Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהושע חנא רבניצקי’

*

בשבוע שעבר, בי' בטבת, חל יום הולדתו של ח"נ ביאליק (1934-1873). לקראת הכנת דברים שאמרתי לצד ד"ר שירה סתיו, ד"ר לילך נתנאל ופרופ' חיים וייס, בערב השקה לכבוד ספרה של ד"ר חמוטל צמיר מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019), שנסבו על מקומו הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתביהם של ברוך שפינוזה (1677-1632) ור' משה חיים לוצאטו (1747-1707), הזדמן לי לקרוא לראשונה, חיבור שלא הכרתי עד הנה. כוונתי לספרו של מזכירו האישי של ביאליק בשנותיו האחרונות, מרדכי עובדיהו (1981-1909): מפי ביאליק – דברים מפי המשורר תגים לדיוקנו [הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה (1944, מצוין – עשור לפטירת המשורר)], ספר קטן, הכולל דברים שכתב המזכיר מפי המשורר בשנות חייו האחרונות, מהם דברים שאליהם לא התייחס המשורר (למיטב ידיעתי) בשום מקום אחר.

ביאליק נפטר כשנה אחר עליית היטלר בגרמניה. אין כל רישום של ההיטלריזם הגואה בשירתו המאוחרת (למשל, אצל טשרניחובסקי ניתן למצוא לכך ביטוי בשירו, עיט על הרייך). זאת משום ששירתו המאוחרת של ביאליק הפכה יותר ויותר מכונסת בזיכרונות ילדות ונעורים. ובכל זאת, בספרו של עובדיהו, מופיעה פיסקה מעניינת ביותר ממנה ניתן ללמוד על תפיסתו המפוכחת של ביאליק לגבי הנאציזם המתעורר בזמן-אמת. יש להזכיר בעניין זה כי בשנות העשרים דר ביאליק שנים אחדות בברלין (1924-1921), ושם היה מעורב, בין היתר, בהוצאת תרגום עברי של מסע הדג (הוצאת אופיר: ברלין 1924), ספר הילדים המאויר של הסופרת והמאיירת, תום זיידמן פרויד (1930-1892), אחייניתו של זיגמונד פרויד  (1939-1856). כמו כן, היה מעורב עמוקות בהוצאת שוקן הברלינאית ובספרים שיזמה להוצאה לאור. כך שבדברו על השינויים הפוליטיים המתרגשים בגרמניה, יש להניח כי אין מדובר באדם שהדברים רחוקים מלבו, בשל השנים שבילה ברפבוליקת ויימאר.

על היטלר והנאצים כותב עובדיהו:

*

כששמע ביאליק בפעם הראשונה את היטלר נואם ברדיו (פברואר 1933) קרא במין סלידה וחלחלה: איזה קול פרא מיער! הרי זה קול של ריקא וגס-רוח ואין בו אף שמץ ממנהיגהּ של אומה תרבותית, ואך יש בו בקול זה כוח-אימים של חיה דורסת דרוכה לטרף, מין כוח השפעה דורסני והורסני.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמוד קג]

*

    לטעמי, הדבר שיש לשים אליו לב בפסקה הזאת, היא שמהקשב לנימת הקול, יותר מאשר לתוכן השפתי שמגלם הנאום – לומד ביאליק על מהותו של הדובר. ביאליק היה רגיש מאוד לכל הטפה כוחנית לאומנית. למשל, בעקבות הקונגרס הציוני ביולי 1931, כתב ביאליק לחבר-נפשו ח"י רבניצקי את הדברים הבאים אודות הרביזיוניסטים של ז'בוטינסקי:

*

אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן; על אלה נספחה, כל פסולת מתוך יתר הסיעות …. מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.

[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי, מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרה גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2009, עמ' 216-215]

*

גם מכאן עולה, כי יותר משביאליק פונה לתאר את תוכן טענות בעלי-ריבו של חיים ויצמן, הוא עוסק בנימתם הכוחנית הפסולה; יתירה מזאת, הוא מתאר את אותו קונגרס כמעין מלכודת שהונחה על ידי להיפטר מויצמן כראש ההנהגה הציונית, וממש שם את יחסי וייצמן ומבקשי משרתו (או נפשו) ביחסי נטרף וטורף או אדם מתון וסובלן העומד מול חבר 'נכפים ומטורפים' המבקשים בכל דרך לפגוע בו.

ביאליק העריך מאוד את התרבות הגרמנית. למשל, בשירו הנודע הַבְּרֵכָה (1904) שאותו הזכרתי בדבריי השבוע בהקשר למספר מקורות קבלים מכתבי רמח"ל  שביאליק עושה בהם שימוש (להערכתי באופן מודע), ניתן למצוא גם את שר היער ואת דגי הזהב (שיובאו לראשונה מסין לפורטוגל בתחילת המאה השבע-עשרה),  באופן שוודאי הדהד אצל הקוראים היהודים אירופאיים של התקופה את יצירותיו המוסיקליות של הקומפוזיטור האוסטרי, פרנץ שוברט (1828-1797), שר היער (1815 ליצירתו של יוהן וולפגנג גתה) ודג השמך (1817), יצירות פופולריות מאוד שכל גרמני משכיל הכיר, לרבות היהודים, שהפכו לחלק  מהתרבות הגרמנית (לולא היה אנרי מאטיס מצייר את The Goldfish בשנת 1912, יכול היה להתוסף לרשימת ההשפעות). עם זאת, ביאליק אינו רק מפזר רמזים והדהודים שונים ליצירות יהודיות (רמח"ל) או ליצירות גרמניות. שר היער שלו בפירוש נבדל מזה של גתה. אליבא דגתה, שר היער הוא דמון הרסני (או אולי מוטב לצטט את ביאליק לעיל בהקשר להיטלר "דורסני והורסני") כפילו של המוות מהעלמה והמוות. לעומת זאת, שר היער המאיר מעל בריכתו של ביאליק הוא "גדול הרזים וארך השרעפות"  [כל שירי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמוד שסט] המביט ממעל על הכל בבת-עינו הפקוחה, כלומר ברחמים, ולאו כקיקלופ פוליפמוס; וזו אבחנה דקה. עם זאת, יושם אל לב כי ביאליק מפזר רמזיו והדהודיו –  גם לקהל היראים (לומדי התורה) וגם לקהל היהודי אירופאי חילוני, הקורא עברית; ברם –  תרבותו גרמנית למדיי.

*

*

בהקשר לרתיעתו של ביאליק מכוחנות פוליטית, יש לציין לא רק את שיריו בעקבות פוגרומים ביהודים ("על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהקאנון הלאומי), אלא במיוחד את סיפורו החצוצרה נתביישה, סיפור שמשום מה נדחה במערכת החינוך הישראלית מפני מאחורי הגדר (אולי משום הצורך לשרת לכידות לאומית על פני לדון במצבו המטולטל-סחוף-מטורף של היהודי בגולה המזרח אירופאית); סיפור העוסק בפרשת גירוש של יהודים בערב פסח, ועד כדי כך מגיע בו ביאליק שתושבי כפרם של גיבוריו היהודים מתחילים לחלק את נכסיהם היהודים הצפויים להיאסף בעגלות ולהיות מגורשים על שום יהדותם עוד בפניהם, כאילו לא היו בני אנוש, חושבים חווים ומרגישים, אלא חיילי שחמט או בובות שניתן להזיז ממקום למקום. וכך כתב ביאליק על שיבת גיבורו העד ואחיו שמואל לבית ההרים בליל הפסח:

*

מי יכול היה לשער כי בשעה שנשוב אני ואחי מן התחנה לבית אבא לא נמצא עוד שם מאומה …

מי פלל כי בתוך ארבע או חמש שעות ששהינו בדרך, יבואו בני אדם לבית אבא, יטעינו כלים ונפשות בקרונות ויאמרו להם: לכו באשר תלכו.

ואימתי? בעצם יום כזה!

כמה חודשים זחלה הגזרה, זחלה בלאט, כפתן חרש, ועתה ברגע קטן של הסח דעת, קפצה ממחבואהּ פתאום ונשכה! וכמה עזה וממארת היתה הנשיכה.

הכרת פני הנאספים בעלי הכובעים והמטפחות החדשים, שקידמו את פנינו בשתיקה. הגידה לנו מיד את כל הבא על בית אבא. במראיהם המדוכא והקודר ובפניהם החמרמרים מבכי דמו יותר לחבורה של אבלים מלחבורה של קבלת פנים.

וברדת אחי שמואל מעל העגלה ואני אחריו. נתקה פתאום החבורה ופרחה למעלה כחץ צוחה עזה, זעקת שבר בודדה, שנקטעה מיד כמו בסכין חריף והשאירה אחריה חריץ עמוק באויר העולם ובלב. המחותנת היא שצוחה כך, והיה בצוחה קטועה זו מעין פריחת נשמה מן הגוף, הילדים געו בבכיה והגברים הסבו פניהם הצדה ורפרפו בריסי עיניהם ובסנטריהם.

העולם נטשטש עלי, והדברים שמכאן ואילך איני זוכרם אלא כאילו ראיתים במראה עכורה, שברים שברים, למחצה, לשליש ולרביע.

…. אנו עומדים בבית בפנים: חרבן ומהפכה.

שולחן הפסח, הקירות, החלונות – כולם נתערטלו. המִּטות ריקות. שניים שלושה כיסאות מוטלים הפוכים. מהפכה וחרבן.

ארון הקדש הקטן בלבד נשאר עומד חבוי בפנתו כשעמד ופניו מכוסים בוילונו הנקי והחדש, שלא לראות את הבית בְּנִוּוּלוֹ.

ובתוך ההפכה סובבת הזקנה יבדוחה, סופקת כפיים ומייבבת חרש:

"באו הרשעים, באו, הטעינו בעגלות ושלחו … האם על הבנים".

[ח"נ ביאליק, מתוך: "החצוצרה נתבישה", ח.נ. ביאליק – סיפורים, הגיה והוסיף הערות וביאורים: יצחק פיקסלר, ספריית "דביר לעם": תל אביב תשי"ג, עמודים קמד-קמה].

 *

קשה לקרוא את תיאור חורבן הבית שמתאר ביאליק בערב פסח. שעות אחדות קודם חג החירות היהודי והנה נגזרה על בני הבית גלות אחר גולה, ונאמנים דברי הזקנה יבדוחה על מי שלא שלא ריחמו לא על אם ולא על בנים (ההדהוד כמובן למצוות שילוח הקן). כל שנותר הוא לשני השבים הביתה לצאת ולנסות להדביק את בני משפחתם המגורשים טרם ייכנס החג.   

כמובן, קשה גם שלא להחיל את תוכחת המשורר הלאומי כנגד חסרי הרחמים המגרשים בני אדם מביתם על שום דתם ולאומיותם הנבדלות, על מציאות גירוש מהגרי העבודה וילדיהם בישראל בימינו. אם נחשוב על כך רגע לעומק, זהו אותו גירוש באותן נסיבות – ועל אותם שגורשו משום שאינם נוצרים פרובוסלבים ניתן להסב כעת על אלו שבאו לדור, לעבוד ולהתפרנס בישראל – ופתע נגזר עליהם גירוש, אחרי שנים שבהם גידלו את ילדיהם כאן, רק משום שאינם יהודים.

ואם כבר, בימים האחרונים התפרסם ראיון בו קבע שר החינוך הנוכחי כי למזלו ילדיו גדלו במשפחה בה העניינים מתנהלים "על דרך הטבע" (כלומר, אין בה להטב"ים). אמירה קצת משונה לנוכח זה שהנחת תפילין מעור או כתיבה על גבי קלף העשוי אף הוא מעור – לא נתפסת בעיניי כמתיישבת עם דרך הטבע באופן מיוחד, ובכל זאת איני נוהג לומר לסובבי מה נראה לי טבעי או לא טבעי.  על כל פנים, ראוי להשיב לאותו שר חינוך בקצרה בלשון אותו משורר, שהממסד הציוני, עדיין מכיר בו כמשורר לאומי, וזו לשונו:

*

יש שאני נמשך אחרי יופיו של גבר לא פחות מאשר ליופי שבאשה – ואין כאן חלילה משום סטייה ונהייה שלא כדרכה, אלא התפעלות טהורה ובריאה מהיפה שבטבע.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמ' עד-עה].

*

כלומר, מהסיפא עולה כי תלמיד חכם כביאליק הנמנה עד עצם ימינו אנו כאחת הבריות המצוינות ביותר בתולדות מדינת ישראל (ודאי למניין הרחובות, הכיכרות והמונומנטים המוקדשים לזכרו) סבר כי משיכה ליופיו של גבר, אף כי גבר הוא המתפעל מאותו יופי, היא התפעלות טבעית ובריאה לגמרי.

*

מתוך האלבום והמופע בלב הבריכה הנרדמת (2004) מאת האמן והאוצר, אורי דרומר:

*

*

בחמישי הקרוב 16.1.2020 תיפתח בגלריית المخزن/ אלמסן /Almacén  רחוב הפנינים 1, תל אביב יפו (סמוך ליפו העתיקה), תערוכתו של האמן פנחס עזרא "חלום קו המתח הגבוה" ; אוצר: אורי דרומר. ליוויתי קמעא את דרכה של התערוכה, כעורך הקטלוג שיודפס בהמשך, ואני  ממליץ בכל לב על ביקור בהּ. 

*

פנחס עזרא

*

בתמונות: Shoey Raz, The Pool I, II, October 2019; Januar  2020

Read Full Post »

*

ביולי 1931 התכנס קונגרס הציוני בבזל, שעמד בסימן תכלית הציונות. במהלכו הודח חיים וייצמן מנשיאות הההסתדרות הציונית – לאחר שהסתייג מדרישת כמה מן הסיעות הציוניות להשיג רוב דמוגרפי יהודי בארץ ישראל (על חשבון הערבים). לעומת זאת, הצעתם של הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי לכינון מדינה יהודית משני עברי הירדן נחלה כישלון חרוץ, ובעקבות המפלה קרע ז'בוטינסקי את כרטיסו ועזב לאלתר את מושבי הקונגרס.

מי שעוד נכח בדיונים והזדעזע מהם היה המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. הוא כתב ופרסם בעקבותיו את שיר התוכחה ראיתי שוב בקוצר ידכם (פורסם במאזניים באוקטובר1931); השיר הנוקב, כעין בן-ממשיך של 'אכן חציר העם', אותו שיר תוכחה שפרסם ביאליק ב-1909 לאחר ביקור בארץ, ובצל הרושם החומרני והתגרני שהותירו בו צעירי העלייה השנייה – העמיד את קוראיו על אותו הלם שחווה מאופיים ההפכפך והכוחני של העסקנים הציוניים, ומן הדוגמא האנושית הגרועה שהם מציבים בפני הנוער. עם זאת, ביאליק עמעם במכוון את זהותם של אלו שאליהם שיגר את חצי הביקורת. במכתב לאשתו אף הסתייג וכתב כי השיר אינו ביקורת לוהבת על המתחולל במוסדות הציוניים אלא על חיי הספרות (כנראה, לאחר שהתקבלו תגובות שלא נעמו לו). כך או אחרת השיר זכה לתגובות נזעמות גם מצידו של ז'בוטינסקי – שראה בו שיר שחיציו מכוונים כלפי התנועה הרוויזיוניסטית, ואף מצידו של אברהם שלונסקי – שראה בו שיר המבטל את הישגיהם של צעירי המשוררים.

אמנם, במכתב לחברו, י"ח רבניצקי (פורסם לאחרונה על ידי אבנר הולצמן), ניכרות חוויותיו של ביאליק מאותו קונגרס באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

*

אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן,  על אלה נספחה כל הפסולת מתוך יתר הסיעות, כל אשר חשבונות קטנים וגדולים לו עם וייצמן מתמול שלשום, ויחזיקו כולם בצואר וייצמן לאמור: בואה חשבון! מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.

[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי; מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים  2009, עמ' 216-215]

*

מכתב זה לא עמד כמובן לעיני ז'בוטינסקי כשיצא להתפלמס על שירו של ביאליק. ז'בוטינסקי חש כי חיצי הלעג והתוכחה שהשמיע ביאליק כוונו כלפיו. ז'בוטינסקי ייחד למשורר הלאומי מענה-לשון חריף, מהם ניכר העלבון הגדול שהוא חש, נוכח דבריו של מי שהוא תפס עד אז כאחד מגאוני הרוח הגדולים שהעמיד העם היהודי בראשית המאה העשרים. את מאמרו הפולמוסי פרסם ז'בוטינסקי ביידיש ב-27.12.1931. שם המאמר היה: ביאליק, דער פאלמיקער  (ביאליק הפולמוסן); המאמר תורגם לעברית בשם 'ביאליק –איש הפולמוס', וראה אור ב-1932; לימים ראה אור בקובץ על ספרות ואמנות  בעריכת ערי ז'בוטינסקי (תשי"ח) בשם: 'המשורר לשעבר' [!].

וכך כתב ז'בוטינסקי:

*

אחרי הקונגרס האחרון, פרסם ח"נ ביאליק שיר, ובו התייחס בכעס רב לאחת מסיעות הקונגרס. הוא לא פירש בשם הסיעה  … ולכן אין דרך להוכיח הוכחה משפטית כי התכוון בכך לרוויזיוניסטים … היות שאני מכיר את הלכי רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו. ומכיוון שיש לי דעה מוצקה על הערך האידיאולוגי והמדיני של השקפתו הלאומית, מקווה אני בכל ליבו שהקללות (השיר מכיל אוצר שלם של גידופים עבריים מלוקטים בשקדנות ממקורות שונים) מתייחסות דווקא אלינו. כשאנשים בעלי השקפה כמותו מסבירים לאדם שאין להם עמו שום דבר משותף, שביניהם ובינו פעורה תהום – הרי זה כבוד הראוי להוקרה … ישנו לעם ישראל מלומד גדול בהנדסה ובפיזיקה, ולעתים מצטער אני שלא הייתה לי הזדמנות (וכמובן גם הידיעות הדרושות) לתרגם את חיבוריו המדעיים לעברית. אילו זכיתי לתרגמם, אילו הוכחתי בכך את הכבוד שאני רוחש לו כמתמטיקאי, כי עתה ניתן לי חופש מלא לומר שאני חושבו לפטפטן קל דעת בשעה שהוא מדבר על ציונות ועל קומוניזם … בנוגע למר ביאליק … איני חושש שמא אעורר חשד כי שכחתי את 'בעיר ההרגה' ואת 'מתי מדבר' (אני שכחתי אותם? הוא שכחם!) ויכולני לומר בשקט כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך … זה כמה שנים משמיע מר ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא לכל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. מגן הוא על שיטת הויתורים, על הרכנת הראש … והנה כאן אנו שומעים אותו קול אומר כי אנשים התובעים מקונגרס ציוני שיכריז כי אנו רוצים במדינה עברית הם 'טמאי נפש' … עצתי היא לשכוח, לשכוח את הכל. גם את הנוסח האחרון, גם את הראשון: גם את זריחת הגבורה, וגם את השקיעה הגלותית. חבל, כמובן, למחוק מזכרוננו ומספרי הלימוד שלנו כמה שירים נלהבים, אבל, עוד יותר מר יהיה אם יאשימנו 'הנוער' שאנו מזינים את רוחו במאכלים 'סינתטיים'.   

[זאב ז'בוטינסקי, 'מר ביאליק', בתוך: זאב ז'בוטינסקי, העברית: שפה תרבות וחינוך, סדרת זאב ז'בוטינסקי – כתבים אידיאולוגיים, עורך ראשי: אריה נאור, מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, תל אביב תשע"ז, עמודים 325-321 (מצוטט בדילוגים)]

*

העליבו את ז'בוטינסקי, לא הסכימו עם ז'בוטינסקי, מיד הוא מבקש למחות ולמחוק. למחוק את חיים וייצמן, למחות את זכר ביאליק ושירתו. להעבירם מן העולם – כאילו לא היו (לימים, ניסה ז'בוטינסקי לכתוב בצורה מפויסת יותר על המשורר הלאומי, אבל את המאמר הזה כבר לא ניתן היה למחוק). בתנועה הציונית, אליבא דז'בוטינסקי אין מקום לסיעות מתנגדות, ואין מקום למי שלא שוללים את הגלות ולא חושבים כי תעודת העם השב לציון היא מלחמה בכח או בפועל בערבים הדרים בהּ. ז'בוטינסקי בחר משום-מה לראות בפואמה מתי מדבר של ביאליק שיר הלל לרוח הציונית המעפילה לארץ ויהי מה, ולא ביקורת על הציונות המתלהמת לעלות תוך נטישת התרבות היהודית והישגיה הלמדניים והאינטלקטואליים; ביקורת עליה חזר ביאליק גם כעבור שנים מספר בשיר 'אכן חציר העם', וכתלמיד של אחד העם ושל חוג אודסה, שצידד בציונות למדנית-רוחנית, ולא בציונות שרירים וכוח.

ז'בוטינסקי מחמיא לפיסיקאי אלברט איינשטיין באומרו כי לוּ רק היו לו ידיעות מדעיות מתאימות היה מתכבד לתרגם את כתביו לעברית, אבל בד-בבד, מכנה אותו 'פטפטן קל דעת' בכל האמור לדבריו על הציונות. יש להזכיר כי אותו 'פטפטן' בכל הנוגע לתרומתו לציונות – הוביל מסע מגביות גדול בצוותא עם ד"ר חיים וייצמן בקרב יהדות ארה"ב בשנות העשרים המוקדמות; מסע שבין תוצאותיו היו הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כאוניברסיטה יהודית ראשונה. יתירה מזאת, אותו 'פטפטן' גם הירבה לומר להזכיר ברבים את דבר יהדותו, ראה ביהדות את הזיקה החברתית המשמעותית ביותר לדידו, וגם לימים, כאשר לא הסכים לקבל את כהונת נשיא המדינה, אחר חיים וייצמן, כתב לאבא אבן שהוא מצטער על כך שהוא משיב אותו ריקם על שום מצבו הבריאותי, מצב מחקריו (רצון להשלימם), וכן על שום המשמעות הגדולה שיש ליהדות עבורו.

הבעיה, אליבא דז'בוטינסקי, אינה נסיונות הפוטש שלו בהנהגה הציונית, ולא הנסיון להחיל על התנועה הציונית אידיאולוגיה שתכליתהּ דחיקה מוחלטת והדרגתית של הערבים מארץ ישראל –  אלא הבעיה הם משוררים ותרנים, מרכיני ראש ומזיקים  או פיסיקאים פטפטנים קלי דעת  שיש לדחות את הישגיהם משום שאינם מוכנים להילחם עד חורמה בבני אדם בשם האתנוס היהודי; כמו כן, הם ידידיו של חיים וייצמן –  האיש שז'בוטינסקי הצליח להביא להדחתו מנשיאות הקונגרס. ובכן, ז'בוטינסקי אמנם לא עושה כאן שימוש בביטוי שמאלנים- בוגדים  שהפך בימינו על ידי אנשים הרואים בעצמם משום-מה כתלמידיו-ממשיכיו למטבע לשון שימושי למדיי (על אף שחברי הליכוד היום הם ממשיכי דרכו של רחבעם זאבי למעלה משהם ממשיכי דרכו של ז'ובטינסקי, ויעידו התקפותיהם על פוליטיקאים לשעבר שגדלו בבתים רוויזיוניסטיים, כאילו הפכו לשמאלנים בוגדים בעצמם), אבל חשוב להצביע על העובדה, שהזרעים הרעים – נזרעו מזמן, והנה נמצאו אפילו עת ותקציב (מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין) על-מנת להדפיסם מחדש במהדורה נאה ומזמינה.

חשוב להביא ברבים את דבריו אלו של ז'בוטינסקי משום שהם מבטאים מגמה של הכפפת התרבות, האמנות והמדע לפוליטי; ז'בוטינסקי הוא מסוג האינטלקטואלים הפוליטיים המאמצים אל ליבם יצירות רוח, כל זמן שעולה בידם, להכפיפן לסדר הפוליטי-אידיאלוגי בו הן דוגלות. אין מקום לביקורת בעולמו של ז'בוטינסקי. ומתנגדים פוליטיים, לוּ רק היה בידו-הדבר, היו עוברים הדרה מוחלטת ומחיקה מדפי ההיסטוריה של התנועה הציונית בפרט ומן ההיסטוריה היהודית בכלל. כאמור, לטעמי הליכוד בימינו כבר רחק לגמרי מדרכו של ז'בוטינסקי, אבל את המדיניות של הממשלה הנוכחית בכל הכרוך בתרבות, אמנות ומדע, כפי שמסתמא ממדיניות הממשלה והעומד בראשהּ, ניתן להסביר כתולדה של בתים בהם גדלו אנשים המוכנים לתת מקום לרוּח ולדעת, כל זמן שהיא עונה על האידיאולוגיה הפוליטית 'הראויה'. משהיא חורגת –  כלומר, מבקרת או חובטת, יש להילחם בהּ עד חורמה והשכחה, לא משנה מה הוא מעמדו של איש הרוח העומד כנגד.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, התזמורת בפריס, שמן על בד 1931.

Read Full Post »

beit-alfa

*

על הזיקה בין עיבוד, עריכה וסיפור מחדש של מקורות ספרותיים קדוּמִים, ובין יצירה עצמאית חדשה; עיון בספרו של ד"ר אליעזר טרייטל על מדרש פרקי דר' אליעזר.  

*

כבר שנים ארוכות, ארוכות מדי, מונחים מדרשי האגדה היהודיים רבניים בקרן זווית. דומה כי מאז בעלי האסופות הגדולות של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: שלמה בובר (סבו-מחנכו של הפילוסוף מרדכי מרטין בובר), אהרן (אדולף) ילינק [בית המדרש], י"ד אייזנשטיין [אוצר המדרשים], ש"א ורטהימר [בתי מדרשות]  לוי (לואיס) גינצבורג [אגדות היהודים], וח"נ ביאליק וח"י רבניצקי [ספר האגדה, ויהי היום], חלקם פרסמו מקורות אגדיים עלומים, וחלקם הצטיינו בתיווך ובטוויה מחדש של סיפורי האגדה היהודית בלשון חדישה ומובנת, הפכה ספרות האגדה הרבנית העשירה והמגוונת לנחלתם של חוקרים אוניברסיטאים בעיקר; ואף אלו אינם מצליחים בתובנותיהם החדשות להרקיע ולהותיר חותם על הציבור, שכמו זנח כמעט לחלוטין את הספרות היקרה הזאת. נסיון כן ורגיש להנגיש מחדש את ספרות האגדה לילדים ולבני נוער ישראלי, שמתקשה כבר בהבנת לשון ספר האגדה, נעשה לפני שנים מספר בספרה של שהם סמיט, האגדות שלנו: אוצר האגדה העברית לילדים [הוצאת דביר: תל אביב 2011]; נסיונה היפה של סמיט שהסתייע באיוריה מאירי העיניים של וָלִי מִינְצִי, הצליח לפרוט קימעא  על נימתם של מי שגדלו והתחנכו על ברכי ספר האגדה אבל קשה להגיד כי השיאו  דור חדש של קוראים צעירים להתעניין בספרות האגדה, וכך כמובן עולה מאליה השאלה: האם ניתן עוד להנגיש את מדרש האגדה לציבור קוראים? ואם כן, אילו חיבורים עשויים להיניב מפגש מחודש בין המדרשים בין מאות ואלפי שנים ובין ציבור הקוראים העברי בן ימינו?

   ספרו החדש של ד"ר אליעזר טרייטל, פרקי דרבי אליעזר נוסח, עריכה ודוגמת סינופסיס של כתבי היד, אינו זקוק להמלצה בדבר טיבו המחקרי. הוא רואה אור בהוצאה של סדרת עבודות דוקטור נבחרות של האוניברסיטה העברית כמחקר מעולה ומבטיח מן החוג לתלמוד והלכה שם (במקור נכתבה העבודה בהדרכתו של פרופ' מנחם קיסטר); התעוררתי לכתוב על ספרו של טרייטל שלא על מנת לעודד אנשי מחקר, שממילא עוסקים בספרות זו לקוראו, אלא משום שהוא לטעמי מחקר למדני ומעמיק להפליא המצליח להצית מחדש עניין וסקרנות בעולמם הספרותי של מדרשי האגדה, עריכתם ומקורותיהם המגוונים (היהודיים והחוץ-יהודיים).

   טרייטל פותח את ספרו בהוראה על המקורות הרבניים הראשונים המצטטים את המדרש בשמו המלא, כאשר המזכירים אותו כולם הם ראשי ישיבות בבבל ובארץ ישראל למן שלהי המאה השמינית לספ' ואילך. טרייטל גם מטעים כי החיבור נזכר מאז אלפי פעמים בספרות היהודית הרבנית מתימן ועד מרוקו ומספרד ועד פרס, ובכללם בחיבורי הגות כגון מורה הנבוכים לרמב"ם ובהמון חיבורי קבלה. המדרש אמנם יוחס לכאורה לתנא אליעזר בן הורקנוס בן דור יבנה (תלמידו-חברו של רבן יוחנן בן זכאי, המפורסם במיוחד כתוצאה מן האגדתא על אודות תנורו של עכנאי וויכוחו הגדול עם ר' יהושע בן פרחיה); ברם, כפי שניכר מלשונות ומעניינים שונים המזדמנים בו, נראה כי נערך לאחר התעוררות האסלאם והקמת האימפריה המוסלמית. טענה זו, בדבר איחור המדרש אינה חדשה, ומקורה עוד בחוקרים משכילים בני המאה התשע-עשרה, כגון: יום טוב ליפמן צונץ (הדרשות בישראל). עם זאת, משלב טרייטל סקירה בדבר השתלשלות המחקר בדבר זמן החיבור ועריכתו ועומד על היות המדרש הזה מראשוני המדרשים שנדרשו על פי סדר פרקים ולא על פי סדרן התימטי של הסדרים או של הפרשות בתורה.

   אחת התופעות המעניינות בפרקי דר' אליעזר היא עיבודיו המחודשים לסיפורי המקרא. כך למשל מתאר המדרש כיצד יונה הנביא העלה לעולה את הדג שבבטנו עשה שלושת ימים והתפלל אל ה' שיימחל לעוונו;  המדרש אף מתאר את שהותו של יונה בבטן הדג כשהות בה הוענק לו הכושר לצפות דרך עיניי הדג בעולם ומלואו. בפרק אחר מתואר דרכו של מטה האלהים מן אדם הראשון ועד משה רבנו, סיפור שאין לו אח ורע במקרא או בספרות החיצונית ולא נודע מקורו. בפרק מיוחד מורה טרייטל גם על הזיקה האמיצה בין פרקי המדרש ובין מקורות אגדה בספרות התלמודית והבתר-תלמודית; גם כאן מצביע טרייטל על החירות שנוקט בעל המדרש בעבדו מחדש את האגדות לעתים תוך החלת פרטים חדשים ורעיונות חדשים שלא הובאו באגדה הקדומה. מבחינה זאת, מצטייר בעל המדרש כעורך ומעבד מוכשר, השוזר מחדש חומרים, מפגישם זה בזה, ויוצר מהם יצירה שיש בה מן המסורת אך גם מן החדש. כך למשל כותב בעל המדרש (פרק ל"ד) כי "אין הנשמה יוצאת מהגוף עד שתראה השכינה שנאמר: כי לא יראני האדם וחי". טרייטל מראה כי מקורות אפשריים לבעל המדרשים יכולים היו להיות מסכת כלה רבתי (אם לא נתחברה מאוחר יותר) ומדרש ההלכה התנאי ספרא על חומש ויקרא. עם זאת, המקורות הללו מדברים על כך שהאדם אינו רואה את פני האל בעודו בחיים אבל רואה אחר מותו, בעל המדרש נוטל לעצמו חירות לשנות את המקורות ולקבוע כי המועד בו זוכה האדם לראות את פני השכינה היא בשעת יציאת נשמתו, כלומר בעודו בחיים, בעת נשמת אפו האחרונה. מכאן הפכה האגדה הזאת לתורה המופיעה ובאה הרבה בין כתביהם של חסידי אשכנז, ושל ראשוני המקובלים בפרובנס ובספרד.

   פרק מרתק נוסף עוסק בחידושי הלכה ומסורות לא-רבניות (קראיות, פילוניות וכיו"ב) המזדמנות במדרש, וכן במקבילות ללשונות המדרש בין קבצי הפיוט הארץ ישראלי הקדום. רוב הדוגמאות מרחיבות דעת ומאירות עיניים, בפרט כי טרייטל טורח אחר המחקרים שדנו בנושאים אלו לפניו, מסכם את עיקריהם, ומביא אחר כך את עיקרי דעתו. על אף כל אלו חשתי מעט בחסרונם של דיונים דומים בזיקתו של המדרש לספרות הסוד העברית הקדומה, כוונתי: לספרות ההיכלות והמרכבה, אשר חלק מפרקיו הראשונים של המדרש משוקעים בה, ובעצם זהו החיבור הבתר תלמודי הראשון  המביא בחובו פרקים בספרות המרכבה. כמו כן, חשתי כי ניתן היה להוסיף גם דיון בדבר היחס והזיקה בין מקורות בפרקי דר' אליעזר ובין שורה של מדרשים מאוחרים שנוצרו, כפי הנראה, בין המאות התשיעית ועד האחת עשרה, כגון: מדרש כונן, מדרש תדשא ומדרש בראשית רבתי. כן ראוי אולי היה להעיר לאור ממצאיו של גרשם שלום אודות חיבורים מדרשים פרוטו-קבליים בבליים כגון רזא רבא ששרידיו הורו על השפעה מובהקת על לשונות ספר הבהיר (ראשון חיבורי הקבלה התיאוסופית, פרובנס 1180 לערך), בנוסף, חסר לי דיון בפרקי דר' אליעזר ומקבילותיו-זיקותיו לספרות אסלאמית בת-זמנו. למשל, פרושו הגדול של א(ל)טברי על הקראן המחזיק הרבה מאוד מקורות מדרשיים ויהודיים (המכונים בערבית: אסראיליאת, כלומר: סיפורים מבני ישראל). כל אלו כמובן עשויים להוות חומר למחקר עתידי, ואינם גורעים מהישגיו הלמדניים של טרייטל כמלוא-הנימה.

