*
1.טאוטולוגיה, טיעון לוגי שתמיד מורה אמת (תקף לוגית), כדוגמת a הינו a. היפוכו הוא סתירה, נניח a אינו a. אם אנו מניחים כי a היא יישות בת-קיימא, איננו יכולים לסתור את יישותה/הימצאותהּ. גם אם נניח כי a הוא אֵינוּת עדיין יישמר תוקפה הלוגי של הטאוטולוגיה. משל: לא-כלום הוא לא-כלום, יישות— יישוּת.
2.שירהּ של רות דולורס וייס, לזכור, שיר שנכתב בעקבות המערכה העזתית האחרונה, הוא שרשרת של טאוטולוגיות. לכאורה, הנחות יסוד שאין לסותרן,כגון: אמא היא אמא; כאב הוא כאב; ילד הוא ילד; לב הוא לב. איך אפשר לסותרן? המציאות האנושית אינה לוגית, רחוק מכך. היא נוטה להתיר, עת צבאות נקראים לדגל, כל עבותות של הגיון ומוסר. מלחמה היא מציאות מעוותת; היא המקום שבו האדם מהלך בין החורבות ומבקש להמית את אחיו האדם, בשם העם, המדינה, הדגל. זהו הרגע, שבו הדברים המובָנים ביותר, נהפכים מניה-וביה, ופתאום דומים לצדדים הנִצים, כחסרי שחר. ההגיון, המוסר, הציביליזציה הופכים חסרי משמעות ופושטים-רגל. השיר של רות הוא מחאת כל מי שבעת מלחמה מכנים אותו "בוגד" או "יפה נפש" והוא לתומו חשב שהוא רק אדם הגיוני, מתון, בעל שיקול דעת. מידות שעל-פי-רוב אינן אמורות להיוודע לשימצה או לגנאי.
המציאות המלחמתית היא מציאות שבה אמא אינה אמא (היא פלסטינית), כאב אינו כאב(זה כאבו של האויב); ילד אינו ילד (כנ"ל); לב אינו לב (כנ"ל). האם המערכה האחרונה הציעה דבר מלבד הרס והרס; הרג והרג? האם בתום המערכה הדברים פשוט עשויים לחזור לסדר הקודם, כאילו לא אירע דבר? אני מכיר לחלוטין בכך שהאדם נוטה שלא לקבל החלטות באופן רציונלי (חוקרים לא-מעטים עמדו ועומדים על כך). הוא זונח לכתחילה כל מידה של הגיון, שיקול-דעת ומוסר והופך דמגוגיה, רטוריקה, תעמולה והצדקת-כל לקנה המידה הנכון של הדברים משעה שנדמה לו שניתנת להתנהגות הזו לגיטימציה רחבה. נכון, גם מלחמה היא מלחמה והישרדות היא הישרדות הן טאוטולוגיות. אבל הפיכת מצב-החירום למצב נורמלי מתמיד, ודחיית מצב האיזון (השונה מן ההישרדות במהותו) כמידתם של עדיני-נפש והעדפת סיפור המדינה הזאת כרצף שוטף של מלחמות ישראל, היא לדידי, בעיה גדולה. יש הבדל בין אין ברירה ובין לא רוצים ברירה. הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה (כל ברירה). כל שכן, כאשר דרך מערכות קטנות שכאלו הכוחות הצה"ליים מתאמנים ומתחשלים לקראת המערכות שעוד יבואו.
3.הרביתי לשמוע הקיץ קריאות בגנות כל הערבים; גם אשר לאלימות הטבועה במוסלמים. כאשר איזה ידיד הגדיש את הסאה שאלתיו: "באמת, כל הערבים?"; "באמת, כל המוסלמים?". הוא נאלץ להודות כי רק מרביתם. לשאלה העוקבת: "אתה באמת מכיר את מרבית הערבים?" הוא הפך נבוך מלהשיב. נדמה לי כי התשובה הקרובה ביותר שיכול היה להצליח לנפק היא "נדמה לי שכך הוא… כך אומרים העיתונים". ובכן, ברוך שׂפינוזה (1677-1634) רציונליסט לא-שכוח, ביקר בחדות את מי שמבססים את ידיעותיהם על העולם על סמך סברות (Opinio) שהן ידיעות קטועות, חלשות, המבוססות על דמיונות, תשוקות, וחרדות; אותם הוא הפריד באופן חד מן הידיעה באמצעות התבונה (Ratio), המצריכה שיקול דעת, היסק מתוך נתונים והגיון ישר [אתיקה, חלק ב' משפט 40 עיון 2]. במיוחד, חידד באגרותיו, את הצורך להכיר מה האדם יודע ומה אינו יכול לדעת. לשיטתו בעיית-הידיעה האנושית מביאה את רוב בני האדם להצטרף להלכי רוח הרווחים בציבור שבקירבו הם עושים את ימיהם ומקבלים את סברותיהם (שהן לעתים חסרות בסיס) כאמתות מוחלטות. הפרוייקט השׂפינוזי, כמו של דקארט קודמו, הונח על יסוד ההכרח של כל יחיד ויחידה להתחיל ולתהות מחדש על דעות שהונחלו לו. כמה הן מועילות לו עצמו, כמה הן מועילות לסביבה, לכלל האנושות, ליקום (אם בכלל ניתן לשער דבר שכזה). להנחתו האופטימית של שׂפינוזה, לא ייתכן כי היחיד שהגיע לכדי המידה הטובה יסתור במשהו מדבריו או פעליו את טובת הכלל. אבל אצל אותו שׂפינוזה (למשל אגרת 56) מנקר גם הספק. האדם יודע מעט מדיי על הכל, ומסוגל להתקדם בעיקר לאור שׂכלוֹ הוא . הוא כותב במאמר על תיקון השכל (סעיף 108 סעיף קטן XIII): "ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלימותו של מושא כלשהו כך הן שלימות יותר בעצמן, שהריי אנו מעריצים את האמן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן". בסופו של דבר היקום הוא ההיכל המפואר והשלם מכל (הוא גם האופן שבו האדם מסוגל להבין את העצם בעל אין סוף התארים שהוא האל או הטבע לשיטת שׂפינוזה). האדם אינו מסוגל לייסד באמצעות התבונה והמידה הטובה, אלא בית תפילה קטן, וגם לשם כך דרושים לו מאמצים בלתי-חדֵלים. לפיכך, אדם אחראי ובעל שיקול דעת לא ירשיע עדה שלימה, ציבור, עם, דת, או תרבות— הוא יבין כי בכל קבוצה אנושית קיימים אנשים שונים בעלי מוטיבציות שונות. בכל מקום ישנו ניוול. אבל תמיד יימצאו גם מי שטורחים תבונתם ואיזונם. כי יש הטורחים על בניין-עצמם ומתוך כך בונים עולם, ויש מי שנוהים אחר כל המרעימים בקול, בעלי הכריזמה, המצולמים, המסבירים,המדוברים.
4.הפילוסופית היהודית-גרמנית חנה ארנדט (1975-1906), לא זכתה מעולם בחייה להכרת הממסד הישראלי (גם עד לאחרונה, לא באוניברסיטאות). הזכירו לה את פרשת האהבים שניהלה בנערותהּ עם מורהּ הנשוי, מרטין היידגר (דווקא ארנדט נטתה להזכיר את קרל יאספרס כמורה הרבה יותר משמעותי, ואצלו גם חיברה את עבודת הדוקטורט שלהּ; את היידגר גם זיכתה לימים במאמר ביקורת שבו שללה את האונטולוגיה שלו, המבוססת על היות האדם מושלך בעולם והולך לקראת המוות, והדגישה את הסולידריות והאחריות של אדם לזולתו); שמרו לה לרעה את משפטהּ בדבר היותה של הבנאליות של הרוע לא לחם חוקם של הנאצים לבדם, אלא גם של יהודים שבחרו לשתף עימם פעולה. במיוחד אי-ציוניותהּ של ארנדט עמדה לה לרועץ בישראל. היא הואשמה באי חיבת בני עמהּ, בהתעלמותהּ מן הדמוניות הנאצית. ארנדט עצמה כתבה כי מעולם לא גינתה מי מבני העם היהודי על שלא התנגד לנאצים, וכי את זה הפך דווקא גדעון האוזנר, הקטיגור במשפט אייכמן, לאחד היסודות העיקריים בדבריו (הליכה כצאן לטבח וכיו"ב). בראיון לגינטר גאוס אמרה ארנדט כי דווקא הריחוק הגיאוגרפי בין תפוצות העם היהודי היתה יסוד שתרם, אולי יותר מכל, לחמימות ייחודית בין בניו עד 1945. דווקא ריכוזם של היהודים במקום אחד והעלאת ערך אהבת-הקבוצה (העם, הדת, הלאום) כערך ראשון-במעלה, תורמת לפיזורהּ ולהתעמעמותהּ של אותה "אנושיות יהודית מיוחדת" שזכורה לה מימי-נעוריה ומבית הוריה: אנושיות שיופיהּ ניכר ברוחב דעת, העדר דעות קדומות, ועמידה מחוץ לכל ההקשרים חברתיים-פוליטיים (כלומר: העדפת פשטוּת, צניעות ואתיקה על פני רהב, שררה והשתלטוּת).
במאמר שנתחבר בשנת 1943 בארה"ב (שנתיים אחר הגירתהּ דרך צרפת ופורטוגל) וכותרתו "אנו הפליטים" כתבה ארנדט על המוני הפליטים היהודים שנעזבו ללא זכויות אזרח, ללא קורת גג, ללא אזרחות או מולדת. בבושה שלהם עצמם לדון ברבים בגורלם. בהעדפה של רבים מהם לשים קץ לחייהם בדרכם למקום מבטחים, לעתים גם אחר שהגיעו למקום מבטחים— משום שמירב התקוות ששמו בחיים הושמו לאל, והואיל והם לא הצליחו לראות תקווה ומזור למכתם. היא כותבת: "אם מצילים אותנו אנחנו מרגישים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו מרגישים מבוזים. אנו נאבקים כמו משוגעים על קיום פרטי וגורל אישי, מפני החשש שלנו שנהיה חלק מאותה חבורה אומללה של "שנוררים" שאנו, בעיקר מי שהיו לפנים נדבנים, זוכרים אותם הרבה יותר טוב" [חנה ארנדט, 'אנו הפליטים', בתוך: כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 164]. אדם שנזרק מביתו, שנשללו זכויותיו, שנאלץ להשאיר מאחור את כל רכושו; ששוב אין לו מקום לחזור אליו – קשה לו לפעול מתוך תחושת הדחיפות לבנות את חייו האישיים והקהילתיים מחדש. מבחינתו הוא אדם, וכאבו—הוא כאב. מבחינת העולם שבחוץ: הוא פליט, שנורר, קלושאר, מהגר עבודה; זר המכביד ומאיים על חיי החברה. מהרבה בחינות, הפליטים הופכים בעיניי עצמם ל"פחות מאדם" (כשם מאמר מאת יוסיף ברודסקי). וכ"פחות מאדם" קשה מאוד להוסיף ולחיות. קשה לי שלא לחשוב על דבריה של ארנדט בהקשר לגורלם של הפליטים הפלסטינים שנותרו חסרי בית בשוך "צוק איתן" (מספרם מוערך בין 100,00 ל-400,000). פליטים הם פליטים (גם הבטחות פאן-ערביות להזרים לעזה 5 מיליארד דולר, לא בהכרח מבטיחה את עתיד הפליטים, אלא קרוב לודאי, ירפד את כיסי הנהגת החמאס). כך שנוסף לאזרחים שנהרגו ושנפצעו, דנו קברניטי המבצע הזה, קהל פלסטיני אזרחי גדול, למלחמת קיוּם. אנחנו מטפחים דורות של פליטים על דורות של פליטים. שוכחים לחלוטין את דברי החכמה של קהלת והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג', 15; וראו גם קהלת רבה על אתר) וכן את הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא מן התלמוד הבבלי על יסודו של קהלת: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין [דף צ"ג ע"א]. ואני מוסיף: גם אם אין האדם מן הנרדפין, יזכור את מילותיה של רות דולורס וייס. כי כאשר דנים באנשים כפליטים ממילא מוחקים משהו מפניהם ומכבודם, כאילו שהוטלה בהם קללה של זרוּת, ואין הם ראויים להימנות בין קהל אדם. ובמדינת ישראל, בעת הזו, דומה כי מי שאינו ציוני מובהק, הצוהל בשבחי צה"ל (לא משנה מה יעולל הצבא והאם יבחין בין כוחות לוחמים ובין אזרחים בלתי מעורבים אם לאו), אף הוא זר ומוזר.
*
*
בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Family, Oil on Canvas 1951
פֶּרֶא אדם חוֹשב 