אני, חתוּל

1

*

   לעת צהריים שרבי יצאתי לאסוף את בני הקט מן הגן. ל יד המתנ"ס, בצד הבלתי מוצל של הרחוב הראשי, נוכח חומת בטון נקובה בכמה פתחי מרזבים עגולים, חלפו אם וביתה הקטנה. הזאטוטה עצרה את הליכה במרכזה של שלולית שמש ושלחה ידה אל אחד מן הנקבים בחומה.אמהּ הזדעקה חרדה כלעומתה ופצחה בנאום מחנך שתקצירו הורה על כך שאסור להושיט את היד לחורים שבקירות שמא מסתתרים בהם נחשים ארסיים,עכבישים ארסיים, לטאות רעילות, זיקיות רעילות ושאר דנג'רוסים. הילדה הרימה אל האם מבט תמים ואמרה 'אבל חשבתי שיש שם חתוּל'. כמובן, קוטרו של המרזב שם ודאי אינו יכול להכיל חתול, ולוּ גוּר חתולים בלבד. אף על פי כן,המשפט הזה שלה היה שובה לב.עד שיכולתי לרגע להאמין בעצמי כי מתוך הנקיק הזה אשר כל גודלו כארבעה חצאי שקלים שעוּנים גב-אל-גב,עשוי להגיח פתע חתול סיאמי מנומנם אל תוך מעגל השמש הרוחש,המתדנדן בינות לעצים המנקדים את הרחוב, ולשאול 'קראתן לי?'

*

2

*  

  המשכתי לצעוד מזרחהּ לכיוון הגן.כאשר מעט לפני אחד ממעברי החציה,עליהם מופקדים בשעות הצהריים האיטיות,משמרות זהירות-בדרכים של ילדי בתי הספר היסודיים,הנהנים כנראה במידה מוגבלת מאוד מסאת האחריות הזאת שהושתה על גבם, הרהרתי במפגש בין אליס ובין חתול הצ'שייר, עם חיוכו מלא השיניים וציפורניו הארוכות, הרוטן כאשר הוא מרוצה ומקשקש בזנבו כאשר הוא כועס. במיוחד התהדהדו במוחי (החום בחוצות בצהרי-יום עושה לאדם דברים משונים) הדברים הבאים:

*

"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס

"אין לך ברירה" אמר החתול; "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת"

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.

"זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן"

[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה מאנגלית: רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 72]

*

'כמה צודק החתול' המהמתי לעצמי. וולטר במיקרומגס, כותב כי בעיניו של מתבונן מן החוץ כל ההיסטוריה האנושית ותרבותהּ הן טירוף; אחד ממבקריו של חוקר התרבות ההולנדי, יוהאן הוידזינגה (מילולית: האוזינחה), כתב על אודות ספרו סתיו ימי הביניים כי 'אם צודק פרופ' האוזינחה, מרביתם של מי שחיו במאות הארבע עשרה והחמש עשרה היו פשוט משוגעים'; או הסופר האמריקני הרולד ברודקי הכותב בספרו באפלה פראית זו: ספור מותי: 'ההיסטוריה היא שערוריה. כמו גם החיים וגם המוות'. הלכתי והתקדמתי לכיוונו של מרכז מסחרי, עוד מרכז מסחרי, שבאחד הרחובות אחריו שוכן הגן. בכל בית קפה צריכה להיות טלוויזית פלסמה ענקית, כדי שחלילה יושביו לא יפסידו את מנת הפרסומות ששומא על כל אדם/צרכן לצפות בה בחייו; נזכרתי, במה שאמר לי עובד בחנות ספרים אך לפני ימים מספר, כי אחרי כמה שעות של האזנה רצופה לרמקולים של המרכז המסחרי, המרעימים תלי פרסומות ומבצעי-מכירות לאורך כל שעות היום, הוא חש מן לחץ באזניים, מן מועקה או חרדה. האצה של פעימות הלב, בשעות אלו הוא נזכר כי לאמיתו של דבר הוא אינו מועסק בחנות בשל אהבתו לספרים כי אם משום שהוא צריך למכור.  איי, הרהרתי לעצמי, בכדי לשנות את נתיב הזמן, את חשכת ההיסטוריה צריכים להפוך את כל שעוני הקוקיה לשעוני חתול. אלא מאי? החתול יוכל להתפרץ מן השעון כל אימת שיחפוץ בכך. כמו החתול של הילדה הקטנה—מתוך המרזב שבחומה.

*

3

*

קואן זן-בודהיסטי נודע מציב בפנינו את השאלה:

*

המורה: בטופוקוג'י [מקדש בקיוטו] מדוע יש חתול בציור של הבודהא הנכנס לנירוונה?

תשובה: מדוע אין שם עכבר? או: מדוע אין לך אשה?

[קול היד האחת, תרגום מיפנית, הערות ועריכת הנוסח העברי: יואל הופמן, נוסח עברי (תרגם מאנגלית): דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011, קואן 44, עמ' 121]

*

איני יודע האם קואנים צריכים תשובות. דומני כי הם במהותן חידות שלא נועדו להיפתר, סודות שנועדו להיוותר סתרים, וכי עיקרם, כמו שירה טובה, ללוות את האדם במסע חייו, להדהד בהכרתו בהזדמנויות שונות, בהן יחוש עצמו פתאום כאילו הצליח להתקרב אל לב הרז. מתמיהה עוד יותר היא הערתו של הופמן על אתר:

*

אכן יש חתול בציור שהשאלה מתייחסת אליו. עם זאת, השאלה "למה יש שם חתול?" היא מלכודת. יש חתול בציור כי הציור צייר אותו. הבעיה למען האמת אינה בעיה של "מדוע?" אלא של "בגלל". בתשובה התלמיד מדגים שתודעתו צלולה דייה (כלומר, חופשית מספקולציות) להימנע מה"בגלל" כאשר ה"מדוע" הוא חסר משמעות.

[שם,שם, עמ' 122-121]

 *

מדוע לראות את הציור כציור של בודהא הנכנס לנירוונה ובשוליו חתול ולא ציור של חתול ובשוליו בודהא הנכנס לנירוונה? האם היה זה יכול להיות לכתחילה משהו זולת חתול? חתול עשוי לבטא את הליל, את ההליכה בליל, שמטבעו מעמעם את הגבולות ואת ההיררכיות ואת הסדרים שאנו כה להוטים להשית על הכרותינו. החתול עשוי להיות סמל לשינוי מצב התודעה של המתבונן [אולי זהו סודו של חתולו של החי-מת של שרדינגר, או סוד תשע הנשמות המיוחסות לחתול דווקא]. זוהי כמובן רק אפשרות יחידה מתוך אין-ספור אפשרויות להשיב על נוכחותו של החתול בציור של הבודהא הנכנס לנירוונה במקדש בטופוקוג'י. אבל אולי, כפרשן זהיר, אניח כי אפשר כי זוהי חלק מן המהות החתולית כפי שהיא נובעת אלינו בני האדם: תודעה המצליחה להיות בו-זמנית מעומעמת וחדה כתער, חיה ומתה, נוכחת ובלתי נוכחת, כגון חתול הצ'שייר שחיוכו מאיר עוד הרבה לאחר שגופו נעלם; חתול, בריה היוצאת אל חייה בשעה שרוב בני האדם נכנסים בליל אל ביתם המואר באגסִים צהובים של חשמל מלאכותי ומקיימת עולם בעלטה, או לאור ירח, או לנגהּ אורם של פנסי רחוב שוממים. פתאום נזכרתי בכך כי בחיבור גרמני בזאולוגיה מראשית המאה התשע-עשרה שתורגם לעברית על ידי אחד המשכילים היהודיים-גרמניים בני התקופה ונשתכח ממני שמו, תואר החתול, כמי שפרוותו מייצרת זיקים מכח-עצמה; כלומר, הכותב שם לא מזהה את מגע הפרווה כחשמל סטאטי אלא כחשמל ממש. לחתול לדידו, אם כן, יש אור משל עצמו. אפשר אפוא כי הבודהא הנכנס לנירוונה רק מקשט את תמונת החתול שכבר מצוי בנירוונה החתולית ממילא.

*

4

*  

זמן קצר אחר שובי לביתי עם בני הקט, אני יוצא לאוניברסיטה. על ספסל אוניברסיטאי שוכבת חתולה לבנה כחום היום על גבהּ, שקועה במה שניכר כשינה עמוקה מאוד, בתנוחה אנושית ממש. גפיה הקדמיות כמעט שעונות למראשותיה כתחליף כרית. אני עובר שם בדרכי לשאול ספרים ועובר שם אחר כך בדרכי חזרה לביתי. היא לא נעה בינתיים ולו כמלוא הנימה.

   בינתיים, שתי תלמידות צעירות, ניגשות חרדות, שמא היא מתה. "סליחה?" הן שואלות אותי. אני מסתובב "קראתן לי?". הן שואלות אותי מה אני חושב. אני מתקרב כדי לבדוק אם היא נושמת. עוד איני קרוב דיי, עוד לא מרחק נגיעה, והנה היא פוערת לעברי שתי עיניים ירוקות-עייפות, כמי שניעורה לרגע לוודא שלא נשקפת לה כל סכנה, וכבר אומרת לשוב לשנתהּ.

   -"מה אתה אומר?" שואלות אותי השתיים.

   -"היא תמיד שוכבת כך?" אני שואל.

   -"כן" הן עונות, "על הספסל הזה בדיוק, בכל צהריים".

   -"ותמיד בתנוחה כה מוזרה ואנושית?" אני שואל.

   – "כן, היא חתולה משונה במיוחד".

   -"אני חושב שאולי כדאי להביא לה מעט מים" אני אומר, חושב תוך כדי דיבור מהיכן אוכל להשיג כלי.

   -"אנחנו כבר הולכות להביא" הן אומרות מבלי שביקשתי אותן, פשוט מדאגה או מחיבה פשוטה לחתולה הנמה.

   שעה סואנת חתולים עברה עליי, אולי רמז לשינוי מצב תודעה או שינוי מתגבש. בינתיים, חבוש בכובע מלא חלום אני ממשיך ללכת בתוך פריחה סגולה של עצים. מחייך לעצמי, עם תחושה בלתי מבוססת שבקרוב הרוח תשוב לנשוב ותתחדש. אני מקווה שצל החיוך שלי נשאר שם גם הרבה אחרי שהלכתי, כלומר גם אחרי שלא נותר שם גוף, על יד ספסלהּ של החתולה הנמה.

*

**

בתמונה למעלה:  1928 Paul Klee.  Cat and Bird, Oil on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

נצנוּץ וכִלָּיוֹן: אלבום הופעה חדש לטום ווייטס

*                                                                                       

  

   "בעולמו של משחק קדוש זה יושבים הילד, המשורר והאדם הפרימיטיבי שבת-אחים יחד"— נזכרתי במלים אלו מתוך Homo Ludens ("האדם המשחק") ליוהאן הוידזינגה (תרגם: משה ברש) כאשר האזנתי לאלבום סיבוב ההופעות של טום וייטס Glitter and Doom Live שראה אור לפני שלושה חודשים ויותר. האלבום כולל 17 רצועות; חמישה-עשר שירים ועוד שני סיפורים. כל שיר הוקלט בתחנה אחרת של מסע ההופעות. האלבום הוא כיף- חיים מרוכז (כגון ישיבה עם חבר ותיק על סינגל מאלט אירי משובח; או בורבון שאפשר לדמות שהתירס ממנו הופק גדל אצל גדות המסיסיפי בואכה ניו-אורלינס)  ועם זאת מעלה כמה וכמה תהיות. קשה לומר כי ווייטס מתגלה בו כחדשן יצירתי, או כיוצר אוונגארדי, כפי שלמשל היה בשנות השמונים ואפילו בסרט ההופעה Big Time ובאלבום שהתלווה אליו (1988). ווייטס בוחר באלבום הזה בעמדת הפרפורמר-בדרן, החביבה עליו, על פי רוב, בריאיונות טלוויזיוניים. הוא בוחר לעבד שירים במתכונת בלוזית, ולהעמיד בפני הקהל דמות של ליצן-כאוב, הבוחר לשחק בשיריו עתים בקריצה, עתים בחיוך. יותר משהוא מגיש את השירים או מבכר ליצור אותם מחדש, ווייטס נשמע כמעוניין לשחק עם קהלו. כלומר אין ספק שווייטס כבר שנים שוזר היטב את המשורר ואת האדם הפרימיטיבי יחדיו. לטעמי, למשחק של  Glitter and Doom נוסף גם הילד. הילד המשחק שניעור בווייטס דווקא במלאת לו שישים לאחרונה.

*

*

   המשחק החל עוד במיצג/מסיבת עתונאים לסבוב ההופעות של ווייטס שהפיצה חברת התקליטים Anti Recordsלפני כשנה וקצת, בו הפשיל ווייטס את שרווליו לעוד קטע של בידור ביזארי כמיטב המסורת (פצ'קג'מבה!, מילה נוספת בשפת אנשי המאדים, ראו מסיבת העתונאים למעלה), ולמי שציפה לשינוי גישה על הבמה, נכונה אכזבה. ווייטס בגלגולו הנוכחי, הפך ליורשו החוקי של ליצן-הבלוז- העצוב האולטימטיבי,Screamin' Jay Hawkins , אשר נהג לקפוץ מתוך ארון מתים בראשית הופעותיו, ולזמר תוך שינוי המנעד לצווחות, נחרות, זמזומים, זמרה מרוסקת וזמרה אופראית ובתום הערב לשכב שוב בתוך ארון המתים מתוך הגיון השמור לבעליו לבדו, הקשור לכאורה או שלא לכאורה, לטקסי וודו. הכאוס הווייטסי מאורגן יותר, שיטתי יותר, ועדיין נע, בגלגול הנוכחי, אל מחוזות המשחק והבידור. למשל הביצוע ל- Dirt in the Ground מתוך Bone Machin  הוא כמעט משעשע, אולי פארודי, המנסה אולי להפקיע את ביצוע-האלבום-המקורי מחומרתו ומן העצב המכרסם שנלווה אליו בשעתו.

*

*

   גם בחירת השירים בעייתית מאוד ודומה כי ווייטס מוותר במודע על מיטב הקלאסיקות שהתוספו לאינוונטאר שלו בעשרים השנים שחלפו מאז Big Time. הוא בוחר בשירים הקלילים יותר, מורכבים פחות מוסיקלית וטקסטואלית, משום שמסע ההופעות הזה מתייחד בנסיון להיפדות מרצינותו של ה- Authorלטובת לבוש אדרתו של ה– Intertainer, הלולין הקרקסי בעל הידע הוירטואוזי בהגשת הבּלוּז, שיש בו מן השעשוע, כאב המשנה עצמו לכדי חיוך אולי עוית עצבית. וכך לטעמי משובצים באלבום שירים מעטים מדי המעידים על יכולותיו המוסיקליות והטקסטואליות הבלתי מצויות של יוצרם: 'Singapore', 'Fannin Street', 'Dirt in the Ground', 'The Part you Throw Away', 'Tramped Rose', ואף הם ברובם אינם העידית שבעידית של ווייטס לטעמי. לא ברור מדוע ויתר ווייטס, גם אם החליט להתמקד באלבומיו משני העשורים האחרונים, על הכללתם של שירים נפלאים כגון: 'Take it With Me', Pony'', 'Picture in a Frame', 'Crossroads', 'November',  On the Other Side of the World'' ,A Nother Man's Vine'', 'Missery is the River of the World', Starving in the Belly of A Whale'', Alice'' ועדיין עוד לא הגענו לטרילוגיית שנות השמונים של ווייטס, וגם לא לרוב אלבומיו הג'זיים-בלוזיים המורכבים משנות השבעים, ואפילו לא אל מקבץ השירים היפים אשר קובצו אל השני Bawlers)) מבין שלושת האלבומים שהרכיבו את האלבום המשולש של ווייטס:  Orphans (2006), כגון: 'You can't Hold Back Spring', Little Drop of Poison'', Shiny Things'', 'World keeps Turning', 'Little Man',  'If I Have To Go'  ו- 'It's Over'.

   מה מניע את ווייטס? אולי השעשוע- העצמי. תפיסת-עצמו כסוג של פרפורמר יותר מאשר של מוסיקאי יוצר. אני מודה, הואיל והמוסיקה של ווייטס מלווה את חיי כבר 23 שנים ויותר, נהניתי גם מדמותו של האמן כפי שמצטיירת מאלבום זה, כעומד באמבט ומפריח בועות סבון לכל עבר, ואולם מווייטס מותר לצפות ליותר, אולי לעמוד תחת מטרייה בוערת בגשם הסוחף בפינת התשיעית והנפין כפי שעשה לפנים (1988), ואולי משהו חדש-יוצר. משהו מטעם האוונגרד, שאין בו מטעמו של עוד מאותו הדבר, ולא ממיטבו של אותו הדבר.

*

*

אף על פי כן, הילד המשחק, המשורר והאדם הפרימיטיבי הזה, מצליח ליצור אלבום הופעה משוחרר ומהנה את מי שאוהב את ווייטס כווייטס, גם כאשר הוא אינו בשיאו היצירתי, וכאשר הוא נהנה לשחק יותר מאשר לנגן באמת. לשם היכרות ראשונית עם ווייטס הייתי ממליץ למתעניינים/ות להשיג לפני הכל את הטרילוגיה של שנות השמונים (Swordfishtrombones, Rain Dogs ו-Frank Wild Years ואז לחזור בזמן ולהאזין לאלבומיו לפני סדרם הכרונולוגי. למי ששם/ה לב, האלבום הנוכחי לא הצליח להוציא אותי למסע חווייתי-הכרתי בעקבותיו, ועל כן שלא כרגיל, הרשימה נושאת גוון מעט יותר אינפורמטיבי. אבל אני אוהב את ווייטס, כל כך הרבה רגעים משמעותיים בחיי מלווים בפס הקול של המוסיקה שלו, עד שראיתי לנכון לכתוב עליו, גם כאשר הוא אינו בשיאו האמנותי, אלא מעדיף לשחק ולבדר בסגנונו הייחודי, מוּכּר ומבריק כאחד, כדרכּו.

 

Tom Waits, Glitter and Doom Live, Anti Records, Audio Cd, New York 2009, Disc I

 

האלבום כולל גם דיסק שני של קטעי קישור וסיפורים. בינתיים לא האזנתי לו. עוד לא הגעתי.

 

על טום ווייטס בחיי כתבתי גם כאן 

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 

 

   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

• תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
• נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
• 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
• אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
• סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
• בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
• פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
• אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
• אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
• ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
• אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
• אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
• אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
• יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
• קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
• צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
• נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
• (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
• חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
• שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

• ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
• אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
• חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
• ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
• טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
• ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
• בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
• אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
•  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
•  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
• דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
• אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
• זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
• אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
• אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
• ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
• חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
• דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
• ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
• ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
• יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
•  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
• וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
• יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
• יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
• סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
• אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
• וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
• חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
•  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
• וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
• זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
• ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
• קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
• מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
• וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
• מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
• עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

• תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
• אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
• חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
• אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
• רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
• ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
• אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
• דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
• גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
• הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
• יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
• בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
• בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
• סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
• רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
• הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
• לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
• הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
• יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
• יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
• מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

חידות של זהוּת, מיניוּת ותנוּעה: 'חיי בסי.אי.איי' להארי מאת'יוס

 

 

גם אם נעצור על פי התהום לעולם לא נצליח לבטל את החלל  (הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 236)

 

 באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'–פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן'.עשה לי טוב לראות אותו.הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי,וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי.הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מלז איל מרקיז.הוא יעץ לי לחזור למסעדה:"הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה.רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף. (שם, עמ' 78).

 

   דומה כאילו ספרו של הארי מאת'יוס הוא הילולה של אורות וצללים, של חצאי אמיתות ובדלי בדיות הסובבים כמו זרעוני ההויה (spermata) עליהם דיבר הפילוסוף הפרה- סוקרטי אנכסגוראס, סובבים ויוצרים עולם בו מרצדים הם אנה ואנה לאורו של שֶכֶל (nous) המניע אותם בתבנית של רציונל עלילתי שיטתי, הפועל לפנים עולמם של ז'נרים פופולאריים (מותחני ריגוּל ובילוּש לסוגיהם), ובכל זאת המחבר רק משתמש בסטרוקטורה ובמקצב האפייניים לז'אנרים המדוברים, כעין מעיל צבעוני-זרחני העוטף את הגוף ביום קר, שכן ספרוֹ כולו, בפנימיותו, הנו כעין חידה קיוּמית שמרכיביה הינן הזהוּת האישית והזהוּת המינית (זהותו לעולם נעה בין פנימיותו ובין האופן שבו החברה מתייגת אותו). היותו של האדם בבחינת ישוּת שבירה ועראית, הנעה כל העת לקראת המוות או לקראת טרנספורמציה מקוּוָה שעליה לחולל על מנת להמשיך לחְיוֹת. הקשר בין כל המרכיבים שצוינו ומימושם המשותף. 

   הספר מגולל את קורות מחברו בראשית שנות השבעים בפריז באופן שלכתחילה מעט מזכיר את סגנונו הדיווחי-אינפורמטיבי של הנרי מיילר; אמריקאי שהגיע לפריז שנים הרבה לפני מאת'יוס. מאת'יוס  היה באותן שנים החבר האמריקאי היחיד בקבוצת 'האוליפו' (oulipo, הסדנא לספרות פוטנציאלית, בין חבריה היו: ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלוינו) אף היה חברו הטוב של הסופר היהודי- צרפתי ז'ורז' פרק (כבר סיבה טובה לצלוח את הספר הזה מקצה אל קצה). חשד שמתעורר כנגד מאת'יוס כאילו הנו שלוחו של מוסד הביוּן האמריקאי בשל קשריו החבריים עם אנשים שבעבר מלאו תפקידים בגופים כגון אלה, כמו גם שיחה בין המחבר ובין ידידיו, הקוראים לו דווקא להפסיק ולהתנער במבוכה מן ההאשמה המוטחת מדיי פעם בפניו, מביאתו, לידי אימוץ גינונים האפייניים לסוכן ביוּן ולא זאת בלבד אלא שהוא מחליט לפתוח חברת קש מן הסוּג המאפייין את המבקשים לכסות את פעילויות הריגול שהם מנהלים בחסותם של ארגוני ביון.

    הספר עתיר בכמה סצנות מבריקות מבחינה רעיונית וסיפורית, כמו נאומו של מאת'יוס על חרדת הנסיעות ופתרונה- לוח זמני נסיעות עולמי-אוניברסלי המכיל אך ורק את זמני הנסיעות העשויים להיקרא כפאלינדרום (מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו האופן) באופן כזה שיובטח לתייר שלא יאחר את הרכבת מחמת אי קריאה נאותה של לוחות הזמנים. הרצאה המסבכת אותו עם שלוחי הקג"ב בהזכירו בכוונה לוחות זמנים של רכבות באיזור בהם מבצע השלטון הסובייטי ניסויים גרעיניים; מפגשים של מין טנטרי עם אשה מסתורית, בלא מגע מיני מלא אלא על ידי נגיעות עדינות הדדיות, המובילים את העלילה וככל שהיא מתקדמת מבואר כי יש להם חלק מהותי בהתרחשות כולה; סעודת ערב אליה מגיע מאת'יוס מגולגל בתוך שטיח אוריינטלי העשוי מלאכת- יד ומגלה כי הוא יושב בחברתם של פעילי ימין קיצוניים ובסופו הוא מקיים מפגש מיני קטוע עם אשה מזרחית נמוכת- קומה-מאוד על שולחן בכנסיה מתחת לפני האדמה (כעין קטקומבה). ראייתו של המחבר את החיים והתגלגלותם אינה רק קפריזית, אלא חסרת מנוח, האדם נע כל העת בין אפשרויות-קיוּם שונות, המשנות פניהן כל העת, כך שלא בנקל יכול הוא להצליח ולהבחין בממשוּת, ולעתים הריאליזם הופך לסף סוריאליזם.

   משהו בקולו של המספר הדהד משהו  מספרות ה- hard boiled של ריימונד צ'אנדלר (יותר) ודשיאל האמט (פחות) מבחינת נדודיו חסרי המנוח של גבורו אחר פתרון המבוכה אליה נקלע והן מבחינת הניוון הדקדאנטי המאפיין לדעת מאת'יוס את החברה הגבוהה הפריסאית בכל אשר הוא פונה. את האמט מבחינת הטיפוסים הצבעוניים מאוד, ואת צ'אנדלר מבחינת המלאנכוליה הרומנטית מחד גיסא, והראייה המפוכחת-צינית מאידך גיסא, של גבר רגיש המודע לחולשותיו ולמאווייו. דומה אפוא, כאילו מאת'יוס הסופר שכר את מא'תיוס סוכן הסי.אי.איי כביכול בכדי לפתור עבורו את חידת זהותו. וככל שהעלילה מתקדמת מאת'יוס זקוק מחדש למלוא זהותו על מנת לשחרר את עצמו מציפורניה של התחפושת אותה עטה המשתלטת והולכת על מה שבעבר היו חייו. בנוסף, קשה שלא לחוש בהשפעתו של פיליפ רות: (המסע מלא החרדה בעקבות הזהות ובכללה כמרכיב מהותי: המימוש המיני, הסקס כפודה מן החרדה), ושל ז'ורז' פרק (אינוונטארים מבריקים למדיי והתעכבוּת על תיאור דמויות שאינן דווקא חיוניות מאוד להתפתחות העלילה, אך יש בה יופי מצד עצמה, ותרומה מהותית להבנת הלכי נפשו של הכותב) שניהם נוכחים פה לא מעט אם במודע ואם לא במודע.

   הספר הוא קריא ומהנה מאוד. לא כליל- השלמות, אבל דווקא בעד התקדמותה הבלתי-תימטית של העלילה, שלל האירועים הבלתי צפויים, ובמיוחד בעד הפריזמה ההכרתית הייחודית של המחבר, המזכירה מעט את תפישתו הסוציו-אנתרופולוגית של יוהאן (יאן) הוידזינגה אודות האדם כ- homo ludens (האדם המְשָחֶק), באשר הוא מגלה כי משחק התחפושות שהחל להניע מתחיל להשתלט על כל מערכי חייו ומחשבותיו- היא רבת עניין וחידתית גם יחד כמשחק הולך ומתפתל ומסתבך. בסופו של דבר דמוּת האדם וזהותו הניבטים בחיבור הם כשל זרעוני- קיום הצפים והולכים ברוח עיוורת, כאבק פורח וכחלום יעוּף. האדם אמנם מקווה לכך שישנו איזה רציונאל המניע אותו ואת יתרת המין האנושי אחד כלפי השני אל המפגש (האינטלקטואלי, הרגשי, המיני וכיו"ב), אך אינו יכול לראות דברים בבהירוּת או להבינם לאשוּרם.  בסופו של דבר, דומה כי דעת המחבר היא, כי זהותו גם עצמיוּתו של האינדיבידואל הנה חמקנית מאוד, אלא שיכול אדם לחוות בכל זאת רגעי בהירות מעטים. אזיי- כילד המפריח עפיפון פֶּרא בשמי הערב יתארעוּ אליו אפשרויות פתרון לחידת הקיוּם, כעין הבזקים מדודים או איתות סודי, וישובו ויסתתרו מן העין, והנה באותה שעה יצטרך האינדיבידואל להכיר בעיני רוחו, כי גם מה שהוא חושב לזהות, אינה אלא סוג של משחק תפקידים מתמשך וחידה שלא ניתן לפתרה.

 

מישהו אמר פעם שרֶשע אינו אלא השחתת הידע.הג'ינג'ית היתה טיפשה יותר משהיתה מרושעת. היא מצאה רעיונות אפנתיים חדשים לעטוף בהם את הטמטום שלה. אני העדפתי אגוזים, כדורים, ציפורים וכל דבר אחר שהציעו לי החיים על פני גאולה אינטלקטואלית. עכשיו העולם היה שלי, כולו שלי.

רק דבר אחד עמד בדרכי: עדיין הייתי משועבד למין הנשי חשבתי שאהיה אומלל אם איאלץ פעם לוותר על מגע ידהּ של אישה; לא של אישה מסוימת. של כל הנשים. התקשיתי להודות שבאחרונה, זה בדיוק מה שקרה, ולא הרגשתי אומלל במיוחד. החרדה שלי  היתה ממכרת, ובכל פעם שעמדתי להשתחרר ממנה היא לכדה אותי מחדש. (שם, עמ' 57).

 

כך מלאו ימינו מבוקר ועד ליל (וז'אן- מארי היה מתעורר כמה פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק מה שלום התינוקות שלו). לא חסר לנו בעולמנו דבר. עברנו בכפרים, וכשראיתי את האנשים הרגילים שגרים בהם, אנשים שישנים במיטות ומשתעממים מעבודתם ומהסובבים אותם, הרגשתי כמו אל בעולם של בובות (שם, עמ' 251).

 

 

הארי מאת'יוס, חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל: תל-אביב 2008, 263 עמודים.

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »