מעט אחר כך

 

*

בַּיּוֹם בּוֹ הוּקְמָה הַמְּדִינָה

הֻצְּתָה מְכו­ֹ­נִית עָל כְּבִיש עָפָר

אֲשֶׁר יָרַק אֶת עָקָת-הַשָׁרָב מִתּוֹכוֹ כְּנָחָשׁ

*

רוּחַ קְרִירָה שֶׁהִמְתִּינַה עָד אַז בֵּין כִּתְרֵי הַצָּבָּר

גָּחָה לְלַבּוֹת הַאֵשׁ ; נוֹשֶׁפֶת לַהַט

בְּפֶחָמֵי בַּרְזֶל וָאָדָם

*

לַהַק עֵיטִים מֵעַל הַדָּרוֹם

רַדוּ אַט לְרֵיחַ הַצְּלִי

הָלְכוּ וְהִקְטִינוּ סְבִיבוֹ מַעֲגְָּלֵי-הוֹרָתָם.  

*

*

בתמונה: מעלה עקרבים, תצלום אויר, רשות ניקוז ים המלח (לא צוינה שנת צילום).

Read Full Post »

יום העצמאות הדאואיסטי

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

רסיס נעירה

*

טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.

[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]

אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6)  או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.

ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין  קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).

 *

*

אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים,  איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום  דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא  יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?

*

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911

 

Read Full Post »

אני חוזר מן החזית

*

כֵּיצַד יָכֹלתְּי לְהַסְבִּיר לְאִשְתִּי וְכֵן לַאֲחֵרִים

כִּי אֶת כֹּחוֹתַי כֻּלָּם

אִמַּצְתִּי שֶלֹא לָעֲשוֹת שְטֻיּוֹת לֹא לְהִתְפַּתוֹת לִלְחִישוֹת

לֹא לְהִתְרוֹעֵעַ עִם הֶחָזָק יוֹתֵר

 [זביגנייב הרברט, מתוך:'קורות-חיים', שירים, תרגם מפולנית והוסיף אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 324] 

*

1

*

בימי ראשית אפריל 1992, התעוררתי בבית חולים מחמש עשרה שעות של חוסר הכרה. ספק התייבשות, בלי ספק הלם-גופני, לאחר שעות רבות ללא שינה שהסתיימו ב"טִרְטוּר" אחד ארוך של חייל צעיר שהעז לפנות לחובש בשטח ללא אישור מפקדיו (מפקדיי דחו במשך שעות את בקשותיי), וזה האחרון קבע שאני צריך להגיע בדחיפות למרכז רפואי, שכן מצבי הגופני רע מאוד.

לקחוני בג'יפ מן השטח והורידוני כמה קילומטרים לפני המרפאה הצבאית ושם החלו לטרטר. בריצות וסחיבות, ללא טעם ופשר. וכעבור זמן די רב כאשר הגעתי לראות רופא הודיע זה כי לפי כל מדדיי אני אדם מת והוא אינו מבין כיצד אני עוד נמצא מולו פקוח עיניים.

כמה דקות אחר כך, איבדתי את הכרתי לאחר שהספקתי להיפרד כיאות במחשבה מן העולם. אל חוויית ההתעוררות התייחסתי פעם במקום אחר, לא אחזור שוב על הדברים.  כעבור שבוע ויותר של אשפוז בבית חולים אזרחי ובבית חולים צבאי, שכללו הרבה מאוד משככי כאבים במינונים גבוהים, שוחררתי לבסיס ושם השיגו הרופא הצבאי והקב"ן (קצין בריאות נפש) הסכם עם מפקדיי לפיו אסיים את הטירונות ואפנה לתפקיד הצבאי שלי (בחיל המודיעין; הקדשתי חצי שנה לפני הגיוס בקורס קדם-צבאי). מנגד, כעבור כמה שעות, הודיעוני מפקדיי כי הם מבטלים את הטירונות שלי בשל האשפוז הארוך, וכי יהא עליי להתחיל אותה מראשיתה תחת פיקודם— באותו המקום ממש, וכפי שהבהיר לי הסמ"פ (סגן מפקד פלוגה): "למקרה שאחשוב להתלונן על מה שהיה למישהו, שאחשוב על כך שעליי לשוב לטירונות תחת פיקודו ושם יכולים לקרות לי כל מיני דברים".

פוניתי לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר ושם ביליתי כחודש וחצי בעבודות רס"ר שנקטעו בבדיקות רפואיות תדירות, בכדי לברר מה הביא אותי למצב של סף-מוות. בין היתר, הופניתי גם לקב"ן שהיה צריך לברר האם יכול אני להמשיך בשירות הצבאי. זה הודיע לי חדות כי הדו"ח הנוגע למצבי הנפשי לאחר ה"אירוע" שעברתי בטירונות, שהיה אמור להישלח אליו על ידי קב"ן בסיס הטירונים שבו שהיתי, לא הגיע אליו מעולם, ועל כן הוא מותיר לשיחתי עימו ולנכונותי להמשיך לשרת בצה"ל את ההכרעה לגבי המשך השירות שלי. הבעתי נכונות להמשיך לשרת הואיל והוכשרתי לתפקיד מודיעיני מסווג וביקשתי להגיע אליו. הוא סיכם את הדיון ואיחל לי הצלחה רבה בהמשך דרכי.

בהמשך, נקבעו לי סעיפים רפואיים על מיגרנה וגמגום. רוב הבדיקות בחרו לכתוב על "התקף מיגרנה חריף" שנוצר כתוצאה מלחץ ומלעג שהופנה כלפי הגמגום שלי במהלך הטירונות על ידי מפקדיי. ההפניות מיעטו להזכיר מלים כמו "התיבשות" ו-"טִרטוּר" או "חוסר שינה ממושך" או "סיכון חיים", אף על פי שהזכרתי את הדברים בשיחה עם הרופאים.  רופא אחד אף אמר לי מפורשות, כי אם אמשיך להעלות את עניין "הטרטור" לא תהיה ברירה אלא לשחרר אותי מצה"ל לאלתר או להחזיר אותי לראיון אצל הקב"ן. מה שהוא מציע לי זאת דרך להמשיך לשרת, והוא אמנם פטר אותי מבלי שביקשתי משמירות לילה בטירונות השניה אליה עמדתי לצאת, והורה למפקדים להקפיד לתת לי לישון, כחלק מן הטיפול המונע ב'מיגרנה'. הוראה קבועה, שמעולם לא התקבלה על ידי מפקדיי (שמרתי בלילה וגם ישנתי כמו כולם בטירונות השניה), אבל מאוד הועילה לי בהמשך השירות הצבאי, במקומות שבהם כן שמרו על הוראות רפואיות (חלק מן השירות המודיעיני שלי אחר-כך כלל משמרות לילה ארוכות, אבל כאמור הפטור הקבוע היה משמירות לילה לא ממשמרות לילה).

בינתיים התברר כי דו"ח נפשי שחיבר קב"ן בסיס הטירונים שעמד בדיוק רב על הסיפור כולו וקיבל את גירסתי בתמיכתו של הרופא הצבאי שם (שגם בדק אותי כאשר הגעתי באותו לילה של טרטור) אבד לגמריי. מפקדי בסיס הטירונים טענו כי הם שלחו אותו לבסיס הקליטה והמיון ואילו האנשים שם טענו כי מעולם לא קיבלו כזה מסמך.  ממי שקרא את הדו"ח הרפואי שלי עלה כי אמנם עברתי בטירונות אירוע קשה, אבל מוקדיו נקבעו כ"התקף מיגרנה קשה" שנגרם עקב לחצים נפשיים, ותשישות גופנית. הובהר לי כאמור, יותר מפעם אחת, כי אם אנסה לשנות את התמונה הדבר ירע מאוד את סיכויי להגיע לבסוף לתפקיד אליו הוכשרתי במשך כחצי שנה לפני כן, לחבריי שם ולמפקדיי.

 *

2 

 *

   בהמשך, הופניתי לטירונות שניה, אמנם לא אצל מפקדי הראשונים ובמתקן אחר, אבל כבר בתחילת הטירונות  עדכנו אותי המפקדים בטירונות שהם עודכנו לגבי אירועי הטירונות הראשונה על ידי מפקדיי שם, מהם שלח לי אחד מהם דרישת שלום. לא ידעתי בשלב זה האם הדברים נאמרים כדי לאיים או שמה רק בתמימות נמסר לי מהם ד"ש, לאחר שעידכנו את מפקדיי החדשים בכך שאני מגיע לטירונות בפעם השניה לנוכח אישפוז ממושך במהלך הטירונות הראשונה. על כל פנים, בטירונות זאת השתדלתי להצטיין ככל יכולתי, אמנם נענשתי פעם אחת בעיכוב יציאתי הביתה, אבל מעבר לכך לא נתתי למפקדים סיבה שלא לראות בי חייל, העושה ככל יכולתו על מנת לסיים את הפרק הלא-נעים-הזה של השירות ולעבור הלאה אל התפקיד הצבאי אליו הוכשרתי (אני חייב להודות למפקדיי במודיעין שעודדו אותי טלפונית כל אותה תקופה קשה להמשיך בשירות ולא להיכנע).

   שבוע לערך לפני תום הטירונות השניה, הודיעו לי המפקדים כי מחכה לי אורח על יד שער הבסיס. להפתעתי, היה זה הסמל של הטירונות הראשונה (שלא ממש נתפס בעיניי עד אז כמופת להגינות ולאנושיות).  הצדעתי. הוא ביקש שארד מזה. הוא ביקש להתנצל על שאירע אז, ביקש שאקרא לו בשמו הפרטי, ואמר כי מאז הוא מתקשה לשאת את שנעשה בענייני. דיברנו על הטרטור. הוא עצמו לא היה שם. לא על כך הוא בא להתנצל. אלא על עניין אחר.

   בלילה שלפני אבדן-הכרתי (במהלך הטירונות הראשונה), נמצאתי בסיטואציה בה סכין הוצמד לצווארי על ידי אחד מחבריי לאוהל (איש שהספיק לשהות במוסדות לעבריינים צעירים, לדבריו) ונאמר לי על ידי מישהו אחר, כי הלילה יבואו להרוג אותי (והוסיפו: אשכנזי מלוכלך). יום קודם לכן, היכה אחד משכניי הסף-עברייניים לאוהל את אחד הטירונים האחרים באבן בראשו, והוא הובהל לבית החולים. בשעות שחלפו מאז, נעלמו האפוד והמחסניות של אותו חייל, והמפקדים הודיעו כי אם הוא לא יימצא במהירה לא תהיה ברירה אלא להעמיד לדין את החייל שנפגע לדין על אבדן הרכוש, וכי תצפה לו שהות ארוכה בכלא צבאי. את האפוד שלו זיהיתי תחת אחת המיטות של אותם שותפים לאוהל, ועל כן דיווחתי למפקדים. הם לא הענישו את השניים משום מה. אלא כינסו מסדר לילה ובו הודיעו כי הדברים שבו אל הסדר הטוב, והציוד הוחזר. לאחר מכן שלחו את כולנו לאוהלים (לא לפני ריצת לילה ממושכת). עוד אני מנסה לשכב לישון, שלפו אותי משק השינה והצמידו סכין לצוארי. מובן כי באותו לילה לא עצמתי עיין ונשארתי עם הנשק צמוד לגוף ועם מחסנית בהכנס. בשלב כלשהו של הלילה חמקתי מן האוהל והלכתי אל מגורי הסגל (המפקדים). לאחר שהתדפקתי על הדלתות יצאה מפקדת הפלוגה (המחליפה) ונזפה בי על שאני מפריע לה לישון, ולאחר שסיפרתי לה על האיום המפורש, שילחה אותי בחזרה אל האוהל.

    בשיחתי עם אותו סמל שהגיע להתנצל התברר כי הם ידעו על האיוּם, ולא זאת בלבד, אלא הוא הודה כי הסגל הציב אותי וחייל נוסף באוהל שרובו ככולו אוכלס על ידי חיילים שכבר ישבו כמה פעמים בכלא צבאי על עריקות ובעלי עבר עברייני, משום שלדבריו "כולנו פחדנו מהם", וכששאלתי אותו, האם הפיתרון היה להציב אותי ואת החייל הנוסף באוהלם נועד לתת להם 'שעירים לעזאזל'. הוא לא הכחיש, רק התנצל, ואמר שלא ידע שהדברים יגיעו לאן שהגיעו. ושוב ביקש את סליחתי ושיבח אותי על שהצלחתי לעמוד בכל מה שעברתי מאז.

   ביום העוקב, הודיעו לי מפקדי הטירונות השניה מאוד במפתיע, כי נערך דיון בענייני ולנוכח הצטיינותי והעמידה במטלות החיילוּת הוחלט לקצר את הטירונות השניה שלי בשבוע לערך. ניתנה לי הפקודה לארוז את חפציי, ולהתייצב באפסנאות לקראת הזדכות על ציוד הטירונות ויציאה הביתה. המכי"ת של הטירונות הזאת, לקחה אותי לשיחת סיכום, ואמרה לי שהיא עודכנה במאורעותיי, וכי היא מעריכה מאוד את הדרך שעשיתי ואת היושרה שלי ומאחלת לי הצלחה בהמשך השירות.

 *

3

 *

   כשהגעתי ביום אחר-כך או בתחילת השבוע הבא (כבר איני זוכר) לבסיס המודיעין, באיחור של כחודשיים-שלשה אחרי חבריי לקורס, הם כבר שובצו בתפקידים, והואיל והגעתי אחרון— גם שובצתי אחרון. את החודשים הבאים אחר כך הקדשתי להתקדמות בתוך המחלקה אליה שובצתי שנהנתה עד אז מיוקרה מועטה, מה שהביא אותי בהמשך, לאור רשימת הישגים, במיוחד בשיתוף פעולה עם חייל נוסף אחר, לשיבוץ מחודש בתפקיד מחקרי, בלתי מובן מאליו, שהיתה בו נגיעה ואחריות לחיי אדם, בו עשיתי בחלקו השני של השירות, ושדרש נסיעות תכופות (לכן נשאתי נשק אישי באופן קבוע לכל אורך השירות). במקביל, נאלצתי להתמודד עם פלאשבקים, כאבי ראש חדים (שכמו תאמו את סעיף המיגרנות החריפות שהוצמד לי), נדודי שינה ונדודי גוף (הייתי הולך המון, לפעמים יוצא להליכות של לילות שלימים), וחלומות רעים (מפגש חוזר עם גופתי המוטלת על חוף ים וכל אימת שניסיתי להפוך אותה ולהתבונן בפנים, התעוררתי), חוסר מנוח תמידי ושאר תסמינים פוסט-טראומטיים. לנוכח חוויות הראשית הצבאיות שלי, וגם כמה סיפורים שהכרתי אחר כך, לא רציתי להתחייב על יותר מאשר פרק הזמן הקבוע לשירות חובה מלא. אני חייב להודות למפקדיי בחלק השני של השירות שהבינו היטב את המורכבות שלי: מקוריות ואינדיבידואליות מחד גיסא, אבל גם רגישות קיצונית, מאידך גיסא— והסכינו עם מעשן המקטרת, בעל חוש ההומור המוזר, שקורא ספרי שירה בכל מקום, אבל תמיד גם מצליח להגיש את חלקו בעבודה. אני חייב לומר שהרבה בשל סובלנותם, ויחסם החם, והאחריות המשותפת לפרוייקט בו עבדנו, זכיתי להשלים את השירות.

   כמה שנים אחר כך, בשירות מילואים, בעת שמירות בדרום (גבול מצריים), חוויתי פלאש-בק מפחיד. נמצאתי בלילה, במדבר, לא רחוק מן הים. התחלתי לרעוד בכל הגוף באופן חסר שליטה. חבריי לשמירה הבהילו אותי למרפאה ושם פגשתי את מפקד המרחב שהיה במקרה קצין די בכיר במודיעין שבשעתו היה מפקד הבסיס שבו התחלתי את שירותי המודיעיני וזכר אותי ואת הסיפור שלי (על אף שחלף כעשור). הוא שחרר אותי כבר למחרת בבוקר משירות המילואים וביקש את המפקדה לפעול למען הוצאתי מן השירות.

   עברו עוד כמה שנים בתווך עד ששוחררתי רשמית מן השירות. אל ועדת הקב"ן הראשונה ניגשתי עם המלצה מפורשת לפטור אותי מחמת תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD), קצין בריאות הנפש של החייל, הסכים לכאורה, ולא עיכב אותי יותר מדיי, אך ביוצאי מחדרו עם האישור, התברר לי כי הוא הפנה אותי לועדת השחרורים (בבסיס צריפין) עם סעיף אחר, שלא התאים לי, לא לאפיוניי האישיים-תיפקודיים, גם לא לשיחתי איתו. כאשר מחיתי בפניו על כך, הוא טען כי אם אני מעוניין להשתחרר, שאשתחרר עם הסעיף הזה, שכן כך הוא מבטיח שלא אוכל לתבוע את משרד הביטחון בעתיד על הטראומה שנגרמה לי "כביכול" לפני שנים. כמובן, שלא הסכמתי להשתחרר ממילואים בתנאים אלו. נדרשו עוד כמה שנים והתערבות של פסיכולוגית קלינית שהיתה מדריכתו של אותו קצין בריאות נפש חיילי, כדי שאתייצב אצלו שוב והוא יסכים להמליץ על שחרורי אמנם לא לפי סעיף  PTSD, אלא כ"אישיות אינטרוברטית (=מופנמת) קיצונית" (מה שהיה מקובל על כל הצדדים), מה שהעניק לי את הפרופיל 31,  ואת השחרור ממילואים (שבשלב הזה כבר באמת הפך למיוחל), אמנם תחת סעיף הנוגע לתחום הנפש, אך מבלי שאוגדר, שלא בצדק, כבעל מחלה/הפרעה שאינה מענייני. חייב אני לציין כי בתווך של כשלוש שנים בין שתי הפגישות אצל הקב"ן החיילי, התראיינתי, לא אחת, לתפקידים בשירות מילואים בחיל המודיעין ומחוץ לו, אולם, כפי ששוב ושוב התברר, כל התפקידים היו למעשה כיסויים לתפקידי שמירה על בסיסים שונים, תפקיד שלא יכולתי למלא עוד לנוכח הפלאש-בק שחוויתי, כך שחוויתי שוב ושוב ימי מילואים שהורקו לחינם על ראיונות בסופו הובררה חוסר התאמתי לתפקיד הממשי.

  מדוע אני כותב זאת, ומדוע כעת, אולי מפני שאני סוחב את הסיפור הזה שנים ארוכות מדיי. הוא ידוע אמנם לכל הקרובים לי באמת (ובפרט לאלו החיים לצידי). ובכל זאת, החלטתי לכתוב אותו כאן (ליחד לו רשימת אינטרנט), משתי סיבות: הראשונה, הצורך לפנות מקום— זה סיפור ישן, איני מתכוון לתבוע איש, וכבר איני כועס או מריר; החיים נמשכים— ובכל זאת, משהו בי אינו ממשיך, כל זמן שהסיפור הזה כלוא ומסתתר; האחרת— התחושות הקשות העולות בי מדי שנה בעת שאני שומע את נאומי ראשי הצבא והפוליטיקאים על מוסריות הצבא וערכיו הנעלים,  ואת הקדיש ואת תפלת "אל מלא רחמים". הצבא הוא אוסף של אינדיבידואלים, מכל הסוגים והמינים, יש בו אנשים נהדרים ונדיבים ויש בו נוכלים ונבלים; גם הנאומים הרשמיים על ערך חיי האדם של חיילי צה"ל— ועל אודות האבל הכבד המלווה את מותם, אני מקבל בעירבון מוגבל. זה ודאי נכון לחלק מן המפקדים, אבל ודאי רק מס-שפתיים למשפחות השכולות בעיניהם של מפקדים אחרים, הנכונים בקלות רבה מדיי לוותר על חיי חיילים מסויימים (אגב, אין לי ספק,כי לולא הייתי שורד את "הטִרטוּר",היו מודיעים למשפחתי כי שלחתי יד בנפשי במהלך הטירונות או נהרגתי בשוגג בתאונת אימונים). צה"ל אינו עשוי מקשה אחת. גם מדינת ישראל אינה עשויה מקשה אחת ויש לה פנים מגוונות: מהם נעימות ומצודדות, מהן אלימות וכעוּרות. אלו דברים שנלמדו לא רק מתוך סיפורי הצבאי, אלא גם מתוך סיפורים צבאיים אחרים שהכרתי, בהם ראיתי כי ערך חיי אדם אינו נר לרגלי מפקדי צה"ל, אולי בשביל חלקם כן, ודאי, אך לא בשביל כולם. חוויתי זאת לא מבשרי בלבד, אלא ראיתי זאת בעוד אי-אלו הזדמנויות. אני מפרסם כאן את סיפורי-האישי בלבד, משום שאיני צריך את הסכמתם של אחרים/ות כדי לפרסמו.

    יש לי שלשה ילדים, מהם שני בנים, אני אגדל אותם למלא את חובותיהם האזרחיות (בכללן, שירות חובה), על אף שאמון אוטומטי במערכת הצבאית ובאושיותיה— הוא משהו שקשה להניח שאוכל להנחיל להם, או לחוש אותו לכתחילה בעצמי אי פעם בעתיד. אותו הדבר לגבי מדינה, ציונות, יהדות וכיו"ב— אני יכול לחיות תוך התכתבות איתן, לא מסוגל להאמין בהן בכל לבי, כי ישנם מאורעות הסודקים את אמונו של אדם בעולם, ומותירים אותו לעד, במקום- הספיקות, וצריך הוא לעתים לאמץ את מלוא-כוחותיו כדי לחדש אמונו כלשהו בעולם. איני יודע האם המשפט האחרון יובן כהלכה על ידי כל הקוראים/ות, אבל מי שהיה שם (נמצא שם) יודע היטב על מה מדובר, ולפעמים מסתמא, די בכך.

*

**

אגב, שמתי לב, רק לאחרונה, כי השורות החותמות את שירו של יובל בנאי לקוחות מכאן:

זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: "אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכול חלום – חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך . אתה אינך אלא מחשבה – מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים". הוא נעלם והשאיר אותי המום , מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.

[מרק טווין, הזר המסתורי, תרגמה מאנגלית: רות בונדי, הוצאת עקד/גוונים, תל אביב 1995]

*

בתמונה: Adolf Erbslöh, Destroyed Forest near Verdun, Oil on Canvas 1916

© 2012 שועי רז

Read Full Post »