Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ילדים’

*

המשורר, הסופר והמחזאי, האמריקאי-יהודי (1966-1913), דלמור שוורץ, זכה לפרסום לא מבוטל כאשר הופיע ספרו הראשון, In Dreams Begin Responsibilities, בשנת 1938, הספר כלל סיפור קצר, שירה, ומחזות קצרצרים. שוורץ היה חבר קרוב של סול בֶּלוֹ הצעיר (2005-1915), במהלך שנות הארבעים. עם זאת היה מתבודד מטבעו. התחתן פעמיים והתגרש בלא ילדים. בסוף ימיו והוא אלכוהוליסט במנהטן, היה מרצה לספרות אנגלית של המוסיקאי לוּ רִיד (2013-1942) באוניברסיטת סירקוז. לאחר מכן הפך לחברו של ריד לשתייה. הוא התבודד ובשנותיו האחרונות הלך והתרחק מהעולם. הוא מת גלמוד בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג'. שלושה ימים אחרי פטירתו זוהתה גופתו. לאחר הפטירה הקליט לוּ ריד עם הוולווט אנדרגראונד את השיר, European Son, לאלבומהּ הראשון של הלהקה (1967).

בפתח דבר לאנתולוגיה ערוכה של סיפורים קצרים של שוורץ, In Dreams Begin Responsibilities and Other Stories מוקדמים ומאוחרים, כתב לוּ ריד, בהקדמה: "הוֹ דלמור, איך אני מתגעגע אליך, אתה הוא מי שהשפיע עליי לכתוב. היית האדם הגדול ביותר שאי-פעם פגשתי. יכולת לתפוס את הרגשות העמוקים ביותר בשפה הפשוטה ביותר. הכותרות שלך, הן בלבד, היה בהן יותר ממה שצריך, כדי להביא עלי את משבהּ של מוזת-האש. אתה היית גאון. אבוד-מראש". בשיר נוסף, My House שפתח את אלבומו, The Blue Mask (1982), התייחס ריד מפורשות לשוורץ כיהודי הנודד, כאיש הגדול הראשון שהוא הכיר, כאדם – ששנינויותיו הצחיקו את ריד, וכדמותו של המשורר (או מה שעל משורר להיות) שמאז מותו הוא נושא בליבו. מי שבקיא ביצירת לו רִיד, ודאי שם ליבו לכך, שהאיש לא הירבה לחלוק מחמאות לעמיתים ולא לגדל אבות-רוחניים, אף על פי שבילה איזו עת בחברתם של אישים כאנדי וורהול, ג'ון קייל, ניקו, בילי ניים, דיוויד בואי, לורי אנדרסון, איגי פופ, מיק ג'אגר, אורנט קולמן וג'וליאן שנבל; כך שהעדויות החוזרות על המקום שתפס שוורץ בחייו הצעירים, מדברות בעד עצמן.

לפני כמה ימים נתקלתי מחדש באנתולוגיה עבת-כרס של שירה אמריקנית שראתה אור בשנת 1950 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, בשיר של שוורץ שכבר נשתכח ממני, אשר, אם איני טועה,  מקורו בחלק השני של ספרו הראשון שהוזכר למעלה (חלק השירה). השיר שנקרא  All Clowns are masked הדהד לי מייד את המצב העכשווי שבו אנו מתנודדים בחוצות, עוטי-מסכות, בנסיבות בהן גם הטבע וגם המדינה, נחזים כחומדי-לצון או כנוכלים מרושעים, ואנו התמימים-למראה, סובבים בספֵירות הציבוריות כליצנים; כלומר, בראשונה עוד שררה תקווה שנכסה מעט את פנינו ונצא מזה, אבל אז בא הסגר השני, וכעת כבר כמעט אין אשליות בקשר לביאת הסגר השלישי, וכל העניין נעשה מגוחך עוד יותר, כאשר לפני ימים אחדים שוטטתי כשעתיים ונדמה היה לי שהייתי האדם היחיד ברחובות שעטה על פניו מסכה, ואם לא הייתי בודד במסכה היו אולי רק כמה אחרים. כלומר, נדמה שהציבור לא ממש נעתר לבקשות משרד הבריאות ולפיכך העלייה המחודשת במספר הנדבקים אך טבעית היא וגם סבבי הסגר הבאים יהיו בלתי נמנעים. הכותרת של שירו של שוורץ רומזת לדעתי לסילוגיזמים לוגיים ואולי לטירוף או לגיחוך שבנסיון למצוא איזו לוגיקה סדורה שיש בה-ממש במציאות האנושית.

על כל פנים, הנה שירו של שוורץ.

*

כל הליצנים נתונים במסכות / דלמור שוורץ

*

כָּל הַלֵּיצָנִים נְתוּנִים בְּמַסֵּכוֹת וכל פֶּרְסוֹנַה*

זוֹרֶמֶת הַרְחֵק מִבְּחִירוֹתֶיהָ; עֲצוּבָה וְעַלִּיזָה, נְבוֹ­נָה,

נֶעֱצֶבֶת וּמְבֻדַּחַת– אֵלּוּ הֵם פָּנִים שֶׁמִּבְּחִירָה,

וּבְכָל זֹאת לֹא כָּךְ! מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם צֵרוּפֵי מִקְרִים

נְתוּנִים, כְּמוֹ נְטִיָּה

לְהִתְקָרְרוּיוֹת אוֹ שֵׂעָר בְּלוֹנְדִּינִי אוֹ בְּרִיאוּת,

אוֹ מִלְחָמָה וְשָֹלוֹם אוֹ מַתְנוֹתֶיהָ שֵׁל הַמַּתֵמָטִיקָה,

נוֹפְלוֹת מֵהַשָּׁמַיִם, מוּרָמוֹת מֵהַקַּרְקַע, נִדְבָּקוֹת אֵלֵינוּ

בְּעִתָּן, סוֹבְבוֹת אוֹתָנוּ: סוֹקְרָטֶס בֶּן-תְּמוּתָה.

*

מַתָּנוֹת וּבְחִירוֹת! כָּל הָאֱנוֹשׁוּת נְתוּנָה בְּמַסְּכוֹת,

וְאָנּוּ לֵיצָנִים הַחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם בּוֹחֲרִים לְעַצְמָם את פָּרְצוּפֵיהֶם 

וְאָנוּ זוֹכִים לְהִתְחַנֵּךְ בִּזְמַן שֶׁל צֵרוּפֵי-מִקְרִים

וְיֵשׁ לָנוּ  הִתְקָרְרוּיוֹת, שֵׂעָר בְּלוֹנְדִּינִי וּמַתֵמָטִיקָה,

שֶׁכַּן יֵשׁ לָנוּ  מַתָּנוֹת, הַמַּפְרִיעוֹת אֶת בְּחִירוֹתֵינוּ,  

וְכָל תְּפִיסָתֵנוּ אוֹתָן הִיא כְּמִשְׂחָק גֹּלֶם בַּמַּעְגָּל

" אִשְׁתִּי הָיְתָה מְאֹד שׁוֹנָה  לְאַחַר הַנִּשּׂוּאִין,"

"אֲנִי עוֹרֵךְ דִּין, אֲבָל הַהֲנָאָה שֶׁלִי הִיא מִבּוֹטָנִיקָה ",

שְׁמֹר בּוּלֵי דֹּאַר אוֹ גְּלוּיוֹת,

אֲבָל שְׁמֹר אֶת נַפְשְׁךָ! רַק הֶעָבָר הוּא בֵּן-אַלְמָוֶת.

*

הֶחְלַטְתֶּם לָצֵאת לְמַסָּע, לִקְרֹא סִפְרֵי-מַסָּע,

צְאוּ לדרך! אֲפִלּוּ סוֹקְרַטֶס הוּא בֶּן-תְּמוּתָה.

הַזְכִּירוּ את שֵׁם הָאֹשֶׁר; יְהֵא

אָטְלָנְטִיס, קְצֵה צָפוֹן לֹא נוֹדָע, אוֹר הַזָּרְקוֹרִים,

קַתָּאי** אוֹ הָעֵדֶן, אֲבָל צְאוּ לַדֶּרֶךְ

וְזִכְרוּ: יֶשְׁנָם צֵרוּפֵי מִקְרִים

וְהוּא שֶׁבּוֹחֵר – בּוֹחֵר בְּמַה שֶׁכְּבַר נָתוּן,

וְהוּא שֶׁבּוֹחֵר – בַּעַר בִּפְנֵי הַבְּחִירָה –

בִּחְרוּ אָהֲבָה, שֶׁכַּן אָהֲבָה הוֹמָה יְלָדִים,

הָמוֹן בְּחִירוֹת, יְלָדִים בּוֹחֲרִים

בּוֹטָנִיקָה, מַתֵמָטִיקָה, מִשְׁפָּטִים וְאָהֲבָה,

מְלֹא שֶׁל בְּחִירוֹת! גֹדֶשׁ שֶׁל יְלָדִים!

וְהֶעָבָר הוּא בֵּן-אַלְמָוֶת וְהֶעָתִיד לֹא אַכְזֵב.  

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 28.11.2020]

 *

*פרסונה: מסכה (מאיטלקית).

**קתאי: שמה הקדום של סין במפות אירופאיות בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית.

 *

שירו של שוורץ מהדהד באזני לפני הכל את סיפורו הקצר של הסופר והמחזאי האיטלקי, לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, מתוך קובץ סיפורים – הקרוי סיפורי מסכה. הסיפור מתאר את החיים האנושיים כולם כחיה הלכודה במלכודת; האדם לא בוחר להיוולד, לא היכן להיוולד; השפעתו על התפתחותן של נסיבות חייו מינימלית, הוא לא מסוגל באמת לנצח את כל תלאות החיים ובוודאי שגם יכולתו לברור לו מוות נאה מאוד מצטמצמת משעה שהוא מקים משפחה ובעצם – גם הבחירה ליטול את חייו עלולה להיות לה השפעה מדאיבה ממש על היקרים ללבו. פירנדלו הציג, במידה רבה, את מלכודת-החיים כסבך בלתי-פתיר; האדם הוא, במידה רבה, כמו האיל בעקידת יצחק, סבוך בסבך החיים לבלי התר, ומצפה למאכלת שתרד על צווארו. לימים במיתוס של סיזיפוס (1942)  העלה אלבר קאמי (1960-1913) את ההתאבדות כמעשה ההגיוני הצרוף היחיד, העומד בפני האדם; הלך הרוח האקזיסטנציאליסטי (במובן כך שגם בבחירה בפילוסופיה ראה קאמי כסוג של התאבדות או המחשת האבסורד המתווה את החיים האנושיים) הזה אמנם מהדהד בשיר של שוורץ,  אך כשנכתב, בשנת 1938 לערך, ואולי לפני, היה קאמי כבן 25, כך שהשיר אולי יש בו קול ממשיך של הדקאדנס האירופאי של מפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, אולי איזה בת-קול כלשהי הנובעת ממחאתם הקיומית כנגד הממסדים האירופאיים (הפוליטיקה והבורגנות) של הדאדאיסטים והסוריאליסטים, וכמו שהזכרתי גם של פירנדלו, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1934, מה שהביא, יש להניח, להתעניינות בכתביו גם בארצות הברית. על כל פנים, גיבורו הסמוי של השיר הוא דווקא הפילוסוף סוקרטס (בן-התמותה), שניסה לחשוף את פרצופם האמתי של האתונאים, במובן זה שישילו מעליהם פרסונות, ויכוונו אל זיקתם הפנימית (המתגלמת בידיעה) כלפי הטבע והקוסמוס. אלא שהחברה – אותהּ ניסה סוקרטס לעורר מן הנשיון דנה אותו לכוס רעל. סוקרטס קיבל את הדין. במובן זה, אפשר כי דלמור שוורץ ששתה את עצמו למוות בצ'לסי הוטל, ידע כבר בשנת 1938, שהוא מגורש ומוקע מחברה שלעולם לא תקבל-אותו לשורותיה (זה בדיוק מה שמצא חן בעיני לו ריד הצעיר).  שורץ שביקש להלך גלוי-פנים בחברה של ליצנים. מבחינה זאת, גם הוא בחר ברעל, כדי לסיים את שהותו עלי-אדמות.      