   כללו של דבר, החיבור מרתק וקריא ומאיר אור חדש על מערכת הקשרים והזיקות הספרותיות שטווה אותו דרשן אנונימי שיצר אף ערך את החיבור המתקרא פרקי דר' אליעזר. טרייטל מותיר את החידה ואת התעלומה באשר למיהותו של היוצר וגם אינו מבקש לקבוע גבולין דייקניים בין הישענותו של המחבר על מסורות קדומות ובין יצירתו החדשה והעצמאית, גם כי לא ניתן לידע מה עמד בדיוק בפני המחבר, ואילו חיבורים שהיו נחלתו אבדו בצוק העתים.

   הישגו הנהיר של טרייטל הוא בהטלת אור על העושר התרבותי ועל המגוון האינטלקטואלי העתיר שאפיין מחבר המדרש ועורכו. מבחינה זאת, מצליח טרייטל להעביר לקוראיו משהו ממלאכת היצירה המחוכמה של בעל המדרש, מלאכת מחשבת של עורך ויוצר, האורג ביד אמן ישן וגם חדש, ובונה נדבכים חדשים של סיפור עברי; גם מחברים עכשוויים ומעיינים בקיאים עשויים ללמוד באמצעות המסע אליו שואב אותנו הספר משהו על היחסים המורכבים שבין עריכת חומרים קודמים ובין נביעתה החדשה של יצירה עצמאית, ובמיוחד: על שמחת ההשפעה ההולכת ומפעמת ביוצר עד אשר היא משיאה אותו ליצור מפרי רוחו, ולהניח את דבריו בצידם של יוצרים קודמים. מבחינה זאת, השתנה מעט מאוד בגלגול הדורות, שהרי סופרים, עורכים, ואינטלקטואלים נוטים מהורתם, לראות בעצם יצירתם, כננסים העומדים על כתפי בני הדורות הקודמים, וביוצרים קדומים, את מי שבישרו ובמידה רבה הניעו את מה שהביאם ליצור לבסוף את יצירתם העצמית והמקורית.

   מבחינה זאת דומני, כי בעל תיקוני זהר (שלהי המאה השלש-עשרה) רק המשיך את מגמתו של בעל פרקי דר' אליעזר (המאה השמינית). מה בעל הפרקים הורה על השתלשלות מטה האלהים מאדם הראשון ועד משה, כך בעל תיקוני זוהר שהפך את מטה משה בספרו לקולמוס כתיבה בהשראת-עליון דרש אף הוא מתוך פרימה, שזירה, ועיבוד חידושי תורה ורוח, כך גם בעל מדרש פרקי דר' אליעזר וגם בעל תיקוני זהר הפכו לכאורה לחלק ממסעו של מטה האלהים בין דורות, ובין יוצרים קדומים ותלמידי-תלמידיהם החדשים. מעניין כי מחברי שני הספרים הללו בחרו לפעול בעילום שמם וליחסה לחכמים קדמונים (פרקי דר' אליעזר מיוחס לר' אליעזר בן הורקנוס ותיקוני זהר מיוחס לר' שמעון בר יוחאי). הנה לא בעיסוקיו בסוגיות תיאולוגיות ובתורות סוד נמצא בעל המדרש כעין-מבשר למגמת הספרות הזהרית, אלא גם בכך ששני המחברים בחרו ליחס את חידושיהם ואת מלאכת אריגת המקורות הקודמים המקורית שלהם לחכמים קדומים, אפשר כדי לאפשר את קליטתם של החידושים ושל דרך העריכה והעיבוד החדשנית בקרב הקהלים הרבניים השמרניים, שחששו מפני היצירה העצמאית, שתמיד מקיימת בתוכה בחינה של פריצת גבולות וחציית גדרות לעבר תחומי השגה בלתי-מפוקחים.

*

אליעזר טרייטל, פרקי דר' אליעזר: נוסח, עריכה ודומת סינופסיס של כתב היד, האוניברסיטה העברית: החוג לתלמוד והלכה והוצאת יד יצחק בן צבי: ירושלים תשע"ג, 445 עמודים+ XV pages.

**


*

בתמונה למעלה: שרידי רצפת הפסיפס בבית הכנסת היהודי הקדום בבית אלפא, המאה החמישית לספירה [כיום: קיבוץ חפציבה].

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »