Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יונאס והלה’

 

 1

*

   ברשימה מן השבוע שעבר, תמהונים, לצים ובעלי שררה, הבאתי קטע מיומניו של פרנץ קפקא—אותה הכתיר בכותרת "מסה על ליצן החצר".

   להפתעתי, מצאתי השבוע, בתכתובת בין ולטר בנימין (1940-1892) ובין גרשם שלום (Gerhard Scholem,1982-1897)  דברים מפתיעים כדבעי על הומור כמפתח להבנת כתביו האניגמטיים של פרנץ קפקא. וכך כתב בנימין לשלום בתאריך 14 בפברואר 1939, מספר חודשים אחר פרוץ מלחמת העולם השנייה:

*

הדבר המהותי אצל קפקא הוא, כך נראה לי יותר ויותר, ההומור. כמובן שקפקא לא היה הומוריסט, אלא דווקא אדם שגורלו היה להיתקל שוב ושוב באנשים שהומור היה מקצועם: בליצנים. במיוחד אמריקה היא ליצנות (Klownerie) אחת גדולה. ובכל הנוגע לחברותו עם ברוד, הרי שיש לי הרגשה שאני צודק באומרי שקפקא, בתור  לורל (Laurel) חש בחובה מכבידה למצוא לעצמו את ההארדי (Hardy) שלו—וזה היה ברוד. יהא אשר יהא—לי נדמה כי מי שיצליח לזקק מתוך התאולוגיה היהודית את צידה הקומי ימצא גם את המפתח לקפקא. האם היה אי פעם אדם כזה? או שמא תהיה מספיק גבר כדי להיות האדם הזה?   

[ולטר בנימין וגרשם שלום, חליפת מכתבים: 1933>>>1940, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 266]

*

   איזו טענה משונה. ההומור כמהותו של קפקא. המשפט של קפקא לדידי הוא קריאה  בימי כיפור על ספסל עץ מול צמרת עץ קרח בגן העליה השניה בגבעתיים (על יד מצפה הכוכבים). כך נהגתי בנערותי. גם כיום אני מתקשה למצוא בספר הזה, גם באמריקה (הנעדר) פנים מבדחות. הם מעמיקים בי עצבות אחר עצבות. ובכל פעם שאני מניח כי כבר הגעתי לקרקעית, אני מגלה לפניי עומק חדש;  יומניו של קפקא, גם מחברות האוקטבו (במידה שחלקם בין יומניו) אמנם מלאים אמירות אירוניות-מושחזות; דרכם אנו יודעים על חיבתו של קפקא לתיאטרון היידי וגם לקומדיה. אבל בקפקא עצמו ספק אם ניתן למצוא ולו עוית צחוק משוחררת אחת, אשר יסודה אינו מועקה והיא אינה מובילה עדי מועקה.

   עם זאת, מן הקטע הקצר הזה, בתוך שלל דיוניהם המשותפים והנפרדים של בנימין ושל שלום על כתבי קפקא, ניתן ללמוד כמה דברים מהותיים על בנימין של בראשית תקופת המלחמה.

   בנימין מחפש את ההומור אצל קפקא. כמעריץ של קפקא הוא פונה אל מעריץ שותף (שלום ראה בכתבי קפקא כעין כתבי קודש מודרניים) ומבקש ממנו למצוא את המפתח הקומי לקפקא. כשם שפרנץ קפקא מצא לדבריו את מקס ברוד, כשם שסטן לורל מצא את אוליבר הארדי, כך דומה כי בנימין המבועת מן הקורה באירופה מבקש את הקומדיה כמפלט. הקומדיה כבריחה אולטימטיבית, קומדיה אלהית-מטפיסית, העומדת ביסודן התיאולוגיה היהודית ושל כתבי פרנץ קפקא גם יחד. בנימין פונה, אולי בנואשות-מחויכת, אל חברו שלום, חוקר מובהק של הקבלה ושל השבתאות, כפנות אברהם נתן בן אלישע לפנים אל שבתי צבי ומודיע לו כי תפקידו לגאול הן את התאולוגיה היהודית והן את כתבי קפקא, ולמצוא בהם את היסוד המסתתר-הנחבא כל כך, את הצחוק הפרוע העומד ביסודן. כמובן, אפשר כי בנימין אירוני, אבל דומני כי מדובר ביותר מכך (הקטע שהובא בא בשלהי דיון ארוך על כתבי קפקא). דבריו של בנימין מבטאים את נואשותו לצחוק, לקומדיה; שעה שאושיות קיומו הולכים ונשמטים תחת רגליו והחדשות הממשמשות על חורבנה של פולין והתגברות הנאציזם, שרירות וברורות. מעבר לכך שיש בקטע ראיה ברורה לחיבתו של בנימין לקומדיות האלמות של הריאנוע, אפשר כי לורל והארדי מבטאים עבורו געגוע לאירופה של שנות העשרים, בטרם השתלטו הפאשיסטים על ספרד, איטליה ופורטוגל בטרם החל סטאלין ב"טיהורים הגדולים" ובטרם עליית הנאציזם בגרמניה. אפשר גם כי יש בדבריו געגוע אוטופי לעולם בו נפטרות הבעיות על ידי מלחמת-עוגות או מלחמת-מים, ולא על ידי כליאתם של מתנגדים פוליטיים במחנות ריכוז, והפצצה מסיבית של ערים; עולם שבו עוויותיו הנעלבות-מיוסרות של לורל רק מבשרות כי בקרוב הוא ישוב לחייך. בכל אופן, יש כאן נסיון המלטות דרך הקומדיה; אפשר, גאולה דרך הקומדיה. אפשר גם טענה כבדת ראש ומסחררתו, בד-בבד, בפיה בתשתית הספרוּת והמחשבה האנושית עומדת הקומדיה. כמה חודשים אחר כך יתחיל בנימין במסע הימלטות שיביא אותו לגבול צרפת וספרד בתוך שיירת פליטים, ושם, על גבול ספרד, ישים קץ לחייו. דומני, כי להפוך את ההיסטוריה הטראגית-המדממת לקומדיה פרועה היא בהחלט משימה לא פשוטה.

*

2

*

   שלום לא התייחס במכתב התשובה לבקשתו של בנימין. אבל הד-להּ ניתן למצוא במאמרו הקלאסי עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה, במאמר העשירי:

*

מאה שנה לפני קאפקה כתב בפראג יונאס וֶהְלֶה (באמצעות חתנו לייב פון הניגסברג)את מכתביו שמעולם לא נדפסו ושנאספו לאחר מכן בזהירות על ידי תלמידיו הפראנקיסטיים.הוא כתב בשביל החסידים האחרונים של קבלה שנתגלגלה למינוּת של משיחיוּת ניהיליסטית,אשר ביקשה לדבר בשפת ההשכלה.הוא הראשון שהציג בפני עצמו את השאלה (עליה השיב בחיוב)האם גן העדן נמצא מפסיד יותר עם גירושו של האדם מאשר האדם עצמו. צד זה של העניין בהחלט לא הובא עד כה לדיון כראוי.האם זו רק סימפטיה של הנשמות, שהביאה את קאפקה אל הרהורים הקרובים בעמקם לכך? אולי משום שאיננו יודעים מה אירע לו לגן-עדן, התעוררו בו אותם הרהורים על הטוב, אשר במובן בה הוא "ללא תוחלת".אכן, אלו הרהורים הנראים כנובעים מתוך קבלה אפיקורסית. כי באורח מופלג  שאין כמותו נתן קאפקה ביטוי לקו התחום בין דת וניהיליזם. משום כך יש בכתביו,שהם הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית (שלו עצמו היתה בלתי ידועה), בעיני אי-אלו קוראים של הזמן הזה משהו מן האור הקפדן של הקאנוניות—של השלם השבריר.

[גרשם שלום, 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה', עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה [ב], בעריכת אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 37]

*

   לדאבון לב, התשובה מגלה עד כמה ההיסטוריון האינטלקטואלי של הקבלה אינו קומדיין ובמידה רבה חף מכל קומדיה. במקום להשתמש בשאלתו המפתיעה-מצחיקה של והלה על אודות גן העדן הנטוש, כפתיח לשורת הגיגים יצירתיים-עצמאיים על גן עדן, אדם וכיו"ב מלווים בדיוניו הנודעים של קפקא על גן העדן ועל חטאם של אדם וחווה המובאים באריכות במחברות האוקטבו, שב ושונה שלום מונחים כגון: 'משיחיות ניהיליסטית' או 'קבלה אפיקורסית' או 'קו התחום בין דת וניהיליזם' או 'הצגה בנוסח חילוני של הרגשת עולם קבלית' או 'אור קפדן של הקאנוניות' מבלי לחוש כלל בפוטנציאל הקומי-הסהרורי שיש באותם דיונים של והלה ושל קפקא, או בהזמנות לחלץ מתוכם כמה וכמה צחוקים. שלום הוא שלום. הוא לא יכול להיות מקס ולא מוריץ (הילדים-הניהיליסטים של וילהלם בוש). הוא הרבה יותר כמו המורה שלהם תיש, חמוץ הפנים [מקס מוריץ מנסרים את הגשר על יד ביתו ומוציאים אותו החוצה בשירת 'תיש,תיש עם זקן/מֶק-מֶק-מֶק אנחנו כאן'. הוא כמובן נופל למים לכל מצהלותיהם, ומן המים העזים מצילים אותו ברווזים]. איני בטוח האם שלום הבין כי בנימין באמצעות דבריו על קפקא ועל התיאולוגיה היהודית מושיט יד אל חברו הותיק ומבקש ממנו מעט צחוק, עידוד ונחמה בימים קשים מנשוא. מצד אחר, אחיו של גרשם, ורנר, נכלא בשנת 1936 במחנה ריכוז גרמני על שום פעילותו הפוליטית האנטי-נאצית, והוצא להורג בשנת 1939 או 1940, מבלי שמשפחתו ידעה עליו דבר. קשה להאשימו אפוא בחוסר-הומור, או בכך שלא הצליח למצוא בקפקא מאום מן הליצן.

*

לקריאה נוספת:זכויות אדם,דמוקרטיה, קומדיה

בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Clown, Mixed Media 1947

© 2011 שועי רז

Read Full Post »