי רשע, אלא ייקרב לדרכי מוסר וצדקה. כשמביאים בחשבון, כי בספריו המרכזיים של ר' אלעזר מוורמס, סודי רזיא – על חמשת חלקיו וספר רֹקח, מיוחדים פרקים וחלקים שלימים להלכות הכבוד, מרכבה, כבוד אלוהי, שיעור קומה, חשמל, מלאכים וכרובים ועוד, ובאופן המרחיק את כל אלו מתפיסות של הגשמה, סביר להניח כי כך בדיוק הבין את הוראת "תלמוּד" לאמתו, בעקבות מדרש משלי שהובא כאן, לא כהוויות אביי ורבא אלא כמעשה מרכבה, ואכן תיקנו גאוני בבל, שהפטרת הנביא ביום חג השבועות היא מעשה מרכבה (יחזקאל א'-ב'), כלומר ברוב-עם קוראים אחר עשרת הדברות, דווקא את אחד הטקסטים שהעמידו את היסוד לתורת הסוד היהודית; כך עולה גם מהפיוט, אקדמות מלין, לר' מאיר בן יצחק נהוראי, בן המאה האחת-עשרה, הנוהג בקהילות האשכנזים (בדרך כלל שליח הציבור קורא את תשעים טוריו שורה אחר שורה ובקהילות החסידים – חוזר אחריו הקהל), טרם קריאת התורה ביום חג השבועות, ומתנהל מתוך קירבה יתירה למדרש משלי ולספרות ההיכלות והמרכבה, תוך הדגשת מקומם של דרי מעלה המוצאים בתורה הנלמדת בעולם הזה נחת-רוח מרובה.

    רציתי עוד להאריך על מעמד האות אלף שממנה נולד לבסוף "תלמוד" בכתבי ר' אלעזר, ובמעמד האות אלף כתבי כמה מן המקובלים הפרובנסליים, הקטלאנים והקסטיליאניים בדורו –  ואולם, זהו חומר העשוי להסתכם לפחות ברשימה אחת ארוכה כמו-זאת או אף במאמר ארוך (יש שייצגו את האות א' בַּייחוד (ייחוד האל), הקודם לאות ב' שבה נברא העולם בחכמה, כלומר למהות שמאחדת את הנביעה, הזרם ואת השתלשלות הנמצאים; יש שהבינוהו כדמות אדם עליון שכל הספירות חקוקים בו ועוד ועוד). לפיכך, אחתום בכך, שגם ככלות כרבע מאה מאז החילותי לעסוק בתורה, ועדיין איני יודע להתבונן בהּ כדרך שתיארוה רבים מהמשוררים – אם כאשת חיל, כשכינה, וכמטרוניתא ואם כשולמית, ימימה וכיעלת-חן וככלילת-יופי. עד עצם היום הזה, אני שומר בתוכי, את האבחנה הראשונה שהייתה לי: זוהי חברה קצת מוזרה, מעוררת יראה, צופנת סוד (Spooky Girlfreind); אני לא מבין אותה; לא-לגמריי. ולמרות שאני מוסיף ולומד, כנראה שאף פעם לא אבין, אפילו לא לשיעורין; ודאי שלא עד תום.  

*    

בתמונות: Shoey Raz, An Undeclared Place On Earth  , 26.4.21

Read Full Post »

*

מדרש אגדה אמוראי ארץ-ישראלי, בן המאה השישית או השביעית, המלא אור, פיוס ונחמה לכל באי עולם, שראוי לחשוב עליו כאלטרנטיבה לתכניה הפוליטיים, הלאומיים והמשיחיים הפרטיקולריים (המרוכזים ביהודים ובגורלם) בהגדה של פסח, במיוחד בזמנים הפוליטיים הנוכחיים. 

*

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב') הוא גם ראשון הפסוקים שבו האל המקראי  מצווה בו את העם  כלומר, אם עד אז דיבר עם יחידים, ובפרט עם נביאיו (האבות ומשה), כאן הוא לא רק מצווה על תפיסת זמן (שנים וחודשים) אלא למעשה מתחיל במסירת התורה עוד טרם מעמד הר סיני; ר' שלמה ב"ר יצחק (רש"י, 1104-1040) שם ליבו לזה ובפתיחת פירושו על התורה שיבץ מדברי האמורא, דור שלישי לאמוראי ארץ ישראל (סוף המאה השלישית), ר' יצחק :

אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, 2), שהיא מצווה ראשונה  שנצטוו בה ישראל, ומה טעם בבראשית?  משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהלים קי"א, 6), שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.     

   כלומר, רש"י הציב כבר בפתיחת הביאור שלו את השאלה מדוע לא התחילה התורה במצווה הראשונה ("החודש הזה לכם"), שמשמעותה, בין היתר, קביעת שנים וחודשים, וכיוצא בזה חגים ומועדים, ומדוע התחילה ב"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". תשובתו היא שהתורה אינה ספר מצוות בלבד, אלא ביקשה גם להעניק ללומדיה ולעוסקיה קונטקסט תיאולוגי-היסטורי, בכדי שיבינו את ההשתלשלות מאז בריאת העולם ועד התיישבותם בארץ ישראל. לכך הוסיף רש"י טעם הנראה כקשור, לנסיבות זמנו, והוא המענה לפולמוס דתי. לוּ ייטען הטוען כי היהודים כבשו את ארץ ישראל מידי שבעת עממי כנען בכוח הזרוע כגזלנים, הרי שספר בראשית כולו טוען כי אותו אל שברא את העולם הבטיח לשלושת האבות כי הארץ תינתן להם ולזרעם לעתיד לבוא, ולפיכך אין בני ישראל של ספר יהושע כובשים גזלנים אלא אנשים ששבו אל הארץ שהובטחה על ידי הבורא לאבות אבותיהם, ואשר האל ביקש להשיבם אליה, אף מעבדותם במצרים.

   לדעתו זו של רש"י יש ודאי תולדות פוליטיות רבות, ובוודאי ניתן לראות בה פתיחה פרוטו-ציונית-דתית, לפיה התורה בחלקיה הסיפוריים וודאי וגם בחלק ניכר ממצוותיה, נועדה לבסס את הקשר שבין האל לעם ישראל דרך ישיבת ארץ ישראל (חיים בהּ) וקיום מצוות (לרבות תלמוד תורה). ועם זאת, ודאי יש להבין את מגמת דבריו של רש"י כעולים גם עם הפולמוס הבין-דתי בתקופתו, כאשר לתפיסת ארץ ישראל, כמקום בחירה, נוספו לפחות שתי דתות (נצרות ואסלאם) וקבוצה דתית יהודית גדולה וחריגה ממנהגי הרבנים (קראים). לכן, יש להניח כי רש"י כתב את דבריו לא כמוסבים על העתיד-לבוא, אלא באופן קונקרטי לגבי הזיקה שעל יהודים רבניים כמוהו לחוש לארץ ישראל ולישיבת ארץ ישראל, גם בזמנים שבהם היישובים המוסלמי והקראי (ולימים לאחר מסע הצלב הראשון, בשנת 1099-1096, גם הנוצרי) היו מבוססים בה הרבה-יותר.

    יתר על כן, מגמה זו, העולה בפירושו של רש"י נוכחת היא מאוד גם בטקסט שערכו גאוני בבל (על בסיס חומרים תנאיים), הנקרא: הגדה של פסח; גם שם מודגמת שוב ושוב זיקתם של בני ישראל לאלוהים המצווה אותם לנחול את הארץ ולהקים בירושלים את בית הבחירה (המקדש), והדברים עולים שוב ושוב במשך הערב ("דיינו", "אל בנה ביתך בקרוב" ועוד), לצד קריאות שהתווספו (בימי מסעי הצלב) לשפוך חמתנו על הגויים אשר לא ידעו את ה' וכיו"ב לא מפני בריונות גרידא אלא מפני שלכאורה (אם לצטט מחדש את רש"י): "הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו".   

   אני טוען כי במדרשי האגדה של חז"ל קיימת גם נימה אחרת לחלוטין. תפיסה שאינה לוחמנית ואינה מבקשת לכבוש, להדיר, לנקום ולנשל, למי מברואיו של הקב"ה.  אדרבה, תפיסה לפיה שיבת העם היהודי לארץ ישראל אינה אמורה להיות מלווה במעשי תוקפנות או רצח, לא בכיבוש ולא בהשחתה.  למשל, בדרשה המופיעה במדרש האגדה האמוראי הארץ-ישראלי (המאה החמישית-שישית ארץ ישראל; חלקו הראשון של המדרש כנראה נערך בתקופה מאוחרת יותר מחדש בבבל) על פסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", הובא נראטיב פרשני שונה לחלוטין, מזה שהוצג עד כה. אני מביא את הדברים במלואם ותוך פתיחת הפסוקים המשמשים את הדרשן בכדי לבסס את דבריו  (במקור הם מובאים בקיצורים). כן, ראוי לעמוד על כך, שהחיבור ממנו נלקחו הדברים אינו חיבור שולי ולא זוטר בין חיבורי חז"ל; אדרבה, שמות רבה, הוא ממיטב ספרות מדרשי-האגדה הרבניים, ולית מאן דפליג שמייצג הוא נאמנה הלכי רוח שהיו קיימים בין אמוראי ארץ ישראל. כלומר, אינו מבטא דעת יחיד או דעת מיעוט, אלא שלכך כיוונו רבים מהאמוראים בבתי המדרש; ואלו דבריו:

*

החודש הזה לכם הה"ד (=הדא הוא דכתיב, זה הוא שכתוב) " הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם." (ישעיה מ"ב, 9), וכי יש לעתיד לבוא חדשות? והא כתיב: " מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ " (קהלת א', 9), אלא מוצאים אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבוא:

הראשונה, שהוא עתיד להאיר לעולם, שנאמר: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ"(ישעיה ס', 19), וכי יכול אדם להביט בהקב"ה? אלא מה הקב"ה עושה לשמש? מאיר מ"ט (=ארבעים ותשע) חלקי אור, שנאמר: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיה ל', 26), ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפא, שנאמר: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק "(מלאכי ג').

השניה, מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש לו מחלה, שנאמר: "וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲ‍שֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל" (יחזקאל מ"ז, 9).

השלישית, עושה האילנות ליתן פירותיהן בכל חודש וחודש ויהיה אדם אוכל מהם ומתרפא, שנאמר: "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה." (יחזקאל מ"ז, 12)

הרביעית, שהם בונים כל הערים החרבות ואין מקום חרב לעולם, ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבוא, שנאמר: "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל ט"ז, 55).

החמישי[ת], שהוא בונה את ירושלים באבן ספיר, שנאמר: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (ישעיה נ"ד, 11) וכתיב: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיה נ"ד, 12), ואותן אבנים מאירות כשמש, ועובדי כוכבים באין ורואין בכבודן של ישראל, שנאמר: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס', 3).

הששית, "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן" (ישעיה י"א, 7).

והשביעית,  שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים וכורת עמם ברית ועם כל ישראל, שנאמר: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (הושע ב', 20).

השמינית, שאין עוד בכי ויללה בעולם, שנאמר: "וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַ‍יִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה." (ישעיהו ס"ה, 19).

הט' (=התשיעית), אין עוד מוות בעולם, שנאמר: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ–כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה כ"ה, 8)

הי' (=העשירית), שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון, אלא הכל שמחים,שנאמר: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה נ"א, 11).

[מדרש רבה על חמשה חומשי תורה וחמש מגילות ועליו הרבה פירושים ממבחרי המפרשים הקדמונים והאחרונים, ווילנא תרל"ח, שמות רבה, פרשה ט"ו פסקה כ"א, דף כ"ט ע"ב (עמוד 58)]

*

ראשית, לכמה מגמות של הדרשן. אין ספק כי הוא מנסה להעמיד רשימה של עשרה  דברים שעתיד הקב"ה לחדש בעולם כנגד עשר המכות שחידש במצריים, במקביל : "ר' יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י"א ע"ב). יותר מכך, למגמת הדרשן, אם עשר המכות באו ביד חזקה וזרוע נטויה, כלומר ביטאו דין קשה – עתידים עשרת הדברים שיחודשו להעמיד למין האנושי ולמכלול הברואים על פני כדור הארץ מרפא, מזון כפי צורכו, ערים בנויות ועולם פורח, שאין בו עוד מלחמה, ואנחה וזעקה, לא פליטים, לא חולים, לא רעבים ולא עניים, וכן בעלי החיים יחיו בברית עם האדם וכשותפים לו, ושוב לא יהיה האדם הורס את סביבותיו ושכניו. לבסוף, אין גם מוות בעולם אלא אך שמחה.  שימו לב, אין הדרשן מציין כלל לא את כיבוש הארץ, לא את בניין המקדש, לא את חידוש הקורבנות, לא את השליטה באחרית הימים על בני אומות אחרות או על בעלי-החיים, גם לא משיח (אין לכל אורך הטקסט משיח ולא דמות משיחית). הוא אמנם מציין כי ירושלים תעלה ותאיר, עד שיהיו כל עובדי הכוכבים משתאים, כי לכאורה נגההּ יהיה גדול מאור הכוכבים, אך הדברים לא נאמרים בהקשר למקדש כסמל ריבונות יהודית (אין המקדש מוזכר כלל) ולא מוזכר כי כל הגויים יקבלו עליהם את הדת היהודית או יישמעו להוראה היוצאת מירושלים. דברי הפרשן כאן פונים לאדם באשר הוא אדם, יהודי כלא יהודי; ובהסתמך על דברי הנביאים – הוא מבקש להביא למין האנושי ולבעלי החיים בשורה בחסד וברחמים, שמהותה נחמה גדולה, ופורקן גדול מן הסבל והכאב שהיו כרוכים בחיים האנושיים עד עתה. כמובן, זוהי במובהק אוטופיה, או נכון יותר: יצירה אוטופית, אך לדעתי אין מתאימה ממנה לימים שלאחר מגיפה עולמית גדולה (שעוד לא חדלה כליל), ובימים בהם אנשים עודם נטבחים או מגורשים מביתם על ידי צבאות חמושים (אוקראינה, אתיופיה ועוד) והעולם נמלא פליטים;  ימים בהם בעלי החיים על פני כדור הארץ הולכים ונעלמים, או למצער מספרם הולך ופוחת; הכל נראה כעומד בפתחו של מיתון כלכלי ארוך או משבר פיננסי ובקצה – גם הסלמה ביטחונית. מתוך כל זה, נראה לי פחות לשבת מחר בסדר-פסח ולספר בביאת המשיח, בניין המקדש, חידוש הקורבנות, נקמה בגויים והגברת הריבונות היהודית והתורנית. נראה לי שהטקסט הזה, על כל האוטופיה החלומה בו, לפחות עשויה להזכיר לנו, גם בעת ההיא, אל מה וכלפי מי עלינו לכוון, ואולי גם על מה ולנוכח מי היה על העם היהודי להתפלל ומה עליו לספר בליל הסדר לכתחילה.

   עד כמה שונה מגמת מדרש האגדה שהובא מן המצאי היהודי-הרבני השגור? הנה עולים בזכרוני דבריו של דון יצחק אברבנאל (1508-1437) בחיבורו ישועות משיחו, שנתחבר אחרי גירוש ספרד ופורטוגל. אברבנאל  ממש הולך יד ביד עם הדרשן הקדום, בכך שהוא מציין עשרה מינים יעודיים (שלבים בגאולת ישראל) העתידים לבוא לשיטתו במהרה מצד האל  ולהוביל לגאולה השלימה  עד שנת 1568 לכל המאוחר; זאת ועוד, גם אברבנאל טוען כי גאולה זו הינה פרוגרמה אלוהית-נסית ואינה קשורה במעשים כאלו ואחרים שיעשו ישראל; רשימתו שונה בפרטים רבים:  

*

  • אלהים עתיד להקים לישראל מלך-משיח מזרע בית דוד.
  • ישראל בהנהגת המלך-המשיח עתידים לשוב לארצם ויחול קיבוץ גליות בשלימות האפשרי.
  • מלחמת נקם באויבי ישראל וחורבן האומות, וכן מרבה לדבר שם בנקמה מאדום, קרי: האומות הנוצריות.
  • ארץ ישראל הגשמית תראה טובה ומצליחה בעת הגאולה, גשמיה יינתנו בעיתם, והארץ תיתן יבולהּ.
  • תגדל חכמה בישראל.
  • שיבת הנבואה.
  • התחדשות האותות והמופתים האלוהיים–שיעידו על עצמת ההשגחה האלוהית על ישראל.
  • חורבן הגלות לעד, בניין ירושלים—לנצח.
  • האומות כולם יקבלו עליהם את אמונת ייחוד ה'.
  • תחיית המתים תתרחש באופן ניסי בשלב כלשהו אחר קיבוץ גליות ישראל

[יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, ירושלים תשכ"ז, חלק שני העיון הראשון פרק ג', דף כ"ה ע"ב- כ"ו ע"ב].

*

כל השוואה בין תכנית הגאולה האלוהית אצל אברבנאל ובין זו המתוארת על ידי הדרשן האנונימי בשמות רבה, תגלה לעינינו מיד עד כמה אברבנאל מרוכז בגורלם של ישראל ובריבונות האלוהית והיהודית העתידה לחול על אומות העולם; שעה שהדרשן הקדום – ליבו לבאי-עולם, ובכלל זה: רפואתם, ביטחונם, צמיחתם, בניינם, הקלת כל מכאוביהם, שמירתם, רעותם ושמחתם. איני מאמין בכך שהדרשן הקדום נהנה מתנאי חיים מאוד שונים מאלו שהיו נחלתו של אברבנאל (יהודי ארץ ישראל נרדפו לא אחת בשלהי התקופה הביזנטית ובתקופה הססאנית שתכפה לה; הגם שאברבנאל מעבר להיותו איש כספים מוכשר נהנה גם בימים שלאחר גירוש ספרד באיטליה ממעמד כלכלי איתן יחסית); אבל יש כאן שתי מגמות מחשבה שונות. הקדומה יותר, משחרת אחר טובת כל הברואים הנמצאים על פני כדור הארץ; המאוחרת יותר – משחרת בעיקר את טובתם של היהודים, אולי גם של האומות שתתלווינה אליהם. כמובן, לא העליתי את הרשימה הזאת על מנת לדון בנימות המצויות מאוד בכתבים הרבניים ובחינוך הרבני, המובעות בדברי רש"י ובדברי אברבנאל, הן מוכרות, די-הצורך, לכולנו. הבאתי את הדברים על-מנת להביא את דברי הדרשן האנונימי משמות רבה, שתורתו היא בפירוש תורה לכל באי-עולם; תורה שֶׁקוֹלָהּ נבלע ונבלם בין זרמים חזקים יותר שהוליכו מאז את העולם היהודי. ואולי דווקא לקול השכוח הזה, המבשר נחמה והסרת עול המלחמות, ההרוגים והפליטים— עלינו לשוב להקשיב.  

לקריאה נוספת: בעניין "שפוך חמתךָ"…

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים!

*

*

*

בתמונה למעלה: מעבר החציה בים סוף, איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה. 

Read Full Post »

Older Posts »