Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוסף אליהו שלוש’

*

פגעי מלחמת העולם הראשונה והכרח לפנות את יפו ונוה צדק הביאו את משפחת שלוש – סוחר הקרקעות מראשי הקהילה הספרדית ביפו, אהרן שלוש, ובנו הקבלן, סוחר חומרי הבניין ופעיל הציבור, יוסף אליהו שלוש, ובני משפחותיהם יחד עם פליטים נוספים, להוציא את בנו של יוסף אליהו, צדוק – שנותר ביפו כדי להשגיח על נכסי המשפחה –   לנדוד אל פתח תקוה ואחר כך לקלקיליה  ואחר כך כתוצאה מפקודת גירוש עות'מאנית – למצוא מקלט (בעזרת הקומנדנט סאדיק בק שנאלץ להוציא לפועל את פקודת הגירוש) בכפר ג'מאל (כפר במערב השומרון, כ-3 ק"מ מכוכב יאיר של ימינו). במהלך הדרך –  מקומיים הוקירו תודה למשפחה על פועלה בעבר טרחו לגמול לה בכסף ובמזון, בהכנסת אורחים וגם בהקלת מהלכיה. עם זאת, בעודם בדרך נפטרה אם המשפחה שרה. לעתים, כמו בכפר ג'מאל התקבלו הפליטים היהודים בברכה. עם זאת, כתוצאה מהלשנת יהודים שחששו מתחרות עסקית של בני המשפחה הנודעת, הושם יוסף אליהו שלוש בכלא התורכי  כחשוד בריגול לטובות הבריטים, ושוחרר כעבור כחודש ימים, כתוצאה מהתערבות ידידים עותמאניים ומכרים ערביים. שלוש הגיע אל כפר ג'מאל לפני ראש השנה. הדרך ליפו עוד היתה חסומה –  ועוד חלפו כמה שבועות עד שהמשפחה הורשתה  (על ידי הבריטים) לשוב לביתהּ.

להלן  ציטט קצר מספרו של יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, המתייחס לתפילות הימים הנוראים בכפר ג'מאל בשנת תרע"ט (1918) –  ימים אחדים אחר שחרורו מבית המאסר התורכי. מאה שנים חלפו בדיוק.

*

… כולנו התפללנו הפעם מעמקי הלב. הארכנו בתפילותינו ובמשכנו בניגונינו והרבינו בפיוטים, אולי יקשיב ה' לקולנו וראה בעוניינו, יגאל אותנו ממצוקות המלחמה האיומה העושה בנו שמות. כה התפללנו בשיברון לב, בניגון מסולסל כדרכנו ובהטעמה רבה, וקולותינו נישאו על-ידי הרוח אל המרחבים השוממים שמסביב: עד מתי נהיה כאן עזובים במדבר השמם הזה, נחיה חיי צוענים ולא נוכל לשוב לבתינו.

   באותה השעה שתפילותינו הלכו וגברו, הלכו ונבעו מלב, נכנסה קבוצה של חיילים טורקים. מיד נתמתחו עצבי ונמלאתי רוגזה. גם להתפלל לא יתנו לנו. "כיצד זה הרשיתם את עצמכם להפריע אותנו בתפילותינו? " צעקתי בכל הכח, "הלא יום קדוש לנו היום."

   החיילים הסתכלו בי ודמעות נזלו מעיניהם, וכולם כמעט בבת אחת קראו קריאה מלב: "אחיכם אנחנו, יהודים מהבלקן, רק זה עברנו כאן עם המשלחת הצבאית לכפר הקרוב. ארבע שנים הננו נתוקים מהיהדות ופתאום שמענו את הפזמונים והנעימים ונזכרנו כי יהודים אנו ולהד קולותיכם באנו עד הנה, ועתה תנו לנו סידורים ונתפלל אתכם יחד." נרעשתי מאוד מהמקרה. בעיני כולנו עמדו דמעות. "אחים יקרים," אמרתי, "אתנו תתפללו ותסעדו את סעודת החג." נתנו להם מחזורים והמה התחילו להתפלל. שמחנו כי טרם קראנו בתורה ונוכל לזכותם בעֲלִייה. בינתיים שלחתי להשיג מערביי המקום שנים-עשר עופות וציוויתי על השוחט לשוחטם. אחר-כך שלחתי את הנשים לבשלם. הזמנו ערביה שלשה בצק ועשתה פיתות וכמה יקר היה המחזה שישבו יחדיו ואכלנו את סעודת החג. לעולם לא נשכח את היום ההוא. אחים לצרה ולסבל, אחים לקרבנות המלחמה האיומה העושה שפטים אכזריים באנושיוּת כולה, אחים אשר רחקו מביתם שנים אחדות ושוב ניתנה להם ההזדמנות להיות בין אחיהם. הפצרתי בהם להישאר אתנו עד אחרי החג. חלק מהם נאלץ לעוזבנו ומעטים נשארו אתנו עד למחרת וגם הם נפרדו מאתנו בחיבה ובאהבה שאין להעריכן כשאנו ביקשנום לבוא אלינו ליום הכיפורים ולבלות עמנו בתפילה  ובתחנונים ביום היותר גדול וקדוש לנו.

   הגיע יום הכיפורים והחיילים היהודים לא באו. הבינותי כי הם רחוקים ממחוז זה ועל כן לא יעלו לחסות בצל קורתנו. ביום הקדוש הזה, ביום זה חלה אבי וקיבל חום. על פי בקשתו הכנסנו את מיטתו לבית הכנסת ואני ישבתי על-ידו וטיפלתי בו. התפללתי בשיברון לב והחלפתי את התחבושות הקרות על ראשו. רק בערב הונח לו ומידת החום הלכה וירדה. כעבור ימים אחדים החלים והתחיל שוב להתהלך.

[יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870],עריכה והערות: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, עמ' 298-297]

*

הכותב כאן הוא אדם שבמהלך של כשלושה חודשים הפך פליט מביתו, יתום מאמו, אסיר פוליטי החשוד בריגול שדינו מוות. הוא נמצא זכאי ושוחרר אחר-כבוד ערב ראש השנה. על כן ניתן להבין מדוע עצביו כה מתוחים כשפתע נכנסים לחלל בית הכנסת המאולתר בכפר ג'מאל חיילים תורכים. יש להניח, כי תקפו פחד כי באו שוב לאסור אותו דווקא בתוך תפילת החג, ועל כן תגובתו הראשונה כלפי החיילים היא מחאה נרגזת.

*

*

המפנה המיידי שחל בשלוש משעה שהחיילים מזדהים כיהודים מן הבלקן אינו נוגע רק ברצון לשתפם בחג מתוך ערבות הדדית יהודית, אלא גם מתוך שותפות גורל של פליטים הנמצאים הרחק מביתם, החשים כי חייהם תלויים על בלימה. הן החיילים היהודים בני-הבלקן לא בחרו להתגייס לצבא התורכי אלא גויסו בכפיה. יוסף אליהו שלוש יודע זאת היטב, משום שפעמים מספר בספרו הוא מביע את חרדתו למצוא את אחד מבניו ברשימות הגיוס העות'מאניות. כך, שהסיפור פה על פניו הוא אכן סיפור של שותפות גורל ואחווה בין יהודים, אבל לא פחות מזה –  אחוות נרדפים, תלושים, שאינם יודעים מה יילד יום. חשוב גם לזכור כי התפילה היהודית הזאת וסעודות החג המתלוות אליה, התקיימו בכפר ערבי, בחסות נכבדיו ובעזרת תושבים מקומיים, שראו באירוח היהודים הפליטים, מבני הארץ הותיקים, מעשה שיש לעשותו מפני הכנסת אורחים. וכך לפנינו גם סיפור של הכנסת אורחים לפנים הכנסת אורחים. מהר"ל בנתיב גמילות חסדים מספרו נתיבות עולם (המתבסס על מובאות רבות מספרות חז"ל, במיוחד מהחומר האגדי המובא בתלמוד הבבלי) ראה בהכנסת אורחים קבלת פני שכינה, כדבריו: "אבל הכנסת אורחים כבוד אלוהים עצמו, להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלוהים. ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה … ודע לך, דווקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו לביתו ומקבל פנים חדשות בכבוד, זהו כבוד השכינה" [מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, תל אביב תשנ"ז, נתיב גמילות חסדים פרק ד' עמוד שפ"ה]; כמו-כן, הובא בחדית': "אבו שוריח אל עדווי סיפר: שמעתי בשתי אוזני וראיתי בשתי עיני שעה שהנביא דיבר, ואמר: מי שמאמין באללה וביום הדין, עליו לכבד את אורחו [ולהעניק לו את] כיבוד-עובר-אורח [המגיע לו] שאלתי: אדוני הנביא, ומה הוא [שיעורו של] כיבוד עובר אורח? אמר: יום ולילה, והכנסת אורחים היא שלושה ימים, ומה שמעבר לזה הרי הוא צדקה …" [עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית', מתוך אוסף המסורות "אל-צחיח" של אל-בוח'ארי, בעריכת עמנואל קופלביץ, ירושלים 2011, עמוד 204].  וכך, אם נרצה, יש כאן קבלת פני שכינה בתוך קבלת פני שכינה; האחת, סמוכה לרעותהּ, הן מצד המארחים היהודים בבית הכנסת המאולתר והן מצד מארחיהם הערבים בני כפר ג'מאל. כל זה מתרחש כשהעולם מסביב מבועת ונסער מהמלחמה.

החיילים, שהוזמנו לשוב ולהתפלל ביום הכיפורים תרע"ט (1918) אינם חוזרים. ככל הנראה הועברו ממקומם, ואולי הספיקו לשלם בחייהם או להיפצע קשה (אלו ימי הקרבות האחרונים; ימים שבהם תורכים, גרמנים ואוסטרים הלוחמים כנגד האנגלים, הצרפתים והאוסטרלים נסוגים ונמלטים על נפשם). גורלם של חיילים אלה שטולטלו ימים ושנים לא נודע. המלים מתפילת המוסף של ראש השנה, אולי התפילה האחרונה שלהם: וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשּבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת  מתאימה לא רק לגורלם של מי שמצאו אולי את מותם הרחק מביתם וממולדתם, אלא גם לגורלם של החיים – משום שתוך כחודש עתידה הארץ לעבור לשליטה בריטית, כך שאת ראש השנה הבא יזכו בני משפחת שלוש לחגוג בביתם. שנה נוספת אחר כך כבר תבוא לאזניהם שמועה על פרעות בירושלים, וכתוצאה מכך יילך לעולמו אהרן שלוש, בעמדו על סף ביתו. בנו, יוסף אליהו שלוש  יהיה נוכח בשנים הבאות בהתלהבות הציוניות בתר הצהרת-בלפור (תהליך מואץ של עליה לארץ, בניין וקניין אדמות). מנגד תעלה התנועה הלאומית הפלסטינית, לנוכח תחושת הפלסטינים כי היהודים "הבולשביקים" מאירופה, הגיעו על מנת לנשל אותם מארצם. כשיוסף אליהו שלוש ינסה לתווך, אחר פרעות 1921, בין התל-אביביים ובין הפורעים היפואים, ראשי המשפחות היפואיות-ערביות הגדולות, כבר יבחינו בינו, בן המקום, ידידם זה שנים, ובין היהודים "הבולשביקים" שזה מקרוב הגיעו, האומרים לסלקם מהארץ. לחזונו, בדבר תקומה ופיתוח משותף של הארץ, יהודי וערבי, יהיה כבר קשה, בתנאים שיתהוו, למצוא שותפים.

זאת ועוד, זמן לא-רב אחר כך, כשייצא בעידודם של  'אחד העם' ושל מאיר דיזינגוף לועידה יהודית-ערבית-בריטית במצריים, ייאלץ שלוש להתמודד עם לשונות רעות מתוך היישוב העברי, שיחשדו בנאמנותו לפרוייקט הציוני מפני ידידותו עם ערבים ומפני שהציונות שלו אינה חילונית-סוציאליסטית שבאה מחוגי הפועלים, אלא תולדה של מסורת-מזרחית-דתית ושל היותו בעל הון, בן העילית הקודמת בארץ. על כן יהפוך, על ידי מי שהחליפו במהירות-רבה את מסורת האבות באידיאולוגיה פוליטית נחרצת, לחשוד מיידי בחוסר נאמנות למהפכה.

*

אמנית הצילום היפואית, ורד נבון, שעבודותיה התפרסמו בכתבי עת בינלאומיים, עורכת ספר צילומים חדש על אודות שדרות ירושלים ביפו במאה השנים האחרונות ויוזמת את הוצאתו לאור.

לתמיכה בפרוייקט (המלצה חמה!) ולפרטים נוספים אודותיו. 

*

*

בתמונות : James Mcbey  (1883-1959), On the Auja – several miles north of Jaffa, 1918 ; אורחת גמלים חוצה את שפך הירקון, שנות העשרים המוקדמות, צלם לא ידוע. אין להוציא מכלל אפשרות כי שתי היצירות,אף על פי שהשניה מאוחרת בכמה שנים, מתארות את אותו אתר מעבר בשפך הירקון.

Read Full Post »

mordechaiardon-aarb-village-1954-55

*

עִיר יָם תִּיכוֹנִית מְזֹהֶמֶת

אֵיךְ נַפְשִׁי נִקְשְׁרָה בְּנַפְשָׁהּ.

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים,

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים.

[דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 229]

 &

אני רואה לנכון, לשוב ולהעלות שתי הצעות לשלום אזורי שהונחו לפני כשבעים ושמונים שנים, ולא זו בלבד שלא נדונו מעולם די צרכן, אלא גם שרוב הישראלים שעימם דיברתי אודותיהן מעולם לא שמעו אודותיהן, דבר וחצי דבר, לפני כן. נדמה אפוא כי גם מערכות החינוך היסודיות והתיכוניות וכן המערכות להשכלה גבוהה מעלימות מן הציבור, או למצער טורחות שלא יוודעו הצעות ואפשרויות שהונחו בעבר.

יוסף אליהו שלוש (1934-1870), סוחר, קבלן ועסקן-ציבור, יליד יפו, כתב באחרית הדבר של האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו פרשת חיי (הוצאה מחודשת, בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל, תל-אביב 2005, עמ' 369-362), כי הטרגדיה של הציונות המדינית מהרצל ואילך היא הצגתהּ של ארץ ישראל כארץ הנתונה בשממונהּ, המצפה לעולים שייגאלו את אדמותיה. ציונות זו התעלמה מבני הארץ הערבים ומן הצורך לייסדעימם חיי שלום ושכנות טובה. הצגה זו של הדברים גרמה לכך שמעטים מבני העליות הראשונות למדו את השפה הערבית, מה שגרם לכך שרק מיעוט בטל היה מסוגל לקרוא ולדבר בשפת שכניו. מעטים יותר גילו התעניינות של ממש בתרבות הערבית ובאסלאם. לטענת שלוש, חשו הערבים בני הארץ את אדישותם הקרה ואולי אף המזלזלת של היהודים וגם היו ערים לתעמולה הציונית שלכאורה ביטלה את קיומם בהּ בהפכה את הארץ לריקה מיושב. זאת ועוד, אליבא דשלוש, על אף מאמציהם הכנים תחילה של משכילים ערבים מוסלמים מתונים להתקרב אל היישוב היהודי, מתוך הכרה במימד הפרוגרסיבי שהוא מביא עימו לארץ, ומתוך הכרתם בכך שפעילות בין העמים והדתות נצרכת לכינון חיים משותפים, נדחו נסיונותיהם, ועם הזמן ירשו את מקום המתונים, מטיפים ומסיתים שהביאו עימם את גלי הפרעות של 1921 ושל 1929 —כך שההזדמנות הוחמצה. לדעת שלוש, רק הבנה של גודל השעה ושל דחיפות ייסוד הגשר בין הישוב העברי ובין היישוב הערבי בפלסטינה תוכל לקדם את רווחת על התושבים, שהריי רק הפחתת מינון האלימות הבין דתית והבין לאומית תוכל להבטיח את ביטחון יושבי הארץ ואת ההתקדמות הנחוצה בחיי היושבים כאן. קריאה דומה לבניין גשר בין העמים והדתות פרסם שלוש בערבית בעתון סורי בעקבות פרעות תרפ"ט.

במאמרהּ 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?" שנכתב בעצה אחת עם הרב פרופ' יהודה לייב מאגנס (1948-1877), נשיא האוניברסיטה העברית, בשנת 1948. הביאה הפילוסופית והאינטלקטואלית היהודית גרמנית חנה ארנדט (1975-1906) את תפישֹתו שנתפרסמה לראשונה במאמר בשנת 1943, לפיה החלופה היחידה ל"בלקניזציה" של האזור, קרי: שדה קרב מתמיד בין עדות דתיות ולאומיות, היא פדרציה אזורית. לדבריה, אישר אוברי (אבא) אבן (2002-1915), נציג ישראל באו"ם, כי זהו אכן יעד מרוחק אך רצוי. אם מאגנס הציע כי החברות בפדרציה יהיו בעיקרן אותן ארצות שבותרו בהסכמי השלום של 1919, כלומר: סוריה, פלסטינה, עבר הירדן, לבנון וסוריה; תפישתו של אבן (1948) היתה כינונה של פדרציה רב-לאומית בין עמי המזרח התיכון כולם, כאשר כל אחד ייזכה לעצמאות בתחומו העצמאי, וישתף פעולה עם האחרים למען רווחה כוללת. לדעת, אבן, מעלתה של הצעתו היא בהכללתן של אראן, תורכיה והנוצרים בלבנון בברית, כך שהברית תורכב לא רק מיהודים וממוסלמים-סונים, אלא תהיה רב-לאומית ורב-דתית. באותה עת, עוד האמין אבן (בעקבות מאגנס) בכך שיכולה להיווסד חלוקה של פלסטינה לשתי מדינות ערבית ויהודית שבירתן המשותפת תהיה ירושלים, וכי גם היישוב העברי וגם היישוב הפלסטיני יוכלו להתקיים בשלום בבירה משותפת [חנה ארנדט, 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?', כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר,עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 297-293].

מן ההצעות הללו ניתן ללמוד כי שורה של מנהיגים ציוניים מתונים, גם אם לא בני השורה הראשונה של ההנהגה, חשו כבר לפני שבעים ושמונים שנה בצורך דחוף בקידום השלום והאחווה בין העמים ובין הדתות כתנאי בל-יעבור בדרך להפחתת האלימות ושפיכות הדמים ההדדית הנוהגת. הן לדעת שלוש, והן לדעת מאגנס ואבן, כל אימת שהעמים נתפשים לאדישות ולייאוש מקידום החיים המושתפים, ואפשרות כינונה של תרבות משותפת, כך מתרבה העוינות ומתוך כך מתרבה האלימות ושפיכות הדמים. כל אימת שאין חתירה הדדית לכינון פדרציה או למצער לכינון נורמליזציה בין העמים והדתות, ממילא נסחף האזור כולו ל"בלקניזציה" ומתרבות הפרעות, הפיגועים ופעולות התגמול, ונכנסים שוב ושוב אל תוככי מעגלי-דמים שאין להתירם. גם שלוש, גם מאגנס ואבן, ובעקבותיהם גם ארנדט, טענו למעשה, כי הארץ מעולם לא היתה ריקה (כלשונם התעמולה הציונית, החל בהרצל וכלה בבן גוריון); כי על הציבורים העברי והערבי, היהודי והאסלאמי, להכיר אלו את שפתם של אלו, אלו את תרבותם של אלו, זה את דתו של זה, ומתוך כך לכונן דיאלוג יציב ואמפתי בין תרבויות ובין בני אדם, העשוי לפדות את כל החיים באזור הזה, מידי מעגלי האלימות, הנקם והשכול, ולהרבות את רוח הידידות, האחווה והשלום. מפליא עד כמה דברים שהועלו עוד לפני קום המדינה רלבנטים גם היום. ללמד, עד כמה הוחמצו הזדמנויות ועד כמה הוזנחה בנקל דרך הדיאלוג והאחווה, ונמסרה לידי מפקדים מרעימי-פקודות וחילות חמושים עושי דברם, או לידיהם מסיתים ומדיחים, שמתוך ראיה לאומית ודתית, המבקשת את הדברתו של היריב, הובילן את האיזור כולו לכדי "בלקניזציה" ומלחמה מתמדת.

 *

פורסם לראשונה בפורום "אפשר לחשוב" של מולד: המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ירושלים לפני כשלושה חודשים; עולה כאן לראשונה.

ולרגל היארצייט של לאה גולדברג (15.1), החל היום:

*

*

בתמונה למעלה:Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

Read Full Post »

rachel

*

  אני חושב שהיה זה ספרו של מרק מאזוֹוֶר סלוניקי: עיר של רוחות (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007)שבו קראתי פרגמנט מדיאלוג בין שני אנשים שהתגייסו לבנייתהּ המחודשת של סלוניקי אחר השריפה הגדולה בשנת 1917. אחד מהם, מנהל עבודה,השני פועל בניין, שניהם—בני מעמד הפועלים בעיר,קיבלו לידיהם את התכנית הארכיטקטונית של הההקמה מחדש שהחלה כצפוי דווקא משכונות היוקרה של נשואי הפנים.לשאלת מי שביקש לברר היכן בתכנית ההקמה-מחדש של העיר נמצאות השכונות החדשות המתוכננות לבני מעמד הפועלים, השיב הפועל התם (אולי הסולידרי מדיי לעירו ולאנשיה): הן ודאי תוכננו מן העבר השני של הדף.

   בספר עיר לבנה, עיר שחורה (הוצאת בבל: תל אביב 2005), חיבור חשוב וקורא תיגר, הדן בהיסטוריה ובארכיטקטורה של תל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים,הראה המחבר, שרון רוטברד כיצד מחק נחום גוטמן באיורי תל-אביב שלו, משנות העשרים, כל זכר ורושם של שכונת אלמנשיה הערבית (האצ"ל החריב רק כעשרים שנים אחר-כך את מנשיה, כמעט כליל, בפקודת מנחם בגין, והמבנים היחידים שנותרו על תילם מן השכונה הזאת הוא מסגד חסן בק, ובית האצ"ל] ושל כרם התימנים, והקפיד להשאיר חלל ריק נרחב, בין אחוזת בית, לימים: תל אביב העברית, ובין יפו, הערבית-יהודית, אף על פי שהיה זה בימיו של גוטמן שטח עירוני מאוכלס למדיי. לנוכח דבריו של רוטברד, התהדהדתי את ציוריו-רישומיו של דוד הנדלר בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים שתמיד התאפיינו בנהייה של היוצר אל נוף חצרותיה האחוריות של תל אביב; אל נוף השכונות הדרומיות דווקא,שרישומן נעדר,כמעט לחלוטין, מיצירתם של אלו שביקשו לצייר את תל אביב כחזית המפעל הציוני, כעיר אירופאית של שיגשוג וקידמה.

   בשבוע שעבר קראתי לראשונה את ספרו של יוסף אליהו שלוש (1934-1870),פרשת חיי (הוצאת בבל: תל אביב 2005) ספר שראה אור לראשונה, בתל-אביב 1931; ונדפס מחדש בעריכת בן-נינו של שלוש,אור אלכסנדרוביץ'. זהו דוקומנט ספרותי-היסטורי חשוב מאוד לקריאה, לא מפני שהוא מסמך ציוני יוצא דופן,ולאו דווקא מפני שהמחבר שהיה בן הארץ דגל בדו קיום יהודי ערבי, בשלום בין האסלאם ובין היהדות,ובהפרחת אדמותיה של פלסטינה/ארץ ישראל במאמץ יהודי וערבי משותף, לטובתם של כל החיים והדרים בה. האוטוביוגרפיה של שלוש הנה לטעמי יצירה ספרותית רבת-רושם, שלפרקים, ברגעיה הטובים יותר,ראויה להימדד בשורה אחת עם יצירותיהם הטובות יותר של אורי ניסן גנסין וי"ח ברנר,כטקסט מופת, שאינו מוסר פרק בחיי הארץ הזאת בלבד,אלא מפליא בכוחו הסיפורי, בעושר העברית, ובחכמת המסירה. איני חושב כי חילו הספרותי של שלוש נופל מן השמות שהוזכרו בדבר או בחצי דבר. ובכל זאת, אולי משום שהיה בן הארץ ובן למשפחה עתירת ממון (סוחרי קרקעות), אם בכתיבת מאמרי עמדה עיתונאיים,ואם בפעילות ציבורית בועד הפועל של תל אביב— מעולם לא זכה להיקרא סופר, ואף הביע כמה פעמים בסיפרו הסתייגות מפורשת מכך.

   שלוש, בין היתר מפליא לתעד, את יחסי הערבים והיהודים ביפו ובנוה צדק; את יחסיהם הטובים של ערביי הארץ עם בני הארץ היהודים מדורי-דורות,ואת הבהלה הנופלת עליהם לנוכח גלי העלייה המתדפקים על שערי הארץ ומשנים את ריקמת החיים הנוהגת. הוא מתאר פרשות של עזרה הדדית יהודית-ערבית. למשל,כמה פקידים ערבים המצטרפים לשלוש בנפש חפצה כדי להנפיק דרכונים עבור 27 עולים יהודים, שמפני היותם חסרי-נתינות,עמדו להיות מגויסים לצבא העות'מאני ולהישלח לחזית, וככל הנראה, להיפצע או להיהרג; שלוש בעזרת אותם פקידים מצליחים להנפיק להם ניירות מתאימים בזמן. למשל, בעת גירוש יהודי תל אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה,משולחת משפחת שלוש מיפו ומתל אביב (שד' רוטשילד) לפתח-תקווה, לקלקיליה, ואחר-כך לכפר ג'מאל. שלוש טורח לציין את אירוחם הנדיב יוצא הדופן של בני כפר ג'מאל את הפליטים היהודים,וכאשר אימו נפטרת במהלך השהות בכפר,הם מציעים לו לקבור אותה במבחר קבריהם (סיפור המזכיר לא מעט את ראשית פרשת חיי שרה מן המקרא, אלא שלא התרחש לפני אלפי שנים, אלא אך לפני כמאה שנה). שלוש גם מתאר את שחיתותו ועריצותו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובמיוחד ביפו,וכן את גלי הפרעות שנתחדשו ביהודים בשנים 1912, 1921, ו-1929. בין היתר,פרסם אז שלוש מאמר ביקורת נוקב בעיתון סורי רשמי, על האלימות הלאומנית הערבית, וקרא לערביי פלסטינה לקומם בצוותא את הארץ יחד עם יהודיה,ולחיות בצוותא יחד כבני ברית, בשלום.

   מדוע אין לומדים את סיפרו של שלוש במערכות החינוך במדינת ישראל? מדוע אין משתמשים בו כחלק מן השיח המקרב בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינים-ישראלים? מדוע בית שלוש או רחוב שלוש בנוה צדק הם מקומות ידועים לכל,וידוע חלקם בייסוד תל-אביב (יוסף אליהו שלוש היה רע קרוב של מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב; הם שיתפו פעולה בפעולות הצלה רבות),אבל אין יודעים כמעט דבר על הגותו המדינית של שלוש ועל קריאתו לחיים יהודים-ערביים משותפים, ולכינון חברה משותפת, שכלל אזרחיה בונים אותה, מבלי שהדברים יינגדו את חזונו הציוני? נהיר כי הביקורת הנוקבת שהשמיע שלוש באחרית סיפרו כנגד כזבהּ של התעמולה ההרצליאנית וממשיכיה שגרסו כי הארץ היתה ריקה ושוממת עד התחדשות העליות הציוניות אליה, ואשר גרמה לדידו לכך שהעולים החדשים כלל לא האירו את פניהם לתרבותם של בני הארץ הותיקים (ערבים ויהודים שחיו בצוותא דורות על גבי דורות) ובאו ארצה מתוך עמדה לפיה באו ליצור יש מאין,וכל היש שכבר עמד כאן היה בעיניהם כאין— לא עלתה בקנה אחד אף עם הציונות המדינית הבן-גוריונית,שעל פיה נוסדה לבסוף מדינת ישראל. יתירה מזאת, שלוש אף הזהיר בחריפות, במה שניכר כצוואתו הרוחנית, מפני "השנור"; לדידו, אין לקיים את בניין ארץ ישראל על תרומות וסיוע מן החוץ, משום שבסופו של דבר,'בעל המאה הוא בעל הדעה',והוא עלול להכתיב למנהיגי היישוב העברי מדיניות והוראות שונות, שלא יהיה בינם ובין רקמת החיים המיוחדת שנוצרה כאן (בין היהודים ובין עצמם, ובין יהודים וערבים) דבר וחצי דבר.

   דומה כי תפישותיו הפוליטיות המדיניות של שלוש נימחו מהרה ממפת הציונות (אף על פי שאין ספק שהיה מראשי תל אביב),וכמו אותן שכונות פועלים שלא תכננו בסלוניקי, או כמו אלמנשיה וכרם התימנים שנמחקו מאיוריו של נחום גוטמן, דומה כי גם שלוש הוגלה עם השכונות לצד השני של הדף. סיפרו של שלוש הוא מציאה גדולה עבורי. אני מצר על שהגעתי אליו רק כעת. זה היה צריך לקרות הרבה קודם. משום שאותן שכונות שאיש לא מתכנן; אותן שכונות—אשר תרבות הרוב עושה הכל כדי לשכוח, עשויות להחיל בדיוק את מה שנכון וצריך על מנת לכונן ריקמת חיים משותפת (מצולקת, אך משותפת). אין לי אלא להודות לאור אלכסנדרוביץ' ולהוצאת בבל על ההוצאה המחודשת של החיבור, ולקוות כי רשימה קטנה זו תביא אולי עוד כמה א/נשים לקרוא את סיפרו של שלוש, הן משום כוחו הספרותי,והן משום חכמת החיים האצורה בו, כמטמון נשכח, שהוסתר ונדחק לקרן זוית,על ידי מי שחשו כפי הנראה מאוימים נוכח מסריו הנוקבים– שלא ראו בתעודת המפעל הציוני את כיבושה הכוחני של הארץ,אלא אדרבה הקמת חברה יהודית-ערבית משותפת שתתבסס על יושרה, שלום, וצדק, ובמיוחד על חיים עצמאיים אמיצים משותפים,זה לצד זה,ציונים וערבים, יהודים,מוסלמים ונוצרים.

 *       

יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, 379 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Leonid Pasternak (1862-1945), Palestine, Rachel's Tomb, Oil on Canvas 1924

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »