זה יותר מאשר ספר שירים ויותר מאשר פסקול מוסיקלי, או רכבת שדים, ויותר מאשר תהליך תרפויטי של חייל פוסט טראומטי הבורח מכאן למזרח הרחוק ולאירופה וחווה שם חוויות סמים. נוצרת כאן, בעיקר כתוצאה מן הצירוף בין קריאתו של של רון דהן בספר שיריו נעורים ובין המוסיקה מאת ההרכבFarthest South, התפרצות פסיכדלית— שבו נדמית הכניסה ללבנון והשהות בלבנון בימי המלחמה השניה, כצד שני של חוויית הסמים. נכון יותר, מרגע לרגע, הולך ומתחוור מדוע ההמשך (המעבר) ממלחמה לשימוש בסמים הוא כה מתקבל על הדעת. מדוע מדובר בסוג של הֶדֶף, כמו של פצצה— הדף שמעגליו הולכים ומתפשטים. וכיצד העמדתו של אדם במצב-גבול, במצב לחץ שבו קיומו כמו-מוכרע; עשויה להביא אותו לרצון מתמיד לשוב לשם ולהתרחק משם בעת ובעונה אחת. טראומה גורמת לאדם לרחף מעל הדברים; משליכה אותו מתוך גופו. הוא חווה את הדברים עתים מלמעלה, עתים מגבוה, לא מתוך גופו שלו. הוא זוכר הכל ואינו זוכר דבר. כמו עין בלתי ממוקדת, שכל אימת שהיא מתמקדת הכאב גדול מדיי. השהות בגוף מכאיבה מדיי. הגוף הוא קליפה תוססת-נרקבת; הוא בולם את הצעקה האומרת לפרוץ ולהדהד בחלל העולם. מוכרח להשתחרר; מוכרח לחזור בחיים, או למוּת באופן שאין ממנוּ חזרה— אך לא להמשיך לחוש מת לשיעורין.
ובעצם, זה אינו מסע ממקום למקום, זה תיעוד המקום הנפשי שבו הגבולות בין האירועים הקונקרטיים של הלחימה בלבנון ובין חוויות הסמים מתערערים, כמו בחוויותיו/סיפוריו של ויליאם ס' בורוז ב-Naked Lunchו- Nova Express, שלעתים קשה למצוא את המפתחות שיאפשרו להבין מה כאן מבוסס מציאות ובה מבוסס הזיה – מה יסודו בקונקרטי, ומה יסודו במֹח דלוק. כך אצל דהן, נדמה כי המֹח משחזר מחדש וגם מייצר מחדש את ההפצצות, את הזעקות, את המוות שאין לו מובן— באופן המקשה לעמוד על הקונקרטיזציה של האירועים. המלחמה אצלו נטועה בהזיה ובסיוט. קשה להעניק לה מעמד במציאוּת ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא ארע. דומה כאילו מוטב להנכיח אותה לכתחילה בקוטב הסוריאליסטי ההזייתי-מסויט— כדי להצליח ולדחוק את נוכחותו מחוץ למעגלי המציאות הקונקרטית.
גם בורוז הקליט אלבומים המבוססים על חוויותיו והזיותיו. האלבום שלפנינו מנוגד ברוחו לאלבומיו המוקלטים של בורוז (למשל, האלבום יוצא הדופן: Spare-Ass Annie and Other Tales שבו ליווה את בורוז הרכב היפ-הופ). לרשות רון דהן עומד קול נערי ורגיש; אין לו את פרסונת הארכי-יוצר-המקולל החרוך(אין ספק שאצל בורוז Beat נגזר מ-Beaten), האיש-שכבר-ראה-הכל וניסה-הכל,של בורוז. דהן גם אינו חושש להחצין את ריגשותיו ונמנע מן הקור הרגשי ומן ההנעה הנון שלאנטית של הטקסט כבורוז. יש משהו בדמותו של בורוז כיוצר, כרוצח בדם-קר (לפחות פעמיים; פעם הרג את אישתו במשחק וילהלם טל, תחת השפעת סם), כג'אנקי, כאדם המתבונן לאחור על חייו— שאינו מאפשר את ההזדהות. בורוז כותב ומגיש כאילו הוא כּתבֵנוּ בשאול, היוצא לראיין את התהוֹם, הכּאוֹס, החידלוֹן וחוזר משם עם דוקומנטים; דהן שיש בשירתו ובקולו איזה תום נערי, מנסה לתהות, תהיה שאני בנקל יכול להיקשר אליה, מה ניתן לחיות, כיצד ניתן להמשיך כשהמשאבים להמשיך הולכים ודלים. גם אם לא נטלתי מימי LSD, כשמאזינים לדיסק הזה מבינים מדוע דהן התנסה בו. זה נדמה פתאום כצעד מובן, כסיפור של מאבק של חייל צעיר בטראומה האומרת לכלותו.ה-LSD הוא המשכה של הטראומה. הוא הנסיון לגבור על המלחמה, רק בדרכים אחרות. זה אנושי, מרגש, וכל כך שונה מבורוז, עד שרק הסמים וערעור חוויית המציאות, מהווה ביניהם יסוד/מצע משותף.
כמה מלים על הצד המוסיקלי של Farthest South. במיוחד על החלטתם העדינה והחכמה לעמוד לימין הטקסט, לשרתו, לנהל עימו דיאלוג קשוב, מבלי לעמוד לו לרועץ. יותר מאשר Farthest South יוצרים מוסיקה הם עוסקים לדעתי ברישום בסאונד. הם רושמים בפחם קוים מפותלים ושבורים, שיש בהם מיסוד הכאוטי וגם מיסוד האבסטרקטי. הם במודע בוחרים לחיות צילו של הטקסט: להמשיך את הרחשים, ההדהודים והזעקות, המצויים בו. מבחינה זו הם פסקול יצירתי מאוד, שיופיו הוא דווקא במינוריות-המינימליסטית שלו. שתי אסוציאציות שעולות בי בהקשר זה היא הסצנה שבה משולב השיר (The End (The Doors בסירטו של פרנסיס פורד קופולה אפוקליפסה עכשיו, החל ברוטורים הרוחפים, דרך מראות הכפרים הויאטנמיים השרופים, וכלה במאוורר התקרה המסתובב המוביל אל עיניו של מרטין שין. גם שם דומה כי המוסיקה היא התרחבות גל ההדף של ההפצצות אל הנפש פנימהּ. אסוציאציה אחרת שהיתה לי היא של אנדי וורהול שהגדיר את Velvet Underground כלהקת הרוק המנגנת על רקע הסרטים האילמים שהוא יוצר. ברישומי הסאונד של Farthest South ישנו היסוד המינורי המושכל, של מי שקיבלו החלטה מודעת לתמוך בטקסט ולא להתגבר עליו. המוסיקה שלהם משרתת להפליא את יצירתו של דהן ואת קריאתו הואיל והם מרחיבים ומעמיקים את תחום ההדף. המוסיקה שלהם מרחיבה את סיפורו האישי של דהן, ויחד עם קולו הופכים את החוויות המתוארות בשיריו, ליותר ממעוררי הזדהות רחוקה, אלא למשהו שהמאזין עשוי להצטרף אליו, ובאיזה מקום פנימי— גם לנטול בו חלק.
האלבום שלפנינו מצטרף לשורת אלבומים בלתי-קנוניים או שירי רוק בעברית שכנראה לעולם לא יושמעו מעל גבי גלי האתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל, כגון:במקום חוברת לזכרוליעקב רוטבליט, עגל הזהב ליהונתן גפן ושלמה גרוניך, כל יום הפצצתי את צידון (בֵּירוּת) ו– שלא תדע עוד צה"ל לזאב טנא, לא יכול לעצור את זהליובל בנאי; רשימה הולכת ומתארכת של יצירות מולחנות המסרבות לראות בחללי המערכות ובנפגעי המלחמות— מציאות נתונה ומקודשת, אלא מתעקשת לראות את פליטי מערכות ישראל כנדונים לחיים של מאבק קיוּמי יומיומי מתחדש, בצל המוות וההרס שראוּ וידעוּ מקרוב.
*Farthest South and Ron Dahan, Neurim, Audio CD 2014
את הסרט המובא להלן צילם אלפרד כהן (השלישי) וערך אמיר קוטיגרו.
ישראל הורוביץ (נולד 1939), מחזאי אמריקני-יהודי ותיק, המתגורר זה שנים ארוכות בפריז. היה חבר קרוב של סמואל בקט (1989-1906), שהשפיע ועדיין משפיע על נימת כתביו. הורוביץ הוא אביו של אדם הורוביץ מלהקת ההיפ-הופ המשפיעהThe Beastie Boys(למי שתמיד שאל את עצמו מה החוט המקשר בין הביסטי בויז וסמואל בקט). הנה שירו של הורוביץ, היורים:
על אף שהשיר נסב לכאורה על החיים בצל המוות; כהוצאה להורג בלתי נמנעת. אני בוחר לקרוא את מיהות היורים, כאותם מעגלי אלימות רצחנית המלווים את המין האנושי מאז ומתמיד: מלחמות, השמדה, עינויים, טרור. חבורות ציידים, חבורות סוחרי אדם, חבורות מענים, חבורות חיילים צעירים שהוכנסו לתפקיד היורים ונורים בחסות מדינה ובחסות חוקי מדינה וחוקים בינלאומיים. אפילו המוות הטבעי יש בו משהו אלים, שרירותי וכאוטי. השיר של הורוביץ עוד משמר את הסדר התימטי, שבו דור ההורים נפטר לפני ילדיהם. המציאות מורה— שלעתים נפטרים ילדים על פני הוריהם.
*
2
*
בשיר שנדפס מעזבונו של ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926) ואשר נכתב ככל הנראה קרוב לסוף ימיו, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כותב המשורר:
[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]
*
באחרית הדבר שלו למאסף שירתו של ע' הלל, מצייר המשורר חיים גורי (נולד 1923) את שירתו, כשירה אקסטטית-ויטאלית של רֵעַ המייצג כמוהו ממש את שירתם של לוחמי תש"ח. אבל בשיר לעיל אין אקסטזה, ואין תאות-חיים, ואין אפילו מעט-מזעיר מאותה רעוּת מפורסמת של לוחמי תש"ח. אין קול הלל ומצהלות, אלא רק קול ענות חלושה (באופן המזכיר מעט את שירו הקודר, האנטי-מלחמתי במידה מסוימת, של גורי, שחורים). קולו של המשורר המבוגר, המסכם את חייו בחלד, ואומר כי האושר לא היה רחוק, כמעט בקצה אצבעותיו, אלמלא הרצח המתמיד, אלמלא מבטם השקט המצמית של המאבדים את חייהם באבחת רצח, מוקדם מדיי, שרירותי מדיי, רודף מדיי.
גם בתום השיר איננו יודעים מי היא אותה עלמה נרצחת. האם מדובר בעלמה לבנונית שנרצחה על ידי לוחמי צה"ל, שדבר מותה נודע למשורר ממראות שנראו בטלוויזיה, או שמא לוחמת צעירה בצבא תש"ח שרציחתה מלווה את המשורר שנים על גבי שנים. כמובן, יכולה זו גם להיות אישה ערביה צעירה שנהרגה בתש"ח. אין זה משנה, הרצח הוא רצח, ואין ממנו נקה, גם כאשר הוא נעשה בפקודה או כתולדה ממדיניות צבא של מדינה ריבונית ובהתאם לחוקיה. הרצח הוא בלתי נשכח. הוא הופך בעיני המשורר לכעין פגם מטפיסי בהוויה כולה. משהו שנפגם לתמיד, נהרס לתמיד, ואין לו תקנה. ומדיי הישנותו של רצח, רק גדל ואורך המרחק בינו (בינינו) ובין האושר.
*
3
*
איתן נחמיאס גלס בשלהי שיר קצת-פחות-ידוע מתוך אני סימון נחמיאס כותב:
[איתן נ' גלס, אני סימון נחמיאס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995, עמ' 24]
*
ישנם אבות שגם ככלות 40 שנה עוד לא מצאו מלים לדבר על מה שראו עיניהם, על מה שחוו. סוד חתום בתוכם (כולם יודעים ומרגישים. זה תמיד נוכח שם). וכבר, חצי-חיים חלפו מאז.
ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד[ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]
*
אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.
ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.
הספר מסתיים בעדות החברים:"ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.
הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).
אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.
תוספת מאוחרת: בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?
[זביגנייב הרברט, מתוך:'קורות-חיים', שירים, תרגם מפולנית והוסיף אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 324]
*
1
*
בימי ראשית אפריל 1992, התעוררתי בבית חולים מחמש עשרה שעות של חוסר הכרה. ספק התייבשות, בלי ספק הלם-גופני, לאחר שעות רבות ללא שינה שהסתיימו ב"טִרְטוּר" אחד ארוך של חייל צעיר שהעז לפנות לחובש בשטח ללא אישור מפקדיו (מפקדיי דחו במשך שעות את בקשותיי), וזה האחרון קבע שאני צריך להגיע בדחיפות למרכז רפואי, שכן מצבי הגופני רע מאוד.
לקחוני בג'יפ מן השטח והורידוני כמה קילומטרים לפני המרפאה הצבאית ושם החלו לטרטר. בריצות וסחיבות, ללא טעם ופשר. וכעבור זמן די רב כאשר הגעתי לראות רופא הודיע זה כי לפי כל מדדיי אני אדם מת והוא אינו מבין כיצד אני עוד נמצא מולו פקוח עיניים.
כמה דקות אחר כך, איבדתי את הכרתי לאחר שהספקתי להיפרד כיאות במחשבה מן העולם. אל חוויית ההתעוררות התייחסתי פעם במקום אחר, לא אחזור שוב על הדברים. כעבור שבוע ויותר של אשפוז בבית חולים אזרחי ובבית חולים צבאי, שכללו הרבה מאוד משככי כאבים במינונים גבוהים, שוחררתי לבסיס ושם השיגו הרופא הצבאי והקב"ן (קצין בריאות נפש) הסכם עם מפקדיי לפיו אסיים את הטירונות ואפנה לתפקיד הצבאי שלי (בחיל המודיעין; הקדשתי חצי שנה לפני הגיוס בקורס קדם-צבאי). מנגד, כעבור כמה שעות, הודיעוני מפקדיי כי הם מבטלים את הטירונות שלי בשל האשפוז הארוך, וכי יהא עליי להתחיל אותה מראשיתה תחת פיקודם— באותו המקום ממש, וכפי שהבהיר לי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה): "למקרה שאחשוב להתלונן על מה שהיה למישהו, שאחשוב על כך שעליי לשוב לטירונות תחת פיקודו ושם יכולים לקרות לי כל מיני דברים".
פוניתי לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר ושם ביליתי כחודש וחצי בעבודות רס"ר שנקטעו בבדיקות רפואיות תדירות, בכדי לברר מה הביא אותי למצב של סף-מוות. בין היתר, הופניתי גם לקב"ן שהיה צריך לברר האם יכול אני להמשיך בשירות הצבאי. זה הודיע לי חדות כי הדו"ח הנוגע למצבי הנפשי לאחר ה"אירוע" שעברתי בטירונות, שהיה אמור להישלח אליו על ידי קב"ן בסיס הטירונים שבו שהיתי, לא הגיע אליו מעולם, ועל כן הוא מותיר לשיחתי עימו ולנכונותי להמשיך לשרת בצה"ל את ההכרעה לגבי המשך השירות שלי. הבעתי נכונות להמשיך לשרת הואיל והוכשרתי לתפקיד מודיעיני מסווג וביקשתי להגיע אליו. הוא סיכם את הדיון ואיחל לי הצלחה רבה בהמשך דרכי.
בהמשך, נקבעו לי סעיפים רפואיים על מיגרנה וגמגום. רוב הבדיקות בחרו לכתוב על "התקף מיגרנה חריף" שנוצר כתוצאה מלחץ ומלעג שהופנה כלפי הגמגום שלי במהלך הטירונות על ידי מפקדיי. ההפניות מיעטו להזכיר מלים כמו "התיבשות" ו-"טִרטוּר" או "חוסר שינה ממושך" או "סיכון חיים", אף על פי שהזכרתי את הדברים בשיחה עם הרופאים. רופא אחד אף אמר לי מפורשות, כי אם אמשיך להעלות את עניין "הטרטור" לא תהיה ברירה אלא לשחרר אותי מצה"ל לאלתר או להחזיר אותי לראיון אצל הקב"ן. מה שהוא מציע לי זאת דרך להמשיך לשרת, והוא אמנם פטר אותי מבלי שביקשתי משמירות לילה בטירונות השניה אליה עמדתי לצאת, והורה למפקדים להקפיד לתת לי לישון, כחלק מן הטיפול המונע ב'מיגרנה'. הוראה קבועה, שמעולם לא התקבלה על ידי מפקדיי (שמרתי בלילה וגם ישנתי כמו כולם בטירונות השניה), אבל מאוד הועילה לי בהמשך השירות הצבאי, במקומות שבהם כן שמרו על הוראות רפואיות (חלק מן השירות המודיעיני שלי אחר-כך כלל משמרות לילה ארוכות, אבל כאמור הפטור הקבוע היה משמירות לילה לא ממשמרות לילה).
בינתיים התברר כי דו"ח נפשי שחיבר קב"ן בסיס הטירונים שעמד בדיוק רב על הסיפור כולו וקיבל את גירסתי בתמיכתו של הרופא הצבאי שם (שגם בדק אותי כאשר הגעתי באותו לילה של טרטור) אבד לגמריי. מפקדי בסיס הטירונים טענו כי הם שלחו אותו לבסיס הקליטה והמיון ואילו האנשים שם טענו כי מעולם לא קיבלו כזה מסמך. ממי שקרא את הדו"ח הרפואי שלי עלה כי אמנם עברתי בטירונות אירוע קשה, אבל מוקדיו נקבעו כ"התקף מיגרנה קשה" שנגרם עקב לחצים נפשיים, ותשישות גופנית. הובהר לי כאמור, יותר מפעם אחת, כי אם אנסה לשנות את התמונה הדבר ירע מאוד את סיכויי להגיע לבסוף לתפקיד אליו הוכשרתי במשך כחצי שנה לפני כן, לחבריי שם ולמפקדיי.
*
2
*
בהמשך, הופניתי לטירונות שניה, אמנם לא אצל מפקדי הראשונים ובמתקן אחר, אבל כבר בתחילת הטירונות עדכנו אותי המפקדים בטירונות שהם עודכנו לגבי אירועי הטירונות הראשונה על ידי מפקדיי שם, מהם שלח לי אחד מהם דרישת שלום. לא ידעתי בשלב זה האם הדברים נאמרים כדי לאיים או שמה רק בתמימות נמסר לי מהם ד"ש, לאחר שעידכנו את מפקדיי החדשים בכך שאני מגיע לטירונות בפעם השניה לנוכח אישפוז ממושך במהלך הטירונות הראשונה. על כל פנים, בטירונות זאת השתדלתי להצטיין ככל יכולתי, אמנם נענשתי פעם אחת בעיכוב יציאתי הביתה, אבל מעבר לכך לא נתתי למפקדים סיבה שלא לראות בי חייל, העושה ככל יכולתו על מנת לסיים את הפרק הלא-נעים-הזה של השירות ולעבור הלאה אל התפקיד הצבאי אליו הוכשרתי (אני חייב להודות למפקדיי במודיעין שעודדו אותי טלפונית כל אותה תקופה קשה להמשיך בשירות ולא להיכנע).
שבוע לערך לפני תום הטירונות השניה, הודיעו לי המפקדים כי מחכה לי אורח על יד שער הבסיס. להפתעתי, היה זה הסמל של הטירונות הראשונה (שלא ממש נתפס בעיניי עד אז כמופת להגינות ולאנושיות). הצדעתי. הוא ביקש שארד מזה. הוא ביקש להתנצל על שאירע אז, ביקש שאקרא לו בשמו הפרטי, ואמר כי מאז הוא מתקשה לשאת את שנעשה בענייני. דיברנו על הטרטור. הוא עצמו לא היה שם. לא על כך הוא בא להתנצל. אלא על עניין אחר.
בלילה שלפני אבדן-הכרתי (במהלך הטירונות הראשונה), נמצאתי בסיטואציה בה סכין הוצמד לצווארי על ידי אחד מחבריי לאוהל (איש שהספיק לשהות במוסדות לעבריינים צעירים, לדבריו) ונאמר לי על ידי מישהו אחר, כי הלילה יבואו להרוג אותי (והוסיפו: אשכנזי מלוכלך). יום קודם לכן, היכה אחד משכניי הסף-עברייניים לאוהל את אחד הטירונים האחרים באבן בראשו, והוא הובהל לבית החולים. בשעות שחלפו מאז, נעלמו האפוד והמחסניות של אותו חייל, והמפקדים הודיעו כי אם הוא לא יימצא במהירה לא תהיה ברירה אלא להעמיד לדין את החייל שנפגע לדין על אבדן הרכוש, וכי תצפה לו שהות ארוכה בכלא צבאי. את האפוד שלו זיהיתי תחת אחת המיטות של אותם שותפים לאוהל, ועל כן דיווחתי למפקדים. הם לא הענישו את השניים משום מה. אלא כינסו מסדר לילה ובו הודיעו כי הדברים שבו אל הסדר הטוב, והציוד הוחזר. לאחר מכן שלחו את כולנו לאוהלים (לא לפני ריצת לילה ממושכת). עוד אני מנסה לשכב לישון, שלפו אותי משק השינה והצמידו סכין לצוארי. מובן כי באותו לילה לא עצמתי עיין ונשארתי עם הנשק צמוד לגוף ועם מחסנית בהכנס. בשלב כלשהו של הלילה חמקתי מן האוהל והלכתי אל מגורי הסגל (המפקדים). לאחר שהתדפקתי על הדלתות יצאה מפקדת הפלוגה (המחליפה) ונזפה בי על שאני מפריע לה לישון, ולאחר שסיפרתי לה על האיום המפורש, שילחה אותי בחזרה אל האוהל.
בשיחתי עם אותו סמל שהגיע להתנצל התברר כי הם ידעו על האיוּם, ולא זאת בלבד, אלא הוא הודה כי הסגל הציב אותי וחייל נוסף באוהל שרובו ככולו אוכלס על ידי חיילים שכבר ישבו כמה פעמים בכלא צבאי על עריקות ובעלי עבר עברייני, משום שלדבריו "כולנו פחדנו מהם", וכששאלתי אותו, האם הפיתרון היה להציב אותי ואת החייל הנוסף באוהלם נועד לתת להם 'שעירים לעזאזל'. הוא לא הכחיש, רק התנצל, ואמר שלא ידע שהדברים יגיעו לאן שהגיעו. ושוב ביקש את סליחתי ושיבח אותי על שהצלחתי לעמוד בכל מה שעברתי מאז.
ביום העוקב, הודיעו לי מפקדי הטירונות השניה מאוד במפתיע, כי נערך דיון בענייני ולנוכח הצטיינותי והעמידה במטלות החיילוּת הוחלט לקצר את הטירונות השניה שלי בשבוע לערך. ניתנה לי הפקודה לארוז את חפציי, ולהתייצב באפסנאות לקראת הזדכות על ציוד הטירונות ויציאה הביתה. המכי"ת של הטירונות הזאת, לקחה אותי לשיחת סיכום, ואמרה לי שהיא עודכנה במאורעותיי, וכי היא מעריכה מאוד את הדרך שעשיתי ואת היושרה שלי ומאחלת לי הצלחה בהמשך השירות.
*
3
*
כשהגעתי ביום אחר-כך או בתחילת השבוע הבא (כבר איני זוכר) לבסיס המודיעין, באיחור של כחודשיים-שלשה אחרי חבריי לקורס, הם כבר שובצו בתפקידים, והואיל והגעתי אחרון— גם שובצתי אחרון. את החודשים הבאים אחר כך הקדשתי להתקדמות בתוך המחלקה אליה שובצתי שנהנתה עד אז מיוקרה מועטה, מה שהביא אותי בהמשך, לאור רשימת הישגים, במיוחד בשיתוף פעולה עם חייל נוסף אחר, לשיבוץ מחודש בתפקיד מחקרי, בלתי מובן מאליו, שהיתה בו נגיעה ואחריות לחיי אדם, בו עשיתי בחלקו השני של השירות, ושדרש נסיעות תכופות (לכן נשאתי נשק אישי באופן קבוע לכל אורך השירות). במקביל, נאלצתי להתמודד עם פלאשבקים, כאבי ראש חדים (שכמו תאמו את סעיף המיגרנות החריפות שהוצמד לי), נדודי שינה ונדודי גוף (הייתי הולך המון, לפעמים יוצא להליכות של לילות שלימים), וחלומות רעים (מפגש חוזר עם גופתי המוטלת על חוף ים וכל אימת שניסיתי להפוך אותה ולהתבונן בפנים, התעוררתי), חוסר מנוח תמידי ושאר תסמינים פוסט-טראומטיים. לנוכח חוויות הראשית הצבאיות שלי, וגם כמה סיפורים שהכרתי אחר כך, לא רציתי להתחייב על יותר מאשר פרק הזמן הקבוע לשירות חובה מלא. אני חייב להודות למפקדיי בחלק השני של השירות שהבינו היטב את המורכבות שלי: מקוריות ואינדיבידואליות מחד גיסא, אבל גם רגישות קיצונית, מאידך גיסא— והסכינו עם מעשן המקטרת, בעל חוש ההומור המוזר, שקורא ספרי שירה בכל מקום, אבל תמיד גם מצליח להגיש את חלקו בעבודה. אני חייב לומר שהרבה בשל סובלנותם, ויחסם החם, והאחריות המשותפת לפרוייקט בו עבדנו, זכיתי להשלים את השירות.
כמה שנים אחר כך, בשירות מילואים, בעת שמירות בדרום (גבול מצריים), חוויתי פלאש-בק מפחיד. נמצאתי בלילה, במדבר, לא רחוק מן הים. התחלתי לרעוד בכל הגוף באופן חסר שליטה. חבריי לשמירה הבהילו אותי למרפאה ושם פגשתי את מפקד המרחב שהיה במקרה קצין די בכיר במודיעין שבשעתו היה מפקד הבסיס שבו התחלתי את שירותי המודיעיני וזכר אותי ואת הסיפור שלי (על אף שחלף כעשור). הוא שחרר אותי כבר למחרת בבוקר משירות המילואים וביקש את המפקדה לפעול למען הוצאתי מן השירות.
עברו עוד כמה שנים בתווך עד ששוחררתי רשמית מן השירות. אל ועדת הקב"ן הראשונה ניגשתי עם המלצה מפורשת לפטור אותי מחמת תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD), קצין בריאות הנפש של החייל, הסכים לכאורה, ולא עיכב אותי יותר מדיי, אך ביוצאי מחדרו עם האישור, התברר לי כי הוא הפנה אותי לועדת השחרורים (בבסיס צריפין) עם סעיף אחר, שלא התאים לי, לא לאפיוניי האישיים-תיפקודיים, גם לא לשיחתי איתו. כאשר מחיתי בפניו על כך, הוא טען כי אם אני מעוניין להשתחרר, שאשתחרר עם הסעיף הזה, שכן כך הוא מבטיח שלא אוכל לתבוע את משרד הביטחון בעתיד על הטראומה שנגרמה לי "כביכול" לפני שנים. כמובן, שלא הסכמתי להשתחרר ממילואים בתנאים אלו. נדרשו עוד כמה שנים והתערבות של פסיכולוגית קלינית שהיתה מדריכתו של אותו קצין בריאות נפש חיילי, כדי שאתייצב אצלו שוב והוא יסכים להמליץ על שחרורי אמנם לא לפי סעיף PTSD, אלא כ"אישיות אינטרוברטית (=מופנמת) קיצונית" (מה שהיה מקובל על כל הצדדים), מה שהעניק לי את הפרופיל 31, ואת השחרור ממילואים (שבשלב הזה כבר באמת הפך למיוחל), אמנם תחת סעיף הנוגע לתחום הנפש, אך מבלי שאוגדר, שלא בצדק, כבעל מחלה/הפרעה שאינה מענייני. חייב אני לציין כי בתווך של כשלוש שנים בין שתי הפגישות אצל הקב"ן החיילי, התראיינתי, לא אחת, לתפקידים בשירות מילואים בחיל המודיעין ומחוץ לו, אולם, כפי ששוב ושוב התברר, כל התפקידים היו למעשה כיסויים לתפקידי שמירה על בסיסים שונים, תפקיד שלא יכולתי למלא עוד לנוכח הפלאש-בק שחוויתי, כך שחוויתי שוב ושוב ימי מילואים שהורקו לחינם על ראיונות בסופו הובררה חוסר התאמתי לתפקיד הממשי.
מדוע אני כותב זאת, ומדוע כעת, אולי מפני שאני סוחב את הסיפור הזה שנים ארוכות מדיי. הוא ידוע אמנם לכל הקרובים לי באמת (ובפרט לאלו החיים לצידי). ובכל זאת, החלטתי לכתוב אותו כאן (ליחד לו רשימת אינטרנט), משתי סיבות: הראשונה, הצורך לפנות מקום— זה סיפור ישן, איני מתכוון לתבוע איש, וכבר איני כועס או מריר; החיים נמשכים— ובכל זאת, משהו בי אינו ממשיך, כל זמן שהסיפור הזה כלוא ומסתתר; האחרת— התחושות הקשות העולות בי מדי שנה בעת שאני שומע את נאומי ראשי הצבא והפוליטיקאים על מוסריות הצבא וערכיו הנעלים, ואת הקדיש ואת תפלת "אל מלא רחמים". הצבא הוא אוסף של אינדיבידואלים, מכל הסוגים והמינים, יש בו אנשים נהדרים ונדיבים ויש בו נוכלים ונבלים; גם הנאומים הרשמיים על ערך חיי האדם של חיילי צה"ל— ועל אודות האבל הכבד המלווה את מותם, אני מקבל בעירבון מוגבל. זה ודאי נכון לחלק מן המפקדים, אבל ודאי רק מס-שפתיים למשפחות השכולות בעיניהם של מפקדים אחרים, הנכונים בקלות רבה מדיי לוותר על חיי חיילים מסויימים (אגב, אין לי ספק,כי לולא הייתי שורד את "הטִרטוּר",היו מודיעים למשפחתי כי שלחתי יד בנפשי במהלך הטירונות או נהרגתי בשוגג בתאונת אימונים). צה"ל אינו עשוי מקשה אחת. גם מדינת ישראל אינה עשויה מקשה אחת ויש לה פנים מגוונות: מהם נעימות ומצודדות, מהן אלימות וכעוּרות. אלו דברים שנלמדו לא רק מתוך סיפורי הצבאי, אלא גם מתוך סיפורים צבאיים אחרים שהכרתי, בהם ראיתי כי ערך חיי אדם אינו נר לרגלי מפקדי צה"ל, אולי בשביל חלקם כן, ודאי, אך לא בשביל כולם. חוויתי זאת לא מבשרי בלבד, אלא ראיתי זאת בעוד אי-אלו הזדמנויות. אני מפרסם כאן את סיפורי-האישי בלבד, משום שאיני צריך את הסכמתם של אחרים/ות כדי לפרסמו.
יש לי שלשה ילדים, מהם שני בנים, אני אגדל אותם למלא את חובותיהם האזרחיות (בכללן, שירות חובה), על אף שאמון אוטומטי במערכת הצבאית ובאושיותיה— הוא משהו שקשה להניח שאוכל להנחיל להם, או לחוש אותו לכתחילה בעצמי אי פעם בעתיד. אותו הדבר לגבי מדינה, ציונות, יהדות וכיו"ב— אני יכול לחיות תוך התכתבות איתן, לא מסוגל להאמין בהן בכל לבי, כי ישנם מאורעות הסודקים את אמונו של אדם בעולם, ומותירים אותו לעד, במקום- הספיקות, וצריך הוא לעתים לאמץ את מלוא-כוחותיו כדי לחדש אמונו כלשהו בעולם. איני יודע האם המשפט האחרון יובן כהלכה על ידי כל הקוראים/ות, אבל מי שהיה שם (נמצא שם) יודע היטב על מה מדובר, ולפעמים מסתמא, די בכך.
*
**
אגב, שמתי לב, רק לאחרונה, כי השורות החותמות את שירו של יובל בנאי לקוחות מכאן:
זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: "אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכול חלום – חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך . אתה אינך אלא מחשבה – מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים". הוא נעלם והשאיר אותי המום , מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.
[מרק טווין, הזר המסתורי, תרגמה מאנגלית: רות בונדי, הוצאת עקד/גוונים, תל אביב 1995]
*
בתמונה: Adolf Erbslöh, Destroyed Forest near Verdun, Oil on Canvas 1916
כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.
[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]
*
מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.
הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.
*
לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.
[שם,שם, עמ' 125]
*
לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.
הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה? אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.
אמש חשבתי על השיר פָּטֶר נוֹסְטֶר של ז'ק פרוור.אמש התנגן בראשי, כעין המיה מתגברת בחלל הראש שורות הפתיחה של השיר ההוא: אבינו שבשמים הִשָּאֵר שם, ונִשָּאֵר לנו אנחנו על הארץ…'(תרגום: אהרן אמיר) וכמובן המשכו המוחה על עוולות האנושות ועל עוולות ההיסטוריה על שפיכות הדמים חסרת התוחלת במלחמות על קיום לאומים, וזאת לאחר שנמנים שם קודם לכן נפלאות הציבליזציה. אז כהרף עין עובר השיר אל המחאה הרושפת על שבירותה של הציביליזציה האנושית השבה ומדרדרת עצמה, בטענות שונות ומשונות אל שדות הקרב, בהם מושארים תמיד חיים צעירים, חיים שלא נחיו עד תומם. והנה דומני כי בשנים האחרונות הולכת ומשתנה תמונת הכוחות הלוחמים. אף העורף האזרחי בכל אתר הוא בבחינת כוחות לוחמים, וכל אדם מצוי באיזה שביב איוּם להיקלע לפעולת איבה או להשתתפות באירוע מלחמתי אלים.
והנה כאשר דפדפתי בספר התרגומים העברי לשירי פרוור נתקלתי בשיר פת שחרית, שיר ידוע למדיי, המתאר את פרידתו החפוזה האדישה משהו של גבר מחיי אוהבתו הנשארת מבכה את לכתו (הושר בין היתר על ידי קורין אלאל באלבומהּ אנטרטיקה בגרסת המקור הצרפתית). והנה פתאום (אולי בשל היום) קראתיו כשיר המתאר את האבדן החוזר- אותו חוות אלמנות או נשים צעירות, אמהות, אחיות, בנות שאבדו את אהובן/קרובן במהלך שירותו הצבאי או בפעילויות איבה, עת הן מעלות בעיני הכרתן רגע את זכרו וחשות שוב בקירבת יקירן, אולי בא לרגע לשהות שוב במחיצתן, לאיזו כוס קפה וסיגריה, וכבר חומק עובר, פניו אטומות, שכן אינו יכול לחיות עוד באמת. הנה מקיצות הן משרעפיהן ושוב מי שאבד אינו עוד עימהן, וההעדר והעצב הנורא בעיניים, הנעצמות מכוחו של מה שאינו נשכח וכבר אין לו תקנה.
איני חושב כמובן שהמלחמה כרוכה דווקא בסדר הפטריאכלי הנוהג ברוב החברות האנושיות, אבל אפשר שלו היה הסדר מטריאכלי היה המצב טוב יותר.קשה להינחם על אבדן, וכל משאבי האנוש המתועלים לצרכי לחימה וכל כלכלת הפְּגוּעִים, המנוהלות אי שם בתוככי מערכות הביטחון של מדינות, של לאומים, היא בעיה קשה ובלתי פתירה. לא אני זה שאשנה אותה כנראה. העולם ימשיך לבכות את מתיו, למנות אותם, לזכור אותם בנהי כן, ובד-בבד, להיערך לקראת יציאה לשדות הקרב העתידיים. מערכות צבאיות הן לעולם קיוּמיוֹת, והנצחונות בשדות הקרב מעמעמים את בכיים של יחידים: משפחות וקרובים, חברים וידידים, שנגזר עליהם לכלות ימיהם בגעגוע מתמשך, שלעתים נדחק מעט מחמת המולת החיים, ולפעמים לשעות, לרגעים, שב וחוזר, הופך לכאב נוקב. כל מה שיש לי ביום כזה הם כאבים, זכרונות והשתתפויות בצער. זה מה שעליי להביע. זה מה שעליי לתת.
נתן קפה
בספל
נתן חלב
בספל הקפה
נתן סוכר
בקפה בחלב
בכפית קטנה
בחש
שתה את הקפה-בחלב
והניח את הספל
בלי לדבר אלי
הדליק
סיגריה
סלסל סלסולים
בעשן
נתן את האפר
במאפרה
בלי לדבר אלי
בלי להביט אלי
הוא קם
חבש
כובעו לראשו
הוא לבש
את מעיל הגשם
כי הגשם ירד
והלך לו בגשם
בלי אומר
בלי להביט אלי
ואני אז תפסתי
ראשי בידי
ובכיתי.
[מתוך: משירי ז'ק פרור, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עקד: תל אביב, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים]
בתמונה: Margit Anna, Soldier, Oil on Cardboard 1946
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות
All rights reserved to Shoey Raz and protected by law
The rights to some of the texts quoted on this website, some of the photos and the music - are not mine. However, the site is not commercial. Therefore, the sharing of the works, with explicit attribution to their creators or authors, and with a theoretical/speculative /educational intention, is considered fair use. Of course, creators and copyrights holders, who wish to remove content from the site, can send me a message and I will act on their request immediately. In accordance, it is possible to quote from my texts in other places or to teach contents expressed in them, only through explicit attribution (My full name and the full name of the website), and insofar as the use is not commercial and without producing derivative works
פֶּרֶא אדם חוֹשב 