צד נוסף של השיר הוא הסרקזם שלו. קריאתו של שוורץ למין האנושי הנתון במסכות להמשיך להביא ילדים, לפרות ולרבות, כשלמעשה כל מה שהעתיד הזה מזמן הם דורות של אנשים נטולי בחירה אמתית, המנסים להחזיק ברוב-כוח בפרסונה הלאומית, מעמדית, כלכלית, אתנית או אחרת. בבחינת רצון חופשי, שוורץ לועג למוסכמה החברתית לפיה האנשים במערב הם חופשיים ובעלי זכויות-אדם המאפשרות להם לבחור באורח חופשי את עתידם ולגדל ילדים על בסיס הנחות יסוד ליברליות חירותניות. הפניה לאנושות מסוג זה כליצנים, אינה מכוונת לטעמי לשים אותם ללעג, אלא מתייחסת לדימוי הנפוץ של הליצן הבוכה – אדם שלכאורה ניכר בכך שהוא תזזיתי ומעורר צחוק כלפי חוץ, אבל הוא מיוסר מאוד ועצוב עד שורשי-עצמו מבפנים. במידה רבה השיר הזה הוא המשך של הלך-רוח המובע גם בסיפור In Dreams Begin Responsibilities שם בחור צעיר, מעט אחרי שנתו העשרים, צופה בדייט הראשון של הוריו, ומנסה לשכנע אותם מסלונו (הם אינם מודעים לכך שהוא צופה בהם). לא להמשיך להיפגש, לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם. בסופו של דבר, הבחור מתעורר ומבין שהיה זה חלום. בשיר שכאן הופך שוורץ את החלום דאז לבשורה אבסורדית, כאשר מבחינתו הצטרפות למסעה של האנושות אפשרי רק דרך קריאה ולימוד או השקעת-עצמך בעבר בן-האלמוות (בידיעה שאתה בן תמותה ושהעבר בן האלמוות הזה נישא בתוך מכסת חיים זמנית), אבל כל התערבות או הסתגלות לציפיותיה ולנימוסיה של החברה המקיפה את האדם היא טעות קשה. ראוי לו לאדם להימנע ממנה אם ברצונו לשמור על נפשו. האבסורד מתגלם בכך שעצם שמירת הנפש היא שמקרבת את האדם יום אחר יום אל קובעת כוס התרעלה, שבמוקדם או במאוחר תסיים את חייו.

*

*

בתמונה למעלה: Bernard Buffet (1928-1999),Deux Clowns, Saxsophone, Oil On Canvas, The Early 90th

Read Full Post »

Chen.Chiָ

על ספרהּ של טלי כוכבי (עם איוריים מאת ליאורה גרוסמן), ביום שמש בהיר.  

*

 בשנים האחרונות יוצא לי להקריא בקול רם לילדיי הרבה ספרי ילדים. לעתים כבר יצא לי להקריא, מראש ועד תום, ספרים עבי כרס (הארי פוטרים, פוליאנה, צ'רלי והשוקולד), או ספרים באנגלית שנאלצתי לתרגם סימולטנית לבקשת בני חובב הקומיקסים  (בעבר- בון, אסטריקס, טינטין; לאחרונה ספר על אנשי מערות שהם גם לוחמי קונג-פו הלוחמים בדינוזאורים רובוטים מן העתיד) . כמובן, יצא לי להקריא בקול את מיטב הקלאסיקות וגם ספרים חדשים מרחבי העולם. בני הקטן בן 4, ואיתו אני עורך כעת סיבוב שלישי של הקראות (ילדיי הגדולים בני 14.5, 10.5). בכל דף חולף מרגיש שהוא עוד מעט ייגדל וייקרא בעצמו, ושוב לא יהיה לי למי להקריא ספרים, וכי התיידדותי המאוחרת עם ספרי ילדים (בתנאי שיש דבר כזה בכלל ספרי ילדים) אולי תחדל או תיפסק; איך מאריכים את הילדוּת-השניה?

   אני רוצה לכתוב על אחד הטובים שבספרי הילדים שהקראתי לבני הקטן, ובפרט כי מדובר בספר עברי חדש,  סיפרן של טלי כוכבי (כותבת) ושל ליאורה גרוסמן (מאיירת) ביום שמש בהיר. הספר מגולל את סיפורה של ילדה היוצאת לטייל עם אמהּ בשמש. היא מבחינה בגור חתולים המסתתר מתחת למשאית חונה, מיקום המסכן את חייו. היא משדלת אותו לצאת ממחבואו ומשיבה אותו לאמוֹ. היא זוכה לחיזוק-חיובי ולעידוד על המעשה שעשתה מן האם, וגם השמש נושקת לה על לחייהּ.

   עד כאן נשמע סיפור ילדים, שבסימנו עומד המעשה-הטוב, כבהרבה-מאוד סיפורים אחרים ואגדות אחרות. עם זאת, מה שמייחד את ספרן של כוכבי, היא מלאכת הסיפור המחורזת שהיא מעודנת ועשירה בו-זמנית; המוסיקליות והריתמוס המדוייקים שלה, העברית מתנגנת, גורמת לרצות לחזור ולקרוא את הספר. אם המבחן הוא בני הקט, חובב גיבורי-העל והנינג'ות, הרי הוא כבר ביקש שאחזור ואקריא לו אותו מספר פעמים, על-אף שמדובר בסיפור על ילדה וחתול, שאין בו לוחמי אור הנלחמים ביצורי אופל. יותר מכך, יש בסיפור עצמו כמה וכמה פרטים מעוררי מחשבה, שטוב להתעכב עליהם.

   על ההומאז'-ההפוך לסיפור ויהי ערב לפניה ברגשטיין הגלום בספרה של כוכבי, כבר עמדו לפניי (עדנה אברמסון ברשימה יפה). כמובן, המוקד הוא גערת האב אצל ברגשטיין לעומת מילותיה המחזקות והמנחמות של האם בסיפור של כוכבי. אבל יותר מכך, לדידי יש בספרהּ של כוכבי עמידה אמיצה ומודעת על תפישֹת העולם וראיית העולם הכּוּלית-אורגנית של הילד, הרואה את התבל כולה כמערכת אחת אחודה, שבהּ גרמי השמים, הורים, ילדים, אנשים הפוסעים כך סתם ברחוב, חתולים וכלבים, צמחים ודוממים אמורים לשרות יחדיו באחווה. בעולמו של הילד, אין מקום להפרדות אנליטיות של המרחב, של שיקולי תועלת ותועלתנות (למשל: ערך המכונית, ערך הנדל"ן, זמינות השימוש בהם), של מדידת האחר כפי תפקידוֹ המדוּד (ארץ/עיר/חי/צומח/דומם/משלח יד/שם וכיו"ב). זו יכולה להיות כל שמש, כל ארץ, כל ילדה, כל אם וכל חתול. ומבחינה זו, כוכבי כמו קוראת לקוראיה שלא לאבד את זוית הראיה הילדית, הרואה בכל מערכת אחת, שכל חבריה סימפתטים זה לזה, כי גם נהג המשאית והמשאית עצמה, אינם זוממים לדרוס את החתול, הם רק הושארו לחנות שם, והחתול חמק להסתתר שם. הילדה אינה מצילה את החתול מן הרע, אלא מרחיקה אותו מסכנה קונקרטית ובכך ממלאת את תפקידה כסוכנת של אותה מערכת קוסמית המגולמת בשמש, בארץ, בבני האדם, בבעלי החיים— כחבורה אחת מאוחדת.

למשל, הילדה נחלצת כדי לסייע לגור החתולים, אך מי שמצליחה להוציא אותו ממקום הסכנה היא דווקא קרן שמש בלתי-מקרית אחת, הנחלצת לעזרה, ומהבהבת על-גבי שבר מראה:

*

אַךְ הַגּוּר מְהַסֵּס— מְבֹהָל מִן הַחוּץ

מֵהָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הַרוֹעֵשׁ

הַקְּטַנְטָן מְיַלֵּל, מְפֻחָד, וְלָחוּץ

נֶאֱחָז בָֹאַסְפַלְט, מִתְעַקֵּשׁ.

*

פְּסְסְ פְּסְסְ פְּסְסְ תִּזְדָּרֵז! הַיַּלְדָּה מַמְשִׁיכָה,

מְמָלְמֶלֶת אֵלָיו בִתְחִנָּה.

וּמִלְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שוֹמַעַת הַכֹּל

וְשוֹלָחָת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה.

*

קֶרֶן שָׁמֶש חַמָּה – שוֹבֵבָה חַיְכָנִית –

מִשְׁתַּקֶפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה

וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֵרֶת מִשָּׁם,

הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה.

*

וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס !

מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֵה הִשְׁתָּקְּפוּת מְשֻנָּה…

הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר – פְּסִיעָה פְּסִיעוֹתַיִים –

מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה   

  *

[טלי כוכבי, ביום שמש בהיר,איורים: ליאורה גרוסמן, כנרת בית הוצאה לאור ואיגואנה הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמ' 19, 22-21]

 *

  אבל ודאי יש כאן יותר מנס; הגור, יש להניח, לומד על קרן השמש המרצדת, כאשר הוא מתבונן ומבחין בפליאה הנסוכה על פני הילדה; אולי זה קסם סימפתטי; כשם שחיוך מעורר חיוך וצחוק— צחוק; כך ההתפעמוּת הילדית מהבהוב האור על גבי שבר המראה, מעוררת בגור החתולים, כך יש לשער, מידה של סקרנות ושל התפעמוּת, הגורמת לו לנוע ממקום הסכנה אל מקום מבטחים.

   אפשר כי בעיניי הילדה (גם בעיניי המספרת), השמש אמנם משתתפת בדאגה לגור החתולים, ברצון להביאו למקום מבטחים. עם זאת, דומה כי לאמיתו של דבר, מה שמביא את החתול לזוז ממקומו תחת המשאית הוא דווקא מבטהּ אחוּז הפליאה של הילדה, המהופנטת לנֹגהּ האור. החתול משנה את מבטו, ובעקבות כך, את מיקומו, רק הואיל ופניה של הילדה הפונות אליו אחוזות פתאום לא-דאגה ולא-מצוקה כי אם התפעמוּת אל מול נֹגהּ פּתאום.

   למעשה הפלא הגדול המרומז כאן הוא היכולת שלנוּ של כל החיים לקבל אלו מן אלו, ללמוד אלו מאלו, לחוות אלוּ מאלוּ— כאשר היחס לזולת אינו מגלם בחובו ניכור ושיפוט-הייררכי, אלא החיים מתייחסים אלו אל אלו מתוך חמלה ופליאה, דומה כי לדברים יש את הנטייה שלא להתקלקל, וכך דווקא ההתבוננות בשבר (המראה) מעלה מתוכה (איזה פלא) מעשה אוהב, אחראי ומתוקן.

   כלומר, במידה רבה, מלמדת אותנו הילדה ומלמדת המחברת, כי יש איזו אתיקה של מבט סימפטי, ועל אף כי רוב נסיבות חייהם של אנשים מבוגרים דורשים מהם להפעיל שוב ושוב שיפוטים הייררכיים, הדורשים מהם להתייחס לזולת באופן המותאם למקומו ולמעמדו, על פי האופן שבו הן חווים אותו; כוכבי מבקשת לזמן אותנו חזרה, הורים כילדים, אל המקום הפנוי משיפוט אנליטי הייררכי של הזולת, ואל אותו מקום בו כל בן אנוש עשוי לגלם במעשיו אחריות, אמפתיה, וסימפתיה לגורלו של בעל-חיים אחר, מתוך החוויה הפנימית (שלא בהכרח מתבגרים ממנה) לפיה כולנו אחודים במערכת אחת, וכי כל אתיקה ראשיתה לא רק במבט הסימפטי והבלתי-שופט שאנו נותנים בזולת, אלא גם באחווה שאנו חשים אלו אל אלו.

*

beyom shemesh bahir

* *

    יש להעיר גם על דמויותיהן של האמהות. האם החתולה (של הגור) והאם האנושית. שתיהן מבינות ללב הילדה; מבינות אל-נכון מדוע היה נחלצה לעזרת גור החתולים שהעמיד עצמו בבלי דעת בסכנה. איני יודע מדוע, פתאום התעורר בי שיר שהלחינה מירב שחם לטקסט מאת רוברט ואלזר, סוף העולם [מתוך אלבומהּ היפה והמפתיע איש שלא הבחין בשום דבר], שבו ילדה שאין לה אב ואם, אין לה גם בית ומקום, הולכת לחפש נואשת את סוף העולם. דומה אפוא כי מי שנהנה לכתחילה מתחושות של אמון, ועידוד, וביטחה מבני הדור שמעליו, לא ממהר לחוש לחפש את סוף העולם, אלא חש כי העולם הזה הוא ביתו ומקומו, ויישאף להעביר את אותם התחושות לכל קרוביו.

   הערה אחרונה, על איוריה היפים ומלאי האור של ליאורה גרוסמן המלווים את הספר. גרוסמן ממלאת את הרחובות בחתולים. עד כדי כך שלרחובות העיר בה מתרחש הסיפור ישנם שמות כגון: סמטת חתול, מיאו 12, ועל חלק משילטי הפרסומת מתנוססים דיוקנאותיהם של חתולים. בעיר עירונית כזאת, כמעט ניכר כי האדם הוא האחֵר, ואם כך הוא, הרי דאגתה של הילדה לגור החתולים, אינה כביכול, דאגת הרוב המושל למיעוט; אלא נהפוך הוא, אחריותו-דאגתו של המיעוט האנושי (המיוצג על ידי הילדה) לגור החתולים, אחד ויחיד, מתוך קהל החתולים הרב הממלא את העיר. גם בהתבוננות הזו יש משהו מקורי, מעלה חיוך, משובב נפש.

*לדף הספר בבית ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: Chen Chi (1912-2005), The Rising Sun, Watercolors 1999 ©

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

זמן לא רב לפני שנלקח לאושוויץ-בירקנאו, בעת שנכלא בגטו טרזין, כתב המשורר הצ'כי-יהודי, פטר קִין (1944-1920):

*

אַל נָא תִּשְכַּח שֶפַּעַם יִהיֶה הַכֹּל שוֹנֶה

שֶאוּלַי תַּגִּיעַ לְמַצָּבִי.

וְיָטִיחוּ בְּפָנֶיךָ אֶת הַדֶּלֶת, כְּמוֹ בְּפָנַי הַיּוֹם.

אֲזַי אֶהֳיֶה מוּדָע כָּלִיל לַיּוֹם הַזֶּה,

אָז אֶזָּכֶר בְּאוֹתָה מִלּה: "אַתָּה מֻכְרָח"

וְגַם בַּ"לֹא" הַמְרֻשָּע וְהַמֻּחְלָט

[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]

*

*

   קין נרצח בטרם מלאו לו 25 שנים או מעט אחר יום הולדתו. הוא הותיר אחריו עזבון ספרותי גדול: שירה, פרוזה, ואפילו ליברית לאופרה. יש להניח כי לוּ רק היה נשאר בחיים לאחר המלחמה היה הופך לקול ספרותי ייחודי באירופה של המחצית השניה של המאה העשרים. נזכרתי בקִין מפני שיום הולדתו חל בתאריך האחד בינואר. אם היה עדיין בחיים היה מגיע אתמול לגיל 93, שיבה טובה מאוד. הוא לא הגיע משום שלדבריו נמצאו מי שהטיחו בפניו את הדלת כאשר ביקש מחסה,  ונמצאו גם מי שאמרו לו "אתה מוכרח ללכת" שמא יילכדוּ מסתירים אותו ויתחייבו בנפשם, וכמובן— היו גם אלו שענוהו ב"לא" מרושע ומוחלט.

   אני כותב את הדברים לנוכח התחדשות הרדיפה אחר ילדי מהגרי-העבודה בתל-אביב ובשאר איזורי הארץ והתחדשוּת הדיוּן בגירושם (וגירוש משפחותיהם). הטענות לפיה העסקתם הנמשכת של הוריהם באה על חשבון העסקת-ישראלים אינה נכוחה. קודם כל, הואיל והממשלה וחברות כח האדם נוקטות מדיניות של "דלת מסתובבת" וממשיכות להביא ארצה "כח עבודה זול", כאשר עובדים חדשים המגיעים נדרשים לשלשל סכומי עתק (במושגים שלהם) לכיס מעסיקיהם הקבלנים. המאבק אינו על עתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל כפי שיש שמכריזים השכם-וערב, אלא על אפשרותם של קבלני-כח-אדם, המקושרים למוסדות השלטון והממשל, להמשיך ולהתעשר, על חשבונם של בני קהילות מהגרי הזרות שקמו כאן.

   נכון, איש אינו מאיים על חיי הילדים והוריהם. ברם, כליאה, בידוד מחבריהם, ולאחר-כן גירוש אל ארץ נכריה (חלק מן הילדים נולדו פה, חלקם מכירים אך ורק את ההווי הישראלי) הוא חווייה קשה. הדרה, הזרה— מותירות רישום בנפשם של ילדים. ממשלת ישראל, כאשר היא מאיימת שוב ושוב, בחרב הגירוש יוצרת מצב אנושי שהוא עוול אחר עוול. אנשים אינם מתדפקים, השבח לאל, על הדלתות. אבל הם צריכים את עזרתם של אזרחים ישראליים במחאה פעילה בכדי להרחיק את הגזירה מן המשפחות שלהם.

   באחרית הדבר לנובלה חוט האופק (אחת הנובלות האהובות עליי ביותר בכלל), כותב הסופר האיטלקי אנטוניוֹ טאבּוּקי (יליד 1943):

*

שׂפּינוזה, דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק התוך עיניו למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז בשעה שאנו זזים. אשמח אם לגיבור שלי יתמזל המזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 82]

*

   אדם המודע לתנועה המתמדת, לשינויים התכופים, לתנודות החיצוניות והפנימיות המלוות את מסעינו בעולם, ודאי אמור להתנגד למעצר ילדים, בידודם, ושילוחם מן הארץ. כל מי שיש לו איזה זיכרון תרבותי-היסטורי ויודע את תולדות עם ישראל. כל מי שעירני לכל העוולות שעוללו משטרים פוליטיים במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה העשרים שבהּ דומה כי החליפו האידיאולוגיות הפוליטיות-לאומיות-כלכליות את אפשרוּת האהבה חוצת הגבולות בין בני האדם, והן—אותן אידיאלוגיות רק הולכות ומתגבהות גם עתה. מבחינה זאת, מי שנושא את קו האופק בעיניו אמור לדעת שאין גבולות קבועים בנמצא, וגם החוק שנועד לא פעם להסדיר את היחסים בין אזרחים המדינה, משמש, לא פעם, להנצחת הניכור וההדרה בין בני אדם.  נשיאת קו האופק בעיניים אינה "יהודית" אפוא אלא הינה תודעה של אהבה שבה אין נקודות גבול, אלא היא שואפת תמיד לחבר ולהפגיש בין בני האדם,  ושואפת לחופש התנועה, והמחשבה (ודאי חופש הדת או האתאיזם) בין בני האדם, במידה שיישאפו לחיות יחד. כדברי בּרוּך שׂפינוזה: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים ליהנות ממנו בשווה' (ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313], במשפט העוקב מוסיף שׂפינוזה, כי על פניו, כל אדם תבוני אמור לשאוף לכך שזולתו ייהנה מאותה מעלה טובה כּמוּהוּ. זה אדם שלדברי טאבוקי, נשא את קו האופק בתוך עיניו: לא גדרוֹת, לא חוֹמוֹת, לא התנכּרוּת הייררכית כלפי הזולת.

*

יחידת עוז בהוראת שר הפנים, ח"כ אלי ישי, מבצעת בימים אלה מעצרים של ילדים ואימהות, מהגרות עבודה, וכולאת אותן במתקן הכליאה בנתב"ג 

מחר, יום ג', 3.1.2012, בשעה 19:00

תתקיים בשדירות בן ציון פינת המלך ג'ורג' בתל-אביב הפגנת מחאה מטעם ארגון "ילדים ישראלים" תומכותיו ותומכיו, שתקרא להפסקתם לאלתר של המעצרים המתחדשים

הציבור מוּזמן להשתתף

*

*

*

בתמונה למעלה: צבי אדלר (1965-1909), שכונה בתל אביב, שמן על בד, תאריך בלתי-ידוע.

© 2012 שוֹעִי רז  


Read Full Post »