Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוסל בירשטיין’

  

   ספרו של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (מוסד ביאליק: ירושלים 2011, 333 עמודים) הוא אנתולוגיה מחקרית עשירה, מגוונת ומשובחת הפותחת צוהר אל עולמם האמנותי של שורת ציירים ואמנים פלסטיים ומיצגנים, בני שלהי המאה התשע-עשרה, המאה העשרים ועד ימינו,  המרבים לשלב באמנותם מוטיבים תרבותיים יהודיים מובחנים: ריטואלים, פולקלור והווי, עד שזה הפך למזוהה עם עבודתם, או למצער לנדבך מרכזי ולסממן ייחודי בהּ. בראש ובראשונה, מצאתי בספרו של עפרת דברי חפץ באשר הפנורמה שהוא פורס האירה עיניי לגבי קיומם של כמה אמנים שלא שמעתי שמעם עד עתה וכמה אחרים שהיו לדידי עד עתה אך שמועה רחוקה (למשל יוסף צמח וזיקתו המיוחדת לעבודותיו של יוזף בּוֹיס). מעבר לכך, הרשימה אותי יכולת הסיפור-החזותית של עפרת בספרו זה. עפרת מרבה לצייר במילים תיאור של יצירות; במיוחד הצחיק אותי עד דמעות תיאורו של מיצג שהעלה אחיו של עפרת, המיצגן הדס עפרת:

 

ועוד באותו ערב ב"זירה" הציג הדס עפרת את המיצג שפת אם (המיצג שהציג בברלין זמן מה קודם לכן). לבוש חצאית שחורה ארוכה וגרביים מפרוות כבש עם האותיות HS(הדס עפרת) על סולייתם, תלה את עצמו  הדס במהופך בעזרת מנוף, אז התהפכה החצאית וחשפה, חוץ מציוד הגברה חשמלי, קטטר מלא חלב. ברקע הושמע קולה של אם האמן (ואמו של מחבר שורות אלו) המזמר שיר ערש יידי, והדס ינק לפיו חלב מצינור הקטטר (שנהפך בזאת למעין אינפוזיה). הבן שהיה לקורבן (כבש) ולאם והמקריבה (האישה בחצאית) שב והתאחד עם אמו לצלילי היידיש. היידיש (ברוח עבודות היידיש המוקדמות של הציור הישראלי?) מיזגה אבדן, מיניות וקץ, וינקות ומוות שולבו זה בזה.

[גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, מוסד ביאליק: ירושלים 2011, עמ' 206]  

   הואיל ולא נכחתי במיצג האמור, אין לי אלא את התמונה המילולית כפי שייצג אותה עפרת.  כפי שאני מתרגם אותה בעיניי רוחי, עפרת מגלם מעין עובר המבקש להיולד מחדש מתוך זכרונהּ של אימוֹ; הכבשה מינקת את בנהּ השה, כולם שוכנים בגוף אחד, שאינו מצליח להיוולד אל העולם הזה, אלא נשאר תמיד תלוי במהופך על יד העולם, נושא את שפתהּ הנעלמה, את צליל קולהּ, שב ושוקע בשנתו לצלילי היידיש; היידיש היא שפת האם, שפת החלום, שפת סף-ההכרה; שפה שכמו נגזר עליה לעמוד תמיד בסף כל מילה שצאצאי התרבות היידית אומרים בעברית או בלעז. זוהי אבן שתיה ממנה הושתת עולמו של המיצגן: שפת 'צאן קדושים' (השטעטל היהודי, בית המדרש, הספריות) ושפת 'כצאן לטבח' (שפת השואה; אמרה ציונית שתמיד ציינה בעיניי הזרה והדרה של הנרצחים היהודיים בשואה); אבן שתיה של אם גדולה ותרבות נעלמה, שתמיד תיוותר כנראה כבר, גולה וסורה, עומדת ברקע הדברים כולם ואינה שותפה בעולמו, אך מלחשת תדיר באזניו. גדעון עפרת משום מה נמנע מלציין מה מתרחש בסיום ההנקה-העצמית, כלומר: בסוף השתיה, אבל אין ספק, יש בפסקה זאת של תיאור מילולי של תמונה, צליל ותנועה, כעין סיפור יידי קטן בפני עצמו המזכיר ברוחו את תזזית סיפוריו הקצרים של יוסל בירשטיין (2003-1920), או את ספר זכרונותיו המרתק והמצחיק עד כאב של חברו הטוב, הצייר יוסל ברגנר (יליד ורשה, 1920; פרק שלם מיוחד לו בספרו של עפרת, עמ' 109-100, שם) מתוכו אבקש להביא את הסיפור הקצר סוף השתיה:

 

נסעתי עם אודרי, מור'לה ואראלה בר-און, רינה שני ונִסים לאילת, ואני כבר הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי. חשבתי שיעזור לי להשתכר. ישנו על שפת הים, ובלילה התעוררתי ומעליי ירח גדול ומפחיד. אבל המשבר האמיתי בא רק אחרי שחזרנו משם. התעוררתי בבוקר וראיתי רק שחור לבן, לא ראיתי צבעים. באמת, בפולנית קוראים לדליריום, 'הקדחת הלבנה'. ואני רואה נמלה ענקית שיוצאת ממקלט הרדיו שעמד על יד המיטה, אבל המקלט שטוח לגמרי. רעדתי במשך שבועיים, חשבתי שדעתי נטרפת, שאני משתגע. היתה לי קלאוסטרופוביה ופחד מרחבים גם יחד. רציתי לדבר רק יידיש. ישבתי שעות עם המשורר יחיאל מר ודיברנו יידיש על כל דבר שבעולם. למה דווקא עם יחיאל? כי היה לו לב חם, והיו אחרים, שבאותה תקופה נורא פחדו ממני. ואז, כדי להציל את עצמי, ציירתי.

[ויוסל מביא מן המחסן תמונת שמן בגוני אפור, מלך כמעט שקוף ולימינו פקעת של מפלצות-נחשים].  

זאת תמונה שציירתי כשהייתי בשפל. אבל המלך עדיין מלך. את רואה? כל המפלצות בצד ימין. אצלי בכל התמונות העצים והפרחים נוטים ימינה, וגם האור נופל תמיד מצד ימין. אני לא יודע למה. ומאז הדליריוּם אני מצייר את כל החפצים, את העששיות, את הסירים, את התיבות, על רגליים קטנות, בגלל מקלט הרדיו השטוח והנמלה הענקית מאז. והפסקתי לשתות. 

[יוסף ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 176]

   קדחת החזיונות, הדליריום, אליה התעורר ברגנר לעדות-עצמו מחמת הרעלת אלכוהול, אינה רק מיצג-תודעתי-סוריאליסטי לחלוטין, מצב הכרה אלטרנטיבי, המתחולל בפני ברגנר המבוהל, אלא היא מייצגת נסיגה ממורכבות הצבעים והתגוונותם בעולם, לעולם ארכיטיפי דואליסטי של שחור לבן, כאשר הירח הגדול והמפחיד מייצג את 'הקדחת הלבנה' ואילו הנמלה הענקית היוצאת מתוך מקלט הרדיו שעמד ליד המיטה מייצגת את 'הקדחת השחורה'. עולמו של ברגנר עובר קיטוב, הופך דואליסטי, הוא סובל מקלאוסטרופוביה (אני מזהה אותה עם הנמלה) ומפחד מרחבים (אני מזהה אותו עם הירח הגדול והמפחיד), מה שבכל זאת מותיר את ברגנר המעורער, החושב שדעתו נטרפת עליו בקו הבריאות, הן שיחת החברים המלבבת, הדיבור ביידיש והציור.

   כמעט ניתן לראות בדליריום של ברגנר כעין טרנספורמציה לידי מצב תודעה אלטרנטיבי: מיסטיקונים היו רואים בכך חזון; פסיכיאטרים: הזיה שמקורהּ בהרעלה או במשבר נפשי—ובכל זאת כאשר בוחנים את המצב אליו נקלע ברגנר לעדותו, חשובה הדגשתו בדבר הציור, החבר חם-הלב ושפת האם העומדים לימינו; שכן דומה כי התמודדותו של ברגנר עם המשבר הסוחפו מעם המציאות אל מחוזות הטירוף, הם אותם דברים קטנים המחיים את כולנו ומנביטים בנו אהבה: החבר, האמנות (התרבות), הדיבור; ברגנר שומר על מקומו בעולם בזכות שפה ותרבות ההולכות ונעלמות מן העולם; היידיש, כמו אם עליונה, מערסלת את מענגר, התינוק הצורח, בחיקה ומרגיעה אותו להירדם עד שהשינה נופלת על עיניו.  

   ישנן כמה מקבילות מעניינות בין המיצג של הדס עפרת כפי שמתאר אותו גדעון עפרת ובין ההזיה של ברגנר. ראשית בהתגוונות הנעלמת, המצטמצמת כדי שחור ולבן: שחור החצאית, הגרביים הלבנים מפרוות הכבש, הקטטר מלא החלב—אצל עפרת; הראיה בשחור לבן אצל ברגנר—ירח גדול ומפחיד, נמלה ענקית. יתר על כן, עפרת תולה עצמו במהופך בראשית החיזיון ומתחיל לינוק מן הקקטר את החלב; ברגנר מתעורר משכרונו אחוז משבר, מתחיל לראות הזיות מתרקמות לנגד עיניו בשחור-לבן, "קדחת לבנה". שירת היידיש של האם כמו מרגיע את האם-בן התלוי במהופך אצל עפרת (הבן הנושא גם את תרבותהּ של אמו); היידיש, השיחה עם החבר ביידיש [שפת האם], הציור (ציוריו של ברגנר מלאים בלאו הכי סממנים רבים של תרבות היידיש). דומה כאילו חלב-האם של עפרת ו"הקדחת הלבנה" אצל ברגנר הינם התבטאות ילד הממאן להיפרד מן האם, היידיש, שפת האם, הינה ביטוי להנכחתהּ של האם, למפגש האפשרי בין הילד המסויט ובין האם המרגיעה אותו לישון, בשפה שוקעת. גם אצל עפרת וגם אצל ברגנר קשה להבין בסופו של דבר מה עלה בגורלם לאחר שסיימו לשתות (מן הקטטר הלבן או מבקבוק האלכוהול).    

   אבל אולי עליי להסתפק בהצצה חטופה לעולמם של שני צאצאי תרבות היידיש האירופית, להסתפק במה שהצעתי ודרשתי, ולא לחקור עוד בשאלה: מיהי האם, מהי משמעות השתיה, האם הדליריום שעל הבמה או בסטודיו שוכח אי פעם.  האם באין אם ואין יידיש ניתן בכלל להמשיך לשתות, להירגע ולהירדם. מוטב לעצור כאן ולהסתפק בקביעתו של משורר וסופר היידיש הניו-יורקי, יעקב גלאטשטיין (1971-1896): הנה סבורים לפעמים, שכבר הגיע העת שיהיה מעט אור בעיניים ואפשר יהיה לגלות את הנסתר, אבל כל דור הדלת נטרקת לו לפני האף [יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 170]. דומה כי אלמלא היתה נטרקת לי הדלת בפני האף בבקשי להציץ עוד קצת, הייתי אחוז ב"קדחת הלבנה" אף אני.  

 

בתמונה למעלה: יוסל ברגנר, ללא שם [לא הצלחתי לאתר את מועד יצירת התמונה; גדעון עפרת מציין בספרו כי בשנת 2002, לאחר האזכרה לציון יום פטירתו הרביעי של חברו הטוב של ברגנר, המחזאי נסים אלוני, הבחין ברגנר באדם המעמיס עגלת מתים שבורה בפרחים אותם גנב מקברים. מאז לדבריו החל לצייר באינטנסיביות עגלות מוות רעועות בכל מיני אופנים, בין היתר על רקע אופק של סער ושריפה כאשר עורבים חגים מעל העגלה, משחרים לטרף (השיבה אל השטעטל, עמ' 107), כך שכנראה התמונה צוירה בתקופה האמורה. אשמח לפרטים נוספים].   

© 2011 שועי רז

Read Full Post »