Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ים-תיכוניות’

*

אבל המוסיקה, שהזוג, הגבר הנרדף והאישה היפה, רוקדים לצליליה, היא מוזיקה נוסטלגית ובידורית, מוזיקה של שחרור – מה שמצביע במידה מספקת על הצד המסוכן של כל הבדיחות ההומוריסטיות ההן ועל כך שהרוח הפואטית, כאשר היא באה לידי ביטוי, נוטה תמיד למעין אנרכיה תוססת, להתפרקות כוללת של הממשי באמצעות השירה.

[אנטונן ארטו, "שתי הערות: האחים מארקס", התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמוד 157]  

*

חומוס Full טריילר — קומדיית פשע ישראלית קצבית ומצחיקה, עם קרן מור, מנשה נוי, מוני מושונוב, יניב ביטון, מיכאל מושונוב, תאמר אלנפאר, צחי גראד, רונן דוידוב, דיאנה גולבי, ג'לאל מסראווה, אלכסה לרנר, ע'סאן עבאס, יובל סגל ("החפרנים") ועוד עלתה לאקרנים לפני כשבועיים. זהו סרט על השבטים השונים בחברה הישראלית על נטייתם לירות זה בזה, וגם על נטייתם להתחבר כשמדובר באויב גדול משותף (ארכי-נבל בינלאומי רוסי). קרן מור גונבת את ההצגה בתפקיד שמרית, אם לעשרה ו"קייזר סוזה" שכזאת, העומדת בראש ארגון סוחרי נשק חרדיים, וגם תאמר אלנפאר, דיאנה גולבי, יניב ביטון, מנשה נוי, רונן דוידוב וצחי גראד במיטבם. בכלל, האנסמבל כולו מבצע בחן גדול את התסריט המהודק שנדמה קצת כאילו קומדיה דל'ארטה והאחים-מארקס פוגשים את "ספרות זולה" ואת "מת לחיות". את התסריט כתבו אסף קוברובסקי, איתי ברקן ויונתן ברק; הפיק וביים: אסף קוברובסקי, שהוא גם בן דוד שלי. הסרט מלא התייחסויות משפחתיות (אחת מהן שהתייחסה דווקא לאגף הסלוניקאי מילאה את עיניי דמעות) וגם הופעות אורח של כמה אנשים שאני מכיר פחות או יותר רוב חיי, אבל מעבר לזה –Pure Fun –מצחיק ומותח, המאפשר להימלט ל-92 דקות מהחום שבחוץ ומשאר מועקות. המלצה חמה על סרט קליל, מהודק עשוי היטב-היטב וצונן ככוס אוזו. ראיתי כי לא כל המבקרים, ובעיקר אורי קליין מ"הארץ" נוטים לסרט חסד – ולפיכך אני מעוניין להרחיב כמה מלים על מקורות איטלקיים ויווניים ספרותיים ואמנותיים העומדים בתשתית היצירה הקולנועית הזאת, העושים אותה בעיניי ליצירה שהיא נורא קלילה כלפי-חוץ, האוצרת תיבת תהודה, מליאת הדהוד.

    מבקר הקולנוע אורי קליין ב"הארץ". רואה בסרט (כנראה לא צפינו באותו סרט) המשך לקומדיות בורקס ישראליות מהעבר; לדבריו זהו: "שילוב ישראלי מצוי בין וולגריות, מיזוגניה והומופוביה". לגבי ההומופוביה, שתיים מהדמויות הנוכחות בסרט הם זוג גאים;  משחקים אותן יניב ביטון וצחי גראד; הראשון, הוא שחקן שיצא מהארון בגיל 20  והורה החי בזוגיות חד מינית מזה שנים; האחר, אינו ידוע בעמדתו כנגד קהילת הלהט"ב (וכך גם כותבי הסרט ושאר העוסקים במלאכה); כך גם לעניין העדתי: תאמר אלנפאר וג'לאל מסראווה המגלמים צמד מבריחים פלסטינים – כמו קודמיהם, מדובר בשחקנים פלסטינים (אלנפאר הוא גם ראפר ומוזיקאי-פוליטי), שמעולם לא הסתירו את זהותם, גאים בה וקוראים בפה מלא לסיום הכיבוש ואפליית הפלסטינים. אפשר לסמוך לגמרי על שיקול דעתם, שלא היו נוטלים חלק בסרט ישראלי שמגמתו לשים את הערבים ללעג ולקלס. כנ"ל קרן מור ומנשה נוי המגלמים סוחרי נשק חרדיים ומוני מושונוב, מיכאל מושונוב ורונן דוידוב, המגלמים משפחת פשע סלוניקאית – כל השחקנים האלה הם שחקני תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוקים, שקשה לומר שעיקר ההפקות שהם נוטלים בהם חלק הם בידור עממי זול. נכון, אין בסרט רצון להציג בפני הקהל את תהומות סכסוך הדמים שהתרקם כאן בכובד ראש, שאפיין ומאפיין סרטי דרמה ישראליים רבים – אבל מכאן ועד וולגריות, מיזוגניה והומופוביה הדרך ארוכה. גם היחס לנשים בסרט אינו חורג מזה המאפיין סרטי אקשן-קומיים רבים או סדרות טלויזיה בארץ ובעולם. מה מציק למבקר "הארץ"? אולי העובדה לפיה הסרט אינו עוסק בכיבוש ומעז להציג פלסטינים שלא זקוקים ללטיפת-ידו ולאישורו של השמאל-הישראלי. כמו-גם, זוג גאים שאינם אנשים מיוסרי-זהות או כבדי-נשימה. ולבסוף, חרדים קשוחים, שמחזיקים את עצמם כלכלית, ולא נראה שחיים בהדרכה צמודה מדיי של איזושהי דמות סמכותנית, הפוסקת להם בכל דבר ועניין וניתן לנוד בראש בעצב לנוכח דמויותיהם ועצבון ימיהם. כלומר, דווקא היציאה מקלישאתיות בייצוג הקולנועי של הומוסקסואלים, פלסטינים וחרדים היא כנראה זו שמילאה את קליין חרון. אפנה כעת, למהלך שלי, שבין היתר, יעמיד את כמה אפשרויות פרשניות שקליין לא התאמץ למצוא, מפני הפרה-קונספציות, שאיתם הגיע לכתיבת ביקורתו.   

    בספרה, מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה (הוצאת ספרם ע"ש י"ל מאגנס 2021), דנה אהובה בלקין, בהתהוות הלהקות והמופעים של סוגה תיאטרלית איטלקית זאת, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש-עשרה, שהתפתחה כקומדיה מקצועית ((Commedia dell'Arte, כלומר: מופע הפונה לקהל הרחב ולא למיעוט אליטיסטי של משכילים (משמעות קומדיה: יצירה הפונה לקהל רחב), העוסק, בד-בד, באפיון דמויות דרך מקצוען ומעמדן החברתי (משרתים, אדונים, משכילים, סוחרים, אנשי כנסיה). הז'אנר הזה זכה לייצוג מחזאי-מאוחר, במחזהו של קרלו גולדוני (1793-1707) משרתם של שני האדונים (לאחרונה, גילם יניב ביטון את הדמות הראשית בעיבוד עכשווי למחזה בתיאטרון הקאמרי); ואולם, רוחן של להקות הקומדיה של המאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה  פראית יותר מזו העולה ממחזהו של גולדוני. כך, להקות השחקנים זכו לשפע גינויים מהממסד הכנסייתי. למשל, בועידת טרנטו, שנסתיימה בשנת 1563, הוכרז כי צפייה במופעים כאלו הם חטא כבד. הממסד הכנסייתי הקתולי הודיע כי ההצגות הללו מליאות ניאוף וזנות וקוראות למרי של ילדים בהוריהם ולנשים להיענות לפיתויי הגברים ולפיתויי-השטן. גורם ביקורתי אחר היה איש הדת והאינטלקטואל האקלקטי חמור הסבר, טומסו גרזוני (1589-1549). לדידו, "הקומדיאנטים מעוותים את אמנותם העתיקה בכך שהם מציגים נושאים שערורייתיים; ניבולי פה שנוטפים משפתיהם, מזהמים אותם בקלון נתעב. פעולותיהם מתורבתות פחות משל חמורים, אינן טובות ותר משל סרסורים ופרחחים במחוות שלהם … נוכלות וזימה ורשעות הן השראה לפעולתם."  (מקרנבל לתיאטרון, עמוד 5). חשוב לומר בהקשר זה, שספרים לא-מעטים עדיין רואים אור בשפות שונות על הקומדיה דל'ארטה אבל לטומסו גרזוני וספרו החלו לחזור בעיקר לאור ספרו של מישל פוקו (1984-1926), תולדות השיגעון בעידן התבונה וספרו של מיכאל בכטין (1975-1895), צורות הזמן והכרונוטופ ברומן – וגם שם, לא משום שגרזוני היה כותב מעולה וחד-אבחנה, אלא משום שדבריו הנוקבים כנגד קרנבל, בכחנליה או תיאטרון בלתי-גדור, המבוסס על אילתור – מהווים צוהר לעולמהּ של אירופה של שלהי הרנסנס וראשית הרוקוקו, ולפחד שאחז אז רבים, מפני מסורות חדשות וצורות מבע חדשות וחופשיות, בעטיין של מלחמות דת ששטפו באותן שנים את אירופה כולהּ. יותר מכך, רבים מודים היום שדווקא הקומדיות האיטלקיות הללו היו בשורה גדולה בתחום זכויות הנשים, שכן בשעה שברחבי אירופה של המאה השש-עשרה, נשרפו כ-100,000 נשים על המוקד כמכשפות, קמה אז לראשונה תרבות אמנותית פופולרית באיטליה, שבהּ הופיעו נשים בתפקידים ראשיים; שמען יצא בכל קצות הארץ, ואנשים נהרו מרחוק למופעים על מנת לזכות לחזות בהן או לשמוע את קול זמרתן. כלומר, דווקא מז'אנר תיאטרלי עממי זה יצאה בשורה גדולה, שהלכה והתבססה – של נשים העומדות בקדמת-הבמה ונחשבות כמושאות-הערצה מכוח פעילותן היצירתית או זריזות לשונן (רבים מהמופעים התבססו על אלתור), ומשום אהבת-הקהל, אף הממסד הכנסייתי על כל שמרניו וקנאיו, נמנע מלהתערב במעשיהן או לעצור מי-מהן לחקירה.          

   אם נחזור לחומוס full טריילר, הרי שהנחות המוצא שלו דומות מאוד לאלו של הקומדיה דל'ארטה. ראשית, קומדיה מעמדית-מקצועית, בה מוגדרות הנפשות הפועלות, כ"מבריחים", "סוחרי נשק", "מוכרי פרחים", "עבריינים", "אנשי הייטק", "חרדים", "גייז", "פלסטינים", "ציונים", המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית ואת המתחים השוררים ביניהם, ההולכים ונפתרים במהלך המופע באמצעים קומיים פעלתניים, ותוך תנועה (לעתים כאוטית) בין העולמות, באופן שמיידד אותנו במידת-מה, עם כולם. כמו בקומדיה דל'ארטה, דווקא נכונותן של הדמויות לחרוג מהגבולות התחומים היטב שבין הקבוצות והחבורות ולהבין את הקבוצות האחרות, מניע את הדמויות לשתף פעולה או למצער, להפסיק להרע האחת לשניה. יתירה מזאת, השורה המצחיקה מאוד בהקשר בו היא נאמרת בסרט, המושמת בפי צחי גראד: "אני לא יכול להיתקע בין שתי משפחות פשע בגלל Fucking סחלב" הנה מחווה של ממש כלפי משרתם של שני אדונים של גולדוני. יתירה מזאת, יש בסרט הזה שלוש-נשים בתפקידים, הממלאים דקות-מסך ארוכות, והן גם נוטלות חלק מהותי בקטעי הפעולה ובהתרת הסבך כולו. לפיכך, יש כאן לא מעט תמות בסיסיות השאובות מעולם הקומדיה דל'ארטה שכותבי הסרט עשו בהן שימוש, אם במודע אם לא במודע.  

    יתירה מזאת, סדרת סרטים שחוללה כמה מהפכים בקולנוע האמריקני, אשר צמחה דווקא מעולם מופעי הוודוויל בארה"ב בעשור השני של המאה העשרים, והגיעה לאקרנים בתחילת העשור הרביעי של המאה היתה סדרת  סרטי האחים מארקס. רוב סרטי האחים, נשענו לכתחילה על התימות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה. יש בעלי מעמדות, יש אנשים המיוצגים על פי מעמדם ומקצועם. יש חסרי כל וישנם עשירים כקורח. יש קמצנים ויש נדיבי לב. יש זוג שבא מעולמות שונים שהאחים בדרך-כלל עוזרים להם להישאר יחד, כנגד אלו רעי-הלב וצרי-העיין, המבקשים להפרידם. ויש בדרך כלל איזו תנועה בין מעמדות, משרתים של כמה אדונים, ובעיקר שלל קונוונציות חברתיות שנשברו ועורערו על המסך. למשל, בסרטי האחים מארקס הוצג לראשונה קטע מוסיקלי בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקנים והאחים ("סוונגלי"), מה שהיה פשוט לא מקובל בארה"ב של אותם הימים (סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים), ובכל זאת משכו קהל מכל המגזרים. לימים, גראוצ'ו מארקס היה איש הטלוויזיה האמריקני הראשון, שבהנחותו תוכנית-אירוח לילית (1949), העמיד בראש התזמורת את הסקסופוניסט האפרו-אמריקני, באדי קולט. הוא פשוט הציג זאת למפיקים כמציאות-מוגמרת שמבלעדיה הוא לא יסכים להנחות את התוכנית. גם כאן יש דוגמא לכך שקומדיה עממית מעמדית-מקצועית וטובת לב, לא רק שמסוגלת לגשר על קונוונציות הייררכיות, אלא גם משמשת סוכנת של שינוי חברתי, וזאת דווקא משום שלא נכתבה מתוך כובד הראש המהותי, המאפיין  טרגדיות ומחזות של  שייקספיר, רסין, צ'כוב ואיבסן.

    מאחר שהזכרתי את הממד האלתורי, הבוטה ושלוח הרסן בקומדיה דל'ארטה, ואת העובדה לפיה הממסדים הדתיים והאקדמיים האיטלקיים, בני הזמן, רעשו מהשלכותיה על חיי החברה והדת המתוקנים, ראוי לציין כי באיטליה בתקופת להקות השחקנים הללו ועוד קודם לכן בימי הבינים, רווחו אגדות עם, וסיפורים שעברו מפה לאוזן, שאף הם לא חשׂכו שבטם מהכנסיה ומבעלי ההון. למשל, הסופר האיטלקי, איטאלו קאלווינו (1985-1923) כלל בספרו סיפורי עם איטלקיים (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1988), אגדה פוחזת למדי, שכותרתה "אגדה שמספרים גנבים" ובו הובא סיפורם של ישוע והשליחים, שברוב דלותם ועייפות-הדרכים שלהם, דימו כי רועים יכבדו אותם בסעודה בדרך. הרועים אמנם מברכים אותם ברוב נימוס וכבוד, אבל לא מזמינים אותם לאכול, אלא רק  מפנים אותם לישון בביטחה במתבן בבטן מקרקרת; בעוד הם סועדים את ליבם בפסטה. עוד הרועים יושבים לאכול והנה פורצים לחגיגתם חבורת שודדים, מניסה את מנהיגם ו גוזלת כל-מה שניתן לגזול.  לאחר שהשודדים מגלים את הנוודים המורעבים נמים במתבן, הם קוראים אותם לבוא לסעוד את ליבם באיטריות שהותירו אחריהם הרועים הנמלטים. הסיפור נחתם במלים: "ברוכים יהיו הגנבים!" אמרו השליחים; ואותו ערב אכלו ארוחת מלכים" (סיפורי עם איטלקיים, עמוד 283).

*

       

    יצירה נלבבת אחרת שצפה ועלתה במחשבתי לאחר הצפיה בחומוס Full טריילר הוא ספרו יוצא-הדופן של הסופר היווני-הבריטי, פּאנוֹס קַרְנֶזִיס, Little Infamies, שתורגם לעברית בשם בושות קטנות (מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 2003). הספר מתאר כפר יווני שקוע בשחיתות, ההולך ונמחה מהמפה (באופן פיזי-קונקרטי לגמרי), בשל תושבים העוזבים אותו (הגירה שלילית) וכן בשל ריבוי מקרי הפשיעה החמורה בו – של תושביו אלו באלו, עד שהם הולכים ומתמעטים. יופיים של סיפורי קרנזיס ניכר בכך שהוא קושר ביניהם כך שדמויות ראשית בסיפור אחד הופכת לדמות משנית בסיפור אחר, ולעתים חידות שנותרו בלתי פתורות בתום אחד הסיפורים –  מידע ארעי באחד הסיפור האחרים מטיל עליהם אור (באופן המזכיר מעט את אמנות הסיפור הקולנועית של קוונטין טרנטינו). עם זאת, בד בבד, קשה שלא לחוש בזיקה האמיצה בין סיפוריו הכפריים של קרנזיס ובין כמה מהסיפורים הסיציליאניים הכלולים בסיפורי מסיכה  מאת לואיג'י פירנדלו ועיבודם בסרטי האחים טביאני. וכן לסירטו של הבמאי האיטלקי, אטורה סקולה, משפחת המלוכלכים (1975). סקולה עצמו היה חובב גדול של הקומדיה דל'ארטה, כפי שעלה מסרטו שהוקדש ללהקת שחקנים איטלקית כזאת, בת המאה השבע עשרה, בסרטו – קפטן פראקסה (1990). נקודה אחרת ראויה לציון אצל קרנזיס, היא שחלק מדמויותיו גונבות ורוצחות, אבל יש להם, כפי שמתברר, כל מני פנים; כלומר, גם אצלו, העובדה שאדם נאלץ לעבור על החוק היא גרועה פחות מאותם אנשים בכירים או עשירים שתמיד יימצאו מי שיבצעו עבורם את השליחויות הנקלות והנתעבות ביותר, בידיעה שמערכת החוק אף פעם לא תבוא איתם חשבון.

   מתוך כל אלו, דומני כי ניתן להציע להתבונן בסרטו של אסף קוברובסקי, באור שונה לחלוטין מכפי שהציעה הביקורת ב"הארץ" או מכפי הצגתו במקומות נוספים, כסוג של סרט אקשן קומי ישראלי. גם המשטרה ומסדרונות השלטון הישראליים, בסרטו של קוברובסקי, מושחתים לגמרי (כמו בכפר אצל קרנזיס, כמו במשפחת המלוכלכים של סקולה) וחלק ניכר מהדמויות בסרט, פשוט מנסות להתקיים בתוך מציאות שמקשה מאוד על מודולריות חברתית-מעמדית, בתוככי חברה שהכוחות הגדולים בה מבקשים להותיר את הכל בקיבעון, שבסופו של דבר משרת רק את בכירי השלטון ואילי ההון. ממש כמו הגנבים אצל קאלווינו או חלק מגיבוריו החיוביים יותר של קרנזיס, גיבוריו של קוברובסקי מנסים להתקיים ולהתקדם, במציאות שמאוד מקשה עליהם לנוע, שכן היא גדורה בקיבעונות החברתיים-מעמדיים המקובלים. שלא כמו בהאוצר מסיירה מאדרה (במקור נובלה מאת ב' טראוון; עובדה לקולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1948, בכיכובו של המפרי בוגרט) תאוות הבצע שלהם לא גורמת להם להרוג זה את זה, אלא דווקא לשתף פעולה אלו עם אלו על מנת שכל אחד יזכה לבסוף בנתח מהשלל, וכולם יוכלו להמשיך ברצף חייהם.  מה שניסיתי להגיד כאן הוא שניתן לקרוא את חומוס full טריילר כיצירה ים תיכונית, המתכתבת עם היצירות האיטלקיות והיווניות שהזכרתי, לא פחות משניתן להבינה ברוח סרטי קולנוע הוליוודיים בני-הזמן או  ברוח קומדיות קולנועיות עדתיות פופולריות שנעשו לפני דור או שניים בארץ. אני חושב שלסרט המהנה והקליל, המקצועי הערוך-נהדר והכתוב-היטב הזה, המתנהל על הציר הימי שבין חיפה ויפו, בהחלט מגיעה הזדמנות.

  לבסוף, את הרעיון להשוות בין סרטו של קוברובסקי ובין הקומדיה דל'ארטה קיבלתי בזמן השתחוויית-השחקנים בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, רמת השרון, בשלהי מאי 2022. שחקני הסרט נצבו זה לצד זה בשורה, אוחזים בעציצי סחלב, מחייכים (ראו שהם נהנים מהתשואות וממחיאות הכפיים); פתאום ראיתי לנגד עיני להקה של קומדיה דל'ארטה בסוף מופע מוצלח. דבר לא מעוט הוא להצליח במלאכת הקומדיה.            

*

*

בתמונות: Hummus Full Trailer (Directed by: Asaf Kobrovsky), Movie Premiere,  Cinema City, Ramat ha-Sharon, 30.5.2022.

