Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוסף אבן טבול’

*

יחזור הזמן לרקד במקומו

יחזור וירקד אוירים ועפר

ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב

ישתכר הלב שאת יינו עצר

ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינוֹ,

צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך:

יֵרָאֵה כל מה שהינוֹ

[רות דולורס וייס, מתוך: 'שיר תקוה', בעברית, Audio Cd, Anova Music: ישראל 2008, Track 6]

*

1

בעין הוד אני תר את עין נצח. תמיד את מה שאין. אני לא מוצא את רשמי השריפה הגדולה בדרך. אולי לא התבוננתי היטב. אולי הטבע עטה לפניו מסכה חדשה. לשונות ירקרקות תחת לשונות של אש. הטבע מסווה-אמן של העבר. אם תמתין מספיק זמן הוא יאבד זכרהּ של ציביליזציה. יאבד זכרהּ בעלעלים.

   אני נזכר בפַּפַּהגִ'י שאמר באחת משיחותיו הנדפסות:

אך הכל רק דמיון, ערימת קש שאתה יכול לחסל בעזרת גפרור בוער אחד. ההתניה לחשוב על החטא, על טוב ורע, היא כל כך עמוקה, שאפילו המחשבה להעלות באש את ערימת הקש נראית לך כמו חטא. הרעיונות על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים ממך להדליק את הגפרור. כל המעצורים שלך יכולים לעלות באש שתשרוף הכל בעזרת גפרור אחד. האש הזאת היא אש החופש. שרוף הכל באש החופש.

[אש החופש— סטסנג עם פפהג'י, ספר ראשון מתוך שלשה, בעריכת דיויד גודמן, מאנגלית: דיויה (שחר לב), הוצאת אבן חושן, רעננה 2010, עמ' 128]

   אבל הרעיונות האלה על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים מן האדם, או למצער מחלק מבני האנוש (האדם הן מסוגל לכל דבר שנעלה בדעתנו וגם מעבר לכך), להעלות באש את בתיהם, את יערותיהם, גורמים להם לחשוב על זולתם האנושי, החייתי, הצומח והדומם. אני עדיין לא יכול לומר שלא איכפת לי, אני עדיין מזהה מדיי את הטוב ואת היפה ואת הבונה ומבכר אותם על פני החרוך, העשֵן וההורס. אני יודע שמבחינת התהליכים בטבע אין שום הבדל ביניהם. שתיהן התרחשויות מצויות של התהוות ושל כיליון, אפילו לא ניתן לומר כי הן קוטביות כלשהו. אולי משלימות זו את זו. אני עדיין מתעקש לראות חסד גם בטבע. לא מפני שחונכתי להוקיר את יופיו או את שפעו, אלא משום שאני חווה את עצמי כחלק מן המארג הזה; יושב בצל היקום ומחכה. אנשים תמיד לוחצים זה את זה בחדרי המתנה. אני איני בחדר המתנה. וגם כאשר אני יושב בחדר המתנה אני מתעקש לקרוא ספר או למצוא סיבות להתחייך. כאשר נשאל מרסל דישאן (Duchamp) פעם מה הוא עשה בחייו, הוא ענה: חיפשתי דרך להתבונן על החיים באופן שליו. מה לדּאדּאיסט ולשלווה? אט-אט הרצון למחות, הרצון לשרוף, הולך ומשתנה. הדּאדּאיסט הופך לדּאואיסט. הוא מבכר את ההתבוננות מן המרחק על פני ההשתתפות. הוא יודע שבלאו הכי הוא נוטל חלק בכל, לא חשוב מה שיעשה; הוא חלק מהאמנות, חלק מההגות, חלק מהטבע. הוא אינו מבקש לעצמו מקום מיוחד. הוא מתבונן ומחכה.

*

2 

   גרשם שלום כתב בפרק המוקדש לר' יצחק לוריא (האר"י, 1572-1534) בספרMajorTrendsin JewishMysticism (ניו יורק 1941), שהאר"י לא הותיר אחריו כמעט כתבים בכתיבת ידו מאחר שלא היה "אישיות כותבת", רוצה לומר: משולל כישרון כתיבה. זהו מיטב-כזבו של שלום, כמעט משעשע. שכן לו רק היה נוהג מקס ברוד בהתאם לצוואה המפורשת שהותיר לו פרנץ קפקא, הלאו גם קפקא היה נותר בין דפי ההיסטוריה ככותבם של סיפורים קצרים מעטים בלבד, לא ממש "אישיות כותבת"; אותם הדברים אמורים בארגז שנתגלה בליסבון על גדת הטאז'ו ובו עשרות אלפי העמודים שהותיר אחריו פרננדו פסואה (Pessoa) ושפע ההטרונימים שלו. מי בכלל העריך כי מאחורי פעילות ספרותית תוססת בליסבון עומד למעשה אדם בודד ותמהוני למדיי? ככל שעולם חוויותיו הפנימי של האדם עשיר יותר, מלא יותר, ומתפתח כל העת, כך קשה לו יותר ויותר לתרגם את תובנותיו לשפה מדוברת. הוא חש כעין בגידה בעצמו, כל אימת שהוא מנסה להסביר את עצמו ואת מראותיו. הוא חש כי הנסיון להוריק החוצה של עולמו האידיוסינקרטי; לנסות לדובב את הרשמים הפנימיים בלשון בני אדם, יש בו ויתור מהותי לגבי  יצירת הרישומים הפנימיים. אני חושש כי שלום רק הצליח לחדד באמצעות כתיבתו לגבי אישיותו הכותבת של האר"י את מגבלותיו-שלו כיוצר. שלום היה אוּמן הפומביות: החוקר המהולל, הלמדן, האוטוריטה; האר"י עצמו, ככל שניתן לקרוא על דמותו ההיסטורית, לא תר לעצמו תהילה וגם לא פומביות, ומעט מאוד נודע על מחשבתו התיאוסופית בחייו; לולא תלמידים מעטים שנקבצו אליו בשנה האחרונה לחייו, כגון: ר' חיים ויטאל, ר' משה יונה, ר' יוסף אבן טבול, לא היה נודע דבר על הלכי מחשבתו ורשמיו הפנימיים: מתבודד אצל הנילוס שעקר ועלה לצפת באחריתו ונפטר שם מהר מדיי. אינטרוורט-מכונס שנודע רק למעטים.

*

3  

  רולאן בארת (Barthes) כתב:

הידיעה שאין כותבים בשביל האחר, שהדברים שאני עומד לכתוב לא יעוררו את זה שאני אוהבו לאהבני, שהכתיבה אינה מפצה כלל, אינה מעדנת מאומה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שאתה אינך בו – ידיעה זו היא ראשיתה של הכתיבה.

[רולאן בארת, שיח אהבה: קטעים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1981, עמ' 97]

*

   הבנה כפולה אפשרית של דברי בארת: (א). הכתיבה אינה מפצה על העדרה של נפש אהובה; היא אף לא מביאה אותה (את הנפש האהובה) לידי אהבה; גם אינה מעדנת את הגעגוע; הנפש האהובה נעדרת. הכתיבה היא מענה על הגעגועים החורצים והולכים ככל שהימים נוקפים. (ב). הכתיבה היא חיצונית ל"אני". היא נמצאת בדיוק במקום שבו "האני" אינו נמצא. הכתיבה היא נסיון ללכת מעבר לאני המוּכָּר, המכיר בחסרונו, ומבקש ללמוד ולחוות, דרך הכתיבה.

   כך או כך, הכתיבה היא ביטוי של חוסר ושל געגוע. הכתיבה אינה דווקא שימוש בשפה על נייר, ואינה דווקא עלילה תימטית סדורה היטב— אלא היא המחשבה המקורית המטלטלת מצד והיא גם הנסיון להתבונן מרחוק באופן שליו על החיים מצד. הכותב אינו מבקש את אש החופש המכלה-כל של פהפהג'י. הכותב מתגעגע מדיי, חסר, שאינו מבקש להשתחרר מידי חסרונו או לכסות עליו. אדרבה, דווקא החיסרון, דווקא הכיסופים למה שהיה ולמה שיהיה: ההשלמה והערעור כשני פנים של טבע האדם, השבים ונפרטים להרהורים ולתובנות (השלמה ערעור והשלמה וחוזר חלילה), קושרים את הכותב לכאן ומחייכים את ימיו. הוא אינו מבקש יותר. הוא מתבונן ומחכה; עיניו פקוחות להבין מתוך חוסר שאין לו קצה.

*

*

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, עין הוד, שמן על בד 1961.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »