Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוזף סימה’

sima.1960

*

דברים שאמרתי לכבודה של פרופ' חנה כשר, מגדולות חוקרות הרמב"ם וכתבי תלמידיו-פרשניו; ותלמידה, חוקרת ומבקרת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' וכתביו, ביום עיון שנערך לכבודהּ (18.5.2015).

*

 לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו בה לידי גנותו כך נאמר בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף ט"ז; אם כך הוטלה על כתפי משימה בלתי אפשרית, כל שכן הואיל וחברתנו-מורתנו נודעת בכך שקשים עליה דברי שבח, ובכל זאת הוזמנתי לדבר, אז אומר כמה מלים.

הגעתי למחלקה הזאת לראשונה לפני כחמש עשרה שנים. הייתי אב צעיר. במהלך התואר הראשון עבדתי חמישה ימים בשבוע וביום חופש שבועי הגעתי על מנת ללמוד. ביום נוסף נטלתי שני קורסים מ-16:00 אחר הצהרים ואילך. השיעור הראשון שלי במחלקה היה ביום שני אחר-הצהריים בקורס "תולדות הפילוסופיה היהודית בימי הביניים". אז היתה זו מחלקה לפילוסופיה ולא למחשבת ישראל. היא מוקמה בפקולטה למדעי הרוח ולא בפקולטה למדעי היהדות. חנה שאלה אם מישהי או מישהו שמעו את שמע הספר Fons Vitae. הרמתי ידי. קיבלתי רשות דיבור. מכאן ואילך החל שיחי עם חנה.

מאוחר יותר כתבתי בהנחייתה של חנה עבודת תואר שני וגם עבודת דוקטורט. גם שימשתי עוזר מחקר שלה איזו עת.  אין אנשים רבים שאני חש עצמי כתלמידם. חנה בסקרנות, בפתיחות, ביושרה, ביכולות אנליטיות חדות ויוצאות הדופן, בהומור דק, פתחה לי שער גדול לעולמו של הרמב"ם ותלמידיו-פרשניו, שמאז הפכו נדבך בעולמי.

נדמה לי ברבות השנים כי האקדמיה הינה מוסד פוליטי-כיתתי, הרבה יותר מאשר מוסד אינטלקטואלי יצירתי פלורליסטי ורב-תרבותי. חנה היא בהחלט מן האנשים הבודדים שהכרתי בימי שהותי באוניברסיטה, הרואה במלאכתהּ, בהוראה, בליווי התלמידים תפקיד ויעוד. מעולם לא שמעתי תלמיד במחלקה מתלונן על יחסה כלפיו. אני מכיר דוקטורנטים לשעבר במחלקה ובאוניברסיטאות אחרות שבצר להם היו פונים אליה ומוצאים אוזן קשבת. אין ספק כי חנה רואה במלאכתה—הרבה יותר מקריירה ומירוץ לקראת המאמר הבא או הספר הבא, וכי ליבה נתון מאוד להכשרתם של חוקרים צעירים, תלמידיה ולא תלמידיה, בכך היא הציגה בפניי תמיד מודל אקדמי אחר, ואני חש כי הפכה אותי וגם אחרים ל'קצת יותר בני אדם'.

הרמב"ם כותב בפרק ד' מביאור מסכת אבות 'ודע כי 'אמת' – הן המעלות השכליות לפי שהן אמתיות, לא ישתנו […] ו'השלום' – מעלות המידות, אשר בהן יהיה שלום בעולם. אני מביא דברים אלו משום שאני חש בפירוש כי חנה לא רק מקרבת את תלמידותיה ותלמידיה אל הכרת הפילוסופיה והתיאולוגיה של ימי הביניים, ולא מלמדת אותם לדייק בקריאתם ולנתח באופן תימטי-שיטתי את הכתוב בלבד, אלא מלמדת את כולנו פרק במעלות המידות כגון: הגינות, יושרה, ענוה רוחב לב, ומתוך כך מקיימת את דברי ר' אלעזר משם ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

בין חנה וביני לא תמיד שררו הסכמות. מה שמייחד את חנה כמורה, הוא שגם בפעמים בהם נחלקנו, היא מעולם לא נסתה לכפות עלי את דעתה (כאוטוריטה) או לשכנע אותי לקרוא אחרת, וכעבור זמן, כמעט תמיד נוכחתי כי הדין עימהּ לחלוטין. למשל, אני נזכר כי ערב הרצאתי הראשונה בכנס אקדמי היא הגיבה למקרא טיוטת ההרצאה ששלחתי, כי הדברים עומדים, אבל אולי כדאי, אם אספיק, לעיין עוד. קיבלתי את הרמז העבה הזה והלכתי לעבוד. עד הבוקר הגעתי לפירוש מעורפל פחות וקולע יותר. לימים, הפכה ההרצאה הזאת למאמרי הראשון.

בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית נכתבו באירופה ובצפון אפריקה כמה וכמה אגרות ופרקים ובהן הנחיות למורה המבקש להורות פילוסופיה ומדעים לתלמידיו. כך נמנו בין מידותיו החשובות של המורה: שיהיה ראוי ללמד את שהוא מבקש להורות, שיהווה דוגמא אישית מתמדת בהליכותיו 'כפי שתחייבהו חכמתו', ושיכוון להדריך תלמידיו בדרך הישרה ולפי כושרם, דעתם ורוחם, לקבל את הלימוד. בנוסף, שיינהג עם תלמידיו כמו שינהג עם בניו. למותר לציין, כי כל המידות הללו מתקיימות-הן בחנה, וכי אני ואחרים, אמנם ראינו בה עם השנים אֵם לעצה גם לתבונה.

ר' יוסף אבן כספי איש ארגנטירא ואחר-כך ולנסיה, כתב בראש אגרת המּוסר לבנו שלמה בן הי"ב, כי בראש המצוות ידיעת השם הנכבד, שהיא יסוד לארבע מצוות: לידע שיש מצוי ראשון, ושהוא אחד, ולאהבה וליראה ממנו. בכך כיון כספי ודאי אל דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובמורה הנבוכים חלק ג' פרק נ"ב שבהם ביאר יראה כקיום המצוות המעשיות ואת האהבה כעיון. בספר הסוד (טירת כסף, מהדורת יוסף לאסט, תרס"ה, עמ' 53) כתב כספי כך:

*

לכן ראוי לנו ולכם בני וניָגע עצמנו לקחת מן החיים מה שבאפשרות לנו, וזה יהיה כשנשתדל בקיום תורתנו השלימה בסוגיה ובפרטיה, וזה יהיה תכלית שלמות שכלנו, עד שנשיג כפי יכולתנו מעניין המלאכים שהם השכלים בפועל תמיד, ואז נחיה לעולם.

*

*כספי מעמיד כאן על מוגבלות האדם, על היותו סופי, פגיע, שביר, שאין לו לעשות אלא כמיטב השתדלותו על מנת להשלים מידותיו ולנסות להשלים את קנין המושכלות; תכלית החיים היא ניסיון זה. ההשתדלות– לאו דווקא ההישג עצמו. כספי ער בדבריו לכך שהאדם הינו שכל שבחומר, המועד לתאוות ולדמיונות; שלא כהוגים פילוסופים אחרים אין הוא מפליג באיחוד עם השכל הפועל, ולא באיחוד מיסטי כדוגמת המקובלים. הדרך המוסרית והאנושית שהוא הציע אופיינית לטעמי גם לדרך הוראתה של חנה. מעולם אינה מבטיחה דבר שלא תעמוד בו, ויותר מאשר תשובות נכונות או פתרונות-על המוצנחים על הטקסט מבחוץ, היא תרה אחר השתדלותו של התלמיד בטקסט הפילוסופי, מבלי שיברח ממנו אל מקומות אחרים, וקריאה זו כל כמה שהיא מפרכת לא-אחת, פקחה אותי להבין תכנים ומשמעויות אשר ספק אם הייתי יורד להבנתן בדרך אחרת. דרכה היא: עיין וחזור לעיין.

לומד-פילוסופיה יהודית בזמן הזה, כל שכן של ימי הביניים, רואה לא אחת את תבל המתרוצצת סביב והנה היא נדמית לו, כפי שכתבו הרמב"ם ואבן לטיף, כעולם הפוך. חנה עצמה ייחדה לכך מאמר בה השוותה בין חקר הפילוסופיה היהודית לשלוש חיות-אגדתיות:  הקנטאור, הדינוזאור והפניקס. [1]. הקנטאור, חציו-אדם חציו-סוס, וכך היא הפילוסופיה היהודית מחציתה 'פילוסופיה' ומחציתה 'יהודית', שוזרת יחדיו אוניברסלי ופרטיקולרי. הפילוסופים תוקפים אותה כאילו אינה אלא תיאולוגיה. הרבנים תוקפים אותה כאילו מליאה היא חכמות חיצוניות, המסכנות את ישראל, וכאילוּ מאז ומעולם זכתה להשפעה שולית. [2]. הדינוזאור, יצור קדומים, שיש התרים אחר עצמותיו, כזו היא כמדומה הפילוסופיה היהודית, המגלמת 'גופי ידע מדעיים' אשר תוקפם חלף עבר מן העולם. חוקר פילוסופיה יהודית מודרנית יתקשה שוב לראות בתורה, כחברו הימי ביניימי, כרומזת, אל היסודות, הגלגלים או השכלים הנבדלים (פיסיקה, מטפיסיקה וקוסמולוגיה של ימי הביניים) [3]. הפניקס— אותו עוף חול אגדי הקם ומתחייה מן הרמץ אחת לחמש-מאות שנה. כאן חנה מציבה כאתגר, אפשרות של חידוש פני הפילוסופיה היהודית בזמננו-אנו מתוך התייעצות עם חכמי הפילוסופים היהודיים, ומתוך שאיבה מן המודלים המוסריים והתבוניים שאפיינו את דרכם.

לסיום, הייתי רוצה להוסיף למנין חיה רביעית: זהו חתול הצ'שייר הפוגש  את אליס בספרו של לואיס קרול (מהדורת תרגום רנה ליטוין, תל אביב 1997, עמ' 72) וזאת לשונו:

*

  'אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים'  העירה אליס.

            'אין לך ברירה' אמר החתול, 'כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.'

            'איך אתה יודע שאני מטורפת?', אמרה אליס,

            'זה ברור' אמר החתול, 'אחרת לא היית באה לכאן'.

אולי כל העוסקים בתחום זה של הפילוסופיה היהודית מטורפים הם. משוגעים-לְדבר בָּטֵל בעיני בני זמנם. עם זאת, זה גם היה המצב בימיהם של הרמב"ם, של כספי, של שלמה מימון ושל אחרים-כמותם, וגם היום איננו נבדלים מהם הרבה באופן בו החברה היהודית וגם החברה הכללית מביטה על הפרוייקט המשונה והחריג הזה. כך דומה כי הפילוסופיה היהודית, להוציא פרקי זמן מעטים, היתה תמיד בבחינת תרבות-נגד או תת-תרבות פילוסופית (כלומר, לא ההגמוניה הרבנית של הדור היא המכוננת אותה).

אבל כמו חיוכו של חתול הצ'שייר הנותר באוויר כאשר גופו נעלם, כחיוך בלא גוף. כך גם אני מתחייך איזה חיוך נעלם כל אימת שאני נוטל לידי את  מורה הנבוכים או אחד מתלמידיו פרשניו, ואת החיוך הלא-שכיח הזה, שעומד וקיים בי תמיד, אני חב במידה בלתי מעוטה לְמורה יחידה הנמצאת כאן, וכך אני חותם: תודה.

*

*

בתמונה: Josef Šíma, Les Ombres ,Oil on Canvas 1960

Read Full Post »

mer

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »