Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יואכים מפיורה’

 

1

 

   קיבלתי הזמנה למשתה של אנארכיסטים רוחניים, שהחליטו לחגוג את מצוות יום ט' באב, כדרכם של השבתאים, בני המאה השבע עשרה ואילך. שבתי צבי (1676-1626) כנודע, הורה לקהלו, לקראת ראש חודש אב שפ"ו (1666) לבטל את צום תשעה באב, מועד בו חל יום הולדתו הארבעים, ולהפכו לחג גאולה שייקרא בשם: "חג הנחמות", וכך כתב:

 

[…] תעשו אותו יום משתה גדול ויום שמחה גדולה במאכלים חשובים ומשקים ערבים ובריבוי נרות ובניגונים רבים ושירים מפני שהוא יום לדתו של שבתי צבי מלככם העליון למלכי ארץ, ולעניין מלאכה תעשו אותו יום טוב גמור ומלבושים מעולים ובסדר תפלת יום טוב […] ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג הנחמות הזה, את יום טוב מקרא הקודש הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי צבי עבדך ובנך בכורך, זכר ליציאת מצרים

[נדפס בתוך: גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך שני, עמ' 526]

 

  מזמיניי, אנשים מלומדים, חברים-יקרים לשיח וצחוק; כאשר שאלתי לשם מה זכיתי בעונג שבהזמנה. נאמר לי שהרי אני אחד מן החבורה, וגם אנארכיסט-דתי. האומֶר, ידע למה הוא מכוון. ברם, השבתיו לאו גם אם בצער, וזאת מכמה טעמים:

[א]. אשתי, ילדיי, בני משפחתי דתיים אורתודוכסים המה, ונאלצים לא פעם להתמודד עם משוגותיי ודעותיי, שאינן מייצגות שום זרם מרכזי אף לא זרם שולי, ביהדות הדתית. את מרביתם הם מקבלים בחיבה. ברם, איני מעוניין למתוח את החבל יותר מדיי, ואף לא לגרום צער ומחלוקת.

[ב]. אני מקיים רוב מצוות ומייחד זמן גם לתלמוד תורה. אני בוחר בכך באופן מתחדש בכל יום, ולא מתוך קשר כלשהו לממסדים דתיים מהם נקעה נפשי מזמן. על כן, התכוונתי לצום וגם לנהוג בקריאת מגילת איכה ובאמירת קינות כפי המקובל ביום התענית הזה. כרגיל, בחדר-העבודה.  

[ג]. אינני חושב שהגאולה כבר באה. איני בטוח אם אי פעם תבוא גאולה. העיקר השנים-עשר של הרמב"ם (1204-1138), המדבר בביאת המשיח לעתיד לבוא, אינו מדבר אליי, גם לא במשמע הפילוסופי שהוענק לו במורה הנבוכים (חלק ג', פרק י"א) או להבדיל, בכתבי קצת המקובלים [(למשל עידן רוח הקודש אצל הרמח"ל (1707- 1745 אשר הנה הדהוד רחוק ומאוחר, מבחינה מסויימת, של התפישה הטלאולוגית-המשולשת של יואכים מפיורה (1202-1135)]. המין האנושי לא בהכרח עתיד לעבור מפנה רוחני (הלוואי, ובכל זאת, זהו מיתוס לא מוכח)]. האדם לא בהכרח עתיד להגיע לידי מציאות של שלום עולמי מקווה, ואף אם הגיע לידי ההכרה כי עליו לבנות את ערי הקודש ואת מקדשיהן בליבו, הריי העולם רחוק מן הגאולה. גם ההארה, גם האיוּן-העצמי, וגם שיוויון הנפש כמצבי הכרה מצויים, אינם גאולה, אלא מצבים מזדמנים, עתים מכוונים,,עתים ארעיים. גם חברות-צדק סופן שיתבלו ויתקלקלו. יותר מדי סבל יש בעולם בכדי להצהיר כי סרו השאת והשבר ובלע המוות לנצח והעולם כבד בחסד ובצדק עומד, באין מחריד.

   ואף על פי כן, ביושבי על מזרון יוגה בחדרי האפלולי לשעת בוקר של ט' באב, בעת שאמרתי בכוונה את הקינות לתשעה באב כסדרן [איי, כמה עצב ומרירה וכמה ידע אגור בהן, רובן מורכבות מעיבודים ושיבוצים ממדרשי חז"ל, כגון: איכה רבתי, מסכת תענית ומסכת גיטין], החל בקינותיו של ר' אלעזר הקליר (מאה שביעית,ארץ ישראל) וכלה בקינותיהם של ר' יהודה הלוי (מאה שתים עשרה, אלאנדלוס ומצריים), ר' אלעזר מוורמס, ר' אלעזר הדרשן והמהר"ם מרוטנבורג (המאה השלוש עשרה, גרמניה). חלפני לרגע קט חיוך קט של שמחה על כך שאי-שם מתרחש משתה-גאולה של אנשים המאמינים כי האדם נגאל דבר יום ביומו, וכי הגאולה אינה אלא פנים אחרות משמחות של השבר והחורבן, וכבר באה עת הנחמה; טעמו של אותו החיוך– לא לשם התרסה, לא לשם ביטולהּ של הלכה. אלא משום שלשתי הפנים יש מקום בעולם, וטוב הוא בעיניי שידורו להבא בשכנוּת טובה.  

 

2

 

   עוד אני מחייך על מזרון היוגה, חיוך ירחי חולף, אשר נגהּ את אפילת עצבונו של היום (תמיד אני נרדם על הארץ בערב תשעה באב מעט אחר הסעודה המפסקת. מרוב עיצבון וכאב-לב), נזכרתי בשירו של המשורר הגרמני כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהיה גם תלמיד ישיר של מייסד התנועה האנתרופוסופית רודולף שטיינר (1925-1861); שיר זה, התפלה, הלקוח מן הקובץ, שירי גרדום,  אין דבר הפכי מן הקינה ומן הנהי הימנו:  

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

הַשָּעָה שְמוֹנֶה!

תֵּשַע!

עֶשֶר!

אַחַת עֶשְרֵה!

חֲצוֹת!

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

 

עַל בְּהוֹנוֹת הוּא טוֹפֵף, וְכֻלֵּהּּ

הַצְּבִי הַזֶּה.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'התפלה', שירי גרדום, מגרמנית: רוני רייך, הוצאת כרמל: ירושלים 2004, עמ' 29]

 

   העיין מתבוננת-מתממגנטת אל הצבי, אשר אינו מודע להּ. הצבי דווקא פונה אל הלילה, ואין התבוננותו של הצופה מעניינת אותו כלל. הצופה מתבונן בצבי אך למעשה מרוכז הוא בלילה האופף את הכל; הצבי כמו מביע את תנועת הלילה, שאינה מוגבלת בזמן השעונים או בתנועתו הפיסיקלית; אלא באותו חלל שבין העין הצופה והצבי הצופה מצידו אל חלל הלילה. הדהודם של שני חללים. המכפילים זה את זה. הצבי הוא מושא תנועת- האישון, פנייתו- תנועותיו מגלמות את הליל עצמו, מתוך שהוא הנגלה העולה לפני העין מתוך האפלה, ובכל זאת לא אל האדם הוא פונה אלא אל הלילה, ועל כן, בלילה חלקו. 

   דומה כי לב השיר הוא: 'הצבי אל הלילה פונה/ הדבר מְשֻנֶּה!' החוויה הנרשמת בהכרה; הזמן הנוקף, צליל בהונותיו הטופף, הם סוג של מוסיקת ליל חרישית, אבל המוסיקה הפנימית הינה דווקא מוסיקת-ההד  המדנדנת בין שני החללים.

   צריך גם לחשוב כמובן מה יקרה כאשר העין תסור מעל הצבי המביט מצידו אל הליל. מה יקרה לצבי. מה יקרה לליל. נאמר, עם עצימת העין הישינה, החולם מניח כי הצבי יהא קיים היכן-שהוא וכי ליל ימשיך לשרור עד לאור הבוקר.  ומה אם סדר הדברים שונה לחלוטין, כלומר הרבה מעבר להנחותיו ההגיוניות של הצופה. מה עם הליל מתבונן אל המשורר בעד הצבי. אם עינו תיעצם, יירדם ויחלום. אפשר כי הצבי יפנה אליו. והוא והלילה יביטו בישן על האדמה בחיק הטבע בעיניים כלות.

   אפשר בעצם כי מה ששירו של מורגנשטרן מבקש להביע הוא את אי חשיבותו של זמן-השעונים, שבתנועה, שבתפיסה תכליתית של ההיסטוריה. עלינו להתבונן בטבע בחושינו, לראות מראות, לשמוע קולות במו הנפש. להתחדש בעד התבוננות-אישית-ייחודית, לא דרך התגייסות לאג'נדות/אידיאולוגיות/תיאולוגיות קיימות.  

 

3

 

   עוד אני יושב ואומר קינות, הנה בא לנגד עיניי שבר פסוק ממגילת איכה: 'טבעו בארץ שעריה' (איכה ב',9). (נדפס תמיד כך ש האות ט' קטנה יותר מיתר האותיות), ומסמל, כך אליבא דהקדמת ספר הזֹהר את החורבן השלם, ואת גלות השכינה; מן הפסוק הזה הובלתי במחשבה אליי  שיר האהבה/טביעה המצמרר של המשוררת היידית הניו-יורקית, ציליה דראפקין [1956-1888, היתה עוד מראשונות המשוררות היהודית ברוסיה שזכו להכרה, תחת שם נעוריה: ציליה לוין, התאהבה בצעירותה נואשות בסופר אורי ניסן גנסין (1913-1879), נישאה והיגרה בעקבות בעלהּ לארה"ב בשנת 1912], הנה הוא כאן:

 

טָבַעְתִּי

בִּבְאֵר עֲמֻקָּה.

עֵינִי עוֹד רוֹאָה לְמַעְלָה אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה,

הַמְחַפֶּשֶת אוֹתִי וְרוֹצָה לְהַצִּיל

וְאוּלַּי זֶה

קֶטַע שָמַיִם כְּחֻלִים,

הַמַבִּיטִים, כְּעַיִן כְּחֻלָה שֶלָּךְ

לְתוּךְ הַבְּאֵר?

 

קִירוֹת הַבְּאֵר הָעֲבֵשִים חֲלָקִים

וְיָדַי- כֹּחָן תַּש

מִמָּגָּע בָּהֶם.

אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹאֶה אוֹתִי,

אַתָּה מֵסִיר אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה מִן הַבְּאֵר.

 

(ציליה דראפקין, ללא שם, מתוך: שירת היחיד בני יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם והקדים מבואות: בנימין הרשב, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 216)

 

   אף כאן יש עין מתבוננת. עין המדמה להביט אל עינו של אהובהּ המשקיפה עליה מפי הבאר, בו היא נתונה, הולכת-ושוקעת; או שמא אין זה האהוב כי אם קטע שמים כחולים בלבד? הזמן נוקף, הכח להחזיק מעמד הולך ואוזל, והאוהבת מתחילה לטבוע. ועדיין, גם כאשר היא הולכת ונמסרת אל תוגת-הקרקעית, עינה עדיין מתבוננת לראות, ולהבין כי בפי הבאר, אי שם ברוֹם, כבר לא נשקפת עינו של האהוב.

   השיר דומה בעיניי למיתוס על אורפיאוס ואורידיקה, ומסעם אל מחוץ לשאול, הנקטע כאשר אורידיקה מסבה עיניה אחור, מאבדת לרגע את קשר העין והלב עם אורפיאוס שלה, ועל כן הולכת ונמסכת בחזרה באפלה, במסעה היורד מטה אל העלטה והתהום.

   על כל פנים, ניתן לראות בשיר הזה ביטוי לחורבן, לטביעת הארץ, הממשיכה להשקיף ולחפש את עין השמים; או משל לשכינה אשר אהובהּ השמיימי שוב מסתיר פניו ממנה, והיא שבורת לב ומרה, ואהבתהּ מורידתהּ שאוֹלהּ. ואף על פי כן, הטובעת אינה מסירה מבט, היא ממשיכה להתבונן, לא להסיר עיין. כמי שהולכת וטובעת וחיוך נסוך על פניהּ.

   עוד אני קורא קינה אחר קינה, אני נאלץ להרהר באפשרותה של הנפש להיות מאנית ודפרסיבית בעת ובעונה אחת. 

 

4

 

   אם הייתי נולד דתי, אפשר כי אהבתי הראשונה היתה ביתו של התוקע בשופר. כאשר כל בני הקהילה היו מבקשים להתחקות אחר כל קול וקול בתוך מאה התקיעות של ראש השנה, אני ודאי הייתי עומד בקהל ומבקש את עיניה של הבת. ואם היתה רק מבחינה בהן הייתי מאושר.

   אבל לא נולדתי דתי, וט"ו באב עדיין מתקשר אצלי לסדרת מסיבות בטבע שהיתה נהוגה ברחצה במעיין, בשתיה אלכוהולית לא מועטה, בשירה על גיטרה וכיו"ב. אבל גם אז אני חושב, תמיד היתה איזו מישהי שחיפשתי את עיניה במיוחד.

   לפעמים אני מתגעגע לתקופה ההיא, יש למה להתגעגע. אבל יש לי מזל ממוזל, גם אחרי שלוש עשרה שנים, אני עדיין מחפש את עיניה של אשתי במיוחד. 

 

 ממשלת ישראל עומדת לגרש בקרוב 400 ילדות וילדים של מהגרי עבודה, המוצאים כאן את פרנסתם, בתוכם ילדים דוברי עברית, המתגוררים ולומדים, זה שנים, במדינת ישראל.

לחתימה על עצומה הקוראת לביטול הגירוש

 

בתמונה למעלה: Maurice Utrilo, La Butte Pinson, Oil on Canvas 1906

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

לא כצלו של דקל ולא כצלו של כתל אלא כצלו של עוף הפורח

(ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, חלק א', תפלה כ"ז)

1

 

   הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הרבה הצעות הושמעו באשר לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה זו. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי  ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון ר' אשר (הרא"ש) ור' דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

   אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, ככל הידוע לי. ברצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונהלר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), מבחינות רבות התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מריגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש הנפלא לפיוטי התפלה, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).    

   שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט נדפס גם לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד האוסטרלי בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כטרנסצדנטית (=בלתי מושגת להכרת הנבראים), נטולת גוף וחומר, הנמצאת בכל וסובבת בכל, ואשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה 'כבוד ה" כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמי שנועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של יהודת ברצלונה, ציטט מפורשות משום שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאיירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (=המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

   ועתה לעניינינו. הבא/ה להתבונן בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו/ה שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור.

    שערי הסוד היחוד והאמונה משיב לטעמי על שתי השאלות באופן המאפשר לקשור את הדברים לאופן האיור של מאיירי ההגדה. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה (חיבור הלכתי תנאי מאוחר, בן המאה השלישית לספירה), הטוען כי בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, להוציא פסלים שיש להם פני אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12). כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

   מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה. כלומר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, ואיך האל ממלא את הכל ומשגיח על הכל; בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. ברם, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים אצל אור הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים? ב- ספר חסידיםלמשל, מובא כי החסידים קרואים חסידים על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.ב- שמות י"ט, 4 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימנה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-ערבי אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אליגורית ובו נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, הוא כלא הגוף.

  עתה, אליבא דהיהודים, 1240 היתה שנת מפתח של כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם) בו לכמה וכמה מקורות עתידה לשוב רוח הנבואה (הרמב"ם באגרת תימן מביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש.שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.  

   דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. באותן שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסוּפי-מוסלמי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב מנטק א-טיר (לשון הציפורים), המתובל באגדות צופיות רבות, הוא מספר את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלברז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא מופיעה עוד מאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט.  קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי אלא רק ירחפו סחור-סחור סביבו בכח כנפיהם.  

 

 2

 

  מן המפורסמות הוא כי מקצת עדוֹת ישראל,אירופאיים כצפון אפריקאים,מפתחים בימות הפסח בָּעָת מסויים הנקרא בלשון עם:'חשש קטניות' (כלומר ההכשרים שלשונם היא: 'ללא חשש קטניות' מעידים מניה וביה על קיומו של אותה הפרעה נוירוטית אשר שמהּ:חשש קטניוֹת).בכדי לעודד את ליבם של אחינו,באשר הם שם,החלטתי להביא כאן פזמון (שיר זמר)מאת הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936), הכלול במחזה שלו מתחם התפודים. קראתי עם ילדיי את השיר בערב שבת האחרון, ומאחר שהם הפיקו ממנו שעשוע רב, החלטתי להביאו הנה, גם אמליץ להכניסו לסדר ההגדה של פסח לאלתר, בקרבם של המוכנים לכך:

 

             יש לי סיפור לספר

            סיפור פשוט ביותר

            שבכל מקום על פני האדמה

            אוכלים תפוחי אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואם תעבור ברחבי האזור

            שבו אני גר, כלום לא יעזור

            מלפנים ומאחור תראו רק מה?

            כמובן, תפוחי אדמה

כן,כן, והמבין יבין

 

            התושבים הכי מיוחסים

            שאת הכבוד לא מפספסים

            בדש הבגד ישימו מה?

            פרח תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            וכשהילדים צועקים: "אבא"!

            וכשהילדים צועקים: "אמא"!

            אז ההורים כדי לסתום להם ת'פה

            דוחפים להם תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ארוחה מחית מעוכה

            בצער או בשמחה

            מלוא הפה לך ניתן- נחש מה

            תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ערב, בכל מקום,

            בוקר, ערב, חג וחול

            למרק ולרפרפת- בלי גוזמה;

            רק תפוח אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואפילו זוגות האוהבים

            במקום לומר רק דברי עגבים

            משחקים במסירוֹת בדממה

            כמובן, בתפוחי אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין.

 

[ז'ורז' פרק, מחזות: העלאה במשכורת/ מתחם התפודים,  תרגום מצרפתית אירית עקרבי, עריכה מדעית דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמ' 100-99]

  

ולשומעים/ות ינעם, ונבונים/ות יפיקו לקח, או יוסיפו מלח, מה שמתאים. כן,כן, והמבין יבין.  

 חג שמח, פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

להתראות אחרי פסח באתר הוורדפרס החדש: https://shoeyraz.wordpress.com/ 

ניפגש ונדבר. אני שם בינתיים מים לקפה/תה.  

 

  
 

בתמונה למעלה: פרט מהגדת ראשי הציפורים המתאר אפיית מצות בטרם פסח.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »