Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוכבד בת מרים’

 

1

 * 

"כל סנטימטר צריך להיות ציור" כך נהג זריצקי לומר. לא שמעתי ואיני יודע אם מישהו עורר את ההבחנה הזאת.

אני חייב לומר שבתחילה—בראשית שנות השבעים—לא ירדתי לסוף דעתו, כפי שלא הבנתי אמירה אחרת שלו: "בארץ האור הוא כהה". הוא לא הסביר, ואני, משום מה, לא שאלתי.

כשהתחלתי לבחון מקטעים מיצירותיו (ואחר כך בעבודותיהם של ציירים אחרים) היתה זו תגלית. אתה לוקח אקוורל זריצקי ופורט אותו לחלקים—כל מה שמחזיק כציור יעמוד בכל מימד שתבחר. אם יש לו קיום והצדקה על פני סנטימטר, יהיה לו הצדקה וקיום בכל גודל. במילים אחרות: כל פיסת ציור צריכה להחזיק כשלם. להכיל את איכויותיו.

[ישעיהו יריב, מתוך: זריצקי: כל חלק הוא שלם, עורך ואוצר ישעיהו יריב, גלריה גורדון: תל אביב 2010, עמ' 9]

 *

אותה שמועה משמו של הצייר יוסף זריצקי (1985-1891): איני יכול שלא לחשוב על כך שהיא מתאימה הם לכל תחום אמנותי-יצירתי, ועוד יותר למלאכת הקיוּם בכלל, בבחינת "כל סנטימטר צריך להיות חיים". כל רגע, כל שנה.

*

2

*

משורר היידיש צבי בורשטיין (עמ' 124,אורי צבי גרינברג טעה לחשוב אותו לצבי בורשטיין אחר) העניק לנכדו הסופר דרור בורשטיין  קוֹאַן,פסוק או סיפור מעשה (האקוֹאִין אֵקַאקוֹ,מורה הזן בן שלהי המאה השבע-עשרה, המשיל את פעולתו של קוֹאַן, למי שרואה עִוֵּר על סף תהום, נוטל את מקל הנחיה שלו ומסחררוֹ כליל):

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

 *

   למשל, יש להרהר האם בריאת העולם האמורה היא תולדת התנועה הקטועה, גרירה-גרירה-עצירה. כמעט מזכירה גִמגוּם או את דברי החתימה של אלוֹשֵם (לשעבר מאלון, לשעבר מולוי) "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון,הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1997, עמ' 361]. אפשר כי הבריאה המתוארת היא התווך שבין הקולות העולים מן המקרר המקרטע, הד פסיעותיו של ההלך הבודד, הרוח הקרה הנושבת בחלל, הליל הדועך, הבוקר הקם, ציוץ הצפורים הממלא בשעות הללו את העולם, הידיעה העמומה שעוד מעט תתגבר השמשּ,שניראה זה את זה לאור יום.

    אפשר כי תבל ומלואהּ נתונות בתוך קליפת-אגוזו של המקרר הנטוש (המקרר ומשמר). שום דבר לא נעזב. הבורא, אותו מישהו, כביכול נושא את מה שמכיל את ההויות כולן (הקוסמוס על שלל פרטיו תופעותיו). הן לא היו שלו לכתחילה. הן נמצאו שם גם מבלעדיו, שמורות ומצוננות היטב. האדם זקוק לבורא בכדי שלא יוותר לבדו, בכדי שהיקוּם ומכלול מִקריו לא יישארוּ יתומים-אלמים; בכדי שימשיכו להתגלגל, חורקים ונואשים. הבורא, לדעת הסב, מאמץ את העולם הנטוש. כלומר, הנברא העזוב, מדמה לו הורה מאמץ. הנוטל עימו את המקרר המקרטע, האוצר כנראה עולם ומלואו (אך אפשר שהוא ריק), ודאי בכדי להיטיב עימם ולתקנם (אך אפשר גם כצורך עצמו או כסיבת-עצמו).

   הקואן הזה הדהד במחשבתי דברים ותיקים משל הפיסיקאי  סטיבן ו' הוקינג:

*

לרעיון שהמרחב והזמן עשויים ליצור משטח סגוּר ללא גבולות יש גם השלכות עמוקות על התפקיד שממלא אלוהים בענייני היקוּם.נוכח הצלחתן של תיאוריות מדעיות בהסברת אירועים, הגיעו רוב האנשים לכלל אמונה שאלוהים מרשה ליקום להתפתח לפי מערכת חוקים ואיננו מתערב ביקוּם כדי להפר את החוקים הללו.אולם החוקים האלה אינם אומרים לנו כיצד היקוּם היה צריך להיראות בראשיתו—עדיין מוטל על אלוהים למתוח את קפיץ השעון ולבחור את הדרך שבה יתחיל להניע אותו. כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא. אבל אם היקום מוכל בעצמו בשלמוּת, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ולא סוף: הוא פשוט ישנו. מה אפוא מקומו של הבורא? 

[סטיבן ו' הוקינג, קיצור תולדות הזמן: מן המפץ הגדול עד חורים שחורים, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, בעריכת: יכין אונא, ספרית מעריב: תל אביב 1989, עמ' 135]

 *

   מקומו של הבורא, אליבא דצבי בורשטיין (כפי שמביא בפנינו דרור בורשטיין), היא הגרירה-ההנעה של המקרר השכם בבוקר, לאורך הרחוב הריק. מקרטע-והולך, עייף-נידח, כגון תיאור יעקב אבינו צולע על ירכו, אי-שם לפנות בוקר, אחר המאבק עם המלאך. פגיעותו של ההלך-הבורא הזה מזכירה לי שיר של משורר יידיש אחר, יעקב גלאטשטיין (1971-1886): 'אני אוהב את אלהי העצוּב/ אחִי-לַנְּדוֹד/ אני אוהב להתיַשב עִמו אבן אבן/לשתֹּק מתוכנוּ את כל הדִבּוּרִים' (תרגם: בנימין הרשב); אף את גבריאל סיים (גיבורו של גילברט קית' צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי), המגיע כמדומה, עדי התובנה, כי מעבר לפרדוקסליות של העולם ושל האדם, המסוגלים לכל טוב ומסוגלים גם לכל שואה, הקוסמוס זכאי מתוך נגודיו ומתוך אחדוּת ניגודיו, לאיזו הכרת תודה, בהיותנוּ משתתפים בו (מקרר חורק על כביש אספלט בבוקר-בבוקר."הנה לך בריאת העולם").

*

*

3

*

אָדָם תּוֹלֶה אֶת אֶתְמוֹלוֹ

עַל וָו תָּקוּעַ

בְּלִבַּה שֶל רוּחַ.

הָלְאָה

הָלְאָה.

 

שַעֲשוּעֵי כְּאִלּוּ-

אִלּו-

לוּ

 

רְאִי, הַכֹּל כָּרְעו נָפְלוּ

אֶל מַרְגְלוֹת שֶל אֵין-רַגְלַיִם-לוֹ

שֶזַעֲמוֹ וְרַעִמוֹ מָלֵא עוֹלָם.

 

וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל

 

וּמַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְלֵמָה.

 

[אברהם חלפי, 'אדם תולה את אתמולו', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 189; ראה אור לראשונה בקובץ שיריו של חלפי מאשפות ירים]

 *

אני מאוד אוהב את השיר הזה, מאז שמעתיו לראשונה, מולחן-מושר על ידי אלון אוליארצ'יק, שגם קבעו בשם אלבומו השני, שעשועי כאילו (1987). השיר במקורו הוקדש למשוררת יוכבד בת-מרים. אפשר שבא להסביר למשוררת את דתיותו הבלתי דתית (במובנה הנומי-הלכתי) של חלפי. אבל, ככלות השנים, אני מדמה למצוא בו דבר מה הקרוב-מאוד לחיי אמונתי דווקא. החל בתמונה הקיומית-סוריאליסטית של הבית הראשון; עבור בבית השני,אותו איני קורא כמוסב על המטפורה של הבית הראשון,אלא על האדם המדמה לו אלהוּת ובהּ-במידה יודע ומכיר שאין מדובר אלא באפשרות-שבקיוּם לא באל אונטולוגי. ובעוד אחיו לדעת כורעים-נופלים בפני מלך מלכי המלכים,המשגיח-היודע הממשי-קיים,גם אני נופל וקם,נופל וקם,ומאמין באמונה שלימה באלהוּת בלתי ממשית. איני יכול להניח את קיומהּ אף לא לשלול את קיומהּ (אפשר שהיא קיימת, אפשר שהיא מצויה בתוככי מחשבותיי בלבד). האם באמת ניתן לקיים מצוות, לייחד את כל הזמן הזה, לרעיון מופשט, שאינו בר-קיימא (אל אפיסטמולוגי ולא אונטולוגי)? שאלני לאחרונה חבר-קרוב. השבתי לו: 'אלה הם השעשוע,הנהיה והחידה שבחיי'.

   ביום שישי הקרוב ימלאו שנתיים ל"פֶּרֶא אדם חושב". תודה לכל הקוראות והקוראים עד כאן ולהבא. תודה למנויות/יים. תודה למגיבות/ים המעשירים עליי את עולמי.מרגש ומחכים מה שקורה כאן, בחיי.

   שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם.שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן;שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים.שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים, אנשאללה. ולקוראיי/קוראותיי המוסלמים/ות (מדי פעם אני מקבל מיילים בודדים,ולפעמים מופתע-מאוד לגלות במפגשים עם סוּפִים, שיש הקוראים את האתר), ולחברי היקרים ב"דרך אברהם", ברכות לרגל חתימת חודש הרמצ'אן המבורך ולרגל עיד אלפִטְר הקרב ובא, החופף השנה לראש השנה. איחולי טוב וחסד, חידוש לב טהור ורוח נכון לכולנו.  كلّ عام وانتم بخير. שנה טובה. חתימה טובה.

 

 

בתמונה למעלה: יוסף זריצקי, חיפה, הטכניון,  עיפרון וצבע מים על ניר  1924.

בתמונה למטה: יוסף זריצקי, קיבוץ צובה, שמן על בד 1970.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »