Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יורם קניוק’

*

אַתָּה בְּעוֹלָם כְּגֵר/ עָבַר וְלָלוּן פָּנָה

אִם לֹא בְּיוֹם זֶה תַּעַש/ אָן תַּעֲשֶה לְךָ, אָנָה

[שמואל הנגיד, בן קהלת, מהדורת ש' אברמסון, תל אביב תשי"ג, שיר קצ"ג, עמ' 75]

*

בערב החג, בלָילה-בלָילה, אני יוצא לסוכך את הסוכה. ארבע סוכות ניצבות בשורה על המדשאה שבחצר. אחת סמוכה לחברתהּ; אני נעצר על יד האחרונה, הקטנה יותר מחברותיה. מביט-סוקר לאחורי את הטור; כמו ארבע חוליות שנשתמרו ממאובן של חיה פרה-היסטורית, שנתגלתה פתע בעיבורהּ של עיר. יריעות סדינים לבנות במקום כתלים. סוכה אחר סוכה. שכנים אחר שכנים. רכבת רפאים חונה בתחנתהּ, לאורם הקלוש הצהוב במודגש של פנסי הרחוב. הטלויזיה הכריזה קודם על שחרורו המקווה של גלעד שליט מבית שביו. אורות כחלחלים מרצדים מן החלונות. מדברים ומדברים. מומחים אחר מומחים. בלבי שמחה פשוטה. הגיע הזמן שיגיע הזמן. בעוד אני פורס את הסכך מעל קרשים המונחים על גג הסוכה אני חש בזרזיף של מטר ההולך ומתחזק. הוא הופך עד-מהרה לגשם שוטף. אני עומד בסוכה המתוקנת, המוכנה; מחייך בגשם.

  עד לפני שנה עמדה הסוכה במרפסת בקומה התשיעית, שם דרנו אז. כעת, בקומה רביעית ללא מרפסת, בנינו את הסוכה קרוב לאדמה, על יד סוכתם של השכנים. מה שמזכיר לי פתע, עד כמה היהדוּת הרבנית היא דת חברתית, של משפחה, של מניין, של קהל ושל שכנים  בחג עצמו, סוכה על-יד סוכה, עוברים ומאחלים חג שמח אלו לאלו. ובכל זאת, את הסוכה אני אוהב, מפני השעות היחידות שבהּ אני יושב בהּ עם ס' הזהר או הדומים לו  או ספר שירה עם כוס תה חזק או קפה שחור ובקבוק ערק, והראש הומה מחשבות על אדם, עולם ואלהוּת. כמו הסוכה, הכל בר-חלוף ושברירי, ובכל זאת גם משהו חולף עשוי להאיר לרגע חולף את צללי ימינו.

   אני יושב בסוכה ומדמה שהיא Sukia, חדר תה, כעין מה שכתב אוקאקורה קאקוזו בספר התה (1906):

חדר התה (Sukia) אינו מתיימר להיות יותר מסתם צריף – בקתת קש, כפי שאנו מכנים אותה.

הסימול-הגראפי המקורי של סוקייה פירושו "מעון הדמיון". לאחרונה, אמני-תה רבים החליפו סימולי לשון סיניים שונים על-פי תפיסתם את חדר התה, ולפיכך המונח סוקייה עשוי לסמל גם "משכן המקום הפנוי" או "מעונו של הלא-סימטרי". זהו מעון האשליה. מפני שהוא מבנה בן חלוף שנבנה כדי לתת מקום לדחף פיוטי. הוא משכן הריק, מפני שאין בו שום קישוט, לבד ממה שאפשר לשים בו כדי לספק איזה צורך זעיר של הרגע. הוא משכן אי-הסימטרייה, מפני שהוא מוקדם להערצת הפּגוּם—הבלתי שלם. היות שנבנה כך, מושארים בו כמה פרטים בלתי גמורים, כדי שהדמיון יוכל לשחק בהשלמתם.     

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מהמקור האנגלי: יורם קניוק, סידרת עופר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 62-61]

 

   הנה גם הסוכה יכולה להפוך ל-Sukia של שבעה ימים. להיות לשעות בודדות במהלכם "מעון הדמיון", מקום להתוות קוים ראשונים, ניצני רעיונות  של ראשית השנה. הרחק מן הבתים, מן הקביעוּת המדומה, ההרמונית, הסימטרית כביכול, אל עולם של שבריר, של צרימה, של דיסהרמוניה ושל א-סימטריה, כעין פריטות מהוססות על פסנתר ששנים לא הרשיתי לעצמי לנגן על קלידיו; זמן של הבל הבלים כמו שכתב קהלת או זמן של Ukiyo  ("העולם הצף")— בו אין לנו אלא רישומי יופיו של החולף. וכי מה נותר,אלא לאהוב את העולם,בכל זאת,בכל לב,ולנסות לרשום במלים אנושיות את יופיו של החולף,כגון: סוכות העומדות בליל בגשם; בתוך אחת מהן עומד איש ומחייך לעצמו לבדו כי הגיעתוֹ שמועה טובה; משב רוח ממושך, כמו היה נשימת-כל-הדברים, גורף עימו במסעו כמה עלי שלכת צהובים,המעופפים עימו כפרפרים, באור חשמל מלאכותי, המעורה באור הלבנה; הנה היא שם, ברקע ההתרחשוּת, יודעת כי כל אימת שבאה שעת הגאות, אף שעת השפל הולכת וקריבה.

בתמונה למעלה Chen Zhou (1427- 1509), Landscape, An Illustrated Manuscript

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*
*

'הפגיעות היא דבר יפה. כי הפגיעות היא מסימנו של הקיום' כך כתבה הפילוסופית המיסטיקונית הצרפתית ממוצא יהודי, סימון וויל (הכובד והחסד,מהדורת תרגום עוזי בהר,ירושלים 1994, עמ' 139). משפט זה שב ועולה בראשי בכל פעם בו אני מאזין לקולה של רות דולורס וייס. קול שמתוך הפגיעות הכנה המהדהדת בו חושף יופי נדיר ולא מצוי. יופי פוצע, המדריך את המאזין רוב קשב אל שאלות קיומו ואל הוויותיו הכמוסות ביותר. אלבומה הראשון Come See (Raw Versions) יותר משהיה אחד האלבומים המטלטלים ביותר שלהם כריתי לב ואוזן בשנים האחרונות הפגין מבעד לשלל ההשפעות המוסיקליות שעלו מתוכו [לדידי: טום וויטס, נינה סימון, ג'וני מיטשל, ניק קייב, ג'ון קייל וניקו] סוג של עצמיות קורנת כנה ומהפנטת. לא בכדי, נקרא אחד משירי האלבום הראשון Tango of the Second Chance. צריך שניים לטנגו וצריך גם רגל מובילה. ורות כ- Author אמתית וכנה היא מובילה אמיתית. שירתה, הפסנתר שלה, פעימות הקונטרבאס של יהוא ירון- כל אלו משכו אותי ועדיין מושכים אותי, אל המימד הפנימי, אל זכרונות רגשיים ואל שיח עם העצמי. לכן חיכיתי מאוד למועד צאת אלבומה השני 'בעברית'. ואכן כבר השיר הקצר הפותח 'גיליתי שמש' הכניס אותי למצב של מוכנות, משיכה וסחף, מצב, המתמיד במלא המתח וההתכוונות באופן הולך ומתעצם עד תום הרצועה החותמת של האלבום. קיצורו של דבר, מצאתי את עצמי המום ומשתהה אל מול יפעת- העושר המוסיקלי והטקסואלי הכלולים באלבום הזה, הפורט עומקים אחר עומקים. בו המרחק בין היצירה ובין המאזין כמו הולך ומתקצר בכל רגע ורגע, כמילותיה של רות בשירה 'קרב': "מרחק שהינו ואינו, פועם שמשות של מלים".

   השמש-אורהּ,קרינתהּ וחומהּ הנה המוטיב המרכזי המוביל את הטקסטים באלבום כולו.פריזמה נוספת דרכה יש לקרוא בטקסטים המרכיבים את האלבום הם הפסוקים הראשונים של פרק א' בקהלת, אותן שרה רות א-קאפלה בחתימת האלבום, כעין spiritual קמאי. קטע חתימה זה שהוא מוסיקלי פחות ואולי רפיטטבי יותר מרוב קטעי האלבום הוא לדעתי סוג של מפתח שיש בו בכדי להבין את המהלך החידתי שמובילה רות לאורך האלבום כולו. האלבום נחתם בטקסט 'מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש'. ברם, נפתח במלים 'גיליתי שמש, גיליתי שמש מחדש'. משמע, דווקא בראשית הדברים מצהירה רות  על פעילות ההכּרה, היוצרת את האופן בו מתבונן אדם על העולם, ולמעשה מכתיבה את האופן בו הוא חי את חייו ואת 'מקומו תחת השמש'.מנגד, חותמת רות את האלבום בהכרה לפיה סדר הדברים האונטולוגי הוא כפוי וחוזר על עצמו כעין שגרה אפלה חסרת שחר, אלא אם כן יחזור האדם ומבראשית ינסה לבנות ולהכיר מחדש את מקומו בעולם. 

   האדם אפוא נטוע בין המצבים ובין התודעות- וישועתו הנה במצב התבוננות הייחודית-האינדיבידואלית של ההכרה בעולם. תודעה חווה ומקורית  זו, על- פי רות דולורס וייס, אינה נקודת המוצא לפעילות אמנותית בלבד,אלא הינה עמדה קיוּמית ממש. באר שבע הופכת ל'עיר תחת הילה אדומה', הקיץ לחגיגה של תחושות גופניות ושל 'ערב באור יום'. דומה כי לא מדובר בדימויים או במטפורות בלבד.כאשר רות נותנת את עולמה ההכרתי הפנימי בשיר, התודעה הקיומית שלה הופכת לממשוּת אצל המאזין. כאשר רות שרה בגרסת העירטול שלה (כי כיסוי זה לא) לשירהּ של לאה גולדברג משירי ארץ אהבתי על פי הלחן של דפנה אילת,המוכר בביצוע של חוה אלברשטיין: 'ועל כן אלך בכל רחוב ופינה,לכל שוק וחצר וסמטה וגינה, מחורבן חומותייך כל אבן קטנה,אלקט ואשמור למזכרת', הצלחתי ממש לראות תמונה בעיני רוחי.האופן שבו קולה של רות שובר את המלה אבן, שובר את לב האבן של המאזין, הטרוד בענייני היום, ומוליך אותו יחד עימה במסע ליקוטן של האבנים החרבות השכוחות. ארץ אהבתי של רות דולורס וייס אינה 'כאב שתי המולדות' (רוסיה וישראל) של גולדברג אלא נופי הנפש הפרטיים שלה.מה שעושה את הביצוע הזה למפעים כל-כך,הוא יכולתה להפוך את הקלאסיקה העברית המזוהה כל כך עם גולדברג בביצועה של חוה אלברשטיין, לשיר המביע באופן חד כל כך את עצמיותה הקריאטיבית; לקחת את הסטנדרט הישראלי הקלאסי הזה ולהפוך אותו לשיר שטרם הושר עוד מעולם.

    החיים, אליבא דרות דולורס וייס,הם אמנם ארעיים ופגיעים והאסון אורב תמיד לפתחנו:'אב מתיז ראש בכורו וזה מתהלך עקוד,ותמה: מה? אימה, אי אמא?. והבל מן האדמה,בגידה ושקר ומרמה,והבל משמיים'(אשקלון); עם זאת, רות כמו ממשיכה את עמדתו של הפילוסוף האמריקני, בן המאה התשע עשרה, רלף וולדו אמרסון, שגרס: 'האדם הוא אל בחורבותיו' (משפט ששמש כמוטו הפותח את ספרו הג'זי של יורם קניוק אדם בן כלב), הכח והחוסן שמוצאת רות בחיים, על פי הטקסטים שלה, נובע מן התהליך ההכרתי- היצירתי. מסוגלותו של ה- mind  האנושי להתבונן באופן יוצר על המציאות, להעלות אור מאופל, היא המביאה את האדם עדיי אהבה,תקווה ופיוס.  

   דומה אפוא,כי דווקא הערים באר שבע ואשקלון כערים קונקרטיות (נופי ילדותה ונערותה) הנן,אליבא דרות דולורס וייס, חלק מן הסדר היקומי המייאש והאלים, עתיר המזימות והאלימות, שאין להיחלץ ממנו אלא על ידי ההכרה הקיומית היוצרת. בשיר נחמה כותבת רות: 'במקום אחר,שכל הזמנים בו,חוזרת ונשנת ונולדת,תמיד יש חירות חדשה;משיקה כנפיה,נושקת לחיו,ואת כתפי'.זוהי שוב ההכרה השבה ונשנית בשירים,כי רק בכח העצמאות והעצמיות ההכרתית היוצרת, עשוי אדם להשתחרר לרגעים מכובד הקיום, מוראותיו וסבלותיו; רק בעד חיים של התודעה, יכול האדם להגיע לידי תחושה של אור 'הפועם עלטה מתוקה של אין אומר' (קרב), והמנהיר לרגעים לאדם את חסד קיומו עלי אדמות באופן שבו הוא יכול לחוש כי חייו אינם אך מקרה חולף, אלא שיש משמעות להכרה הפועמת ולחווית החיים,וכי תמיד יש חירות חדשה.

   אלבומה החדש של רות דולורס וייס בעברית הוא שירה ונהיה קיומית.האופן שבו היא מבצעת את השירים מבהיר כי הדברים מהדהדים מתוך נופי נפשה ומפכים מתוך עולמה הפנימי. כל שנותר לנו הוא להביא את מעשה האמנות הנדיר הזה אל בתינו, ולקרב אותו אל הלב. כמו קונכיה שמקרבים אל האוזן ומדמים לשמוע בה את רחש הים, אני כבר מעל שבוע מאזין קשב רב לאלבום הזה ומדמה לשמוע בו רחש הולך וקרב של הכרה, חיים וחירות.    

 

רות דולורס וייס, בעברית, Audio Cd, Anova Music  2008.

 

Myspace של רות דולורס וייס

אתר אישי  של רות דולורס וייס

 

  2008 ©כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

Read Full Post »