 

Read Full Post »

Hoffmann.1578

*

אני אומר לך, כשהכוכבים יידלקו הליל, תוכלי לשאול אותם מי ראש הדירקטוריון של חברת החשמל הזאת, ואיך ניתן להיכנס אליה, זאת אומרת בהנחה שקורות-חיים לא יספיקו. תתקדמי איתם את. אל תשאלי אותי מה איתי. כי אין דבר שיאכזב אותי יותר מלגלות שגם ברמת היקוּם— הכל פוליטיקה וכח, והשאלה היא האם הכניסו אותך פנימה או שנשארת בחוץ.

כל קיומי עד כה הושתת מעולם על ההנחה לפיה יש בטבע האנושי מעט-מזעיר שלא דורש פוליטיקה וכח; שלא תמיד הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים; שבכל זאת אפשר לעשות איזו דרך בעולם רק מלשבת על ספסל לעת ערב, להתבונן, ולהמתין למופע הכוכבים הדולקים.

יותר מכך, אם יסתבר שיש ועד עובדים, ושיש באמת מפעל, וכי יש איזה מנהל שלא רואים פניו, המנהל את היקום ביד ברזל ומדי פעם מתיר לנו לגלות שישנם כוכבי לכת חדשים וקרים כדי-קיפאון במערכת השמש;  אבקש בלבי שיש בו מאום מן התבונה ומן הסובלנוּת, ושהיד הנעלמה שלו פועלת רק במקרים שבהם יש להסיר עוול ואלימות המפריעים ליקום.

אני יודע— כל שדות המלחמה, חדרי העינויים, בתי הסוהר, מעונות לנשים מוכות או לילדים שספגו התעללות—מורים אחרת, ובכל זאת, איך ניתן להפסיק לקוות.

ובכלל, מה אומר לך עוד על המצב הזה, הקיום הזה אשר נדרשתי אליו, במזרח התיכון, בין יהודים וערבים, בסביבה אלימה וקיצונית, נסיתי לעשות כל מה שאני יודע כדי להוציא מזה את המיטב, אני עדיין מנסה. זה הולך קשה יותר ויותר. במיוחד, הויתור על התבונה ועל המידה הטובה הנגזרת ממנה. מעיסוק בכלכלת המזרח התיכון, שהיתה כרוכה בקריאת דוח"ות בינלאומיים, למדתי בשעתו עד כמה חיי הכלכלה והמשפט הפלסטינים מבוססים על עימותים והסכמים בין חמולות, כמעט בלא קשר להנהגה המרכזית. אני לא בטוח עוד האם המצב הישראלי שונה במאום. אנשים מדברים בכל מקום על "מזרחים", "אשכנזים", "דתיים" "חילונים", "יהודים" ו-"ערבים", כאילו שיש לחלוקות העדתיות האלו מקום-מובהק בטבע, כאילו שאיננו כולנו יצורי פחמן, נושמי חמצן, השותפים באותו מין אנושי המכונס באופן הולך ומצטופף על פני כוכב לכת זעיר בתוך חלל אינסופי. נדמה לי שאפילו איבדתי מעט מביטחוני לומר לאנשים, אתם טועים כשאתם עוסקים בשפיכות דמים במעש, או לחליפין בפוליטיקה המביאה לידי שפיכות דמים. לא מפני שנתבררה לי צדקתם, בדיוק ההיפך . אלא מפני שאין בכח הדברים שאומר להסיג אותם מלהמשיך.

מה שמזכיר לי קטע ממסה קצרה מאת ז'קלין כהנוב (1979-1917):

*

יום אחד מטיילת הייתי בסנטרל פארק עם X  שהיה נהנה להאכיל את הסנאים האדומים והיפים באגוזים שהיו מצויים בכיסיו תמיד. אור רך היה מאיר את פניו של האינטלקטואל היהודי, כשהיה הסנאי, שכבר הספיק להכירו ולהתיידד אתו, חוטף את האגוזים שהונחו בנחת על כתפו. "הנס של אמריקה" אמר "הוא למצוא את הסנאים האלה בלב-לבהּ של ניו-יורק ולראות שאינם מפחדים מפני זדונם של הבריות. אמריקה עשירה כל-כך עד שהיא יכולה להניח להם לחיות בחופש גמור. אנחנו, האינטלקטואלים האירופים, דומים אנו מעט לסנאים האלה. אמריקה האדירה נתנה מקלט למוחות של אירופה וקיבלתָם, אך אין לה תועלת מהם – כמוהם כסנאים של "סנטרל פארק". פשוט, עשירה היא כל-כך עד שידהּ משגת להציל אותם. הסנאי הוא בר מזל יותר: הוא אינו יודע שאין בו תועלת".

[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'אמריקה שלי', ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמוד 146]

*

יושם אל לב, X הוא אינטלקטואל יהודי אירופאי שהיגר לארה"ב הנהנה להאכיל (כנראה בקביעות) את אוכלוסיית הסנאים בפארק. הוא גוזר אנלוגיה בינו ובין דומיו לבין הסנאים האדומים, שהאמריקנים מניחים להם להתרוצץ בחופשיות בפארק, כל זמן שאינם מסבים נזק. את העובדה לפיה נעזבים הסנאים לנפשם מסביר X  בעושרהּ החומרי של ארה"ב. אין לאנשים סיבה לכרות את עצי הפארק ולבנות שם מרכז מסחרי או פרוייקטים למגורים. יש די מאלו ודי מאלו, וכולם מרוויחים יפה; יתירה מזאת, כל זמן שהסנאים מוכנים להיוותר על העצים ובגבולות החורש, מבלי להיכנס לחיי התושבים ולבתיהם, הם לא נתפסים כאיום, אלא כחיות משעשעות ובלתי –מזיקות, השוכנות אי-שם במרחק. הם אינם מסיבים נזק וגם אינם מועילים. ההמון אינו חווה אותם כאיום מהותי.

אבל לא תמיד המצב האמריקני היה כזה והתכונה כנגד מהגרים אנארכיסטים בראשית המאה העשרים (למשל, גירושה של אמה גולדמן) או כנגד אינטלקטואלים שנחשדו בקומוניזם בימי ועדת מקראתי יעידו. ארצות הברית גם סגרה במחנות ריכוז ומעצר מהגרים יפניים בתחומה (גם אקדמאים ממוצא יפני) בזמן מלחמת העולם השנייה; ועצרה מאזרחיה הערביים בתקופת המלחמה בעראק. בשנות השישים גם לא תמיד היה נוח להיות איש רוח אמריקני המדבר בגנות המלחמה בווייטנאם.

אני לא יודע עד כמה ישראל דומה לארה"ב על אף ניסיונה הבלתי נלאה להידמות לה בכל כך הרבה אופנים. ובכל זאת, נדמה לי כי גם החיים הפוליטיים והציבוריים בישראל מלווים בתקופות בהם חשים אנשי רוח ואמנים ניסיונות מוסדיים וציבוריים להגביל את פתחון הפה שלהם, תקופות המצריכות אותן להתבטא במתינות או להיכנס לעין הסערה, ובין תקופות שבהם הם חופשיים יותר להעיר ולבקר. איש הרוח המוסדי (אקדמיה, תיאטרון וכיו"ב), המקבל בעצם את שכרו או חלק משכרו מן הקופה הציבורית, אינו יכול בעצם להיות אף פעם חופשי בהתבטאויותיו— וישנם מי שיזדרזו להציג כל ניסיון לבקר או להתנגד למדיניות ממשלתית, כאילו היה איש הרוח בעל חיים הנושך את היד המאכילה אותו. אם יש אנשי רוח בלתי-מוסדיים בישראל, הריהם כסנאים של X. השטחים הפתוחים בהם הם יכולים להסתובב ולמצוא אי-אילו אגוזים להשיב בהם את נפשו הולכים ומצטמצמים.

ואולי בעצם ישראל אינה שונה בהרבה (הרבה פחות מן התפיסה המקובלת) מאיזו דמוקרטיה ים-תיכונית אחרת. אותה פוליס אתונאית קדומה המכונה ערשׂ-הדמוקרטיה, ולא-היא. ישנן עדויות לחברה מסופוטמית כ-2,000 שנה לפנה"ס שלא היו מלוכנית, ונציגי הציבור בהן נבחרו על ידי חברי הקבוצה. אתונה היתה פשוט הדמוקרטיה המתועדת הראשונה.

אבל באתונה עצמה דווקא הפילוסופים, סוקרטס ואפלטון, עמדו לימין הכוחות האנטי-דמוקרטיים. בשנת 404 לפנה"ס כתוצאה משורת תבוסות לספרטה וחשש אתונאי להשתלטות ספרטנית, הוחלט באתונה באופן דמוקרטי על סיום הדמוקרטיה ומעבר לאוליגרכיה בראשות 30 אוליגרכים, בחלקם הגדול אנטי-דמוקרטים אשר גלו בעבר מאתונה ושיתפו פעולה עם הספרטניים, ועל כן זכו לאמונם ולהגנתם. השלושים גם הקימו מיליציה של שלוש מאות צעירים שהסתובבו ברחובות אתונה חמושים בשוטים. זעמם הופנה בעיקר כנגד העניים והשכבות החלשות שנתפסו כנרפים שאינם בני חורין באמת. סוקרטס לא ממש התערב למען העשירים או למען העניים, אבל המיליציה הייתה מקשיבה לדבריו. הוא טען שהוא מיתן את אכזריותם. לאחר שנת אימים תחת שלטון האוליגרכים שוקמה אתונה הדמוקרטית בברית בין המעמדות הנמוכים בעלי זכות ההצבעה ובין המעמד הבינוני. סוקרטס המשיך כנראה להצטייר בעיני רוב האתונאים כמי שניהל יחסים חמים עם האוליגרכים ועוזריהם. א"פ סטון, בספרו משפטו של סוקרטס (תרגם מאנגלית: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים: תל אביב 2015) טען, כי עובדה זאת בודאות שיחקה לרעתו של הפילוסוף, שלוש שנים אחר-כך, כשניצב בפני שופטיו, ואפשר ששימשה אחת היסודות המרכזיים, שהובילו לעונש המוות שנגזר עליו. זאת ועוד, תלמידו של סוקרטס,  אפלטון, שהיה אחיינם של שניים מתוך 30 האוליגרכים ההם, יצר למעשה בדיאלוג פוליטיאה, דגם של חברת מופת מונארכית, אשר  באין בה מלך ראוי (לדעת קצת פרשניו בימי הביניים) מקימים מועצת-פילוסופים הממלאת את מקומו, עד שימונה מלך מתאים. לימים גם נטל אפלטון חלק פעיל בייעוץ והכוונת משטר מונארכי-טיראני שהוקם בסיציליה, על ידי שליט שראה עצמו כאחד מתלמידיו. אין ספק שאתונה הדמוקרטית היתה הפתוחה מכל החברות היווניות של הזמן, אבל הפילוסופים הנודעים ביותר שיצאו ממנה, לאו דווקא הזדהו עם המגמות הפוליטיות דמוקרטיות. אפשר כי גם עובדה זאת סייעה לימים לכתבי אפלטון להפוך לאחד מעמודי התרבות המערבית, שעה שמכתביהם של הקיניקאים, הסקפטיקנים, הסטואיקנים הראשונים, והאפיקוראים כמעט לא נותר דבר. האחרונים היו כדוגמת הסנאים של X . מבודדים ממוקדי הכח, ההון והשלטון. הם גם לא היו לאומיים ובדרך כלל לא שנאו זרים (בייחוד הסטואיקנים הקוסמופוליטיים). ממשיכי אפלטון ואריסטו יכולים עשויים היו לזכות בקלות רבה יחסית באהדת השלטון, משום שמגמתם הפוליטית לא חתרה תחת אושיותיהן של המונארכיות של התקופה ההלניסטית והרומאית, ושל בתי המלוכה של ימי הביניים— אדרבה, היא אפילו עשתה להם שירות יפה.

מכיוון שישראל כיום דומה לדמוקרטיה המתכרסמת והולכת על ידי כוחות צבאיים, דתיים ולאומניים שחברו להם יחדיו, באופן המזכיר יותר ויותר את שנאת הזרים הספרטנית ואת העוינות שנתגלתה שם כלפי מי כל מי שבין ידידיו היו אזרחי ערי-מדינות אחרות. אני רק מקווה שיניחו לי  בהיותי לא-מזיק וחסר-תועלת להמשיך מדי פעם לפצח ביערות אגוזים, אפשר אפילו בשדירה על יד הבית, כלומר כל זמן שלא הורסים אותה ומקימים עוד פרוייקט מגורים או קניון.

*

*

בתמונה: Hans Hoffmann, Red Squirrel, Watercolor and Gouache 1578

Read Full Post »