כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם

*

זוהי רשימת זיכרון. יש בה הכרח, וחובה ורצון. גם קצת בלבול ותהום. בשבת נפטר המשורר יחיאל חזק (2022-1936). חיליק היה המורה לספרות שלי בכתות י"א-י"ב. עשיתי חמש יחידות בספרות אף שלא למדתי במגמה הספרותית. חיליק וידידתו המורה לספרות, ציפי גיא, שלימדה אותי בכתות ט'-י', הרחיבו מאוד את דעת בן-העשרה שהייתי. ציפי שלחה אותי לראשונה לקרוא את צ'כוב, קפקא ולורקה ומדי פעם הדליפה לי שמות נוספים. והיא מאוד אהבה את ביאליק; חיליק הקים ידידות ביני ובין ציבור משוררים ישראליים: אסתר ראב, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל (שירתו למבוגרים), אנדד אלדן, נתן יונתן, אבות ישורון, יאיר הורביץ ובפרוזה עם: ברנר, גנסין, ס' יזהר ודוסטוייבסקי – רק לימים שמתי לב שכולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד או בספרית פועלים, גם בחיליק עצמו היתה איזו מגמה ציונית-סוציאליסטית (הוא היה בן קיבוץ אפיקים), שחלקה נכזבה בעטיין של מלחמות, התנחלות וחמדת-ההון, אבל בכל זאת הוא העביר תוכנית בחמש יחידות ספרות שחלק מתוכהּ היה קרוי "הטעם והמחיר של החיים בארץ ישראל" – כאח שכול [אחיו המשורר בארי חזק נהרג בקרב סרפיאום במלחמת יום כיפור; את שירו הנודע "ריבונו של עולם" שלימים זכה ללחן ולביצוע של ברי סחרוף (2003); שיר שהכרתי מחיליק, כשהייתי כבן 17] וכלוחם במבצע קדש, שם גם נפצע – הוא הרבה להדגיש את המחיר  על פני הטעם, וניכר בו לא מעט זעף, כקיבוצניק לשעבר, על המקום הקפיטליסטי, הכיבושי (בימים ההם גם לבנון היתה על הפרק) וההתנחלותי, שאליו הלכה והתמסרה החברה הישראלית בשלהי שנות השמונים ובוז שלא הצליח להסוות לאידיוטיזם של המסתובבים במרכזי הקניות הגדולים ורואים ברכישת מותגים תכלית כשלעצמהּ. הייתי אומר, שהיתה טבועה בו בשנים שבהן היה מורי לספרות (1991-1989),איזו תכונה אֶלֶגִית, סופדת יותר מאשר מכוננת. לא אומר שהוא ספד לישראל החילונית, כי אם ספד לישראל החילונית הסוציאליסטית-שיוויונית-פועלית, שבהּ גדל וחונך (בתנועה הקיבוצית) בידיעה שבניגוד לחלומם של מייסדי הקבוצות להקים תרבות עובדת רב-דורית, כל הפרוייקט הזה הוא כבר בבחינת עולם עובר. לפעמים, הכין לי מבחנים ייחודיים שבהן שאלות על יצירות ואמנים שלא נכללו בתוכנית הלימודים ולא קראנו בכיתה; לעתים, נתן לי לכתוב חיבור, נגד הכללים של משרד החינוך, פשוט להשתולל על הדף, וכך העליתי על הכתב איזה סיפור על טביעתה של תל-אביב כאניית מעפילים גדולה, כשהתורן של הקרייה נותר לשקוע אחרון, כמו הפיקווד של קפיטן אחאב. הוא מאוד שמח כשהחלטתי ללכת לגרעין נחל דרך תנועת הנוער העובד והלומד [אבל הגרעין התפרק עוד הרבה לפני תאריך הגיוס שלי ואותרתי לחיל המודיעין]. וכך, מאז 1991 דיברנו בינינו פעם אחת יחידה. בשנת 2013 השתתפתי על גג בית ביפו באירוע באירוע ל"ג בעומר, שם אמרתי דברים על הקשרים וזיקות בין דמותו של רשב"י בספר הזוהר ובין סיפורי הנביאים של המחבר הערבי, בן המאה האחת עשרה, מחמד בן עבדאללה אבן כִּסַאאִ'י. לא הבחנתי בו בתחילה, כי היה זה ערב בנוכחות קהל רב. הוא הגיע על מנת להודות לי על העיון המשווה שמצא חן בעיניו, ושאל אותי מהיכן אני. עניתי בחיוך: "מגבעתיים, תיכון קלעי". הוא חייך את החיוך-שלו שזכרתי. דיברנו קצת על העבר. הוא לא זכר אותי כלל. הודיתי לו על שהיה מקור השראה ואחד היחידים שראה לנכון לעודד אותי ככותב.  בתווך חלפו 22 שנה והוא היה אז כבן 77. 

   חשוב לומר, מפני שלא אמרתי  – היה בו גם הומור סרקסטי דק; כזה מן דודן רחוק של מאיר אריאל (שגם הוא היה קיבוצניק ממשמרות שעבר לדור בעיר), לא רק מצד השתייכותו הקיבוצית ואהבת הנוף והטבע, אלא מין שפע שיבוצים ממקורות שונים, בעיקר מקרא ושירה עברית מימי הביניים ואילך, שהיו מתלווים לדיבורו. ומי שהיה עומד על יסודם היה מתחייך בשובבות או צוחק בקול גדול. זה בא בדרך כלל על חשבונם של אנשים, אבל הם לא היו מבינים ממילא את עומק דבריו, ולמה רמז הרומז; וכך גם לא היו נעלבים מדבריו. 

    אני רוצה לכתוב כמה שורות על שלושה קטעי שירים שכתב (פרסומו הראשון היה בשנת 1959); שבעיני קולעים במדויק ובדקות לאדם שהכרתי, כמו שהכרתי. אלו הם בכוונת-מכוון קטעי שירים ולא שירים שלימים, מפני שלדעתי הם מבהירים את החדוּת שהיתה באיש, ששיריו נטו להיות ארוכים מאוד, לעתים פואמות בנות כמה עמודים, ואילו לשיטתי, הוא תמיד היה אמן הניסוח הקצר (היה בו גם משהו מאוד עמיחאי וגם מרוחו של פגיס, למרות שאני לא זוכר שהוא אי-פעם לימד אותנו פגיס). כל פעם ששבתי לקרוא איזה קובץ, תהיתי אם הוא היה מתפתח אחרת כמשורר – לוּלא היה מתחיל את כתיבתו היצירתית בהשפעת הפרוזה של ס' יזהר, הפואמות של ביאליק והאלגיות של טשרניחובסקי ואלתרמן על המלך שאול (את כל אלו גם היטיב מאוד ללמד), אלא דווקא בנוכחות משוררים סיניים או יפניים קדומים (בדורי כבר נכחו תרגומים משל דן דאור, יואל הופמן, חנוך קלעי ויורי גראוזה; בדורו–  קצת לאה גולדברג. דאו דה צ'ינג תורגם ליידיש הרבה קודם שתורגם לעברית):

*

"כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר

שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם" 

[יחיאל חזק, "ראיתי את השער", בגידה: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב: 1983, עמוד 43].

*

    ראוי להתעכב על אמנות השיבוץ של חיליק. הוא כמובן לא רמז כאן להשתנה קולקטיבית ישראלית אצל איזה קיר סימבולי של זרם החלומות אלא רמז כאן ל דברי הנביא אחיה (השילוני) לאשת המלך ירבעם: "לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א' י"ד, 10) הנשנים בדברי הנביא אליהו לאחאב עצמו לאחר פרשת כרם נבות ורציחתו: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' / הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל  / וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' כ"א 22-20) ושבים ובאים בדברי אלישע (תלמידו ממשיכו של אליהו), השולח את אחד מבני-הנביאים למשוח בשמן המשחה, את יהוא בן נמשי למלך ישראל במלים: "וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ט', 8). כלומר, מדובר בקללה רב דורית החלה על מלכי ישראל, מצד שלא יהיה לאלו המכעיסים את האל משתין בקיר, כלומר: שהאל  יימנע מהם יורש וממשיך לשושלתם. נחזור לשיר – הואיל וכולנו יורשים וממשיכים של הדורות שקדמו לנו, על-פניו מצופה היה שנמשיך את דרכם אבל חיליק כבר הבין שכמו שהוריו יצאו משרשרת הדורות היהודית בשל החלום לייסד חברה חילונית עובדת ושוויונית בפלסטינה (לימים מדינת ישראל); כך גם הוא הלך אחרי חלומו – הספרותי והפואטי; וכך גם ממשיכי דרכו, יטילו כל אחת ואחד בתורהּ או בתורו את חלומותיהם על העולם וינסו להביאם לכדי ממשות. השושלת תתקיים אך תהפוך לטלפון-שבור (כל דור לא מבין עד תום את הכוחות המניעים את קודמו או את זה שאחריו). המציאות לא תיענה לחלומות גדולים מדי על תיקון עולם, חברת-צדק, יצירה חופשית. המציאות עצמה אינה ניתנת לריפוי: הפרנסה קשה; החלודה אינה נחה, ובכל זאת – אנשים אינם מניחים לחלומות וטוב שאינם מניחים. הם אפילו מניחים צאצאים בעולם, לא בהכרח על מנת שיהיו ממשיכי הדרך, אלא על מנת שיוסיפו לחלום על עולם טוב יותר, ואפילו במציאות שבהּ הבערוּת, הבריונות והשחיתות נגסו כבר בכל חלקה טובה. עדיין אפשר לנסות לחלום.

   קטע שיר נוסף לקוח מתוך תיאור קרב:

*

"גַבַּת עֵינִי הָיְתָה קְרוּעָה מִן הַשְּׁבָבִים אֲשֶׁר

נִתְזוּ בָּהּ, וְהַלָּיְלָה כְּמוֹ מַכְבֵּשׁ נָסַע

… אָרְכָה הַמִּלְחָמָה אָרְכָה. לֹא מַתִּי, עַל

עוֹר הַתּוֹף הִבְהִיקָה תְּמוּנָתֵךְ נִשְׁכַּחַת.

…

הַחַיָּלִים צָלְחוּ אֶת הַנָּהָר כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי".

[יחיאל חזק, "מלחמה היתה בארץ", אתה על פניי:  שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967; נדפס גם בתוך:  שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה, בעריכת מתי מגד, הוצאת מסדה: רמת גן 1970, עמוד 248].

*

המלחמה כאן מתוארת ככח עז, פטאלי. כזה העוקר אדם מחייו, ממעגלי-זהותו, מכל מה שחשב שהם החיים עצמם. הוא נמצא, אפילו בשדה הקרב, תוהה ובוהה על הפער הבלתי נתפש בין חיי הצבא ובין החיים הרחוקים שבהם היתה לו אהובה, שעתה היא רק זיכרון רחוק, עד כדי שצריך הוא לחוויה סינסתטית (לשמוע את תמונתה) על-מנת ליתן לה נוכחות. הייתי אומר, שחיליק כאן היטיב להעביר את התהום הרובץ בין חייו הפנימיים של החייל, שאינו אלא פרט בתוך המוני פרטים נעים ומתנועעים להמית אלו את אלו, ובין עולמו הפנימי – שבו הוא ממשיך לתור ולהיזכר, לעתים בקושי רב, במה שהאמין לפנים שהם החיים עצמם. המוות בשיר אינו המוות הביולוגי דווקא, אלא המוות הוא הרגע שבו עשוי החייל לשכוח את האהבה שבתוכו ואת העולם שבו התהלך טרם התגייס או גוייס. אני זוכר את עצמי, בכמה סיטואציות צבאיות, שבהן חשתי דברים מאוד דומים, מתהרהר בשורות האלה של חיליק חזק לבל אשכח את מיהותי, השוכנת מעבר לתפקיד הצבאי או לפקודה שקיבלתי. אני חושב שלפחות פעמיים האינטואיציה הזאת הצילה חיי אדם, גם כאשר המערכת הצה"לית היתה די אדישה להם.

   לבסוף השורות הבאות מתוך השיר "אות קיץ והבל" מתוך ספרו, להשיב אש לאש (הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003):

*

"הַנְּחָלִים יָבְשׁוּ וְעַכְשָׁו אַכְזָב,

אֵין נְהָרוֹת סָבִיב וְכָל

הַלִּוְיָתָנִים כְּבָר מֵתוּ, אֵין עֲנָקִים וְאֵין

נְפִילִים".

*

    האם יכולתי להבין שורה כזאת בשנים 1991-1990, כשהייתי בן עשרה, או בשנת 2003, מעט יותר מאוחר? כמובן, יש להניח כי הייתי בוחר להבין את הדברים כמוסבים על חיי התרבות והיצירה, ועל התרבות הממהרת תמיד להכתיר מלכים חדשים ומבקרים הרואים בעצמם ממליכי מלכים או מפילי מלכים. אבל עכשיו, מבוגר קצת יותר. קרוב לגיל שבו חיליק היה המורה שלי לספרות בתיכון, אני רואה הרבה יותר – את המורה, אוהב הטבע הזה, נושא קינה על אבדן-הסימנים, על כליון הזיקות וההקשרים הפנימיים, שחיברו את האדם לטבע, וגרמו לו להרגיש עצמו כחלק מן העולם ומן  היקום. עונשו של האדם לא בא עליו משום שעשה את הרע בעיני ה' כירבעם או אחאב, אלא משום שהוא החריב כל דבר, שיכול היה לשמור על קיומו, הפנימי והחיצוני; הכחיד יצורים, תרבויות וסביבות, לטובת איזו דוקטרינה חילונית ברובה של רדיפת נכסים והעדפת הפוליטיקה והפעילות בקבוצות-כוח מדירות ורומסות על פני כל פעילות אחרת. קפטין אחאב (שוב אחאב) לא יימצא יותר את מובי דיק. הוא ימשיך לשוטט במים ריקים תחת שמים שהתרוקנו מציפורים, ויספר לעצמו סיפורים שאין בהם כל נפח או גובה-רום או איזה מעמק. כנגד ההתאבדות הקולקטיבית הזאת וכנגד תהליכי ההשמדה של הכוכב הזה, שרובם המכריע מבוצעים כבר עשרות בשנים על ידי בני אדם, ההצעה לנסות בכל-זאת לחלום ולהמשיך לנסות להציע קול אחר – נדמית בעצמה להיות תמה ונאיבית. אבל אם אמשיך קו בין יצירתו של חיליק ובין כלל היוצרות והיוצרים שאהב, אני חושב שבכולם היה תום שאין בו בלבול; תום התנגדותי שכזה לנוכח חברה שאיבדה את תומתה ואת בושתה. את חיליק קראתי רק מדי פעם, במרווחי זמן גדולים, בשלושים השנים האחרונות.  אבל הקו הדומה-מאוד התבטא באיזה צו-פנימי-אלגי – לפיו, בעולם שבו הנחלים יבשו, אין נהרות, הלוויתנים כבר מתו – על האדם לזכור את יכולתו ליצור, להמשיך ליצור, שלוליות חלום.  

*

*

*

בתמונה: נֵדָּאל ג'בארין (נולד 1975, אום אלפחם), [בריכת חורף], שמן על בד [לא מצאתי את התאריך] ©

Read Full Post »

הספריה שבנפש (ספריית זכרונות מזמררת)

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.–במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.–גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.–הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.–כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

* 

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »